נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא
פרק רביעי
בעזר המשביר חכמה בלא כסף ובלא מחיר. אתחיל פרק בני העיר. ויהא רעוא שאזכה לגומרו במזמור שיר. אמן:
מתני' בני העיר שמכרו וכו'. רבינו בעל המאור ז"ל כתב בשם רבינו אפרים ז"ל האי מתני' קשיא רישא אסיפא דכולי' רישא שמעינן מינה היכא דלא מעלי לה אסור וסיפא דקתני אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים שמעינן מינה דלא בעינן עילוי' וכיון דקשיא רישא אסיפא ליכא למישמע מינה אי מעלין דוקא אי מורידין דוקא אלא מדקאמרינן לקמן גבי ס"ת כיון דלא קא מעלי לי' אסור אלמא מעלין דוקא ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחין בדמיהן תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא נמי סיפא ספרים לא יקחו מטפחות ולעולם אפי' ספרים לא יקחו בדמיהן ספרים אלא תורה עכ"ל הטהור. וכל מעיין ירגיש שעדיין לא אורו עינינו בישוב משנתנו וכבר העיר ע"ז רבינו הר"ן ז"ל דאע"ג דמגמרא הכי משמע דעילויא בעינן מיהו אכתי היכי משמע הכי ממתניתין ואמאי נקיט תרי גווני דדיוקא דחד סתר לדיוקא דאידך אבל גם תירוצו של הר"ן ז"ל אינו משביע ע"ש שהאריך ליישב ועשעה"מ פי"א מהלכות תפלה מ"ש בביאור דבריו ועיין במג"א סי' קנ"ג סק"ד שחילק דלמכור לכתחלה אסור רק כדי לעלויי' אבל אם מכרו כבר שרי אפי' לקנות קדושה כיוצא בה. ואולם אם אמנם כן הוא דמתני' מיירי אפי' למכור לכתחלה כדי לקנות קדושה יותר גדולה דשרי וכמ"ש בחי' הרשב"א הובא בקרבן נתנאל דהא דנקיט בכולא מתני' לשון דיעבד הוא משום תורה דאסור למכור לכתחלה אבל לעולם דבכולן מוכרין לכתחלה בשביל עילויא וע' בפרישה שם סק"ג שכתב מדעתא דנפשי' דאיידי דסיפא נקיט מכרו לאשמעינן דאפי' כבר מכר אין לקנות גריעא מינה ולא ידע שכבר הרשב"א ז"ל דבר מזה. מ"מ קשה לומר דזהו החילוק בין רישא לסיפא וכמ"ש המג"א כיון דבתרויהו נקט לשון דיעבד. ובפני יהושע כתב על כל התירוצים הנ״ל שהם דחוקים ותירץ דלכתחלה אם אפשר למצוא על אחר קדושה גבוהה מיבעי לעלויי' דוקא אך אם אין מצוי לקנות שרי אפי' כיוצא בה ולהוריד הוא דאסור ע"ש וכבר קדמו התוי"ט בזה דטפי עדיף להעלות ומשורת הדין מותר אפי' בשוין. ואולם בעניי לא הרויתי צמאוני בדברים אלו דקשה בעיני לאוקמי מתני' בתרי גווני דרישא מיירי לענין מצוה מן המובחר ובמקום דאפשר לעלויי' וסיפא מיירי לענין שורת הדין והיכא דלא אפשר דזהו דוחק. ואחר אחרון בא חכם רבינו בעל טורי אבן ז"ל ויישב דיוקי דמתני' ברווחא דרישא קאמר דמעלין בפעם ראשונה ולאו בחדא מחתא מיירי אלא מילי מילי קתני וכולה בקדושה ראשונה מיירי דבעי לעלויי' דוקא וסיפא קתני לענין הדברים שקנו בעד מעות הקדושה הא' דאז מורידין הוא דלא אבל בשוין שרי יעו"ש שהאריך. ובשפלותי נקיטנא בשפולי גלימא דהגאון ז"ל ואביא לו ראיה מלשון הרמב"ם ז"ל בחבורו ה"ת פי"א הי"ד שהעתיק דין המשנה בני עיר שמכרו ביהכ"נ וכו' מכרו תיבה וכו' מכרו מטפחות וכו' מכרו חומשין וכו' יעו"ש דדייק ונקט בכל פעם תיבת מכרו וזה חידוש על רבינו הגדול ז"ל שדרכו לשנות בלשון קצרה ומדוע לא בחר לשון ערומים דרבינו הקדוש במתני' דלא תנא רק פעם אחת בני העיר שמכרו רחובה של עיר והדר נקט סתמא ביהכ"נ לוקחין תיבה תיבה לוקחין וכו' ומלת מכרו דרישא אכולי בבי קאי א"ו כדעת הטו"א ומש"ה הרמב"ם שצריך לפרש דבריו יותר מהתנא כמ"ש הטו"ז ביו"ד ריש הלכות מליחה דקדק להכפיל מלת מכרו כדי שלא יטעו דבחדא מחתא מיירי דהיינו אותה תיבה שלקחו בדמי ביהכ"נ לא יקנו בדמיה אלא מטפחת ומטפחת זו יקחו בדמיה חומשין וכן בכולם קמ"ל דליתא דבכה"ג מותר אפי' בשוין אלא מכרו תיבה היינו בבא בפ"ע שמכרו תיבה שהיא קדושה ראשונה ולא אותה תיבה שזכר מקודם שנלקחה בדמי ביהכ"נ וכן מכרו מטפחת לא קאי על מטפחת שקנו בעד דמי תיבה אלא מיירי במטפחת שקנו מתחלה והיא קדושה ראשונה. ומה"ט לא כתב הרמב"ם סיפא דמתני' משום דכיון דדייק ברישא דדוקא בפעם א' צריך להעלות ממילא ש"מ דאם מכרו אותו דבר שקנו עבור הדבר הראשון א"צ להעלותו ומותר לקנות השוה ואי לאשמעינן שאסור לקנות הפחות כבר זכר בראש ההלכה דמעלין בקדש ולא מורידין ולא חשש שיטעו דדוקא בית המדרש שהי' קדושה ראשונה אסור לעשותו ביהכ"נ אבל מה שבא מכח קדושה אחרת מותר אפי' להורידו מפני שסמך על המבין דלשון מעלין בקדש ולא מורידין משמע דאחר שכבר העלוהו אף שלא הי' לו קדושה זו מעיקרא שוב אין מורידין אותו ועוד שסמך עצמו על מ"ש בהלכות בית הבחירה פ"ג הט"ז שנותנין תחלה הלחם על שלחן של שיש וכיון שערכו אותו אח"כ בפנים על השלחן המצופה זהב שוב ביציאתו נותנין אותו על שלחן של זהב משום מעלין בקדש ולא מורידין וגם מ"ש בהלכות כלי המקדש פ"ד הכ"א מעלין משררה לשררה גדולה ממנה ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה וכו' וכן ע מ"ש בהלכות עבודת יוה"כ פ"א ה"ג הראשון חוזר לעבודתו והשני עובר וכל מצות כהונה גדולה עליו יעו"ש בכ"מ דמכל אלה מוכח דהגם שלא הי"ל קדושה זו מתחלה מ"מ כיון שכבר העלוהו שוב אין מורידין אותו וממילא ה"נ אם מכרו ביהכ"נ ולקחו תיבה ואם שוב מכרו התיבה ההיא אסור לקנות בדמי' קדושה פחותה ממנה אלא דוקא קדושה כיוצא בה וע"כ לא הי' צריך רבינו להשמיענו יותר. ורבינו הטור בסימן קנ"ג הלך בעקבות הרמב"ם והוסיף ג"כ תיבת מכרו בכל פעם אלמא דס"ל ג"כ כפירוש הטו"א וכמו שבארתי ומה שסיים הטור אבל איפכא להורידן מקדושתן לא אע"ג דכבר מרישא שמעינן דדוקא בפעם ראשונה אבל הכא מכח קדושה ראשונה א"צ להעלותו ואין אסור אלא להורידו ה"ט משום שרצה רבינו הטור ז״ל להודיע זה גופי' דאפי' הבא מכח קדושה אחרת אסור עכ"פ להורידו שהרי עדיין לא כתב הטור דמעלין בקדש ולא מורידין ואע"ג שכתב בראש הסימן דאסור לעשות מביהמ"ד ביהכ"נ סד"א דדוקא בקדושה ראשונה אבל אם מכרו הבא מכח קדושה אחרת מותר לקנות בדמי' אפי' קדושה פחותה ממנה שהרי הדינים שסמך עליהם הרמב"ם לא זכרם הטור ז"ל בשום מקום מפני שאינם נוהגים בזה"ז ולפיכך הוצרך הטור לכתוב דכיון שכבר העלו הדמים וקנו בעדם קדושה גדולה שוב אסור להורידן מקדושתן וזהו דדייק רבינו הטור וכרב אבל איפכא וכו' דלכאורה שפת יתר היא מי לא סגי לי' לכתוב אבל להורידן מקדושתן לא ומלת איפכא מיותרת לגמרי אבל לפמ"ש דבש וחלב תחת לשונו הזהב של רבינו דאילו הי' אומר אבל להורידן וכו' הוי משמע דקאי על אותן דברים שאמר בהם שאם מכרום יש להעלותן ע"ז סיים אבל להורידן לא ואולם אכתי ה"א דדוקא בכה"ג שאם מכרו תיבה לוקחים מטפחת שהיא עילוי' אבל אין לוקחין ביהכ"נ שהיא הורדה אמנם אותה מטפחת שקנו בעד דמי התיבה אם מכרוה ה"א דמותר להורידה מקדושתה ולקנות בדמיה תיבה מש"ה דייק הטור וכתב אבל איפכא דמשמע אחר שהעלו הדמים אסור לעשות איפכא ולהורידן מקדושתן שכבר עלו אליה ולהחזירן שוב לקדושתן הראשונה וזה כל חידושי' של סיום דברי הטור דאילו בפעם א' כבר השמיענו דמעלין וממילא ידענא דלא מורידין וכל מבין ירגיש עומק כונת מלת איפכא דמוכח כמו שפירשתי. ובהכי א"ש מה שדקדק בתוי"ט דמדכתב הטור אבל איפכא וכו' נראה ודאי דלא קפיד אלא להוריד אבל להשוות שרי וכמ"ש ב"י בשם מהרי"א ז"ל ואפ"ה העתיק הרישא דנקט בעילויא והביא התוי"ט ראי' מזה לשיטתו יעו"ש אבל לפמ"ש אין ראיה ושפיר מצינן למימר דהטור ס"ל כרוב הראשונים ז"ל דעילויא דוקא אלא דבבא מכח קדושה אחרת קאמר דדוקא להורידן לא ותיבת איפכא הכי דייקא להדיא. אמנם בדעתו הגדולה של מהר"י אבוהב ז"ל אפשר לומר דבקושטא גם הוא ביאר דיוקי דמתני' כהרב טו"א אלא דלא דייק תיבת איפכא שבטור ומש"ה ס"ל דדוקא המשנה שפרטה בסיפא כל הקדושות שפיר יש לפרש דקאי אאותן דברים שזכר מקודם דהיינו אבל אם מכרו אותה תורה שקנו בעד ספרים לא יקחו ספרים ואם מכרו ספרים היינו אותן שקנו בעד מטפחת לא יקנו מטפחת וכן להלאה וכמו שביאר הטו"א אבל הטור שסתם וכתב דלהורידן מקדושתן לא משמע הכונה בפשיטות דעל קדושה ראשונה קאי ולא דוקא על הבא מכח קדושה אחרת וממילא ש"מ דס"ל דעילויא לאו דוקא ודיוקא דסיפא דוקא דבשוין שרי ויונח בזה מה שהתפלא בטו"ז שם סק"א על מהרי"א למה דקדק מדברי הטור טפי מן המשנה דהא במשנה אמרינן ג"כ ספרים לא יקחו מטפחות משמע הא כיוצא בהן מותר ויעו"ש מה שטרח ליישב קושיא זו אבל לפי האמור ניחא דבמתני' יש לפרש כמבואר דדיוקא דסיפא קאי על מה שקנו בעד דמי קדושה אחרת אבל סתימות לישנא דהטור משמע יותר דקאי אקדושה ראשונה וא"ש דעת מהרי"א ז"ל לפ"מ שלא שם עינו על יתור תיבת איפכא אבל אנן דדייקינן לישנא דא דבודאי דברי רבינו הטור ז"ל דברים שבמנין הם משמע לן דגם הטור כיון למה שנתכוונה סיפא דמתני' לפום מאי דאמרן. ומתוך הדברים יתבאר לך דאין מקום למה שדקדק הרמ"ז ז"ל דמעיקרא הו"ל למתניתין לאשמעינן איסורא ומ"ט התחיל בבבא דהיתרא יעו"ש בקול הרמ"ז מ"ש בזה אבל לפי' הטו"א א"ש ברווחא דאילו הי' מתחיל בני העיר שמכרו תורה לא יקחו ספרים וכו' הייתי מפרש שמכרו בפעם הראשון קדושה שקנו בעד דמים ובאמת בכה"ג לא סוף דבר שאין מורידין אלא אפי' להשוות אסור דבעי להעלות דוקא מש"ה הי' התנא מוכרח להתחיל בהיתרא וקמ"ל דמעלין דוקא והדר תני בבי דסיפא דמשמע שפיר דקאי ארישא על הדברים שקנו בדמי הדברים שמכרו ובזה דוקא להוריד אסור אבל להשוות מותר:
את כל זאת כתבתי כיהודא ועוד לקרא להיות מסייע סיוע שיש בו ממש לד"ק של הגאון בעל טו"א ז"ל אכן כשאני לעצמי נלע"ד לבאר משנתנו דלעולם דיוקא דרישא דוקא ובעינן להעלות הדמים ולא להשוותם והא דקתני סיפא דלא מורידין דמשמע הא להשוות שרי מש"ה נקיט התנא הכי מפני שסיים וכן במותריהן. וחדשות אני מגיד דסיום זה לא קאי אלא אסיפא דבמותריהן לא נאסר רק להורידן מקדושתן אבל לקנות קדושה כיו"ב שרי ושפיר סמיך תנא ארישא דידעינן מינה דעילויא דוקא אבל שוין אסור וכ"ש פחותין ושוב תנא סיפא דהו"ל לכאורה משנה יתירה דמדיוקא דרישא שמעינן לה אלא דתניי' משום הסיום דמסיים וכן במותריהן דבהא אסור להוריד אבל לעלויי' לא בעינן ומובן מעצמו דבזה ניחא ג"כ דקדוקו של הרמ"ז ז"ל מאי דתני בבא דהיתר תחלה משום דאי הוי תני סיפא תחלה והי' מסיים וכן במותריהן ה"א דמ"ש אח"כ דבעי לעלויי קאי גם על המותר ע"כ נקט מעיקרא רישא דבעי לעלויי והדר נקט סיפא דאסור להוריד ואהא מסיים וכן במותריהן דקאי רק אסיפא. וד"ק של מאור עינינו רש"י ז"ל מורין בפירוש כוותי במ"ש וכן במותריהן מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה. ולכאורה דבריו תמוהים דהו"ל לסתום ולכתוב שיעשו מן המותר כמו בעיקר הדמים או שיפרש להדיא שיקחו מן המותר דבר שקדושתו גדולה והר"ן ז"ל באמת נזהר מזה וכתב על וכן במותריהן מכרו ספרים וכו' צריכין ליקח ג"כ מן המותר תורה והכי הו"ל גם לרש"י לכתוב. א"ו דאשמעינן רש"י ז"ל במלים מעטים דברישא צריך להעלות דוקא אבל בהמותר יכול לקנות השוה רק לא דבר שקדושתו פחותה וקמ"ל פירושא דמתני' דדיוקא דרישא דוקא ובסיפא נקט לישנא משום הסיום דהאי וכן במותריהן לא קאי אלא אסיפא דבהא אין אסור אלא לקנות קדושה פחותה. והר"ן שלא כתב כן הוא משום דאזיל לטעמי' שטרח ליישב סתירת הדיוקים במשנה עפ"י דרכו אלמא דלא ס"ל כדברינו אבל רש"י גילה דעתו כאמור. וע' בהרע"ב שכתב ג"כ כרש"י ומשמע שביאר ג"כ הכי. וכפי הנראה גם דעת הטור הוא כן ומש"ה כתב תחלה שצריך להעלות דוקא ומ"ש אח"כ אבל איפכא להורידן מקדושת לא הוא משום הסיום וכמו ששנוי במשנה וממילא אזיל לי' דקדוקו של רבינו התוי"ט שהבאתי לעיל. ומסיים הטור בפירוש ואפי' אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה אין יכולים לשנות המותר לקדושה קלה עכ"ל ואחשבה למשפט שהדברים ידברו בעצמם דכונת רבינו הטור כמ"ש שפסק תחלה שיש להעלות לקדושה חמורה ומשמע דלכיוצא בה לא והדר אמר דלהורידן מקדושתן בשום אופן לא ואפי' אם נשאר קצת מעות לא ישנו אותן לקדושה קלה דמשמע אבל לקדושה שוה שרי והוא כדעת רש"י והרע"ב ז"ל ודברי הטור מבוארים יפה בדרך זה והוא עמוד גדול לסמוך עליו ישובי בפירושא דמתניתין:
ולולא דמסתפינא להמציא חילוק חדש להלכה הייתי מיישב קושית רבינו אפרים ז"ל בפשיטות דלעולם רישא וסיפא דמתני' גם שניהם דוקא ואתו למעוטי. דדיוקא דרישא ממעט שוה דלא משום דמעלין בקדש ודיוקא דסיפא אתי לאפוקי שוה דשרי משום דאין מורידין דוקא אבל יכולים לקנות קדושה כיו"ב. ואי תימא היכי מצינן למימר הכי והא הני דיוקי סתרי אהדדי איכא לשנויי דתרי גווני שוין איתנהו חדא לקנות קדושה זו ממש כגון בעד רחוב זה רחוב אחר או בעד מטפחת זו מטפחת אחרת וזה מותר מפני שאינו שינוי כלל והוא מדויק מסיפא וחדא לקנות דבר אחר שקדושתו שוה לדבר שמכר כגון בעד נביאים קונה כתובים ששנים אלה דברים שונים המה אבל קדושתן אחת לדעת הר"ן ז"ל בשמעתין או בעד חומשין נביאים וכתובים לדעת מרן בש"ע סי' קנ"ג ס"ב או בעד מטפחת קונה תיק שהם דברים שונים וקדושתן שוה לדעת הרמב"ם פי"א הי"ד מהלכות תפלה או בעד תיבה בית המדרש לדעת הרב טורי אבן יעו"ש וזה אסור ומדויק מרישא משום שהוא שינוי ע"כ בעי לעלויי' דוקא ומיושבת המשנה ברווחא. ולפ"ז מותר לקנות בעד תיבה תיבה וכדומה אלא שדברו חכמים בהוה דמסתמא כשמכרו אותה אינה צריכה להם (ועלח"מ שם מ״ש לענין ביהכ"נ דמיירי שיש להם ביהכ"נ אחר) והם רוצין לשנותה לדבר אחר ואז צריכין לשנותה דוקא לקדושה חמורה ולא לשוה. ומה ימתקו בזה דברי רבינו הגדול ז"ל שם דמרן הכ"מ ז"ל הוכיח במישור מדבריו דבעי לעלויי דוקא אבל לכיו"ב לא והקשה בתוי"ט שהרי אח"כ הלכה י"ז כתב הרמב"ם בני הכפר שרצו למכור ביהכ"נ שלהן או לקנות בדמיה ביהכ"נ אחר וכו' והרי שהתיר בשוים והיא קושיא עצומה ועי"ז דחה דברי הכ"מ אבל עדיין דברי הרמב"ם צריכין ישוב שלא יסתרו א"ע וע"ש בתוי"ט שיישב עפ"י דרכו. ואולם לפמ"ש יבוארו דברי רבינו בטוב והא לך לשונו בהלכה י"ד וכן בני עיר שמכרו ביהכ"נ יש להן ליקח בדמיו תיבה מכרו תיבה יש להן ליקח בדמיה מטפחות וכו' אבל אם מכרו ס"ת אין לוקחין בדמיו אלא ס"ת אחר שאין שם קדושה למעלה מקדושת ס"ת עכ"ל ובודאי צדקה דעת מרן ז"ל דמוכח להדיא דס"ל לרבינו דמעלין דוקא שהרי לא כתב רק רישא דמתני' ולא סיפא ואולם יש לדקדק טובא דא"כ מה הלשון אומרת אבל וכו' אין לוקחין בדמיו אלא ס"ת דמשמע כאלו משמיענו איסורא גבי ס"ת והרי אדרבה היתרא אשמעינן שהרי בכל מאי דחשיב מקודם צריך לקנות דוקא קדושה חמורה ולא כיוצא בה ובס"ת לוקחין ס"ת אחר וא"כ הו"ל למינקט לישנא דהיתרא אבל אם מכרו ס"ת לוקחין בדמיו ס"ת אחר מפני שא"א להעלותו וזה דקדוק עצום בעיני. ולפום מאי דאמרן בס"ד יבואר על נכון דבאמת בכל הדברים מותר לשנות לאותו דבר ממש אלא דמסתמא אינם חפצים בזה הלכך אשמעינן שיכולים לקנות דבר אחר ובלבד שיהא קדוש יותר אל אם מכרו ס"ת אז אסורין לשנות על דבר אחר כיון שאין שם קדושה יותר חמורה ע"כ מוכרחים לשנותו על ס"ת אחר דזה מותר גם בכל הדברים שבקדושה וזה מדויק מאד בלשון רבינו למעיין היטב. והשתא מוכח מדבריו דדוקא אם באים לקנות בעד זה דבר אחר אז יש להעלותו אבל אם קונים ממש דבר זה שמכרוהו כגון שמכרו תיבה ולוקחים תיבה אחרת שרי בודאי וא"כ ממילא יפה כתב בהי"ז דמותר למכור ביהכ"נ ולקנות בדמיה ביהכ"נ אחר דגוונא דא דשוין מותר כיון שקונה קדושה זו ממש ואין כאן סתירה כלל דבהי"ד שמעינן דבעי לעלויי דוקא היכא דבעי לשנות מדבר לדבר ובהי"ז מיירי שאינו משנה רק בדבר זה עצמו מישן לחדש שרי. איברא דלישנא דהכ"מ מוכח דבכל אופן אסר רבינו בשוין וע"כ צדקה השגת התוי"ט על דברי מרן ז"ל אבל בישוב סתירת פסקי הרמב"ם אין אנו צריכים למה שדחק רבינו התוי"ט ז"ל דלדידי' אכתי קשיא לישנא דאיסורא דנקיט רבינו דהא אדרבה היתרא קמ"ל שא"צ לעלויי אפי' ממצוה מן המובחר אבל עפ"י דברינו יתבארו ד"ק של רבינו בטוב טעם והכל ניחא בס"ד. ובקרבן נתנאל אות כ"ב כתב דהרמב"ם מיירי שקונין ביהכ"נ גדול מהראשון וכ"כ גם באות י"א דהגדול יותר בשיעור הוי עילוי' והחזיק בסברא זו בהגהותיו נתיב חיים לש"ע או"ח סימן קנ"ג ע"ש. ואולם גם הרמ"ז ז"ל העלה סברא זו אבל בשושנים לדוד דחאו בדברים נכונים והוכיח במישור דאין זה עילויא ועשו"ת ח"ס יו"ד סי' רנ"ד שהאריך ג"כ להוכיח שם דהידור טפי לא הוי עילוי'. וחידוש על הרב ק"נ ז"ל דפשיטא לי' דהוי עילויא. ברם מאי דקשיא עדיין על מ"ש הרמב"ם דלכתחלה מותר למכור ביהכ"נ כדי לקנות ביהכ"נ אחר כדמשמע פשט לשונו והרי בגמ' מוכח דשאר מילי לבר מס״ת אסור למכור לכתחלה אלא בשביל להעלות הדמים ועמג"א סי' קנ"ג סק"ד מ"ש ליישב ועמחהש"ק שם ועש"ך יו"ד רס"י בר"ן. לפע"ד יש ליישב בפשיטות דדעת רבינו דס"ת חמיר משאר מילי דהרי אפי' יחיד לא ימכור ס"ת וביהכ"נ דיחיד רשאי למכור כמ"ש הב"י בשם הנימוק"י שהוכיח כן מדברי הרמב"ם וע' בתשובת הריב"ש שהועתקה בב"י מה שהוכיח במישור מדברי הרמב"ם דאפי' ס"ת של כפרים אפי' זט"ה במא"ה אינם יכולים למוכרו ומש"ה ס"ל לרבינו ז"ל דבשאר דברים פשיטא להש"ס דגם לכתחלה מוכרין כדי לקנות קדושה אחרת כמוה ממש כגון ביהכ"נ בשביל ביהכ"נ אחר וכל האבעיא היא רק בס"ת לבד משום דחמיר ע"כ בעי אם מוכרין לכתחלה בשביל ס"ת אחר דלא מעלי לי' או דילמא כיון דא"א לעלויי' שרי כמו בשאר דברים שמוכרין בשביל השוה ממש ורבינו הכריע בהאבעי' לחומרא מפני חומר קדושת ס"ת אבל באינך מילי פסק דמותר כיון דהש"ס פשיטא לי' להיתרא וע' היטב בגמ' דכ"ז ע"א ותראה דמתפרש בטוב כמו שכתבתי לדעת רבינו דבשאר דברים לא מספקא לי' דבודאי מוכרין לכתחלה ביהכ"נ בשביל ביהכ"נ אחר ודוקא בס"ת מספקא לי' יעו"ש וק"ל:
רחובה של עיר. כתב בראש יוסף רחוב זכר וה"א נקבה במפיק רחוב שלה של עיר ע"כ וחידוש שלא זכר שר דברי התוי"ט בד"ה בדמיו וז"ל אעפ"י דרחובה לשון נקבה רחוב ל"ז ואפשר דה"ה דרחובה קרינן במפיק אבל בסדר המשנה דבירו' הגרסא בדמיה עכ״ל הרי שנסתפק בקריאת המלה ואולם מאי דקמבעי' לי' להרתוי"ט ז"ל פשיטא לי' להרב ראש יוסף ז"ל משום דבסיפא קתני לא יקחו את הרחוב וכמ"ש בשול"ד וע' קול הרמ"ז שהביא מלשון הגמ' אבל חכ"א הרחוב אין בו וכו' בלשון זכר גם הרמב"ם פי"א הכ"א מה"ת נקיט בלשון זכר ע"ש. ואולם מצינו בתוספתא פ"ב ר' מנחם בר"י אומר בני הכנסת לא יקחו את הרחבה וכו' אלמא דקרינן רחבה בלא מפיק ה"א גם בגמרא פרקא דלעיל דכ"ג ע"ב ברכת רחבה וה"נ בפ"ק דכתובות ד"ח ע"ב ברחבה ושם ברכת רחבה הכל בה"א נקבה. וכן במו"ק דכ"ה ע"א מברין עליו ברחבה ובמשנה פ"ב דב"ק די"ב ע"ב אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית מצדי הרחבה וכו' אך ברש"י שם הגי' מצדי הרחוב ובתוי"ט לא העיר שם ע"ז. ועפירש"י עירובין ריש דף ק"א רחבה שאחורי הבתים ומש"ה נקט לה משום שאין משתמשין בה תדיר ואין בעה"ב חושש לה לעשות לה וכו' הכל בל"נ וכן במס' ביצה דף ל' ע"א בד"ה אבל רחבה שאחורי הבתים קרוייה מוקצה ע"ש שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסין ויוצאין בה וכו' וכן בסוטה דף כ"ז ע"ב בד"ה מגרש רחבה פנויה וכו'. ובמס' עירובין יש הרבה וע"ש דף כ"ד ע"א רחבה שאחורי הבתים אין מטלטלין בה וכו' הרי בלשון נקבה ושם אח"ז ואר"ל וכו' מותר לטלטל בכלו בלשון זכר. מכל הלין לישני משמע דפעמים קורין רחוב בלשון המקרא והכי נקט תנא בסיפא דמתני' וברוב הפעמים לשון חכמים הוא רחבה שם תואר נקבה וע"כ שפר קדמי בעניותי לקרות הכא רחבה בלא מפיק וכגי' הירושלמי בדמיה ואע"ג דבסיפא נקט את הרחוב אין חשש משום דכך דרכו של תנא זימנין נקיט הכי וזימנין הכי כדי לאשמעינן דליכא קפידא במילתא משום ותבחר לשון ערומים וכמ"ש הר"ן ריש נדרים. ברם בכל המקומות שהבאתי כתיב רחבה בלא ו' וקרינן בקמ"ץ תחת הח' וא"כ כאן דכתיב רחובה בו' להורות על חול"ם משמע דקרינן במפיק ה"א. ושוב זכיתי ב"ה לספר לחם שמים למהריעב"ץ ז"ל וראיתי שהסכים לקרות במפיק דלא מצינו רק רחבה ע"ש. ומ"מ אפשר דבקושטא גם במשנתנו יש לגרום רחבה בלא ו' מחמת הראי' שהבאתי מהתוספתא דכאן ולפע"ד יש ראי' קצת מדתנן בנדרים פ"ה משנה ה' כגון הרחבה וכו' דגם הכא הגירסא רחבה וק"ל. אך בבכורים פ"ג מ"ב איתא ולנין ברחובה של עיר:
מטפחות פי' הר"ן ז"ל של ס"ת דקדישי טפי והביאו התוי"ט. ובפרישה סי' קנ"ג כתב ומדברי רבינו לא משמע כן שכתב אח"כ מטפחת לוקחין בדמיה חומשין משמע דע"כ מיירי נמי במטפחת של חומשין עכ"ל. ולא זכיתי להבין הראי' דנהי דגם בעד מטפחת של חומשין קונין חומשין מ"מ בעד תיבה יכול להיות שאין לוקחין אלא מטפחות של ס"ת ומתני' קמ"ל אח"כ דאפי' בעד מטפחת של ס"ת קונין חומשין דקדישי טפי ולא מיירי כלל ממטפחת של חומשין. ותו מאי ראי' מייתי מדברי הטור יותר מדברי המשנה. ואפי' למאי דמפרש הר"ן ספרים נביאים וכתובים ג"כ ודאי דקדישי טפי ממטפחת של חומשין ושל נביאים וכתובים מכ"ש דמטפחת של ס"ת וא"כ יוכיח מזה דמטפחת היינו של חומשין ובמה הוכיח מדברי הטור טפי נגד פי' הר"ן דהיינו של ס"ת. ודברי רבינו בעל פרישה ז"ל הם בעיני כספר החתום וכונתו נסתרה ממני:
דף כו.
אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו'. כבר הבאתי בסמוך התירוצים שנאמרו בישוב סתירת הדיוקים מרישא לסיפא. והנה הר"ן ז"ל תי' דכולא סיפא נקט בגריעא איידי דתורה דאיצטריך למינקט בגריעא יעו"ש. והקשה בגו"ר הספרדי מדאי' בריש קידושין דמתמה הש"ס ותני תרתי אטו חדא ופירש"י ז"ל הי"ל לילך אחר הרוב ואיך תני הכא חמשה אטו חדא ותירץ הרב שעה"מ ז"ל בהלכות תפלה דלא דמי דהתם לא אשמעינן מידי במאי דנקיט דרך גבי ביאה משא"כ הכא קמ"ל טובא במאי דתנא תורה לא יקחו ספרים וכמ"ש הר"ן ע"כ שפיר תני לכולהו הכי אגב תורה ע"ש. ולפע"ד יש להוסיף תבלין לדבריו דבפשיטות לא דמי דהתם הוי מצי לילך אחר הרוב ולמיתני דברים אבל הכא לא הוי מצי להמשיך חדא אחר הרוב דאי הוי תני תורה לא יקחו תורה הי' נגד האמת ומש"ה על כרחי' למינקט בגריעא ואיידי דקמייתא נקיט הכי בכולהו דלא הוי נגד האמת שהרי קושטא קאי דאסור להורידן אלא דגם להשוותן אסור. ומ"ש הר"ן ודמה"ט איצטריך למינקט ברישא דסיפא לא יקחו ספרים לאשמעינן דמותר למכור ישן מפני חדש או דאע"ג דאסור מכירתן מכירה כפי צדדי האבעי' ולא כתב הר"ן בפשיטות דלא מצי למינקט בשוין דהרי האמת שמותר לקנות תורה וכמו שכתבתי. היינו טעמא משום דאי הכי אכתי היינו מקשים למאי תני חמשה אטו חדא טפי הו"ל להשמיט האי חדא כל עיקר וממילא מדהוי תני אבל אם מכרו ספרים לא יקחו ספרים וכן בכולן היינו יודעים דמדשייר תורה דנקיט ברישא בע"כ מכרו תורה מותר ליקח תורה ע"כ האיר הר"ן ז"ל עינינו דטובא אשמעינן תנא בזה דאם איתא דמותר למכור ס"ת בשביל ס"ת אחר קמ"ל הא משום דמסתמא לא מיירי באיסורא דמכרו ס"ת שלא כדין ואי הוי שייר האי בבא כל עיקר הגם דהוינן ידעין דאם מכרו ס"ת שרי לקנות ס"ת אבל אכתי ה"א דלכתחלה אסור למכור כיון דלא מצי לעלויי' ע"כ אשמעינן דשרי ואת"ל דאסור למכור ס"ת בשביל ס"ת חדש א"כ סד"א מדשיירי' דלא משכחת לה משום דבטלה מכירתן קמ"ל דמכירתן מכירה ולפי שבזה יש קצת דוחק ע"כ הוסיף הר"ן דסד"א דאפי' ספרים יכולין ליקח בדמי ס"ת מש"ה הוכרח למיתניי' וממילא לא הוי מצי למינקט נגד הדין דבאמת מותר ליקח ס"ת ונקיט בגריעא ע"כ הוכרח למינקט טובא אגב חדא והבן שוב הקשה בגו"ר על מה שתירץ בעה"מ בשם ר"א דאיידי דתנא רישא ספרים לוקחין בדמיהן תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא נמי סיפא ספרים לא יקחו מטפחות ואמאי לא קאמר עדיפא מינה דאיידי דתנא סיפא גופא מכרו תורה לא יקחו ספרים תנא נמי כולהו הכי וכמ"ש הר"ן ובשעה"מ תמה עלי' דאיכא למימר משום הקושיא על תי' הר"ן מפ"ק דקידושין לא רצה ר"א לתרץ כן ע"ש וצדקו דבריו לפי שיטתו של הרב גו"ר ז"ל. אבל לפמ״ש בעניותי ליישב הקושיא אכתי קשיא מ"ט לא תירץ ר"א כהר"ן. ואולם בפשיטות ניחא דרבינו אפרים ז"ל ואחריו בעה"מ ז"ל מיאנו בדברי הר"ן ז"ל שהיו נראים דחוקים בעיניהם דלא מבעי' לצד האבעי' דאסור למכור ס"ת לכתחלה ודאי דוחק לומר דס"ד אם כבר מכרו תבטל מכירתם ולא יוכלו ליקח בדמי' ס"ת וכמו שהרגיש הר"ן ז"ל עצמו בזה והוסיף סברא אחרת אבל גם זו רחוקה לומר דה"א דשרי לגרוע מקדושתן ולקנות בעד הדמים ספרים. אלא אפי' לצד האבעי' דמותר אכתי קשה לומר דבמ"ש אם מכרו תורה אשמעינן דמותר למכור לכתחלה דמסתברא דבאיסורא לא קמיירי וכמ"ש הר"ן דזה לא השביע נפש בעה"מ ז"ל ע"כ בחר לו לומר טפי דאיידי דרישא נקיט הכי בסיפא וק"ל. ובהכי יתישב גם מה שהקשה הרב שעה"מ ז"ל על דברי בעה"מ וז"ל אלא ק"ל טובא לדעת הר"א ז"ל דא"כ קשה כי פריך בגמ' מהך דתורה לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש"ד אמאי הוצרך לשנויי מתניתין דיעבד הו"ל לשנויי לעולם דתורה בתורה נמי אין לוקחין ואיידי דתנא רישא ספרים יקחו תורה תנא נמי סיפא דבר וחילופו וצ"ע עכ"ל וזו קושיא רבה צריכה לפנים. ועפ"י האמור ורוח לן בעזרה"י ומתחלה יש לדקדק בגמרא דדייק הא תורה בתורה ש"ד ובעי למיפשט מהא האבעיא ודחי הש"ס מתני' דיעבד כי קא מבעיא לן לכתחלה וקשה טובא דקארי לה מאי קארי לה אטו לא ידע דמתני' מיירי להדי' בדיעבד דקתני אבל אם מכרו תורה וכי לא דייק בלישנא דהאבעיא דנקיט מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש הרי מפורש דבעי לכתחלה ואיך קס"ד למיפשט האבעי' דלכתחלה ממתני' דמיירי בדיעבד וזה תמוה. ברם הכי הוי ברירא דמילתא לשיטת ר"א ז"ל דבודאי בדיעבד הי' פשוט להש"ס דמותר לקנות ס"ת דהרי א"א לעלויי ותו דאח"כ מייתי בסוגי' ברייתא דמניחין תורה ע"ג תורה ומסיק משום דלא אפשר דאלת"ה מיכרך היכי כרכינן וכו' הרי דמשום דלא אפשר שרי בשוין והרי ה"נ כיון דכבר מכרו לא אפשר לעלויי' אלא דקא מבעי' לי' אי שרי למכור לכתחלה ופשיט לי' מדנקט מתני' בגריעא הא בשוין שרי ובודאי טפי משמע דאיידי דרישא דסיפא גופא נקיט הכי בכל הני מלמימר דאגב רישא נקטה וא"כ קשיא תני חמשה אטו חדא ואי משום דלא מצי למיתני חדא אגב חמשה שיהי' נגד האמת א"כ הו"ל לשיירי' כל עיקר וליתני כולהו ביין דאסור וממילא שמעינן דבס"ת שרי בשוין כמבואר לעיל א"ו דאשמעינן בס"ת דאפי' לכתחלה שרי וכדברי הר"ן דאי למידק לאיסורא הוי דוחק כמש"ל ודחי הש"ס מתני' דיעבד והיכי מצינן למימר דקמ"ל דשרי לכתחלה אלא על כרחך לומר דאגב רישא נקיט הכי ושפיר מבעיא לן לכתחלה מהו. וא"ש דברי בעה"מ דלפי המסקנא כתב דבריו בישוב לשון המשנה ודוק היטב. והנה גם לפי דברינו למעלה באופן אחד ליישב דיוקי דמתני' דנקיט סיפא משום הסיום וכן במותריהן קשיא קושית השעה"מ כמובן אבל עפ"י דברינו בישוב תירוץ הבעה"מ יתישב גם תירוצי וק"ל, ועטו"א מה שיישב הסוגי' גם עפ"י דרכו בביאור המשנה שחיזקתי דבריו בראש משנתנו ע"ש:
גמ' ארבב"ח אר"י זו דברי רמב"י סתימתאה אבל חכ"א וכו'. הקשה בדברי אמת בקונטרסים למה פסקו הפוסקים כרבנן דרחוב אין בו משום קדושה והא קיי"ל הלכה כסתם משנה ותו דעל ר"י גופי' קשה דאמר הלכה כסת"מ והו"ל להקשות ומי אר"י הכי ואפשר לומר אע"ג דר"י כללא כייל הלכה כסת"מ מ"מ יש בו חוץ מקומות ידועים שהי' ר"י יודע דמתני' כיחידאה היא והיה מפרשה דאין הלכה כיחיד נגד רבים ולכן סמך על הכלל כי הי' מפרש לתלמידיו המקומות שיצאו מן הכלל עכ"ל הרב בעל יד דוד ז"ל. ובעניי תמהני טובא איך העלימו שני המאורות הגדולים האלה עיניהם מש"ס ערוך בפרק מרובה ריש דף ע' דרבי יוחנן כסתם יחידאה לא אמר ולפי פשטות הגמרא ודאי מעיקרא דקושיא ליתא והרב יד דוד ז"ל צדק מאד בתירוצו וש"ס מפורש מסייעו וחידוש על הגאון האדיר בעל דברי אמת ז"ל שלא הרגיש בזה, ואולם שם בתוספות הוכיחו מדוכתי טובא דר"י ס"ל הלכה גם כסתם יחידאה ויישבו הסוגי' דב"ק שתסכים לזה יעו"ש ולפי דבריהם יפה הקשה בדברי אמת ואולי באמת נתכוין להקשות על יסוד דעת התוס' אלא שמגודל בקיאותו הי' הדבר פשוט אצלו ולא חש להזכיר התוס' בהדיא ומעתה תושב תמיהתי על הגאון בעל יד דוד ז"ל שנעלמו ממנו דברי התוס' דלפי דעתם אין מקום לישובו כמובן. ונ"ל ליישב דהא דהלכה אפי' כסתם יחידאה היינו דוקא היכא דיחידאה פליג עלי' כמו התם במרובה דר"י לחודי' פליג על רבי דוסא וכן בפרק המוציא יין שהביאו שם התוס' ר"י פליג אר"ש ובפרק החולץ ר"מ הוא דפליג על רבי יוסי וכן באינך דוכתי אבל היכא דרבים פליגי איכא למימר דלא אר"י הלכה כסתם יחידאה ולפ"ז יש מקום לתירוצו של היד דוד וכיון האמת בדבריו אלא שנעלם ממאור עיניו באותה שעה לשון התוס' דהו"ל להביאו ולחלק בדעתם כאמור. ועפ"י דברינו יתישב מה שראיתי בספר זכרון יהודה שהקשה על הש"ס ביומא דל"ו ע"ב אמר רב הלכה כדברי חכמים ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומאי קושיא כיון דרבי סתם במשנה כר"מ הא סתם במשנה ומחלוקת בבריי' הלכה כסתם מש"ה קמ"ל רב דאעפ"כ הלכה כחכמים. ולפי האמור לק"מ דאין הלכה כסתם יחידאה היכא דבברייתא רבים פליגי עלי' ושפיר פריך הש"ס פשיטא. ושוב ראיתי בכללי הגמרא למרן הב"י ז"ל שהביא מהרי"ף פ' כל הכלים דסתם במתני' ומחלוקת דר"מ ור"י בברייתא הלכה כסתם משנה אע"ג דר"י פליג עלי' ולאפוקי מרב צמח גאון ע"כ הרי דהגאון ס"ל גם נגד ר"י אין הלכה כסתם וע"כ יש לנו לומר דנגד רבים גם הרי"ף ז"ל סובר דאין הלכה כסתם וכמו שהעליתי בס"ד:
ארשב"ן אר"י ל"ש אלא ביהכ"נ של כפרים וכו'. בטו"א העיר אדלא קאמר ארישא ל"ש אלא רחוב של כפרים ויישב בתחלה דברחוב אפי' דכרכים יכולין למכור ואח"כ כתב די"ל משום דרחוב רמב"י היא ורבנן פליגי עלי' וס"ל דא"ב משום קדושה לפיכך אמר למילתי' אביהכ"נ דכ"ע מודים בה יעו"ש. ולפע"ד מחוורתא כדבריו האחרונים דלרמב"י גם רחוב של כרכים אין מוכרין וכמ"ש הר"ן ז"ל ומסתברא דהה"נ לכל מה ששנה במשנתנו כגון תיבה וכו' והגם שסיים הטעם דכולהו גרירי בתר ביהכ"נ מ"מ מסתברא לי דממילא שמעינן דכל הדברים השנויים במתני' מיירי בשל כפרים דוקא ומסתמא גם רחוב דתנא בהדייהו רק בכה"ג איירי. ובהכי נ"ל ליישב מה שהקשו הרמ"ז והרטו"א ז"ל מ"ט לא נקט במתני' בית המדרש יעו"ש ולהאמור ניחא עפמ"ש בשו"ת דבר שמואל הובא בהגהות הש"ס דביהמ"ד אפי' של כרכים יכולים למכור דמעלמא אתו להתפלל ולא ללמוד. ולפיכך לא תניי' משום דלא דמי לכל אינך מילי דקחשיב במתני' דכולהי רק בשל כפרים משכחת לה שימכרום משא"כ ביהמ"ד. ובהא גופא דשיירי' קמ"ל תנא דבכל הדברים השנויים לא מצו מזבני בשל כרכים אבל ביהמ"ד דכרכים מצו מזבני לי' וק"ל:
אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא וכו' רבותינו הראשונים הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל פירשו משום דר"א הי' אדם חשוב וגדול הדור ע"כ כ"ע אדעתא דידי' אתו ואולם בפסקי הרא"ש כתב סתם דכולם מסכימים לדעת רב אשי ולא ביאר הטעם והבין מרן הב"י ז"ל בסימן קנ"ג דכונתו מפני גדולתו של ר"א ולכן תמה על הטור שם שסתם הדין בכל יחיד שהצבור תלו בדעתו וע"ע מ"ש בזה וע"ש בטו"ז סק"ז ובמג"א ס"ק י"ב ובפרמ"ג באריכות. ולכאורה קשה על פירוש הראשונים ז"ל מדוע רק רב אשי אמר זה לענין ביהכ"נ שבמקומו ולא מצינו שיאמר זה חכם אחר גדול העיר כגון שמואל בנהרדעא וכיו"ב. וצ"ל כמ"ש הב"י שם דאיכא למימר ר"א שאני שהי"ל תורה וגדולה במקום אחד אבל שאר גדול הדור לא אמרינן שכולם מסכימים לדעתו או כמ"ש שם בשם נימוקי יוסף דעד שבא ר"א וקבע ישיבתו שם לא היו רגילים לבוא שם בני העולם יעו"ש. אכן לולא דמסתפינא ה"א דבר חדש דהכונה בגמ' היא כלפי הא דאיתא ריש בבא בתרא (דף ג' ע"ב) כי הא דרב אשי חזא בה תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא סתרי' ועיילי' לפוריי' להתם ולא אפקי' עד דמתקין לי' שפיכי ופירש"י ז"ל שעשה כן כדי שלא יתיאש בבנינו שהחמה והגשמים מצערין אותו ובתורת חיים כתב שלא הספיקה לו עבודת היום כי גם בלילה לא שכב והי' שם תמיד כדי לזרז הפועלים שלא ישבתו מעבודתם לכלות המלאכה בימים מועטים ע"ש. ובפ"ק דשבת (די"א ע"א) אמר ר"א אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה ופירש"י שמנע יושבי' מלעשות בתיהם גבוהים מביהכ"נ אבל בחידושי מהרי"ט פירש דבשעה שבנה ר"א הביהכ"נ כאמור בבבא בתרא אז עשאו גבוה מכל בתי העיר ע"ש. ומעתה אומר אני דמימרא דרב אשי דשמעתין אחר אותה מעשה נאמרה ומש"ה הוי פשיטא לי' דכ"ע תלו בדעתו כיון שהוא מסר נפשו על בנין ביהכ"נ הזה וציער עצמו אף יגע בכל מאמצי כחו כדי להחיש גמר בנינו ע"כ גם אותם שנתנו מכספם להבנין הסכימו פה אחד דמה שירצה ר"א לעשות בבית הכנסת יעשה ואם ימכרנו מסתמא יש הכרח ע"י צורך גדול למוכרו כי איש אשר פזר כל כחותיו לבנות ביהכ"נ והקפיד להגביהו על כל הבנינים לא ימהר למוכרו בלי שקול הדבר בפלס השכל היטב אם נחוץ למוכרו אם לא והלכך יפה אמר ר"א האי בי כנישתא דמתא מחסיא שמפורסם איך יגעתי ועמלתי בבנינו אי בעינא מזבנינא לה כיון דכ"ע אדעתא דידי קאתו וסומכים עלי בכל אשר אעשה אני מסכים והם מסכימים לדעתי. וא"צ לדחוק דלפני בוא ר"א לא באו שם מעלמא כמ"ש הנימוק"י וגם אצ"ל דר"א שאני כמ"ש הב"י אלא הדבר פשוט כמ"ש דמפני שהוא הי' המתעסק בבנין ועמל הרבה במהירות העבודה ע"כ שמו יקרא על הבית הזה וכל העולם מסכימים למעשהו. ולא רחוק לומר דלזה נתכוין הרא"ש ז"ל במ"ש שכולם מסכימים לדעת ר"א דהיינו לא מפני גדולתו אלא מחמת טרחתו בהבנין הנודעת מסיפור הגמרא. ומה"ט לא חילק בנו רבינו הטור ז"ל בין גדול הדור לקל שבקלים אלא סתם וכתב דכל שתלו הדבר בדעת יחיד יהי' מאיזה טעם שיהי' אם מחמת שטרח בבנין כמו ר"א או מחמת טעמים אחרים אזי יכול אותו היחיד למכור הביהכ"נ בסיועת הצבור לדעת הר"ן ז"ל או לבדו לדעת הרמב"ם ז"ל פי"א הי"ט מהלכות תפלה כמ"ש בכ"מ שם. ובבאורי זה אין מקום לקושית הגאון ז"ל בקרבן נתנאל בפרקין אות ד' דדברי גאוה הם מרב אשי ע"ש. שהרי לפ"מ דפרישית לא נתכוין ר"א על גדולתו כי אם על התעסקותו הרבה בבנין ביהכ"נ שבעירו דעי"ז כ"ע אדעתא דידי' אתו וסומכין עלי' שאם ימכרנו ודאי נחוץ הדבר ואין כאן משום גאוה מידי:
ועפ"י דברינו יתכנו ד"ק של רבינו הטו"ז ז"ל שהעלה בסי' קנ"ג סק"ז דמ"ש הטור שתלו אותו בדעת היחיד לא מיירי שהתנו כן בפירוש דזה פשיטא דמהני אלא שהוא המתעסק ומצוה בבנין וכל מה שהוא חפץ עשה וכמ"ש התוס' דאדעתא דידי קאתו היינו מה שנותנים בו לעשות רצונו ובזה יש גילוי דעת שהי' לו יכולת למכור דבודאי הי' נראה לו תועלת בזה ע"כ דבריו ז"ל. ובעניותי נפלאתי על רבינו הטו"ז שהעלים אור עיניו מדברי מרן הב"י ז"ל שהקשה על מ"ש הטור סתם יחיד ומהש"ס והפוסקים משמע דדוקא גדול הדור וע"ז תירץ דבגדול הדור אמרינן מן הסתם שהכל מסכימים אליו אבל אם התנו בפירוש גם בשאר יחיד הוא כן ומה שלא כתב הטור דבגדול הדור מסתמא אדעתא דידי' קאתו מפני שלא רצה ליתן דבריו לשיעורין יעו"ש וא"כ בע"כ הטור מיירי בהתנו בפירוש אבל לדעת הטו"ז דכונת הטור שהצבור מנוהו להתעסק ולצוות בבנין ומש"ה יש כח בידו למכור הדק"ל הרי בגמ' מוכח דז"א רק בגדול הדור ומנא לי' לרבינו הטור ז"ל לפסוק הכי בכל יחיד המתעסק ודברי הטו"ז צריכים לי תלמוד. ואולם לפי פירושי החדש בגמרא דעת הטו"ז נכונה וישרה דבקושטא לא היתה כונת רב אשי דמשום גדולתו בתורה מצי מזבין לה אלא משום טרחתו הגדולה שהי' לו בהבנין וע"כ לאו דוקא גדול הדור אלא כל איש ואיש המתעסק ומצוה בבנין ביהכ"נ ויגע ומתאמץ בכל כחו להחיש הגמר יש יכולת בידו למכור דמסתמא הכל מסכימים אליו דבודאי כשהוא גמר בדעתו למוכרו הי' נראה לו תועלת בזה. ורבינו הטו"ז אע"ג שרחוק לומר שכיון דעתו לזאת שהרי לא ביאר כלל דברי רב אשי כמו שבארתי אעפ"כ פלטה קולמסו הקדושה דין אמת אם פירושי בגמרא הוא אמת. ואחר שרשמתי זאת בקונטרסי זה כ"ז שנים מצאתי עתה בהעתיקי הדברים שהביאו האחרונים בשם ספר חמד משה שהשיג על הטו"ז והחליט דלאו כל יחיד שוה לענין זה בסתם אם לא שהוא חשוב כר"א בדורו דודאי גבאי בעלמא אף שהוא מתעסק ומצוה בבנין מ"מ לאו משום הכי כ"ע אדעתא דידי' נותנים ע"כ דבריו. ואני אומר דבודאי לפירוש רבותינו הראשונים ז"ל כן הוא אבל לפ"מ שבארתי ויכול להיות דגם רש"י והרא"ש ז"ל שסתמו בארו כן וכ"מ דעת הטור שפירש כן הרי דינו של הטו"ז דין אמת דמסתמא מיירי במי שמתעסק בבנין ביהכ"נ באמונה ומצוה על העובדים למהר מעשיהם. וידעתי כי איני כדאי לחדש דבר מעתה מ"מ אני בער ולא אדע מדוע מאסו הראשונים ז"ל פירוש זה ובחרו לפרש דרב אשי דיבר מגדולת תורתו. איברא לדעת הסוברים דאפי' בנו אותו בני העיר משלהם מ"מ אין יכולים למוכרו שמא יש אחד בסוף העולם שמעכב דהגם שלא נתן לצורך הבנין אפ"ה יש לו זכיי' בגווי' לפי שביהכ"נ דכרכים נבנה ע"ד כל העולם והכי איפסיקא הלכתא בש"ע שפיר י"ל מה שלא רצו לפרש כוותי משום דאותו אחד אפשר שלא ידע מעובדא דר"א בביהכ"נ כלל ולכן הוכרחו לפרש מפני גדולתו הנודעת בכל העולם וכמ"ש במג"א ס"ק י"ב. אמנם לדעת רבים מן הפוסקים שסוברים דדוקא אם אחרים נתנו לבנינו מעכבין הרי מי שנתן ודאי ידע דרב אשי הוא המתעסק ואיך הוא עמל להחיש גמר הבנין. וצ"ל דהי' דחיקא להו לרבותינו לבאר לשון אדעתא דידי קאתו דקאי על טרחתו הרבה וטפי משמע להו דקאי על כבודו ועצמו של רב אשי וק"ל:
ההיא בי כנישתא זוטי הוה ואינהו עבדוהו. כתב הרא"ש ז"ל ה"פ בי כנישתא זוטא הוה ולא היו נכנסין בה אלא אותן בעלי אומניות. והיינו לשיטתי' דעיקר תלי' אם באים שמה מעלמא להתפלל אבל ממה שמסיים ואינהו עבדוהו משמע דתלי' בנתינת אחרים מעות לבנין. וצ"ל משום דהרא"ש ז"ל ודעמי' מודים דמי שנותן מעות מעכב והכי מוכח להדי' ממ"ש ואפי' הוי ידוע וכו' ע"ש וק"ל והלכך בכרך אפי' זוטא אם היו אחרים נותנים לבנינו הי' דינו כביהכ"נ גדולה של כרכים וע"כ איצטריך לשנויי דתרויהו ליתניהו התם דבי כנישתא זוטי הואי ולא נכנסו אחרים להתפלל וגם אינהו עבדוהו משלהם ואחרים לא נתנו להם כסף ומלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו משמע דלשיטה זו פי' ואינהו עבדוהו בשביל עצמן לא על דעת כל העולם הבאים לעיר וע' באור הגר"א סי' קנ"ג ס"ז פי' ג"כ הכי ובעניותי נ"ל יותר נכון כמו שבארתי דגם שיטה זו מודה דנתינת מעות מהניא אפי' אם אין באים שמה וע"כ אמר דעבדוהו בלבדם בלא סיוע אחרים. ועטו"ז שם סק"ו שהביא הך דבי כנישתא זוטי דאפי' בכרך יכולים למוכרה וחידוש דלא סיים למילתי' שאם נתנו להם דינו כגדולה של כרכין וכדמוכח מפשטות הדברים ואינהו עבדוהו ולא ידעתי מ"ט רבינו הב"י ז"ל בשלחנו הטהור לא זכר מאומה מזוטא בכרך. וזהו טעמו של המרדכי ישן הובא ביתה יוסף דביהכ"נ של כפרים אפי' נתנו לבנינו מסתמא ע"ד בני הכפר נתנו ע"ש ופסקו הרמ"א ז"ל בהגהותיו. והיינו משום דקשיא לי' למה מוקי רשב"ן מתני' בביהכ"נ של כפרים ומחלק בינו ובין של כרכים טפי הו"ל לפלוגי בכרך גופי' בין זוטא לרבה א"ו משום דאז לא יהי' חילוק רק באופן שלא נתנו אחרים לבנינו אבל אם נתנו אזי גם בזוטא אין יכולים למכור מש"ה מוקי מתני' בכפרים דאז אפי' נתנו יכולים למכור משום דמסתמא ע"ד אנשי הכפר נתנו וכדברי המרדכי ישן. ואולם לשיטת הסוברים דדוקא בנתנו מעות מעכבין א"ש בפשיטות הא דאמר ואינהו עבדוהו אך מ"ש זוטי הוה אינו מובן דהרי לשיטה זו אפי' אם באו שמה מעלמא כיון דאינהו עבדוהו משלהם יכולים למוכרו וכבר הרגיש בזה הרשב"א ז"ל בחי' וכתב ולפי פירוש זה נ"ל דההוא זוטא ל"ד אלא אינהו עבדוהו דוקא וא"נ זוטא דוקא כלו' דקטנות' במקום שיש גדולים מוכיח עלי' דלאו דרבים דעלמא ניהו דרבים דאתו לכרכים לבי כנישתא רבא דכולהו עיילי בי' בההוא יהבי עכ"ל. ומן התימה על הגאון ז"ל בקרבן נתנאל אות ה' שהניח שיטה זו בקושיא מהא דמשני זוטי הוה ואישתמיטתי' דברי הרשב"א ז"ל שהיו אז נגד עיניו המאירות כמו שרמז באות ג' ע"ש:
לפיכך זכה בנימן וכו'. המהרש"א ז"ל בזבחים דף ג"ן הקשה ב' קושיות וז"ל קצת מגומגם דממה שאמר והי' מצטער עלי' בכל יום משמע דידע בנבואה שיהי' כל המקדש בחלקו חוץ מאותה אמה והיאך קאמר אח"כ שזכה מחמת צער זה ליעשות אושפזיכן להקב"ה ובסוטה פרק א"ר ניחא טפי דקאמר דמשום שירד שבטו של בנימן תחלה לים לפיכך זכה וכו' עכ"ל והיא קושיא עצומה וגם שהסוגי' דסוטה סותרת לסוגי' דידן. ונלע"ד ליישב הכל בחדא מחתא עפ"מ דאיתא בזבחים דקי"ח ע"ב כי אתא רב דימי אמר רב בג' מקומות שרתה שכינה על ישראל וכו' ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימן וכו' ומסיק הש"ס כתנאי חופף עליו זה מקדש ראשון כל היום זה מקדש שני ובין כתפיו שכן אלו ימות המשיח רבי אומר חופף עליו זה העוה"ז וכו' כלומר כל מקום ששרתה שכינה ואף שילה ונוב וגבעון ומשמע התם דהלכתא כרבי דרב קאי כוותי'. והשתא ניחא דמפני שירד שבט בנימן תחלה לים לפיכך זכה בנימן הצדיק להיות אושפזיכן לשכינה בבית המקדש וכדאמר בסוטה והוא ידע בנבואה שיהי' כן והי' מצטער על רצועה שיוצאת מחלקו של יהודה וע"י אותו הצער זכה שתשרה שכינה בחלקו גם בשילה ונוב וגבעון ובהכי מיירי בשמעתין וא"ש ב' הקושיות כמובן למעיין. וראי' לדברינו דלפי דברי רבי דגם בשילה הי' בנימן אושפזיכן לשכינה אמר שם בגמ' שרצועה היתה יוצאה מחלקו של יוסף לחלקו של בנימן וא"כ מדוע לא מצינו שהי' בנימן הצדיק מצטער רק על רצועה של יהודה ולא על רצועה זו של יוסף א"ו דאת זה לא ידע משום דלא הראו לו רק חלקו בביהמ"ק שנתנו לו מפני שירד שבטו לים תחלה רק ע"י הצער על הרצועה זכה להיות אושפזיכן להקב"ה גם בשילה ואע"ג דמסיים שם בגמ' והיינו דכתיב תאנת שילה כבר פירש"י ז"ל שם שהיו מתאנחין בזוכרם אכילת קדשים שהיתה במקום מראיתו והיינו ששבט בנימן הי' מצטער על הרצועה של יוסף אבל בנימן הצדיק עצמו לא מצינו שנצטער אלא על רצועה של יהודה משום שלא זכה לחלקו בשילה עד אז וכמו שבארתי בס"ד:
אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו וכו' אבל מכרו זט"ה במא"ה וכו'. כתב הרא"ש ז"ל בביהכ"נ של כפרים איירי אבל של כרכים לא מהני מידי טובי העיר למוכרו. ובקובץ על יד החזקה פי"א מתפלה כתב דהתוס' מפרשים דרבא קאי גם אכרכים דהכי מוכח מדבריהם במס' ב"ב דכ"ג סוע"א בהא דאמר שם בגמ' דרבים מחלי וכ' תוס' בזט"ה והביאו ראי' ממגילה אע"ג דהתם בשל הרכים מיירי ש"מ דמפרשי הכא גם בכרכים ושוב הביא מ"ש בתו"ח לגי' הרי"ף דס"ל דהך דהכא לא קאי כ"א אכפרים וסיים אבל שיטת התוס' ברור דגם אכרכים קאי רבא ע"כ דברי הגאון בעל הקובץ ז"ל. ובעיני נראה דגם התוס' סברי כהרא"ש אלא דאזלי לטעמיהו בסוגיין בד"ה כיון שכתבו ב' טעמים אי משום דשל כרכים שנעשה ע"ד רבים חמורה קדושתו אי משום שרבים נותנים בבנינו ויכולים לעכב במכירתו וב' טעמים אלו לא שייכי רק בביהכ"נ אבל לא ברה"ר דמאי חמורה קדושתו שייך התם וגם ודאי רק בביהכ"נ מסתמא נתנו בני העולם לבנינו לא ברה"ר ולכן שפיר כ' תוס' דזט"ה יכולים למחול ומה שהביאו משמעתין לאו דדמיין ממש אהדדי רק הביאו ראי' מדחזינן דזש"ה יש רשות בידם בשל כפרים למכור לחלוטין דתפקע קדושתה והדמים יוצאי' לחולין ע"כ גם שם יש להם כח זה ואפי' בשל כרכים דהתם אין חילוק משום דלא שייכי הני ב' טעמי. ואולם הרא"ש ז״ל שכ' כאן טעם שלישי דבני העיר הקדישוהו לדעת כל העולם ודאי טעם זה שייך גם ברה"ר שנעשה לדעת כל העולם ושמא יש א' בסוף העולם שמעכב מש"ה לא גרס התם א"נ אחולי אחיל גבי' וכן הרי"ף ז"ל דלא גרס לה מסתמא אית לי' נמי הכא טעמו של הרא"ש וזה ברור. ויש לתמוה על הגאון בעל הקובץ שהביא שם תחלה בעצמו ג' הטעמים ולא הרגיש דדוקא טעם ג' שייך גם ברה"ר אבל ב' טעמי התוס' לא שייכי התם וא"כ אין ראי' שחולקים על הרא"ש במ"ש דבביהכ"נ של כרכים לא מהני זט"ה שיוכלו למוכרו וק"ל:
רש"י ד"ה אבל מכרו תורה. תוספתא מעלין וכו' זהו תוספת מאחד תלמידי רש"י ז"ל ומש"ה מסיים עד כאן כלו' ע"כ תוספתא שנתוסף בתוך דברי רש"י וכ"ה גם בגמרא תוספתא ובמעמדות וכו' וכן מצינו בכ"מ תוספות בדברי רש"י ז"ל וז"ב כשמש וכ"כ גם בטו"א שיש כאן בפירש"י תוס' מאיזה חכם. ומ"ש בפני יהושע באמצע הדיבור מש"ה מייתי שפיר ראי' מתוספתא עכ"ל בע"כ אשגרת לישן הוי ויש להגיה בלשונו שלא יהא במשמעות שהי' חושב דברייתא היא הנקראת תוספתא איברא דהמשך דברי הפ"י לא משמע כן ויש לתמוה עליו ז"ל בזה. גם סתימת לשון הגאון מהרי"ב ז"ל שהגיה וכן אי' בהדי' במנחות וכו' וכן בשבת כ"א כתב רש"י וכו' משמע לכאורה דכונתו להראות דרש"י עצמו הביא ממנחות וכאן הביא מתוספתא אבל יש לדחוק בפירוש דבריו שמתמה על החכם המוסיף שכ' להיפך מהגמ' דמנחות וגם לא ראה מ"ש רש"י בשבת. עכ"פ ז"פ דהיינו תוספתא בדברי רש"י מאיזה חכם:
בד"ה וכן במותריהן. לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה. כבר בארתי במשנה באופן א' דרש"י ז"ל גילה בזה דעתו הרמה דהגם שבעיקר הדמים מעלין דוקא אבל בהמותר מורידין הוא דלא הא לעלויי לא בעינן ע"ש בדברינו. ולכאורה יש להשיב ע"ז מדברי רש"י בגמ' לא שנו דאין מורידין דמים מקדושתן וכו' והתם בעיקר הדמים איירי ומ"מ דייק לכתוב דאין מורידין משמע דס"ל דמעלין ל"ד. ברם בקושטא מצינן למימר דלעולם דעת רש"י ז"ל כרוב הראשונים דמעלין דוקא אלא דנקיט הכי משום סיפא דדברי רבא דאם מכרו זט"ה במא"ה יכולים אפי' להוריד את הדמים:
בד"ה אני לא שמעתי. משום דבית של קודש הוא וכו'. עטו"א מ"ש דרש"י ביומא לא פירש כן ועתו"ס ב"ק דפ"ב ע"ב מ"ש לר"י דגם ביהמ"ק נתחלק אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתי' כדאמר התם עכ"ל וכ' ע"ז המהרש"א ז"ל לא מצאתיו שם ועפ"י שנדחק לפרש כונת התוס'. אבל לע"ד הדבר פשוט דהאי התם הוא כמו בעלמא וכונת התוס' על המדרש שהובא בתוספות ישנים יומא די"ב ע"א בד"ה הא בתי כנסיות עיי"ש ורשום שם אבות דר"ן פל"ה וילקוט ברכה: ע"ב.
גמ'. התם משום פשיעותא. בריש ב"ב אי' תרי לישני א"ד משום פשיעות' וא"ד משום צלויי והרמב"ם ז"ל לא הביא רק טעמא דפשיעותא וכ' בכ"מ דהכי מוכח בסוגי' דב"ב ובפ' בני העיר ע"ש וע' בנימוקי יוסף גם כל הפוסקים השמיטו טעמא דמשום צלויי והמעיין יראה דמהש"ס אין ראי' רק דחיישינן לפשיעותא אבל אכתי אינו מוכרח דלא חיישי' גם לצלוי וא"כ תמוה על הפוסקים שלא הזכירו גם טעם זה למען דעת שיש לחוש לו במקום שיסור הטעם דפשיעותא. ואם נפשך לומר דא"צ לזה משום דאין מציאות שיחול טעם דצלויי היכא דלא שייך משום פשיעותא. דגם לדעת המג"א ז"ל סי' קנ"ג ס"ק ל"ב בגי' הרמב"ם דאם התחילו לבנות יגמרו ולא ימכרו לפדיון שבויים מ"מ אכתי גם בכה"ג שייך פשיעותא שמא יקרה אונס כמ"ש במג"א סי' קנ"ב סק"ה וא"כ אין נ"מ בטעמא דצלויי. ז"א דאכתי משכחת לה כגון שהבטיחה המלכות לבנות ביהכ"נ ותו ליכא למיחש לפשיעותא דמלכותא לא הדרא בי' כדאמר התם ועדיין יש לחוש לטעמא דצלויי שאין להם מקום להתפלל כל זמן הבנין. ואל תשיבני א"כ אמאי לא אמר בגמ' שם איכא ביניהו כה"ג דשמא אכתי לא ס"ד דהש"ס דמלכותא לא הדרא בי' ותו דכיון דעביד נ"מ דאיכא דוכתא לצלויי לא חש למיעבד נ"מ אחריתא וכה"ג מצינו בכמה דוכתי וכמ"ש במחהש"ק סי' קנ"ב שם. והשתא הדק"ל על הרמב"ם וטוש"ע שלא זכרו טעמא דצלויי. ושמא יש לומר דמשמע להו שאין לחוש לחומרת ב' הלשונות וכיון שהוכיחו מהגמ' דחיישי' לטעמא דפשיעותא ממילא מוכח דליתא לטעמא דמשום צלויי כלל וכנלע"ד נכון. שוב אחז"ר ראיתי בחידושי הרמ"ה לב"ב שהוכיח ג"כ כמו מרן הכ"מ ז"ל ומשמע דעתו דכיון דמצינו דחיישינן לפשיעותא ש"מ דזה הטעם עיקר ולא חיישי' לאידך טעמא דאלת"ה אין שום ראי' דאע"ג דמוכח דחיישי' לפשיעותא אע"ג דאיכא דוכתא לצלויי אבל אכתי מנלן דאי ליכא פשיעותא ל"ח לטעמא דצלויי והאי דמרימר ומר זוטרא לא שייך בי' טעמא דצלויי וגם לא פשיעותא לפי הנוסחא דאיכא דוכתא לצלויי כמ"ש בנימוק"י ובש"מ בשם רשב"א א"ו כאמור והיינו כמ"ש מסברא דנפשאי. ואולם הרמ"ה ז"ל הוסיף להביא ראיה מכרחת מההיא דהורדוס דכיון דלא הוי שייך בי' פשיעותא דמלכותא לא הדרא בי' הי' מותר לו לסתור ביהמ"ק אע"ג דלא הוה דוכתא להקריב קרבנות תמידין כסדרן אלמא דלא חיישי' לטעמא דצלויי ע"ש וזו ראי' חיובית. וע' בתורת חיים שם שהקשה על בבא בן בוטא מ"ט לא חייש שלא יקריבו קרבנות כל זמן הבנין ותירץ עפ"י פסק הרמב"ם שמקריבין אעפ"י שאין בית ועפמ"ג סי' קנ"ב שכתב כן מדעתו הרחבה. אבל לפי דברי הרמ"ה א"צ לזה דלא חיישינן כלל לטעמא דצלויי ומהתימא על הפמ"ג מה הקשה כיון דקיי"ל כטעמא דפשיעותא. ומה שלא תירץ הרמ"ה כהתו"ח יכול להיות דס"ל כהראב"ד בהלכות בית הבחירה דבמקדש לכ"ע לא קידשה לע"ל ולשיטתו הניח בפמ"ג בצ"ע אבל דעת הרמ"ה דלק"מ דהטעם הוא רק משום פשיעותא אך לשיטת הרמב"ם יש לתרץ כהתו"ח. וראיתי למי שהתפלא על הרמ"ה מהא דמקריבין אעפ"י שאין בית. ומלבד שנעלם ממנו דכבר קדמוהו התו"ח והפמ"ג בזה גם לא ידע שהראב"ד חולק על הרמב"ם בזה והרמ"ה מצי סבר כהראב"ד ז"ל. ואולם רבינו הפרמ"ג ז"ל כתב דליכא למימר דטעמא רק משום פשיעותא לא משום צלויי דהא בורכא דאכתי איך ביטלו מ"ע דהקרבת תמידין וקטרת בכל יום כ"ז שעוסקין בבנין. ודבריו צודקים מאד דלשיטת הראב"ד ז"ל הקושיא עצומה ומאי מהני מ"ש הרמ"ה ז"ל דקיי"ל כמ"ד משום פשיעותא ולא חיישינן כלל לטעמא דצלויי הניחא בתפלה שיוכלו לקיים מצות תפלה ביחיד ותפלה בצבור הוי לכ"ע רק מדרבנן אבל מ"ע דאוריתא דתמיד וקטרת בכל יום איך ביטלו בכל זמן הבנין ששהא בו שלש שנים וזה פלאי ובצדק הניח רבינו הפמ"ג ז"ל זאת בצ"ע. ונלע"ד ליישב בטוב טעם דאפי' לדעת הראב"ד שסובר דקדושת ביהמ"ק לא קדשה לע"ל אפי' למ"ד קדושה שניה קידשה לעת"ל ומש"ה אין מקריבין כשאין בית מ"מ ז"א רק אחר החורבן דאז נסתלקה קדושת עזרא אבל כ"ז שלא נחרב אע"ג שסתרו הורדוס כיון שסתרו ע"מ לבנותו לא נסתלקה הקדושה שקידשה עזרא ואפי' הראב"ד מודה שהיו יכולין להקריב כל זמן ששהו בבנינו וז"ב בעיני וביותר מוכרח כן לפמ"ש שם בהשגות סופ"ו מה' בית הבחירה בטעמא דמילתא וז"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' לרבי יוסי דאמר קדושה שני' קידשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהי' יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם עכ"ל הטהור ולפ"ז בודאי לא שייך כן רק אחר החורבן אבל בהיות המקדש עומד על תלו אלא שסתרוהו ע"מ לבנותו אין ספק דגם על אותו זמן קידשו עזרא ומילתא דמסתברא היא שהי' מולה על דעתו שיצטרכו לפעמים לתקן הבנין ובודאי קידש גם על אותו זמן וחידוש על הפמ"ג שלא ירד לזה. אך על הרמ"ה נשאר לפלא איך הי' ניחא לי' שלא הקריבו אז וכתב דהוי דומיא דביהכ"נ דליכא דוכתא לצלויי והרי גם בלא דינא דרב חסדא איך ביטלו תמיד וקטרת א"ו שהקריבו וכל קושית הגמ' היא רק מדינא דר"ח ושפיר שמעינן דחיישינן גם לפשיעותא וכדמסיק הרמ"ה ז"ל. אבל אכתי אין הכרח דל"ח לחומרא גם לטעמא דצלויי. וצ"ל כמש"ל דלב' הטעמים מסברא ל"ח ושוב הוי גם זו ראי' שלילית לא מכרחת וככל ראיותיו האחרות. ובאמת גם בלא זה יפה הקשו התו"ח והפמ"ג דאפי' לפ"מ דקיי"ל כטעמא דפשיעותא מ"מ אכתי למ"ד משום צלויי מה יעשה בעצת בבא בן בוטא וחידוש על הרמ"ה שלא הרגיש בזה. ושוב עיינתי בתו"ח וראיתי שהקשה באמת למ"ד משום צלויי ויעו"ש. אך מה שיישבתי בס"ד הוא נכון מאד דאפי' למ"ד לא קלע"ל מ"מ כל זמן הסתירה ע"מ לבנות לא בטלה הקדושה וא"צ למה שנדחק בתו"ח למ"ד זה שעשו קלעים וכדאמר ר"א דלפמ"ש בעניותי דוקא בבנין בית שני עשו קלעים משום דבחורבן בית ראשין בטלה הקדושה אבל בזמן תיקון הורדוס לא היו צריכין לקלעים דלא בטלה אז קדושת ביהמ"ק שיבנה בבי"א. ועמחהש"ק סימן קנ"ב סק"ב שהחליט דס"ל להש"ס דלכ"ע חיישינן לטעמא דצלויי ודבריו תמוהים במחכ"ה ז"ל דמסתימת כל הפוסקים שלא הזכירו טעם זה לא משמע כן. ותו דהרשב"א שהביאו בש"מ והנימוק"י שלא רצו לסבול דמרימר ומר זוטרא סברי טעמא דצלויי והרשב"א כתב שהם שני הפכים משמע דס"ל דמ"ד פשיעותא לא בר כלל טעמא דצלויי. ועכ"מ פי"א מתפלה דמרימר ומ"ז סברי משום צלויי וחידוש שלא זכר שר דברי הרשב"א והנימוק"י. שוב ראיתי שבביתו הגדול סימן קנ"ב הביא דבריהם. ועמ"ש בסמוך בס"ד עוד בענין זה:
אתא לקמי' דר"פ ואסר לי' לקמי' דר"ה וכו'. יש להבין מ"ט אסרי לי' כיון דבכה"ג לא שייך פשיעותא ודוחק לומר דאינהו ס"ל דגם בזה איכא למיחש לפשיעותא דלא משמע שיחלוקו בסברא דחזינן דרמי בר אבא חשב דכה"ג ליכא פשיעו'. וגם יש להבין דעת הרמב"ם וטוש"ע שהשמיטו לגמרי דין זה בלתי הרמ"א ז"ל הביאו ומדוע לא זכרו הם ז"ל הדין דאבעי' לי' לרמי ור"פ ור"ה פשטו לי' לאיסורא. שוב ראיתי בב"ח שהעיר בזה וז"ל ואיכא לתמוה מאיזה טעם אסרוה כיון דליכא למיחש לפשיעותא ותו קשה אמאי לא כתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם להך פשיטותא וכו' וצ"ל דמפרשים הך עובדא בדליכא דוכתא לצלויי אבל בדאיכא דוכתא לצלויי פשיטא דשרי כיון דליכא למיחש לפשיעותא והכי מוכח בהג"א שכתב לשם וכן אסור ליקח אבנים מב"ה ישנה כדי לבנות בחדשה כי ליכא דוכתא לצלויי עכ"ל וכו' עכ"ל הב"ח ז"ל וכ"כ גם בטו"ז וע' מראה הפנים בשמעתין שכיון לזה בביאור ההג"א ולא ראה דברי הב"ח והט"ז. ואולם ההג"א בשם או"ז יחיד הוא בדבר וכל הפוסקים לא חששו לטעמא דצלויי ואדרבה מעובדא דרמי בר אבא הוכיחו דקיי"ל כא"ד משום פשיעותא וכמו שכתבתי לעיל ונפלאתי על רבינו הב"ח שהחליט כדעת ההג"א והלא מדברי כל הפוסקים משמע דלא חיישינן לטעם משום צלויי וכן הרי"ף והרמב"ם שעליהם יוסב תירוץ הב"ח כתבו רק טעמא דפשיעותא ולא זכרו משום צלויי כלל ואי איתא דר"פ ור"ה חיישי להאי טעמא איך לא הזכירו מזה וא"כ הדק"ל. ולכאורה הי' נראה להסכים לדעת המג"א סי' קנ"ב סק"ה דבכל גווני שייך פשיעותא דהיינו שמא יארע אונם ולא יבנו וזהו טעמם של ר"פ ור"ה שאסרו למיסתרי' לעתיקא ולאתויי ליבני וכשורי מינה לעיולי לחדתא הגם דלא שייך פשיעותא כמשמעו שיפשעו מלבנות אבל יש לחוש לאונס ומש"ה שינו הפוסקים וכ' שמא יארע להם אונס כדי לכלול גם האי דרמי ע"ש היטב והשתא שפיר השמיטו הפוסקים דין זה דכבר כללוהו במ"ש שמא יארע להם אונס. אמנם ד"ק של רבינו המג"א ז"ל הם דחוקים במחכתה"ק דבגמרא לא מצינו האי חשש דאונס רחוק ופשיעותא היינו שיפשע ויתיאש ולא יבנה ובהדיא אמר בגמ' ריש ב"ב גבו זוזי ומחתי דלא שייך פשיעותא רק דילמא איתרמי מידי דמצוה אבל אונס מאן דכר שמי' ומ"ש בפמ"ג שם דהוא רק דרך משא ומתן אבל להלכה חיישינן שמא יארע אונס גדול אינו נראה לפע"ד והוא דוחק מבואר. והא דכתבו הפוסקים שמא יארע אונס ושינו לישנא דגמ' נראה בעיני דכונתם לכלול גם גבו זוזי ושריגי ליבני לאיסורא דאע"ג דליכא למיחש שיפשעו ויתיאשו מ"מ איכא למיחש שיארע אונס דהיינו פדיון שבויים או מצוה אחרת ואז ימכרו הלבנים ולא יהי' להם מה לבנות וזה נראה אמת בכונת הפוסקים בעזרה"י. ומעתה הדק"ל אמאי השמיטו הפוסקים דין דסוגיין דפשטו לי' לרמי לאיסורא. ואין לומר דהרמב"ם סמך על מה שהביא שם דגם כותל אחד אסור לסתור עד שיבנה החדש וא"כ כבר ידעינן דבכל אופן שייך פשיעותא. דמ"מ עדיין ס"ד דדוקא בכה"ג אבל אם כל סתירת הישן הוא כדי להשים אבניו בבנין החדש ליכא למיחש לפשיעותא. ועוד דאכתי קשה על הטוש"ע שלא הביאו הך דגם כותל אחד אסור לסתור. והואיל דאתא לידן הנה מרן הכ"מ ז"ל רשם לשון הרמב"ם זה ולא הערה מקורו גם בב"י כ' בשם הרמב"ם דגם כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואח"כ סותר הישן ולא העיר איזה מקור בינה זו. אבל הדבר פשוט שיצא לרבינו דין זה מסוגיא דידן כמובן למשכיל דמשמעות עובדא דרמי בר אבא שהי' ביהכ"נ בנוי ולא הי' חסר רק להשלים קורות ולבנים וע"כ אבעי' לי' ופשטו לי' לאיסורא אלמא דגם בכותל א' אסור. ועוד דהכא ליכא פשיעותא דמסתמא כשכל סתירתו הוא לבנינו של זה לא יתעצל ואפ"ה אסרו מטעם שכתב המג"א שמא יארע איזה אונס שיעכבו מלבנות או מטעם שאבאר אי"ה לקמן דילמא מיתרמי פדיון שבויים וא"כ ממילא מוכח דגם בכותל א' הגם שהסברא נותנת שלא יניחו ביהכ"נ שיש לו ג' כתלים בלא כותל רביעי מ"מ חיישי' שמא יארע אונס או מידי דמצוה ולא יבנו הכותל. איברא בפמ"ו רמז לדברי הרא"ש בב"ב שכ' דכותל להרחיבו הוי כתיוהא ע"ש וצ"ל דהרא"ש ז"ל סובר דלא דמי להכא דכיון שביהכ"נ בנוי על תלו רק כותל אחד חסר הוי דירתא דאינשי דלא מזבני ואין חשש וזה ראי' לדברי משא"כ להמג"א ז"ל גם בכולל א' שייך אונס. אך דברי הרא"ש ז"ל לא הבנתי מ"ש א"א בלא סתירה כגון להרחיב הכותל והרי אפשר כמ"ש במג"א שם סק"ג ויש ליישב קצת וק"ל וצ"ע. עכ"פ ברור בעיני דמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל דין דכותל א' ושוב ראיתי בחידושי הרב המאירי ז"ל שכתב אפי' בנה את החדשה ולא השלים קירויו עדיין וחסרו קורות ולבנים ורוצה להסיר קורות של זו כדי להשים על זו אינו רשאי עכ"ל הרי שמפרש עובדא דרמי בכה"ג וכמו שבארתי מתחלה דממש דין הרמב"ם מבואר בזה. ניהדר לענין מה דקשה שהשמיטו הפוסקים דין שלפנינו. וזאת תורת העולה במחשבתי ליישב דעתם בהקדים ליישב מדוע אסרו באמת גם לסתור כדי ליקח הלבנים לבנין חדש אע"ג דלא שייך חששא דפשיעותא. ונ"ל דהטעם משום דחיישינן שיצטרכו לפדיון שבויים ואז ימכרו הבנין החדש בטרם ישימו בו הלבנים האלה, דאע"ג שפסק המג"א בסי' קנ"ג דכיון שהתחילו בבנין אין מוכרים אלא גומרים אותו עד תכליתו. אבל הגירסא הכתובה לפנינו בספרי הרמב"ם אינה כן רק אם בנו וגמרו אז לא ימכרו ש"מ דאם עדיין לא גמרו לא יגמרו דאינו קרוי עדיין דירתא דאינשי ומזבני לה וכ"פ המחבר בש"ע גם בטו"ז יו"ד סימן רנ"ב הסכים כן דכ"ז שלא נגמר מוכרים אותו לפדיון שבויים. וא"כ כבר מבוארים יפה דברי הגמרא דהכא דרמי בר אבא לא ידע מזה והי' סובר דלבנים וקורות אלו שנוטל מביהכ"נ הישן כדי לשומם בחדש ודאי לא ימכרם לשום מידי דמצוה וגם הבית החדש שהתחיל לבנות לא ימכור וע"כ רצה לומר דשרי ול"ש פשיעותא ואינהו קפשטי לי' דאסור משום דכל זמן שהבנין לא נגמר מוכרים אותו. ולפ"ז הרמב"ם ז"ל שכתב בהדי' בהלכות מתנות עניים בנו וגמרו לא ימכרו ומשמע דאם לא גמרו ימכרו שוב לא הוצרך להביא דין זה שלא יסתרו ליתן הלבנים בבנין דאכתי יש לחוש שימכרו לפדיון שבויים וכמו שהזכיר חשש זה בדבריו שמא יארע אונס וכדפרישית לעיל וכן רבינו הב"י שכתב ג"כ בנו וגמרו לא הי' צריך להביא זה. גם הטור אע"ג שביו"ד סימן רנ"ב לא כתב וגמרו מ"מ משמעות לשונו אבל אם בנאוהו כבר וכו' דהיינו שהבית עומד הכן לכנוס בו להתפלל וע"כ גם הוא ז"ל לא הביא דין שלפנינו וזה נכון לפע"ד בישוב השמטת הפוסקים. וע' ראש יוסף כאן שהקשה על המג"א שפסק בנו יגמרו א"כ אמאי אסרו ר"פ ור"ה יעו"ש. ונפלאתי שנעלמו ממאור עיניו לפי שעה דברי המג"א סי' קנ"ב סק"ה דחיישינן לאונס והוא ז"ל עצמו באשל אברהם שם כתב דדברי הש"ס דרך מו"מ בעלמא כמו שהבאתי לעיל ואע"ג דפשטא דלישנא דהש"ס משמע שהטעם דילמא מתרמי פדיון שבויים וכדעת הרב ז"ל וכמו שכתבתי גם אני העני מסברא דנפשאי מ"מ אין להקשות מסוגי' זו על המג"א ז"ל שביאר בפירוש דטעמא משום חשש אונס:
והנה בירושלמי גרסינן ביישנאי שאלין לר' אימי מהו ליקח אבנים מביהכ"נ זו ולבנות בביהכ"נ אחרת אמר לון אסור א"ר חלבו לא אמר ר"א אלא מפני עגמת נפש וזהו דלא כדמשמע בגמ' דידן דמדינא אסור וכתב במראה"פ דפליגי בהני תרי לישני יעו"ש אבל כבר בררתי בס"ד דגם גמרא דידן סבר כלישנא דמשום פשיעותא ומ"מ אסרו מדינא. אכן לפ"מ שבארתי י"ל דהירושלמי סבר שאם בנו יגמרו וכגי' המג"א ברמב"ם וחשש אונס שהמציא המג"א לא ס"ל להירו' ומש"ה אמר דשרי מדינא אבל הש"ס דידן סבר דוקא בנו וגמרו הא כ"ז שלא גמרו מוכרין וע"כ ס"ל דאסור מדינא דילמא מתרמי מידי דמצוה וזה דבר נכון בס"ד. ואולם יש להעיר הא חזינן דהירושלמי דמתיר מדינא מ"מ קאמר דרבי אימי אסר מפני עג"נ ופירשו הק"ע והפ"מ שלא יהא המקום חרב וכדמסיים בירושלמי גופי' מפני חורבן אותו מקום ואיכא למידק על הפוסקים שהשמיטו זה דלא מצינו בש"ס בבלי חולק אהא. איברא דר"פ ור"ה אסרו מדינא אבל עכ"פ נ"מ היכא דשרי מדינא כגון דחזו בה תיוהא ויכול להיות דמשום חורבן אותו מקום אסור כדי לבנות במ"א והורדוס בנה ביהמ"ק באותו מקום ואין בו משום עג"נ ורב אשי בנה בי כנישתא דמתא מחסיא באותו מקום ובירו' רצה לאסור במ"א ואפי' אם מותר מדינא אסור ממ"ח ומדוע לא זכרו הפוסקים מזה. ונ"ל דרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל רמזו דבפי"א הי"ב כתב אין סותרין ביהכ"נ כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר ומשמע דמ"ש בהי"ג אבל אם חרבו יסודותיו או שנטו כותליו לנפול סותרין אותו מיד מיירי ג"כ בתרי גווני שיוכל לבנות החדש במקומו או במ"א וא"כ מה זה שסיים ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה שמא תדחק השעה וישאר חרב עכ"ל והלא אם בונין במ"א בכל אופן ישאר הישן חרב ואם תדחק השעה לא יהא השני בנוי מעיקרו כלל ומאי ישאר חרב שייך בהא והכי הו"ל לרבינו למינקט שמא תדחק השעה ולא יהא בנוי ולשון זה שייך בשני האופנים א"ו דבהי"ב אסר מדינא בב' האופנים שמא יארע להם אונס ולא יבנו (שים עיניך למה שלא כתב וישאר חרב משום דבגוונא לבנות במקום אחר גם בלא אונס ישאר הישן חרב) אבל בהי"ג אם נטה ליפול דמותר הגם שמדינא שרי גם כדי לבנות במ"א אבל ממדת חסידות אסור מפני עג"נ דחורבן אותו המקום אלא בונין דוקא במקום זה כמו שעשה רב אשי ולפיכך שפיר סיים שבונין במהרה שמא תדחק השעה וישאר חרב דעל בנין אותו מקום שייך החשש שישאר חרב ומרומזים דברי הירושלמי הנ"ל ודוק היטב:
חלופה וזבונה שרי. ע' בקרבן נתנאל אות י"א מ"ש על הטור ברמזים אמנם לפמ"ש בס"ד במשנה באופן האחרון בפשיטות ניחא דלהחליף על קדושה זו ממש יכולים שפיר ולא בעי' לעלויי וע' ביאור הלכה סי' קנ"ג סי"א מה שנתקשה בדברי הש"ע:
ואפי' למ"ד הזמנה מילתא היא. כתב בטו"א ק"ל דמשמע דפלוגתא דהזמנה שייך נמי בביהכ"נ וה"נ משמע לקמן גבי גבו והותירו ואמאי הא כיון דביהכ"נ קדושה דגופא היא ולא תשמישי קדושה משמע ודאי דכ"ע מודו דהזמנה מילתא היא דהא בפ' נגמר הדין ס"ל לאביי הזמנה מילתא ונפקא לי' מעגלה ערופה ואמרי' ורבא מ"ט לא גמר מע"ע אמר לך משמשי ממשמשי גמרי' לאפוקי ע"ע דגופה קדושה ומשמע דבדבר שהוא גופה קדושה מודה רבא דהזמנה מילתא היא וכיון שכן ביהכ"נ שהיא גופה קדושה יהי' מיתסרא נמי בהזמנה לכ"ע מיהו למה שפי' התוס' שם ניחא וכו' ע"כ קיצור לשונו ז"ל. ובהשקפה ראשונה עלה ברוחי ליישב עפ"מ שהקשה הרמב"ן דהא בקדושת הגוף לא מהני פדיון ומ"ט מוכרים ביהכ"נ להפקיע קדושתו והסכים דאין לביהכ"נ רק דין תשמישי מצוה שנזרקין אחר זמן מצותן והביאו הר"ן וחלק עליו ומסיק הר"ן ז"ל דחכמים נתנו לביהכ"נ דין קדושה מפני שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה מיהו מכירה מהני יעו"ש באריכות ולפ"ז י"ל דחכמים לא הטילו בו רק קדושת משמשי קדושה כמו שהקילו דמהני מכירת זט"ה ולא דמי לעגלה ערופה דהוי קדושת הגוף ולהכי לא מהני בה מכירה והדברים ישרים ולק"מ קו' הטו"א גם בלא דברי התוס' דסנהדרין. אח"כ ראיתי בהגהות מצפה איתן שקדם וזכה בתירוץ זה אלא שהוא ז"ל יישב עפ"י דעת הרמב"ן דלא הוי רק תשמישי קדושה ובמח"כ לא דק דלהרמב"ן ז"ל הוי רק תשמישי מצוה ולדעת הר"ן משמע לכאורה שהטילו בו חכמים קדושה גופה אך יש לחדש דגם להר"ן ז"ל לא הוי אלא תשמישי קדושה. ונ"ל להוסיף דאפי' אי יהיבנא להרטו"א ז"ל דביהכ"נ הוי קדושה גופה מ"מ לא דמי לעגלה ערופה שאין לה פדיון משא"כ ביהכ"נ דאפי' אם כבר התפללו בו יכולים למוכרו ולכן אפי' אם הזמינו הרי לכך הזמינו שיוכלו למוכרו כשירצו ולא הזמינו לקדושת עולם מש"ה ל"ד לע"ע ולא עדיף ממשמשי קדושה דלרבא הזמנה לאו מילתא היא. ואגב ארחין שמעינן מדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל דקדושת ביהכ"נ לא הוי אלא מדרבנן וע' משבצות זהב ריש הלכות ביהכ"נ. וראה זה פלא מצאתי בס' קרית ספר להגאון מבי"ט פי"א מהלכות תפלה שכתב תחלה דבתי כנסיות עשו אותם כתשמישי מצוה בזמן מצותן ומובן שלקח זה מדברי רמב"ן הנ"ל ושוב סיים ואפי' אחר חורבנן בקדושתן הן עומדים דכתיב והשימותי את מקדשיכם אע"פ שהן שוממין וכו' ואפשר דקדושת ביהכ"נ מדאוריתא דאעפ"י דבבית המקדש משתעי קרא הא רבי מקדשיכם בתי כנסיות ומדרשות וכו' עכ"ל ודברים אלו הם היפך דעת הרמב"ן והר"ן שכתבו בפירוש דקדושת ביהכ"נ היא מדרבנן ובודאי פשיטא להו דדרשה דמקדשיכם לרבות ביהכ"נ היא אסמכתא בעלמא וצ"ע. שוב ראיתי בספר יראים סימן שכ"ד והובא בחיי אדם דמצוה מדאורי' לירא מביהכ"נ ומשמע שם קצת דדרשה דתורת כהנים היא דרשה גמורה דביהכ"נ הוא בכלל מקדש ע"ש וקצת חידוש על הגאון במ"ז שם רס"י קנ"א שלא הביא מהיראים ויש ליישב דבריו ולבארם שיהי' סובר כשיטת שאר ראשונים דאסמכתא היא ודברי הרב קרית ספר ז"ל צריכים לי תלמוד:
שוב נתישבתי בדבר וראיתי דתירוץ הרב מצפה איתן ז"ל שכיונתי אליו מדעתי אינו מספיק דמלבד דפשט לשון הר"ן משמע שהטילו חכמים בביהכ"נ קדושה ממש ועוד דהטו"א הוכיח במישור מברייתא דלקמן דדוקא דלוסקמי ספרים וכו' דקחשיב הוי משמשי קדושה אבל ביהכ"נ שלא זכרה הברייתא משמע דהוי קדושה גופה מבלעדי זאת תינח הכא שהקשה הטו"א מביהכ"נ ע"ז יש להשיב דהוי משמשין אבל מה נעשה ביום שידובר מקושית הגאון ז"ל לקמן דכ"ז ע"א גבי גבו והותירו וז"ל א"כ תקשה לרבא דאמר גבו והותירו מותר והא רבא אמתני' קאי ואכל הני דקחשיב וכו' והא בהני איכא מקצתן שהן עצמן קדושים ואינן תשמישי קדושה כגון תורה וספרים והרי בדבר שבקדושה ודאי הזמנה מילתא היא לכ"ע וכו' א"כ גבו מעות לגוף קדושה כגון תורה וספרים והותירו כיון דלכ"ע בגוף הקדושה הזמנה מילתא היא גבו והותירו אמאי מותר וי"ל למאי דפירשו התוס' התם וכו' עכ"ל הרי ע"ז לא שייך תירוץ הנ"ל דתורה וספרים ודאי הוי ממש קדושה עצמה ובע"כ צריכין אנו לדברי התוס' שהביא הטו"א ותמהני על הרב מצפה איתן ז"ל שלא ראה דברי הטו"א דלקמן שרמז להם כאן. אמנם גם על הגאון טו"א ז"ל תמוה שתירץ עפ"י דעת התוס' ולא זכר שר שיטת בעל המאור והרמב"ן פ"ק דסוכה והנימוק"י בסנהדרין שסוברים דבקדושה גופה גם לרבא הזמנה מילתא היא ומה יאמר אליבא דידהו. ואולם באמת ניחא לפמ"ש הרמב"ן שם דדוקא דומיא דעגלה ערופה הוי קדושה עצמה ולא גליון הספר דגויל קדוש אגב כתב אזיל לי' כתב אזלא לה קדושתה יעו"ש וא"כ ודאי דביהכ"נ אינו דומה לע"ע דהגם דהוי קדושה גופה מ"מ לא עדיף מגויל ס"ת דהרי רק אגב שאומרים בו דבר שבקדושה בעשרה הוי קדוש אזיל לי' אמירת הקדושה אזלא לה קדושתי' הלכך ודאי לרבא הזמנה לאו מילתא היא וכן לקמן גבו מעות הגם דלא הוי כטווי לארוג מ"מ אינו קדושה עצמה אפי' אם גבו לקנות ס"ת דודאי לא עדיפי מעות מגויל דקדוש אגב כתב וא"כ לדעת הרמב"ן ז"ל פשיטא דלק"מ. ברם בקושטא אפי' לשיטת בעה"מ ז"ל שם דמדמה גויל ס"ת לעגלה ערופה מ"מ בביהכ"נ ובמעות שגבו לקדושה הדבר ברור בעיני דגם לדברי בעה"מ אינו דומה לע"ע כמובן ולק"מ וק"ל. ועמג"א סימן מ"ב סק"ו ובפמ"ג ומחהש"ק שם:
מתנה פליגי בה ר"א ורבינא וכו'. בטו"א הקשה מפ"ק דמציעא דט"ז ע"א דפליגי ג"כ לענין מתנה אי כירושה אי כמכר ופסקו הרא"ש והרשב"א כמ"ד כירושה משום דהוי קולא לנתבע דהיינו הגזלן עפ"י הכלל דהלכתא כרבינא לקולא והשתא מחלפי שיטתיהו דהכא בע"כ ס"ל לרבינא דשרי וקשיא דר"א אדר"א ודרבינא אדרבינא דמ"ד הכא מתנה כמכר ושרי ס"ל התם כירושה ומ"ד התם כמכר ס"ל הכא דאסור וגם פסק ההלכה בשני מקומות אלו סותר זא"ז יעו"ש שהניח בקושיא וע' יה"מ פ"ט הי"ג מהלכות גזילה ואבדה שנתכוין מז"ה ז"ל לזה מדעתו הגדולה והביא מכאן ראי' לשיטת הרמב"ם שפסק לקולא ללוקח והקשה על שאר הפוסקים מסוגיות אלו ע"ש. ולולא דמסתפינא לחלק מסברא ה"א דדעת רב אחא דבעלמא יכול להיות שיתן איש מתנה לרעהו בלי שום הקדם קבלת טובה ממנו רק שמצא חן בעיניו אם מפני טוב מנהגו ויושר ארחו או דאין טעם ברצון וע"כ הכא בביהכ"נ אוסר ר"א ליתן במתנה דאפשר שלא קבלו הצבור מאתו שום הנאה שיפקע עי"ז קדושתו אלא שהאיש הזה מצא חן בעיניהם אבל שם גבי גזלן אין הסברא נותנת שמצא הגזלן חן בעיני הנגזל שיתן לו מתנה על מגן כי לא טוב עשה לגזול שדה מיד חברו ואיך יאהבהו עד שיתן לו עוד מתנת חנם א"ו מדיהיב לי' ש"מ דהגזלן טרח וארצי קמי' עד דקיהיב לי' ושוב אמרינן להכי ארצי וטרח כדי דליקום בהימנותי' ועוד אפשר לומר דגם ר"א סובר דמסתמא אין נותנים בחנם אלא דהכא אפשר דאדם חשוב הוא שיש הנאה לצבור במה שמקבל מתנה מהם כדאי' בפ"ק דקידושין אבל אכתי אין על מה לחול הקדושה וז"ש בהאי תפקע קדושתה משא"כ התם אא"ל דא"ח הוא שאינו מקבל מתנה דהרי גזלן הוא ואם גזולי גזיל מתנה לא נסיב אתמהה א"ו דלהכי יהיב לי' משום דטרח וארצי קמי' (והחילוק הראשון נראה יותר נכון משום דקשיא לכאורה מ"ט באמת לא הוזכר כאן מאדם חשוב דאפי' לרבינא יהי' אסור ובפרט לשיטת לוי בב"מ דמ"ז ע"א דגם באינו חשוב אמרי' בההיא הנאה דמקבל מתנה מיני' גמר ומקני לי' א"ו דברבים ליכא למימר הכי כי מי שהצבור נתנו לו מתנה יש לו הנאה ולא לצבור אפי' אם הוא אדם חשוב דא"צ פיוס לקבל מצבור ולכבוד יחשב לו וז"ב בעיני ברם יש לעיין ביחיד שנתן ביהכ"נ שלו שלא הקדישו לרבים אי אמרי' ג"כ אי לאו וכו' דאפשר דהמקבל א"ח ואכתי במאי תפקע קדושתה ואפשר דחל הקדושה על הפרוטה שצריך ליתן לפייסו שיקבל וצ"ע) ואולם דעת רבינא היא להיפך דבעלמא אין אדם נותן משלו לחברו אי לאו שקדמה לו קבלת הנאה ממנו אבל בגזלן דהשדה כבר באה לידו וגם מכרו לשלישי יכול להיות שהבעלים מתיאשים ממנו או שאינו רוצה לעמוד עם הגזלן בדין ולתבוע מאתו קרקעו ולתפוש מיד הלוקח וע"כ כיון דבלא"ה חושב שלא יוחזר השדה אצלו גמר ויהיב לי' במתנה שלא יעמוד הגזלן כל רגע בלא תגזול ועוי"ל עפמ"ש בחי' הריטב"א בסברת רבינא שהי' להם הנאה או שמקוים שיהי' להם הנאה ממנו באיזה פעם ע"ש וא"כ הכא תחול הקדושה על הנאה זו שיקבלו אח"כ אבל התם מה בצע במה שנותן לו בשביל הנאה העתידה לבא אבל אכתי לא שייך דגזלן בעי למיקם בהימנותי' כיון דלא ההנהו לנגזל עד כה מאומה כנלע"ד להסביר שיטות ר"א ורבינא בסברא בלי ראי'. ובפשיטות נ"ל ליישב הקושיא דהגם דכללא הוא דבכל התורה ר"א לחומרא ורבינא לקולא מ"מ הכא דתליא בסברא וכיון דר"א סבר הכא לחומרא דמתנה אינה כמכר ממילא מוכרח לסבור שם דהוי כירושה והגם דהוי לקולא לית לן בה דבודאי בכמה דברים יש דנ"מ לקולא ולחומרא וכן רבינא סובר דמתנה כמכר והוי כאן קולא אבל בגזלן הוי חומרא דעיקר פלוגתתן היא בסברא אם מתנה כמכר או לא וממילא יש נ"מ לענין ביהכ"נ ולענין גזלן ולמ"ד הכא לקולא הוי התם לחומרא וכן להיפך ולק"מ. ויתישב בזה מה שהניח בקרבן נתנאל אות ט"ו דברי רי"ו בצ"ע ונעלם ממנו שכבר קדמו בב"י סי' קנ"ג שכתב ודלא כרי"ו יעו"ש ועפמ"ש ניחא בהקדים מ"ש הר"ן בפרק אין מעמידין בפלוגתא דמומר וז"ל ולענין הלכה כיון דר"א ורבינא פליגי בהא מילתא וליכא לאכרועי בינייהו מידי דאע"ג דכל רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל בהא מילתא שייכי בה קולי וחומרי וכו' עכ"ל והובא ביד מלאכי כלל תקס"ג ע"ש וע"כ גם הכא דפליגי ר"א ורבינא בסברא אי מתנה כמכר או לא ויש בזה קולא וחומרא נסתפק רי"ו ז"ל הלכה כדברי מי דבכה"ג אין הכרח לפסוק לקולא ומש"ה פסק לחומרא וא"ש. ובהכי ניחא פסקו של הרמב"ם ז"ל בה' גזילה וא"צ למ"ש הכ"מ ובאר הגולה בחו"מ ומז"ה ז"ל ביה"מ דס"ל דהלוקח הוי מוחזק אלא פשוט דכיון דפסק הכא לקולא דמתנה כמכר ממילא הי' מוכרח לפסוק התם לחומרא דגזלן הגם שהוא מוחזק. וא"ש מ"ש הה"מ ז"ל בדעת רבינו שהי' נראה לו סברת האומר מתנה כמכר ע"ש והיינו משום דהי' קשה לו להה"מ מנ"ל להרמב"ם ז"ל לפסוק הכא לקולא וממילא התם לחומרא דגזלן הלא הוי ספק וכדברי רי"ו אשר ע"כ החמיר רי"ו ז"ל כאן וא"כ גם רבינו הו"ל להחמיר בספק איסור ושם הי"ל להקל מספק דאוקי ממונא בחזקת מארי' ע"כ כתב הה"מ ואולי מסתבר לרבינו טעמו דמ"ד מתנה כמכר כלומר דכיון דהי' נראה בעיניו סברא זו ע"כ החליט דרבינא דהלכה כמותו לקולא הוא המיקל גבי ביהכ"נ וממילא ע"י סברא זו עצמה הוא מחמיר שם ונתישבה השגת מז"ה ז"ל ביה"מ על הה"מ וק"ל. שוב ראיתי בשו"ת בית הלוי ח"א סימן ח' שיישב דברי רי"ו עפ"י ישוב הסתירה מכאן לב"מ דלאו בפירוש פליגי בב' המקומות אלא מכללא איתמר והעיר גם בדברי הה"מ כמו שהקשה עלי' מז"ה ז"ל ויישב עפ"ז הכל ע"ד שכתבתי בעניותי אמנם לע"ד קשה לומר דלא פליגי ר"א ורבינא להדי' אך היותר נכון כמ"ש דפליגי אלא משום דיש נ"מ לקולא ולחומרא ע"כ אין הכרע לענין פסק הלכה וכדברי הר"ן הנ"ל וחידוש על הגאון בעל בית הלוי ז"ל שלא הביא דברי הר"ן ז"ל דעפ"ז א"ש בפשיטות. וכעין זה כתב הרשב"ם ז"ל בב"ב דף ל"ב ע"ב ד"ה הלכתא כוותי' דרבה בארעא דאע"ג דכייל לן הש"ס דבכולי גמרא הלכתא כרבה מ"מ אינו סותר במ"ש כאן הלכה כר"י בזוזי משום דגם בהך פלוגתא פסקינן כרבה בארעא ע"ש וק"ל. וע' הגהות אמרי ברוך לטו"א מה שהסביר לחלק בין הא דהכא להך דב"מ:
שוב נתעוררתי על הש"ס גיטין דנ"ט ע"א כעין פלוגתא זו גבי פעוטות בעי אביי מתנתו מאי רב יימר אמר אין מתנתו מתנה מר בר ר"א אמר מתנתו מתנה ופירש"י ז"ל דמתנתו נמי מתנה דעבדו לי' נייח נפשי' והשתא ק"ל על רי"ו ז"ל הרי התם בגיטין מסיק הש"ס להדיא להלכה דמתנתו מתנה וע' ברא"ש שילהי מציאת האשה דכתב להדי' הטעם משום סברת אי לאו דהוי לי' הנאה וכו' א"כ הרי חזינן דפסקינן סברא זו ובע"כ גבי גזלן שאני אי משום דצריך לסברת טרח וארצי קמי' כמ"ש באמרי ברוך אי משום דבאמת הלוקח מוחזק וכדעת הרמב"ם אבל עכ"פ הכא גבי ביהכ"נ איך פסק רבינו ירוחם ז"ל מספק להחמיר דלא אמרינן סברא זו והרי בגיטין חזינן ברור דקיי"ל כסברא זאת ומהתימה על הגאון בית הלוי שלא הרגיש בזה. גם בב"ב דקנ"ו ע"א מצינו סברא פשוטה אבל גבי מתנה אי לאו וכו' יעו"ש. ומעתה מ"ש בבית הלוי דר"א ורבינא לא פליגי רק בחד מקום ומכללא איתמר במקום השני קשה ע"ז א"כ למה בגיטין לא תלי לה הש"ס בפלוגתיהו א"ו דבב' מקומות אלו בפירוש פליגי וכמו שבארתי בעניותי אלא דפסק רי"ו תמוה כאמור. וממוצא דבר נשמע דמה שרצה לומר בבית הלוי דהרא"ש שלא סיים במגילה והלכתא וכו' מוכרח דסבר כרי"ו יש להשיב עליו על הראשונים אנו מצטערים וכו' דהרי הלכה בפעוטות דמתנתן מתנה וכתב הרא"ש ז"ל גופי' בכתובות דהסברא משום דאי לאו דהו"ל הנאה לא יהבי מתנה ובמס' ב"ב פשיטא להש"ס סברא זו ואיך יפסוק הרא"ש ז"ל שלא כסברא זו ויותר מסתבר לומר שנשמט מדברי הרא"ש הסיום והלכתא כרבינא לקולא. ולפע"ד זו דעתו של הרמב"ם ז"ל כמש"ל בישוב דברי הה"מ ז"ל. ואולם אחר כל זה העיר בבית הלוי שם דזהו דוחק גדול לומר כן דהרמב"ם הכריע מסברת עצמו בדבר שנחלקו בו האמוראים בגמ' יעו"ש. אבל עפ"י דברינו א"ש טובא דרבינו סמך על מסקנת הש"ס בגיטין ובב"ב דאית לי' סברא זו להלכה וז"נ מאד ותמהני על הרב בית הלוי שלא זכר מזה מאומה ברם הא דהסכים בביה"ל אח"כ בד"ה ובדעת הטור וכו' דודאי בעיקר הסברא אי לאו דהו"ל הנאה לא יהיב לי' מתנה לא פליגי כלל ר"א ורבינא דזהו דבר שהחוש יעיד עליו רק פליגי אם יכול להיות נפקע קדושת ביהכ"נ בהך הנאה או לא ובב"מ פליגי אי האי טירחא דארצי קמי' הוי גילוי דעת דניחא לי' לאוקמי' קמי לוקח או לא והם שני סברות שאינם שייכים זל"ז כלל עכ"ל. דבריו אמת וצדק והש"ס דגיטין ודב"ב מסייע לי'. והשתא כ"ע מודו לסברא זו אלא דפליגי אם פקעה קדושתה בהנאה זו ואם הוי גילוי דעת גבי גזלן ואנן קיי"ל הכא דמהני להפקיע הקדושה והתם לא מהני לאוקמי' ביד לוקח ואין כאן שום סתירה. וזהו לפסק דילן אבל לשיטת הרמב"ם צ"ל כמש"ל. והנה באמרי ברוך יישב שיטת הראשונים מהסתירה שהעיר הטו"א דלרב אחא הניית צבור אינה כדמים והתם לאו משום הנאה אך ביחיד אמרי' דטרח וארצי קמי' ורבינא מחלק דיחיד נותן בחנם וצבור לא ע"ש מילתא בטעמא. ובמח"כ הגאון ז"ל דבריו תמוהים דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקיי"ל בגיטין ובב"ב גבי יחיד סברא זו והכא רק בביהכ"נ של רבים פסקינן הכי אבל בב"מ גבי יחיד קיי"ל כמ"ד דמתנה כירושה לשיטת רוב הראשונים א"ו דלאו משום גריעותא דיחיד לא קיי"ל התם כסברא זו. והנכון כתירוצו השני של הגאון דבאמת קיי"ל כסברא זו גם ביחיד אלא דהתם לא סגי במה שהי' לו הנאה ממנו אלא בעינן שיהא טרח וארצי קמי' וגם סברתי דלעיל נכונה דבגזלן שאני או מפני שאפשר שלא הי' לו הנאה עדיין אך מקוה שיהי' לו הנאה באיזו פעם ושפיר תקנו בפעוטות דמתנתן מתנה דעבדי לי' נייח נפשי' אח"כ ומסתמא בבן י"ג אי לאו שמקוה להנאה גדולה לא הוי יהיב מתנה ובביהכ"נ תפקע קדושתה בזה אך בגזלן לא שייך ניחא לי' דליקום בהימנותי' ע"י מה שעתיד ליתן ואתיין כל הלכותינו שפיר ודו"ק: