אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) פרק רביעי › דף לא.

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

פרק רביעי · דף לא.

דף ל.

בשני ובחמישי ובשבת במנחה. לפי שעיקר התקנה בבו"ה ומשום יושבי קרנות שאין שומעין בבו"ה תיקנו מנחה דשבת הלכך תני בו"ה קודם מנחה דשבת אע"ג דבו מתחילין בפרשה חדשה עכ"ל רבינו התוי"ט ז"ל. ולי נראה דהתנא נשמר שלא נפרש במתני' שיטה שלישית שכתבו הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל לקמן בפלוגתא דר"מ ור"י שכתבו דאלמלא הברייתא ה"א דמתני' ה"ק במקום שמסיים בשני שם מתחיל בחמישי והיינו דקתני קורין כסדרן ומ"ש ואין עולים וכו' היינו בשבת הבאה חוזר וקורא מראש הסדר יעו"ש. אבל באמת א"א לפרושי הכי בשלמא אי הוי תני בשבת במנחה ובבו"ה סד"א שפיר לפרושי במקום שמסיימין במנחת שבת שם קורין בב' ובמקום שמסיימין בב' שם קורין בה' אבל השתא דתנן איפכא היאך מצינן לפרש במקום שמסיים בב' שם מתחיל בה' ומקום שמסיים בה' שם קורין בשבת במנחה שלפני' אתמהה א"ו מוכח להדי' פירוש דמתני' דבכל ג' פעמים קורין פרשה אחת וכר"י בברייתא. ותמהני טובא על רבותינו הראשונים ז"ל איך כתבו דבמתני' סד"א לפרש כן וזה א"א כלל כדכתיבנא וצ"ע. ומהשתא אני אומר דמה"ט גופי' הפך התנא את הסדר כדי לאפוקי מטעות זו בפי' דמתני' ומיושב דקדוק התוי"ט ברווחא. ואי תימא א"כ מ"ט ריש פרק דלעיל נקט ג"כ בסדר זה והרי התם לא שייך מה שבארתי כאן. איכא לשנויי דסירכא דלישנא דהכא נקט משום דפרקין קדים לפרק הקורא עומד לנוסחת המשניות והירושלמי והרי"ף. ברם לפי נוסחתנו יש למצוא טעם על הסדר בפ' דלעיל וצריכין אנו לדברי התוי"ט. ושוב בא לידי ספר כסא רחמים להרחיד"א ז"ל וראיתי בפ"י ממס' סופרים שהקשה ג"כ על הרשב"א איך ה"א לפרש שיטה ג' בסידורא דלישנא דמתני' וכמו שהעירותי מנפשאי בס"ד ואח"כ דקדק בפרק הקורא עומד על היפוך הסדר ותי' תירוצים שונים וסיים דבהא ניחא מה שהקשה על הרשב"א משום די"ל סירכא דלישנא דהקורא נקט הכא יעו"ש. וזה כדברי מצד והיפוכם מצד דאני כתבתי דעיקר דיוקא דלישנא הוי כאן והתם אגב בני העיר נקט והגאון ז"ל יישב דעת הרשב"א באומרו דלעיל עיקר וכאן סירכא דהתם נקט. ואולם תמהני מה יענה לדברי הר"ן שהם ממש כדברי הרשב"א והרי הר"ן ז"ל העמיד דבריו על הלכות הרי"ף ז"ל דגרס בני העיר קודם ואיך מצי למימר דסירכא דהקורא נקט ובמס' אחת יש סדר למשנה. ודוחק לומר דתני בפרק הקודם אגב פרק דבתרי' ע"ד שמצינו בזבחים תני רישא משום סיפא:

שנאמר וידבר משה וכו' מצותן וכו'. עטו"א דמסיק דדרשה זו אסמכתא בעלמא הוי ועכ"מ פי"ג ה"ח מתפלה שכ"כ בפשיטות מטעם אחר ושוב ראיתי בתוי"ט שהביא דברי הכ"מ וגם רמז לדברי הר"ן ע"ש וחידוש על הרטו"א ז"ל שנעלמו ממנו דברי הר"ן והתוי"ט במקומו:

גמ' ביוה"כ קורין א"מ ומפטירין כי כה וכו' ובמנחה קורין בעריות וכו' אר"י כ"מ שאתה מוצא וכו' כתב אא"ז הגאון נודע ביהודא זצ"ל במהדו"ת חאו"ח סימן כ' וז"ל דברי רבי יוחנן שילהי מגילה אין להם שייכות בסוגיא ההיא וצריך לדחוק הואיל וקאמר דביוה"כ מפטירין כי כה אמר רם ונשא מביא אח"כ דברי ר"י שבהך קר נזכר ענוה במקום גבורתו ורוממותו וזה דוחק ולכן נלע"ד שר"י בא ליתן טעם למה מפטירין זה ביו"כ הואי וביו"כ הוא גמר דין וזה גבורה כי מדת הדין בגבורה וכח עצום להעניש לכל אחד ולכך אנו מזכירין שיאחז צדיקו של עולם דרכו שבמקום גבורתו שם ענותנותו להתנהג גם עמנו במדת ענוה להעביר על המדה עכ"ל הזהב. ואין להקשות ע"ז א"כ הו"ל להש"ס לקבוע מאמר זה סמוך להאי ומפטירין כי כה וכו' ומדוע הפסיק בקריאת מנחה והרי בלא"ה קבע מאמרו של ר"י באמצע הברייתא הי"ל לקובעו במקומו הראוי לו. דאעפ"כ לא רצה הש"ס להפסיק באמצע הענין שחרית ומנחה של יו"כ וז"פ. אמנם לפע"ד אפשר דר"י קאי אדסמיך לי' שבא ליתן טעם ולהסביר מה שקורין במנחה בעריות שהוא כמ"ש התוס' בשם מדרש שישראל עושין רמז להקב"ה שכשם שהזהיר אותם שלא לגלות ערוה כך לא תגלה ערותם בעונותם ע"כ וזו באמת ענוה גדולה מבוראנו ית"ש שנתן רשות לבן אדם תולעה להזכיר לפניו מקרא כתוב בתורה שיש אזהרה שלא לגלות ערוה והבן. עוי"ל עפ"מ דאיתא בגמ' פ"ק דסוטה כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו בא על כל העריות וע"כ הביא כאן מאמר רבי יוחנן שילמוד אדם מדעת קונו להיות עניו וכ"ש שלא להתגאות וזאת יזכיר אותו מקרא פרשת עריות במנחת יו"כ. ואולי מה"ט תיקנו בכל מוש"ק אמירת מימרא זו אחר ויתן לך משום דכד נפיק שבתא ועיילי יומי דחול הסט"א מתגברת כמ"ש בעבוה"ק מורה באצבע רס"י ה' ועיקר הסתת היצה"ר הוא בעריות ר"ל ע"כ מזכירין חיוב של מדת ענוה המצלא מהכשל בעריות היפוך הגאוה השקולה כאלו בא וכו' וק"ל:

כ"מ שאתה מוצא גבורתו וכו' דבר זה כתוב בתורה ושנוי וכו'. כתב בחד"א לרבינו המהרש"א ז"ל ולאו דוקא נקטו גבורתו דבהני קראי דמייתי מנביאים וכתובים לא כתיב לשון גבורה וכו' אבל משום דבהאי קרא דתורה כתיב הגבור נקטו טפי גבור וכו' ע"כ. וענוב"י שם שכ' דדברי המהרש"א בישוב הדקדוק דחוקים והודה לו מז"ה ז"ל דלשון גדולתו הי' מדוקדק יותר בפסוקי נביאים וכתובים אך מאי דנקט גבורתו הוא משום דלשון זה שייך ביו"כ דהוי גמ"ד כמו שהעתקתי בסמוך דבריו ז"ל. ולי נראה דבאמת בקרא דתורה מלבד מה שכתוב בפירוש הגבור גם הענין הוא גבורה שמספר בגדולת הקב"ה שהוא אלקי האלהים ואדוני האדונים ולא ישא פנים לשום בריה ובקרא דנביאים כתיב רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש אשכון והרי אפי' חלש למעלה וכו' מכ"ש גבור למעלה שהוא גבור ובקרא דכתובים סולו לרוכב בערבות הוי ג"כ גבור למעלה וא"כ בכולהו קראי הוי כאלו כתיב בהו גבורה והאי דנקט לשון גבורה דאינו מבואר להדי' בקרא ולא נקט גדולה מפני שבבו"ד שנינו איזהו גבור הכובש את יצרו והגם שבהקב"ה לא שייך זה ח"ו אבל כיון שבבו"ד עיקר כבישה הוא במדת ענוה וכיון שהשי"ת במקום רוממותו וגדולתו שהוא מלך העולם ויודע גדולתו הא"ס וכל דיירי ארעא כלא חשובין לפניו יתברך שמו ובכ"ז שם אתה מוצא ענותנותו ע"כ כביכול הכתיב בעצמו ענין גבורה כי מה שברוממותו הוא יתעלה מתנהג בענוה ושוכן את דכא הן הן גבורותיו והש"י יכפר בעדי ברוב חסדו ואולם רעיון זה א"א לאומרו ורבי יוחנן הרשה לעצמו לומר זה ברוב גדלו ודיבר על אזן שומעים הראוים לכך ומבינים שהוא רק לשבר את האזן ככל מליצות הכתובים אבל אנחנו שאומרים מימרא זו בכל מוש"ק תיקנו לנו מסדרי התפלות הנוסח כ"מ שאתה מוצא גדולתו וכו' כדי שלא יהא נכלל בו הרעיון הרם הלז משום דלאו כל אדם יבין המליצה ויבוא ח"ו לחשוב תועה כמובן. ונתישב מה שדקדק הגאון מהר"י ברלין ז"ל בנוב"י שם על הנוסח שאנו אומרים שלא כנוסחת הש"ס וק"ל. וע' בינה לעתים עת לספוד דרוש ע"ב מ"ש במימרת ר"י זאת:

רש"י ד"ה קורין בעריות. שמי שיש עבירות בידו יפרוש מהן לפי וכו'. בתוי"ט העתיק לשון רש"י ז"ל מן לפי וכו' ומסיים אבתרי' וכלומר וכל מי שנכשל באחת מהן יזכור ויכלם ויחזור בתשובה הרמב"ם עכ"ל. ולא ידעתי מדוע השמיט ראש דברי רש"י ז"ל דאילו העתיק הלשון מן שמי שיש וכו' לא הי' צריך להאי וכלומר וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה במנחה. ובמדרש יש וכו'. ע' תקונים תקון נ"ו וכל אינון עריין אינון ס"ם ונחש דתבעין למעביד דינין ומגלין לון קדם ד' ובג"ד אתקריאו עריות וכו' יעו"ש והבן:

בד"ה מפטיר. קשיא וכו'. עמהרש"א שהקשה על התוס' ב' קושיות ומה שתירץ לא הבנתי שאינו עולה רק לקושיא א' אבל הקו' הב' עדיין במקומה עומדת שהרי גם הפטרת שבת ור"ח אינה כלל מענין הקריאה ואפ"ה היא דוחה כל הפטורות של סדר השנה שהן מענין הקריאה אמאי לא תדחה גם אלו ממש כמ"ש המהרש"א גבי הפטרת מחר חודש ובמה חילק בין הפטורות אלו ודברי מהרש"א צריכים לי תלמוד: ע"ב.

גמ'. ר"ל אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. עתוי"ט וטו"ז סימן תכ"ח שהקשו לשאול דהרי בזמן המשנה הי' רק הפותח והחותם מברכין אבל שאר הקוראי' אין מברכין כלל גם בטו"א העיר בזה ויעו"ש מה שיישבו. והנה מה שתירץ התוי"ט ז"ל דמשכחת לה בתעניות שאין קורין כל פרשת בחקותי רק חותם בסיום הקללות ע"ש. מצאתי דאתי לידי בשאלה ספר בנין אריאל לש"ב הגאון המפורסם מו"ה שאול זללה"ה אבד"ק אמשטרדם יע"א ושם כתב על התוי"ט ואיני יודע מה תיקן בזה דהא תנן אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן והוא צריך להתחיל ולסיים בדבר טוב כדאי' בגמ' וכיון דמ"מ האחרון החותם צריך לחתום בדבר טוב ולברך אחריו למה לא יפסיקו בקללות לפי דין המשנה שהרי האמצעי לא יברך כלל והאחרון יחתום בדבר טוב ויברך ועדיין הקושיא במק"ע ודברי התוי"ט בזה צ"ע עכ"ל. אמנם בבית דוד הסביר הדבר כראוי שאם היו מפסיקין הי' אותו שבא לקרות בסוף ומברך לאחרי' מברך על הקללות לפי שלא קרא בברכות כלל משא"כ כשהוא קורא את כולן דמתחיל ג"כ קצת בברכות שקודם הקללות עכ"ל. והעתקתי כל זה שלא כדרכי למען הראותיך דהשתא דברי רבינו התוי"ט מתוקנים ומובנים היטב ולפיכך כתב דאין נ"מ רק לענין החותם וסרה תמיהת הגאון מהר"ש זצ"ל. ברם מצד אחר לא נתקררה הדעת בתירוץ התוי"ט מפני דטפי משמע פשט לשון רשב"ל דנ"מ לענין שתי הברכות בין שלפניה ובין שלאחריה וע"ז לא העלה ארוכה דהרי רק הפותח מראש הברכות מברך. ומ"ש בטו"ז ליישב דגם בזמן המשנה היו שאר הקוראים יוצאים י"ח בשמיעת ברכות הפותח והחותם אבל אם רצו הי' כ"א מברך בפ"ע. יפה הקשה ע"ז רבינו התב"ש ז"ל בחידושי הש"ס כאן א"כ יפסיקו ולא יברכו והו"ל למיתני אין מברכין על הקללות ומ"ט החליט איסורא דאין מפסיקין. וגם מה שתירץ הטו"א ע"ד ישובו של הטו"ז דצריכין לשמוע הברכות והשתא נ"מ אם בא אדם א' באמצע הקריאה שלא שמע ברכת הפותח ודאי צריך לברך לפני' לעצמו והו"ל כאלו הן בעצמן מברכין ע"כ. והיינו כמ"ש רבינו הטו"ז ז"ל שם ותדע לך כן דאטו אם בזמן המשנה בא אחד לביהכ"נ בשעת קריאה דלא שמע הברכה לפני' וכי ס"ד שיקרא בלא ברכה עכ"ל. והרטו"א ז"ל סבר כהט"ז ועדיפא מיני' דלאו דוקא מי שיקרא אלא גם על שמיעתו לחוד יש לו לברך. הנה בתב"ש שם דחה גם דעת הט"ז באומרו לא ידעתי מנא לי' הא הא הברכות נתקנו משום כבוד קריאת התורה בצבור וכבר נעשה כבוד זה עכ"ל. המבין יראה שצדקה מאד השגתו שהרי כ"א מברך בשחר בה"ת ורק בצבור תקנו לברך עוד הפעם אבל רק הפותח והחותם ולא יותר אפי' מי שלא שמע הברכה וקרא ודאי א"צ לברך יותר וממילא אין מקום לתי' הטו"א. ובתב"ש תירץ עפ"מ דאי' בפרק בא לו דכל אחד מביא ס"ת מביתו וקורא בו להראות חזותו לרבים ובודאי מי שהי"ל ס"ת והיו קוראין אותו לעלות לתורה הי' הולך וס"ת בידו ואז הי' צריך לברך עלי' ולא יצא במה שבירך הפותח על ס"ת שבמגדל ולכן אין מפסיקין בקללות דשמא יצטרכו לזה שיש לפניו ס"ת שלו ויצטרך לברך ע"כ דבריו ז"ל ויעו"ש ולכאורה יש להקשות ע"ז מהגמ' בפרק דלעיל דכ"ב ע"א דמקשה על רב דאי ס"ד בישראל קרא לפניה מ"ט בריך ואיצטריך לשנויי לאחר תקנה והרי איכא לדחויי דלעולם קודם תקנה הוי וניחא מאי דלא בירך לאחרי' ואצ"ל שאני היכא דיתיב רב וכו' כדאמר התם והא דפתח בריך הוא משום שהי' לפניו ס"ת שלו ועלה למגדל עם ספרו לקרות מש"ה הי' צריך לברך לפני' ויש ליישב דא"כ הי"ל לברך גם לאחריה על ס"ת שלו הגם שיקרא רביעי אחריו בס"ת שבמגדל ויחתום בברכה וק"ל, ברם בקושטא א"צ לכל הדוחקים דבפשיטות א"ש ומעיקרא דקושיא דהט"ז והתוי"ט והטו"א ז"ל אחר המחילה רבה לק"מ וכמ"ש בנחלת יעקב על מס' סופרים פי"ב ובתוספות רעק"א בשם ס' לח"מ ובשול"ד בשם ספר עה"ח למהר"ח אלפנדרי ז"ל דבהדיא אי' בירושלמי דפרקין ובמס"ס שם דאפי' בזמן המשנה היו מברכין על הקללות לפני' ולאחרי' והשתא אם היו מפסיקין היו צריכין לברך החותם על המחצה הראשונה והפותח על המחצה השני' ואינו בדין שיברכו על הקללות לבדן מבלי לפתוח בדבר טוב ולסיים בדבר טוב וזה ברור ואמת ותיתי לי שבתחלת לימודי כיונתי מדעתי לישוב זה תלי"ת. וראיתי בבנין אריאל שדחה ישוב זה באמת הבנין שבידו הרמה וז"ל ומ"ש בספר שושנים לדוד בתירוץ הקושיא נראה דאישתמיטתי' הסוגיא דרב איקלע לבבל בתענית צבור ואז היו קורין ברכות וקללות עכ"ל. ובספר יד דוד הביא הקושיא בשמו ביתר ביאור דבסוגי' זו מוכח דבזמן רב קודם התקנה לא בירכו אז כולם והרי בת"צ שקורין קללות מברכין לפני' ולאחרי' א"ו דהש"ס דידן פליג אירושלמי בהא ואין מקום לתי' זה בישוב דברי רשב"ל בבבלי ונדחק הרב בעל יד דוד ז"ל הרבה להשוות דעת הבבלי להירושלמי והעלה דבת"צ קבוע אין קורין ברכות וקללות או עפמ"ש הר"ן דלהש"ס בבלי קורין ברכות רק בערב וא"כ י"ל דמעשה דרב הי' בשחרית שקראו פרשת השבוע ולהירושלמי י"ל שהי' בערב וקראו ויחל ע"ש. ואני הדל תמהני טובא על הגאון בעל בנין אריאל ז"ל דלא ידענא מאי קשיא לי' ובמה הוכיח מסוגי' זו שאין הקללות טעונין ברכה כאמור בירושלמי ובמס"ס והרי שפיר י"ל דגם הש"ס דידן סבר שמברכין לפני' ולאחרי' והגמ' בעי למיפשט מעובדא דרב דבת"צ קורין ארבעה דאל"כ מ"ט חתים ולא בריך א"ו משום דבעי למיקרי אחרינא אבתרי' והנה זה פשוט שאם נניח שקורין ארבעה בע"כ ג' קורין הברכות והרביעי קורא הקללות דהא תנינן אין מפסיקין בקללות ואע"ג דליכא אלא י"א פסוקים מראש אם בחקותי עד הקללות וצריכין להתחיל להרביעי ג' פסוקים שלפניהם כמ"ש התוס' בסוגיין וכ"כ הר"ן והמרדכי ונשארו ח' פסוקים לג' אנשים. בע"כ לרב השלישי דולג ולשמואל פוסק. וחידוש שלא דברו בזה הקדמונים ומקום הניחו לי לפרש בס"ד. אבל עכ"פ פשוט ומוכרח דהרביעי קורא כל הקללות וא"כ לעולם גם הבבלי סובר כירושלמי ומ"מ א"ש הסוגי'. דמעיקרא פשיט מדרב בישראל קרא ולא בירך לאחרי' ודאי דבעי למיקרי אחרינא בתרי' דאל"כ מ"ט לא חתים בברכה ודחי רב בכהני קרא ומש"ה פתח בריך חתים לא בריך דבברכות אין מברכין כל אחד לפני' ולאחרי'. ומסיים הש"ס ה"נ מסתברא דאס"ד בישראל קרא והאי דלא חתים בברכה משום דבעי למיקרי אחרינא בתרי' וא"כ הי' רב השלישי שבברכות. לפניה מ"ט בריך דבודאי הברכות אין טעונין ברכה לפני' ולאחרי' כמו הקללות דאין מפסיקין בקללות תנן אבל בברכות מפסיקין ומ"מ אין מברך רק הפותח ולא מי שמתחיל לקרוא באמצע הברכות א"ו דרב קרא בכהני ע"כ בירך לפני' או כמו שדחה הש"ס אח"כ דלאחר תקנה הי' ע"כ פתח בריך הגם שהי' קורא שלישי בברכות והא דלא חתים בריך משום דליכא יוצאין ולק"מ ודו"ק. וח"א אמר לפרש הוכחת הגאון בנין אריאל ז"ל משום דאי איתא כהירושלמי דקללות מברכין לפניהן א"כ הוי קריאה חדשה בפ"ע והקריאה שלפניהן היא סילוק קריאה ראשונה ובודאי צריך השלישי לברך לאחריה כיון שהרביעי שיקרא בקללות יברך לפניהן דהא כל עיקר שלא היו מברכין רק הפותח והחותם הוא מפני שהכל קריאה אחת משא"כ לשיטת הירושלמי הו"ל קריאת קללות קריאה בפ"ע וא"כ מדהוכיח הש"ס דידן דבת"צ קורא ד' מדרב לא חתים אלמא דפליג אירושלמי דאל"כ בכל אופן הי"ל לרב לברך לאחרי' עכ"ד. ולפע"ד אני מסופק בהא דאי הכי הו"ל למס"ס ולירושלמי לפרושי להדיא דהרי לפ"ז בשבת שקורין ברכות וקללות ועולין שבעה אז מלבד שהעולה לקריאת הקללות מברך לפניהן ולאחריהן גם הקורא לפניו חותם בברכה והקורא אחריו פותח בברכה וכל כי האי מלתא חדתא הו"ל לאשמעינן בפירוש ואנן לא שמענו התם רק דכל השירות צריכות ברכה לפניהן ולאחריהן אבל זאת לא שמענו שיתוספו עוד ברכה אחרונה להקודם וברכה ראשונה להמאוחר. וקצת יש להוכיח ממס"ס דליתא שהרי שם פי"ב גרסינן רבי יונתן וכו' חמא לרבי אבונא ספרא קרא שירת הבאר וברך לפניה ולאחריה א"ל ועבדין כן יעו"ש. ומשמע שלא הרגיש עד שקרא ר"א והרי עוד מקודם הי"ל להרגיש בשעה שהקורא לפניו בירך לאחרי'. א"ו דבאמת לא בירך אותו שלפניו כלל. ואם שלא נעלם ממני מה שיש לדחות אבל מסברא נראה בעיני כאמור. ועוד דלפי דעת התב"ש שהבאתי למעלה מי שיש בידו ס"ת שלו עלה למגדל וספרו בידו וקרא בברכה ובודאי מי שקרא לפניו בס"ת שבמגדל לא בירך לאחרי' דמסתמא לא ידע שיקרא זה אחריו. הרי דאע"ג דזה מברך לפני' מ"מ הקודם לו אינו מברך לאחרי'. וכן לדעת הט"ז הנ"ל הגם דהבא באמצע הקריאה מברך לפני' מ"מ הקודם לו ודאי אינו מברך לאחרי'. וה"נ דכוותה אע"פ דקורא הקללות מברך לפניהן מ"מ מי שקרא לפני' י"ל דאינו מברך לאחרי'. והגם שיש לדחות דלא דמי כמובן בקל מ"מ מצד הסברא נלע"ד דגם הכא הגם דקללות חשיבא קריאה בפ"ע לברך לפני' ולאחרי' אפ"ה אינה הפסקה בין הקריאה שלפני' ולאחרי' ושפיר הקורא קודם יוצא בברכה שלאחרי' שיברך החותם והקורא אח"כ יוצא בברכה שלפני' שבירך הפותח. ולפ"ז שוב אין הוכחה מהש"ס גבי עובדא דרב דחולק על הירושלמי וטוב לנו להשוות שני התלמודים ולהשיב פירוש הגאונים הנ"ל בדברי רשב"ל כאן על מכונם:

תנא כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק וכו'. כתב בטו"א ק"ל תיקשה מהא לרב אסי דאמר דהיינו טעמא דא"מ משום מוסר ה' וגו' לפ"ז ל"ל להתחיל ולסיים בפסוק שלפניהן ושלאחריהן בקריאת הקללות לחוד מרישא לסיפא סגי דהא אינו קץ ומואס בהן כיון שקורא את הכל עכ"ל. ובעיקר הענין כבר קדמו הר"ן ז״ל שכתב להדי' דתניא כוותי' דריש לקיש דההיא מתני' דמתחיל בפסוק שלפני' כוותי' אתיא ע"ש. אבל קושית הרטו"א צודקת מה יענה ר"א להברייתא. ולולא פירש"י ז"ל הייתי אומר דהעיקר כמ"ש רש"י עצמו בשם מס"ס דיליף לה מסיפא דקרא ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשו קוצין קוצין והש"ס סמיך אסיפא דקרא ומה שהביא רישא דקרא הוא טעם לעיקר הקריאה דברכות וקללות וכמ"ש הרמב"ם בפיה"מ כאן ובחבורו סופ"א דהלכות תעניות והא דאין מפסיקין הוא מסוף הפסוק ואל תקוץ וכו' כדדריש במס' סופרים ורשב"ל מפרש טעמא דקרא שלא יעשו קוצים קוצים שהוא משום שלא לברך על הקללות וגם רב אסי מצי למיסבר טעמא דרשב"ל. וא"ש טובא דהש"ס רשם לישנא דמתני' בתעניות ברכות וקללות ואין מפסיקין בקללות דלכאורה לא הו"ל לרשום רק ואין מפסיקין וכו' א"ו כמו שבארתי דיהיב טעמא לשני הדברים וע"ז אמר ר"א מה"מ היינו תרויהו מילי דא"ק מוסר ה' בני אל תמאס והוא כמו וגומר (עתו"ס ר"פ שלשה שאכלו שיש רבים כן) דמפסוק זה יש ראי' שקוראין ברכות וקללות כדי להראות שלא ימאסו במוסר ה' ותוכחתו וגם מבואר בכתוב שאין לעשות התוכחה קוצין קוצין והשתא מפרש ר"ל טעמא דסיפא דקרא לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. וע' במס"ס דאמר רבי לוי אינו בדין שיברכו להשי"ת על הקללות וכן הוא בירושלמי ושם לא נאמר רבי לוי אמר בלשון פלוגתא אלא הגירסא אמר ר"ל ומשמע שאינו חולק רק מפרש טעם הכתוב וריב"א חולק שם על ר"ל ואמר דטעמא אחרינא איכא משום דבר טוב יעו"ש אבל עכ"פ גם שניהם מודים דעיקרא דמילתא דאין מפסיקין הוא מכח המקרא אלא דפליגי בטעמא דקרא. ורב אסי סובר או כמר או כמר בטעם הדבר שלמד הוא מקרא ולשני הטעמים יש להתחיל בפסוק שלפניהם ולסיים בפסוק שלאחריהם והשתא מתוקמא הברייתא גם כרב אסי ומיושב קושית הטו"א וזו דעתו של הרמב"ם בפיה"מ ובחבורו ונסתלקה תמיהת הלח"מ ע"ש וק"ל. אך לפי' הראשון דרש"י ז"ל הדק"ל דלפ"ז מבואר בקרא הטעם שבמה שמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו מוסר ה' ותו ליכא לפרושי דר"ל מפרש טעמא דקרא וצ"ל דפליג על ר"א וא"כ הבריי' מוכחת דלא דרשי' לקרא כר"א וקשיא מה יעשה ר"א בהברייתא וצ"ע:

מ"ט הללו בלשון רבים אמורות וכו'. עטו"א מ"ש דאביי חילק בב' טעמים דהשתא א"ש גם אליבא דרב אסי יעו"ש. וחידוש שלא זכר שר מ"ש הר"ן דמימרא דאביי בטעמי' דר"ל שייכא. וע' בב"ח סימן תכ"ח שכתב כיון דמשה מפי עצמו אמרן ובלשון יחיד אינן בכלל מוסר ה' וכו' ע"כ ומשמע כדברי הרטו"א ז"ל. ותמוה על הב"ח שלא העיר דהר"ן לא סבירא לי' הכי וצ"ע:

ומשה מפי עצמו אמרן. התוס' רשמו מעצמו אבל כפי הנראה אשגרת לישן הוא ועיקר הנוסחא ככתוב בספרי הש"ס לפנינו מפי עצמו דהכי איתא בזוה"ק פרשת ואתחנן דרס"ה ע"א מאי מפי עצמו וכי ס"ד דאפי' את זעירא באורייתא משה אמר לי' מגרמיה אלא שפיר הוא והא אתערנא מעצמו לא תנינן אלא מפי עצמו ומאי איהו ההוא קול דאיהו אחיד בי' וע"ד הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו מפי ההוא דרגא דאתקשר בי' על שאר נביאי מהימני עכ"ל הטהור. ובזה נחה דעתנו במה שיתעורר כל איש בראותו האמור כאן בגמרא. וע' באוה"ח ריש פרשת דברים ובאמת דבריו הקדושים מבהילים ואי אפשר לקבלם כפשוטם ח"ו אבל יכול להיות שהמעתיקים שגו ויש איזו ט"ס וחסרון בדבריו ועיקר כונתו הטהורה היתה עפ"י ד"ק של הזוהר שהבאתי:

אר"ז הלכה מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם וכו'. הקשו הראשונים ז"ל דמתניתין היא ואין עולים להם מן החשבון ומ"ט נקט הלכתא כברייתא ומה שתירצו כבר העירותי במשנה דלפי האמור שם בבו"ה ובשבת במנחה לית דס"ד לפרושי שיטה ג' יעו"ש. אמנם לפי המבואר בפיה"מ להרמב"ם ז"ל פירושא דמתני' שאינה עולה להם אותה הקריאה שקורין בב' ובה' לקריאת יום שבת ולא נאמר שיחשבו השלשה שקראו ויקראו ד' ביום שבת ממקום שפסקו בו השלשה לקריאתה וישלימו לחשבון שבעה אלא חוזרין לראש הפרשה עכ"ל וחדשות שמענו דהתנא קמ"ל שני דברים חדא שקורין מראש הפרשה ועוד שקורין שבעה דסד"א דגם השלשה קורין מצטרפין למנין שבעה שתיקנו לקרות בשבת והשתא מי ערב בדבר דאין משנתנו סברה דהפרשה האחת שקראו בשבת במנחה ובב' ובה' נחשבת למנין וא"צ להתחיל בשבת שחרית רק ממקום שפסק דהיינו מראש פרשה שניה והא דתני ואין עולים להם מן החשבון לא אתי לאפוקי אלא שלא יחשבו הג' קרואים למנין דה"א דקורין בשבת ארבעה דבהדי ג' שקראו בחול הו"ל ז' מש"ה אשמעינן שאין עולים מן החשבון ויש לקרות שבעה גברי מראש פרשה שניה ואילך ומש"ה לא אמר ר"ז הלכה כמתני' משום דאיכא למיטעי כנ"ל אלא פסק הלכה כר"י בברייתא דמפורש בה מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין וכו' ולשבת הבאה דגם הפרשה אינה עולה ומתחילין מראש ומיושבת קושית הרשב"א והר"ן בטוב טעם עפ"י דברי הרמב"ם:

תוס' ד"ה משה מעצמו אמרם. וברוח הקדש. כונתם לתרץ מאי דקשיא טובא איך ניתן לומר דח"ו משה רבינו אמר דבר א' בתוה"ק שלא מפי הקב"ה ע"כ כתבו דבאמת גם קללות שבמשנה תורה אמרן ברוה"ק אבל לא ידעתי במה יישבו מ"ש דמעצמו אמרן דכיון שאמרם ברוה"ק הרי אינו מעצמו רק כמו אשר שם ה' בפיו. והקרוב אלי דסוד ה' ליראיו ורבותינו הקדושים בעלי התוספות ז"ל נתכוונו שלא אמרם מפי הגבורה כמו שאר התורה אלא מפי ההוא דרגא דרוה"ק דאתקשר בי' רעיא מהימנא וכמ"ש בזוה"ק שהעתקתי בגמרא:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה