נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא
פרק שני · דף יח.
גמ'. וכי מאחר דמאה ועשרים וכו' שמעון הפקולי מאי הסדיר. יש לדקדק דלעיל בהתחלת הסוגיא שהביא ברייתא שמעון הפקולי הסדיר וכו' א"ר יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא ק"כ זקנים וכו' מיד הו"ל להש"ס להקשות זה ומ"ט נטר עד השתא שהביא ת"ר מנין שאומרים אבות וכו' וכל סדר הברכות ואח"כ פריך מה חידש ר"ש הפקולי. ונ"ל דמעיקרא הוי ניחא לי' להש"ס למימר דמאה ועשרים זקנים תקנו ח"י ברכות על הסדר דהיינו שתיקנו ג' ראשונות של שבח וג' אחרונות של הודאה ובאמצע י"ב ברכות של תחנה ובקשה אבל אין סדר לאמצעיות וכמו שמוכרחין אנו באמת לומר כן לשיטת רש"י וקצת גאונים שפירשו אמצעיות אין להן סדר שיכול לאומרה במקום שנזכר כמו שהביאו התוס' לעיל ועח"י הרשב"א בברכות שילהי אין עומדין וע"כ בא ר"ש הפקולי והסדיר כל הח"י ברכות אחת אל אחת עד דגם האמצעיות יש להן סדר ומש"ה לא פריך לעיל מידי אבל השתא דמביא הברייתא כולה ומייתי נמי משמי' דגמרא מה ראו וכו' ומה ראו וכו' הרי דהש"ס פשיטא לי' דאנשי כנה"ג התקינו כל הברכות כולן על הסדר דאל"כ הול"ל מה ראה דהוי קאי אר"ש הפקולי ומדנקט מה ראו אלמא דהכי גמירי להו דמאה ועשרים זקנים תקנו גם סדר האמצעיות ולכן מקשה עתה וכי מאחר וכו' ומשני שכחום וחזר ויסדם וע' בחידושי הרשב"א שם דע"י גמרא זו שמסדר הכל בטעמא חולק על יש מן הגאונים יעו"ש וא"ש:
קראה ע"פ לא יצא מנלן אמר רבא אתי' זכירה זכירה וכו'. הקשה בטו"א למה לי גז"ש הא יליף לקמן שתהא כתובה אשורית מדכתיב ככתבם ואי ע"פ נמי יוצא הא א"צ כתיבה כל עיקר ומאי ככתבם דאמר קרא כתיבה זו למה וע"ש שנדחק ליישב. ולפע"ד יש לתרץ בפשיטות דסד"א דמככתבם מוכח דבעי לקרות בספר אבל אכתי א"צ לקרות מחצה דוקא ושרי למיקרי אפי' רובה בע"פ וסגי מקצתה מתוך הכתב ואולי סגי בג' פסוקים והשאר מותר בע"פ אלא דמשום זה המעט צריך לכתוב שיהא ספר שלם ואין לומר דכיון דבעי להיות כתוב עכ"פ המחצה ש"מ דגם הקריאה מתוך הספר צריך מחצה עכ"פ דז"א שהרי חזינן דלשיטת הרשב"א ז"ל הכתיבה צ"ל מחצה בצירוף הראש והסוף וע' בר"ן שהביאו וכ"פ הרמ"א ז"ל סי' תר"צ ס"ג ועטו"א שהסכים לחצי דבר של הרשב"א דחסרון סופה מעכב משא"כ הקריאה ודאי אפי' קרא הראש והסוף ע"פ ובאמצע קרא מחצית המגילה בכתב יצא דדוקא בחסרון במגילה שייך לחלק בין אמצעה לתחלתה וסופה משום דמחזי כספר חסר כמבואר ברשב"א ור״ן אבל בקורא בע"פ אין חילוק וזה פשוט מאד הרי דלא תליא זב"ז שהרי אע"פ שיש קפידא לכתוב ראשה של המגילה וסופה מ"מ א"צ לקרותן בספר וסגי במחצה של האמצע בלבד אלמא כיון דסגי רק שלא יקרא רובה ע"פ אם קורא מחצה בכתב יוצא ומ"מ בעינן שיהי' ספר שלם וכשחסר הראש או הסוף הו"ל ספר חסר ולכן אם עד"מ חסר באמצע רביע המגילה והוא קורא שני רביעים הכתובים בספר ואותו רביע החסר וגם הרביע שהוא בצירוף ראש וסוף קורא בע"פ יוצא וא"כ חזינן דאין ראי' מכתיבה לקריאה והשתא שפיר איכא למימר דמותר אפי' לקרות רובה ע"פ רק בשביל המיעוט שמחויב לקרות מתוך הכתב בעי להיות ספר שלם שאינו רק כשכתוב רובו ומש"ה יפה מקשה הגמ' אדתנן קראה ע"פ ל"י דמשמע קרא רובה כמ"ש בטו"א ע"ש הגם שקרא מיעוטה בכתב מ"מ לא יצא דמנא לן הא ומשני אתי' זכירה זכירה וקרא לא מוקמינן על מיעוטה ולק"מ קושית הטו"א ודו"ק:
וממאי דהאי זכירה קריאה היא דילמא עיון וכו'. הקשה בטו"א אמאי קאי הא לא מיירי עד השתא בכולא שמעתין דמגילה צריכה קריאה בפה דוקא ולא סגי לה בהרהור הלב וע"ש מה שיישב והעיד בעצמו על תירוצו שהוא דחוק קצת אלא שא"א ליישב בע"א יעו"ש. ול"נ דהנה לכאורה גז"ש דזכירה זכירה קשיא דהא לא הוי מופנה כל עיקר דבמגילה בעינן נזכרים לחיוב הקריאה ולהסמיך זכירה לעשי' לענין למפרע וכדומה ובתורה בעינן זכרון מ"ש במשנה תורה או בנביאים כדאי' לעיל דף ז' ע"א וגז"ש שאינה מופנה כל עיקר אין למדין כדאי' במס' נדה דף כ"ב ע"ב והגם דר"א ברי' דרבא מתני לקולא דלמדין (שם דכ"ג ע"א) אבל אין הלכה כדבריו כדמוכחי כמה סוגיות וגם אכתי אליבא דשמואל מנלן דקרא ע"פ לא יצא ודוחק לומר דהוי מצי למיכתב בלשון אחר לא זכירה וצ"ל דאינה גז"ש גמורה אלא גילוי מילתא בעלמא דכמו שמצינו התם זכירה בספר משמע דגם כאן נזכרים בספר וכמ"ש התוספות במס' חולין דף קל"א ע"א בד"ה גמר אחריך. וכה"ג צ"ל גם לקמן בגז"ש דכתיבה כתיבה וק"ל. וגם בלא"ה ד"ק מד"ת לא גמרינן גז"ש א"ו דגילוי מילתא בעלמא הוי. והשתא שזכינו לזה ודאי למדין ומשיבין כיון דאינו מופנה כלל וא"כ איכא למיפרך שאני התם דא"צ להזכיר בפה רק בעיון בעלמא מש"ה בעינן ספר אבל במגילה הרי ודאי בעי' קריאה בפה משום דכתיב נזכרים ונעשים ואיתקיש זכירה לעשיה שהוא מעשה הנראה לעין כל ה"נ זכירה בפה שניכר לרואה ועקימת שפתיו הוי מעשה ודבר זה הי' פשוט להש"ס מסברא ולא הוצרך לזוכרו כלל אלא דהכא כשאמר רבא אתיא זכירה זכירה מקשה הגמרא וממאי דהאי זכירה דעמלק קריאה היא ומש"ה גמרת זכירה דמגילה מהתם דילמא עיון בעלמא כדמשמע פשט לשון זכרון שהוא בלב דבפה הול"ל הזכרה בבנין הפעיל אבל זכרון בקל הוא בלב רק במגילה איתקיש זכירה לעשי' כאמור לעיל אכן התם יותר מוכח שהוא עיון בעלמא וא"כ איכא למיפרך גז"ש זו שאינה מופנית רק גילוי מילתא מאי מדמית מגילה דבעינן קריאה בפה למעשה עמלק דהוי עיון בעלמא ומה"ט בעי' ספר אבל הכא סגי כשקורא בפה אפי' ע"פ וע"ז משני דגם התם כיון דכבר כתיב לא תשכח בע"כ זכור בפה ושפיר גמר להו אהדדי ומיושב קושית הטו"א והכל ניחא בס"ד:
היכי דמי אילימא דכתיבה אשורית וכו'. אע"ג דכבר משני בסמוך על קושיא כיו"ב לא צריכא דכתיבה תרגום וקרי לה תרגום מ"מ ס"ד דמקשן הזה דדוקא בתרגום שדרכו לכותבו בכתב אשורית שייך לומר כן אבל ביונית אין שייך לכותבה אשורית וכיון דהמגילה פסולה עד שיכתבנה אשורית וכדעת הריא"ז והפר"ח והפ"י שהבאתי במשנה ממילא ודאי גם בלשון אשורית נכתבה ומשני דמ"מ משכחת לה שכתובה בלעז יוני ובכתב אשורית. עוי"ל דהוי ס"ד דדוקא תרגום אם רק כתוב אשורית שפיר דמי ומיקרי בכתב אשורית אבל לעז יוני אם אפי' יכתבנו בכתב אשורי עדיין לא מיקרי אשורית דמשמע כתב ולשון ומשני שכתובה בלעז יונית ואפ"ה כיון שהכתב אשורית ש"ד והו"ל כמו שיכתבנו אשורית. וא"ש בזה מה שהקשה בטו"א אמאי אמר רב אחא בשם ר"א להא אסיפא ולא ארישא דקראה תרגום דמיירי נמי הכי כדמוקי לה סתמא דגמרא אבל לפמ"ש רק לעיל הוי פשיטא לגמ' לשנויי הכי אמנם הכא ס"ד דלא שייך למוקמי כן ור"א חידש גם כאן הכי וק"ל. וניחא בהכי מה שדקדק בהגהות מהרש"ש לעיל דלפי דרך הש"ס בשאר מקומות הול"ל כדאמר ר"א א"ר אלעזר שכתובה בלעז יונית ה"נ דכתיבה תרגום ולפי דברינו לק"מ כמובן:
ועפ"ז יש לבאר הירושלמי מה אנן קיימין אם כשהיתה כתובה אשורית ותירגמה בלעז הדא דתנינן בכל לשון אם כשהיתה כתובה בלעז ותירגמה אשורית הה"ד מה בין ספרים למג"א אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילת אסתר אינה נכתבה אלא אשורית אר"ש בר סיסרטי תיפתר שהיתה כתובה גיגנסון וע' בקה"ע ובפנ"מ שנדחקו בפירוש הסוגיא. אכן לפי דברינו יבואר בטוב בס"ד דהירושלמי פשיטא לי' דאפי' בלשון אחר לעז ללועז או לשון יוני לכל מ"מ כתב אשורי בעינן והוי ס"ד דמסתמא הכתב והלשון אחד ולא סלקא אדעתי' שיכתבו לשון זה בכתב אחר וזהו דפריך במה אנן קיימין האי דללועזות בלעז אם כשהיתה כתובה אשורית היינו כתב אשורית וממילא גם בלשון הקדש ותירגמה בלעז הדא דתנינן בכל לשו הרי מפורש במתני' שהקורא בלעז לא יצא. והי' יכול להקשות כמו הש"ס דידן מהקורא ע"פ דלא יצא אלא דמצי למידחי דכיון שקורא בספר ורואה היאך כתוב בלה"ק והוא מתרגמו בלעז לא מיקרי על פה וכסברת הריב"ש בשם הר"ן שהובא בשירי קרבן יעו"ש מש"ה פריך מקראה בכל לשון דמסתמא מיירי שכתובה אשורית כדתנן עד שתהא כתובה אשורית וממילא גם לה"ק וחזינן דלא יצא ויכול להיות באמת הטעם משום דהוי כקורא על פה אבל עכ"פ מבואר דלא יצא בכה"ג ואיך תני אבל קורין אותה ללועזות בלעז. אם כשהיתה כתובה בלעז וממילא גם לשון לעז הדא הוא דתנינן מה בין וכו' דמגילה אינה נכתבה אלא אשורית דבעי' דוקא כתב אשורית. ומ"ש הירושלמי ותירגמה אשורית לרבותא נקט דאם הכתב לעז אפי' אם הלשון אשורית פסולה דתנן דהכתב עכ"פ צריך להיות אשורית ונקט הכי לרווחא דמילתא כלומר אפי' אם הי' מתרגם אשורית דהיינו דהלשון הי' אשורית והוא קורא בלה"ק כמו שכתוב במגילה באותו לשון מ"מ כיון דהכתב הוא לעז אינו יוצא כ"ש דאנן איירינן השתא בקורא בלעז הרי ממילא כתובה בלעז ותירגמה בלעז שכתובה גם בלשון לעז ואיך יוצא הלא המגילה פסולה. ומשני תיפתר שהיתה כתובה גיגנטון ופי' הפנ"מ חציה לעז וחציה אשורית ולפי דרכנו יבואר שהכתב הוא אשורית והלשון לעז והשתא המגילה כשרה משום דהאי עד שיכתבנו אשורית אכתב קפיד ולא אלשון ושפיר יכולים לכתוב לשון לעז בכתב אשורית וממילא לא הוי קורא על פה והאי דתנינן בכל לשון לא יצא מיירי שכתובה אשורית וגם בלשון אשורית וקמ"ל דאפ"ה הוי על פה להוציא מסברת הריב"ש הנ"ל אבל קורין אותה ללועזות בלעז היינו שהלשון לעז והכתב אשורי דלא הוי ע"פ ויוצא שפיר כנלע"ד לפרש ויש ראי' דהירושלמי סבר כשיטת הריא"ז ולא כהתוי"ט שחלק עליו וע' בפני יהושע שהרבה לתמוה על הפוסקים שלא פסקו כדעת הריא"ז הנכונה ולפמ"ש זו היא שיטת הירושלמי:
ואר"א א״ר אלעזר מנין שקראו וכו'. עפמ"ש לעיל יש להמשיך המאמרים גם בתוכן הענין אהדדי דהנה מעיקרא ס"ד דאם הלשון יוני הגם שהלבישו באותיות אשורית שוב אינו נקרא אשורית עד שיתכן לקיים בו ההלכה עד שיכתבנו אשורית אבל רב אחא חידש בשם ר"א דגם בכה"ג מיקרי אשורית והמגילה כשרה אף דגוף הלשון הוא יונית אבל מפני שהלבישו בכתב אשורי מיקרי אשורית וע"כ הביא חיזוק לדבריו שמצינו דהקב"ה קרא ליעקב אל משום שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה והובא בחידושי אגדות כאן הגם דלמטה הלבישה צורה זו את איש בו"ד מ"מ כיון שלא נשתנית צורתו הקדושה מאשר היא למעלה ולה ראוי שם אל לכן גם לבשר ודם הלבוש בה קרא שם זה ה"נ כיון שצורת הכתב היא אשורית הגם שתוכן הלשון הוא לעז מ"מ מיקרי אשורית. וכ"ז לדעת הפני יהושע ז"ל שהבאתי דאילו לדעת התוי"ט ז"ל ודעמי' לא יתכן לפרש הסמיכות כן:
מיתיבי קראה גיפטית וכו', כתב מהרש"א ז"ל מיהו ק"ק מעיקרא דפריך מיתיבי וכו' יונית לא יצא דהיינו יונית למדי אמאי לא פריך לי' מדיוקא דמתני' דקיימינן בה דקתני והלועז ששמע אשורית יצא הא יונית לא יצא עכ"ל. ולפע"ד מעיקרא הי' סבור לפרש אוקימתת רב ושמואל דבכל לשון ל"י אפי' אם מבין כיון שהוא מבין גם אשורית ובלעז יוני יצא אם מבין וכשיטת הרמב"ן שהביא הר"ן ז"ל אבל כשאינו מבין הלשון פשיטא דלא יצא חוץ מאשורית תדע דאלת"ה מאי ס"ד דמקשן דרמי רישא וסיפא אהדדי האם לא ראה דתנן ללועזות בלעז וא"כ בפשוט הו"ל ליישב דמי שאינו מבין לא יצא בכל לשון והלועזות בלעז שלהם יצאו א"ו שהי' סובר כדבר פשוט דגם רישא בלועז מיירי שמבין מה שקורא בלשונו ולכן הקשה רומי' דמתני' שפיר. ומשני דבכל לשון אפי' הלועז בלעז שלו אינו יוצא אבל לועז יוני יוצא בלשון יונית וא"כ מה הי"ל להקשות ע"ז ממתני' אך הקשה מברייתא קראה גיפטוית וכו' ומשמע לי' ג"כ דמבין מסתמא כיון שקראה ועוד דאי לא הבין פשיטא דלא יצא א"ו מוכח שהגיפטי אינו יוצא בגיפטית. ואהא משני הא לא דמיא וכו' הרי להדיא דהגיפטי יוצא והשתא בע"כ קראה גיפטית היינו המדי שיכול לקרות ואינו מבין וממילא גם מתני' בהכי מתפרשא קראה בכל לשון ואינו מבין אבל הלועז שמבין יצא וא"ש. ורבינו המהרש"א ז"ל הבין דגם מעיקרא פירש שאינו יוצא מי שאינו מבין ובלעז יוני יוצא אפי' אם אינו מבין ולפע"ד ליתא ודוק היטב. אח"ז ראיתי בטו"א בד"ה רב ושמואל מ"ש בזה ויש משם סמך לדברי הצעירים עיי"ש:
והא לא ידע מאי קאמרי מ"ד אנשים וע"ה. בחי' מהרש"ש כתב ע"ז תימה דהרי עליהם מקשה והא לא ידע וכו' דהרי הן לועזים עכ"ל. ונ"ל ליישב עפמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב ה"י מהלכות ק"ש והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותה הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלה"ק עכ"ל וע"ש בכ"מ. ואא"ז הגאון ז"ל ביה"מ שם כתב דה"ה בכל הדברים השנוים במשנת אלו נאמרין בסוטה כגון בהמ"ז וכו' שהם נאמרים בכל לשון צריך לדקדק בו ולהבין אותו לשון היטב ולהזהר בכל דיבור ואמירה וקישור הדברים כפי תכונת הענין בהלשון ההוא שקורא בו אמנם אם אינו מבין מה שאומר אף שמכיר אותו לשו מצד שהוא רגיל לדבר בו ככל ההמון וכדבר איש אל רעהו באותו הלשון אבל אינו יודע צחות השפה מצד דקדוקה עפ"י כללים של אותו לשון אינו יוצא בו ע"כ תוכן ד"ק ז"ל. ומעתה י"ל דמתני' הרי מיירי בלועז המבין היטב הדק וקורין לו בלעז כראוי ואפ"ה אם שמע אשורית יצא ואהא פריך הש"ס והא לא ידע מאי קאמרי והו"ל להצריכו לשמוע דוקא בלעז ומשני מידי דהוי אנשים ועמי הארץ שאינם יודעים גם שאר לשון כראוי ולהם בודאי קורין בלה"ק וכמעשים בכל יום דהרי מ"ע דקריאת מגילה מוטלת גם על נשים וע"ה ואיך יקראו להם בשפת לועז שאינם מבינים קישור הענין כראוי א"ו ששומעין בלה"ק ומוכח דלה"ק שאני שיוצאים בו אפי' אם אינם מבינים כלל וממילא גם הלועז שיכול לקרות בלשונו כראוי מ"מ אם שמע אשורית יצא והמקשן ס"ד דלא דמי לע"ה שאינם יוצאים בלשונם דאף שמכירין לדבר בו דברי צרכיהם מ"מ אינם בקיאים בטיב תכונתו ולא יבינו קריאת המגילה היטב ע"כ טוב להם לשמוע אשורית אבל הלועז שמבין היטב יותר טוב לו לשמוע בלשונו ולא באשורית דלא ידע מאי קאמרי אמנם התרצן סבר דאין חילוק דכיון שמצינו דנשים וע"ה יוצאין באשורית בע"כ יש ללה"ק סגולה מיוחדת שיוצאין בו גם באינם מבינים שום דבר א"כ גם הלועז אף שיכול לשמוע בלשון שמבין בו יוצא גם בשמע אשורית שאינו מבין ממנו כלום וא"ש הגמ' וק"ל:
לא הוו ידעי רבנן וכו' קשיא לי מ"ט לא הובא כאן ובמס' ר"ה הא דאיתא בבכורות דף מ"ד ע"א לא הוו ידעי רבנן מאי לימא שמעו לההוא טייעא וכו' ע"ש. ושמא כאן קאי הכל על רבנן דבי רבי דומיא דג' הראשונים דשמעוה לאמתי' וכו' והתם ברבנן אחריני מיירי: ע"ב.
דשמואל הוא דחייש ליחידאה וכו'. בהגהות מצפה איתן כתב ויש לדקדק הא ר' מונא אמר הכי בשם ר' יהודה מסתמא הכי ס"ל וא"כ הוי תרי ולא מיקרי יחידאה כדמוכח בהערל פ' ע"ב וכה"ג מו"ק י"ב ע"ב עכ"ל. ובמח"כ נעלם ממנו דאפי' היכא דגרסי' אמר פלוני אמר פלוני ס"ל להתוס' והרמב"ם והר"ן ז"ל דמשמי' דפלוני קאמר ולי' לא ס"ל אלא דדעת הרא"ש ז"ל אינה כן אבל היכא דגרסי' אמר פלוני משום פלוני גם הרא"ש מודה דלי' לא ס"ל כמ"ש במבוא התלמוד וכמו שהבאתי כל זה לעיל דף ג' ע"א גבי מימרא דר"א בר אבין בשם רב מ"ד ויקראו בספר וכו' יעו"ש וא"כ הכא דאיתא רבי מונא אומר משום ר"י כ"ע מודו דמשמי' דר"י קאמר ולי' לא ס"ל. וה"נ מה שהביא ממו"ק י"ב התם נמי איתא כלל אמר רשב"ג משום ר' יוסי ובכה"ג שפיר חשיב יחידאה דרשב"ג לית לי' דר"י וכאמור. ודע דמה שהבאתי לעיל (שם) הקושיא מהשעה"מ על שיטת הרא"ש ז"ל מביצה י"א משום רבי יהושע אמרו דחשיב לי' יחיד ולא הי' אז גוף דבריו לנגד עיני הנה עתה זיכני השי"ת וקניתי ספר שער המלך וראיתי שסיים על קושיתו ויש ליישב ואין נ"ל לומר שנתכוין לתירוצי שם דכל כי האי מילתא חדתא לחלק בין אמר בין משום הו"ל לפרושי להדיא אבל ברור בעיני שנתכוין לתירוצו של הח"ס ז"ל דכיון שלא הוזכר שם האומרים אינם נחשבים למנין הרבים דזה דבר גלוי לעין ע"כ סמך על המבין. אך תמהני דאשתמיטתי' דברי מבוא התלמוד שהבאתי שהעלה חילוק אחר. ומסוגי' שלפנינו מוכח כשני החילוקים דבין אם לא נזכר שם האומרים בין כשנזכר שם האומר רק אי' משום אז הוי לי' יחידאה וק"ל:
הא בכולה הא במקצתה. צ"ל דרובה ככולה וכ"כ בטו"א בפשיטות גם במשבצות זהב סימן תר"ץ סק"ג ומחהש"ק שם סק"ה פשיטא להו הכי וכ"כ מרן ז"ל בב"י שם להדי' דרובה קרוי כולה ע"ש. ותמהני על הרב קרבן נתנאל ז"ל אות י' שהקשה הדיוקים אהדדי והעלה דבהשמיט אותיות דוקא מקצתה כשר הא רובה פסול ובמטושטשין או מקורעין דוקא כולה הא רובה כשר ועי"ז הניח בצ"ע על הש"ע וכל הפוסקים שפסקו אפי' במטושטש רובו פסול ע"כ ומדוע לא עלה בדעתו הרמה לפרש דהא דאמר הגמ' הא בכולה היינו רובה:
ומי יצא והאמר ר"ח וכו' צריכה שתהא כתובה כולה. כתב בחי' הרשב"א ז"ל דאע"ג דלעיל מסיק דבחסר מקצתה כשרה והכא אמרינן דאפי' אם חסר מן ראשה עד איש יהודי פסולה אע"ג דהוי מיעוטה היינו משום דלעיל לא שרי רק בחסר באמצעה אבל לא בחסר בראשה או בסופה יעו"ש ומובן דלהכי לא בעי הרשב"א לשנויי דהכא צריכה לכתחלה קאמר משום דא"כ מאי פריך ומי יצא וכו' והלא ר"ח רק לכתחלה מצריך שתהא כתובה כולה אבל בדיעבד שפיר יצא היכא דכתיב פסוקא פסוקא וקרי לה א"ו דהש"ס פשיטא לי' דר"ח בדיעבד אמר. ואולם הרא"ש ז"ל כתב לקמן אמימרא דר"ח בשם רב פירוש לכתחלה צריכה שתהא כתובה כולה אבל בדיעבד הא אמרינן לעיל אם השמיט בה הסופר פסוקים עד רובא ולא רובא בכלל וקראו בע"פ יצא עכ"ל והקושיא על הרא"ש מבוארת דא"כ מאי פריך הכא ומי יצא וכו' כיון דרב לכתחלה קאמר וכבר בא חכם רבינו הב"ח ז"ל בסימן תר"ץ ויישב דכיון דכתיב פסוקא פסוקא וקרי לה הרי מאי דקרי עד חציה קורא ע"פ הוי כיון דאכתי לא כתב רובה ומאי דקרי בתר הכי כדכתב רובה א"י בה י"ח דבעינן כולה ולפחות בדיעבד בעינן רובא והכא אפי' רובא לא הוי ע"כ וד"ק ז"ל מוכרחים להבנת שיטת הרא"ש ז"ל אמנם יפה השיב ע"ז רבינו המג"א ז"ל שם סק"ה דא"כ לא הו"ל להש"ס לאתויי דר"ח אם הוא לכתחלה קאמר והו"ל להקשות מברייתא דלעיל דבחסר רובה פסולה. והנה בפר"ח שם כ' דאע"ג דמאי דקרי כ"ז שלא נכתבה חצי' הוי קורא ע"פ כיון דחסרה רובה מ"מ אחר שנכתבה חצי' יוצא במה שקורא חציה השני דאז המגילה כשרה ע"י חציה הראשון ע"ש והשתא קשיא על שי' הרא"ש בתרתי מאי פריך הכא ומי יצא והלא יוצא שפיר בחציה השני כדמסיק לעיל ור"ח לכתחלה קאמר וא"כ לא הו"ל לאתויי דר"ח וכקושית המג"א. ונלע"ד ליישב ב' הקושיות בחדא מחתא דבלא דברי ר"ח לא הי' יכול להקשות ומי יצא והלא עדיין חסר רובה משום דמצינן לשנויי דיוצא בחצי השני וכדברי הפר"ח ז"ל מש"ה מייתי מדר"ח דאמר דאפי' למ"ד מאיש יהודי וכו' הרי חזינן דלכתחלה הגם שא"צ לקרות אלא מאיש יהודי מ"מ צריכה שתהא כתובה כולה וכיון דלכתחלה בעינן שתהא כתובה גם מראש המגילה עד איש יהודי אעפ"י שאינו קורא זה אף לכתחלה וא"כ מינה דבדיעבד עכ"פ צריכה שתהא כתובה מה שצריך לקרות ולפ"ז הא דסגי במקצתה במה דברים אמורים כשחצי המגילה כתוב ואותו חצי הוא קורא והשאר בע"פ אז יוצא י"ח אבל אם החצי הכתוב כבר קרא ע"פ הרי צריך לקרות חציה השני בכתב ולפיכך אינו יוצא כשקורא פסוקא פסוקא אחר שכתבו משום דחצי זה שעליו לקרוא אינו כתוב כולו עדיין ואינו יוצא אפי' בדיעבד במה שכותב פסוק וקוראו דכיון דלכתחלה בעי לכתוב גם מה שא"צ לקרות אפי' לכתחלה כדאמר ר"ח דאפי' למ"ד דא"צ לקרות לכתחלה רק מאיש יהודי צריכה שתהא לכתחלה כתובה כולה ודאי עכ"פ דיעבד אינו יוצא כשאינו כתוב עכ"פ החצי הזה שעליו לקרות ומש"ה א"י בחציו השני שקוראו פסוקא פסוקא ואינו כתוב כולו אע"ג שחציו הראשון כבר כתוב. ומיושבין ד"ק של רבינו הרא"ש ז"ל מב' הקושיות דבלא דברי ר"ח והיינו סוברים דלמ"ד מאיש יהודי א"צ לכותבה כולה אפי' לכתחלה שפיר ה"א דבדיעבד א"צ שיהא כתוב מה שקורא ויוצא בחציה השני כיון שחצי הא' כבר כתוב וכדעת הפר"ח אבל השתא דאמר ר"ח דגם למ"ד מאיש יהודי צריך לכתוב כולה בודאי דיעבד בעי להיות כתוב מה שעליו לקרות וזה דבר נכון בסברא ודוק היטב:
רש"י ד"ה מיגרס גריסין. שגורות בפי הכל. דייק רש"י ז"ל בלישני' משום דאי לא הוי שגור בפי הכל מאי הוי מהני מה שהסופר רגיל בי' הרי גם בס"ת יש מי דמיקיים בי' ועפעפיך יישירו נגדך כגון ר"מ ואפ"ה לא הותר לו לכתוב שלא מן הכתב אלא בשעת הדחק אבל בלא"ה אסרו גם למאן דמיושרין הן אצלו כדאמר בשמעתין א"ו דתפלין ומזוזות שגורין בפי הכל ומש"ה נכתבין שלא מן הכתב. וע"כ יפה כיון רבינו המג"א ז"ל בסימן מ"ט במ"ש נגד הב"ח וביאר דכל הסופרים רגילין בהם ע"ש ובאמת לא זכיתי להבין דעת רבינו הב"ח ז"ל איך הי' פשוט בעיניו דלמאי דמדמה ר"ת קריאת פרשיות השגורות בע"פ לכתיבת תו"מ אפי' אינו שגור בפי כל מ"מ לאותו שהוא רגיל בהן מותר לו לאומרן ע"פ כי היכי דשרינן לסופרים שרגילין בפרשת תו"מ אע"ג דאינן שגורין בפי שאר כל העולם יעו"ש בד"ק ז"ל והלא לא מדוע לא התירו בס"ת גם לסופר שד"ת מיושרין הן אצלו א"ו דלא סגי במה ששגור בפיו ותו"מ שאני ששגורין בפי כל הסופרים ויש הכרח לדברי המג"א. ותמהני על הפרמ"ג ז"ל שם שהעיר על המג"א דבסימן ל"ב סכ"ט קצת לא משמע כן והלא הדבר מוכרע מגופא דסוגי' שלפנינו דלא סגי במה שהפרשה שגורה בפי אותו הסופר ובע"כ אין משם שום משמעות כמבואר למעיין דאם נמצא לעתים רחוקות סופר שאין הפרשה שגורה בפיו לא עי"ז נקרא שאין כל הסופרים בקיאים וק"ל. ובאמת אפשר לומר דלא רק הסופרים כ"א גם רוב שאר האדם שגורין בפיהם פרשיות של תו"מ מפני שקוראין ק"ש פעמים בכל יום וגם קדש והי' כי יביאך יכול להיות שנהגו מעולם לאומרם כמנהגנו היום ועי"ז היו שגורין בפי הכל וע"כ קצת חידוש מהב"ח דפשיטא לי' שאינן שגורין בפי שאר כל העולם וגם המג"א לא כ' רק ששגורין בפי כל הסופרים. ואולי לזאת נתכוין רש"י ז"ל במ"ש שגורות בפי הכל ולא נקט בפי כל הסופרים: