אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) פרק שני › דף כ.

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

פרק שני · דף כ.

דף יט:

גמ'. לעולם ר"י ואפי' לכתחלה וכו' כל הסוגיא. בפ"ב דברכות פריך הש"ס לפ"ז אהא דקתני הקורא דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא ודחי האי דקתני הקורא להודיעך כחו דרבי יוסי דאמר דיעבד נמי לא וכתבו שם התוס' וא"ת לישמעינן כחו דרבי יהודה דכח דהיתרא עדיף וי"ל כיון דרבי יהודה לא דריש השמע לאזנך אין כאן שום חידוש ופשיטא דלכתחלה ומהיכא תיתי לאוסרו אי שרי דיעבד ה"ה לכתחלה עכ"ל. והקשה בטורי אבן א"כ מאי קאמר הגמ' דקתני הקורא להודיעך כחו דר"י דאמר דיעבד נמי לא הא מה"ט גופי' שכתבו התוס' אין כאן כחו דרבי יוסי דאי נמי הוי פליגי בלכתחלה והי' רבי יוסי אומר דלא ממילא הוי ידעינן דאפי' דיעבד לא דאי דיעבד שפיר דמי אלמא ל דריש השמע לאזנך מהיכא תיתי לאוסרו לכתחלה ומדאסר לכתחלה ש"מ דיעבד נמי לא ומאי להודיעך כח דמר או דמר שייך בהא דכמו דאליבא דרבי יהודה היתר דלכתחלה ממילא ש"מ מהיתרא דדיעבד ה"נ לרבי יוסי איפכא מאיסורא דלכתחלה הוי שמעינן ממילא איסורא דדיעבד והשאיר בקושיא על תירוץ התוס'. גם מז"ה ז"ל בצל"ח שם העיר דדברי התוספות צ"ע מכח קושיא זו ויעו"ש מ"ש ליישב קצת. עוד הקשה בטו"א על התוס' דהתינח עד השתא דלא ידעינן להא דראב"ע אבל השתא דאמר לעולם ר"י ואפי' לכתחלה ול"ק הא דידי' הא דרבי' דאמר לכתחלה לא ודיעבד ש"ד וכיון דמצינו מאן דמחלק בין לכתחלה לדיעבד בהא א"כ אכתי תקשה אדפליגי בדיעבד להודיעך כחו דרבי יוסי ליפלגי בלכתחלה להודיע כחו דרבי יהודה דהו"ל כח דהיתרא והשתא הוי רבותא גדולה לאפוקי מדעת רבו ראב"ע דנפקא לי' מקרא דלכתחלה לא ואע"ג דבדיעבד ש"ד יעו"ש. ונלע"ד ליישב ב' הקושיות בחדא מחתא ונקדים מה שהקשה בטו"ז סימן תרפ"ט מדוע אמר ראב"ע צריך לכתחלה והלא פסוק מלא דריש ומשמע דיעבר וע"ש מ"ש בזה. גם בטו"א הקשה דלא מצינו בדאוריתא חילוק בין לכתחלה לדיעבד דדוקא בקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ועי"ז העלה דראב"ע מדרבנן בעלמא קאמר וקרא אסמכתא הוי ע"ש והוא דוחק ועמ"ש בשאג"א סימן ז'. וליישב כל זה אוסיף בעניי לדקדק בדברי ראב"ע שהביא כל הפסוק שמע ישראל בשלימות וזה אריכות לשון אך למותר ומצינו לעיל ריש פרקין וכן בפ"ב דברכות אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע ורבי נמי הא כתיב שמע ההוא מבע"ל השמע לאזנך וכו' ולא הביא כל הפסוק ובמס' סוטה ר"פ אלו נאמרין ק"ש מנלן דכתיב שמע ישראל בכל לשון שאתה שומע ולא סיים כל הכתוב וה"נ הו"ל לראב"ע למינקט שנאמר שמע ישראל השמע וכו' ולאיזה צורך סיים המקרא כולו. ומעתה נאמר בעניותנו דהנה מז"ה ז"ל בצל"ח דקדק דהו"ל לרבי יוסי לומר רק בפסוק שמע שלא יצא כיון שאין לו ראי' על שאר הפרשה כי היכי דלענין כונה פליגי אם עד הדברים האלה או כל פרשה ראשונה ע"ש בצל"ח שהקשה מזה לענין הקורא למפרע אבל אנן נמי נימא קושיא זו לענין השמעת האזן דנפקא משמע וי"ל דלא קאי רק על פסוק ראשון בלבד. וצריכין אנו לומר דאעפ"כ מסתבר לי' לר"י דקאי על כל פרשת ק"ש. ואולם ראב"ע י"ל דס"ל דלא קאי אלא אפסוק ראשון בלבד ובאמת גם בדיעבד לא יצא כמו לרבי יוסי דבדאוריתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד (וע' בצל"ח רפ"ב דברכות שכתב ג"כ דראב"ע אסמכתא בעלמא קאמר דאי דרשה גמורה לא שייך לחלק בין לכתחלה לדיעבד בכל התורה לבר מקדשים וכדברי הטו"א הנ"ל אבל מחוורתא כמ"ש דדרשה גמורה היא ובאמת בפסוק ראשון אפי' בדיעבד לא יצא) אלא דממילא כיון שהתורה אמרה דבפסוק שמע אפי' דיעבד אם לא השמיע לאזנו לא יצא ע"כ צריך מדרבנן לכתחלה להשמיע לאזנו בכל הק"ש. וזהו שאמר ראב"ע צריך לכתחלה מדרבנן שישמיע לאזנו בכל הק"ש שנאמר שמע ישראל וגו' כל הפסוק השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך דהתורה הקפידה בפסוק ראשון שישמיע לאזנו ואפי' בדיעבד לא יצא ומש"ה חכמים השוו שאר הפרשיות לפסוק שמע לענין לכתחלה. ולפיכך הביא כל הפסוק ולהורות נתן דקפידא דהשמעת האזן קאי על פסוק זה. ור"מ חולק גם על גוף הדרשה והוא דריש על לבבך דגם בפסוק ראשון לא בעי' שישמיע לאזנו. ומיושב כל מה שדקדקו בדברי ראב"ע כמובן. ובהכי ניחא נמי מה שהקשה בטו"א אחרי הביאו הירושלמי דמק"ש לא ילפינן לשאר מצות דהיכא דגלי גלי ובעינן למיגמר מהסכת ושמע או מוהאזנת למצותיו א"כ איך מוקי כאן הש"ס הך דבהמ"ז דבעי להשמיע לאזנו לכתחלה כראב"ע הא כיון דאיהו יליף משמע דגבי ק"ש נימא ק"ש דוקא דגלי קרא גלי אבל בהמ"ז ושאר מצות לא יעו"ש ולפמ"ש א"ש דהא חזינן לדעתי' דראב"ע דס"ל כיון דכתיב שמע דבפסוק ראשון לא יצא בדיעבד בלא השמיע ע"כ החמירו חכמים בכל הפרשיות בלכתחלה מש"ה שפיר מסתבר לי' להש"ס אליבא דראב"ע דגם בבהמ"ז ושאר מצות בעי להשמיע מדרבנן וק"ל:

ומעתה מיושבים דברי התוס' וקושית הרטו"א השני' לק"מ דאדרבה משום דראב"ע סבר לחלק בין פסוק א' לשאר הפרשיות ובפסוק א' ס"ל דאפי' בדיעבד לא יצא ע"כ נקיט במשנה מחלוקת ר"י ור' יהודה בדיעבד להודיעך כחו דרבי יוסי והא דלא נקט כחו דרבי יהודה הוא כדברי התוס' שהרי הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו הכונה כל ק"ש וגם פסוק ראשון בכלל ואהא אמר ר"י דיצא (וס"ל דגם לכתחלה א"צ להשמיע לאזנו אפי' בפסוק ראשון) וש"מ דלא דריש שמע וא"כ אם שמענו דר"י ס"ל בדיעבד יצא אפי' בפסוק א' אלמא דלא דריש שמע וממילא גם לכתחלה לא בעי' שישמיע לאזניו דדוקא ראב"ע דמודה בפסוק א' דלא יצא אפי' בדיעבד משום דכתיב שמע ע"כ אמר בשאר הפרשיות דצריך להשמיע לכתחלה אבל רבי יהודה דקאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא אפי' בפסוק ראשון דלא דריש כלל שמע א"כ מהיכא תיתי לאסור לכתחלה וא"ש. וניחא גם הקושיא הראשונה של הטו"א ומז"ה ז"ל דאי הוי תני לכתחלה ורבי יוסי הי' אומר שצריך להשמיע לאזניו ה"א דס"ל דלכתחלה צריך שישמיע לאזנו בכל הק"ש ודלא כרבי יהודה אבל לעולם בדיעבד יש חילוק בין פסוק ראשון דכתיב שמע ואפי' דיעבד ל"י בין שאר הק"ש דמדרבנן לכתחלה ומש"ה קתני דיעבד להודיעך כחו דר"י דבכל הק"ש לא יצא וא"ש דברי התוס' מכל הקושיות. והשתא מסיק הש"ס לעולם רבי יהודה כרבי' ס"ל דדוקא דיעבד יצא אבל לכתחלה צריך שישמיע לאזנו בכל הק"ש אך בהא פליג ארבי' דאילו רבי' ס"ל בפסוק ראשון דאפי' דיעבד לא יצא משום דדריש שמע ואיהו לא דריש וס"ל אפי' בפסוק א' יצא דיעבד רק בהא כוותי' ס"ל דבעי להשמיע לכתחלה בכל הק"ש ולאו מטעמי' אלא משום דכתיב הסכת ושמע. ואע"ג דאכתי לפום מאי דקיימינן השתא דבדאורי' אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד א"כ גם אי גמר מהסכת ושמע ג"כ משמע אפי' בדיעבד ז"א דיש לחלק טובא דאי יליף משמע ישראל דגבי ק"ש הרי כתבה התורה מ"ע דק"ש וקפידא דהשמעה לאזן במקום אחד וש"מ דזו היא מ"ע דק"ש לקרות בשמיעת האזן ובודאי מעכב כמו בכל חלקי המצוה של תורה שמעכבין דדוקא בקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב אבל אם בק"ש לא כתיבא השמעה וכן בשום מצוה אך במקום אחר כתוב מצוה מיוחדת הסכת ושמע ישראל שצריך בכל מצוה להשמיע לאזן א"כ הו"ל מצוה בפ"ע ואם לא השמיע אז עבר גם בדיעבד על מצות הסכת ושמע אבל מ"מ מצות ק"ש או בהמ"ז קיים שפיר דלא תליא הא בהא דלא משמע שמצות הסכת מעכבת המצוה של בהמ"ז וכדומה אלא שהיא מצוה בפ"ע וזה חילוק נכון ודו"ק. ואל תשיבני מהא דקאמר בפ"ב דברכות אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה לא יצא דכתיב הסכת ושמע ישראל הרי דקרא משמע לי' גם דיעבד ולמאי דמסיק התם דהכי איתמר אבל בשאר מצות ד"ה יצא פריך הש"ס עלה והכתיב הסכת ולמאי דאמרן מאי קושיא הא קרא מצוה בפ"ע אמר אבל אינו מעכב המצוה בדיעבד. דיש לי להשיב דמעיקרא דמשמע לי' קרא לענין המצות מפרש הכפל הכי הסכת את המצות ושמע כלומר השמועם לאזניך והלכך כיון שהכתוב הזכיר קבלת המצות והזהיר על השמעתם משמע דלעיכובא קאמר והו"ל כאילו כתיב בגופה דמצוה וע"כ פריך ללישנא בתרא מהאי קרא אבל כדמשני ההוא בד"ת כתיב והיינו דהסכת כתיב בד"ת אבל ושמע קאי אשאר מצות כמ"ש בחידושי הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל דאל"כ לכתחלה אמאי צריך שישמיע לאזנו יעו"ש והשתא לא הוזכר האזנת המצות בהאי קרא רק הזהיר להשמיע בכל המצות לאזניו שפיר אינו מעכב המצוה בדיעבד כיון דלא כתיב השמעת האזן בגופא דכל מצוה כמבואר לעיל והבן:

ועדיין חל עלינו חובת ביאור הסוגי' בברכות שם דקאמר רב חסדא בשם ר"ש הלכה כר"י שאמר משום ראב"ע והלכה כר"י וצריכא וכו' דלכאורה יש משם סתירה לדברינו. אבל בקושטא א"ש והכי קאמר דצריכא תרויהו דאי אשמעינן הלכה כרבי יהודה הוי אמינא אפי' לכתחלה קמ"ל כראב"ע דלכתחלה בעי לכוין בכל הק"ש. ולא הוי הש"ס מצי למימר דקמ"ל כראב"ע דפסוק ראשון אפי' דיעבד לא יצא משום דהאמת אינו כן דבהא לית הלכתא כראב"ע ורב חסדא פסק כרבי יהודה דמתני' דהתם דבדיעבד אפי' בפסוק ראשון יצא מש"ה אמר דאשמעינן הלכה כראב"ע לענין לכתחלה דכל הק"ש וכ"ש פסוק א' דלכתחלה בעי להשמיע לאזניו ואי אשמעינן הלכה כר"י שאמר משום ראב"ע ה"א צריך ואין לו תקנה קמ"ל הלכה כר"י, והשתא הוי מצי למימר בפשיטות דאי כראב"ע ה"א כוותי' לגמרי דבפסוק א' אפי' דיעבד לא יצא קמ"ל הלכה כר"י דיצא אלא דעדיפא מיני' אמר שהיינו טועים בכונת ראב"ע וה"א דבכל הפרשיות של ק"ש צריך ואין לו תקנה דשמע קאי על כל הק"ש וממילא בכלל מאתים מנה דבפסוק ראשון ודאי אין לו תקנה קמ"ל הלכה כר"י דבדיעבד יצא ואפי' בפסוק ראשון. ובהכי אפשר ליישב קושית אא"ז הגאון ז"ל בצל"ח שם וז"ל יל"ד איך אפשר דהיינו צריך ואין לו תקנה א"כ למה קבע הלכה כראב"ע שאינו נזכר במשנה רק בברייתא וגם יש להסתפק בפירוש דבריו הל"ל הלכה כרבי יוסי שמוזכר במשנה ודבריו מפורשים שאפי' דיעבד אינו יוצא עכ"ל. ברם לפום מאי דאמרן יתישב שפיר דהייתי אומר דלהכי לא אמר הלכה כר"י משום דלא משמע דס"ל הכי אלא גבי ק"ש דכתיב שמע אבל שאר מצות כגון בהמ"ז ומגילה יכול להיות דס"ל דיוצא בלא השמיע לאזנו ומש"ה אמר הלכה כראב"ע דגילה דעתו להדיא דעל פסוק ראשון לבדו נאמר שמע השמע לאזניך ואפ"ה מדרבנן צריך שישמיע לאזנו בכל הק"ש וה"א צריך ואין לו תקנה דרבנן כעין דאוריתא תיקון דכמו בפסוק ראשון כן מדרבנן בכל הק"ש אפי' דיעבד לא יצא וממילא גם בבהמ"ז ובמגילה החמירו חכמים אפי' בדיעבד וכמו שבארתי לעיל לשיטת ראב"ע לענין לכתחלה ודוק היטב כי הדברים ישרים בס"ד:

אמרו לו אין מביאין ראיה מן הקטן. כתב בתוספות רי"ד ואע"ג דתנן אלו נאמנין להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן וכו' התם במילי דרבנן כדמוקמינן לה בפ"ב דכתובות אבל בד"ת אינן נאמנין ומקרא מגילה ד"ת שהרי מצאו לה רמז מן התורה עכ"ל לשון הזהב. ואתה תחזה כי דעתו הרחבה רחוקה היא הרחק מאד מדעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות דס"ל דאפי' דרשה גמורה אם אינו מפורש באר היטב בתורה הו"ל בכלל דברי סופרים וכ"כ גם בספר המצות שלו ומפי קדשו של הרי"ד ז"ל שמענו כאן דאפי' מצוה דרבנן כיון שנמצא לה רמז מן התורה דינה כדין דבר דאוריתא. איברא דגם רבינו הגדול לא כתב כן אלא לענין השם בלבד דקרי לה ד"ס אבל לדינא אין שום חילוק ושוה לדבר המפורש בתורה ממש וכמ"ש הה"מ ז"ל ריש ה' אישות ועמ"ש שם מז"ה ז"ל ביה"מ וכן כתב הרשב"ץ ז"ל בספרו זוהר הרקיע. אמנם בספר לב שמח על סה"מ האריך לסתור דבריהם ויעו"ש שהסכים דדבר שעיקרו בתורה אלא שעדיין צריכין אנו לדרשת חז"ל דינו כדברי תורה ממש אבל כל דבר שבלא הדרשה אינו מפורש בתורה כלל דינו כד"ס ע"ש באריכות ולפ"ז מגילה שאינה מפורשת כלל בתורה רק חז"ל מצאו לה רמז בתורה דינה כדרבנן ממש לשיטת הרמב"ם ז"ל. וע' בש"ך חו"מ רס"י ל"ג שהאריך בזה והסכים עם דעת הה"מ והכ"מ והרשב"ץ הנ"ל, ובילדותי אמרתי להביא ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם ז"ל מפלוגתא דר"י ור"א בגיטין דף ס' ע"ב דר"א אמר רוב בכתב ומיעוט בע"פ ורי"א בהיפוך ובארתי דפליגי בזה אם דבר הנדרש בי"ג מדות דינו כד"ת וזו היא שיטת ר"א או דהוי ד"ס והיא שיטת ר"י וא"ש קושית מהרש"א בח"א ע"ש וממילא הלכתא כר"י לגבי ר"א. אבל אח"כ מצאתי שזכיתי לכוין בזה לדעת הרב באר שבע ז"ל בפ"ק דהוריות וע' בפתיחה הכוללת להרב פמ"ג ז"ל שהביאו וסיים דהלכה כר"י וכעת נלע"ד להסביר יותר עפמ"ש באוה"ח והבאתיו לעיל (דף י"ט ע"ב) דכל הדינים שעתידין חכמים לחדש הראהו הקב"ה למשה רבינו אבל לא הראהו הדרשה והרמז בכתוב ע"ש ולפ"ז י"ל דר"א ס"ל דמיעוטא הוי מה שלא נמסר למשה רק ההלכה אבל רוב הדינים הראהו השי"ת למשה רבינו איך הם נדרשים מהכתוב ומש"ה הוי רוב תורה בכתב ור"י ס"ל רוב על פה שמסר הקב"ה למשה ההלכות ולא הדרשה שבכתובים ומיעוטה בכתב דרוב הלכות לא ידע מקורם בתורה כגון מה ששמע מרע"ק שדרש דברים שנעלמו מרבן של הנביאים ע"ה ומש"ה הגם שיש להם רמז בתורה כיון דמשה רבינו לא ידעם נקראים בעל פה ומה"ט גופי' קרי לה רבינו הגדול דברי סופרים וק"ל. איברא מלשון רש"י ז"ל פ"ב דחולין דף כ"ז ע"ב בד"ה אין שחיטה לעוף מה"ת שכתב ואפי' מתורה שבעל פה מהלכה למשה מסיני אין לו אלא מדברי סופרים עכ"ל מוכח עכ"פ דהללמ"מ ד"ת מיקרי וכן בגמרא שם (דף כ"ח ע"א) ר"א הקפר ברבי אומר מה ת"ל וכו' הר"ז בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסוה"מ מה פסוה"מ בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ועוף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים הרי מבואר להדיא דצבי ואיל דגמר שחיטתן בהיקשא מיקרי ד"ת וזהו נגד שיטת רבינו הגדול. עוד נ"ל להביא סתירה כלפי סנאי' דהרמב"ם ז"ל מלשון הברייתא שהובאה בפ"ק דכתובות דף י' ע"א כסף ישקול וכו' מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה רשבג"א כתובת אשה אינה מד"ת אלא מד"ס ואי איתא דדבר הנלמד באחת מי"ג מדות הוי דברי סופרים במאי פליג רשב"ג דקאמר שאינה מד"ת אלא מד"ס והלא גם ת"ק לא למדה אלא מדקרי לה מוהר כפירש"י ז"ל אבל אינו מפורש בתורה שיש כתובה לאשה וכמו שמורה שונו של ת"ק מכאן סמכו חכמים שאינו רק אסמכתא בכתוב ואפי' אם הוי דרשה גמורה מ"מ לשיטת רבינו ד"ס מיקרי ואינו ד"ת ומה זה דקאמר רשב"ג אינה מד"ת אלא מד"ס הלא גם לת"ק הכי הוי א"ו מוכח להדי' דלת"ק הוי ד"ת כיון שנדרש מהמקרא ואפי' רשב"ג לא פליג אלא משום דלית לי' דרשה זו הא לא"ה הי' מודה דהוי ד"ת אע"ג שאינו מפורש בתורה וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל. ודוחק לומר דבהא פליגי דת"ק סבר דדבר הנדרש בי"ג מדות הוי ד"ת ע"כ אמר דמכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה ורשב"ג מודה לי' בדרשה דקרא אלא דס"ל דכיון שאינו מפורש אינו אלא מד"ס. דלא משמע דפליגי בהא:

אמנם איך שיהי' בענין זה עכ"פ הרב תוס' רי"ד ז"ל לא תירץ לקושיתו רק באומרו דמגילה הוי ד"ת אבל אכתי חל עלינו החוב להבין שיטת האומרים דמגילה דרבנן דלדבריהם קשיא טובא למה לא האמינו חכמים לרבי יהודה על עדותו מה שראה בקוטנו והרי בדרבנן נאמן וכדתנן בכתובות להדי' ואיפסיק להלכה בש"ע חו"מ סימן ל"ה ס"ו ע"ש היטב ובודאי אין להעלות על הדעת שצריך להיות אחר עמו דזה אינו רק בזה כתב ידו של אבא ולדעת קצת פוסקים גם לענין שיצאה בהינומא אבל באינך מילי כ"ע מודו שנאמן גם כשהוא לבדו כמ"ש שם הרמ"א בהגהתו וע"ש בסמ"ע ובמגיד משנה פט"ז הכ"ה מהלכות אישות ובכ"מ פי"ד ה"ג מהלכות עדות. ומצאתי בספר יד דוד שרמז להברכי יוסף חו"מ סימן ל"ה וכשעיינתי שם ראיתי שהביא קושיא זו של התוס' רי"ד בשם חכם אחד בן דורו בסגנון שהעירותי דהיינו לשיטת הפוסקים דמגילה דרבנן וע"ש שדחק לישבה. אח"כ ראיתי בספרו יעיר אזן מערכת א' סימן צ"ו שהעיר בעצמו על תירוצו אשר בברכי יוסף שהוא דחוק ויעו"ש שהעלה ליישב בפשיטות דד"ק כד"ת דמי' והוא כעין ישובו של הרי"ד ז"ל ובאמת כן היא דעת רבינו הטו"ז ז"ל רס"י תרפ"ז. ואולם עדיין לא נתישבה שיטת הפוסקים והר"ן ז"ל בראשם דמגילה הוי דרבנן גמור וכבר פסק הרמ"א ז"ל דבכל איסורים דרבנן נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ומדוע נשתנית קריאת מגילה שלא יהיו נאמנין עליה. ושם ביעיר אזן מערכת ק' סימן ח"י האריך בזה וסיים דשבקטנו הועיל אינו נאמן להעיד ע"ש ובעניי לא הבנתי שיח קדשו. והי' נראה בישוב הקושיא במה שאחדש חילוק בזה דדוקא בכגון אלו שמפורשים במשנה דהוי ספק במציאות אז סמכינן בדרבנן על המעיד בגודלו מה שראה בקוטנו אבל בספקא דדינא אינו נאמן והגם שאין לי ראיה לדבר מ"מ יש זכר לדבר והענין מוכיח מתוכו דלא אשתמיט תנא למיחשיב דבר א' שהוא ספק בדין וכבר מצינו כיוצא בזה דעת ההגהות מיימוני הובא בב"י או"ח סימן תל"ז דכל תיקו דאיסורא לחומרא אפי' בדרבנן וע' מלא הרועים שהוכיח דדעת ההגה"מ היא כן אפי' אם אין הש"ס מסיים בתיקו וה"נ אשכחן בשיטת הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא וכתב הגאון מהר"ם בן חביב ז"ל בקונטרסו שבסוף חידושיו על יומא דבספקא דדינא סובר רבינו דמדאוריתא לחומרא א"כ גם בענינא דידן יש לחלק הכי ולפ"ז א"ש בפשיטות דבין אם הקטן כשר לקרות את המגילה אין לסמוך ע עדותו של קטן להכריע על פיו ההלכה. ואזן מלין תבחן שאמרו לו אין מביאין ראי' מן הקטן ולשון זה מסכים לפירושי והכונה אין מביאין ראיה להכרעת ההלכה מן הקטן דאל"כ הול"ל אין עדות לקטן. ברם קושטא קאמינא דלא נ"ל לחדש חילוק שלא מצאתיו מבואר בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל:

והנראה בעיני בס"ד שאין התחלת מקום לכל עיקר הקושיא של התוס' רי"ד והברכ"י ז"ל דאפי' למאי דסבירא לן דמקרא מגילה דרבנן מ"מ לא סמכינן על גדול המעיד מה שראה בקוטנו שנהגו לצאת ידי חובת קריאתה על אופן ידוע משום דנ"מ גם למידי דאוריתא שהרי הלכה בידינו כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה ומכאן סמכו של בית רבי שהיו מבטלין ת"ת בשביל קריאת המגילה כדאיתא בפ"ק דמכלתין והכי נפלה פסקא בדברי כל הפוסקים קמאי ובתראי וא"כ הרי נסמוך על עדות הקטן לבטל מצות דאוריתא כעבודה ות"ת בשביל קריאת מגילה שקורא הקטן ובדאוריתא אין עדות זו כלום ולפיכך לא סמכו חכמים על ר"י במה שהעיד שקרא בקוטנו למעלה מר"ט וזקנים דאע"ג שהקריאה גופא היא מדרבנן מ"מ הרי דחינן מ"ע דאוריתא מקמי קריאה זו ואם אין יוצאין בשמיעה מפי הקטן מבטלין המ"ע על מגן ואיך יסמכו על עדות קטן לבטל מצוה דאוריתא. ואין להשיב דעכ"פ יסמכו עליו שיוכל הקטן להוציא את הגדולים אבל הכהנים לא יבטלו עבודתן וכן הלומדים לא יבטלו תורתן בשביל קריאה זו דז"א משום דלא פלוג רבנן ואם יתירו קריאת קטן בכל אופן יתירו ויבטלו הכל מצות שעוסקים בהן ויבאו לשמוע הקריאה. ועוי"ל עפ"י סברת הרדב"ז הידועה דאם יש ספקא דאוריתא וסד"ר בענין אחד אז מחמירין גם בדרבנן כדי דלא ליתו לזלזולי בדרבנן וכ"כ המג"א באו"ח סי' קפ"ד סק"ז בשם מהרש"ח לענין ספק בהמ"ז שיחמיר לחזור גם על ברכה רביעית מהאי טעמא שלא יזלזלו בברכה דרבנן וה"נ הכא כיון שצריכין להחמיר דכהנים בעבודתן ות"ח בתורתן לא יבטלו לבוא לשמוע קריאת הקטן משום דבמילי דאוריתא אין סומכין על עדותו של ר"י מה שראה בקוטנו ע"כ הוצרכו להחמיר גם לענין קריאת המגילה גופה שלא לזלזל בדרבנן. ולדעתי זה דבר נאה ומתקבל בישוב הקושיא הנ"ל. אכן שבתי וראה דלפ"ז עדיין יוקשה לשיטת הר"ן ז"ל בפ"ק שכתב דמיירי שיש שהות אח"כ לעבוד עבודה אבל בלא"ה אין שום מצוה דאוריתא נדחית מפני מגילה דרבנן וא"כ עליו תחול הקושיא בעצם תקפה מדוע לא האמינו חכמים לר"י וננעלו שערי התירוצים שהרי הר"ן ז"ל ס"ל דמגילה דרבנן כמ"ש בהדיא ולא מצינן לשנויי אליבי' כמ"ש הרי"ד ז"ל וגם ס"ל דאין שום מצוה דאוריתא נדחית מפני קריאת המגילה וא"כ לא שייך גם תירוצי דהשתא אין נ"מ לדאוריתא כלל. וצריכין אנו לומר לדעת הר"ן ז״ל דגם לענין שמאחרין העבודה שהיא מדאוריתא בשביל קריאת המגילה גם לזה אין הקטן נאמן. ועוי"ל ברווחא דהרי ת"ת מבטלין לגמרי דבכל שעה מחויבין ללמוד ואף שהרב טו"ז ז"ל הקשה מזה על דברי הר"ן מ"מ כבר יישבתיו בטוב טעם במקומו וא"כ שוב יש נ"מ לענין ביטול ת"ת דאוריתא בשביל קריאת הקטן וא"ש:

תניא אמר רבי קטן הייתי וכו' א"ל אין מביאין ראי' מן המתיר וכו'. כתב בהגהות פורת יוסף נ"ל משום דאיתא בירושלמי ברכות פ"א ור"ג פליג על רבנן ועביד עובדא כוותי' ע"ש וא"כ שפיר הביא ראי' מדעביד ר"י עובדא כוותי' מסתמא לא פליגי רבים עליה ובזה ניחא לקמן דפריך ולימא לי' קטן היית משום דס"ל לגמ' דזה דיחוי יותר טוב ע"כ משני הגמ' דחדא ועוד קאמרי לי' עכ"ל. ולי אין דבריו משביעים דקושיתו עצומה באמת ולא כמו שחשב לדחות הערתו בקל דזהו קושית הגמ' דלימא לי' דיחוי יותר טוב ולפע"ד הדיחוי הזה שאמרו לו אינו דיחוי כלל דמאי קאמרי לי' אין מביאין ראי' מן המתיר שהרי רבים חולקין עליו וכפירש"י ז"ל והלא לפי דעת הירושלמי אין המתיר עביד עובדא כוותי' במקום שרבים חולקין עליו וא"כ שפיר הביא רבי ראי' דמדר"י עביד כוותי' אלמא דאין רבים חולקים עליו ומאי משני דחדא ועוד קאמרי לי' הלא גם בדרך חדא ועוד אין לתשובה זו מקום כלל ויש ראי' טובה מן המתיר דאם היו רבים חולקים עליו ודאי לא הוי עביד עובדא כוותי' לפ"מ שהביא הרב פורת יוסף ז"ל בשם הירושלמי דפ"ק דברכות. ונלע"ד נכון בזה דהנה התם בירושלמי מייתי בשם רבי מאיר דג"כ לא עביד כוותי' נגד רבנן דפליגי עלי' דתני אומר הי' ר"מ שמותר לטרוף יין ושמן ולסוך לחולה בשבת וכבר חלה ובקשנו לעשות לו כן ולא הניח לנו ואמרנו לו רבי דבריך מבטל בחייך ואמר לן אעפ"י שאני מיקל לאחרים מחמיר אני על עצמי דהא פליגי עלי חברי הרי מפורש דר"מ לא עביד בנפשיה עובדא כוותי' אבל אם ראה אחרים סומכין עליו ומקילין לא אמר להם כלום רק רשב"י החמיר גם לאחרים ומיחה בהעושים כהוראתו במקום שחבריו חלוקין עליו אבל ר"מ לא מיחה באחרים ויעו"ש בפי' החרדים וא"כ שפיר נוכל לומר דגם רבי יהודה רק בעצמו לא עביד עובדא כוותי' אבל יכול להיות שלא הי' מוחה באחרים שעשו כהוראתו וכמו שהי' נוהג ר"מ. והנה בתוספתא איתא אר"י קטן הייתי וקריתי' לפני ר"ט בלוד וקלסני אמר רבי קטן הייתי וקריתי' לפני רבי יהודה באושא והיו שם זקנים ולא אמר אחד מהן דבר ויש לדקדק בדברי ר"י למאי הוצרך לומר וקלסני דזהו מיותר לגמרי שהרי עיקר הראיה הוא ממה שרבי טרפון שמע קריאתו לצאת י"ח אלמא דקטן כשר לקרות בשביל גדול ומאי נ"מ אם קלסיה הרי זה לבד ששמע כל המגילה ממנו יש מזה ראי' שיוצאין י"ח הקריאה בשמיעה מפי קטן וה"נ יל"ד בדברי רבי למאי הוצרך לומר ולא אמר אחד מהן דבר הלא עדיפא מיני' חזינן דרבי יהודה וכל הזקנים שמעו קריאתו ויצאו בזה ידי חובתם אלמא דהסכימו לדין זה שהקטן כשר לקרות ומעשה זו עדיפא ממה ששתקו ולא אמרו דבר. אכן האמת יורה דרכו דר"ט גופי' החמיר על עצמו ולא יצא בקריאת הקטן והוא שמע הקריאה בצבור ברוב עם ושם ודאי קרא גדול מפני כבוד הצבור אלא שהי' אחד או יותר צריכים לצאת י"ח שנתאחרו ולא שמעו הקריאה ואז קרא ר"י בשבילם ודבר זה הי' למעלה מר"ט וזקנים כלומר במעמדם ולפניהם וא"כ אין ראי' דס"ל לר"ט דכשר שהרי איהו גופי' לא יצא י"ח בקרי' זו מש"ה מסיים ר"י וקלסני ש"מ דשפיר עבדית וכן אח"כ באמת רבי יהודה בעצמו לא עביד עובדא כוותי' והי' מחמיר על עצמו שלא לצאת בקריאתו וכבר שמע מקרא מגילה מפי בר חיובא אלא דהי' רבי קורא את המגילה להוציא אחרים לפני ר"י והזקנים והם לא אמרו דבר ש"מ דניחא להו. והשתא א"ש דרבי הביא ראי' מר"י מדלא מיחה בו אלמא דלא רבים פליגי עלי' והשיבו לו אין מביאין ראי' מן המתיר דכיון דר"י מכשיר בקטן אע"ג שבעצמו החמיר ולא עביד כוותי' כיון דרבים פליגי עלי' מ"מ לא הי' מוחה באחרים שעשו כהוראתו וכמו שהי' עושה ר"מ שהחמיר על עצמו והיקל לאחרים:

מתני'. וכן שומרת יום וכו'. פירש הרע"ב ז"ל אם ראתה יום א' שומרת יום מחרתו וטובלת באותו יום עצמו משתנץ החמה ותמה בבית דוד דהו"ל לפרש סתם שראתה בתוך י"א ימים כדי לכלול גם ראתה שני ימים דהו"ל ג"כ שומרת יום ומדוע נקט ראתה יום א' ובפסחים פ"ח פי' הרע"ב סתם וע' בשושנים לדוד שדחה התמי' בדברים שאינם מספיקים. ולי נראה פשוט משום דבגמ' מסיק דלהכי נקיט תנא שומרת יום אע"ג דשמעינן לה מכל חייבי טבילות דמאי שנא משום דסד"א תיהוי כראי' ראשונה של זב דאיתקש לב"ק דטובל ביומי' והא ביממא לא מציא טבלה בליליא מיהת ליעביד מקצת שימור ותטבול קמ"ל וא"כ עיקר הרבותא דמתניתין בשומרת יום כנגד יום שראתה יום אחד דהוי אמינא תיטבול ביומה רק משום שימור תטבול בלילה אבל אם ראתה ב' ימים לא ס"ד למימר הכי דלא דמי' לראי' ראשונה של זב ולכן בפסחים סתם הרע"ב ז"ל דלא הוצרך לפרש דמאי איכפת לי' אם גם ב' ראיות יהי' בכלל אבל הכא הוצרך לפרש ראתה יום א' כדי שיובן הרבותא מ"ש שומרת יום דמפרש תנא יותר מכל חייבי טבילות וק"ל:

רש"י ד"ה לעולם ר"י. ומתני' רבי יוסי היא ואפי' דיעבד לא. כתב רבינו המהרש"א ז"ל לא ידענא מי הכריחו לפרש להאי אוקימתא דמתני' רבי יוסי ואפי' דיעבד לא אמאי לא נימא דאוקימתא דלעיל קאי דמתני' לכתחלה לא ודיעבד שפיר דנוי ואתי' כרבי יהודה אליבא דראב"ע והכי משמע לישנא דסוגיין וצ"ע עכ"ל ולא זכיתי להבין דברי המהרש"א דלע"ד לק"מ דאי אוקימנא מתני' כולה ר"י הלא איהו ס"ל אפי' לכתחלה ואיך נפרש חוץ מחרש דלכתחלה לא אליבא דראב"ע רבו ואם כולה מתני' ר"י אליבא דרבי' איך מסיים בד"א שלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך אפי' לכתחלה שר"י מכשיר בקטן דזהו אליבא דידי' דלא מצינו לראב"ע שמכשיר בקטן ודוחק גדול לפרש דכולה מתני' ר"י ורישא אמר אליבא דרבי' וסיפא אליבא דידי' ומש"ה איצטריך לפרש רישא רבי יוסי היא ואפי' דיעבד לא ומתני' בתרי תנאי מתוקמא. אבל ליכא לפרושי בתרי תנאי ות"ק ראב"ע ולכתחלה הוא דלא משום דלא מצינו דסתם בר פלוגתי' דרבי יהודה יהי' ראב"ע רבו אך רבי יוסי הוא בר פלוגתי' דר"י ע"כ בע"כ לאוקמי מתני' בתרי תנאי ות"ק ר"י דאפי' דיעבד לא אך אח"כ כדמסיק דר"י כרבי' ס"ל אז מצינן לפרש כולה מתני' רבי יהודה וכמו שפירש"י באמת אח"כ ודברי רש"י ז"ל כאן צודקים ולא ידעתי מדוע לא ירד המהרש"א ז"ל לזה. וע' בפרי חדש סי' תרפ"ט שרוצה לפרש דת"ק דמתני' ראב"ע הוא וקטן אפי' דיעבד לא יעו"ש אמנם לפ"מ שכתבתי אין מקום לומר דסתם ת"ק דרבי יהודה הוי רבו ראב"ע:

בד"ה דרביה. שצריך להשמיע והאי לישנא משמע לכתחלה אבל דיעבד יצא. אא"ז הגאון זצ"ל ביה"מ פ"י ה"ח מהלכות ברכות האריך בענין זה והביא דעת הטור דס"ל נמי דצריך לכתחלה משמע ויישב כל הראיות העומדות לנגדו אך ראיה אחת הביא מז"ה ז"ל נגד דעת רש"י והטור מהא דאמר במס' נזיר דף מ"ו ע"ב גבי נזיר ממורט דבה"א צריך להעביר תער על ראשו ואמר רבינא דלב"ה יש לו תקנה ולשיטת רש"י ז"ל דכל צריך היינו לכתחלה למה הי' רבינא צריך לסיים דלב"ה יש לו תקנה הלא ממילא ידעינן מלישנא דצריך שאינו מעכב בדיעבד א"ו דכל צריך בדיעבד משמע והשמיענו רבינא דצריך הנאמר כאן לב"ה יש לו תקנה וסיים דסוגיא דנזיר נצב כמו נד נגד דעת רש"י והטור יעו"ש. ואם כי אינני כדאי מ"מ עצור במלים לא אוכל ובעניותי לא זכיתי להבין דברי מז"ה ז"ל מאי ראי' מכאן שלא כדעת רש"י ז״ל דס"ל צריך לכתחלה משמע. הלא גם לשיטת התוס' מי ניחא סוגיא זו והרי גם לדבריהם דצריך דיעבד משמע כונתם דצריך דוקא ואם לא עשה כן אפי' בדיעבד לא יצא. כגון בענין שלפנינו דאמר ראב"ע צריך להשמיע לאזנו בק"ש ואם היינו מפרשים צריך ואין לו תקנה היתה הכונה שאם לא השמיע לא יצא אבל אם השמיע ודאי יש לו תקנה ויצא י"ח ק"ש. וכן מ"ש בברכות צריך לאודויי באפי עשרה לשיטת התוס' מעכב בדיעבד אבל עכ"פ אם הודה בפני עשרה יצא ומ"ש צריך ואין לו תקנה היינו דבלא"ה א"ל תקנה. וכ"ה בכל המקומות שנזכר זה כך הוא. אמנם שם בנזיר שאמרו ב"ה צריך להעביר תער על ראשו והנה לדעת רש"י והטור צריך לכתחלה ובדיעבד אינו מעכב אבל לדעת התוס' יש לפרש דצריך אפי' דיעבד ואם לא העביר מעכב אבל אם העביר הרי יש לו תקנה וא"כ אכתי קשה מאי קמ"ל רבינא דלב"ה יש לו תקנה אם העביר תער בעלמא כפירש"י שם הלא בכל מקום כשאומר צריך יש לו עכ"פ תקנה אם עשה כמו שצריך וה"נ בלישנא אחרינא דאמר רבינא מאי צריך לב"ה צריך ואין לו תקנה כונת רבינא דאפי' אם העביר אין לו תקנה והרי אפי' לשיטת התוס' לא מצינו צריך כזה, א"ו דהתם שאני ואין לדמותו לכל צריך שבגמרא וא"כ גם על רש"י והטור אין קושיא מזה וצע"ג על אא"ז הגאון ז"ל:

בד"ה ה"ג פשיטא מ"ש שומרת יום וכו'. כונת רש"י ז"ל להביא ראי' לפירושו במשנה דהאי ולא טובלין קאי על טבילת אדם דלפ"ז א"ש קושית הש"ס פשיטא דכיון דכבר קתני כל חייבי טבילות שאין טובלין קודם הנה"ח ממילא ידעינן גם שומרת יום כנגד יום דמאי שנא מכל הטובלין. ושלל בזה פי' הריב"א שהביאו התוס' דקאי אטבילת אזוב וקושית הש"ס היא מ"ש שהזכיר התנא שומרת יום מכל שאר חייבי טבילות דלשיטתו לא שייך להקשות פשיטא כיון דלא נזכר הדין הזה עדיין וז"ב בכונתו של רש"י ז"ל:

תוס' ד"ה ולא טובלין. במס' פרה וכו' טובל בלילה ומזין עליו ביום. ע' מה שביאר הגר"א ז"ל שם באליהו רבא ונתכוין לדעת הרב המאירי ז"ל בחידושיו למכלתין שפירש כן יעו"ש:

בא"ד. לכך נראה כפירוש ריב"א דהכא מיירי בטבילת אזוב וכו'. בתוי"ט כתב ע"ז ול"ק אמאי לא תנא נמי דטבילת אדם שבשביעי שאינה אלא ביום משום דבהדיא כתיב והזה והדר ורחץ וכיון שאין הזאה אלא ביום ממילא אין הטבילה אלא ביום עכ"ל. והשיב עליו הרמ"ז ז"ל וז"ל אישתמיטתי' מה שכתב בסמוך דנקט טבילת אדם בשומרת יום כנגד יום ומשום רבותא והכי עדיפא מלומר דמשום דכתיב בהדיא לא תני' דגם מילה והזאה בהדיא כתיבי עכ"ל. ובאמת דברי התוי"ט לכא רה מאד תמוהים דהרי תנן שומרת יום ומינה לכל טבילת אדם אלא דלפירש"י ור"ת נקיט תחלה שאר חייבי טבילות ואח"כ פרט שומרת יום לרבותא כדמפרש בגמ' ולפי' ריב"א לא תני עדיין טבילת אדם ואח"כ כדתני לה נקיט שומרת יום לאשמעינן רבותא וא"כ מה זה דקשיא לי' להתוי"ט אדלא תנא נמי טבילת אדם ובפרט שבעצמו הביא הגמ' והתוס' בדיבור הסמוך אח"כ וכאן העלים אור עיניו מזה. וגם הקושיא השני' של הרמ"ז ז"ל צודקת דהא קתני אינך מילי דכתיבי בהדיא ובמה יגרע טבילת אדם. ואולם נתתי אל לבי דאי אפשר שמאור עולם כרבינו התוי"ט ז"ל לא ישים עינו הזכה על כל לשון המשנה בעידנא דעסיק בה וישכח דברי עצמו שעתיד לכותבם מיד סמוך ונראה ע"כ יגעתי להבין דברי קדשו ובעזרה"י עלה בידי לבארם כראוי. דאין כונת רבינו התוי"ט כמו שחשדו הרמ"ז ז"ל שהקשה אמאי דלא תנא כלל טבילת אדם אלא כונתו להקשות אמאי לא תנא נמי במקום ששנה טבילת אזוב דטבילת אדם אינה אלא ביום דאע"ג דתני לה אח"כ אבל יותר ראוי הי' שיסמוך טבילה לטבילה ואח"כ הו"ל למיתני הזאה לא כדהשתא שמפסיק בין טבילת אזוב לטבילת אדם בהזאה. וע"ז תירץ משום דבהדיא כתיב והזה והדר ורחץ ותנא אקרא קאי ונקט ג"כ טבילת אדם בתר הזאה כסדר הכתוב. והוסיף התוי"ט לחזק זאת באומרו וכיון (וכאילו אמר ועוד כיון) שאין הזאה אלא ביום ממילא אין הטבילה אלא ביום והשתא ילפינן טבילת אדם מהזאה הלכך שפיר דמי למיתני הזאה קודם. ואע"ג דטבילה דביממא גמרינן מהזאה בהיקשא מ"מ ליתר שאת בהסברת הדבר דעסיק בי' כתב התוי"ט דמלבד ההיקש שכבר הזכירו לעיל בתחלת הדיבור יש גם סברא פשוטה דמדהזאה ביום ממילא טבילה ביום ושפיר נאה למיתני הזאה והדר טבילה. ואם גם פירוש זה קצת דחוק בלשון מ"מ הוא מכוון בעיקר דבריו למעיין ומה גם שיכול להיות דיש חיסור איזו תיבות. בתוי"ט אבל כונתו ברורה כמו שבארתי וד"ק של רבינו התוי"ט נכונים וסרו מעליו ב' ההשגות של הרמ"ז ז"ל. ויהא רעוא דרבינו התוי"ט ז"ל יליץ בעדי לטוב ויתקבלו תפלותי ברחמים אכי"ר. וראיתי בבית דוד שכתב על התוי"ט תימא וכי לא משכחת לה דהזאה ביום היא בסופו והטבילה אחריה מיד בתחלת הלילה ומאי קאמר דממילא אין הטבילה אלא ביום עכ"ל. ובמח"כ נעלם ממנו דבקושטא בכה"ג מותר לטבול בלילה כיון שעבר שביעי אבל עיקר דינא דמתני' הוא שאין טובלין בליל שביעי וזה מוכח מדטובלין אחר ההזאה והיא אינה אלא ביום שביעי וכמ"ש התוס' לקמן בסמוך ומדבריהם מקור מקומם טהור של דברי התוי"ט והלא גם הרע"ב ז"ל סיים דבליל שמיני מותר לטבול ואיך לא שלטו עיני הרב ב"ד ז"ל בכל זה ודברי התוי"ט צודקים גם בזה:

שוב ראיתי דבכונה הביא התוי"ט דכיון דאין הזאה אלא ביום וכו' ולא משום יתר שאת בלחוד שהרי הוא ז"ל אזיל השתא בשיטת הריב"א דפירש לענין טבילת אזוב וכל טעמי' דנאיד מפירש"י ור"ת הוא מכח מה שהקשו התוס' למה לי היקשא והרי בלא"ה טבילה דבתר הזאה א"א להיות בליל שביעי וא"כ באמת עיקר הטעם כמ"ש התוי"ט דממילא אין הטבילה אלא ביום ומ"ש בראש הדיבור מהיקשא היינו לפי' הרע"ב. ואע"ג דטבילה דשומרת יום דביום דוקא הוא משום דספירה ביממא היא ושל שאר חייבי טבילות הוא משום היקשא מ"מ כיון דבכלל טבילה דשומרת יום דנקיט הוא גם טבילת טמא מת להכי נקיט הטעם בשביל ההזאה וכדברי התוס'. ועיקר כונת התוי"ט היא לחזק פי' ריב"א שהסכים אליו דלדידי' ל"ק מה שהפסיק בהזאה משא"כ לפירש"י והרע"ב קשיא שהפסיק בין טבילת כל הטמאים ובין טבילת שומרת יום כנגד יום ונקט הזאה באמצע וק"ל. ועב"ד מ"ש ליישב פירש"י דמש"ה נקיט טבילה קודם הזאה משום דמיירי בכל הטמאין לא בט"מ לבד וכ"כ גם בפני יהושע ובטו"א יעו"ש:

בא"ד. ומיהו קשה לר"י דהא אמר בשילהי מס' יומא הזב והזבה וכו' רי"א מן המנחה ולמעלה לא יטבול וכו'. רבותינו בעהתו"ס ז״ל קצרו לשון הברייתא ובאמת זב וזבה וכל הטמאים מותרין בתפלה ולא שייך לחלק בין קודם המנחה ולאחריה אלא דרבי יוסי קאי התם על ב"ק ע"ש. ברם יש לדקדק על אריכות דבריהם דלמה להו להביא דברי ר"י כלל הלא כל קושיתם היא על דברי ת"ק היכי משכחת לה טבילת טמא מת בזמנה ביוהכ"פ ולא הי"ל לאתויי רק דברי הת"ק. ויש ליישב משום דהוי מצי להשיב דמיירי שלא בזמנה וכגון שהזה מאתמול ועכשיו הוא טובל בשמיני ומ"מ ס"ל לת"ק דאפ"ה מותר לטבול ביוה"כ מש"ה סיימו התוס' פלוגתא דר"י דאמר מן המנחה ולמעלה לא יטבול ופשטא דלישנא משמע להו דאסור לטבול (וכמו שהיא הגירסא באמת שילהי יומא אינו יכול לטבול) הרי דמשום דס"ל לר"י טבילה בזמנה לאו מצוה אסור לטבול שלא בזמן תפלה ומיני' נשמע לרבנן דדוקא משום דטבילה בזמנה מצוה מותר לטבול ביו"כ אבל שלא בזמנה דלאו מצוה הוי אסור דבהכי לא מצינו שיחלוקו רבנן ור"י ואם הי' ת"ק מתיר אפי' שלא בזמנה אע"ג שאינה מצוה הי' ר"י ג"כ מתיר דאין מחלוקתם רק בדין טבילה בזמנה מצוה וכדמוכח בגמ' שם. דאין לפרש דת"ק מתיר אפי' שלא בזמנה ור"י אוסר אפי' טבילת ב"ק בזמנה דא"ה פליג ר"י ארבנן בתרתי דס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה וגם ס"ל דבלא מצוה אסור לטבול ולא משמע הכי בסוגי' דיומא א"ו מדר"י נשמע לרבנן דמיירי בטבילה בזמנה. והשתא שפיר הקשו התוס' היכי דמי שיהי' יוהכ"פ יום השביעי והרי א"א להזות בו ביום. ובתוספות ישנים שילהי יומא הקשו ג"כ קושיא זו ותירצו באמת עי"ז דמיירי שלא בזמנה ורבנן ס"ל דגם שלא בזמנה מותר לטבול ביו"כ ורבי יוסי ג"כ מודה לזה אלא דפליג ארבנן דקאמרו דב"ק חייב לטבול משום טבילה בזמנה מצוה ואמר דאינו חייב משום דטבילה בזמנה לאו מצוה וע"כ מחקו התו"י גירסת הספרים אינו יכול לטבול והגיהו רי"א מן המנחה ולמעלה לא יטבול ופירשו אינו צריך לטבול אבל רשאי ע"ש. ואולם בעהתו"ס דהכא בשם ר"י סבירא להו בפשיטות דלא יטבול משמעו שאסור לטבול וע"כ הוכיחו מזה דלא כמסקנת התו"י דיומא ובשביל זה גופי' הוצרכו להביא דברי רבי יוסי כדי לדחות דברי התו"י ולחזק קושיתם. וע' בתוס' שבת דף קי"א ע"א בד"ה לא ס"ד שדעתם כדעת התוספות ישנים דיומא וגרסי בדר"י אינו צריך לטבול ואח"כ כתבו וא"ת דתניא בפרק בתרא דיומא הזב והזבה ובועל נדה וטמא מת טובלין בי"ה ט"מ היכי טביל ומה תועלת לו אותה טבילה הא אין טבילה בלא הזאה וכו' יעו"ש. הרי חזינן דהתם לא הזכירו התוס' דברי רבי יוסי כלל והיינו משום שהסכימו שם דת"ק מתיר אפי' אם לאו מצוה היא וכל קושיתם היא מה תועלת וכו' ולא הוצרכו להביא דר"י דכל קושיתם אזלא לת"ק ואולם כאן דס"ל דשלא בזמנה אסור לטבול והקשו היכי משכחת לה טבילה בזמנה ביוה"כ ע"כ הוצרכו להביא דר"י כדי להוכיח דשלא במקום מצוה אסור לטבול דהכי משמע להו לישנא דר"י לא יטבול שאסור לטבול וכמו שבארתי בס"ד:

בא"ד. פירוש אחר שהתפלל תפה"מ דתפלת נעילה וכו'. תמהני הלא זה ס"ד דהמקשה שילהי יומא אבל הש"ס מסיק התם דרבי יוסי מיירי דצלי כבר תפלת נעילה ע"ש. ושוב ראיתי בתוס' שבת דף קכ"א ע"א בד"ה ה"ג שם השיגו על רש"י ז"ל כן יעו"ש וחידוש דהכא כתבו כפירש"י ז"ל:

בא"ד. דתפלת נעילה יכול הוא לאומרה בלילה. ואם היא פוטרת של ערבית מסיק בגמ' שם דתנאי היא ורב אמר כהאי תנא דס"ל פוטרת ופריך הש"ס ומי אמר רב הכי והאמר רב הלכה תפלה ערבית רשות ומאי פוטרת דקאמר ומשני לדברי האומר חובה קאמר דנעילה פוטרתה. והנה בתר"י ר"פ תפלת השחר כתבו וז"ל ויש לשאול וכו' ותירץ בה"ג ז"ל דאע"ג דתפלת ערבית רשות כיון שמתפלל אותה קבעה עליו חובה וכו' ור"י הזקן ז"ל מתרץ דכי אמרי' רשות אינו ר"ל שאם ירצה לא יתפלל אותה כלל אלא ר"ל שאינה חובה כמו יוצר ומנחה אבל מצוה איכא דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה וכו' ויש להתפלל אותה היכא דליכא טרחא אבל אכתי קשה מאי דאמרי' ביומא נעילה פוטרת של ערבית וכו' ואם איתא דאיכא מצוה בתפלת ערבית היכי קאמר דתפלת נעילה פוטרת ואפשר לתרץ דהתם מפני שהוא עיף ויגע מהתפלות והתענית כמאן דשרא המייני' דמי ולפיכך נעילה פוטרת אותה וכו' אבל לדעת בה"ג ז"ל קשיא דאי בשקבעה עליו חובה היאך יפטור אותה תפלת נעילה ואם כשלא קבעה עליו חובה כיון דלדבריו ליכא מצוה למה צריך שיפטור אותה תפלת נעילה א"ו התירוץ האחר הוא עיקר עכ"ל. וראיתי להגאון המובהק מהרמב"ח ז"ל בעל כפות תמרים בחידושיו שילהי יומא שהתפלא ע"ז וז"ל ועיין בהר"ר יונה ר"פ תפה"ש דהביא דברי בה"ג וכתב אבל לדעת בה"ג קשה וכו' וסגנון קושיתו על בה"ג אינה מחוורת בעיני דהקשה דאי מיירי בסוגי' דידן כשקבעה חובה היאך יפטור אותה תפלת נעילה דלא ידעתי מאי קשיא והלא אפי' למ"ד חובה תירץ התלמוד דתפלת נעילה פוטרת גם מה שהקשה ואם מיירי כשלא קבעה עליו חובה למה צריך שיפטור אותה זהו קושית התלמוד על רב ותירץ לדברי האומר חובה קאמר סוף דבר דברי הר"י בסגנון קושיתו על בה"ג צ"ע עכ"ל. גם רבינו בעל מעדני יו"ט ז"ל ריש תפה"ש אות ס' העיד על עצמו בענות צדקו שלא הבין דברי תר"י שהרי אם היא חובה מסקינן התם דפוטרת לרב דאמר דנעילה צלותא יתירה היא ובשלא קבעה חובה היינו דמקשה התם דרב אדרב. וע' קונטרס מסגרת זהב שבסוף ספר תפ"י על משניות שתמה על תר"י ע"ש ולא ידע דכבר קדמוהו רבנן מהרמב"ח ומעיו"ט ז"ל. ואני בשפלות נ"ל לפרש דברי תר"י הסתומים ע"י חיסור איזו תיבות דמוכח מתוכו ולית בי' ספקא כלל והרגיל בלשון תר"י ז"ל יחזה נכחות שחסר לפעמים בדבריהם וכמו שהבאתי בחידושי הש"ס בברכות כמה פעמים. אך מתחלה אתפלא על שני המאורות הגדולים הרב תוספות יוה"כ והרב מעיו"ט ז"ל שירדו לדקדק בלשון תר"י ז"ל ולמה לא הרגישו גם בקישוי שיש בדבריהם הקודמים במה שהקשו על ר"י הזקן ז"ל דאי איתא דהוי מצוה היאך נעילה פוטרת והוצרכו לתרץ דמשום טרחת היום הקילו והלא אין מקום לקושיתם כלל דהשתא למ"ד חובה אמר הש"ס דפוטרת ק"ו לשיטת ר"י הזקן דהוי מצוה שהיא רשות לגבי חובה אינו דין שתפטור אותה תפלת נעילה ודברי תר"י תמוהים גם בזה ומדוע העלימו הגאונים עיניהם מהם. ואולם האמת יורה דרכו דדברי תר"י ז"ל ישרים ולכחים ומה שהקשו עליהם לק"מ אלא שיש חיסור לשון בדבריהם מה שהשמיטו ולא הביאו הירושלמי בפ' תפה"ש המועתק בתוס' שילהי יומא דקאמר בההוא ש"ס דתליא בפלוגתא דלמ"ד תפלת ערבית חובה אין נעילה פוטרתה ולמ"ד רשות פוטרתה יעו"ש ומעתה אומר אני דכל קוטב יסוד דברי תר"י הוא הירושלמי הזה ולפיכך הקשו מעיקרא על ר"י הזקן ז"ל לשיטתו דהוי מצוה אפי' למ"ד רשות א"כ אמאי נעילה פוטרת במה יגרע ממ"ד חובה דאינה פוטרת כיון שאין כאן מצוה עוברת ואהא תירצו דלעולם אינה רשות גמור ואפ"ה מפני שהוא עיף ויגע מטורחת הצום והתפלות הקילו עליו שתהי' נעילה פוטרתה כיון דאינה חובה. ואח"כ הקשו על שיטת בה"ג ז"ל אם הירושלמי מיירי למ"ד רשות בשקבעה חובה הרי הוא ממש כמו לדברי האומר חובה והיאך יפטור אותה ואם כשלא קבעה חובה למה צריך שיפטור אותה הרי הוי רשות גמור ומאי פוטרת שייכא בזה א"ו מוכח מהירושלמי דס"ל אפי' למ"ד רשות מ"מ הוי מצוה ומש"ה צריך לפוטרה ויכולה נעילה לפוטרה משום טרדת היום וכדמסקו מעיקרא אלא דלעיל כשלא ידעו מסברא זו רצו להוכיח מהירושלמי דלמ"ד רשות הוי רשות גמור אבל עתה שהעלו זה דמשום טרחא הקילו ביוה"כ רות אחרת עמהם ודחו דעת בה"ג מכח הירושלמי וכמו שבארתי. ולפ"ז דברי תר"י ז"ל עולים יפה אלא שחסר מראה מקום לשיטת הירושלמי בדבריהם. ומה שהביאו ראי' מהירושלמי אע"ג דפליג אש"ס דידן דאמר להדיא ביומא דלמ"ד רשות א"צ לפוטרה ולמ"ד חובה יכולה לפוטרה היינו טעמא כמ"ש התוס' שם ביומא והרא"ש ז"ל בפ' תפה"ש שהביאו ג"כ ראי' מירושלמי הזה דלמ"ד רשות הוי עכ"פ מצוה וסיימו דהגם שחולק על הש"ס דידן מ"מ במה שאנו יכולין להשוותם יש לנו להשוותם ע"ש וזהו ג"כ כונת תר"י ז"ל דבדבר זה אם מ"ד רשות מודה דהוי מצוה דאי אין הבבלי חולק על הירושלמי ואתיין דבריהם כהוגן בס"ד ודוק היטב:

בד"ה דכתיב. קשיא דבפר"א וכו' ומבן שמנת ימים דריש וכו'. ע' בטו"א מה שתירץ דהש"ס כיון למילה שלא בזמנה דגמר מוא"ו יתירה דוביום השמיני גם בשאגת אריה סימן ג"ן כתב זה מסברא דנפשי' ונעלם ממנו דכבר קדמו הרשב"א ז"ל בחידושיו. גם בחי' הריטב"א ז"ל כ"כ וע"ש שהסכים דתירוץ זה הוא הנכון:

בא"ד. והקשה הר"א כיון דמילה אינה בלילה א"כ הויא מ"ע שהז"ג וכו'. כאן הקשו התוס' מכח דאין מילה נוהגת בלילה ואולם בפ"ק דקידושין דף כ"ט ע"א הקשו למה לי קרא תיפוק לי' דמ"ע שהז"ג היא שנימול בשמיני ללידתו ותירוצם הראשון שכתבו כאן משום דיש בה כרת ונכרתו עלי' י"ג בריתות שייך גם לקושיא דהתם. והנה שם יישבו התוס' דכיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא ואולם אא"ז הגאון מאור התורה בעל יד המלך זצ"ל זיע"א בהלכות מילה הוכיח בראיות ברורות דאחר שעבר יום ח' אין על האב חיוב מ"ע דמילת בנו כלל וכדי שלא יעמדו דברי התוספות דקידושין כנגד סברתו הישרה חידש חילוק דאם ביום השמיני הי' חל החיוב על האב והוא פשע ולא קיים המ"ע בזמנה שוב לא פקע ממנו חיובו ומוטל עליו גם להלאה חיוב המצוה והלכך שפיר כתבו התוס' שם דהוי מ"ע שלא הז"ג כיון דאחר שחל על האב ביום ח' מ"ע דמילה שוב אי לה הפסק עד שיקיימה משא"כ אם לא התחיל לחול עליו החיוב ביום ח' כגון שהי' הילד חולה אז אף כשהבריא אחר ח' יכול להיות דגם התוס' סוברים דשוב אין העשה חל על האב דתחלת חלות העשה אין לה מקום אחר ח' שתחול על האב יעו"ש באריכות ובעניותי תמהני מה ימנה מז"ה ז"ל לדברי התוס' במס' מו"ק דף ח' סוע"ב שכתבו דמילה אפי' שלא בזמנה מותר לעשות הסעודה בחוה"מ כיון שזמנה קבוע משא"כ בפדה"ב שלא בזמנו הקשו היאך יהא מותר וכתב רבינו המג"א בהלכות שבת סימן רמ"ט סק"ה דמשמע מדבריהם דמילה אעפ"י שעבר זמנה כגון שהי' חולה בשמיני מיקרי זמנו קבוע דכל שעתא ושעתא זימני' הוא דאסור להניחו ערל ובהלכות תענית סימן תקס"ח סק"י כתב ביתר ביאור שם הקשה על התוס' שסתמו דמילה הוי זמנה קבוע ובפדה"ב הקשו תינח בזמנה שלא בזמנה היאך יהא מותר וכתב המג"א ז"ל וקשה הלא מצינו ג"כ מילה שלא בזמנה אלא ע"כ מילה אע"פ שעבר זמנה כל שעתא זמנה הוא דאסור לעמוד ערל אבל פדה"ב כיון שעבר זמנו יכולין לדחותו יותר כנ"ל לדעת התוס' עכ"ל הרי מפורש מוכח מהתוס' דמו"ק דגם אם הי' התינוק חולה ולא חל על האב ביום השמיני מ"ע דמילה מ"מ גם אח"כ מוטלת עליו המ"ע בכל שעתא ושעתא ומש"ה מיקרי זמנה קבוע ומה הועיל מז"ה ז"ל במה שהמשיך דברי התוס' דקידושין לשיטתו כיון דעדיין דבריהם במו"ק הם היפוך סברתו ז"ל. ודבר זה העירותי בילדותי והרציתיו לפני אאמו"ר עטרת ראשי הרב הגדול והחסיד זללה"ה וברא מזכה אבא והשיב לי בחכמתו דדברי אביו מז"ה ז"ל צודקים ואין עליו קושיא מהתוס' דמו"ק דלעולם גם הם מודים דאם לא חלה המ"ע על האב בח' שוב אינה חלה עליו לעולם מ"ע זו אלא דכונת התוס' דמ"מ מוטל על האב בכל שעתא למוהלו כדי שלא יעמוד ערל וכמשמעות לשון המג"א הנ"ל ודפח"ח. ובהגיעי כעת לזה אמרתי אשנה פרק זה לברר הענין דלכאורה ד"ק של אבא מארי זצ"ל הם כהלכתא בלא טעמא דמ"ע לא חלה עוד ומ"מ יש על האב חיוב למול את בנו להצילו מאיסור כרת ועיינתי בזה ועלה בידי בעזרה"י לחזק דבריו בראיות ברורות ומצאתי במג"א הלכות פסח סימן תמ"ד ס"ק י"א שכתב דההולך בי"ד למול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בביתו ואינו יכול לחזור ולבער ולשוב למצותו וגם אינו יכול לבטל בלבו שכבר הגיע זמן איסורו שאינו ברשותו אזי יחזור מיד משום דעשה דתשביתו חמיר טפי דכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה. ומשמע דאם יעבור יום השמיני שוב לא יהא עליו חיוב מ"ע דמילה. ותמה במחהש"ק מדברי התוס' דקידושין דגם אח"כ אין לה הפסק ומדברי המג"א עצמו בסימן רמ"ט ובסי' תקס"ח דגם מילה שלא בזמנה בכל שעתא עובר יעו"ש שהניח בקושיא. ואולם לפי דברי אאמו"ר ז"ל לק"מ דהמג"א לא כתב שם רק דמוטל על האב חיוב למול בנו בכל הקודם כדי להצילו מאיסור כרת כשיגדיל ולא יניחו ערל אבל המ"ע ממש לא חלה עליו וע"כ יפה כתב המג"א כאן דעשה דתשביתו חמיר משא"כ מילה דבאותו יום יש לו זמן כל היום דאין בו רק משום זריזין מקדימין למצות ובהגיע שעה האחרונה ויעבור אז על מ"ע שוב לא יעבור עוד דאחר ח' אין עליו רק חיוב בעלמא לא מ"ע דמילה ממש. ומ"ש התוס' בקידושין דהמ"ע גופה אין לה הפסק היינו דוקא אם חלה עליו בשמיני ופשע ולא קיימה אבל אם הי' אנוס ע"י מחלת התינוק ולא התחילה המ"ע לחול עליו שוב אינה חלה אח"כ וכדברי מז"ה ז"ל והכא נמי כיון דמ"ע דתשביתו אין בהקדמתה משום זריזות בעלמא אלא דבכל שעתא ושעתא מוטלת עליו ע"כ אומרים לו חכמים שיחזור מיד לבער חמצו ולא ילך למול וממילא כיון שפטרוהו חכמים ביום השמיני אם לא יהא לו שהות אח"כ למול אזי גם אחר יום ח' לא תחול עליו המ"ע רק חיובא דאוריתא בעלמא להציל בנו שלא יעמוד ערל ומיושבים ד"ק של רבינו המג"א ז"ל. ויש מזה ראיה ברורה לדברי מז"ה ז"ל ובנו אחריו אאמו"ר ז"ל ודוק היטב:

ועפ"י הדברים האלה יתישב מה שראיתי למי שהשיג על מז"ה ז"ל מדברי רש"י ז"ל במס' שבת דף קל"ב ע"ב בד"ה בינוני שכתב כגון שלא בזמנה ולאו בר עונשין ואביו מצווה עליו נפקא לן מהמול לכם כל זכר עכ"ל הרי מפורש דגם אחר זמנה האב מצווה על מילת בנו. אמנם לפי דברי אאמו"ר ז"ל לק"מ דבאמת מ"ע של וימל אברהם את יצחק בנו או וביום השמיני ימול המוטלת על האב אינה יכולה לחול עליו רק בשמיני ואם הי' אנוס בח' שוב אינה חלה עליו כלל אלא דמ"מ יש עליו חיוב מיוחד יותר משאר אדם להציל בנו מאיסור שלא יעמוד ערל. ואדרבה מדלא הביא רש"י ז"ל פסוק וימל אברהם והביא המול לכם משמע להדיא כמז"ה ז"ל והיינו דהש"ס גופי' לא הי' מקשה בינוני מנלן אילו הוי סבר דמ"ע דמילה מיום השמיני והלאה אין לה הפסק כפשטות דברי התוס' דקידושין דאז הי' מ"ע דביום השמיני ימול בשר ערלתו נמשכת גם לאחר חן והי' לה תשלומין וממילא גם בבינוני הוי כאלו כתיב בי' בשר אלא דבאמת אם הי' האב יכול למוהלו בשמיני ופשע ולא מל לא פקע חיובא דמ"ע מיני' וע"כ גם אח"כ מילת בנו דוחה צרעת אבל הש"ס פריך ממילה שלא בזמנה היכי שלא יכול למוהלו בזמנו ולא חלה מ"ע דימול בשר ערלתו והא דמחייבי למוהלו אח"כ הוא משום דכתיב המול לכם כל זכר והתם לא כתיב בשר ועז"כ רש"י ז"ל דאביו מצווה עליו משום דמסתברא כיון דהתורה רמי' על האב ביום השמיני למוהלו מסתמא גם אחר ח' שלא חלה מ"ע זו על האב מ"מ כיון דהתורה חייבה לב"ד ולכל אדם למוהלו מקרא דהמול לכם ודאי על האב מוטל החיוב קודם לכל אדם להציל בנו מאיסור כרת כשיגדיל ויש לפ"ז מפירש"י ז"ל ראי' גדולה לדברי מז"ה ז"ל ובנו אאמו"ר ז"ל אחריו כמבואר למשכיל. וממוצא דבר זכינו למצוא טעם לדברי אאמו"ר ז"ל שהחיוב הוא מקרא דהמול לכם. אמנם מ"מ אינו דומה למ"ע דתשביתו שמוטלת עליו ביחוד משא"כ מצוה זו דמילת בנו אחר זמנו הוי כמצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים דכל אדם מוזהרין עלי' ושפיר כתב המג"א כמובן. ובהכי א"ש מה שהקשה עוד במחהש"ק שם דמלשון רמ"א ביו"ד סימן רס"א בד"מ ובהג"ה בשם הכל בו משמע דהוי עשה דאוריתא על האב והב"ד יעו"ש אבל להאמור לק"מ דאין כונת הרמ"א ז"ל על מ"ע דוימל וגו' או וביום השמיני ימול דמ"ע זו אינה מוטלת על האב אחר זמנו רק הרמ"א כיון למ"ע דהמול לכם כל זכר שמוטלת על הב"ד ועל כל אדם אלא שהאב מחויב יותר אבל מ"מ אין מ"ע זו דוחה מ"ע דתשביתו כיון דבאמת חיובה מוטל על כל אדם לא דוקא על האב וכמו שבארתי בס"ד. (וח"א השיב לי דלפמ"ש בעצמי לעיל בבאור דברי המג"א דבמילה ביום ח' זמנה כל היום ואין בו רק משום זריזין מקדימין למצות משא"כ במ"ע דתשביתו אין בהקדמתה משום זריזות בעלמא אלא בכל שעתא מוטלת עליו כאשר יראה המעיין בדבור הקודם. א"כ יש לפרש דזה עצמו הוא כונת המג"א במ"ש דעשה דתשביתו חמיר טפי דכל שעתא עובר עלי' משא"כ במילה. ומנין לנו לומר בדעת המג"א ז"ל דאחר ח' אין בה מ"ע גמורה. ודבריו ישרים וצודקים. ובאמת יפלא על המחהש"ק שלא הבין כן ותמה על המג"א הרי מילה נמי אפי' שלא בזמנה בכל שעתא עובר ע"ש ובקושטא אדרבה דוקא שלא בזמנה עובר אבל בזמנה אינו עובר כל היום עד שתחשך ועבר יום ח' שלא מל. ומ"מ דברינו לא זזו ממקומם אם גם אזדא לה הראי' מהמ"א):

והאיר השי"ת את עיני וראיתי בירושלמי פ"ק דראש השנה הלכה א' רבי חגיי בעא קומי רבי יוסה כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל (כלומר מהו שיעבור בבל תאחר) אמר לי' כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו דבר שהוא ניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין. ופירש הרב פנ"מ ז״ל דבר שניתן לתשלומין שהוא משלים למחר או באיזה יום והוי כמי שהקריב בו ביום שנתחייב להקריבו יצא זה מילה ביום השמיני שאינו ניתן לתשלומין להיות כביום שנתחייב שאף שחייב הוא למולו אח"כ מ"מ יום השמיני א"א להשלימו עכ"ל. ובמחכ"ה אין פירושו משביע דלפ"ז אם נדר להביא קרבן ביום ידוע לא יהא שייך בו בל תאחר דהרי אותו יום א"א להשלימו וכי תימא ה"נ הא בהדיא איתמר בירושלמי שם בדף הקודם ר' אבין בשם רבנן דתמן באומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת כיון שבא שני בשבת ולא הביאה עובר וא"כ במה יגרע מ"ע דמילה כיון דעכ"פ המ"ע עצמה יש לה תשלומין אע"ג דיום השמיני א"א להשלימו מ"מ הוי בכלל קרא דבל תאחר כמו נודר להביא בשני בשבת. ואולם לשיטת אא"ז הגאון ז"ל א"ש טובא דכאן באמת א"א להשלים גוף המ"ע כלל דכיון שעבר יום השמיני פקע מיני' מ"ע דמילה המוטלת ביחוד על האב ביום ח' רק יש עליו חיוב מצות המול לכם כל זכר המוטלת על ב"ד וכל ישראל ובראש וראשון על האב להציל בנו שלא יעמוד ערל וע"ז לא שייך בל תאחר דאין המצוה מוטלת על איש מיוחד דהכל מוזהרין עלי' אבל מצות וביום השמיני ימול אזדא לה ולא ניתנה לתשלומין ביומא אחרא דאז חיוב אחר הוי כאמור ומש"ה אינה נכללת בקרא דבל תאחר. וע' בשירי קרבן שהניח בקושיא הרי בכור נמי לאו תשלומין הוא ועובר עליו בב"ת, ואולם זהו רק לפי פירושו בקרבן העדה ע"ש אבל לפי' הפנ"מ ומכ"ש לפירושי אין בכור דומה למילה כלל ולק"מ וק"ל, ועטו"א ר"ה דף ה' בד"ה ופסח בר מקרב שהעלה מדעתו הגדולה דמשמע לי' להגמרא דא"ע בב"ת אלא בדבר דגם לאחר איחורו אכתי בר תשלומין הוא אבל בדבר דא"א בתשלומין לא והיינו לישנא דלא תאחר לשלמו דקרא ע"ש. וכמה רב גוברי' שכיון לדעת הירושלמי. וכפי הנראה לא נעלם ממאור עיניו ז"ל הירו' אלא שהי' פשוט אצלו פירושו כדברי הק"ע אבל לפי' הפנ"מ שנראה עיקר לא הביא רבינו הטו"א מן החדש. וע' מנחת חינוך מצוה תקע"ה שהביא דעת הטו"א וחידוש שלא העיר דלפי' הפנ"מ כבר מבואר זה בהדיא בירושלמי. ומעתה יש מהירושלמי ראי' חזקה לשיטת מז"ה ז"ל כמו שהעלה בתחלה בסתם דאפי' אם הי' ביום השמיני חייב במילת בנו ועבר ולא מל מ"מ שוב אינו חייב במ"ע זו אחר ח' אלא דע"י דברי התוס' הי' מז"ה ז"ל מוכרח לחדש החילוק בין שחל המ"ע על האב ביום ח' בין שלא נתחייב אז במצוה ויש לנו לומר דהבבלי והירושלמי פליגי דהש"ס דידן דקאמר מיעוטא דאותו ולא אותה אלמא דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק אבל בירושלמי לא זכר בקידושין מיעוט זה וי"ל דלהירו' נשים פטורות ממילת בניהם מטעמא דהוי מ"ע שהז"ג דאחר ח' פקע חיובא וכדמוכח מסוגי' דפ"ק דר"ה אבל עכ"פ ראוי למעט המחלוקת ומש"ה יפה עשה מז"ה ז"ל במה שהסכים לדעת גמ' דידן עכ"פ בלא נתחייב בח' שאין המ"ע חל עוד על האב וכמו דס"ל להירושלמי אפי' בנתחייב בשמיני ודו"ק:

כרם מה שהביא אא"ז הגאון ז"ל ראיה לשיטתו מדמילה בזמנה דוחה שבת ואי איתא דגם אחר ח' חל העשה על האב נימהלי' אחר שבת וכמו שהוכיח הגמ' במנחות מדדחי קצה"ע שבת דנקצר שלא כמצותו פסול וכן הוכיח הש"ך מזה דנימול קודם ח' לא יצא ומהא גופא מוכח גם לאחר ח' יעו"ש. הנה בשאגת אריה סימן נ"ב דחה ראי' זו מפני דברי התוס' במנחות שכתבו דאע"ג דלכתחלה מצותה בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוי דומי' דתמיד וא"כ דוקא קדשים הוא דגמרינן מתמיד אבל מילה לא ילפינן מתמיד ואע"ג דאפשר למול אחר זמנו מ"מ דוחה שבת כדי למול בזמנו כמצותו לכתחלה. אכן בקונטרס אחרון דחה דברי השאג"א שהרי אמרי' במנחות דצורך מצוה גרע מצורך גבוה דקרבן וא"כ אם בקרבן א"ד שבת היכי דבדיעבד כשר במקום מצוה לא כ"ש. וראיתי בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סימן ל"ד שדחה ראייתו של הש"ך באמת הבנין וז"ל ובר מן דין לק"מ אפי' אליבא דרבי וראב"ש ובשיטת רבם רע"ק דהא דבעי לאוכוחי אי ס״ד דכשרה שלא כמצותו אמאי דחי שבת היינו משום דאיכא לאוקמי ריבויא דתקריב אמילי אחריני דקחשיב תלמודא משא"כ הכא גבי מילה ביום השמיני מאי עבדת בי' הא על כרחך רחמנא אמר דלידחי שבת אע"ג דכשרה בדיעבד שלא בזמנה דאי לא"ה וביום למאי אתא דלמיעוטא דלא בלילה לא איצטריך דמבן שמנת ימים נפקא עכ"ל. ולפי דבריו אזדא לה ממילא גם ראייתו של מז"ה ז"ל. אמנם בעניותי לא ירדתי לסוף דעתו של הגאון מהריעב"ץ ז"ל ודבריו תמוהים בעיני ולא ידעתי מה ענין דתקריב שיש עליו דרשות אחרות הרי הכא בקצירה איירינן דהקרבה לכ"ע דחי שבת אפי' לרבי כדאי' שם במנחות אך לענין קצירה קאמר ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת והרי ע"ז לראב"ש יש דרשה גמורה בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה וא"א לי' למידריש קרא למילי אחריני דאע"ג דרע"ק דריש לי' על תוספת שביעית אבל ראב"ש כרבי ישמעאל ס"ל דתוספת שביעית הוא הללמ"מ ובע"כ קרא לדחות שבת אתא וא"כ מאי מקשה נקצור מע"ש הלא א"כ בחריש ובקציר מאי עבדת בי' ועל כרחך רחמנא אמר דלידחי שבת א"ו דהש"ס מסתבר לי' דבעינן דומיא דתמיד אבל במקום דכשר גם שלא כמצותו לא דחי שבת והוכיח הש"ס מדאמר קרא דהקצירה דוחה שבת אלמא נקצר שלא כמצותו פסול והשתא גם הש"ך שפיר הוכיח מדא"ק וביום השמיני אפי' בשבת אלמא מדדחי שבת דקודם ח' הוי מילה פסולה וז"ב. ולחנם כתב הגאון בעל שאילת יעב"ץ ז"ל על רבינו הש"ך ז"ל דלא דק ובאמת דק שפיר כדכתיבנא. ולפ"ז גם מז"ה ז"ל הוכיח יפה מזה דאחר ח' אין האב מקיים עוד מ"ע דמילת בנו ביום השמיני שחלה עליו אז באותו יום ואין למ"ע זו תשלומין. וע' מ"ש בזה בטעם המלך פי"ב מהלכות עכו"ם ועמ"ש אי"ה בסמוך עוד מזה:

ודאתאן עלה הנה גם בפדיון הבן קשה למה לי קרא תיפדה תפדה דאיהי לא מיפקדה דבלא קרא היתה מחויבת משום דהו"ל מ"ע שלא הז"ג כדאמר בפ"ק דקידושין והלא באמת הו"ל מ"ע שהז"ג דקודם שלשים יום ללידתו אינו נפדה ואהא לא שייך מה שתירצו התוס' הכא דהו"ל מ"ע שיש בה כרת דהרי בפדה"ב ליכא כרת אפי' עליו כשיגדיל. וגם מה שתירץ הריטב"א ז"ל בחידושי קידושין דסד"א דלא גרעא אמי' מב"ד דחייבין למימהלי' לא שייך ע"ז דהא אין ב"ד חייבין לפדותו. וגם בלא"ה עכ"פ קשה על הש"ס שם דחשיב לפדה"ב מ"ע שלהז"ג. ובע"כ צ"ל כמ"ש התוס' דמיום ח' והלאה אין לה הפסק כן יש לומר בזה דמיום שלשים ואילך אין למ"ע דפדה"ב הפסק והלכך הו"ל כמ"ע שלא הז"ג ויש ראי' לתי' התוס' דקידושין:

בא"ד. א"נ למילה שלא בזמנה וכמ"ד וכו'. לכאורה לפ"מ שכתבו התוס' בקידושין דמה"ט לא הוי מ"ע שהז"ג מחמת שלא נתחייב עד יום שמיני ללידתו משום דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק ושוב הקשו דהרי אינה נוהגת בלילה ותירצו דאתי' כמ"ד דמילה שלא בזמנה כשרה בלילה א"כ גם בזמנה הוי שלא הז"ג שהרי מיום ח' והלאה אין לה הפסק לא ביום ולא בלילה ומה שאינה נוהגת בליל שמיני אינו מעכב שהרי גם בימים הקודמים אינה נוהגת ואפ"ה כיון דמשמיני ואילך אין לה הפסק הוי שלהז"ג ה"ה נמי מה שא"נ בליל ח' הוא מפני שלא הגיע עדיין הזמן ובאמת שם בתוס' כתבו וי"ל דאתי' כמ"ד וכו' ומשמע כונתם דמשום האי סברא הוי גם בזמנה שלהז"ג אבל לשון התוס' דהכא א"נ למילה שלא בזמנה לא משמע הכי. וצ"ל דס"ל דהזמן מתחיל מבערב וכבר מטא זמן חיובא בליל ח' אלא דאין המצוה נוהגת בלילה והוי מ"ע שהז"ג ומש"ה מוקמי במילה שלא בזמנה ולא ס"ל לבעלי התוס' דשמעתין כדס"ל בקידושין כצ"ל בשיטתם דהכא בהכרח. ומזה קשיא לי ג"כ על סברת מז"ה בעל יה"מ זצ"ל שהבאתי לעיל דלפ"מ שחילק בדעת התוס' דאם חל על האב החיוב בשמיני שוב לא פקע מיני' ואין להמצוה הפסק גם לאחר ח' אבל אם ביום ח' לא התחיל החיוב לחול עליו שוב לא תוכל המ"ע לחול א"כ איך ס"ל להתוס' דשמעתין דלמילה בזמנה ל"צ קרא דבלא"ה ידעינן דאשה פטורה דהו"ל מ"ע שהז"ג וקרא דדריש אותו ולא אותה אתי' למילה שלא בזמנה דהוי שלהז"ג והרי היכי סד"א דבזמנה נשים פטורות ושלא בזמנה חייבות דאיצטריך קרא למיפטרה הלא התחלת חיוב המ"ע א"א לחול רק ביום השמיני ואם הי' האב אנוס בשמיני ולא הי' יכול למוהלו שוב אין עליו חיוב המ"ע וא"כ אמו שהיתה פטורה בח' מחמת דהוי מ"ע שהז"ג ממילא לא חל עלי' החיוב אח"כ. איברא בשיטת התוס' דקידושין שעליהם הציג מז"ה ז"ל סברתו שפיר מצי למימר הכי דלדבריהם דהתם סד"א שתהי' אשה חייבת ביום ח' מטעם זה דאח' ואילך נוהגת מילה ביום ובלילה אבל להתוס' דהכא א"א לומר כן וצ"ע לכאורה על מז"ה ז"ל. ובדוחק יש ליישב עפ"י דברי אאמו"ר ז"ל שהבאתי לעיל דקרא איצטריך משום דסד"א שתתחייב למול את בנה להצילו מאי' כרת לא משום מ"ע דמילה בח' אלא כמו שאביו חייב אחר ח' אף דהי' אנוס בח' מקרא דהמול לכם כל זכר קמ"ל דגם מזה פטורה. איברא דהגאון בעל המקנה ז"ל כ' דאמו לא גרעה מב"ד יעו"ש אבל אם באנו ליישב סברת מז"ה ז"ל מוכרחין אנו לומר בדעת התוס' דלא ס"ל כן אלא דאותו ממעט אשה גם לענין מצות המול לכם וגו':

ועפ"ז אפשר לפרש כונת התוס' שרשמו בגמרא דכתיב וביום השמיני ימול וכתבו קשיא דבפר"א דריש האי קרא אפי' בשבת ומבן שמנת ימים דריש ולא בלילה וי"ל דהכא מייתי הדרשה הפשוטה יותר ואח"כ כתבו והקשה הר"א וכו' והרי אין לקושיא זו שום שייכות להקודם וגם לא שייך להגמרא כלל והו"ל להתוס' לציין במשנה ולא מלין ולהביא קושית הר"א כי שם מקומה אדתנן דמילה א"נ בלילה ומה ענין לה עם דרשת הגמ'. אמנם לפ"מ שבארתי יש לפרש דהתוס' ידעו מה שתירצו בקידושין דלא קשיא שיהי' מ"ע שהז"ג מחמת שנימול בח' ללידתו משום דאח"כ אין לה הפסק וגם ל"ק שאינו נוהג בלילה משום דאתיא כראב"ש דשלא בזמנה נוהגת גם בלילה וממילא גם בזמנה הו"ל שלא הז"ג כמ"ש בסמוך ואולם כאן מסתבר להו דזה אינו שייך רק אם הי' המ"ע נמשכת גם אחר ח' דגם אז יש מ"ע גמורה דמילה כמו בח' וע"כ אף דבליל ח' אינה נוהגת מ"מ השתא דחל חיובא ביום ח' שוב אינו זז לעולם בין ביום ובין בלילה וא"ש אבל אם נאמר דאחר ח' ליכא מ"ע אלא דמ"מ יש חיוב להצילו מאיסור כאמור שוב הוי זה מילתא אחריתא רק ענף מהמצוה אבל עיקר המ"ע פקע מיני' וקשיא למה לי אותו ולא אותה למעוטי נשים ממ"ע דיום השמיני הלא אינו נוהג בליל שמיני והוי מ"ע שהז"ג ואעפ"י דאחר ח' נוהג גם בלילה זה חיוב אחר דהמול לכם אבל גוף המ"ע דמילה בח' א"נ בלילה. ולפ"ז צ"ל בשיטת תוס' דכאן דגם אם חל החיוב בח' שוב אינו חל אח"כ ולא כשי' תוס' דקידושין אך מ"מ לא הוי משום הא מ"ע שהז"ג דאעפ"כ עדיין נמשכת מצות מילה האמורה בקרא המול לכם כל זכר גם לאחר ח' ולכן הקשו ממה דעיקר המ"ע אינו נוהג בלילה. ולאוקמי קרא על מילה שלא בזמנה הי' דוחק בעיני התוס' בתחלת דבריהם משום דאז אינו מ"ע גמורה דביום הח' ימול ובודאי קרא אתא על מ"ע דמילה בזמנה והוי מ"ע שהז"ג דהא א"נ אלא ביום. והנה מז"ה ז"ל הוכיח ביד המלך מגמ' דשבת דף קל"ב ע"א דאמר ראב"י א"ק שמיני אפי' בשבת ולמעוטי שביעי מבן שמנת ימים נפקא ופריך הש"ס ואכתי מבע"ל חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי ומסיק אלא מחוורתא כדרבי יוחנן וביום אפי' בשבת ומוכח מקושית הגמ' דאחר שמיני אין עוד עשה על האב יעו"ש ביה"מ דברים בטעמן ולפ"ז ראב"י גופי' משמע דס"ל דגם אחר ח' איכא מ"ע כמובן. ומעתה ניחא דמעיקרא לא הקשו התוס' דהוי מ"ע שהז"ג משום דהש"ס הכא קאמר דאין מלין אלא ביום דכתיב וביום השמיני ימול ומשמע דסבר כר"א בר יעקב דשבת מרבינן משמיני ולמעוטי תשיעי לא צריך קרא דגם אז חל באמת חיוב מ"ע וא"כ הו"ל לראב"ש מ"ע שלא הז"ג ולק"מ דאיכא לאוקמי דרשה דאותו לדידי' דשלא בזמנה נוהגת גם בלילה וע"כ גם בזמנה הוי מ"ע שלהז"ג ולפיכך הקדימו התוס' דבקושטא קיי"ל כרבי יוחנן דתניא כוותי' דדרשינן וביום אפי' בשבת דמשמיני ליכא למיגמר דמיבעי לי' למעוטי תשיעי ולמעוטי לילה יליף מבן שמנת ימים אלא דהש"ס נקט הכא דרשה הפשוטה יותר והשתא דקיי"ל כר"י דלמעוטי תשיעי וליכא אחר ח' חיוב המ"ע העיקרית ע"כ שפיר הקשה הר"א למה לי קרא דאותו הרי מ"ע זו של יום ח' א"נ בלילה וע"ז תירצו בשינויא בתרא מפני הדוחק דאע"ג דבזמנה הוי באמת מ"ע שהז"ג שאינה נוהגת בלילה ומה שאח"כ נוהגת גם בלילה אינו שייך לגוף המ"ע מ"מ י"ל דקרא אתי' למעוטי נשים מחיוב הזה שיש אחר זמנה דאותו חיוב דהמול לכם הו"ל מ"ע שלהז"ג וא"ש סידור דברי התוס' ז"ל. והגם שמהתוס' דקידושין אין נראה כן כדפרישית מ"מ בעלי התוס' דהכא מסתבר להו הכי. או כלך לדרך זו אפי' אם נאמר דבההו"א לא עלה בדעת התוס' לאוקמי כראב"ש והיו סוברים דגם מילה שלא בזמנה אינה נוהגת בלילה אפ"ה לא הוי קשיא להו כיון דס"ד דהסוגי' אתי' כראב"י דגם אחר ח' יש מ"ע ובע"כ הא דא"נ בלילה אינו משום שלא חל אז החיוב דהרי כבר חל החיוב ביום השמיני ואינו זז ממנו גם להלאה אלא דלילה אינו ראוי למילה א"כ מצינן למימר דגם בליל שמיני כבר חל החיוב אלא שאין לילה ראוי למילה ולא הו"ל מ"ע שהז"ג וכמו שכתב הגאון בעל המקנה זצ"ל בקידושין שם בתוס' דלולי דברי התוס' הי' אומר דלא דמי לשאר מ"ע שהז"ג דכאן החיוב הוא לעולם אלא דהמצוה אינה כשרה אלא ביום יעו"ש וכעין זה העלה הרב טו"א ז"ל בחידושי חגיגה דף ט"ז ע"ב ע"ש בנועם שיחו ומה"ט לא הקשו התוס' באמת מעיקרא קושיא זו אבל אחר שהקדימו דקיי"ל כר"י ולא כראב"י א"כ אין המ"ע נוהגת בתשיעי וכל חיוב המ"ע אינו רק בשמיני א"כ אין לנו הוכחה לזה וטפי יש לנו לומר דבליל שמיני אין מוטל עליו המ"ע עדיין כלל אלא בבקר יום שמיני מתחיל החיוב והו"ל שפיר מ"ע שהז"ג משום דא"נ בלילה וע"ז חידשו דקאי על מילה שלא בזמנה ואליבא דראב"ש ולא קאי על גוף המ"ע רק על החיוב דהמול לכם כל זכר וק"ל:

ועפ"י הדברים האלה יש ליישב מה שהתוס' כתבו הכא ב' תירוצים על קושיא זו ואילו בקידושין לא כתבו אלא תירוץ בתרא ומדוע לא זכרו שם משינויא קמא וע' אור חדש שם שהעיר בזה. ונלע"ד דהתם הקשו מעיקרא ממה שנימול בשמיני כי שם עיקר מקומו ולא יכלו לתרץ משום דהוי מ"ע שיש בה כרת דא"כ אכתי תקשה בפדה"ב דאיתא התם נמי דממעטינן אשה ובי' ליכא כרת ותו דהש"ס התם חשיב בפירוש פדה"ב למ"ע שלא הז"ג לכן העלו משום דמיום ח' שוב אין לה הפסק ויהי' ניחא גם בפדה"ב דמשלשים ואילך אין לה הפסק כמו שבארתי לעיל וממילא תפשו לע"ע בסברא שאין לחלק בין סתם מ"ע למילה שיש בה כרת דאל"כ מעיקרא לק"מ אלא שעזבו עתה סברא זו כדי להוציא לאור סברתם דאין לה הפסק הנחוצה למקום אחר לפדה"ב המוזכר אח"כ בגמרא שם וממילא כשחזרו והקשו מדא"נ בלילה הוצרכו לתרץ דאתי' כראב"ש שבזה נתחזק תירוץ קמא דגם מילה בזמנה הוי מה"ט מ"ע שלהז"ג וכדפרישית בסמוך. ולרבנן דפליגי אראב"ש באמת נתרץ משום דהוי עשה חמור שיש בו כרת אלא דהתוס' לא נחתו לזה רק לקיים שינויא קמא. ואולם הכא בשמעתין שאין כאן מקומו של ענינא דנשים דפטורות מקרא דאותו ולא שייך כלל להקשות ממה שנימול בשמיני ללידתו וגם לא הוצרכו כאן לסברא דשוב אין לה הפסק דהרי פדה"ב לא הוזכר הכא אלא כל עיקר שבאו לדבר מזה הוא משום דתנן הכא דמילה אינה נוהגת בלילה וע"כ לא הזכירו כלל הקושיא הראשונה אלא מלילה וע"ז שפיר תירצו בפשיטות דלא שייך כאן פטורא דמ"ע שהז"ג מפני שיש בה כרת ושוב כתבו א"נ אי תימא דאין סברא לחלק בין המצות י"ל דכראב"ש אתיא ותנהו ענין למילה שלא בזמנה אבל בזמנה באמת הוי שהז"ג משום שא"נ בלילה. דדוקא בקידושין שקיימו הסברא דשוב אין לה הפסק וע"כ הו"ל מ"ע שלהז"ג אע"ג דעד שמיני פטור לכן גם מה שאינו נוהג בליל שמיני אינו מעכב כמו שהסברתי בתחלת המאמר והלכך גם בזמנה הוי שלהז"ג ומש"ה סתמו התם דאתי' כמ"ד מילה שלא בזמנה נוהגת בלילה וקאי גם על מילה בזמנה כדלעיל אבל כאן במגילה לא ירדו כלל לסברא זו ולכן כתבו בפשיטות דמיירי במילה שלא בזמנה. ושוב לא דברו התוס' עוד מקושיא דשמיני דאכ"מ וגם א"צ לסברא דאין לה הפסק דכיון דאוקי במילה שלא בזמנה שפיר י"ל דבזמנה הוי בקושטא מ"ע שהז"ג כאמור. אמנם במס' יבמות דף ע"ב ע"ב הקשו התוס' ג"כ ממה שא"נ בלילה ששם מקומו ותירצו דלראב"ש איצטריך ומשמע מלשונם דגם במילה בזמנה איצטריך מיעוטא לשיטת ראב"ש וקשיא הלא בזמנה א"נ בלילה אפי' לדידי' ומש"ה סיימו התוס' והא דנימול לשמנה וכו' דמשמנה ואילך וכו' יעו"ש דבהא ממילא רווחא גם מה שאינו נוהג בליל ח' דמ"מ לא הוי עי"ז מ"ע שהז"ג כיון דעכ"פ משמנה ואילך כל שעתא זימני' הוי אפי' בלילה לראב"ש ודוק היטב ותראה כי הדברים נכונים בכונת לשונות התוספות בכל המקומות ההם, וע' אור חדש שכתב על קושית התוס' מלילה וא"ל מנ"ל דבכה"ג הוי מ"ע שהז"ג וכו' ז"א דהרי שמעינן לי' לר"ש דנשים פטורות מציצית מה"ט וכו' יעו"ש. ובמחכ"ה נעלם ממנו לשון התוס' ביבמות שם שבעצמם חזקו קושיתם באמרם דמה"ט פטרי' אשה מציצית:

והנה המהרי"ט והעצמות יוסף והפני יהושע ז"ל בחידושיהם לקידושין וגם השאג"א ז"ל בסימן ג"ן כולם תמהו על שינויא בתרא דהתוס' דאתי' כראב"ש והלא הגמ' קרא קא דריש אותו ולא אותה ומה מקום לאוקמי כראב"ש ואכתי לרבנן מא"ל מה יעשו הם ביתורא דאותו ועיי"ש מה שדברו בזה. ושמא יש לומר דלכאורה יש ליישב קו' התוספות דמקום יש בראש לחלק דדוקא מ"ע המוטלת על האדם בשביל עצמו ואקרקפתא דגברא רמי' לזכות את עצמו בזה פטרה תורה נשים ממ"ע שהז"ג ולכן מ"ע דמילת הבן דביום השמיני שהיא מוטלת על האב ורחמנא רמי עלי' לקיים מ"ע זו הו"ל כמ"ע שבגופו כמו תפלין ולולב וכיו"ב והא שפיר ידעינן דאמי' פטורה כמו שהיא פטורה מכל מ"ע שהז"ג אבל אכתי סד"א שחייבת במצות המול לכם כל זכר שאינה מ"ע שבגופו אלא בשביל להציל את התינוק מלהשאר ערל ויעבור בגודלו באיסור כרת ובזה אפשר דלא שייך פטורא דהזמן גרמא ומש"ה איצטריך קרא למיפטרה אלא דמסתבר להו להתוס' דלישנא דגמרא ואמי' מנלן דלא מחייבא משמע דעל עיקר המ"ע המוטלת על האב קאי שיהא מוטל עליה ממש כמו עליו ומש"ה הקשו שפיר וע"ז תירצו דהש"ס קאי כמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בלילה והו"ל מ"ע שלהז"ג אפי' בזמנה לשי' תוס' דקי' ולכן דריש אותו לפוטרה מגוף המ"ע ומובן מעצמו דמ"ד דגם שלא בזמנה אינו נוהג בלילה יאמר דבעינן אותו לאו משום עיקר מ"ע דביום השמיני ימול אלא משום מצות המול לכם דה"א דמוטל עלי' להציל בנה מלעמוד ערל. וגם בתוס' דהכא דמוקי לה במילה שלא בזמנה דוקא ה"ה דהוי מצי למימר דאתי' אפי' כרבנן ומשום דסד"א לחלק דבהא אינן פטורות מכח מ"ע שהז"ג כיון שהוא רק להציל את בנה מחטא ולאו מצוה דגופא היא אלא דכיון דבלא"ה צריך לאוקמי בשלא בזמנה כתבו התוס' ברווחא דאתי' כראב"ש והו"ל שלא הז"ג אבל לעולם דרבנן דפליגי עלי' יאמרו דאע"ג דהוי שהז"ג מ"מ איצטריך קרא לאשמעינן דגם בכה"ג פטורות. ושוב ראיתי בשאג"א שהביא בשם הריטב"א ע"ד שחילקתי רק הוא ז"ל כתב גם בעיקר המ"ע דשמיני דלא פטירי נשים מטעם שהז"ג ע"ש ובדע התוס' י"ל כמ"ש. והנה בפני יהושע שם בקידושין יישב קושית התוס' עפ"מ שחידש כלל דלא שייך האי דמעשהז"ג נשים פטורות אלא במצות הגוף שא"א לקיים ע"י שליח משא"כ במצוה שאפשר ע"י שליח לא שייך האי כללא ומש"ה במצות מילת הבן סד"א דנשים חייבות ע"ש. והקשה אותי תלמידי מימי חרפי ש"ב האברך המופלא מו"ה אפרים זלמן מרגליות נ"י מברעזאן והרי שחיטת פסח אפשר לקיימה ע"י שליח ומקור שליחות הוא שם דכתיב ושחטו וגו' כידוע ואפ"ה בעינן קרא במכסת נפשות לאתויי נשים כדאי' בפסחים צ"א ולסברת הפנ"י ז"ל למה לי קרא ומאי ס"ד לפטורינהו. והשבתי לו בפשיטות דשחיטת הפסח היא לאכילה בערב וכיון דעכ"פ סד"א דנשים פטורות מאכילת פסח שהיא מצוה שבגופו דא"א לקיימה ע"י שליח ממילא ה"א דפטורות משחיטה ומש"ה בעי' קרא לחייבה בשחיטת פסח וממילא ידעינן נמי דחייבות באכילתו דמסתמא חיוב השחיטה הוא כדי לאכול הפסח. והארכתי קצת בזה במכתבי אליו ואכ"מ:

בד"ה מאי שנא. אי ולא טובלין וכו' אבל אי איירי בטבילת אזוב צריך לפרש וכו'. התוס' לא רשמו פשיטא מ"ש וכו' ככתוב לפנינו משום דלא גרסו לי' ומה"ט היו יכולים לפרש מה שפירשו לשי' ריב"א דבטבילת אזוב איירי דאילו גי' פשיטא לא מתפרשא לשיטתו וכמו שכתבתי בפירש"י וע' בחידושי הרשב"א דמשמע ג"כ דגירסתו היתה מ"ש וכו' בלא תיבת פשיטא וזה ברור. שוב ראיתי בקול הרמ"ז שהקשה לפי' התוס' מאי פשיטות ולפי' רש"י א"ש יעו"ש ובמח"כ הרב לא ראה דהתוס' לא גרסו פשיטא. ובבית דוד כתב על התוס' שכתבו אבל אי איירי וכו' דאין זה מספיק דא"כ לא הו"ל להמקשן למימר פשיטא ועוד הוסיף לתמוה על הראב"ד שכתב בפשיטות דבמשנה מפרש על טבילת אזוב והרי המשנה סתמה וסיים ע"ז ואי קרי פירוש למאי דתני' קודם ולא מזין אני קורא פירוש למאי דמפורש בגמרא דפריך פשיטא עכ"ל. ותמהני איך יצא לחלוק על גדול הראשונים מגמרא מפורשת שלא תוכל להתעלם ממאור עיניו אבל האמת יורה דרכו דהראב"ד ז"ל הי' גירסתו כגי' התוס' והרשב"א ז"ל דלא גרסי פשיטא וממילא לק"מ: ע"ב.

גמ'. הא קיי"ל דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא. בריש מס' פסחים מקשה נמי הש"ס והא קיי"ל דעד צה"כ יממא הוא וכתבו התוס' עלה אור"י דפשיטא לי' לגמ' דעד צה"כ יממא הוא משום דמסקינן בסופ"ב דמגילה דמעלות השחר יום הוא דכתיב ואנחנו עושים וכו' ומהתם נמי מוכח דעד צה"כ יום הוא עכ"ל. וכתב ע"ז המהרש"א ז"ל ומיהו ק"ק בסוגי' דהתם לפ"ז דקאמר וכולן שעשו משעלה עה"ש מה"מ וכו' אלא מעתה וכו' הא קיי"ל דעד צה"כ וכו' אלא אר"ז מהכא ואנחנו עושים וכו' וא"כ עכ"ר הא דפריך והא קיי"ל דעד צה"כ וכו' לאו אהאי קרא סמיך דא"כ הוה ידע נמי מהאי קרא דמעלות השחר יום הוא וכדמסיק ויש ליישב עכ"ל. ולא נודע לאיזו ישוב נתכוין וע' בפ"י ובצל"ח מ"ש בזה. ול"נ ליישב בס"ד בהתבונן תחלה דבפסחים הגירסא יממא הוא והכא גרסינן לאו לילה הוא ויש לדעת כונת שינוי הלשון. ברם הכי הוי ברירא דמילתא דבשמעתין בטרם ידע מהאי קרא דנחמי' מש"ה נעלם ממנו גם זה דעד צה"כ יום הוא אבל זה ידע דקיי"ל דעד צאת הכוכבים הוי ספק יום ספק לילה וזה מפורסם דקודם צה"כ הוי בין השמשות שהוא ספק וע"כ פריך אם מפרשים למאיר ובא קראו יום בע"כ תפרש ג"כ למחשיך ובא קראו לילה ומבואר א"כ בתורה דמשקיעת החמה הוי ודאי לילה והא קיי"ל דעד צה"כ לאו ודאי לילה הוא אלא ספק יום (וגם לפ"מ דמשמע מציון התוס' דגרסי דעם צה"כ ליליא הוא מתפרש ג"כ עד"ז והא קיי"ל דעם צה"כ הוי ודאי ליליא אבל מעיקרא אינו רק ספק) א"ו דאין הכתוב מפורש כן ומסיק ר"ז מהכא ואנחנו עושים במלאכה וכו' ולפ"ז שוב מוכח נמי מהאי קרא דעד צה"כ הוי ודאי יום ולפיכך בפסחים מקשה בפשיטות והא קיי"ל דעד צה"כ יממא הוא. ומה"ט הכא לא העירו התוס' מידי אהא דאמר והא קיי"ל וכו' מנין לו פשיטות זה משום דלא אמר רק לאו ליליא או כגירסתם דעם צה"כ לילה הוא ומעיקרא הוי ספק וזה פשוט בכמה דוכתי דקודם צה"כ מספקינן בבין השמשות ולא הי"ל להתוס' להעיר שום דבר אבל התם דקאמר יממא הוא דמשמע ודאי יום שפיר הוצרכו התוס' לפרש מנא לי' הא וכתבו דפשיטא לי' מכח המסקנא דהכא וא"ש ולק"מ קושית המהרש"א ז"ל. והא דהקשו התוס' גם הכא בד"ה והא קיי"ל וכו' מביהשמ"ש דרבי יהודה ור"י. הוא מפני שסמכו על המסקנא דעד צה"כ הוי ודאי יום וק"ל. ואל תשיבני דא"כ היכי קאמר וכי תימא משעלה עה"ש לאו יממא ומכי ערבא שמשא ליליא והלא אכתי תקשה והא קיי"ל דעד צה"כ לאו לילה הוא וע"ד שהקשה מז"ה ז"ל בצל"ח שם על המהרש"א ע"ש. דז"א דבאמת אי הוי ידעינן ברור דהכי פירושא דקרא היינו יודעים דמכי ערבא שמשא הוי ודאי לילה אבל יכול להיות פירושא שהיו עושים במלאכה רק ביום ומעלות השחר יום הוא ועד צאת הכוכבים נמי ודאי יום הוא ומה"ט מספקינן מזמן דערבא שמשא עד צאת הכוכבים בספק יום וספק לילה וביהשמ"ש מתחיל מתחלת השקיעה וכשיטת כמה פוסקים שהסכים להם הגר"א ז"ל ולכן זיל הכא קא מדחי לי' דלא שמעינן מהאי קרא דכולן שעשו משעלה עה"ש כשר דאפשר לפרש דאינהו מקדמי ומחשכי ומ"מ קיי"ל דלאו לילה ודאי הוא משום דאפשר נמי לפרש איפכא משא"כ לעיל שהוכיח מקרא דאורייתא דמעה"ש הוי יום פריך לי' א"כ מכי ערבא שמשא הוי ודאי לילה והא קיי"ל וכו' אבל השתא אמר דאי לאו ואומר ה"א דאין ראי' דיש לפרש דלאו יממא הוי מעה"ש ומכי ערבא שמשא הוי לילה ומ"מ לא תקשה על קבלתנו משום דמספקינן בפירושא דקרא וא"כ עכ"פ אין גם ראי' לדין דמתני' דגם זה ספק דילמא מעה"ש לאו יממא אבל בהביאו ואומר והי' לנו הלילה וכו' שוב מוכח בבירור דמעלות השחר יום הוא וגם מוכח ודאי דעד צה"כ הוי יום אלא דאנן מספקינן בצה"כ גופי' דיש חילוק בשיעורם כמ"ש התוס' ושוב סוברים התוס' דספק הוא מאוחר לשקיעת החמה וכידוע שיטת ר"ת ז"ל שפסקה מרן הב"י בש"ע הלכות שבת אבל לפי הס"ד דקאמר הכא וכי תימא וכו' מודו גם התוס' דהספק הוא קודם שהרי לפ"ז מכי ערבא שמשא יש לפרושי קרא דליליא הוא אך להמסקנא מצאה שיטת התוס' בשיעור ביהשמ"ש מקום וא"ש הכל ודוק היטב:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה