אור ברסלב

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

פרק שני

בעזר יושב תהלה הופך קינה לגילה אכתוב חידושים במסכת מגילה

בעזר תפלת כל פה שומע. אתחיל פרק הקורא את המגילה למפרע. ומאתו אבקש להסיר סמני כל מונע. שבתי בבית ה' ובתורתו אשתעשע. יחונן אותי בינה השכל ודע וירים קרני למעלה הגבה. אמן:

דף יז.

מתני'. קראה תרגום בכל לשון. רש"י ז"ל כתב לקמן דזו ואצ"ל זו קתני ועטו"א שהעיר בזה מ"ט נקט תרגום בפרטות דהו"ל לכוללו בכל לשון. ול"נ עפמ"ש הריא"ז הובא בש"ג דאעפ"י שהכשירו שאר לשונות במגילה מ"מ הכתב צריך שיהא אשורית דהיינו לשון יוני או לעז אחר והכתב הוא כתב לה"ק וכן האריך בפני יהושע להוכיח במישור דבכתב בעי' דוקא אשורית וכ"כ בפר"ח סימן תר"ץ ע"ש שחלקו על התוי"ט שנטה מדברי הריא"ז ועל הש"ע שפסק דאין לחוש באיזו כתב המגילה כתובה. איברא שראיתי בשו"ת רדב"ז בלשונות הרמב"ם סימן קכ"ו שהעלה דכתב אשורי ולשון ערבי הוי כקורא ע"פ אמנם מרן בכ"מ פ"ב ה"ד מהלכות מגילה כתב בהדיא נגד זה ע"ש ובעניותי מצאתי בספר האשכול להראב"ד ז"ל סוף הלכות מגילה שכתב דמהא דתנן עד שתהא כתובה אשורית איכא למידק אף דיוצא בגיפטית לגיפטים וכו' מ"מ הכתב צריך שתהא אשורית אלא מדשתקו רבוותא משמע דעתם דמתני' מיירי אם הלשון עברית אבל אם הלשון לעז גם הכתב יהא בלעז ע"ש. עכ"פ חזינן דדעת הראב"ד היתה דגם בכל לשון בעינן שהכתיבה תהא אשורית וכשי' הריא"ז והפ"י והפר"ח. ולפי שיטה זו יובן טעמא דמתני' דאי הוי נקט קראה בכל לשון ה"א דמסתמא כתובה בכתב אותו לשון דרחוק הדבר שיכתבו לשון לעז בכתב אשורי ומש"ה נקט קראה תרגום דלשון ארמי אין לו כתב שלו אלא כותבין אותו בכתב אשורי ודומיא דהאי גם כל לשון היינו שכתבו אשורית וע"ז מסיים אבל קורין אותה ללועזות בלעז דדוקא הלשון לעז אבל הכתב אשורי דאז יצא וטובא קמ"ל במ"ש קראה תרגום למידק שאין הלועז יוצא בשמיעת לעז כ"א מתוך מגילה הכתובה בכתב אשורי רק הלשון הוא לעז. ובגמרא אכתוב אי"ה ראי' לזה וע' בסמוך:

אבל קורין אותה ללועזות בלעז. הקשה בטו"א הא הני בבי דרישא עד השתא קא עסיק בקורא עצמו והשתא התחיל לדבר מן השומע הו"ל למיתני קורא אותה הלועז בלעז וע' בהר"ן דדייק נמי הכי. ברם לפום מאי דכתיבנן לעיל א"ש דקמ"ל גם בזה דהכתב בעי למהוי אשורית ומסתמא הלועז אינו יודע כתב אשורי כמו שאינו יודע לשון עברי וממילא אינו יכול לקרות בעצמו וק"ל:

אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. הנה רפ"ב דברכות דאיתא נמי כה"ג לענין ק"ש לא גרס שם בספרי הגמרא ואם לאו ל"י רק במשניות ובירושלמי גרסינן להא ובשנות אליהו מחק תיבות אלו משום דבכל מקום לא יצא אם לא כיון ומאי רבותי' גבי ק"ש. ואני בעניותי בחידושי על סדר זרעים כתבתי דהגי' נכונה דלפי הס"ד דהש"ס שם דפירושו אם כיון לבו לצאת א"כ טובא קמ"ל דמצות צריכות כונה שהרי אכתי לא שמעינן לה דמס' ברכות היא הראשונה וכאן שנה רבי דין זה. ועוד דאפי' אם הי' ידוע דמצות צ"כ אפ"ה אשמעינן דגם אם אמר ברכות ק"ש ג"כ ל"י דסד"א דבמה שבירך גילה דעתו שמכוין למצוה קמ"ל דלא אמרי' הכי. וגם להמסקנא שכיון לבו לקרות לא להגיה הנה לשיטת רש"י ז"ל דאפי' למ"ד מצות אצ"כ אם מכוין להגיה לא יצא שפיר שייך לומר דהו"א אם בירך גילה דעתו שאינו מגיה אלא קורא את שמע כדרכו בכל יום ואיצטריך תנא לאשמעינן ולפיכך יפה גרסינן ואם לאו ל"י כדאי' בכל הספרים. אך לשיטת התוספות שפירשו שם כיון לבו לקרות כנקודתן וכהלכתן ולא כקורא להגיה שקורא התיבות ככתיבתן עפ"י המסורת ליכא למימר הכי. דמאי מהני כשמברך ברכות ק"ש שיועיל אמירתו התיבות ככתיבתן ולא כהלכתן עפ"י המקרא וא"כ מאי קמ"ל שלא יצא והיכי ס"ד למימר שיוצא אם לא קרא כראוי א"ו דהא דקתני אם כיון לבו יצא לא אתי לאשמעינן אלא דסגי במה שכיון לבו לקרות כהלכתו אע"ג שלא כיון לקיים המצוה ומשום דיוקא דלישנא נקט לה וקמ"ל דמצות א"צ כונה וא"כ אין מקום לסיומא דואם לאו לא יצא. ומש"ה לא גרסו התוס' האי ואם לאו וכו' ומאתם היתה שומה למחוק דברים אלו מספרי הש"ס ועיי"ש שהארכתי בזה בס"ד. ומעתה נחזי אנן הכא גבי מגילה דהגירסא בכל הספרים ואם לאו ל"י ומשמע דגם התוס' גרסי לה והלא לפי פירושם אין מקום לזה דמאי קמ"ל הלא אפי' אם חיסר אות אחת לא יצא והיכי הד"א שאם קרא כקורא להגיה לפי המסורת יצא י"ח קריאת המגילה בשלמא למ"ד מצות צריכות כונה או לפירש"י שפיר י"ל דרבותא אשמעינן כמבואר והגם דכבר אשמעינן בברכות גבי ק"ש מ"מ חזר ושנה חידוש זה גם גבי מגילה ותו די"ל איידי דתני הכי בברכות תני נמי הכא הכי אבל לשי' התוס' דכל עיקר הרבותא דלא בעי כונה לצאת ואם רק כיון לבו לקרות התיבות כהלכתן יצא אבל במה שלא יצא אם לא כיון לבו לקרות אין בו שום חידוש ומה"ט לא גרסי בברכות סיומא דואם לאו ל"י א"כ קשיא מ"ט גרסינן להא הכא. ונראה בעיני דהכא קמ"ל כלפי מאי דאיתא בירושלמי תני אין מדקדקין באותיותי' וכו' חד אמר יהודים וח"א יהודיים ולא חזר חד מנהון ולהכי סד"א דגם בקורא כהמסורת יצא מש"ה קמ"ל דאם לא כיון לקרות כראוי לא יצא וכמו שסיים הר"ן על הירושלמי הזה דדוקא בטעות שהענין והלשון אחד כגון יהודים ויהודיים אבל טעות אחר לא שאם כן לא קראה כולה והביא ראי' מדדייקינן בגמ' לקמן דהלועז ששמע אשורית יצא אע"ג דלא ידע מאי קאמר מדאמרי' האחשתרנים בני הרמכים ולא ידעינן מאי קאמרינן אלמא דאם לא קרא אפי' תיבה אחת לא יצא דאל"כ בלא"ה אין חשש אם חיסר אפי' לגמרי תיבות האחשתרנים וכו' וע"ש בש"ג גבי השמיט הסופר אותיות. אח"כ ראיתי בב"ח סימן תר"ץ שכתב כן דמש"ה קורא להגיה ל"י משום דדוקא בטעות כעין יהודים יהודיים אין מדקדקין והוא ע"ד שבארתי בס"ד וע"ש בב"ח שכתב דיש לתמוה קצת בדברי הטור שכתב והוא שיכוין לקרותה כראוי ולא כמי שקורא להגיה והיינו כפירוש התוס' כמ"ש בב"י ובע"כ צ"ל שמפרש הירושלמי כדעת הר"ן דדוקא בטעות כה"ג אבל שאר קורא בטעות לא יצא וא"כ איך הביא אח"כ הירושלמי וכתב עליו וי"מ דוקא בטעות כי האי וכו' והלא כל עצמו של פסק דינו שכתב תחלה והוא שיכוין וכו' אינו אלא מטעם שמפרש הירו' בדוקא בטעיות כאלה שאילו הי' מפרשו בכל טעיות א"כ גם בקורא להגיה נמי יצא וא"כ מאי י"מ דקאמר דמשמע דאיהו אינו תופס אותו פי' ע"כ דברי רבינו הב"ח ז"ל בתמיהתו על הטור. ולפעד"נ ליישב דמה שהקפיד הטור שיכוין לקרות כראוי ולא כמגיה שקורא עפ"י המסורת היינו היכי שיש תרתי לריעותא שהלשון וגם הענין משונה כגון יושב שקורא ישב כהמסורת שהלשון משתנה בשינוי הנקודות וגם הענין משתנה מבינוני לעבר וכן במקום נופל נפל או במקום כאמרם קורא באמרם שהלשון משונה וגם פירוש המלה משונה אבל אם אין שם כ"א ריעותא אחת שהלשון משתנה אבל הענין אחד לית לן בה וכגון ממוכן שקורא מומכן ככתיבתו או אחשורוש קורא אחשרש דהענין אחד או שקורא הפרוזים כדכתיב דהענין א' כמו הפרזים דבעי למיקרי אלא שהלשון משתנה מקמ"ץ למלאפו"ם בכל כה"ג אין מחזירין אותו לשיטת רבינו הטור ז"ל ואולם הי"מ דייקו באמרם דוקא בטעות כי האי שהלשון והענין אחד ומשמע דבעי' תרתי למעליותא כמו יהודים יהודיים דלא בלבד שהענין א' אלא דגם הלשון א' דאין שינוי באותיות או בנקודות רק שמוסיפין י' עם חירי"ק אבל היכא שהלשון משונה אף שהענין א' הוי כמו לא קראה כולה ובהא יש נ"מ בין שיטת הטור הסתמית בין הי"מ וא"ש קושית הב"ח ז"ל אלא דלדינא משמע שהטור מסכים לדעת הי"מ ולפ"ז יש להעיר על המג"א שם ס"ק ט"ז שביאר טעות אחר כגון מיושב ישב ומנופל נפל ולפ"מ שנתבאר הול"ל עדיפא מיני' דגם מממוכן מומכן או מהפרזים הפרוזים או מאחשורוש אחשרש שלא נשתנה כונת הענין מ"מ כיון שהלשון נשתנה מדקדקין בזה ומחזירין אותו שהרי בש"ע דקדק בלשון הי"א דדוקא בטעות שהלשון והענין אחד ומה שרשם המג"א ע"ז ב"י א"ח המעיין בב"י יראה דלשון הא"ח הוא דוקא יהודים יהודיים אבל אם אומר מיושב ישב וכו' ודאי חוזר וא"כ י"ל דדעת הא"ח היא לחלק בין היכא שהענין אחד בין שהענין משתנה וכסתם סברת הטור אבל הש"ע שהעתיק לשון הי"מ כמו שהוא בטור וכ"ה מפורש בדברי הר"ן שהלשון והענין אחד משמע שמחמיר דבעי' ב' המעלות אבל טעות אחר שנשתנה הלשון הגם שהענין אינו משתנה מחזירין אותו וכאמור:

והנה בירושלמי איתא על בבא זו דהי' כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה וכבר הארכתי בזה בפרק דלעיל דף ה' ע"ב בדברים נכונים והוכחתי מדברי הירושלמי בפ"ק דגם להס"ד דמלאכה קבילו עלייהו מלאכת דבר האבד מותר יעו"ש באריכות. ושוב מצאתי בחידושי הריטב"א במס' סוכה דף ל"ח ע"א גבי הכא ביו"ט ב' עסקינן שכתב ואגב אורחין שמעינן דחוש"מ יו"ט מיקרי מכיון דאסור בעשיית מלאכה וה"נ משמע בריש פרקין ובמס' מגילה אמרינן גבי פורים יו"ט לא קבילו עלייהו לפי שלא יאסר במלאכה עכ"ל ולפום ריהטא אין דבריו מובנים והמה סתומים וחתומים דמאי ראי' מכאן לענין חוה"מ והרי פשטא דגמ' משמע דאילו קיבלו עליהם יו"ט הי' פורים כמו יו"ט ממש שאסור בכל מלאכה וא"כ הגם שהריטב"א יפה הוכיח דקריאת שם יום טוב תליא באיסור מלאכה מ"מ עדיין י"ל דדוקא היכא שהוא יו"ט גמור לענין מלאכה עכ"פ אבל חוה"מ שאינו אסור בכל מלאכה ודבר האבד מישרא שרי לא מיקרי יו"ט. אמנם כד דייקינן שפיר ניכרין דברי אמת דהריטב"א ז"ל נתכוין לדעת הירושלמי שהבאתי דאפי' למ"ד יו"ט קבילו עלייהו היינו רק כמו חוה"מ וכמו שבארתי שם סברת הירו' מילתא בטעמא כדי להשוות סתירת הכתובים וע"כ שפיר מוכח מהכא דגם ע"י איסור עשיית מלאכת דבר שאינו אבד בלבד מיקרי יום טוב. וצ"ע שעדיין לא מצאתי לשום אחד מן המפרשים שיביא הירושלמי הלז שהבאתי ועשו"ת הרשב"א חלק חמישי סימן רט"ו ובהגהות המכונות רחמים לחיים:

גמ'. מה"מ. הקשה בטו"א כיון דבסמוך נפקא לי' מקרא לכ"ע דהקורא ק"ש למפרע לא יצא א"כ ניליף נמי למגילה מק"ש וה"נ בסמוך דמייתי מקרא דהלל למפרע לא למה לי קרא ניליף מק"ש. ונלע"ד פשוט דלא מצינן למיגמר מק"ש רק לענין התיבות והפסוקים אבל לגבי פרשיות דבק"ש יוצא למפרע מפני שאינן סדורות ביחד בתורה כמ"ש בחי' הריטב"א במשנתנו ובמפרשי המשנה פ"ב מ"ג דברכות ומבואר כן ברמב"ם פ"ב מהלכות ק"ש א"כ י"ל דגם במגילה והלל יצא אם אמר הפרשיות למפרע הגם שסמוכות זו אחר זו מ"מ אין הבא מן הדין חמור מהנידון מש"ה בעי מה"מ דגם הקורא הפרשיות למפרע לא יצא ואיצטריך לאתויי קרא מיוחד על כל חד להורות דבעי כסדרן ממש:

מה זמנם למפרע לא וכו'. פירש"י ז"ל דא"א שיהא ט"ו קודם לי"ד והקשה בטו"א לרע"ק דאית לי' בפ"ח דמנחות דגם בהיקשא אין דנין אפשר משאי אפשר היכי גמר הכא כתבם מזמנם הא זמנם א"א למפרע וכתבם אפשר וע"י קושיא זו נטה מדרכו של רש"י ז"ל ופירש מה זמנם למפרע דזמן קריאת המוקפים לעולם אינו קודם זמן הפרזים יעו"ש שהאריך. ולא ידעתי מה יענה רבינו הטו"א ז"ל לקראי דהלל בסמוך דיליף הילול השם ממזרח שמש עד מבואו ושם מוכרח כפירוש מאור עינינו רש"י ז"ל כשם ששקיעת וזריחת החמה לא יהפכו וכו' וה"נ יליף מזה היום כסדר היום שאינו משתנה בשעותיו להיפך וקשיא נמי דאין דנין אפשר משא"א ומה יפרש הטו"א שם וע' קובץ על יד החזקה פ"ב מה' מגילה שהביא דברי הטו"א ולא הרגיש עליו מזה. אמנם לעד"נ לחלק דבכל המקומות מיירי שדנין הלכה מהלכה דכמו שבדבר זה כן הוא הדין ה"נ בדבר האחר דוק ותשכח וע"ז שפיר קאמר אין דנין אפשר משא"א ואפי' בהאי דיבמות דף ס"א ע"ב דב"ה ילפי מברייתו של עולם הכונה דמדמצינו שברא השי"ת אדם וחוה ואח"כ צוה על פרי' ורבי' מסתמא גם אדם חייב לעשות כן להוליד זכר ונקבה וע"ז נכון השיבו ב"ש אין דנין וכו' דהשי"ת ברא זו"נ משום דלא הי' אפשר בע"א אבל האדם אם יוליד שני זכרים יפרו וירבו ע"י נקבות רבות שיש בעולם משא"כ בנידון דידן שאינו לימוד דין זה מזה דמאי שייך איזו דין גבי זריחת השמש ושקיעתה או סדר שעות היום ומאי דומי' דקריאת הלל לזה דניגמרי' מיני' וכן ככתבם וכזמנם מה צווי יש בסדר זמנים דיהא שייך למילף מה זמנם למפרע לא וכו' אתמהה ומה דמות נערוך לקריאת המגילה ללמוד מזמנם דגם הכא למפרע לא א"ו דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא שהמקרא הקישן דהכתיבה תהי' כמו הזמן וכן קריאת ההלל תהי' כמו זריחת השמש ושקיעתה וע"ז ליכא למיפרך אין דנין אפשר משא"א ועסופ"ק דהוריות ר"ש בחד מקום גמיר והוא כעין מ"ש שאינו לימוד במה מצינו אלא דגמיר שיהיו כולם כחדא וממילא אין זה בצבור כמו זה וה"נ הכא אינו כמו היקש דעלמא שהוא מילף דין דבר זה מדבר זה אלא דגמירי שהכתוב הקישן שהקריאה תהי' כסדר הזמן וההלל כסדר תנועת השמש או סדר שעות היום ולא שייך לומר אין דנין וכו' דהוי רק גילוי מילתא בעלמא וכעין מ"ש התוס' במס' קידושין דף י' ע"ב בד"ה זו שביאתה בשם הש"ר מקוצי לענין דיו וק"ל. וע' ש"ס בכורות דף ס' ע"ב מה עשירי בסמוך לו אף תמורתו בסמוך לו ולכאורה איך דן אפשר משא"א א"ו כדפרישית משום דהוי גילוי מלתא בעלמא והרי לך ראי' לדברינו. וע' ירושלמי תרומות רפ"ב אין תורמין מן הטהור וכו' ר"י בשם רבי ינאי ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב מה גרן ויקב אפשר (בתמי') שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור וזה אע"פ שאפשר למדין אפשר משאי אפשר ע"כ וע' בפני משה פירושו. הרי תלי"ת מפורש כדברינו דכיון דכתיב גבי תרומה גרן ויקב ללמד בא שלא יתרום מטהור על הטמא כמו גרן ויקב דאי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור. וה"נ דכוותה כאן. וחידוש על רבינו הטו"א ז"ל שנעלם ממנו זה:

תנא וכן בהלל וכן בק"ש ובתפלה. בתוספתא הגירסא וכן בתפלה וכן בק"ש ויש לדקדק ע"ז דבכ"מ הדרך להקדים ק"ש לתפלה כמו במשנה רפ"ג דברכות ורפ"ז דסוטה ובגמ' ב"ק דף צ"ב ע"ב ובכמה דוכתי והטעם פשוט משום דזמן ק"ש קדים דלכ"ע ק״ש דשחרית קודמת לתפלה וגם סוף זמנה קודם לסוף זמן תפלה ומ"ט הקדימה התוספתא כאן תפלה לק"ש. ונ"ל משום דהלל אפי' הפרשיות אין יוצאין בקריאת למפרע וכן בתפלה אף שאמר התיבות וגם מאמרי כל ברכה כסדרן מ"מ אם קרא הברכות למפרע ל"י כדאי' לקמן דק"כ זקנים הסדירו ח"י ברכות זאח"ז ולהכי סמכן תנא דתוספתא אהדדי משא"כ בק"ש דבפרשיות אין הסדר מעכב כמש"ל אלא שהש"ס קיצר והביא ק"ש והתפלה בחדא בבא ועמ"ש בסמוך אי"ה:

רב אויא אמר יהי שם ה' מבורך. פירש"י ז"ל כהוייתו יהא הילול השם וברכתו כסדרו. וק"ל קצת דלעיל שפיר פירש"י כשם ששקיעת וזריחת החמה לא יהפכו וכן כסדר היום שאינו משתנה בשעותיו להיפך אבל הכא הלא ידוע שיש י"ב צירופים בשם המיוחד ב"ה וא"כ הרי הוא משתנה בצירופיו ושוב אין ראי' שיהא ההלל כסדר דוקא. ויש ליישב משום דעיקר חיובא דהלל אסמכוה אקרא דישעי' השיר יהי' לכם כליל התקדש חג כדאי' במס' ערכין דף י' וכ"כ הרמב"ם בפ"ג ה"ו מה' חנוכה וע' ראב"ד שם גם במכילתין דף י"ד ע"א אמרי' ומה מעבדות לחירות אמרי' שירה וכו' משמע דבפסח עיקר זמן אמירת הלל וידוע דהצירוף של חודש ניסן הוא השם כסדרו ולפיכך מוקמינן היקשא על שם זה דההלל בעי למיקרי כסדר כמו צירוף של החודש שבו מתחייבין בקריאתו ומיני' גמר לכל הקריאות בזמנן שיהי' כסדר דוקא וע' בסמוך:

רנב"י ואיתימא ראב"י אמר מהכא מעתה ועד עולם. כתב במראה"פ על הירושלמי דלכאורה יש לדייק אמאי לא גריס מהכא בכלהו כ"א בהאי דרשה דרנב"י הא אינך נמי דרשו כל חד וחד ממקרא אחר עכ"ל. ולפ"מ שבארתי לעיל א"ש דאדרבה באינך דדרשו ממקראות שונים תיבת מהכא מיותרת וסגי לי' במה שמביא המקרא אבל הכא אינו לימוד חדש וגם רנב"י דריש מקרא דרב אויא דהילול השם יהי' כסדרו אלא דלדידי' עדיין אינו מספיק דהא יש צירופים שונים ומה שיישבתי אליבא דר"א לא נהירא לי' לרנב"י מש"ה פליג עלי' ואמר מהכא כלומר עיקר הלימוד של קריאת הלל מהשם הוא מסיפא דקרא דמסיים מעתה ועד עולם והכונה שיש לקרוא הלל כסדר השם שהוא תמיד דבצירופים מאיר כל אחד בחדשו אבל הכא קפדינן על סדר השם כמו שהוא מעתה ועד עולם לענין כתיבה בס"ת ואמירת הכהנים בנשיאת כפים במקדש וא"ש וק"ל:

ק״ש דתניא וכו'. יש לדקדק דלעיל מקשה הלל מנלן וה"נ לקמן תפלה מנא לן ומ"ט גבי ק"ש לא אמר מנלן רק הביא סתמא ק״ש דתני' וכו'. ונ"ל לפרש דבהלל דגם אם קרא הפרשיות למפרע לא יצא שהרי כך הן סדורות בתהלים וע' בירושלמי דמפרש סדרן ע"ז ליכא למימר סברא היא משום דאדרבה לכאורה מאי איכפת לן אם יהפוך סדר הפרשיות הלא עכ"פ יש להם ביאור והבנה גם באופן זה כמובן ומש"ה פריך מנלן וכן בתפלה שאם שינה סדר הברכות לא יצא משום דשמעון הפקולי הסדירן ע"ס הכתובים (וע' לקמן בתוס' ד"ה הסדיר) אבל מאי סברא יש בהא שלא יצא אם קרא הברכות למפרע ומאי איכפת לן אם הפכן הרי עכ"פ בכל אופן שמסורן יש להם המשך ופירוש אי לאו סדר הענין כמו שהסמיכן על הפסוקים אבל מסברא אינו מעכב ולכן מקשה מנלן אבל בק"ש דהקורא הפרשיות למפרע יצא כמו שהבאתי למעלה ולא איירי מתניתין אלא בקורא התיבות או הפסוקים למפרע וע"ז איכא למימר דסברא היא מפני שעפ"י רוב נמשכים הפסוקים זאח"ז ובהיפוכם נשתנית הכונה ולכן לא שייך להקשות מנלן אלא שמביא הברייתא דשמעינן מינה דרבנן איבעי להו קרא שלא יקרא למפרע וממילא פריך ורבי למפרע מנא לי' דהא חזינן דרבנן לא סמכי אסברא ובודאי גם רבי אית לי' קרא וערפ"ב דברכות דג"כ לא אשתמיט הש"ס למיפרך אמתני' דהקורא למפרע ל"י מנלן רק מייתי ברייתות דילפי מקראי משום שלא רצו לסמוך על סברא בעלמא אבל להקשות על מתני' או ברייתא מנלן לא שייך דאפשר מסברא קאמר לה וא"ש וק"ל:

תוס' ד"ה ורבנן. נראה דהלכה כחכמים וכו' בפני יהושע רפ"ב דברכות כתב דלכאורה יש לתמוה למה הוצרכו לכל הראיות דהא מילתא דפשיטא בכולה תלמודא יחיד ורבים הלכה כרבים ואשכחן נמי בכולי דוכתי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ועוד דא"כ בכ"ד דפליגי רבי וחכמים הו"ל לפרש כן וביותר קשיא דהא בר"פ אלו נאמרין תנן בהדיא א"נ בכל לשון ק"ש וקיי"ל הלכה כסתם משנה עכ"ל וע"ש מה שיישב ולעד"נ שסמכו על הש"ס פ"ב דסוטה דף טו"ב ע"ב כתבה למפרע פסולה דכתיב וכתב את האלות האלה כי דכתיבא והקשו שם התוס' מהאי דהכא דלרבנן דלא דרשי דברים הדברים איצטריך והיו שלא יקראנה למפרע ואמאי לא נפקא להו מהאלה דכתיב הדברים האלה ותירצו כיון דקיבלו וגמירי מרבותי' דשמע אית לן למידריש לכל לשון שאתה שומע אייתר לך והיו על למפרע והאלה דרשי' לה לדרשה אחריתא עכ"ל והנה כל מבין יודע שתירוצם זה ניתן ליכתוב מפני חומר הקושיא וא"כ סד"א דסוגי' דסוטה מוכחא כרבי משום דקשיא לרבנן דאפי' אם לא דרשי הדברים הלא חזינן דכ"ע דרשי האלה למעוטי למפרע ובע"כ והיו משמע ככתבה וע' בשיטה מקובצת בברכות דעיקר פלוגתיהו תלי' בהכי דרבנן לא משמע להו דברים הדברים והשתא ה"א דסוגי' דסוטה אתי' דוקא כרבי וש"מ דהלכתא כוותי' מש"ה הוכיחו התוס' דהלכה כרבנן והשתא על כרחינו לומר ליישב סוגי' דסוטה דהאלה דק"ש דרשי' לה לאיזו דרשה אשר נעלמה מאתנו וכתירוצם שם וא"ש: ע"ב.

גמ'. ומה ראו לומר בינה וכו' וסמיך לי' וידעו תועי וכו' ומה ראו לומר תשובה וכו' ולבבו יבין ושב וכו'. עמהרש"א טעם סמיכות תשובה לבינה וביאור סמיכות הכתובים של וידעו וכו' ע"ש. ולי נראה לפרש הפסוקים לא עתה יבוש יעקב וגו' בראותו ילדיו וגו' אלמא דאם לא היו ילדיו מקדשין שם הקב"ה הי' בוש ופניו החורו וע"ד שמצינו בפרק חלק דף צ"ג ע"א ויהושע הי' לבוש בגדים צואים מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ואע"ג דהתם משום דלא מיחה בהן מ"מ חזינן דפגם חטאי הבנים נוגע לאבות עכ"פ אם בידם למחות וזהו שמסיים הכתוב וידעו תועי רוח בינה כלומר אותן האנשים שאינם תועים במעשיהם והם בעצמם מתנהגים בדרך ישרה מצות אנשים מלומדה אך הם תועי רוח וחושבים להטיב לבניהם בעוה"ז ע"י הדרכה אחרת הם ידעו בינה איך נוגע הפגם לאבותינו. והנה בפסוקים דישעי' ו' יש לדקדק היפוך הסדר מרישא לסיפא וידוע פירושו של הגר"א ז"ל על ענין תושב"כ ותושבע"פ אבל לפע"ד הכי פירושא השמן לב העם הזה שאין לבם מרגיש הנוכחי מה מתוקה עבודת ה' ולא די בזה אלא ואזניו הכבד שאינם שומעים ממעשי האבות איך הלכו בארח מישור והי' טוב להם בזה ובבא ושמם הטוב נשאר לדורות עולם לכבוד ולתפארת ולא עוד אלא ועיניו השע שאין עיניהם בראשם לראות את הנולד ולהשגיח על צאצאיהם אחריהם שיהיו תמימי דרך. וטעם היצה"ר שעושה כן הוא מיראתו פן יראה בעיניו להדריך את בניו כראוי ועי"ז ובאזניו ישמע למען דעת איך להנהיגם ואז ולבבו יבין שלא להפסיק בעצמו השלשלת ושב ורפא לו אבל בל"ז א"א לשוב כי לא יסורו ממנו בגדיו הצואים ע"י חטאי בניו וממילא גם חטאיו לא יכופרו לגמרי. ולכן תיקנו בתפלה אתה קדוש וכו' וקדושים וכו' ולכן חננו גם אותנו דעה בינה והשכל את צאצאינו ועי"ז השיבנו וכו':

והכתיב ושב ורפא לו ההוא לאו רפואה דתחלואים וכו'. יל"ד כיון דבע"כ הוכרח לשנויי הכי מ"ט לא משני מיד על הקושיא ומאי חזית וכו' דכדי להשוות הפסוקים אמרי' דההוא רפואה דסליחה היא. ונ"ל דמעיקרא הי' קשה להש"ס לפרש כן דסתם רפואה הוי רפואת הגוף ומש"ה איצטריך קרא אחרינא ושוב אח"כ משני שפיר דכיון דאשכחן דכתיב בהדיא הרופא לכל תחלואיכי ש"מ דהתם דכתיב סתמא היינו רפואה דסליחה והגם שבכ"מ כתיב סתם אבל בהזכירו סליחה או תשובה אז סתם רפואה היינו סליחה וע"כ אחר הסולח לכל עוניכי הוצרך לפרש הרופא לכל תחלואיכי ומדוקדק היטב לשון הגמ' ההוא לאו רפואה דתחלואים הוא אלא וכו' ולמה לי' אריכות הלשון הול"ל ההוא רפואה דסליחה הוא אלא דהראה כלפי מאי דכתיב בהדי' לכל תחלואיכי וש"מ דההוא דכתיב סתם ורפא לו לאו דתחלואים אלא דסליחה וא"ש:

ההוא לאו רפואה דתחלואים וכו'. במצפה איתן כתב וקשה דבר"ה י"ז ב' ל"מ הכי ע"כ ולכאורה צדקה קושיתו אמנם תמהני שלא ראה דברי התוס' במקומו בר"ה שכתבו בפשיטות סליחת העון קרא רפואה כדאיתא פרק שני דמגילה עכ"ל וחידוש גדול על רבותינו בעהתו"ס ז"ל שהרי שם במקומו לא משמע הכי ואיך הוי ניחא להו להשוות הש"ס דר"ה ודמגילה וביותר קשה הלא התם אין צורך לזה דאדרבה משמע דקאי אביטול גז"ד ולמה להם לאתויי מהכא ותמוה על הגאון בעל מצפה איתן שלא הרגיש בזה. ולפיכך נ"ל דחדא מילתא היא דמה"ט סליחה מיקרי רפואה משום דבסליחת העון הגורם לגז"ד נקרע הגז"ד וסרה הצרה והוי כמו רפואת חולי דהעיקר הוא הסרת הסיבה המסבבת את החולי כידוע ושפיר דייק התם גדולה תשובה שמקרעת גז"ד דאל"כ לא הוי מיקרי רפואה ואדרבה משום דמסיק הכא דרפואה דסליחה הוא מה"ט דייק התם מהא דמקרעת גז"ד דבל"ז מ"ט נקראת רפואה והתוס' שם הוי קשיא להו לפ"מ דמשמע לכאורה דקאי אביטול גז"ד א"כ מ"ט קרי לי' רפואה אטו דוקא גז"ד דחולי מקרעת הלא גם שאר גזירות כגון עצירת גשמים וכיו"ב מקרעת ומאי לשון רפואה שייך בזה ולהכי תירצו דהאי ורפא לו לא קאי על המסובב דאז לא הי' משמע אלא רפואת מחלה אבל קאי על הסיבה שהוא העון וסליחת העון קרי רפואה וממילא משמע דבאה ישועה בכל ענין ונקרע הגז"ד שנסתבב ע״י העון והבן כי נכון הוא

וכיון שנבנית ירושלים בא דוד. עמ"ש בס"ד בחידושי משניות ברכות פ"א מ"ד בד"ה לחתום וכו':

תוס' ד"ה כל התורה. שהרי קריאת התורה אינה מה"ת וכו'. בחי' הריטב"א כתב דקה"ת בצבור שבת ויו"ט היא מן התורה דאמרינן בברכות למדנו ברכה לאחרי' מה"ת מק"ו ולא שייך ברכה לאחרי' אלא לקריאה בצבור שיש לה שיעור יעו"ש. וקשיא לי הרי אמרו שם ג"כ למדנו בהמ"ז לפני' מק"ו ובודאי אינו אלא מדרבנן וא"כ גם לאחרי' כן ואינו ק"ו גמור והש"ס פריך עליו ושפיר י"ל דגם עיקר הקריאה אינו אלא מד"ס ועמראה"פ ברכות פ"ז ה"א בד"ה כתוב בתורה ושיטת הריטב"א ז"ל חידוש היא:

בד"ה דאי. קשיא וכו' וי"ל וכו'. עמהרש"א ביאור דבריהם גם בחי' הרשב"א רפ"ב דברכות תירץ כהתוס' ועתו"ס רבי יהודה החסיד ז"ל שם שהקשה על הסוגיא דסוטה ממ"נ וע"ש מה שיישב ממש כמ"ש המהרש"א כאן ומזה נראה דתורת אמת היתה בפי רבינו המהרש"א ז"ל בפירוש דברי התוס' דהכא. וראיתי בהגהות אלפסי מהגאון בעל חות יאיר ז"ל שם בברכות שכתב וצ"ע אי ליכא קרא כלל מה דינו דממ"נ למה לי קרא לרבי או לרבנן וי"ל דלרבי צריך קרא אף בדיעבד ולרבנן אף לכתחלה עכ"ל והוא ישוב משובח כראוי לו ז"ל אך קצת חידוש שלא זכר שר מהתוס' כאן שהרגישו כעין זה ובודאי א"א לכוין בדבריהם פירוש אחר ממ"ש המהרש"א ז"ל. שבתי וראה דתירוצו של החו"י ז"ל מוקשה דהיכן מצינו בדאוריתא חילוק בין לכתחלה לדיעבד דדוקא בקדשים שנה הכתוב לעכב וא"כ אם בעלמא דוקא בעי לה"ק ודאי מעכב גם בדיעבד ולמה הוצרך לרבי והיו גבי ק"ש ואי בעלמא אינו מעכב ודאי גם לכתחלה מותר ולמה להו לרבנן שמע בק"ש ועצל"ח ברכות דף י"ג ע"א בד"ה ורבנן ס"ל מה שתמה על הרשב"א דסבר דמ"ד צריך להשמיע לאזנו לכתחלה היינו מדאוריתא יעו"ש:

דף יח.

גמ'. וכי מאחר דמאה ועשרים וכו' שמעון הפקולי מאי הסדיר. יש לדקדק דלעיל בהתחלת הסוגיא שהביא ברייתא שמעון הפקולי הסדיר וכו' א"ר יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא ק"כ זקנים וכו' מיד הו"ל להש"ס להקשות זה ומ"ט נטר עד השתא שהביא ת"ר מנין שאומרים אבות וכו' וכל סדר הברכות ואח"כ פריך מה חידש ר"ש הפקולי. ונ"ל דמעיקרא הוי ניחא לי' להש"ס למימר דמאה ועשרים זקנים תקנו ח"י ברכות על הסדר דהיינו שתיקנו ג' ראשונות של שבח וג' אחרונות של הודאה ובאמצע י"ב ברכות של תחנה ובקשה אבל אין סדר לאמצעיות וכמו שמוכרחין אנו באמת לומר כן לשיטת רש"י וקצת גאונים שפירשו אמצעיות אין להן סדר שיכול לאומרה במקום שנזכר כמו שהביאו התוס' לעיל ועח"י הרשב"א בברכות שילהי אין עומדין וע"כ בא ר"ש הפקולי והסדיר כל הח"י ברכות אחת אל אחת עד דגם האמצעיות יש להן סדר ומש"ה לא פריך לעיל מידי אבל השתא דמביא הברייתא כולה ומייתי נמי משמי' דגמרא מה ראו וכו' ומה ראו וכו' הרי דהש"ס פשיטא לי' דאנשי כנה"ג התקינו כל הברכות כולן על הסדר דאל"כ הול"ל מה ראה דהוי קאי אר"ש הפקולי ומדנקט מה ראו אלמא דהכי גמירי להו דמאה ועשרים זקנים תקנו גם סדר האמצעיות ולכן מקשה עתה וכי מאחר וכו' ומשני שכחום וחזר ויסדם וע' בחידושי הרשב"א שם דע"י גמרא זו שמסדר הכל בטעמא חולק על יש מן הגאונים יעו"ש וא"ש:

קראה ע"פ לא יצא מנלן אמר רבא אתי' זכירה זכירה וכו'. הקשה בטו"א למה לי גז"ש הא יליף לקמן שתהא כתובה אשורית מדכתיב ככתבם ואי ע"פ נמי יוצא הא א"צ כתיבה כל עיקר ומאי ככתבם דאמר קרא כתיבה זו למה וע"ש שנדחק ליישב. ולפע"ד יש לתרץ בפשיטות דסד"א דמככתבם מוכח דבעי לקרות בספר אבל אכתי א"צ לקרות מחצה דוקא ושרי למיקרי אפי' רובה בע"פ וסגי מקצתה מתוך הכתב ואולי סגי בג' פסוקים והשאר מותר בע"פ אלא דמשום זה המעט צריך לכתוב שיהא ספר שלם ואין לומר דכיון דבעי להיות כתוב עכ"פ המחצה ש"מ דגם הקריאה מתוך הספר צריך מחצה עכ"פ דז"א שהרי חזינן דלשיטת הרשב"א ז"ל הכתיבה צ"ל מחצה בצירוף הראש והסוף וע' בר"ן שהביאו וכ"פ הרמ"א ז"ל סי' תר"צ ס"ג ועטו"א שהסכים לחצי דבר של הרשב"א דחסרון סופה מעכב משא"כ הקריאה ודאי אפי' קרא הראש והסוף ע"פ ובאמצע קרא מחצית המגילה בכתב יצא דדוקא בחסרון במגילה שייך לחלק בין אמצעה לתחלתה וסופה משום דמחזי כספר חסר כמבואר ברשב"א ור״ן אבל בקורא בע"פ אין חילוק וזה פשוט מאד הרי דלא תליא זב"ז שהרי אע"פ שיש קפידא לכתוב ראשה של המגילה וסופה מ"מ א"צ לקרותן בספר וסגי במחצה של האמצע בלבד אלמא כיון דסגי רק שלא יקרא רובה ע"פ אם קורא מחצה בכתב יוצא ומ"מ בעינן שיהי' ספר שלם וכשחסר הראש או הסוף הו"ל ספר חסר ולכן אם עד"מ חסר באמצע רביע המגילה והוא קורא שני רביעים הכתובים בספר ואותו רביע החסר וגם הרביע שהוא בצירוף ראש וסוף קורא בע"פ יוצא וא"כ חזינן דאין ראי' מכתיבה לקריאה והשתא שפיר איכא למימר דמותר אפי' לקרות רובה ע"פ רק בשביל המיעוט שמחויב לקרות מתוך הכתב בעי להיות ספר שלם שאינו רק כשכתוב רובו ומש"ה יפה מקשה הגמ' אדתנן קראה ע"פ ל"י דמשמע קרא רובה כמ"ש בטו"א ע"ש הגם שקרא מיעוטה בכתב מ"מ לא יצא דמנא לן הא ומשני אתי' זכירה זכירה וקרא לא מוקמינן על מיעוטה ולק"מ קושית הטו"א ודו"ק:

וממאי דהאי זכירה קריאה היא דילמא עיון וכו'. הקשה בטו"א אמאי קאי הא לא מיירי עד השתא בכולא שמעתין דמגילה צריכה קריאה בפה דוקא ולא סגי לה בהרהור הלב וע"ש מה שיישב והעיד בעצמו על תירוצו שהוא דחוק קצת אלא שא"א ליישב בע"א יעו"ש. ול"נ דהנה לכאורה גז"ש דזכירה זכירה קשיא דהא לא הוי מופנה כל עיקר דבמגילה בעינן נזכרים לחיוב הקריאה ולהסמיך זכירה לעשי' לענין למפרע וכדומה ובתורה בעינן זכרון מ"ש במשנה תורה או בנביאים כדאי' לעיל דף ז' ע"א וגז"ש שאינה מופנה כל עיקר אין למדין כדאי' במס' נדה דף כ"ב ע"ב והגם דר"א ברי' דרבא מתני לקולא דלמדין (שם דכ"ג ע"א) אבל אין הלכה כדבריו כדמוכחי כמה סוגיות וגם אכתי אליבא דשמואל מנלן דקרא ע"פ לא יצא ודוחק לומר דהוי מצי למיכתב בלשון אחר לא זכירה וצ"ל דאינה גז"ש גמורה אלא גילוי מילתא בעלמא דכמו שמצינו התם זכירה בספר משמע דגם כאן נזכרים בספר וכמ"ש התוספות במס' חולין דף קל"א ע"א בד"ה גמר אחריך. וכה"ג צ"ל גם לקמן בגז"ש דכתיבה כתיבה וק"ל. וגם בלא"ה ד"ק מד"ת לא גמרינן גז"ש א"ו דגילוי מילתא בעלמא הוי. והשתא שזכינו לזה ודאי למדין ומשיבין כיון דאינו מופנה כלל וא"כ איכא למיפרך שאני התם דא"צ להזכיר בפה רק בעיון בעלמא מש"ה בעינן ספר אבל במגילה הרי ודאי בעי' קריאה בפה משום דכתיב נזכרים ונעשים ואיתקיש זכירה לעשיה שהוא מעשה הנראה לעין כל ה"נ זכירה בפה שניכר לרואה ועקימת שפתיו הוי מעשה ודבר זה הי' פשוט להש"ס מסברא ולא הוצרך לזוכרו כלל אלא דהכא כשאמר רבא אתיא זכירה זכירה מקשה הגמרא וממאי דהאי זכירה דעמלק קריאה היא ומש"ה גמרת זכירה דמגילה מהתם דילמא עיון בעלמא כדמשמע פשט לשון זכרון שהוא בלב דבפה הול"ל הזכרה בבנין הפעיל אבל זכרון בקל הוא בלב רק במגילה איתקיש זכירה לעשי' כאמור לעיל אכן התם יותר מוכח שהוא עיון בעלמא וא"כ איכא למיפרך גז"ש זו שאינה מופנית רק גילוי מילתא מאי מדמית מגילה דבעינן קריאה בפה למעשה עמלק דהוי עיון בעלמא ומה"ט בעי' ספר אבל הכא סגי כשקורא בפה אפי' ע"פ וע"ז משני דגם התם כיון דכבר כתיב לא תשכח בע"כ זכור בפה ושפיר גמר להו אהדדי ומיושב קושית הטו"א והכל ניחא בס"ד:

היכי דמי אילימא דכתיבה אשורית וכו'. אע"ג דכבר משני בסמוך על קושיא כיו"ב לא צריכא דכתיבה תרגום וקרי לה תרגום מ"מ ס"ד דמקשן הזה דדוקא בתרגום שדרכו לכותבו בכתב אשורית שייך לומר כן אבל ביונית אין שייך לכותבה אשורית וכיון דהמגילה פסולה עד שיכתבנה אשורית וכדעת הריא"ז והפר"ח והפ"י שהבאתי במשנה ממילא ודאי גם בלשון אשורית נכתבה ומשני דמ"מ משכחת לה שכתובה בלעז יוני ובכתב אשורית. עוי"ל דהוי ס"ד דדוקא תרגום אם רק כתוב אשורית שפיר דמי ומיקרי בכתב אשורית אבל לעז יוני אם אפי' יכתבנו בכתב אשורי עדיין לא מיקרי אשורית דמשמע כתב ולשון ומשני שכתובה בלעז יונית ואפ"ה כיון שהכתב אשורית ש"ד והו"ל כמו שיכתבנו אשורית. וא"ש בזה מה שהקשה בטו"א אמאי אמר רב אחא בשם ר"א להא אסיפא ולא ארישא דקראה תרגום דמיירי נמי הכי כדמוקי לה סתמא דגמרא אבל לפמ"ש רק לעיל הוי פשיטא לגמ' לשנויי הכי אמנם הכא ס"ד דלא שייך למוקמי כן ור"א חידש גם כאן הכי וק"ל. וניחא בהכי מה שדקדק בהגהות מהרש"ש לעיל דלפי דרך הש"ס בשאר מקומות הול"ל כדאמר ר"א א"ר אלעזר שכתובה בלעז יונית ה"נ דכתיבה תרגום ולפי דברינו לק"מ כמובן:

ועפ"ז יש לבאר הירושלמי מה אנן קיימין אם כשהיתה כתובה אשורית ותירגמה בלעז הדא דתנינן בכל לשון אם כשהיתה כתובה בלעז ותירגמה אשורית הה"ד מה בין ספרים למג"א אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילת אסתר אינה נכתבה אלא אשורית אר"ש בר סיסרטי תיפתר שהיתה כתובה גיגנסון וע' בקה"ע ובפנ"מ שנדחקו בפירוש הסוגיא. אכן לפי דברינו יבואר בטוב בס"ד דהירושלמי פשיטא לי' דאפי' בלשון אחר לעז ללועז או לשון יוני לכל מ"מ כתב אשורי בעינן והוי ס"ד דמסתמא הכתב והלשון אחד ולא סלקא אדעתי' שיכתבו לשון זה בכתב אחר וזהו דפריך במה אנן קיימין האי דללועזות בלעז אם כשהיתה כתובה אשורית היינו כתב אשורית וממילא גם בלשון הקדש ותירגמה בלעז הדא דתנינן בכל לשו הרי מפורש במתני' שהקורא בלעז לא יצא. והי' יכול להקשות כמו הש"ס דידן מהקורא ע"פ דלא יצא אלא דמצי למידחי דכיון שקורא בספר ורואה היאך כתוב בלה"ק והוא מתרגמו בלעז לא מיקרי על פה וכסברת הריב"ש בשם הר"ן שהובא בשירי קרבן יעו"ש מש"ה פריך מקראה בכל לשון דמסתמא מיירי שכתובה אשורית כדתנן עד שתהא כתובה אשורית וממילא גם לה"ק וחזינן דלא יצא ויכול להיות באמת הטעם משום דהוי כקורא על פה אבל עכ"פ מבואר דלא יצא בכה"ג ואיך תני אבל קורין אותה ללועזות בלעז. אם כשהיתה כתובה בלעז וממילא גם לשון לעז הדא הוא דתנינן מה בין וכו' דמגילה אינה נכתבה אלא אשורית דבעי' דוקא כתב אשורית. ומ"ש הירושלמי ותירגמה אשורית לרבותא נקט דאם הכתב לעז אפי' אם הלשון אשורית פסולה דתנן דהכתב עכ"פ צריך להיות אשורית ונקט הכי לרווחא דמילתא כלומר אפי' אם הי' מתרגם אשורית דהיינו דהלשון הי' אשורית והוא קורא בלה"ק כמו שכתוב במגילה באותו לשון מ"מ כיון דהכתב הוא לעז אינו יוצא כ"ש דאנן איירינן השתא בקורא בלעז הרי ממילא כתובה בלעז ותירגמה בלעז שכתובה גם בלשון לעז ואיך יוצא הלא המגילה פסולה. ומשני תיפתר שהיתה כתובה גיגנטון ופי' הפנ"מ חציה לעז וחציה אשורית ולפי דרכנו יבואר שהכתב הוא אשורית והלשון לעז והשתא המגילה כשרה משום דהאי עד שיכתבנו אשורית אכתב קפיד ולא אלשון ושפיר יכולים לכתוב לשון לעז בכתב אשורית וממילא לא הוי קורא על פה והאי דתנינן בכל לשון לא יצא מיירי שכתובה אשורית וגם בלשון אשורית וקמ"ל דאפ"ה הוי על פה להוציא מסברת הריב"ש הנ"ל אבל קורין אותה ללועזות בלעז היינו שהלשון לעז והכתב אשורי דלא הוי ע"פ ויוצא שפיר כנלע"ד לפרש ויש ראי' דהירושלמי סבר כשיטת הריא"ז ולא כהתוי"ט שחלק עליו וע' בפני יהושע שהרבה לתמוה על הפוסקים שלא פסקו כדעת הריא"ז הנכונה ולפמ"ש זו היא שיטת הירושלמי:

ואר"א א״ר אלעזר מנין שקראו וכו'. עפמ"ש לעיל יש להמשיך המאמרים גם בתוכן הענין אהדדי דהנה מעיקרא ס"ד דאם הלשון יוני הגם שהלבישו באותיות אשורית שוב אינו נקרא אשורית עד שיתכן לקיים בו ההלכה עד שיכתבנו אשורית אבל רב אחא חידש בשם ר"א דגם בכה"ג מיקרי אשורית והמגילה כשרה אף דגוף הלשון הוא יונית אבל מפני שהלבישו בכתב אשורי מיקרי אשורית וע"כ הביא חיזוק לדבריו שמצינו דהקב"ה קרא ליעקב אל משום שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה והובא בחידושי אגדות כאן הגם דלמטה הלבישה צורה זו את איש בו"ד מ"מ כיון שלא נשתנית צורתו הקדושה מאשר היא למעלה ולה ראוי שם אל לכן גם לבשר ודם הלבוש בה קרא שם זה ה"נ כיון שצורת הכתב היא אשורית הגם שתוכן הלשון הוא לעז מ"מ מיקרי אשורית. וכ"ז לדעת הפני יהושע ז"ל שהבאתי דאילו לדעת התוי"ט ז"ל ודעמי' לא יתכן לפרש הסמיכות כן:

מיתיבי קראה גיפטית וכו', כתב מהרש"א ז"ל מיהו ק"ק מעיקרא דפריך מיתיבי וכו' יונית לא יצא דהיינו יונית למדי אמאי לא פריך לי' מדיוקא דמתני' דקיימינן בה דקתני והלועז ששמע אשורית יצא הא יונית לא יצא עכ"ל. ולפע"ד מעיקרא הי' סבור לפרש אוקימתת רב ושמואל דבכל לשון ל"י אפי' אם מבין כיון שהוא מבין גם אשורית ובלעז יוני יצא אם מבין וכשיטת הרמב"ן שהביא הר"ן ז"ל אבל כשאינו מבין הלשון פשיטא דלא יצא חוץ מאשורית תדע דאלת"ה מאי ס"ד דמקשן דרמי רישא וסיפא אהדדי האם לא ראה דתנן ללועזות בלעז וא"כ בפשוט הו"ל ליישב דמי שאינו מבין לא יצא בכל לשון והלועזות בלעז שלהם יצאו א"ו שהי' סובר כדבר פשוט דגם רישא בלועז מיירי שמבין מה שקורא בלשונו ולכן הקשה רומי' דמתני' שפיר. ומשני דבכל לשון אפי' הלועז בלעז שלו אינו יוצא אבל לועז יוני יוצא בלשון יונית וא"כ מה הי"ל להקשות ע"ז ממתני' אך הקשה מברייתא קראה גיפטוית וכו' ומשמע לי' ג"כ דמבין מסתמא כיון שקראה ועוד דאי לא הבין פשיטא דלא יצא א"ו מוכח שהגיפטי אינו יוצא בגיפטית. ואהא משני הא לא דמיא וכו' הרי להדיא דהגיפטי יוצא והשתא בע"כ קראה גיפטית היינו המדי שיכול לקרות ואינו מבין וממילא גם מתני' בהכי מתפרשא קראה בכל לשון ואינו מבין אבל הלועז שמבין יצא וא"ש. ורבינו המהרש"א ז"ל הבין דגם מעיקרא פירש שאינו יוצא מי שאינו מבין ובלעז יוני יוצא אפי' אם אינו מבין ולפע"ד ליתא ודוק היטב. אח"ז ראיתי בטו"א בד"ה רב ושמואל מ"ש בזה ויש משם סמך לדברי הצעירים עיי"ש:

והא לא ידע מאי קאמרי מ"ד אנשים וע"ה. בחי' מהרש"ש כתב ע"ז תימה דהרי עליהם מקשה והא לא ידע וכו' דהרי הן לועזים עכ"ל. ונ"ל ליישב עפמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב ה"י מהלכות ק"ש והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותה הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלה"ק עכ"ל וע"ש בכ"מ. ואא"ז הגאון ז"ל ביה"מ שם כתב דה"ה בכל הדברים השנוים במשנת אלו נאמרין בסוטה כגון בהמ"ז וכו' שהם נאמרים בכל לשון צריך לדקדק בו ולהבין אותו לשון היטב ולהזהר בכל דיבור ואמירה וקישור הדברים כפי תכונת הענין בהלשון ההוא שקורא בו אמנם אם אינו מבין מה שאומר אף שמכיר אותו לשו מצד שהוא רגיל לדבר בו ככל ההמון וכדבר איש אל רעהו באותו הלשון אבל אינו יודע צחות השפה מצד דקדוקה עפ"י כללים של אותו לשון אינו יוצא בו ע"כ תוכן ד"ק ז"ל. ומעתה י"ל דמתני' הרי מיירי בלועז המבין היטב הדק וקורין לו בלעז כראוי ואפ"ה אם שמע אשורית יצא ואהא פריך הש"ס והא לא ידע מאי קאמרי והו"ל להצריכו לשמוע דוקא בלעז ומשני מידי דהוי אנשים ועמי הארץ שאינם יודעים גם שאר לשון כראוי ולהם בודאי קורין בלה"ק וכמעשים בכל יום דהרי מ"ע דקריאת מגילה מוטלת גם על נשים וע"ה ואיך יקראו להם בשפת לועז שאינם מבינים קישור הענין כראוי א"ו ששומעין בלה"ק ומוכח דלה"ק שאני שיוצאים בו אפי' אם אינם מבינים כלל וממילא גם הלועז שיכול לקרות בלשונו כראוי מ"מ אם שמע אשורית יצא והמקשן ס"ד דלא דמי לע"ה שאינם יוצאים בלשונם דאף שמכירין לדבר בו דברי צרכיהם מ"מ אינם בקיאים בטיב תכונתו ולא יבינו קריאת המגילה היטב ע"כ טוב להם לשמוע אשורית אבל הלועז שמבין היטב יותר טוב לו לשמוע בלשונו ולא באשורית דלא ידע מאי קאמרי אמנם התרצן סבר דאין חילוק דכיון שמצינו דנשים וע"ה יוצאין באשורית בע"כ יש ללה"ק סגולה מיוחדת שיוצאין בו גם באינם מבינים שום דבר א"כ גם הלועז אף שיכול לשמוע בלשון שמבין בו יוצא גם בשמע אשורית שאינו מבין ממנו כלום וא"ש הגמ' וק"ל:

לא הוו ידעי רבנן וכו' קשיא לי מ"ט לא הובא כאן ובמס' ר"ה הא דאיתא בבכורות דף מ"ד ע"א לא הוו ידעי רבנן מאי לימא שמעו לההוא טייעא וכו' ע"ש. ושמא כאן קאי הכל על רבנן דבי רבי דומיא דג' הראשונים דשמעוה לאמתי' וכו' והתם ברבנן אחריני מיירי: ע"ב.

דשמואל הוא דחייש ליחידאה וכו'. בהגהות מצפה איתן כתב ויש לדקדק הא ר' מונא אמר הכי בשם ר' יהודה מסתמא הכי ס"ל וא"כ הוי תרי ולא מיקרי יחידאה כדמוכח בהערל פ' ע"ב וכה"ג מו"ק י"ב ע"ב עכ"ל. ובמח"כ נעלם ממנו דאפי' היכא דגרסי' אמר פלוני אמר פלוני ס"ל להתוס' והרמב"ם והר"ן ז"ל דמשמי' דפלוני קאמר ולי' לא ס"ל אלא דדעת הרא"ש ז"ל אינה כן אבל היכא דגרסי' אמר פלוני משום פלוני גם הרא"ש מודה דלי' לא ס"ל כמ"ש במבוא התלמוד וכמו שהבאתי כל זה לעיל דף ג' ע"א גבי מימרא דר"א בר אבין בשם רב מ"ד ויקראו בספר וכו' יעו"ש וא"כ הכא דאיתא רבי מונא אומר משום ר"י כ"ע מודו דמשמי' דר"י קאמר ולי' לא ס"ל. וה"נ מה שהביא ממו"ק י"ב התם נמי איתא כלל אמר רשב"ג משום ר' יוסי ובכה"ג שפיר חשיב יחידאה דרשב"ג לית לי' דר"י וכאמור. ודע דמה שהבאתי לעיל (שם) הקושיא מהשעה"מ על שיטת הרא"ש ז"ל מביצה י"א משום רבי יהושע אמרו דחשיב לי' יחיד ולא הי' אז גוף דבריו לנגד עיני הנה עתה זיכני השי"ת וקניתי ספר שער המלך וראיתי שסיים על קושיתו ויש ליישב ואין נ"ל לומר שנתכוין לתירוצי שם דכל כי האי מילתא חדתא לחלק בין אמר בין משום הו"ל לפרושי להדיא אבל ברור בעיני שנתכוין לתירוצו של הח"ס ז"ל דכיון שלא הוזכר שם האומרים אינם נחשבים למנין הרבים דזה דבר גלוי לעין ע"כ סמך על המבין. אך תמהני דאשתמיטתי' דברי מבוא התלמוד שהבאתי שהעלה חילוק אחר. ומסוגי' שלפנינו מוכח כשני החילוקים דבין אם לא נזכר שם האומרים בין כשנזכר שם האומר רק אי' משום אז הוי לי' יחידאה וק"ל:

הא בכולה הא במקצתה. צ"ל דרובה ככולה וכ"כ בטו"א בפשיטות גם במשבצות זהב סימן תר"ץ סק"ג ומחהש"ק שם סק"ה פשיטא להו הכי וכ"כ מרן ז"ל בב"י שם להדי' דרובה קרוי כולה ע"ש. ותמהני על הרב קרבן נתנאל ז"ל אות י' שהקשה הדיוקים אהדדי והעלה דבהשמיט אותיות דוקא מקצתה כשר הא רובה פסול ובמטושטשין או מקורעין דוקא כולה הא רובה כשר ועי"ז הניח בצ"ע על הש"ע וכל הפוסקים שפסקו אפי' במטושטש רובו פסול ע"כ ומדוע לא עלה בדעתו הרמה לפרש דהא דאמר הגמ' הא בכולה היינו רובה:

ומי יצא והאמר ר"ח וכו' צריכה שתהא כתובה כולה. כתב בחי' הרשב"א ז"ל דאע"ג דלעיל מסיק דבחסר מקצתה כשרה והכא אמרינן דאפי' אם חסר מן ראשה עד איש יהודי פסולה אע"ג דהוי מיעוטה היינו משום דלעיל לא שרי רק בחסר באמצעה אבל לא בחסר בראשה או בסופה יעו"ש ומובן דלהכי לא בעי הרשב"א לשנויי דהכא צריכה לכתחלה קאמר משום דא"כ מאי פריך ומי יצא וכו' והלא ר"ח רק לכתחלה מצריך שתהא כתובה כולה אבל בדיעבד שפיר יצא היכא דכתיב פסוקא פסוקא וקרי לה א"ו דהש"ס פשיטא לי' דר"ח בדיעבד אמר. ואולם הרא"ש ז"ל כתב לקמן אמימרא דר"ח בשם רב פירוש לכתחלה צריכה שתהא כתובה כולה אבל בדיעבד הא אמרינן לעיל אם השמיט בה הסופר פסוקים עד רובא ולא רובא בכלל וקראו בע"פ יצא עכ"ל והקושיא על הרא"ש מבוארת דא"כ מאי פריך הכא ומי יצא וכו' כיון דרב לכתחלה קאמר וכבר בא חכם רבינו הב"ח ז"ל בסימן תר"ץ ויישב דכיון דכתיב פסוקא פסוקא וקרי לה הרי מאי דקרי עד חציה קורא ע"פ הוי כיון דאכתי לא כתב רובה ומאי דקרי בתר הכי כדכתב רובה א"י בה י"ח דבעינן כולה ולפחות בדיעבד בעינן רובא והכא אפי' רובא לא הוי ע"כ וד"ק ז"ל מוכרחים להבנת שיטת הרא"ש ז"ל אמנם יפה השיב ע"ז רבינו המג"א ז"ל שם סק"ה דא"כ לא הו"ל להש"ס לאתויי דר"ח אם הוא לכתחלה קאמר והו"ל להקשות מברייתא דלעיל דבחסר רובה פסולה. והנה בפר"ח שם כ' דאע"ג דמאי דקרי כ"ז שלא נכתבה חצי' הוי קורא ע"פ כיון דחסרה רובה מ"מ אחר שנכתבה חצי' יוצא במה שקורא חציה השני דאז המגילה כשרה ע"י חציה הראשון ע"ש והשתא קשיא על שי' הרא"ש בתרתי מאי פריך הכא ומי יצא והלא יוצא שפיר בחציה השני כדמסיק לעיל ור"ח לכתחלה קאמר וא"כ לא הו"ל לאתויי דר"ח וכקושית המג"א. ונלע"ד ליישב ב' הקושיות בחדא מחתא דבלא דברי ר"ח לא הי' יכול להקשות ומי יצא והלא עדיין חסר רובה משום דמצינן לשנויי דיוצא בחצי השני וכדברי הפר"ח ז"ל מש"ה מייתי מדר"ח דאמר דאפי' למ"ד מאיש יהודי וכו' הרי חזינן דלכתחלה הגם שא"צ לקרות אלא מאיש יהודי מ"מ צריכה שתהא כתובה כולה וכיון דלכתחלה בעינן שתהא כתובה גם מראש המגילה עד איש יהודי אעפ"י שאינו קורא זה אף לכתחלה וא"כ מינה דבדיעבד עכ"פ צריכה שתהא כתובה מה שצריך לקרות ולפ"ז הא דסגי במקצתה במה דברים אמורים כשחצי המגילה כתוב ואותו חצי הוא קורא והשאר בע"פ אז יוצא י"ח אבל אם החצי הכתוב כבר קרא ע"פ הרי צריך לקרות חציה השני בכתב ולפיכך אינו יוצא כשקורא פסוקא פסוקא אחר שכתבו משום דחצי זה שעליו לקרוא אינו כתוב כולו עדיין ואינו יוצא אפי' בדיעבד במה שכותב פסוק וקוראו דכיון דלכתחלה בעי לכתוב גם מה שא"צ לקרות אפי' לכתחלה כדאמר ר"ח דאפי' למ"ד דא"צ לקרות לכתחלה רק מאיש יהודי צריכה שתהא לכתחלה כתובה כולה ודאי עכ"פ דיעבד אינו יוצא כשאינו כתוב עכ"פ החצי הזה שעליו לקרות ומש"ה א"י בחציו השני שקוראו פסוקא פסוקא ואינו כתוב כולו אע"ג שחציו הראשון כבר כתוב. ומיושבין ד"ק של רבינו הרא"ש ז"ל מב' הקושיות דבלא דברי ר"ח והיינו סוברים דלמ"ד מאיש יהודי א"צ לכותבה כולה אפי' לכתחלה שפיר ה"א דבדיעבד א"צ שיהא כתוב מה שקורא ויוצא בחציה השני כיון שחצי הא' כבר כתוב וכדעת הפר"ח אבל השתא דאמר ר"ח דגם למ"ד מאיש יהודי צריך לכתוב כולה בודאי דיעבד בעי להיות כתוב מה שעליו לקרות וזה דבר נכון בסברא ודוק היטב:

רש"י ד"ה מיגרס גריסין. שגורות בפי הכל. דייק רש"י ז"ל בלישני' משום דאי לא הוי שגור בפי הכל מאי הוי מהני מה שהסופר רגיל בי' הרי גם בס"ת יש מי דמיקיים בי' ועפעפיך יישירו נגדך כגון ר"מ ואפ"ה לא הותר לו לכתוב שלא מן הכתב אלא בשעת הדחק אבל בלא"ה אסרו גם למאן דמיושרין הן אצלו כדאמר בשמעתין א"ו דתפלין ומזוזות שגורין בפי הכל ומש"ה נכתבין שלא מן הכתב. וע"כ יפה כיון רבינו המג"א ז"ל בסימן מ"ט במ"ש נגד הב"ח וביאר דכל הסופרים רגילין בהם ע"ש ובאמת לא זכיתי להבין דעת רבינו הב"ח ז"ל איך הי' פשוט בעיניו דלמאי דמדמה ר"ת קריאת פרשיות השגורות בע"פ לכתיבת תו"מ אפי' אינו שגור בפי כל מ"מ לאותו שהוא רגיל בהן מותר לו לאומרן ע"פ כי היכי דשרינן לסופרים שרגילין בפרשת תו"מ אע"ג דאינן שגורין בפי שאר כל העולם יעו"ש בד"ק ז"ל והלא לא מדוע לא התירו בס"ת גם לסופר שד"ת מיושרין הן אצלו א"ו דלא סגי במה ששגור בפיו ותו"מ שאני ששגורין בפי כל הסופרים ויש הכרח לדברי המג"א. ותמהני על הפרמ"ג ז"ל שם שהעיר על המג"א דבסימן ל"ב סכ"ט קצת לא משמע כן והלא הדבר מוכרע מגופא דסוגי' שלפנינו דלא סגי במה שהפרשה שגורה בפי אותו הסופר ובע"כ אין משם שום משמעות כמבואר למעיין דאם נמצא לעתים רחוקות סופר שאין הפרשה שגורה בפיו לא עי"ז נקרא שאין כל הסופרים בקיאים וק"ל. ובאמת אפשר לומר דלא רק הסופרים כ"א גם רוב שאר האדם שגורין בפיהם פרשיות של תו"מ מפני שקוראין ק"ש פעמים בכל יום וגם קדש והי' כי יביאך יכול להיות שנהגו מעולם לאומרם כמנהגנו היום ועי"ז היו שגורין בפי הכל וע"כ קצת חידוש מהב"ח דפשיטא לי' שאינן שגורין בפי שאר כל העולם וגם המג"א לא כ' רק ששגורין בפי כל הסופרים. ואולי לזאת נתכוין רש"י ז"ל במ"ש שגורות בפי הכל ולא נקט בפי כל הסופרים:

דף יט.

מתני' בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר וכו'. כתב בראש יוסף דאיידי דמוקף בן יומו סברא הוא דנקרא מוקף מדפרוז ב"י נקרא פרוז כדאמר בגמרא מש"ה אקדמי' תנא לב"ע שהלך לכרך והדר תני בן כרך שהלך לעיר דכתיב קרא ע"ד דאיתא ריש יבמות מילתא דאתי' מדרשא חביבא לי' ואקדמי'. ועב"י או"ח סימן תפר"ח שכתב דמש"ה אקדמי' לבן עיר מפני שדברו חכמים בהוה דדרך ב"ע לילך לכרך יותר משילך בן כרך לעיר ע"ש וחידוש על הרב ראש יוסף ז"ל שלא זכר דברי הב"י. ולעד"נ דבכונה עמוקה מסודרת משנתנו דאילו הוי תני בן כרך מקודם הייתי מפרש בן כרך שהלך לעיר בי"ד ובן עיר שהלך לכרך בט"ו אם עתיד לחזור למקומו הבן כרך בליל י"ד והבן עיר בליל ט"ו קורא כמקומו כלומר הב"כ אינו קורא בעיר בליל י"ד אלא ממתין עד ט"ו ויקרא עם אנשי מקומו והב"ע שקרא בי"ד בהיותו עדיין בעירו יצא ואינו צריך לקרות עוד הפעם בליל ט"ו בכרך. ואגב בן כרך נקט לישנא דלכתחלה קורא כמקומו אבל לענין בן עיר פירושו שיוצא במה שקרא במקומו ולא בעי טפי. ואם לאו שאינו עתיד לחזור לפני עמוד השחר קורא עמהן בן כרך קורא בי"ד ולא יותר ובן עיר קורא עוד הפעם בט"ו. כמו שהוא האמת גם השתא כמבואר בירושלמי הביאו הר"ן ז"ל בן עיר שעקר דירתו ליל ט"ו נתחייב כאן וכאן. ואם תשאל מה הי' דוחקנו לפרש כן אמינא לך משום דלשיטת הרא"ש ז"ל וכ"ה שיטת הרמב"ם ז"ל לדעת הטו"ז בסי' תרפ"ח סק"ו דהכל תלוי בי"ד לא הי' נוח לפרושי הכי משום דלא מסתבר שאם ב"ע ישנו בכרך בי"ד חלה עליו חובת קריאת מוקפין וישאר שם יום ט"ו ויקרא עמהם או יחזור לעירו ויקרא בט"ו דכיון דעדיין לא הגיע זמן קריאת מוקפין למה תחול עליו חובת קריאתן וכמ"ש הרא"ש בטעמו של רש"י ז"ל שלא רצה לפרש כן ולשיטת רש"י ורמב"ן ור"ן והרי"ף ובעה"מ וכ"ה שיטת הרמב"ם לדעת הה"מ והכ"מ דב"ע הנמצא בכרך תלי' אם עתיד לחזור בט"ו הרי יש דוחק בלשון המשנה דכיון דמיירי ששניהם הלכו ממקומם למקום האחר בי"ד ודאי מה שסיים אם עתיד לחזור למקומו טפי משמע דקאי אתרויהו שחוזרים בי"ד ואמטו להכי היינו מפרשים דב"ע הלך לכרך בט"ו וב"כ הלך לעיר בי"ד וזה הי' מרווח בלישנא דמתני' דפשטא דלישנא משמע שכל אחד הלך לשם ביום קריאתם בן כרך שהלך לעיר ביום פורים שלהם דהיינו י"ד וב"ע שהלך לכרך בט"ו פורים שלהם (וע' בפני משה ותראה דלפירושו הי' כן ס"ד דירושלמי). ולפיכך כדי להוציא מלב המפרש כך נקט תנא דמתני' בן עיר שהלך לכרך תחלה והדר ב"כ שהלך לעיר דהשתא ליכא לפרושי ב"ע שהלך לכרך בט"ו וב"כ שהלך לעיר בי"ד דא"כ מ"ט הקדים ט"ו לי"ד ולא נקט כסדר הזמן א"ו דמיירי ששניהם הלכו בי"ד ובע"כ דגם בכה"ג יש לבן עיר שהלך לכרך דין מוקף בן יומו לשיטת הרא"ש ז"ל כדאית לי' ע"י שהי' בכרך בזמן קריאת אנשי עירו ולשי' רש"י ז"ל ודעמי' כדאית להו אם עתיד לחזור למקומו ביום ט"ו ובלילה ישתהה בכרך וא"ש סדרא קדישא דמתני' וק"ל:

ומהיכן קורא אדם את המגילה וכו' יש לדקדק דתיבת אדם הוי כשפת יתר וע' בשושנים לדוד ברכות פ"ד מ"ג שהרגיש בלשון מתפלל אדם וכאן לא העיר בזה. עוד קשה דמתני' נקיט שלש מחלוקות ומ"ט לא אייתי דעת רשב"י מבלילה ההוא שהובא בגמ' מהתוספתא וכבר העיר בזה הרב בעל שול"ד ז"ל ותמה על התוי"ט שלא התעורר ע"ז. וכדי ליישב כ"ז אקדים מ"ש בתפארת ישראל על הבבא הקודמת וז"ל ויש לדקדק מה שייכות יש למשנה זאת עם מה שלפניה ומה שלאחריה וטפי הו"ל למינקטה לעיל פ"א אחר מ"ב וצ"ע עכ"ל והיא באמת פליאה נשגבה על רבינו הקדוש ששנה דין בן עיר שהלך לכרך וכו' כאן שאינו ענין כלל לדינים המבוארים בפרק זה וחובה רבה מוטלת עלינו לעיין בזה אולי יעלה בידינו לתת טעם לסדר המשנה. והנה בקול הרמ"ז דקדק על הלשון ואם לאו קורא עמהן דהו"ל למינקט קורא כאותו מקום שהוא שם או שלא כמקומו דהוי ההיפוך ממ"ש תחלה קורא כמקומו וע"ש. והנראה בעיני ליישב הכל דרבינו הקדוש חייש למי שישמע שיש ב' דעות אם קוראין את המגילה כולה או מאיש יהודי ויחשוב שאין כאן מחלוקת אלא מא"ח ומא"ח דבשושן שנהנו מסעודתו של אותו רשע קורין כולה כדי שיתביישו וישובו אבל שאר מקומות שלא נהנו א"צ לקרות סיפור זה אלא מתחילין איש יהודי וממילא מוקפין דינן כשושן מהטעם שכתב הר"ן ז"ל לענין חילוק הזמנים ע"ש והלכך כדי להסיר טעות זו הקדים ושנה בן עיר וכו' ובן כרך וכו' ואם לאו קורא עמהן ממש כמו שהם קוראים (ומיושב דקדוקו של הרמ"ז ז"ל) והשתא אי איתא שיש חילוק בין עיירות למוקפין גם בכמות הקריאה נהי לענין הזמנים פרוז בן יומו נקרא פרוז ומוקף בן יומו נקרא מוקף מהטעם שכתב בשו"ת ח"ס או"ח סימן צד"ק בשם ח"א וז"ל דהכי הוה מעשה בשעת הנס דהרי בני שושן שהיו אז במקומות אחרים נחו עמהם מאויביהם בי"ד ובני מקומות אחרים שהיו בשושן לא נחו אז עד ט"ו בו וקבעו כן לדורות עכ"ל אבל לענין הקריאה עצמה לא שייך אותו הטעם לא מבעיא גבי פרוז בן יומו שלא היו קורין אז כלל שלא קבעוהו עד השנה השנית כדאי' בפ"ק (דף ז' ע"א) אלא אפי' גבי מוקף ב"י לא שייך טעם זה דבשעת הנס לא נחו הנמצאים בשושן עד ט"ו אבל מנין לנו שקראו עם החושבים מתחלת המגילה וא"כ הו"ל עכ"פ למוקף ב"י לקרות מאיש יהודי ולפרוז ב"י לקרותה כולה ומ"ט קורא עמהן ממש א"ו שאין שום חילוק בין עיירות למוקפין בכמות הקריאה ומי ששמע דעות שונות אומרים לו דמחלוקת תנאים היא (ע"ד דאיתא בבחירתא מפלוני שמעת) וזהו דמסיים תנא ומהיכן קורא אדם כלומר כל אדם בלי שום חילוק את המגילה רמ"א כולה רי"א מאיש יהודי. והביא ראי' לדבר דרבי יוסי אמר מאחר הדברים האלה ומה יענו לזה א"ו דפלוגתא היא ומש"ה לא הזכיר דרשב"י דסגי לי' בראי' משיטת ר"י ומיושבים כל הקושיות שהבאתי:

גמ'. אמר רבא ל"ש אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד וכו'. לשיטת הרא"ש ז"ל קאי על תרויהו אבל לשי' רש"י ז"ל לא קאי אלא על בן כרך שהלך לעיר וקשה אמאי נקט רבא בן כרך האמור באחרונה ולא העמיד דבריו על בן עיר האמור בראשונה ותירץ הר"ן ז"ל משום דמפרש קרא דפרוז ב"י נקרא פרוז ומינה גמרינן למוקף וע' במראה הפנים. ולפ"מ דפרישית במתניתין דמה"ט אקדמי' לבן עיר לאשמעינן פירושא דאי לא"ה הו"ל להקדים ההולך בי"ד להולך בט"ו א"ש גם דברי רבא דכיון שהוא מפרש לא שנו וכו' אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד שפיר הקדים לפרש בן כרך שהלך לעיר דשייך עליו האי לישנא דאילו בבן עיר שהלך לכרך הי' צ"ל שעתיד לחזור בלילי ט"ו וניחא לי' טפי לאדכורי י"ד ברישא וממילא לא הוצרך לפרש יותר דמינה שמעינן לב"ע שהלך לכרך וכפירש"י ז"ל:

מכדי כתיב היהודים הפרזים ל"ל למיכתב היושבים בערי הפרזות הא קמ"ל דפרוז בן יומו וכו'. הקשה בטו"א דאדרבה היושבים וגו' לאו פרוז ב"י במשמע וכדאמר בפ"ק דב"ב דישיבת מתא לא מיקרי פחות מל' יום והתם יושבי העיר כתיב ומייתי לה מדתניא המודר הנאה מאנשי העיר כל שנשתהא שם י"ב חודש אסור ליהנות ממנו מיושבי העיר כל שנשתהא שם ל' יום פחות מכאן מותר וא"כ ה"נ נימא היושבים בערי הפרזות כל שנשתהא שם ל' יום דוקא במשמע אבל לא פרוז ב"י ומש"ה כתיב היושבים וגו' ללמד דבישב שם ל"י נקרא יושב בעיר פרוז ע"כ דבריו והשאיר בקושיא. וע' בשו"ת ח"ס או"ח סימן צד"ק שהקשה שם החכם השואל כן והגאון המשיב כתב דקושיא אלימתא היא ונעלם ממנו שכבר העיר בזה הרב טו"א ז"ל. והנה הח"ס ז"ל יישב במה שהעלה לחלק בין יושבי העיר בין יושב בעיר דבעיר הנדחת דכתיב יושבי העיר בעי שלשים יום וכן אנשי העיר או בני העיר בעי י"ב חודש משא"כ במגילה דכתיב היושבים בערי הפרזות משמע אפי' פרוז ב"י והביא מ"ש בגמ' שילהי כתובות כל הדר בא"י שרוי בלא עון שנאמר ובל יאמר שכן וגו' משמע שצריך שיקבע דירתו שם ויהי' לכל הפחות מיושבי העיר לאפוקי היושב שם לשעה כעובר אורח ומ"מ מסיים קרא העם היושב בה נשוא עון לומר דאפי' אם הוא משוכניה יושבי א"י בקביעות מ"מ אינו נשוא עון אלא בזמן שהוא יושב בה אבל אם יצא ממנה אפי' לשעה שוב באותה שעה איננו נשוא עון ותרתי בעינן שיהי' מיושבי א"י ושיהי' בה דוקא ע"כ דבריו ויעו"ש. ולפום ריהטא לא מצאתי קורת רוח בדברי הח"ס ז"ל דא"כ גם הכא נימא כיון דכתיב היהודים הפרזים הרי משמע הקבועים ודרים שם יב"ח וסד"א דאפי' אם יוצא משם לשעה והוא מוקף בן יומו אפ"ה פרזי מיקרי ע"כ קמ"ל קרא דלא סגי במה שיהיו פרזים אלא צריכין שיהיו גם היושבים בערי הפרזות ותרתי בעינן כמו גבי ישיבת א"י ולפ"ז משמע מקרא דמוקף ב"י נקרא מוקף וקורא בט"ו ואולם בן כרך הנמצא בעיר לאו פרוז ב"י הוא וקורא בט"ו משום דאיננו פרזי ולא סגי במה שהוא יושב עתה בעיר משום דבעי שיהי' פרזי קבוע יב"ח והאי היושבים מוסיף דבעי גם ישיבה בעיר דלא סגי במה שהוא פרזי א"ו דליתא וקרא לרבויי פרוז ב"י אתי וא"כ גם התם י"ל דקרא מרבה דגם היושב בה באקראי נשוא עון וכונת הכתוב ובל יאמר שכן הקבוע חליתי מפני שהוא בטוח שלא יבא לידי עון כלל אמנם כל היושב בה בדרך עראי מוחלין לו עונותיו:

ואולם בעיקר קושית הטו"א נ"ל ליישב בפשיטות דהש"ס דייק יתורא דקרא דאי איתא דבעינן שלשים יום הו"ל למיכתב היהודים היושבים בערי הפרזות דהוי משמע שיושבים שם למ"ד יום כמו יושבי העיר דגבי עיר הנדחת ולמה לי' לכתוב הפרזים ומדכתיב הפרזים היושבים וגו' משמע מיתורא דלישנא לרבות פרוז בן יומו ותו דהפרזים משמע יב"ח והיושבים משמע ל"י עכ"פ תרויהו ממעטי יום א', ע"כ אמרינן אדרבה דקרא מרבה יום א' וכמו מיעוט אחר מיעוט שאינו אלא לרבות וטובא אשכחן דכוותי' דדריש יתורא דקרא. וזה מדויק היטב בלשון הגמרא מכדי כתיב היהודים הפרזים למה לי למיכתב היושבים בערי הפרזות הא קמ"ל וכו' ואי כדברי המפרשים למה לי' לדייק יתור הלשון והול"ל בפשיטות מדכתיב היושבי' וגו' משמע יום א' א"ו דאדרבה היושבים משמע שלשים יום אלא דדייק הכי מכדי כתיב הפרזים ל"ל היושבים ואי לאשמעינן דלא בעי יב"ח וסגי בל' יום א"כ לא ניכתוב רק היושבים ויהי' משמע ל"י כמו יושבי העיר א"ו דהא קמ"ל פרוז ב"י מיקרי פרוז ובע"כ איצטריך למיכתב תרויהו דהפרזי' משמע יב"ח והיושבים משמע ל"י אבל השתא דכתיב תרתי גמרינן מיתורא דקרא דסגי ביושב בה יום א' וק"ל:

נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת וכו'. כתב בטו"א ק"ל למ"ד ס"ת שתפרה בפשתן כשרה למאי נ"מ מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת שאם הטיל בה ג' חוטי גידין דכשרה הא בלא"ה אפי' כולה של פשתן כשרה וי"ל נ"מ דנקראת אגרת דאין מדקדקין בטעיותי' כאגרת עכ"ל ותמהני שלא סיימי' למילתי' למאי נ"מ נקראת ספר. ואולי סמך הטו"א על המבין דנקראת ספר לענין דיו וקלף אבל על הנייר או בשאר מיני צבעונים פסולה וכן לענין היקף גויל ושאר דברים המבוארים בש"ע רס"י תרצ"א שדינה כס"ת. ויותר נראה לפרש עפ"י דרכו של הטו"א באגרת דמש"ה נקראת ספר דאע"ג שאין מדקדקין בטעיותי' כאגרת מ"מ בטעות שהענין והלשון משתנה מחזירין אותו כמו בספר תורה וכמ"ש הר"ן ז"ל והובא בש"ע סי' תר"ץ סי"ד בשם י"א וא"ש טובא דהוי דומי' דדרשות הגמ' ספר ואגרת לענין תפירה בפשתן וכמ"ש התוס' במנחות דף ל"ב ע"ב בד"ה הא ומיהו י"ל דאי מדנקראת ספר הו"ל לאשכוחי חד ענינא דלא ליבעי שרטוט כיון דנקראת כמו כן אגרת כדאמרינן נמי לענין תפירה וכו' עכ"ל וע' ברא"ש ז"ל הלכות ס"ת סימן ז' הרי דעתם הרחבה דבעינן לאשכוחי ריבוי ומיעוט דספר ואגרת בחד דינא ממש וק"ל:

רש"י ד"ה אלא שעתיד. אם קודם ע"ה יצא וכו'. ע' בקול הרמ"ז על משניות שכתב בפשיטות דאחר שעלה ע"ה עדיין יכול לצאת י"ח קריאת הלילה עד הנץ החמה כדאמרינן גבי ק"ש ונתכוין בזה עם הטו"ז בסימן תפר"ח סוסק"ו ע"ש שהשאיר הדין בצ"ע. אכן המג"א רס"י תרפ"ז הסכים דלא דמי לק"ש דתלי' בזמן שכיבה ואיכא אינשי דגנו בההיא שעתא משא"כ הכא תליא בלילה וכיון שעלה עמוד השחר מיקרי יום. ואפשר להליץ בעד הטו"ז והרמ"ז ז"ל כיון דחזינן דהש"ס הסמיך קריאת המגילה ביום ובלילה ע הכתוב אלקי אקרא יומם וגו' ולילה ולא דומי' לי וכן אקרא אחרינא למען יזמרך כבוד ולא ידום כמבואר בפ"ק (דף ד' ע"א) ויש לדקדק מ"ט בשניי הפסוקים אפקי' לקריאת הלילה בלשון שלילה ולא דומ' ולא ידום וצ"ל הכונה אף בלילה שדרכן של בני אדם להיות ישנים ודוממים מ"מ לא דומיה לי ואקרא שבח הקב"ה בסיפור הנס וא"כ שפיר דמי לק"ש דגם הכא תליא בזמן שכיבה ומש"ה גם אחר ע"ה עד הנה"ח דאיכא אינשי דגנו עדיין והם דוממים שייך אז חובת קריאת מגילה דליליא וקורא אני על אותה שעה ולא דומיה לי וזה נכון בעיני. ושוב אורו עיני וראיתי לרבינו הפרמ"ג ז"ל באשל רס"י תרפ"ז שכתב י"ל זכר לנס שהיו צועקים לילה ויום היינו אף בשעה שבנ"א ישנים היו צועקים ובעמוד השחר היו ישנים הרבה בנ"א עכ"ל ותלי"ת שכיונתי בעיקר הסברא לדבריו ז"ל אבל לפלא בעיני שלא הרגיש במה שבארתי דקראי דייקי להדיא הכי. ובזה יונח מ"ש שם רש"י ז"ל לפרש יזמרך כבוד ביום ולא ידום בלילה ומנ"ל הא דילמא פירושו בהיפוך או דכל זה קאי על יום וסיפא דקרא לעולם אודך קאי על ליליא וכי משום דבקרא דאילת השחר נאמר אצל לילה לשון ולא דומי' מוכרח גם כאן לפרש ולא ידום על קריאת הלילה. אמנם לפמ"ש ניחא דכיון דנ"מ לענין דינא וממה שאמר הכתוב הראשון ולא דומי' ילפינן שיוצאין י"ח בשעה"ד אחר ע"ה ודאי יש לנו להסכים גם הכתוב השני לזה ולפיכך ביאר רש"י ז"ל ולא ידום על קריאת הלילה כדי שיהי' משמעו דתליא בזמן שכיבה דמסתמא לא פליגי אמוראי שהביאו פסוקים שונים לענין דינא:

בד"ה שיהו משולשין. שיהא מראש התפר וכו' כמשלישי לסוף התפר. המהר"ם שיף ז"ל הגיה בפירש"י מראש הספר וכצ"ל לסוף הספר וכתב בטעם הגהתו דהא ליכא תפר אלא ג' גידין שמונה רש"י יעו"ש. ובעניותי ברור בעיני דגי' התפר כמ"ש לפנינו היא הנכונה דהרי גם במגילה בעינן שיור התפר כמ"ש התוס' לקמן ובודאי הכי ס"ל גם לרש"י ז"ל וכמ"ש מהרמ"ש ז"ל בסוף דבריו ומשום דאורחא לתפור המגילה בפשתן וכמ"ש הרמ"א בסי' תרצ"א ס"ו שיותר טוב לתפור הנשאר בחוטי פשתן מלהניחו בלי תפירה כלל ומקורו מהגה"מ שהביא ראי' מהא דאמרי' בפרק ג"פ מלאהו בקרובים כשר ואל תתמה שהרי אויר פוסל בג' וסכך פסול פוסל בד' ע"כ פירש"י שיהיו משולשין הגידין מראש התפר היינו מקום שתופר בפשתן מיקרי תפר דהרי מראש הספר א"א לתפור דבעינן שיור אלא מראש התפר של פשתן עד מקום תפירת חוט של גידים וע"כ גם אח"כ כתב ומן הב' לג' כמשלישי לסוף התפר ולא אמר לסוף הספר שהרי אינו תופר עד סופו דבעי' שיור התפר וכונת רש"י ז"ל למדוד המקום מראש התפר של חוטי פשתן עד סוף התפר ושם הטיל ג' גידין והם משולשים דמראש התפר עד הגיד הראשון יהא כממנו לשני וממנו לשלישי כממנו לסוף התפר וא"ש הגירסא הכתובה לפנינו ובמח"כ של רבינו המהרמ"ש ז"ל לחנם הגיה הספר מפני שלא עלה בדעתו הרמה לפרש מלת התפר דמאי תפר איכא מלבד הג' גידין אבל העלים אור עיניו מדברי ההגה"מ ופסקן הרמ"א ז"ל דמלבד הג' גידין יש לתפור הנשאר בחוטי פשתן כיון שאין לו גידין יותר מג' והשתא שפיר קרי רש"י ז"ל לזה תפר. ולפע"ד גם לישנא דגמ' מוכח כדעת ההגה"מ דאל"כ הו"ל למינקט שאם תפר בה ג' חוטי גידין כשרה כמ"ש מעיקרא שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ואמאי נקט הכא שאם הטיל בה וכו' א"ו משום דאי הוי נקט שאם תפר בה או שאם תפרה הוי משמע שלא תפר רק ג' גידין ולא יותר ע"כ אמר שאם הטיל בה דמשמע שהיא תפורה כולה בחוטי פשתן אלא שהטיל בה ג' גידין ומבואר כמ"ש הרמ"א שיותר טוב לתפור הנשאר בפשתן מלהניחו בלא תפירה כלל ודבר זה הי' פשוט בדעת רש"י ז"ל ע"כ נקט מראש התפר וא"ש הגירסא שלפנינו ותמהני על המהרמ"ש שלא ירד לזה. וראיתי בשבלי הלקט סימן קצ"ו שהביא בשם רש"י ז"ל שיהא בו מראש התפר וכו' ואח"כ סיים כמשלישי עד סוף הספר ובע"כ יש איזו ט"ס ולפ"מ שכתבתי הטעות נפל בסיום דבריו וצ"ל סוף התפר. ובתניא רבתי סימן ט"ל הגירסא שיהא מראש הספר וכו' וסיים כמשלישי לסוף התפר ושם יש ט"ס בראש דבריו וצ"ל מראש התפר ובבאורי מוהרש"ה שם מילא ידו להגיה עפי"ז בפירש"י מראש הספר תחת התפר ומלבד שכבר קדמו המהר"ם שיף ז"ל באמת א"צ להגיה דגירסת התפר היא האמתית כמו שבררתי בס"ד. ומ"ש בתוס' בכורות דף ט"ל ע"א בשם רש"י מראש הדף לאו דוקא והכונה מראש התפר שסמוך לתחלת הדף שהרי התוס' עצמם הסכימו בשמעתין דבמגילה בעינן שיור התפר וא"כ בע"כ מראש הדף ל"ד ותמהני על הגאון רעק"א ז"ל בגליון הש"ס שכתב דגי' הדף כמו שהביאו התוס' מפירש"י הוא נכון והלא אדרבה גי' התפר יותר נכון כאמור אך כ"ז גרם לו משום דקשיא לי' דליכא תפר יותר מהג' גידין וכדקשיא לי' להמהרמ"ש ז"ל ונעלם ממאור עיניו שיש באמת תפר יותר דמלבד הג' גידין תופר הנשאר בחוטי פשתן כדפסק רבינו הרמ"א ז"ל:

תוס' ד"ה ובלבד. ולא כמו שמפרשים שישים הגיד בראש הדף וכו'. זו היא שיטת הרי"ף ז"ל שפירש שתים בב' קצות היריעה וא' בתוך היריעה וראיתי בהגהות פורת יוסף שכתב דאפשר לומר בטעמם של התוס' שחלקו על פירוש זה משום דשיור התפר הללמ"מ וא"כ א"א לפרש שיהא בראש הדף ע"כ דבריו וכבר קדמו המהר"ם שיף ז"ל ע"ש דפשיטא לי' די"מ אלו ס"ל דלא צריך שיור תפר במגילה ומש"ה לא הי' אפשר לרש"י ז"ל לפרש כן והתוס' שכתבו לקמן סתם דגם במגילה צריך שיור התפר הוא עפ"י הסכמתם לפירש"י בפי' משולשים. אמנם בעניי תמהני דבודאי הדבר ברור דמ"ש י"מ אלו שישים הגיד בראש הדף הוא לאו דוקא וכן מ"ש הרי"ף קצות היריעה ל"ד אלא הכונה סמוך להקצוות והיינו בראש ובסוף התפר וכמו שבארתי בסמוך לשיטת רש"י וא"כ אין מקום לומר דמה"ט חלקו התוס' על שיטה זו דבקושטא אפשר לפרש כשיטה זו אם גם סוברי' דבעינן שיור התפר. גם בקרבן נתנאל שילהי פרקין כתב דמ"ש הרי"ף קצות היריעה ל"ד דהא צריך שיור משהו בראש היריעה ובסופה ודבריו ברורים והאמת עד לעצמו ונעלם זה מעיני בעל פורת יוסף הנ"ל:

דף יט:

גמ'. וארחב"א אר"י מ"ד ועליהם וכו' מלמד שהראהו הקב"ה למשה וכו' ומאי ניהו מקרא מגילה. לכאורה אתי' כר"א המודעי בפ"ק דף ז' ע"א דסבר אסתר ברוה"ק נאמרה ליכתוב דדריש כתוב זאת וכו' בספר מה שכתוב במגילה דאילו לרבי יהושע אין המגילה נרמזת בקרא ומש"ה אינה מטמאה את הידים והכא שמענו דמקרא מגילה נמסר למשה בסיני. ואולם באמת אתי' גם כרבי יהושע שאינו מרומז בכתוב ולא ניתנה ליכתוב אלא שהראהו הקב"ה למשה מצוה זו שעתידה להתחדש אבל לא רמזה בתורה דבלא"ה אין כונת ר"י רק שהראהו כל מה שהסופרים עתידין לחדש אבל לא הראהו דרשת הכתובים כמ"ש באוה"ח פרשת תזריע בפ' טהור הוא וטהרו הכהן ע"ש שהביא ראי' ממה שלא ידע משה רבינו מה שדרש רע"ק. ולפמ"ש בהקדמת התוי"ט בדקדוק לשון שהראהו ע"ש ניחא ג"כ שלא ניתנה מגילה למשה למוסרה וא"ש גם לרבי יהושע. וכן מ"ש במס' שבועות דף ט"ל ע"א דמשה רבינו השביע את ישראל על מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה דכתיב קימו וקבלו קימו מה שקיבלו כבר אתי' גם כר"י וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בסה"מ בשורש הראשון דהכונה שקיבלו להאמין במצוה שתקנו הנביאים אח"כ וכ"כ במגלת סתר שם וגם הרמב"ן ז"ל הודה לו בזה אלא שכתב דכל זה לא יפגום שלא יוכלו לומר בה שנאמרה למשה בסיני יעו"ש. ולפ"מ שבארתי בפ"ק (דף ז' ע"א) הירושלמי דאמר ריב"ל המגילה נאמרה בסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה משום דלשיטת הירו' צ"ל דגוף מצות הקריאה נרמזה בתורה משא"כ לגמ' דידן יעו"ש מילתא בטעמא א"כ י"ל הכא דרבי יוחנן שהוא מרא דירושלמי אזיל בשיטתי' ע"כ אמר שנאמר למשה בסיני גם מקרא מגילה דגוף חיוב מצות הקריאה מיבעי להיות רמוז בתורה ע"י משה רבינו דאל"כ אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אך הגמ' דשבועות עדיין קשיא דהברייתא דהתם יש ליישב אליבא דגמ' דידן וצ"ל כמש"ל. ועוד דבפ"ק בארתי דברי ר"א המודעי ור"י גם על הקריאה וכשיטת הירושלמי וא"ש הכל. וידידי הרב הגדול כש"מ מו"ה אהרן סידערסקי נר"ו הסכים לדברי דלעיל בביאור פלוגתא דר"א המודעי ור"י ובפרט לביאור הירושלמי הנ"ל והוסיף מדעתו דברייתא דשבועות אתי' כר"א המודעי (וזה שלא כדברי דבסמוך) וכמ"ש בירושלמי דהמגילה הזאת מסיני נאמרה אמנם ריב"ל שילהי מכות סבר כרבי יהושע ע"כ לא דריש קימו מה שקבלו כבר אלא קימו למעלה מה שקבלו למטה ומיושב בזה קושית התוס' בשבועות. דשמואל לשיטתי' דאמר כר"י כדאי' בפ"ק ומש"ה לא מצי למידריש קימו מה שקבלו כבר ולשיטתי' לית לי' פירכא ודפח"ח. אמנם לא תירץ רק קושית התוס' משבועות אבל אכתי משבת קשיא דהי' שמואל יכול לדרוש הדר קבלוה. ואולם לי הי' נראה דדוקא שמואל דאמר כר"י מצי למימר קימו למעלה וכו' אבל מאן דסבר דמרומז בכתוב ונאמרה בסיני איך יאמר שקימו למעלה מה שקבלו למטה והלא כבר קימו מעיקרא דנצטוו ע"ז מסיני והם כיונו עתה לזה והיכי מצינן למידריש דקימו השתא מה שקבלו למטה. ואולי לפמש"ל לא מסרה משה ליהושע ואפשר דהרמז בכתוב נעלם גם מרבן של הנביאים אך אח"כ כשחידשו מרדכי ואסתר את המגילה והיו הנביאים מצטערין ע"ז ואז האיר השי"ת את עיניהם ומצאו הרמז בתורה הרי בזה מיקרי שקימו למעלה מה שקבלו למטה שהרי האירו עיניהם מן השמים אך שמואל שהוכיח מכאן דברה"ק נאמרה לכאורה אין ראי' שהרי ראו דאנהירונהו לעיניהם אלא דשמואל דאמר כר"י דלא דריש קרא דכתוב זאת על מגילה וצ"ל דברוה"ק ידעו שקימו למעלה אבל עכ"פ גם לר"א המודעי נוכל לדרוש קימו למעלה כאמור. ובהכי ארווחנא ליישב מאי דקשיא לי על ריב"ל בירושלמי דאמר המגילה הזאת מסיני נאמרה ואיך איהו גופי' אמר שילהי מכות שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה ודריש קימו למעלה וכו' וזה פלאי אבל לדברינו א"ש דבמה שהאיר השי"ת את עיניהם ומצאו הרמז בתורה בזה ראו שקימו למעלה מה שקבלו למטה ובאמת ריב"ל לא יוכיח מזה דאסתר ברוה"ק נאמרה רק שמואל לטעמי' דסבר כרבי יהושע הוכיח כן. וידידי הרב הנ"ל אמר דבירושלמי אמר כן ריב"ל לדברי רשב"ן אבל הוא עצמו סבר כר"י אבל נראין דברי מדבריו דריב"ל גופי' מצי סבר כרשב"ן אלא דבהא גופי' ראו שקימו למעלה וכמו שבארתי בס"ד:

שוב ראיתי בסה"מ שורש א' שהרמב"ן הביא דרשת כתוב זאת זכרון בספר וגם הירושלמי הנ"ל וכתב עליו הרב בעל מג"א ז"ל שאין הכונה רק שניתן רשות לכתוב המגילה וכ"מ בגמ' דשלחה אסתר לחכמים כתבוני וכו' וע"ז מצאו מקרא כתוב בתורה יעו"ש. ותמהני מה יענה להירושלמי דאמר בהדי' שנצטערו על הוספת המצוה של קריאת מגילה וע"ז דרשו הכתוב וכמו שהוכחתי בחידושי בפ"ק ושם בארתי גם ברייתא דר"א המודעי ור"י על כונה זו וא"כ דברי הרמב"ן ז"ל צודקים. גם מ"ש במג"א שם בביאור הירושלמי שאין מוקדם ומאוחר שנגלה לו העתיד להיות אחר זמן ע"ש הוא דוחק ויותר נראה נכון מה שפירשתי לעיל ואולי גם הרמב"ן ז"ל נתכוין לבאר הירושלמי ע"ד שבארתי. ואח"כ ראיתי במרגניתא טבא שכתב ג"כ דבדרשה זו דבספר מ"ש במגילה אינו מרומז שיהי' מצוה לקרותה אלא לכותבה. ואיברא מצינן לקבל דבריו דהרי שיטת גמרא דידן הכי משמע וכמש"ל אבל מה נעשה לסוף דבריו שכתב שם אח"כ דמה שאמרו בירושלמי המגילה הזאת מסיני נאמרה גם זה לענין כתיבה אמרו דנאמרה למשה לכתוב אבל לא לקרותה ובמחכ"ה של הגאון בעל מרגניתא טבא ז"ל עיניו לא ראו הירושלמי במקומו דהזקנים והנביאים נצטערו על מה שמרדכי ואסתר מבקשים להוסיף מצות קריאת המגילה ובפירוש מוכח התם דעל מצות הקריאה נצטערו וא"כ גם ריב"ל ודעמי' אהא קאי. ומ"ש שם ראיה מגמרא דידן בפ"ק דף י"ד ע"א דקאמר מאי דרוש אריב"ק ק"ו ומה מעבדות לחירות וכו' וקשה למה להו ק"ו בלא"ה נמי ליכא קושיא היאך הוסיפו מקרא מגילה הלא למשה נאמר כסברת הני אמוראי בירו' א"ו דהתם לענין כתיבה נאמרה למשה ולא לענין קריאת המגילה ולכך הוצרכו ללמוד ק"ו ע"כ. הנה כבר כתבתי בפ"ק שם דמה"ט דריש גמרא דידן כתוב זאת על כתיבת המגילה משום דלענין קריאתה סמך על הק"ו אבל הירושלמי לא דריש ק"ו דמה"ט קאמר שנצטערו על גוף מצות הקריאה ומש"ה מסיק דכתוב זאת קאי על מצות קריאת המגילה ואהא אמרו הני אמוראי שמסיני נאמרה אלא שאין מו"א בתורה ושם רמזתי שזכיתי לכוין בזה לדברי המהרש"א ז"ל בחד"א וזכרם במרגניתא טבא שם ומה שתמה ע"ז לא קשיא כמו שרמז בעצמו שם שיש ליישב. ומ"ש דדוחק לומר דהני אמוראי דירושלמי פליגי אברייתא וריב"ק שהוא תנא א"ו דאינהו לענין כתיבה איירי יעו"ש. לפ"מ שפירשתי ברייתא דר"א המודעי ורבי יהושע דשניהם לענין קריאה פליגי א"כ א"ש בקל דהאמוראים בירושלמי אזלו בשיטתם דהני תנאי דפליגי אריב"ק. ותמוה טובא על הגאון שהחליט דהני אמוראי לענין כתיבה אמרו ובמחכ"ה לא ראה הקודם שם בירושלמי מימרא דרשב"ן בשם רבי יונתן דפ"ה נביאים וזקנים נצטערו על מצוה חדשה דקריאת מגילה וע"ז יוסבו דברי ריב"ל ודעמי' ואין ספק דכונתם לענין קריאה והדברים ברורים לפע"ד:

רש"י ד"ה אלא מאי. והאי דקא מיפלגי בדיעבד להודיעך כחו דר"י. ע' בדברינו בגמרא לקמן ריש דף כ' מ"ש בזה בס"ד:

תוס' ד"ה ור"י מכשיר. וכן בפ' לולב הגזול וכו' וי"ל דלעולם וכו'. לכאורה קשה מ"ט לא פליג רבי יהודה בהלל והלא חזינן לדעתי' הכא דאפי' קטן שהוא תרי דרבנן מוציא חד דרבנן וצ"ל דדוקא במגילה מכשיר משום דחינוך הקטן חמיר בהא טפי מבהלל מפני שאף הקטנים היו באותו נס שניצולו מהגזירה הקשה. ונתעוררתי מח"א שכן כתבו התוס' בהדיא לקמן דף כ"ד בד"ה אבל אינו פורס ע"ש. ובסוף מס' ערכין נדפסו הגהות וחידושים ושם העירו בזה וז"ל וא"ת מ"ש קטן דמוציא גדולים בקריאת מגילה לר"י ובהלל לא מפיק כדתנן וכו' וי"ל כיון דבהלל אפי' גדול המקרא עונין אחריו כל מה שהוא אומר אבל במגילה שיוצא בשמיעה ואינו עונה אחריו יוצא בקריאת קטן ועוד דמגילה פרסומי ניסא בעלמא היא והלועז ששמע אשורית יצא עכ"ל. והנה לא ידעתי מבטן מי יצאו דברים האלה כי לא נרשם מאין מוצאם אבל כפי הנראה ממקום קדוש יהלכו מתורתן של ראשונים ובעניותי לא זכיתי להבין שני התירוצים דמ"ש בתירוצם הראשון דבהלל אפי' גדול עונין אחריו כל מה שהוא אומר. קשיא לי והא אנן לא תנן הכי בפרק לולב הגזול ובהדיא מחלק במשנה שם מי שהי' עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרי' אם הי' גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה וכן בגמ' הלכתא גיברתא איכא למשמע וכו' מכאן שאם הי' גדול וכו' מכאן שאם הי' קטן וכו' הרי מפורש דבגדול אין עונין אחריו כל מה שהוא אומר רק בקטן וא"כ לשיטת ר"י גבי מגילה שפיר קשה מ"ט לא פליג בהלל שלא יצטרכו לענות כל מה שהקטן אומר. ומ"ש ישוב שני דמגילה שאני דפרסומי ניסא בעלמא היא אשר ע"כ הלועז ששמע אשורית יצא ומש"ה מכשיר ר"י בקטן בשפלותי לא הבנתי מה ענין זה לזה ולדעת בעל ההגהות הזה גם חש"ו יוציאו במגילה ומאי איכפת לן אם הקורא אינו משמיע לאזניו מ"מ השומע ממנו יוצא י"ח כמו בשומע מקטן דלאו בר חיובא הוא ומ"ט דרבי יוסי דאינו יוצא בקריאת חרש ומ"ט דרבי יהודה דמודה בקטן שלא הגיע לחינוך שאינו יוצא א"ו דגם במגילה כל שאינו מחויב בה אינו מוציא המחויב י"ח ואין מקום לסברא דפרסומי ניסא בעלמא היא ואדרבה לדעת מרן הב"י ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל אין חרש מוציא במגילה אפי' לרבי יהודה משום פרסומי ניסא. ועל כרחנו אנו צריכין למה שבארתי דלדעת ר"י עשאוהו לקטן שהגיע לחינוך כמחויב בדבר יותר מנשים לשיטת בה"ג ויכול להוציא גדולים אעפ"י שאין נשים מוציאות אנשים והרי אנו רואין גבי נר חנוכה דדעת בעל העיטור דיוצאין בהדלקת קטן שהגיע לחינוך ועמג"א סימן תרפ"ט סק"ד דמגילה שוה לנ"ח בזה והגם שבש"ע לא פסק כן מ"מ יש לומר דרבי יהודה ס"ל הכי ולא דמי להלל וז"ב וצ"ע להבין דברי ההגהות הנ"ל:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה