אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) פרק שני › דף יז.

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

פרק שני · דף יז.

פרק שני

מתני'. קראה תרגום בכל לשון. רש"י ז"ל כתב לקמן דזו ואצ"ל זו קתני ועטו"א שהעיר בזה מ"ט נקט תרגום בפרטות דהו"ל לכוללו בכל לשון. ול"נ עפמ"ש הריא"ז הובא בש"ג דאעפ"י שהכשירו שאר לשונות במגילה מ"מ הכתב צריך שיהא אשורית דהיינו לשון יוני או לעז אחר והכתב הוא כתב לה"ק וכן האריך בפני יהושע להוכיח במישור דבכתב בעי' דוקא אשורית וכ"כ בפר"ח סימן תר"ץ ע"ש שחלקו על התוי"ט שנטה מדברי הריא"ז ועל הש"ע שפסק דאין לחוש באיזו כתב המגילה כתובה. איברא שראיתי בשו"ת רדב"ז בלשונות הרמב"ם סימן קכ"ו שהעלה דכתב אשורי ולשון ערבי הוי כקורא ע"פ אמנם מרן בכ"מ פ"ב ה"ד מהלכות מגילה כתב בהדיא נגד זה ע"ש ובעניותי מצאתי בספר האשכול להראב"ד ז"ל סוף הלכות מגילה שכתב דמהא דתנן עד שתהא כתובה אשורית איכא למידק אף דיוצא בגיפטית לגיפטים וכו' מ"מ הכתב צריך שתהא אשורית אלא מדשתקו רבוותא משמע דעתם דמתני' מיירי אם הלשון עברית אבל אם הלשון לעז גם הכתב יהא בלעז ע"ש. עכ"פ חזינן דדעת הראב"ד היתה דגם בכל לשון בעינן שהכתיבה תהא אשורית וכשי' הריא"ז והפ"י והפר"ח. ולפי שיטה זו יובן טעמא דמתני' דאי הוי נקט קראה בכל לשון ה"א דמסתמא כתובה בכתב אותו לשון דרחוק הדבר שיכתבו לשון לעז בכתב אשורי ומש"ה נקט קראה תרגום דלשון ארמי אין לו כתב שלו אלא כותבין אותו בכתב אשורי ודומיא דהאי גם כל לשון היינו שכתבו אשורית וע"ז מסיים אבל קורין אותה ללועזות בלעז דדוקא הלשון לעז אבל הכתב אשורי דאז יצא וטובא קמ"ל במ"ש קראה תרגום למידק שאין הלועז יוצא בשמיעת לעז כ"א מתוך מגילה הכתובה בכתב אשורי רק הלשון הוא לעז. ובגמרא אכתוב אי"ה ראי' לזה וע' בסמוך:

אבל קורין אותה ללועזות בלעז. הקשה בטו"א הא הני בבי דרישא עד השתא קא עסיק בקורא עצמו והשתא התחיל לדבר מן השומע הו"ל למיתני קורא אותה הלועז בלעז וע' בהר"ן דדייק נמי הכי. ברם לפום מאי דכתיבנן לעיל א"ש דקמ"ל גם בזה דהכתב בעי למהוי אשורית ומסתמא הלועז אינו יודע כתב אשורי כמו שאינו יודע לשון עברי וממילא אינו יכול לקרות בעצמו וק"ל:

אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. הנה רפ"ב דברכות דאיתא נמי כה"ג לענין ק"ש לא גרס שם בספרי הגמרא ואם לאו ל"י רק במשניות ובירושלמי גרסינן להא ובשנות אליהו מחק תיבות אלו משום דבכל מקום לא יצא אם לא כיון ומאי רבותי' גבי ק"ש. ואני בעניותי בחידושי על סדר זרעים כתבתי דהגי' נכונה דלפי הס"ד דהש"ס שם דפירושו אם כיון לבו לצאת א"כ טובא קמ"ל דמצות צריכות כונה שהרי אכתי לא שמעינן לה דמס' ברכות היא הראשונה וכאן שנה רבי דין זה. ועוד דאפי' אם הי' ידוע דמצות צ"כ אפ"ה אשמעינן דגם אם אמר ברכות ק"ש ג"כ ל"י דסד"א דבמה שבירך גילה דעתו שמכוין למצוה קמ"ל דלא אמרי' הכי. וגם להמסקנא שכיון לבו לקרות לא להגיה הנה לשיטת רש"י ז"ל דאפי' למ"ד מצות אצ"כ אם מכוין להגיה לא יצא שפיר שייך לומר דהו"א אם בירך גילה דעתו שאינו מגיה אלא קורא את שמע כדרכו בכל יום ואיצטריך תנא לאשמעינן ולפיכך יפה גרסינן ואם לאו ל"י כדאי' בכל הספרים. אך לשיטת התוספות שפירשו שם כיון לבו לקרות כנקודתן וכהלכתן ולא כקורא להגיה שקורא התיבות ככתיבתן עפ"י המסורת ליכא למימר הכי. דמאי מהני כשמברך ברכות ק"ש שיועיל אמירתו התיבות ככתיבתן ולא כהלכתן עפ"י המקרא וא"כ מאי קמ"ל שלא יצא והיכי ס"ד למימר שיוצא אם לא קרא כראוי א"ו דהא דקתני אם כיון לבו יצא לא אתי לאשמעינן אלא דסגי במה שכיון לבו לקרות כהלכתו אע"ג שלא כיון לקיים המצוה ומשום דיוקא דלישנא נקט לה וקמ"ל דמצות א"צ כונה וא"כ אין מקום לסיומא דואם לאו לא יצא. ומש"ה לא גרסו התוס' האי ואם לאו וכו' ומאתם היתה שומה למחוק דברים אלו מספרי הש"ס ועיי"ש שהארכתי בזה בס"ד. ומעתה נחזי אנן הכא גבי מגילה דהגירסא בכל הספרים ואם לאו ל"י ומשמע דגם התוס' גרסי לה והלא לפי פירושם אין מקום לזה דמאי קמ"ל הלא אפי' אם חיסר אות אחת לא יצא והיכי הד"א שאם קרא כקורא להגיה לפי המסורת יצא י"ח קריאת המגילה בשלמא למ"ד מצות צריכות כונה או לפירש"י שפיר י"ל דרבותא אשמעינן כמבואר והגם דכבר אשמעינן בברכות גבי ק"ש מ"מ חזר ושנה חידוש זה גם גבי מגילה ותו די"ל איידי דתני הכי בברכות תני נמי הכא הכי אבל לשי' התוס' דכל עיקר הרבותא דלא בעי כונה לצאת ואם רק כיון לבו לקרות התיבות כהלכתן יצא אבל במה שלא יצא אם לא כיון לבו לקרות אין בו שום חידוש ומה"ט לא גרסי בברכות סיומא דואם לאו ל"י א"כ קשיא מ"ט גרסינן להא הכא. ונראה בעיני דהכא קמ"ל כלפי מאי דאיתא בירושלמי תני אין מדקדקין באותיותי' וכו' חד אמר יהודים וח"א יהודיים ולא חזר חד מנהון ולהכי סד"א דגם בקורא כהמסורת יצא מש"ה קמ"ל דאם לא כיון לקרות כראוי לא יצא וכמו שסיים הר"ן על הירושלמי הזה דדוקא בטעות שהענין והלשון אחד כגון יהודים ויהודיים אבל טעות אחר לא שאם כן לא קראה כולה והביא ראי' מדדייקינן בגמ' לקמן דהלועז ששמע אשורית יצא אע"ג דלא ידע מאי קאמר מדאמרי' האחשתרנים בני הרמכים ולא ידעינן מאי קאמרינן אלמא דאם לא קרא אפי' תיבה אחת לא יצא דאל"כ בלא"ה אין חשש אם חיסר אפי' לגמרי תיבות האחשתרנים וכו' וע"ש בש"ג גבי השמיט הסופר אותיות. אח"כ ראיתי בב"ח סימן תר"ץ שכתב כן דמש"ה קורא להגיה ל"י משום דדוקא בטעות כעין יהודים יהודיים אין מדקדקין והוא ע"ד שבארתי בס"ד וע"ש בב"ח שכתב דיש לתמוה קצת בדברי הטור שכתב והוא שיכוין לקרותה כראוי ולא כמי שקורא להגיה והיינו כפירוש התוס' כמ"ש בב"י ובע"כ צ"ל שמפרש הירושלמי כדעת הר"ן דדוקא בטעות כה"ג אבל שאר קורא בטעות לא יצא וא"כ איך הביא אח"כ הירושלמי וכתב עליו וי"מ דוקא בטעות כי האי וכו' והלא כל עצמו של פסק דינו שכתב תחלה והוא שיכוין וכו' אינו אלא מטעם שמפרש הירו' בדוקא בטעיות כאלה שאילו הי' מפרשו בכל טעיות א"כ גם בקורא להגיה נמי יצא וא"כ מאי י"מ דקאמר דמשמע דאיהו אינו תופס אותו פי' ע"כ דברי רבינו הב"ח ז"ל בתמיהתו על הטור. ולפעד"נ ליישב דמה שהקפיד הטור שיכוין לקרות כראוי ולא כמגיה שקורא עפ"י המסורת היינו היכי שיש תרתי לריעותא שהלשון וגם הענין משונה כגון יושב שקורא ישב כהמסורת שהלשון משתנה בשינוי הנקודות וגם הענין משתנה מבינוני לעבר וכן במקום נופל נפל או במקום כאמרם קורא באמרם שהלשון משונה וגם פירוש המלה משונה אבל אם אין שם כ"א ריעותא אחת שהלשון משתנה אבל הענין אחד לית לן בה וכגון ממוכן שקורא מומכן ככתיבתו או אחשורוש קורא אחשרש דהענין אחד או שקורא הפרוזים כדכתיב דהענין א' כמו הפרזים דבעי למיקרי אלא שהלשון משתנה מקמ"ץ למלאפו"ם בכל כה"ג אין מחזירין אותו לשיטת רבינו הטור ז"ל ואולם הי"מ דייקו באמרם דוקא בטעות כי האי שהלשון והענין אחד ומשמע דבעי' תרתי למעליותא כמו יהודים יהודיים דלא בלבד שהענין א' אלא דגם הלשון א' דאין שינוי באותיות או בנקודות רק שמוסיפין י' עם חירי"ק אבל היכא שהלשון משונה אף שהענין א' הוי כמו לא קראה כולה ובהא יש נ"מ בין שיטת הטור הסתמית בין הי"מ וא"ש קושית הב"ח ז"ל אלא דלדינא משמע שהטור מסכים לדעת הי"מ ולפ"ז יש להעיר על המג"א שם ס"ק ט"ז שביאר טעות אחר כגון מיושב ישב ומנופל נפל ולפ"מ שנתבאר הול"ל עדיפא מיני' דגם מממוכן מומכן או מהפרזים הפרוזים או מאחשורוש אחשרש שלא נשתנה כונת הענין מ"מ כיון שהלשון נשתנה מדקדקין בזה ומחזירין אותו שהרי בש"ע דקדק בלשון הי"א דדוקא בטעות שהלשון והענין אחד ומה שרשם המג"א ע"ז ב"י א"ח המעיין בב"י יראה דלשון הא"ח הוא דוקא יהודים יהודיים אבל אם אומר מיושב ישב וכו' ודאי חוזר וא"כ י"ל דדעת הא"ח היא לחלק בין היכא שהענין אחד בין שהענין משתנה וכסתם סברת הטור אבל הש"ע שהעתיק לשון הי"מ כמו שהוא בטור וכ"ה מפורש בדברי הר"ן שהלשון והענין אחד משמע שמחמיר דבעי' ב' המעלות אבל טעות אחר שנשתנה הלשון הגם שהענין אינו משתנה מחזירין אותו וכאמור:

והנה בירושלמי איתא על בבא זו דהי' כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה וכבר הארכתי בזה בפרק דלעיל דף ה' ע"ב בדברים נכונים והוכחתי מדברי הירושלמי בפ"ק דגם להס"ד דמלאכה קבילו עלייהו מלאכת דבר האבד מותר יעו"ש באריכות. ושוב מצאתי בחידושי הריטב"א במס' סוכה דף ל"ח ע"א גבי הכא ביו"ט ב' עסקינן שכתב ואגב אורחין שמעינן דחוש"מ יו"ט מיקרי מכיון דאסור בעשיית מלאכה וה"נ משמע בריש פרקין ובמס' מגילה אמרינן גבי פורים יו"ט לא קבילו עלייהו לפי שלא יאסר במלאכה עכ"ל ולפום ריהטא אין דבריו מובנים והמה סתומים וחתומים דמאי ראי' מכאן לענין חוה"מ והרי פשטא דגמ' משמע דאילו קיבלו עליהם יו"ט הי' פורים כמו יו"ט ממש שאסור בכל מלאכה וא"כ הגם שהריטב"א יפה הוכיח דקריאת שם יום טוב תליא באיסור מלאכה מ"מ עדיין י"ל דדוקא היכא שהוא יו"ט גמור לענין מלאכה עכ"פ אבל חוה"מ שאינו אסור בכל מלאכה ודבר האבד מישרא שרי לא מיקרי יו"ט. אמנם כד דייקינן שפיר ניכרין דברי אמת דהריטב"א ז"ל נתכוין לדעת הירושלמי שהבאתי דאפי' למ"ד יו"ט קבילו עלייהו היינו רק כמו חוה"מ וכמו שבארתי שם סברת הירו' מילתא בטעמא כדי להשוות סתירת הכתובים וע"כ שפיר מוכח מהכא דגם ע"י איסור עשיית מלאכת דבר שאינו אבד בלבד מיקרי יום טוב. וצ"ע שעדיין לא מצאתי לשום אחד מן המפרשים שיביא הירושלמי הלז שהבאתי ועשו"ת הרשב"א חלק חמישי סימן רט"ו ובהגהות המכונות רחמים לחיים:

גמ'. מה"מ. הקשה בטו"א כיון דבסמוך נפקא לי' מקרא לכ"ע דהקורא ק"ש למפרע לא יצא א"כ ניליף נמי למגילה מק"ש וה"נ בסמוך דמייתי מקרא דהלל למפרע לא למה לי קרא ניליף מק"ש. ונלע"ד פשוט דלא מצינן למיגמר מק"ש רק לענין התיבות והפסוקים אבל לגבי פרשיות דבק"ש יוצא למפרע מפני שאינן סדורות ביחד בתורה כמ"ש בחי' הריטב"א במשנתנו ובמפרשי המשנה פ"ב מ"ג דברכות ומבואר כן ברמב"ם פ"ב מהלכות ק"ש א"כ י"ל דגם במגילה והלל יצא אם אמר הפרשיות למפרע הגם שסמוכות זו אחר זו מ"מ אין הבא מן הדין חמור מהנידון מש"ה בעי מה"מ דגם הקורא הפרשיות למפרע לא יצא ואיצטריך לאתויי קרא מיוחד על כל חד להורות דבעי כסדרן ממש:

מה זמנם למפרע לא וכו'. פירש"י ז"ל דא"א שיהא ט"ו קודם לי"ד והקשה בטו"א לרע"ק דאית לי' בפ"ח דמנחות דגם בהיקשא אין דנין אפשר משאי אפשר היכי גמר הכא כתבם מזמנם הא זמנם א"א למפרע וכתבם אפשר וע"י קושיא זו נטה מדרכו של רש"י ז"ל ופירש מה זמנם למפרע דזמן קריאת המוקפים לעולם אינו קודם זמן הפרזים יעו"ש שהאריך. ולא ידעתי מה יענה רבינו הטו"א ז"ל לקראי דהלל בסמוך דיליף הילול השם ממזרח שמש עד מבואו ושם מוכרח כפירוש מאור עינינו רש"י ז"ל כשם ששקיעת וזריחת החמה לא יהפכו וכו' וה"נ יליף מזה היום כסדר היום שאינו משתנה בשעותיו להיפך וקשיא נמי דאין דנין אפשר משא"א ומה יפרש הטו"א שם וע' קובץ על יד החזקה פ"ב מה' מגילה שהביא דברי הטו"א ולא הרגיש עליו מזה. אמנם לעד"נ לחלק דבכל המקומות מיירי שדנין הלכה מהלכה דכמו שבדבר זה כן הוא הדין ה"נ בדבר האחר דוק ותשכח וע"ז שפיר קאמר אין דנין אפשר משא"א ואפי' בהאי דיבמות דף ס"א ע"ב דב"ה ילפי מברייתו של עולם הכונה דמדמצינו שברא השי"ת אדם וחוה ואח"כ צוה על פרי' ורבי' מסתמא גם אדם חייב לעשות כן להוליד זכר ונקבה וע"ז נכון השיבו ב"ש אין דנין וכו' דהשי"ת ברא זו"נ משום דלא הי' אפשר בע"א אבל האדם אם יוליד שני זכרים יפרו וירבו ע"י נקבות רבות שיש בעולם משא"כ בנידון דידן שאינו לימוד דין זה מזה דמאי שייך איזו דין גבי זריחת השמש ושקיעתה או סדר שעות היום ומאי דומי' דקריאת הלל לזה דניגמרי' מיני' וכן ככתבם וכזמנם מה צווי יש בסדר זמנים דיהא שייך למילף מה זמנם למפרע לא וכו' אתמהה ומה דמות נערוך לקריאת המגילה ללמוד מזמנם דגם הכא למפרע לא א"ו דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא שהמקרא הקישן דהכתיבה תהי' כמו הזמן וכן קריאת ההלל תהי' כמו זריחת השמש ושקיעתה וע"ז ליכא למיפרך אין דנין אפשר משא"א ועסופ"ק דהוריות ר"ש בחד מקום גמיר והוא כעין מ"ש שאינו לימוד במה מצינו אלא דגמיר שיהיו כולם כחדא וממילא אין זה בצבור כמו זה וה"נ הכא אינו כמו היקש דעלמא שהוא מילף דין דבר זה מדבר זה אלא דגמירי שהכתוב הקישן שהקריאה תהי' כסדר הזמן וההלל כסדר תנועת השמש או סדר שעות היום ולא שייך לומר אין דנין וכו' דהוי רק גילוי מילתא בעלמא וכעין מ"ש התוס' במס' קידושין דף י' ע"ב בד"ה זו שביאתה בשם הש"ר מקוצי לענין דיו וק"ל. וע' ש"ס בכורות דף ס' ע"ב מה עשירי בסמוך לו אף תמורתו בסמוך לו ולכאורה איך דן אפשר משא"א א"ו כדפרישית משום דהוי גילוי מלתא בעלמא והרי לך ראי' לדברינו. וע' ירושלמי תרומות רפ"ב אין תורמין מן הטהור וכו' ר"י בשם רבי ינאי ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב מה גרן ויקב אפשר (בתמי') שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור וזה אע"פ שאפשר למדין אפשר משאי אפשר ע"כ וע' בפני משה פירושו. הרי תלי"ת מפורש כדברינו דכיון דכתיב גבי תרומה גרן ויקב ללמד בא שלא יתרום מטהור על הטמא כמו גרן ויקב דאי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור. וה"נ דכוותה כאן. וחידוש על רבינו הטו"א ז"ל שנעלם ממנו זה:

תנא וכן בהלל וכן בק"ש ובתפלה. בתוספתא הגירסא וכן בתפלה וכן בק"ש ויש לדקדק ע"ז דבכ"מ הדרך להקדים ק"ש לתפלה כמו במשנה רפ"ג דברכות ורפ"ז דסוטה ובגמ' ב"ק דף צ"ב ע"ב ובכמה דוכתי והטעם פשוט משום דזמן ק"ש קדים דלכ"ע ק״ש דשחרית קודמת לתפלה וגם סוף זמנה קודם לסוף זמן תפלה ומ"ט הקדימה התוספתא כאן תפלה לק"ש. ונ"ל משום דהלל אפי' הפרשיות אין יוצאין בקריאת למפרע וכן בתפלה אף שאמר התיבות וגם מאמרי כל ברכה כסדרן מ"מ אם קרא הברכות למפרע ל"י כדאי' לקמן דק"כ זקנים הסדירו ח"י ברכות זאח"ז ולהכי סמכן תנא דתוספתא אהדדי משא"כ בק"ש דבפרשיות אין הסדר מעכב כמש"ל אלא שהש"ס קיצר והביא ק"ש והתפלה בחדא בבא ועמ"ש בסמוך אי"ה:

רב אויא אמר יהי שם ה' מבורך. פירש"י ז"ל כהוייתו יהא הילול השם וברכתו כסדרו. וק"ל קצת דלעיל שפיר פירש"י כשם ששקיעת וזריחת החמה לא יהפכו וכן כסדר היום שאינו משתנה בשעותיו להיפך אבל הכא הלא ידוע שיש י"ב צירופים בשם המיוחד ב"ה וא"כ הרי הוא משתנה בצירופיו ושוב אין ראי' שיהא ההלל כסדר דוקא. ויש ליישב משום דעיקר חיובא דהלל אסמכוה אקרא דישעי' השיר יהי' לכם כליל התקדש חג כדאי' במס' ערכין דף י' וכ"כ הרמב"ם בפ"ג ה"ו מה' חנוכה וע' ראב"ד שם גם במכילתין דף י"ד ע"א אמרי' ומה מעבדות לחירות אמרי' שירה וכו' משמע דבפסח עיקר זמן אמירת הלל וידוע דהצירוף של חודש ניסן הוא השם כסדרו ולפיכך מוקמינן היקשא על שם זה דההלל בעי למיקרי כסדר כמו צירוף של החודש שבו מתחייבין בקריאתו ומיני' גמר לכל הקריאות בזמנן שיהי' כסדר דוקא וע' בסמוך:

רנב"י ואיתימא ראב"י אמר מהכא מעתה ועד עולם. כתב במראה"פ על הירושלמי דלכאורה יש לדייק אמאי לא גריס מהכא בכלהו כ"א בהאי דרשה דרנב"י הא אינך נמי דרשו כל חד וחד ממקרא אחר עכ"ל. ולפ"מ שבארתי לעיל א"ש דאדרבה באינך דדרשו ממקראות שונים תיבת מהכא מיותרת וסגי לי' במה שמביא המקרא אבל הכא אינו לימוד חדש וגם רנב"י דריש מקרא דרב אויא דהילול השם יהי' כסדרו אלא דלדידי' עדיין אינו מספיק דהא יש צירופים שונים ומה שיישבתי אליבא דר"א לא נהירא לי' לרנב"י מש"ה פליג עלי' ואמר מהכא כלומר עיקר הלימוד של קריאת הלל מהשם הוא מסיפא דקרא דמסיים מעתה ועד עולם והכונה שיש לקרוא הלל כסדר השם שהוא תמיד דבצירופים מאיר כל אחד בחדשו אבל הכא קפדינן על סדר השם כמו שהוא מעתה ועד עולם לענין כתיבה בס"ת ואמירת הכהנים בנשיאת כפים במקדש וא"ש וק"ל:

ק״ש דתניא וכו'. יש לדקדק דלעיל מקשה הלל מנלן וה"נ לקמן תפלה מנא לן ומ"ט גבי ק"ש לא אמר מנלן רק הביא סתמא ק״ש דתני' וכו'. ונ"ל לפרש דבהלל דגם אם קרא הפרשיות למפרע לא יצא שהרי כך הן סדורות בתהלים וע' בירושלמי דמפרש סדרן ע"ז ליכא למימר סברא היא משום דאדרבה לכאורה מאי איכפת לן אם יהפוך סדר הפרשיות הלא עכ"פ יש להם ביאור והבנה גם באופן זה כמובן ומש"ה פריך מנלן וכן בתפלה שאם שינה סדר הברכות לא יצא משום דשמעון הפקולי הסדירן ע"ס הכתובים (וע' לקמן בתוס' ד"ה הסדיר) אבל מאי סברא יש בהא שלא יצא אם קרא הברכות למפרע ומאי איכפת לן אם הפכן הרי עכ"פ בכל אופן שמסורן יש להם המשך ופירוש אי לאו סדר הענין כמו שהסמיכן על הפסוקים אבל מסברא אינו מעכב ולכן מקשה מנלן אבל בק"ש דהקורא הפרשיות למפרע יצא כמו שהבאתי למעלה ולא איירי מתניתין אלא בקורא התיבות או הפסוקים למפרע וע"ז איכא למימר דסברא היא מפני שעפ"י רוב נמשכים הפסוקים זאח"ז ובהיפוכם נשתנית הכונה ולכן לא שייך להקשות מנלן אלא שמביא הברייתא דשמעינן מינה דרבנן איבעי להו קרא שלא יקרא למפרע וממילא פריך ורבי למפרע מנא לי' דהא חזינן דרבנן לא סמכי אסברא ובודאי גם רבי אית לי' קרא וערפ"ב דברכות דג"כ לא אשתמיט הש"ס למיפרך אמתני' דהקורא למפרע ל"י מנלן רק מייתי ברייתות דילפי מקראי משום שלא רצו לסמוך על סברא בעלמא אבל להקשות על מתני' או ברייתא מנלן לא שייך דאפשר מסברא קאמר לה וא"ש וק"ל:

תוס' ד"ה ורבנן. נראה דהלכה כחכמים וכו' בפני יהושע רפ"ב דברכות כתב דלכאורה יש לתמוה למה הוצרכו לכל הראיות דהא מילתא דפשיטא בכולה תלמודא יחיד ורבים הלכה כרבים ואשכחן נמי בכולי דוכתי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ועוד דא"כ בכ"ד דפליגי רבי וחכמים הו"ל לפרש כן וביותר קשיא דהא בר"פ אלו נאמרין תנן בהדיא א"נ בכל לשון ק"ש וקיי"ל הלכה כסתם משנה עכ"ל וע"ש מה שיישב ולעד"נ שסמכו על הש"ס פ"ב דסוטה דף טו"ב ע"ב כתבה למפרע פסולה דכתיב וכתב את האלות האלה כי דכתיבא והקשו שם התוס' מהאי דהכא דלרבנן דלא דרשי דברים הדברים איצטריך והיו שלא יקראנה למפרע ואמאי לא נפקא להו מהאלה דכתיב הדברים האלה ותירצו כיון דקיבלו וגמירי מרבותי' דשמע אית לן למידריש לכל לשון שאתה שומע אייתר לך והיו על למפרע והאלה דרשי' לה לדרשה אחריתא עכ"ל והנה כל מבין יודע שתירוצם זה ניתן ליכתוב מפני חומר הקושיא וא"כ סד"א דסוגי' דסוטה מוכחא כרבי משום דקשיא לרבנן דאפי' אם לא דרשי הדברים הלא חזינן דכ"ע דרשי האלה למעוטי למפרע ובע"כ והיו משמע ככתבה וע' בשיטה מקובצת בברכות דעיקר פלוגתיהו תלי' בהכי דרבנן לא משמע להו דברים הדברים והשתא ה"א דסוגי' דסוטה אתי' דוקא כרבי וש"מ דהלכתא כוותי' מש"ה הוכיחו התוס' דהלכה כרבנן והשתא על כרחינו לומר ליישב סוגי' דסוטה דהאלה דק"ש דרשי' לה לאיזו דרשה אשר נעלמה מאתנו וכתירוצם שם וא"ש: ע"ב.

גמ'. ומה ראו לומר בינה וכו' וסמיך לי' וידעו תועי וכו' ומה ראו לומר תשובה וכו' ולבבו יבין ושב וכו'. עמהרש"א טעם סמיכות תשובה לבינה וביאור סמיכות הכתובים של וידעו וכו' ע"ש. ולי נראה לפרש הפסוקים לא עתה יבוש יעקב וגו' בראותו ילדיו וגו' אלמא דאם לא היו ילדיו מקדשין שם הקב"ה הי' בוש ופניו החורו וע"ד שמצינו בפרק חלק דף צ"ג ע"א ויהושע הי' לבוש בגדים צואים מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ואע"ג דהתם משום דלא מיחה בהן מ"מ חזינן דפגם חטאי הבנים נוגע לאבות עכ"פ אם בידם למחות וזהו שמסיים הכתוב וידעו תועי רוח בינה כלומר אותן האנשים שאינם תועים במעשיהם והם בעצמם מתנהגים בדרך ישרה מצות אנשים מלומדה אך הם תועי רוח וחושבים להטיב לבניהם בעוה"ז ע"י הדרכה אחרת הם ידעו בינה איך נוגע הפגם לאבותינו. והנה בפסוקים דישעי' ו' יש לדקדק היפוך הסדר מרישא לסיפא וידוע פירושו של הגר"א ז"ל על ענין תושב"כ ותושבע"פ אבל לפע"ד הכי פירושא השמן לב העם הזה שאין לבם מרגיש הנוכחי מה מתוקה עבודת ה' ולא די בזה אלא ואזניו הכבד שאינם שומעים ממעשי האבות איך הלכו בארח מישור והי' טוב להם בזה ובבא ושמם הטוב נשאר לדורות עולם לכבוד ולתפארת ולא עוד אלא ועיניו השע שאין עיניהם בראשם לראות את הנולד ולהשגיח על צאצאיהם אחריהם שיהיו תמימי דרך. וטעם היצה"ר שעושה כן הוא מיראתו פן יראה בעיניו להדריך את בניו כראוי ועי"ז ובאזניו ישמע למען דעת איך להנהיגם ואז ולבבו יבין שלא להפסיק בעצמו השלשלת ושב ורפא לו אבל בל"ז א"א לשוב כי לא יסורו ממנו בגדיו הצואים ע"י חטאי בניו וממילא גם חטאיו לא יכופרו לגמרי. ולכן תיקנו בתפלה אתה קדוש וכו' וקדושים וכו' ולכן חננו גם אותנו דעה בינה והשכל את צאצאינו ועי"ז השיבנו וכו':

והכתיב ושב ורפא לו ההוא לאו רפואה דתחלואים וכו'. יל"ד כיון דבע"כ הוכרח לשנויי הכי מ"ט לא משני מיד על הקושיא ומאי חזית וכו' דכדי להשוות הפסוקים אמרי' דההוא רפואה דסליחה היא. ונ"ל דמעיקרא הי' קשה להש"ס לפרש כן דסתם רפואה הוי רפואת הגוף ומש"ה איצטריך קרא אחרינא ושוב אח"כ משני שפיר דכיון דאשכחן דכתיב בהדיא הרופא לכל תחלואיכי ש"מ דהתם דכתיב סתמא היינו רפואה דסליחה והגם שבכ"מ כתיב סתם אבל בהזכירו סליחה או תשובה אז סתם רפואה היינו סליחה וע"כ אחר הסולח לכל עוניכי הוצרך לפרש הרופא לכל תחלואיכי ומדוקדק היטב לשון הגמ' ההוא לאו רפואה דתחלואים הוא אלא וכו' ולמה לי' אריכות הלשון הול"ל ההוא רפואה דסליחה הוא אלא דהראה כלפי מאי דכתיב בהדי' לכל תחלואיכי וש"מ דההוא דכתיב סתם ורפא לו לאו דתחלואים אלא דסליחה וא"ש:

ההוא לאו רפואה דתחלואים וכו'. במצפה איתן כתב וקשה דבר"ה י"ז ב' ל"מ הכי ע"כ ולכאורה צדקה קושיתו אמנם תמהני שלא ראה דברי התוס' במקומו בר"ה שכתבו בפשיטות סליחת העון קרא רפואה כדאיתא פרק שני דמגילה עכ"ל וחידוש גדול על רבותינו בעהתו"ס ז"ל שהרי שם במקומו לא משמע הכי ואיך הוי ניחא להו להשוות הש"ס דר"ה ודמגילה וביותר קשה הלא התם אין צורך לזה דאדרבה משמע דקאי אביטול גז"ד ולמה להם לאתויי מהכא ותמוה על הגאון בעל מצפה איתן שלא הרגיש בזה. ולפיכך נ"ל דחדא מילתא היא דמה"ט סליחה מיקרי רפואה משום דבסליחת העון הגורם לגז"ד נקרע הגז"ד וסרה הצרה והוי כמו רפואת חולי דהעיקר הוא הסרת הסיבה המסבבת את החולי כידוע ושפיר דייק התם גדולה תשובה שמקרעת גז"ד דאל"כ לא הוי מיקרי רפואה ואדרבה משום דמסיק הכא דרפואה דסליחה הוא מה"ט דייק התם מהא דמקרעת גז"ד דבל"ז מ"ט נקראת רפואה והתוס' שם הוי קשיא להו לפ"מ דמשמע לכאורה דקאי אביטול גז"ד א"כ מ"ט קרי לי' רפואה אטו דוקא גז"ד דחולי מקרעת הלא גם שאר גזירות כגון עצירת גשמים וכיו"ב מקרעת ומאי לשון רפואה שייך בזה ולהכי תירצו דהאי ורפא לו לא קאי על המסובב דאז לא הי' משמע אלא רפואת מחלה אבל קאי על הסיבה שהוא העון וסליחת העון קרי רפואה וממילא משמע דבאה ישועה בכל ענין ונקרע הגז"ד שנסתבב ע״י העון והבן כי נכון הוא

וכיון שנבנית ירושלים בא דוד. עמ"ש בס"ד בחידושי משניות ברכות פ"א מ"ד בד"ה לחתום וכו':

תוס' ד"ה כל התורה. שהרי קריאת התורה אינה מה"ת וכו'. בחי' הריטב"א כתב דקה"ת בצבור שבת ויו"ט היא מן התורה דאמרינן בברכות למדנו ברכה לאחרי' מה"ת מק"ו ולא שייך ברכה לאחרי' אלא לקריאה בצבור שיש לה שיעור יעו"ש. וקשיא לי הרי אמרו שם ג"כ למדנו בהמ"ז לפני' מק"ו ובודאי אינו אלא מדרבנן וא"כ גם לאחרי' כן ואינו ק"ו גמור והש"ס פריך עליו ושפיר י"ל דגם עיקר הקריאה אינו אלא מד"ס ועמראה"פ ברכות פ"ז ה"א בד"ה כתוב בתורה ושיטת הריטב"א ז"ל חידוש היא:

בד"ה דאי. קשיא וכו' וי"ל וכו'. עמהרש"א ביאור דבריהם גם בחי' הרשב"א רפ"ב דברכות תירץ כהתוס' ועתו"ס רבי יהודה החסיד ז"ל שם שהקשה על הסוגיא דסוטה ממ"נ וע"ש מה שיישב ממש כמ"ש המהרש"א כאן ומזה נראה דתורת אמת היתה בפי רבינו המהרש"א ז"ל בפירוש דברי התוס' דהכא. וראיתי בהגהות אלפסי מהגאון בעל חות יאיר ז"ל שם בברכות שכתב וצ"ע אי ליכא קרא כלל מה דינו דממ"נ למה לי קרא לרבי או לרבנן וי"ל דלרבי צריך קרא אף בדיעבד ולרבנן אף לכתחלה עכ"ל והוא ישוב משובח כראוי לו ז"ל אך קצת חידוש שלא זכר שר מהתוס' כאן שהרגישו כעין זה ובודאי א"א לכוין בדבריהם פירוש אחר ממ"ש המהרש"א ז"ל. שבתי וראה דתירוצו של החו"י ז"ל מוקשה דהיכן מצינו בדאוריתא חילוק בין לכתחלה לדיעבד דדוקא בקדשים שנה הכתוב לעכב וא"כ אם בעלמא דוקא בעי לה"ק ודאי מעכב גם בדיעבד ולמה הוצרך לרבי והיו גבי ק"ש ואי בעלמא אינו מעכב ודאי גם לכתחלה מותר ולמה להו לרבנן שמע בק"ש ועצל"ח ברכות דף י"ג ע"א בד"ה ורבנן ס"ל מה שתמה על הרשב"א דסבר דמ"ד צריך להשמיע לאזנו לכתחלה היינו מדאוריתא יעו"ש:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה