אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) בעזר תפלת צדיקים חומד

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

בעזר תפלת צדיקים חומד

פרק שני

אתחיל פרק הקורא את המגילה עומד והוא ברחמיו יזכני להיות היטב לומר. אמן:

מתני'. הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי'. כתב בתוי"ט דמשום כן נהוג עלמא למיקרי אדם חשוב באחרונה יעו"ש. ותמהני דבמרדכי מס' מנחות פ' הקומץ רבה כתב שהי' מנהגן לקרות הגדול קודם ואח"כ הקטן ממנו רק ח' פסוקים אחרונים שבתורה קורא אותן הגדול ע"ש (ולקמן ע"ב אזכיר מזה אי"ה) ואיך סתם רבינו התוי"ט ז"ל מנהגא דעלמא ולא העיר על דברי המרדכי. ואפשר מדכתב המרדכי והיה מנהגן וכו' משמע דבזמן הש"ס היו נוהגים כך אבל השתא נשתנה המנהג וקורין אדם חשוב אחרון. שוב ראיתי דגם מרן הב"י ז"ל באו"ח סי' קל"ה כתב דבדורות הללו לא הקפידו הגדולים לעלות ראשונים וטפי עדיף להו לעלות בסוף העולים ולעולם גדול שבצבור עולה בסוף והובא במג"א סימן קל"ו. ומ"מ ד"ק של התוי"ט תמוהים בעיני דעכ"פ בזמן הש"ס הכל מודים שהקטן עלה אחרון ובהדיא איתא בפרק הניזקין אחריהן קורין ת"ח וכו' ואחריהן ראשי כנסיות וכל אדם וכיון דבזמן שהי' הפותח והחותם בלבדן מברכין היה הגדול עולה תחלה איך אחר שהתקינו דכולהו מברכין נהוג עלמא לקרוא הגדול באחרונה מפני שלפי תקנה הקדומה לא בירך לאחרונה אלא החותם אתמהה. ולפיכך נ"ל יותר שינויא בתרא דהתוי"ט מפני שהאחרון הי' נוהג לגלול הס"ת כמ"ש הרמב"ם ע"ש וזה ניתן לאומרו דאיכא למימר דבזמן הגמרא לא הי' האחרון גולל ומש"ה עלה הקטן ובזמן הרמב"ם ז"ל נהגו שהמשלים גולל ומה"ט הנהיגו שיהא הגדול משלים ונשאר המנהג גם השתא אע"פ דלא רגילי האידנא שהאחרון גולל, ולולא דמסתפינא ה"א להיפך מרבינו התוי"ט ז"ל דבאמת יש טעם שיעלה הגדול אחרון משום מעלין בקדש ולא מורידין וכדאמר לקמן בשמעתין האחרון שקרא ארבעה משובח אלא דכל זמן שהי' הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה היתה כל הקריאה אחת ויש להקדים החשוב חשוב קודם אבל האידנא דכולהו מברכין הוי כל פרשה קריאה בפ"ע שיש לה ברכה לפניה ולאחריה מש"ה ליכא זילותא לגדול במה שקרא הקטן לפניו וממילא נוח לגדול יותר לעלות אחרון משום מעלין בקדש כנ"ל נכון:

ולאחריה. כתב הר"ן ז"ל משום דתנא דברכת מגילה תליא במנהג קתני דבה"ת לא תליא במנהג אלא חייב הוא לברך. וכתב ע"ז בתוי"ט וטעמא נ"ל משום דאסמכוה אקרא יעו"ש. ולפע"ד בלאו אסמכתא דקרא שאני מגילה דגם ברכה שלפני' דהוי חיובא אינה אלא מד"ס דאפי' במצוה דאוריתא אין ברכתה אלא מדרבנן להכי לא תקנו ברכה לאחרי' משא"כ ברכת התורה לפני' דהוי דאוריתא מש"ה תקנו גם לאחרי' ברכה מחויבת וק"ל:

אבל מוסיפין עליהן. ער"ן שיש דעות דלא קאי אלא אשבת לחוד והובא בתוי"ט ועתו"ס רעק"א שהניח בצע"ג ונעלם ממנו ז"ל שכבר הרגיש בהא בא"ר הובא במשבצות רס"י רפ"ב וע"ש מה שרצה ליישב וקרוב לזה נתכוין בתפארת ירושלים:

גמ'. תנא משא"כ בתורה. עמג"א רס"י קמ"א בשם הב"ח ובמחהש"ק שם. ואני מצאתי בשבלי הלקט ערוגה ו' סימן קצ"ח שכתב תנא משא"כ בתורה שהקורא בתורה צריך להיות עומד דכתיב וכו' ומנהג לקרותה מעומד וכן השיב גאון וכו' אע"ג דתנן הקורא את המגילה עומד ויושב מצותה בעמידה דגמרינן לה מס"ת עכ"ל. הרי דאע"ג דבהדי' שמעינן דמגילה אין דינה כס"ת מ"מ מנהגא משום מצוה מן המובחר לקרותה מעומד דמדמינן לה מסברא לס"ת והיינו טעמא משום כבוד הצבור וע' בירושלמי דמסיק דטעמא דס"ת לאו משום כבוד התורה אלא משום כבוד הצבור ואף שהק״ע והפנ"מ לא פירשו כן מ"מ הרב באר שבע ז"ל בחידושי סוטה דף מ' הבין כן יעו"ש ולכן גם במגילה שייך האי סברא. אלא דבע"כ אפ"ה יש חילוק דבס"ת גם כבוד התורה מצרפין לכבוד הצבור דאל"כ מדוע נשתנה מגילה מס"ת מדינא אבל עכ"פ המנהג לחוש לכבוד הצבור לבדו ג"כ ולפי שיטה זו אין ראי' דבס"ת אפי' דיעבד לא יצא כמובן וגם דעת הרמב"ם ז"ל פ"ב ה"ז ממגילה יש לכוין הכי וע"ש בלח"מ ונתכוין לדעתו בדיוקא דמתני' גם בשושנים לדוד וע' בפ"י ובטו"א. גם הרב המאירי ז"ל בחידושי מכלתין כתב דס"ת רק לכתחלה בעי מעומד ובמגילה יושב אפי' לכתחלה ומ"מ נהגו לקרותה מעומד מפני כבוד הצבור:

ר' חנינא אמר לא עומד ולא יושב אלא שוחה. הרא"ש ז"ל הביא מהירושלמי דבתורה אפי' לסמוך אסור וכתב ע"ז בקרבן נתנאל ול"נ להביא ראיה מש"ס דידן דהא קיי"ל דסמיכה הוי כעמידה וכישיבה כמ"ש בחו"מ סי' י"ז וא"כ מאי פריך קראי אהדדי דכתיב עמדתי וכתיב ואשב הול"ל דהי' בסמיכה אלא ש"מ מפני כבוד התורה צריך דוקא עמידה ולא סמיכה עכ"ל. ולפע"ד אין ראייתו ראי' דמצינן למימר דהש"ס נקיט חדא ועב"ח חו"מ שם שכתב בפירוש דמהכא שמעינן דשחייה חשובה באדם אחד עמידה וישיבה וה"ה בעמידה ע"י סמיכה יעו"ש. שוב ראיתי בתומים שם שהקשה כהק"נ ויישב בד"א ומש"ש בסוה"ד נתכוין עם הח"ץ בהגהות הט"ז ע"ש. ולפעד"נ להביא ראי' להסכמת הסמ"ע והח"ץ והתומים דהדיינים וגם העדים אסורים לעמוד ע"י סמיכה בפ"א דממ"נ חד מינייהו לאו שפיר עביד דאלת"ה קשיא במס' שבועות דף ל"א ע"א דפירש"י ז"ל מלך מדאוריתא לא חזי משום שום תשים עליך שהרי העדים צריכים לעמוד לפני הדיין ע"ש (וע' יה"מ פ"ג ה"ז מהלכות מלכים) והלא יכול הדיין לעמוד ע"י סמיכה וכן המלך ולא יהא זלזול למלך דהא גם הדיין עומד עמו בשוה והשתא לגבי דיין יהא חשוב כישיבה וגבי מלך המעיד יחשב כעמידה א"ו דבענין אחד לא יתכן זה מכח ממ"נ (ודומה לזה מצינו גבי פלג המנחה דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד אבל אדם אחד אין להתפלל מנחה וערבית מפלג המנחה ואילך לפני צה"כ) ותמוה על הב"ח והטו"ז והש"ך שלא הרגישו בדברי רש"י אלה שהם נגד שיטתם. וגם לדידהו מ"ט לא עמד שמעון בן שטח ע"י סמיכה והי"ל לינאי ג"כ לעמוד כן א"ו דצריך להיות חילוק בין הדיין ובין העד וכדעת הסמ"ע ודעמי'. והנה לפמ"ש הב"ח והסמ"ע דעמידה דעדים וכן ישיבת הדיין אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכיון דמדאוריתא יכולים הדיינים והעדים לישב ממילא ליכא למימר דמלך מדאו' אינו מעיד שהרי יכול לישב ולא יהא לו בזיון. וצ"ל דמ"מ כיון דעכ"פ מדרבנן צריך לעמוד אז יעברו על שום תשים עליך דאוריתא. אבל אכתי איך אפשר לומר דמדאו' לא חזי להעיד הלא מדאו' יכול לישב וצ"ל דכיון דאסמכוה רבנן אקרא קרי לי' דאוריתא גבי משחק בקוביא דלית לי' אסמכתא בדאוריתא. ואולם עדיין קשה מ"ט אמרו חכמים מלך אינו מעיד כלל טפי הי' להם לוותר על תקנתם ולהתיר לו לישב מפני כבוד מלכות כמו שעשו גבי ת"ח מטעמא דעשה דכבוד תורה עדיף ובתוספות שבועות דף למ"ד ע"ב התעוררו בזה ותירצו בשינויא בתרא דבמקום שאין חכם מוחל על כבודו חמיר כבוד תורה מכבוד מלך ע"ש אבל הא ניחא אם עמידת העדים מדאוריתא אבל לדעת הפוסקים דהוי רק מדרבנן הי' להם גם בשביל כבוד מלך לוותר על דבריהם ולא לעשותו עי"ז לאינו ראוי להעיד כלל. וצ"ל דבאמת הי' להם לעשות כן אבל משום מעשה דינאי גזרו דלא מעיד כלל ואוקמוה אתקנתן שלא להעיד מיושב וגם מעומד אין ראוי משום אימת מלך ע"כ אינו מעיד כלל. ויתישב בזה מה שהקשה אא"ז הגאון ז"ל ביד המלך שם דבסנהדרין דף ח"י איתא באותה שעה אמרו מלך לא מעיד וכו' ומשמע להדיא דאינו רק גזירה דרבנן וזה סותר להגמ' דשבועות דף ל"א ופירש"י שם דמלך מדאוריתא לא חזי להעיד וע"ש ביה"מ שהגיה מז"ה ז"ל בגמ' דסנהדרין עי"ז. אבל לפמ"ש ניחא דבאמת מדאוריתא לא חזי משום אסמכתא דקרא דבעי עמידה וא"א במלך משום אימת מלכות דמדאורי' אלא דאכתי הי' רשות לחכמים לבטל תקנתן בשביל כבוד המלך ויעיד מיושב אבל באותה שעה גזרו שלא יעיד כלל. והא דעכ"פ מ"ט מלכי ב"ד לא מעידין י"ל דדוקא דנין ומעידין עליהם דהוי רק גזירה דאותה שעה לא גזרו אלא במלכי ישראל אבל מעיד דבלא גזירה א"א לו להעיד כראוי בעמידה אך דמ"מ היו יכולים לתקן שהמלך יעיד בישיבה ומשום מעשה דינאי לא עשו כן שוב לא חילקו בגזירתם וגם במלכי בית דוד השאירו על התקנה הראשונה שלא יעיד מיושב וממילא לא יעיד כלל וא"ש מה שהעיר שם מז"ה ז"ל ע"ע וק"ל. אח"ז ראיתי בתומים סימן י"ז שהסכים דעמידה דעדים מדאורי' רק לא לעיכובא בדיעבד ולפי דבריו יתכנו דברי רש"י ז"ל בפשיטות אמנם אנכי כתבתי עפ"י דעת הסמ"ע והש"ך ודעמיהו שסוברים דאינו אלא אסמכתא מדרבנן ושוב ראיתי בתומים סוס"י כ"ח שהוכיח מעובדא דינאי המלך כשיטת הב"ח והט"ז והש"ך דהדיינים והעדים יכולים לעמוד ע"י סמיכה וביאר שם דהכי הוה עובדא דמ"ש לו שמעון בן שטח עמוד על רגליך ל"ד אלא כונתו ע"י סמיכה והוא עצמו עמד ג"כ בסמיכה בשביל הידור שחייב למלך יעו"ש ואם כי דבריו ז"ל ישרים אבל במח"כ הגאון נעלם ממנו באותה שעה לשון רש"י דשבועות הנ"ל דלפ"ז הדק"ל מ"ט מלך מדאו' לא חזי הלא יכול להעיד בעמידה ע"י סמיכה וגם הדיין יעמוד כן. וע' תוס' יוה"כ להרב בעל כפ"ת ז"ל דף ע"ד ע״א גבי למעוטי מלך ובגבורת ארי על מס' יומא שזכינו לאורו מחדש מ"ש בענין עדות מלך:

תוס' ד"ה ואין מפטירין בנביא. וצ"ל דהאי דקאמר התם וכו' ר"ל בכתובים וכו'. יש להבין לפמ"ש רש"י ז"ל דהטעם שאין מפטירין בשבת במנחה הוא משום האי טעמא גופי' שאין מוסיפין על ג' מפני שסמוך לחשיכה הוא שהרי כל היום היו רגילין לדרוש וקשה לצבור האריכות א"כ במאי עדיפי כתובים מנביאים הלא גם בהפטרת כתובים איכא טרחא דצבורא. וצ"ל דהתוס' ס"ל שאין הטעם כמ"ש רש"י אלא דכך המנהג שלא להפטיר במנחה בנביא אלא בכתובים וכה"ג כתב בעל המאור בפ"ב דשבת ששאלו מרב האי גאון כקושית התוס' והשיב כי מקומות מקומות יש ומנהגות חלוקים הן יעו"ש והתוס' ניחא להו לשנויי דחילוק המנהגים הוא דבמקום שאין מפטירין בנביא מ"מ מפטירין עכ"פ בכתובים. וע"ש בבעה"מ שמסיים דמזה אתה למד שזה שהגיהו חכמי הארץ הזאת במקצת הספרים יוה"כ שחל להיות בשבת טעות הוא ומשום דקשיא להו יו"ט שבשו הספרים והגיהו יוה"כ וה' הטוב יכפר בעדם עכ"ל. גם הר"ן ז"ל בשמעתין הביא תשובת רב האי וסיים דיש ששבשו גירסא שבפרק במה מדליקין מדוחק קושיא זו והגיהו יוה"כ שחל בשבת ואין צורך. ונפלאתי על מה שראיתי בחידושי הר"ן למס' שבת שכתב דהר"ז הלוי ז"ל גריס יום הכפורים יעו"ש והרי בפירוש איתמר בספר המאור דליתא לגירסא זו ושאל כפרה בעד המגיהים כן ואיך אפשר דהרז"ה גופי' גריס הכי. ושמא יש ט"ס בלשון הר"ן וצ"ל דהרז"ה בשם איזו חכמים גריס הכי:

בא"ד. משום דכתיב בה שמרו משפט ועשו צדקה. הגאון מהרי"ב ז"ל הראה מקום לסנהדרין ל"ה ולמדתי משם לפרש המקרא שמרו מלשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר והכי פירושא. שמרו משפט. המתינו עם המשפט ולא תגמרוהו באותו יום רק יש להלין הדין ואשרי הדיין שמחמץ את דינו. ועשו צדקה. אמנם צדקה עשו תיכף באותו יום ואסור להלינה דהוי כאלו שופך דמים דכתיב צדק ילין בה וגו': ע"ב.

גמ'. אמר אביי ל"ש אלא לאחרי' אבל לפני' מצוה לברך דאר"י א"ש כה"מ כולן מברך עליהן עובר לעשיית. יש לדקדק מה הוצרך להביא מדשמואל אטו בלא"ה אין מפורסם בכל הש"ס שמברכין על המצות מצה ומרור וכל שאר מצות ולא אשתמוט בשום מקום להביא ראי' ע"ז וכיוצא בזה התפלא הגאון בעל חתם סופר ז"ל בתשובותיו או"ח סימן נ"ד על הירושלמי ממשנה שלמה בפסחים ברך על של פסח וכו' על של זבח וכו' יעו"ש ומדוע יגרע מקרא מגילה מכל המצות ואי משום דמדרבנן הוי הרי נר חנוכה דמדרבנן ופשיטא מילתא בפ"ב דשבת דמברכין עלי' אלא דפריך והיכן צונו ומשני מלא חסור או שאל אביך ולמה הוצרך כאן להביא ראי' דלפניה מצוה לברך מה ס"ד שיהי' רשות ואם יש איזו סברא לחלק בין מגילה לשאר מצות מה ראיה מייתי מדשמואל שלא כיון רק לומר דכל המצות שמברך עליהן הרי זה מברך עליהן עובר לעשייתן אבל לא כיון לומר שיש חיוב לברך על כל המצות. וה"נ יש לדקדק במס' סוכה דף ט"ל לענין הלל דאיתא נמי כמו הכא ומ"ש הלל דהוי ס"ד שלא יתחייב לברך על קריאתו ומה ראי' ממימרא דשמואל שמצוה לברך. ונלע"ד ליישב דסד"א דמצות מברך עליהן בשעת עשייתן כדס"ל לשמואל ור"ה בירושלמי שילהי ברכות לבר מתקיעת שופר דא"א לברך ולתקוע כאחת הלכך תקנו שיברך מקודם יעו"ש ומש"ה ה"א דדוקא בתק"ש דמדאוריתא תקנו שיברך קודם אבל מגילה והלל דמדרבנן כיון שאי אפשר לברך עליהן בשעת קריאתן כדין כל המצות שמברכין עליהן בשעת עשייתן דא"א לברך ולקרות כאחת וצריך לברך מקודם כמו בתק"ש שוב ה"א דבכה"ג הוי הברכה רשות דאע"ג דלא גרעי מגילה והלל מכל המצות ויש לברך עליהם אבל כיון דלא מצי לברך כדין הראוי בשעת עשייתן מש"ה לא חייבו חכמים לברך קודם והוי רק רשות וזו היא דעת תנא דידן דקתני מקום שנהגו לברך יברך. ולפיכך אמר אביי דלא כן הוא דדוקא לאחרי' תני דהוי מנהג אבל לפניה מצוה לברך והביא ראיה מדאר"י אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן והדר בי' שמואל מהא דס"ל מעיקרא בירושלמי והודה לרבי יוחנן וא"כ ממילא גם מגילה והלל מצוה לברך לפניהם דמדוע יגרעו מכל המצות וא"ש. וע' בחידושי למשניות ברכות פ"ח מ"ה מ"ש בענין זה בס"ד. ובהכי ניחא קושית הטו"א מאי ראי' מייתי אביי למילתי' מהא דשמואל הא בפ"ד דסוכה דף מ"ו אר"י אמר שמואל מצות לולב כל שבעה לברכה ופליגי עלי' ריב"ל ור"י וס"ל דבדרבנן לא בעי ברכה ומאי אולמא דר"י א"ש מהני אמוראי דפליגי עלי' והניח בקושיא. ואולם לפ"מ דפרישית הי' פשוט לאביי בלא"ה דלא קיי"ל כריב"ל וגם מצוה דרבנן בעיא ברכה אלא דהי' ס"ד דמגילה והלל שאני משום דלא מצי לברך עליהם כדינא בשעת עשייתן ולזאת הביא ראיה משמואל דבאמת הדין בכל המצות לברך עליהן עובר לעשייתן וממילא ליכא טעמא לגרוע הברכה ממגילה והלל כאמור. ועיקר הטעם מפני שרצו חז"ל להשוות המצות לתורה שמברכין לפניה מדאוריתא מקרא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו וע"כ תקנו גם ברכה על המצות וע' בירושלמי ברכות ר"פ כיצד מברכין דגמר מהיקשא התורה והמצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה והוא אסמכתא בעלמא אבל עכ"פ למדנו מהירושלמי דטעמם של חכמים שתיקנו ברכת המצות הוא משום דהשוו מצוה לתורה ומה"ט גופי' תקנו לברך עובר לעשייתן דומי' דתורה ומ"ד דמברכין בשעת עשייתן ס"ל דתורה שאני דא"א לברך וללמוד כאחת ע"כ מברכין קודם. ולפי דברינו יש לפקפק קצת בד"ק של רבינו התוי"ט ז"ל בפ"ג מי"א דסוכה על מ"ש הרע"ב ז"ל אבל ברכת ההלל לפני' מצוה היא בכל מקום. דטעמא כדאיתא במגילה כה"מ כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ולפמ"ש האי טעמא לא קאי דבהא לא אשמעינן אלא שיש לברך קודם עשיית המצוה אבל הטעם מה שמצוה לברך לפני ההלל הוא כמו בכל המצות דגמרינן מתורה. וקצת יל"ד גם בפירש"י פ"ב דברכות דט"ו ע"א מ"ש ברכה דרבנן היא דאמור רבנן כל המצות וכו' דמאי ראי' הרי שפיר מצינן למימר דברכה דאוריתא מהיקשא דהתורה והמצוה ושמואל אשמעינן שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ויש לעיין בזה:

היכי נעביד ניקרי תרי מהא וחד מהנך. בפ"י הקשה מ"ט לא קאמר ותרי מהנך ולקמן גבי הלכתא דולג וכו' אתרץ זה בעזרה"י וע"ש:

רש"י ד"ה וידבר עולה מן המנין. וידבר ה' אל משה לאמר אעפ"י שאין ללמוד ממנו כלום. בשירי קרבן פ"ד ה"ג כתב וקשה לי הא בפסחים דמ"ב גרסינן וידבר וגו' לימד על הפרשה כולה שהיא בלא תעשה דברי ר"י מאי משמע וכו' לאמר לא נאמר בדברים בי רב אמרי לאמר לאו אמר הרי שיש ללמוד ממנו וי"ל דדוקא ר"י הוא דאית לי' הכי ולא סבירא לן כוותי' ונראה שזהו כונת הרמב"ם בפ"ה מהלכות ערכין וכו' עכ"ל. והנה לא הי' צריך להוכיח מכאן דר"י הוא דאית לי' האי סברא דבלא"ה בספרי מבואר דחכמים פליגי ארבי יהודה כמ"ש המשנה למלך שם במקומו. אכן גם כל קושיתו אין לה מקום ונעלם ממנו במחכ"ה מ"ש התוספות במקומו בפסחים נראה לר"י דהיינו דוקא בהנך דברים דאית בהו לאו הבא מכלל עשה אבל שאר דברים לא עכ"ל ולפי דבריהם אפי' לר"י שפיר אמר הכא רבותא דוידבר עולה מן המנין כלומר אותו וידבר שבראש פרשה שאין שם לאו הבא מכלל עשה דהשתא אין ללמוד ממנו כלום דבהאי גם רבי יהודה מודה לחכמים דלא אתי' ללאו. ואע"ג דאכתי למדין הימנו לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר כמ"ש המהרש"א שם. להכי סגי בפעם אחת דכתיב לאמר היכא שאין שם לאו הבא מכלל עשה אבל אכתי איכא אחריני דכוותי' ומהם אין ללמוד כלום. והגם שצריך בכל פעם לכתוב לאמור כדי ליתן רשות למשה לאמור לישראל דאל"כ הרי הוא בבל יאמר. מ"מ אכתי אין למדין לדינא שום דבר מזה כיון דכבר ידעינן לי' מקראי אחריני וק"ל וע' בס' גבורת ארי לרבינו השאג"א ז"ל על מס' יומא שזכינו לאורו מחדש מ"ש שם דף ד' ע"ב בד"ה לאמר אמר ר' מוסיא וכו' ע"ש:

תוס' ד"ה תנא. לכך נראה כמו שפירש רש"י בהקומץ יחיד קורא אותן לבדו ולא יהיו שנים מפסיקין וכו'. נלע"ד להסביר פירש"י ור"ת דלדידהו ניחא מ"ט אשתני דהרי אפי' לרבי יהודה דיהושע כתב ח' פסוקים אלו אפ"ה קדושתן הוי ככל התורה ומכ"ש למאי דקיי"ל כר"ש אע"ג דמשה כתב בדמע מ"מ ודאי לא גרעי הני פסוקים ח"ו משאר התוה"ק וא"כ יש להבין מ"ט אין מפסיקין בהן כמו בשאר פרשיות ואולם הטעם נראה בעיני משום דמשה רבינו ע"ה פסיק פסוקי וע"כ מפסיקין בהם אבל כאן דיהושע כתב אליבא דר"י לא דמי לשאר התורה ודין אלו הפסוקים כפרשה אחת בלא פסיקת פסוקים ומש"ה אין להפסיק בנתיים ולר"ש דהכל משה אומר וכותב ובכל פסוק הפסיק אחר אמירת הקב"ה באמירתו בטרם יכתבנו ע"כ נחשב כל פסוק בפ"ע משא"כ הכא שלא אמר רק כתב כל פסוק תיכף בשמעו אותו מפי השי"ת הוי הכל כפסוק א' וזהו הטעם שאין מפסיקין שנים וקוראין באותן שמנה פסוקים לפירש"י ור"ת ז"לץ ויש להסביר ביותר תבלין מילתא בטעמא עפ"מ דאיתא בירושלמי פ"ד ה"א א"ר עולא קראות בתורה אין קראות בנביא וע' בק"ע ובפנ"מ אמנם הגאון מהר"א פולדא ז"ל בברכות פ"ה ה"ג פירש יפה דמימרא דר' עולא מילתא באפי נפשה היא וכונתו דבתורה קוראים הרבה בזאח"ז כגון בשבת ויו"ט משא"כ בנביא אחד קורא כל ההפטרה יעו"ש וא"כ א"ש טובא פירש"י ור"ת ז"ל דשמנה פסוקים אלו דיהושע כתבן דינן כנביא ואחד קורא כולן ולשיטת ר"ש עכ"פ כיון דאישתני בהא דמכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע אישתני דהוי דינן כנביא ואין בהם הרבה קראות וזה נכון מאד לפענ"ד. ובהכי ניחא מה שהקשה מז"ה ז"ל ביה"מ ה' תפלה פי"ג ה"ו על פירש"י ור"ת והסכים עמהם הראב"ד ז"ל דא"כ מאי קאמר הגמ' בב"ב דמימרא דרב ח' פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן אתי' כר"י דיהושע כתבן דאי כר"ש מ"ט אשתני מכל התורה ולדעת רש"י ודעמי' איזה גרעון יש בזה דאין מפסיקין בהם הלא מצינו ג"כ דאין מפסיקין בקללות וכן בשירת הים ועוד בהרבה מקומות והלא בכל אלה הפרשיות ודאי ליכא גריעותא ויש בהן קדושת כל התורה יעו"ש. ולפ"מ שבארתי בס"ד אין הטעם משום גריעותא אלא דכיון דאשתני חשובים כל הח' פסוקים כאחד ועוד דכך הוא הדין בנביא שאין שנים מפסיקין וקוראין ההפטרה אלא אחד קורא הכל ומש"ה קס"ד דאתי' כרבי יהודה דיהושע כתבן מש"ה דינן כלביא או כפסוק א' ומסיק דאפי' תימא ר"ש מ"מ כיון דאשתני דבכל התורה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ומכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע ע"כ דינן כפסוק א' כיון שלא הפסיק משה באמירה ועוד דעי"ז דינן כנביא ואין מפסיקין בהם. ותמהני על מז"ה ז"ל שהרי לא נמצא בדברי רש"י ז"ל לא בב"ב ולא במנחות שיזכיר לשון גריעותא גם התוס' שם ובשמעתין לא זכרו כלל שיהא איזה גרעון במה שאין מפסיקין ובאמת לא גרעי הני פסוקים במידי אפי' למ"ד יהושע כתבן אלא הטעם כמו שכתבתי. עוד דקדק מז"ה ז"ל שם דלפירש"י ז"ל הול"ל אחד קורא אותן כמו שילהי מכילתין גבי קללות ומדנקט יחיד לא משמע כפירש"י ע"ש. ובעניותי מצאתי במרדכי פרק הקומץ רבה שהביא פירוש רבינו משולם שהביאו התוס' כאן ודחאו ואח"כ הביא פירש"י וסיים עליו ותדע מדנקט יחיד ולא נקט אחד כמו קראה אחד קראוה שנים עכ"ל הרי אדרבה הביא מלישנא דיחיד ראי' לפירש"י ז"ל היפוך דעת מז"ה ז"ל שהקשה עליו מלשון זה. ואולם מה נעשה וראיתו של אא"ז הגאון זצ"ל מהא דקללות נכונה מאד דהתם נאמר אחד קורא אותן לכונת שאין מפסיקין ומ"ט נקט הכא יחיד ולפ"ז קשיא על המרדכי דלא דייק הכי. ויש ליישב דהתם במתני' קתני בהדיא אין מפסיקין בקללות ע"כ סיים אלא אחד קורא אותן ולא חש שיטעו בפירושו אבל הכא חש שיטעו לפרש כרבינו משולם דאחד קורא ולא שנים ביחד ע"כ דייק ונקט יחיד להורות כפירש"י וא"ש דברי המרדכי וק"ל. והנה שם במרדכי סיים ואני שמעתי יחיד ת"ח כדאמרי' לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה והי' מנהגן לקרות הגדול קודם ואח"כ הקטן ממנו כדאמר פ' הניזקין ואחריהם מי וכו' עכ"ל. וביאור דבריו פשוט דבכל פרשה קורא הקטן אחרון וכאן הגדול קורא. ותמה עליו הגאון חכם צבי ז"ל בתשובותיו סימן י"ג וז"ל פירוש זה סתור מדברי הגמ' דאמרינן כמאן אזלא הא דאר"ג אמר רב ח' פסוקים וכו' לימא ר"י ודלא כר"ש וכו' ואי ס"ד דפי' יחיד קורא אותן לחשיבותא הוא דהיינו דוקא תלמיד חכם היכי ס"ד דתיתי כר"י הא לר"י גריעי הנך ח' פסוקים משאר כה"ת דכל התורה משה מפי הגבורה כתבה והנך ח' פסוקים יהושע כתבם ואמאי תהי' להם מעלה יותר מכל התורה שכל התורה כל אדם קורא אותה וח' פסוקים אלו דוקא ת"ח עכ"ל. ולפע"ד לק"מ דבכל פרשה הוי כל הפרשה חדא קריאה ויש להקדים ת"ח לשאר אדם מפני כבוד תורה ואם יקראוהו אחרון יהא זלזול לגבי' אבל הכא למ"ד יהושע כתבן הוי כפרשה בפ"ע וכהתחלת קריאה חשיבא דאינו נחשב בכלל הקודם ומש"ה ס"ד דהש"ס דאתי' כר"י דאז ניחא שיחיד דהיינו ת"ח קורא אותן כמו בתחלת קריאה ולאו משום דפסוקים אלו עדיפי טפי רק שמראין בזה שאינן שייכים להקודם והוי כראש הקריאה דאז עולה הגדול ומסיק אפי' תימא ר"ש הואיל ואישתני אישתני דכיון דעד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ומכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע הוי כקריאה בפ"ע ואינה מחוברת להקודם ע"כ ליכא זלזול לגדול לקרוא אותה ואדרבה קוראין לת"ח כדי להראות דקריאה בפ"ע הוי. והמדקדק בלשון המרדכי שסיים דכן הי' מנהגן לקרות הגדול קודם ואח"כ הקטן ממנו יראה שנתכוין לסברא זו שכתבתי וק"ל וז"נ מאד בס"ד. והראב"ד ז"ל בהשגתו פי"ג מתפלה הסכים לפירש"י וכתב דהכי איתא בירושלמי מגילה. ובעניותי לא זכיתי להבין ד"ק ז"ל דהכי איתא בירושלמי לפנינו בסופ"ג ר"י בי רבי בון תמנתי פסוקיא אחריא דמשנה תורה טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן ואיך למד הראב"ד מזה שאין שנים מפסיקין וקוראין בהם. וצ"ל שהראב"ד ז"ל פירש הירושלמי שאין להפסיק בהם כדי שהברכה האחרונה תוסב על כל הח' פסוקים. אבל מלבד שהוא דוחק דא"כ איך קאי ברכה ראשונה עליהם הרי הפסיקו קוראים אחרים בינתים ואם שפיר מוסבת הברכה עליהם גם הברכה האחרונה קאי שפיר על כל הח' פסוקים הגם שהפסיקו באמצע ומה קאמר דטעונין ברכה לפניהן ולאחריהן הלא בלא"ה בכל קריאה יש ברכה לפני' ולאחרי'. מלבד זה לפי' הראב"ד מה פריך הירו' אח"כ ע"ז בלא כך אין הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה וע"ש מאי דמשני והלא שפיר אשמעינן דח' פסוקים אלו קפדינן שלא יפסיקו ביניהם כדי דהברכה דלאחרי' תהא קאי על כל הפסוקים א"ו דלא לזה נתכוין הירו' וצ"ע להבין דעת הראב"ד ז"ל. ואם אמנם אין קושיא מהירושלמי על פירש"י ז"ל די"ל דהירו' כיון לד"א והבבלי לדבר אחר אבל אין ראי' מדהתם. אמנם גם פי' רבינו משולם ופי' הרמב"ם אינם מכוונים בדברי הירושלמי וגם פי' המרדכי לא יתכן בלישנא דההוא ש"ס וכן פירושו של מז"ה ז"ל ביה"מ שם שקורא כיחיד דאינו אומר ברכו יעו"ש ג"כ לא יתכן בכונת הירושלמי. והרמ"ה ז"ל בחידושי בבא בתרא פירש יחיד קורא אותן למאי הלכתא למימרא דלא פלגינן להו לתרי גברי ומאן דקרי להו לא קרי להו אלא באנפי נפשיהו ולא קרי בהדייהו מידי אחרינא הלכך קמאי מטו עד ושמה לא תעבור ופסקי וההוא דמסיים מתחיל מוימת שם וקרי עד סוף אורייתא עכ"ל וכן הביא בשיטה מקובצת שם בשם הר"י מיגש ז"ל אלא שהרמ"ה ז"ל כלל פירש"י ז"ל ופירושו החדש בחדא מחתא דלתרויהו כיון רב במ"ש יחיד קורא כאשר עיניך רואות והר"י מיגש ז"ל חילקם לשני פירושים וז"ל כלומר הקורא פסוקים שלפניהם אינו רשאי לגמור עד סוף התורה שנמצא קורא מה שכתב משה עם מה שכתב יהושע אלא מפסיק ועולה אחר וקורא פסוקים אלו בפני עצמם כדי שיהא ניכר שלא כתבן משה אלא יהושע. פ"א יחיד קורא אותם כלו' ואינו רשאי להפסיק בהם כדי שלא יהא ניכר שיהושע הוא כתבן עכ"ל וחזינן דפירושים חלוקים הם ואדרבה טעמיהם שונים ומשונים זה מזה מן הקצה אל הקצה. וממוצא דבר נשמע דלפי' הרמ"ה והר"י מיגש אין להתחיל להאחרון כ"א מוימת שם משה ולא לערב קריאה זו עם פסוקים הקודמים וזהו דלא כמ"ש התוספות בדיבור שלפנינו שמתחילין מויעל משה לפי שהיא תחלת הפרשה. ומנהגנו דלא כשי' הרמ"ה והר"י מיגש ז"ל וגם לא כהתוס' דאנן מתחילין ממעונה אלקי קדם ומקור המנהג הוא מרבינו המהרי"ל ז"ל סוף הלכות סוכה וכ"ה במנהגי מהר"א טירנא ז"ל יעו"ש אבל לא איתפרש טעמא דהגם דסבירא לן כפירש"י ור"ת ז"ל כמ"ש בש"ע סימן תכ"ח ס"ז אבל עכ"פ הי' לנו להתחיל מויעל משה כדברי התוס'. ואפשר שהקפידו שלא יהא נראה דח' פסוקים אלו גריעי ח"ו שכתבן יהושע דבאמת קיי"ל כר"ש דמשה כתבן וכמ"ש בש"מ טעמא שאינו רשאי להפסיק בהם וע"כ מה"ט גופי' חששו שלא לקרותן בפ"ע אלא דוקא מויעל כדי לערבן עם פסוקים הקודמים ועפ"ז הוסיפו מיסדי מנהגנו וחששו דאפי' אם יתחיל האחרון מויעל משה אכתי יש מקום לטעות דמפסוק זה ואילך המדבר מעליית משה לראות את כל הארץ בדעתו כי שמה לא יעבור לא כתב עוד משה כ"א יהושע כתב מויעל ואילך מש"ה הנהיגו להתחיל עוד ג' פסוקים שקודם ויעל אשר הם בודאי נכתבו מיד משה רבינו וכיון שיקרא אחד הכל ידעו כולם דעד סוף התורה כתב משה בעצמו וק"ל. עכ"פ גם פי' הר"י מיגש והרמ"ה ז"ל אינו נכנס בלשון הירושלמי כמובן למשכיל, ואולם הגאון מהר"ן טרייביטש ז"ל בספרו קובץ על יד החזקה פירש מדעתו יחיד קורא אותן פי' אפי' בזמן המשנה שלא הי' מברך אלא הראשון והאחרון על הני ח' פסוקים יחיד צריך לברך בפ"ע ולא יכלו הראשונים לצאת בברכה אחרונה של הני ח' פסוקים שנשתנו עכ"ל. ופירושו זה נכון מאד בירושלמי דזו היא כונתו באמת באומרו תמנתי פסוקיא אחריא דמשנה תורה טעונין ברכה לפניהן ולאחריה כלומר דאע"ג דבכ"מ רק הפותח והחותם מברך אבל הכא העולה לקרות ח' פסוקים אלו טעון לברך לפניהן ולאחריהן ופריך הש"ס בלא כך החותם מברך לאחרי' וא"כ לא הול"ל רק דפסוקים אלו טעונין ברכה לפניהן דהוי רבותא אבל לאחרי' בלא"ה האחרון מברך וא"ש וזו ראי' גדולה לפירוש זה ומעיני הרב בעל הקובץ ז"ל נעלם הירושלמי הזה ואילו הי' רואהו הי' שמח דמוכח להדי' כוותי'. ולדעתי גם רבינו הראב"ד ז"ל נתכוין לזה דממילא מוכח כפירש"י דאין מפסיקין בהם דכיון דח' פסוקים אלו טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם מוכרח יחיד לקרות את כולן כדי שיברך עליהם ביחוד משא"כ אם יקראו ד' פסוקים לאחד וד' לשני הרי השני לא יברך ופסוקים אלו צריכים ברכה בפ"ע. ותלי"ת זכיתי לראות בספר המנהיג הלכות החג סימן ס"ב שהביא פירוש הרמב"ם ופי' רבינו משולם ודחאם ואח"כ הביא פי' ר"ת וסיים ויש לי סמך וראי' לדבריו במ"ס ובירושלמי דמגילה כל השירות טעונות ברכה וכו' תמנתי פסוקיא וכו' טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם לפי שאין מפסיקין בהן אלא יחיד קורא אותן הא למדת דשירת הים וכו' ושמנה פסוקים אחרונים שבתורה אין לקרות בהן שנים זאח"ז אלא יחיד קורא אותן עכ"ל הרי להדיא דתלי הא בהא דכיון דהירושלמי קאמר שטעונין ברכה וכו' ממילא יחיד קורא אותן וזהו כונת הראב"ד. ולפ"ז לא חידש בעל הקובץ כלום דתורתן של ראשונים היא שפירשו יחיד קורא דהיינו שאין מפסיקין וצריך לברך עליהן ביחוד. שוב מצאתי בנחלת יעקב על מס' סופרים פי"ב ה"ו שביאר שם כעין הירושלמי דח' פסוקים אחרונים מברכין עליהן וסיים הטעם משום דאישתני שאין מפסיקין בהם ע"ש ונעלם ממנו דכבר קדמו רבינו בעל המנהיג ז"ל בטעם זה כמו שהעתקתי לשונו ואילו ידע מזה לא הי' הוא ז"ל כותב הטעם בלשון ונ"ל. וע' יערות דבש ח"א דרוש ה'. אכן גם פירוש הרמ"ה והר"י מיגש מוכרח מדברי הירושלמי שהרי אם יערב ח"פ אלו עם הקודם לא יברך לפניה ובודאי לא יפסיק באמצע הקריאה ויברך וא"כ משום הא גופא קוראים הראשונים עד ושמה לא תעבור ואח"כ יחיד מברך לפני' וקורא מוימת שם משה. ואולם לפ"ז לא שייך ה"ט רק בזמן המשנה אבל האידנא דכולהו מברכין יכול לערב הפסוקים ומזה נסתבב מנהגנו דלא עבדינן כהירושלמי ומתחילין ממעונה:

בא"ד. שמתחילין מויעל וכו'. כמדומה שחסרה מלה אחת בתוס' וצ"ל והא שמתחילין וכו' וק"ל, אך יש להבין מאי שייכות לזה כאן לענין פירש"י ונ"ל משום דלפי' רבינו משולם ז"ל לא קשיא על המנהג דמאי איכפת לן אם מתחילין מויעל כיון דעכ"פ בהגיע הקורא לפסוק וימת וגו' אז מפסיק הש"ץ ואינו קורא עמו והעולה קורא אותן ח' פסוקים לבדו ומינכרא מילתא שנשתנו משאר התורה אבל לפירש"י קשה דהו"ל להתחיל מוימת כדי להראות דח' פסוקים אלו נשתנו דיחיד קורא אותן ואין מפסיקין בהם דאילו כשמתחיל מויעל אין היכר שהרי לא הפסיקו גם קודם השמנה פסוקים וע"ז תירצו התוס' שמתחילין מויעל לפי שהיא תחלת הפרשה. והא דלא חששו שלא יהא ניכר כבר כתבתי בסמוך דהאידנא אין חשש דבלא"ה מברך כל אחד לפני' ולאחרי':

דף כב.

גמ' והוינן בה בשלמא וכו' אלא בראשית בשנים חמשה פסוקי הוי ותניא וכו' כתב בחידושי הרשב"א ז"ל קשיא לי אשמעתין יקרא הראשון פרשת בראשית ויחזור השני ויקראנה כולה שאם אתה אומר שאין מדלגין אלא פסוק א' או ב' אבל שידלג אחד מהן כל שיעור קריאתו לא הא ליתא וכו' וי"ל דאדרבה בכי הא איכא למיגזר טובא וכו' עכ"ל. וכל הרואה דברים אלו יחזה נכחות דרבינו הרשב"א ז"ל מחולק עם תשובת הגאונים שהביא מרן ז"ל בב"י או"ח סי' קל"ז ופסקה בשלחנו הטהור ועמג"א שם ס"ק י"ג שהרי מפורש יוצא מפי הרשב"א ז"ל דאי לאו חששי טובא דאיכא בהא הי' ניחא לי' שיקרא השני כל מה שקרא הראשון בלי שום הוספה והי' עולה מן המנין ובזה דחה הראי' שהביאו הגאונים מכאן שאינו עולה מן המנין דבאמת עולה אלא דאיכא למיגזר טובא בענינא דהכא אבל בלא"ה אף דאפשר בגוונא אחרינא הי' השני קורא מה שקרא הראשון כמו בפרי החג ולא שמיע לי' חילוק הגאונים דשאני התם משום דלא אפשר ותמוה לי טובא על הב"י והמג"א שלא הזכירו כלל דעת הרשב"א וגם כל האחרונים לא הביאו זה ובמג"א שם הקשה מפרשת שקלים והאריך ע"ע ולא ידע דהרשב"א הביא ראי' מזה לשיטתו. אח"כ ראיתי בפר"ח שם שהביא דברי הרשב"א יעו"ש:

ואיתמר עלה רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק. הרמב"ם ז"ל בהלכות כלי המקדש פ"ו ה"ז הביא בסתם פרשה גדולה קורין אותה בשנים ולא הזכיר אם דולג או פוסק. וצ"ל שסמך על מ"ש בהלכות תפלה פי"ג ה"ד לענין קריאת ר"ח ומלבד שהוא מוקדם הוכרח להביאו שם לאפוקי מדעת הרמב"ן ז"ל דבר"ח קורין כדרכן כמ"ש הר"ן ז"ל בשמו וממילא ידעינן במעמדות מק"ו:

קסבר כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי'. יפה כתב אא"ז הגאון זצ"ל ביה"מ הלכות ק"ש דבפ"ק דברכות איתא גמירי דכל פרשה וכו' ובודאי גם שמואל לא יחלוק על ההלכה שהיתה מקובלת בידם אלא דההלכה לא היתה כ"א לענין חסרון הקריאה דהשאר לגמרי וכדאיירי התם בברכות ואולם רב קסבר דאפי' אם אין מחסר השאר אלא ששנים מפסיקין וקורין גם זה מיקרי הפסק היכא דלא פסקי' משה ואהא פליג שמואל ע"ש. אלא דמז"ה ז"ל לא סיימי' למילתי' והול"ל דדוקא בהפסק באמצע פסוק ס"ל לרב הכי אבל בפרשה גם רב מודה דהפסק מגברא לגברא לית לן בה דאלת"ה לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש שקורין בשבת שבעה גברי ומפסיקין לכל אחד באמצע הפרשה וכמ"ש רבינו המג"א ז"ל באו"ח רס"י רפ"ב דהטעם משום דכל העולים חשובים כאחד יעו"ש א"ו דס"ל לרב דזהו רק בפרשה אבל בפסוק אפי' בכה"ג אסור ושמואל מתיר בזה ופריך הש"ס עלי' והאר"ח קרא צער גדול וכו' והרי התם ודאי קרא עם התינוקות כל הפסוק אלא שהי' קשה להסבירם בפעם אחת והי' צריך להפסיק לב' פעמים ואפ"ה נצטער ע"ז ולא התירו לו אלא משום טעמא הואיל ולהתלמד עשויין ומשני ה"נ לא אפשר והלכך שרי אפי' בפסוק בכה"ג שהאחר גומר הפסוק וז"ב ומז"ה ז"ל קיצר במקום שאמרו להאריך וסמך על המבין. ובהכי א"ש מה שדקדק הגאון מהר"י ברלין זצ"ל בהגהות ש"ע או"ח סי' נ"א דבברכות איתא כל פרשה ובמגילה איתא כל פסוקא. והנה אין כונתו להקשות בדרך סתירה דהא פשוט דבברכות הי' הגמ' צריך להביא דגם כל פרשה דלא פסקה משה לא פסקינן לה דאל"כ אכתי קשיא נימא האי פסוקא ותו לא אבל במכילתין דאיירי בהפסק באמצע פסוק סגי לי' לאתויי כל פסוקא וכו' אלא שהגאון רצה להעיר על שינוי הנוסחא כדרכו בקדש אמנם ממילא העיר אותנו להשים לב ע"ז דעכ"פ קשה מ"ט שינה הש"ס כאן מלשון ההלכה דגמירי לן כל פרשה וכו' וממילא הי' נכלל בזה כל פסוקא דכ"ש דלא פסקינן לי'. אבל לפ"מ שבארתי ניחא דבקושטא בפרשה אין איסור רק כשאינו קורא כלל השאר אבל בתרי גברי ש"ד וכדברי המג"א וכמ"ש מז"ה ז"ל בסתם דההלכה לא היתה רק במחסר לגמרי אבל רב סבר גבי פסוקא דאפי' בכה"ג אין להפסיק ולשון הגמ' נכון מאד. אך ע"ז נפלאתי דמז"ה ז"ל הביא שם מהגמ' דברכות דמש"ה לא אמרינן בק"ש פסוק כרע שכב כארי עד סופו משום טורח הצבור והתחלת פסוק זה עד אמצעו דמי יקימנו למה לא אמרינן משום דגמירי דכל פרשה וכו'. ובאמת אחרי בקשת הסליחה כראוי מעצמותי' הקדושות והטהורות דאא"ז זצ"ל לא כן איתא התם אלא דבעי לקבוע פרשת בלק בק"ש היינו כל הפרשה משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב וגו' ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור דבכל הפרשה שייך האי טעמא וע"ז מקשה הש"ס ולימא האי פסוקא ותו לא כלומר שיאמרו כל הפסוק עד סופו ולא שייך טורח צבור בפסוק א' ומשני גמירי דכל פרשה וכו' היינו דגם פסוק שלם אסור לומר דאין להפסיק באמצע פרשה יעו"ש בגמ' וזה ברור. וצ"ל דמז"ה ז"ל אגב חורפי' לא העתיק הגמ' ככתוב שם ואשגרת לישנא הוא. אכן לפ"ז יש להסס במ"ש שם דבר יקר בישוב קושית הרשב"א בההיא דבני מערבא שאמרו פסוק שלם מפרשת אחרי יעו"ש שהוא דבר נחמד להשכיל ומז"ה ז"ל קלסי'. ואנכי בשפלותי לא זכיתי להבינו דאכתי קושית הרשב"א במקומה עומדת דהרי אפי' פסוק שלם אין לומר משום כל פרשה דלא פסקה משה אנן לא פסקינן לה וכדמוכח בברכות שם ובמג"א רס"י רפ"ב ומאי מהני שיש מקרא כזה בפרשת אחרי והלא התם גופא לא פסקינן הפרשה וכמו שהבאתי דהיכא דמחסר השאר לגמרי אין חילוק בין פסוק לפרשה ואדרבה ע"י המצאה זו עוד נכפלה ההפסקה שהרי אמרו פסוק ויאמר ה' אל משה לאמר שבתחלת פרשת ציצית (דבפרשת אחרי כתיב וידבר וגו') והפסיקו הפרשה ואמרו פסוק אמצעי דבר אל בני ישראל וגו' שבפרשת אחרי בלא הקודם והמאוחר והפסיקו גם שם וזה אסור. וע' בחידושי הרשב"א ז"ל דדייק בקושיתו וז"ל קשיא לי תיפוק לי' דכל פרשה וכו' וכדאמרינן לעיל גבי פרשת בלעם וא"כ היאך היו קורין מיהא אני ה' אלקיכם עכ"ל. הרי דמקשה מכח כל פרשה וכו' דאיתא לעיל וע"ז תירץ דלא חשבינן לי' בהפסק פרשה כיון שלא אמרו מעיקר המצוה כלום ואח"כ סיים ובהכי נמי ניחא לי הא דפסקי' לי' לקרא דאני ה' אלקיכם ולא אמרי לי' כולי' ואע"ג דקי"ל דכל פסוקא וכו' ועוד דהוי שפיר למיעבד הכי משום דבההוא פסוקא אית בי' יצי"מ אבל במאי דכתבית ניחא לי דאי אמרי חד פסוקא אסור למימרי' אי לא אמרי כולה פרשתא עכ"ל הטהור של רבינו הרשב"א ז"ל. והרי לך מפורש כמ"ש וא"כ לא ידעתי מאי אהני לן מז"ה ז"ל במה שמצא מקרא מלא כזה הלא גם שם אם אמרו פסוק זה היו צריכין לומר גם פסוק וידבר הקודם וגם כמעשה וגו' הכתוב אח"ז עד סוף הפרשה. ואולי לא כיון מז"ה ז"ל רק ליישב הקושי' השני' של הרשב"א ממה שלא אמרו כל הפסוק אני ה' אלקיכם שהוא כדי שיהי' עם הקודם פסוק שלם ושאין בזה משום כל פסוקא וכו' כמו שהקשה הרשב"א אח"כ. אבל עדיין אינו משביע דכיון דבע"כ אט צריכין לדברי הרשב"א דלא חשבינן לי' בהפסק פרשה וכו' כדי לתרוצי קושיתו הראשונה הרי ממילא נתישבה קושי' הב' בהא גופי' וא"צ לחדש שאמרו פסוק שלם ובשו"ת חת"ם סופר או"ח סימן י' הביא דבר זה של מז"ה ז"ל בשם ח"א ושיבחו דאמת נכון הדבר עיי"ש. ובמח"כ נעלם גם ממנו ז"ל דקושית הרשב"א ז"ל היא בעיקר מהא דכל פרשה וכו' וגמרא ערוכה היא בפ"ק דברכות לאיסורא והמג"א ז"ל האריך בזה והביא בשם זוה"ק מפורש כן והרשב"א עצמו כתב להדיא דאם יאמרו כל הפסוק האחרון א"א בלא כל הפרשה וא"כ במאי עדיף פסוק זה דפרשת אחרי. ובח"ס דייק לכתוב שאמרו פסוק ויאמר מפרשת ציצית ושוב פסוק דבר מפ' אחרי ולא הרגיש דבזה עשו ב' הפסקות בב' פרשיות דגמירי דלא פסקינן. וצע"ג להבין דעת שני צנתרות הזהב מז"ה ז"ל והח"ס ז"ל, והנה בח"ס שם הביא בשם מ"ג בשם ספר יכין ובעז דהיכא דאיכא אתנחתא או טעם אחר המפסיק אזי מותר להפסיק ולית בי' משום כל פסוקא וכו' ובהכי יישבו בעלי ס' מ"ג ז"ל מה שאנו מתחילים בקידוש ליל ש"ק ויהי ערב ויהי בקר ע"ש. אמנם לע"ד לכאורה סברת בעל יכין ובעז נסתרה ממאי דאמרן דאפי' כל פרשה דלא פסקה משה אסור להפסיק והרי בפרשה ודאי יש טעמים מפסיקים דסוף פסוק אין לך טעם מפסיק גדול מזה ואפ"ה לא פסקינן לה. ובע"כ צ"ל דאם מחסר לגמרי השאר ודאי אפי' בפרשה אסור וכ"ש בפסוק אפי' בטעם מפסיק. ואולם בהפסק בקריאת תרי גברי דשרי בפרשה ורק בפסוק אסור כאמור למעלה ע"ז חידש בעל יכין ובעז דבאתנחתא מותר כצ"ל בהכרח. והשתא לפ"ז אין מקום ליישב בזה אמירת ויהי ערב וגו' דכיון שמחסר לגמרי הקודם לא מהני הפסק הטעם דלא גרע מאמצע פרשה ואין בידי ס' מגן גבורים לעיין בדברי הגאונים ז"ל, ברם בלא"ה סברא הנ"ל תמוהה מכח סוגיא דידן כמ"ש בח"ס שם ובקובץ פי"ג ה"ד מהלכות תפלה:

הלכתא דולג ואמצעי דולגן. הראשונים ז"ל פירשו דקאי אר"ח והקשה הרמב"ן ז"ל אכתי איכא חששא דנכנסין בתחלת קריאת השני שיחשבו שהראשון לא קרא רק שני פסוקים אלא דלא אפשר לתקוני חשש זה וא"כ יקראו כדרכו בלא דילוג והשלישי יקרא וביום השבת וחד או תרי פסוקי מובראשי חדשיכם וג"כ לא יהי' רק חשש נכנסים בתחלת קריאת הרביעי. ועמהרש"א מה שתירץ ותמהני דזה עצמו תירוצו של הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן ע"ש ותראה. שוב ראיתי בפ"י שסיים אחר תי' הרשב"א וכ"כ מהרש"א. והמג"א בסימן תכ"ג סק"ב תירץ דודאי גבי כהן ישאלו הנכנסים למה לא קרא יותר כיון שיש לו עוד ריוח ויאמרו להם אבל הנכנסין בקריאת הרביעי לא ישאלו שיאמרו שלא קרא השלישי יותר מב' פסוקים כדי שישאר לרביעי ג' פסוקים וע"ש במחהש"ק בביאור דבריו וע' בקרבן נתנאל בסוגיין מה שנתקשה בזה ויישב. אמנם בעניותי לא זכיתי להבין דברי רבינו המג"א ז"ל שהרי לא תירץ הקושיא רק עפ"י הנוסח שהביאה שהשלישי יקרא וביום השבת וב' פסוקים מובראשי חדשיכם וע"ז שייך תירוצו אבל אכתי קשיא שיקרא השלישי רק פסוק א' דהיינו ובראשי חדשיכם בלבד להשלים ג"פ עם וביום השבת וכמ"ש בחי' הרשב"א ובר"ן נוסח קושיא זו בשם הרמב"ן וכן הובא בטו"ז שם והשתא ודאי ישאלו הנכנסים מ"ט לא קרא השלישי רק פסוק אחד שהרי הי' לו ריוח עכ"פ עוד פסוק א' ועדיין הי' נשאר לרביעי ג' פסוקים ולמה לן הדילוג דג"כ סמכינן שהנכנסין בקריאת השני ישאלו והשתא ע"ז אין מקום לתי' המג״א וצ"ע לפע"ד. ומחוורתא כתירוצו של רבינו הר"ן ז"ל הנכון מאד יעו"ש וכבר כתב עליו בפ"י שהדברים ראוים למי שאמרם ושפתים יושק. ובהכי ירוח לנו במה שהקשה הגאון פ"י ז"ל בהתחלת הסוגיא דקאמר היכי נעביד נקרי תרי תלתא תלתא וכו' פשו להו שבעה וכו' היכי נעביד ניקרי תרי מהא וחד מהנך אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ומ"ט נקיט בכה"ג ולא נקט תרי מהא ותרי מהנך דאכתי פשו להו מובראשי חדשיכם תלתא יעו"ש מה שתירץ ודבריו מסכימים לסברת הרב קרבן נתנאל הנ"ל. ברם לפום מאי דאמרן א"ש ברווחא דאי הוי הש"ס נקיט הכי סד"א דבאמת ס"ל לסתם גמרא כת"ק שמותר להתחיל בפרשה פחות מג' פסוקים ולנכנסין לא חיישינן דמאן דעייל שיולי שייל אלא דדוקא הכא שמתחיל בפרשה ב' פסוקים ונשארו ג' פסוקים בצמצום להכי אין מתחילין וכו' משום דחיישינן דמאן דעייל יחשוב דמה"ט לא קרא השלישי רק ב' פסוקים כדי שישאר להרביעי ג"פ וכדברי המג"א וכהסברת הק"נ שהאחרון משובח ולא ישאל כלל וא"כ עדיין יהי' מקום להמקשן להקשות אכתי ניקרי תרי מהא וחד מהנך דאז מאן דעייל ישאל מדוע לא קרא השלישי רק פסוק א' ולרביעי השאירו ארבעה פסוקים הי"ל לקרות לשלישי עכ"פ שני פסוקים ואז הי' הש"ס מוכרח לשנויי דאין חילוק משום דקיי"ל כיש אומרים דבכל אופן אין מתחילין וכו' דלא סמכינן שישאל והי' אז אריכות במו"מ של הש"ס ע"כ בחר הגמ' לנקוטי תיכף תרי מהא וחד מהנך דשייך ע"ז לומר שישאל כיון דאית לי' רווחא שנשאר לרביעי ד' פסוקים ואפ"ה אי מתחילין וכו' שלא לבטל התקנה וכדברי הר"ן ז״ל וכ"ש תרי מהנך דליכא למימר שישאל ולק"מ קושית הפני יהושע ז"ל. וח"א רצה לדחות עיקר דברי אלה ואמר דגם בקרא פסוק א' לא ישאל דיחשוב כיון שלא יכול השלישי לקרוא ג' פסוקים ולעשות מצוה מן המובחר אין שום נ"מ ומה לי פ"א מה לי ב"פ ובהכי יישב קושיתי על המג"א. אבל אין דבריו נראין לענ"ד דמ"מ עדיף לקרוא עכ"פ ב' פסוקים אם אפשר וטובים השנים מן האחד ובודאי ישאל ע"ז. והנה בטורי אבן כתב דצ"ל אמצעי דהיינו השני דולג משום דה"א דהשלישי דולג אע"ג דאיכא השתא גזירת היוצאין בין שני לשלישי הא אם מדלג השני איכא גזירת הנכנסין בין ראשון לשני קמ"ל דהשני מדלג דעדיף טפי דחששא דיוצאין חמיר לן מחששא דנכנסין דלת"ק מאן דעייל שיולי שייל ע"כ דבריו ז"ל. ובהגהות הגאון מהר"ש טויביש ז"ל כתב עליו דלא דק דגם כשידלג השלישי יהי' חשש נכנסין שיחשבו שהשני לא קרא רק ב' פסוקים. ולפע"ד לחנם השיג דרבינו הטו"א ס"ל דזה אינו חשש משום דלאו כ"ע דינא גמירי שקוראין בר"ח ארבעה וליכא חשש נכנסין בדילוג השלישי שיחשוב הנכנס שהראשון קרא חמשה פסוקים ואי דיש מי שנכנס ויודע שקורין ד' הוא יודע ג"כ שמדלגין בר"ח והוי חשש רחוק שידע מזה ולא מזה הלכך ליכא אלא חששא דיוצאין ועוי"ל דאי כסברתו שיש גם חשש נכנסין אם ידלג השלישי שיחשבו דחמשה פסוקים הקודמים קראו לשנים א"כ גם השתא שהשני דולג איכא האי חששא דמלבד שהנכנס בתחלת קריאת השני יחשוב שהראשון קרא שנים גם הנכנס בתחלת קריאת השלישי יחשוב דשנים קראו חמשת הפסוקים הראשונים בלא דילוג ואחד מהם קרא ב"פ וא"כ גם השתא איכא תרי חששי לשני מיני נכנסים ואם השלישי ידלג יהא חשש נכנסים ויוצאים ושפיר סד"א דהשלישי דולג דמה לי תרי חששי דנכנסים או תרי חששי דנכנסים ויוצאים וקמ"ל דהשני דולג משום דעדיף חשש דתרי מיני נכנסים מחששא דיוצאים כיון דמאן דעייל שיולי שייל. אמנם העיקר בדעת הגאון טו"א ז"ל כדכתבית מעיקרא דבכה"ג ליכא אלא חששא דיוצאין דלנכנסין לא חיישינן משום דיסברו דאחד קרא כל החמשה פסוקים. ושוב ראיתי להרב המאירי ז"ל שהביא בשם י"מ שהשלישי דולג ואין כאן משום נכנסין שיאמרו שאחד מן הראשונים לא קרא אלא שנים שאין הכל משגיחין כמה עלו עכ"ל ומבואר כסברא שכתבתי בס"ד והדבר ברור דכך היא סברת הטו"א ולהכי אמר דאין בזה רק חשש יוצאין והש"ס אתי לאפוקי מסברת הי"מ שהביא המאירי משום דחששא דיוצאין חמירא מחששא דנכנסין. ועפר"ח סימן תכ"ג אבל אין דבריו ז"ל מוכרחים דהך חששא שיחשבו שקורין בר"ח שלשה לא מצינו שיחושו חכמים לזה וק"ל:

ואמצעי דולגן. לפירוש הראשונים ז"ל דקאי על ר"ח אע"ג דאיכא תרי אמצעים צ"ל דאמצעי סתם משמע הראשון שבאמצעים כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ועטו"א ומה שתמה עליו בקו"א. ברם לפע"ד צ"ל דלשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד דהרי קיי"ל דשלש משמרות הוי הלילה כרבי נתן ריש ברכות וטעמא קאמר משום דכתיב האשמורת התיכונה ואין תיכונה אלא שיש לפני' ולאחרי' ורבי דס"ל ארבע משמרות הוי הלילה אמר מאי תיכונה אחת מן התיכונ' שבתיכונות וע"ז השיב ר"נ מי כתיב תיכונה שבתיכונות תיכונה כתיב ולפמ"ש הרשב"א כאן דטעם הראשונים שפירשו דהשני דולג משום דסתם אמצעי הראשון שבאמצעים משמע אתי' כרבי דאילו לר"נ גם התם יש לפרש התיכונה סתם דהיינו הראשונה משתי התיכונות א"ו דבלשון המקרא מסתבר לי' לר"נ דאם היו שתי תיכונות לא הי' קורא לאחת סתם תיכונה ולשון חכמים שאני. שוב ראיתי בהגהות מצפה איתן שכתב ע"ז וק"ל מריש ברכות ד"ג עכ"ל והנאני שכיונתי לדעתו בהקושיא אך לא ידעתי מדוע לא ירד לחלק בין לשון המקרא ללשון חכמים כמו שחילקתי בפשיטות וכמ"ש בתוי"ט במס' עירובין פ"י מי"ג ד"ה יבלת ע"ש:

איבעיא להו תענית צבור בכמה. יש לדקדק קצת דהו"ל למינקט בתענית צבור כמה כלישנא דמתני' ביו"ט חמשה ביוה"כ ששה וכו'. ויש ליישב עפמ"ש בחידושי הרשב"א בשם ספר הישר שהקשה מאי מבע"ל הא בהדיא תנן במס' תענית ביום א' בראשית ויהי רקיע וקיי"ל בראשית בשנים ויהי רקיע באחד אלמא תלתא קרו ותירץ משום דאיכא למימר תלתא קרו בענונא דבראשית ואידך קרי בענינא אחרינא וכו' עכ"ל. והשתא א"ש דהבעיין קאי אמתני' דתענית שהוזכרה בשמעתין לעיל בראשית בשנים יהי רקיע באחד ואהא בעי ת"צ בכמה אם רק באלו השלשה שקוראים במעשה בראשית או ברביעי ג"כ הקורא בענין אחר ומש"ה נקיט לישנא בכמה ממש כמו לשון הברייתא דתענית בשנים באחד והבן כי נכון הוא בס"ד:

רש"י ד"ה הלכתא מאי. בשל מעמדות. הרשב"א ז"ל הקשה ע"ז קושיא גדולה דאטו רבה ברי' דרבא הוצרך לשאול הלכתא למשיחא ורב יוסף מי אמר הלכתא דולג ואמצעי דולגן לכדאתי משיחא והלכתא לא משמע אלא למאי דצריכין השתא עכ"ל וכתב שהרמב"ן דחק עצמו בזה. והקושיא מתחזקת מדברי התוס' בזבחים דמ"ה ע"א וביומא די"ג ע"א בחד שינויא דרב יוסף דוקא תופס זה בקשיא הלכתא למשיחא וא"כ איך ר"י גופי' פשיט לי' הכא לרבה הלכתא לענין מעמדות. וע' בבאור הגר"א ז"ל או"ח סימן תכ"ג מ"ש דרש"י והרמב"ן יסברו כדעת ר"ח כהן שהביאו התוס' בזבחים וביומא דדוקא היכא דאיכא תרתי הלכתא למשיחא וגם א"א הדין כ"א ע"י עבירה פריך הכי משום דאז יהיו כולם צדיקים יעו"ש. ולעד"נ ליישב בפשיטות עפמ"ש התוס' שם דהיכא דנ"מ בזמן הזה לענין אחר שפיר פסיק הלכתא וע' גם בתוספות ישנים יומא שם והנה בשמעתין כתבו התוס' בד"ה שאני דפשיטא להו שאם קרא אותו שלפני האחרון עד שני פסוקים מסוף הפרשה שבפסח או בעצרת שהאחרון דולג למעלה ולא יקרא שני פסוקים שהניח האחר וגם מפרשה שלאחרי' כיון דלא הוי מענינו של יום עכ"ל אמנם הדבר פשוט בעיני דזהו דוקא למ"ד דהיכא דלא אפשר דולג דלדידי' פריך הגמ' לעיל מהאי דקרא ראשון שלשה וכו' ואם איתא למ"ד דולג נדלוג ומשני שאני התם דאפשר בהכי ומוכח דהיכא דפרשה שלאחרי' אינה מענינו של יום דולג אבל לשמואל דאמר פוסק הרי פירש"י ז"ל דלא גרסינן למ"ד פוסק נפסוק דלדידי' ליכא למיפרך דהא קרא ראשון שלשה קתני דאי אפשר עוד לחזור ודולג לא ס"ל (ולא כמ"ש התוס' לעיל) וא"כ אפי' למאי דקס"ד דלא שייך לקרות מפרשה שלאחרי' מ"מ ל"ק לי' למ"ד פוסק נדלוג משום דאיהו לא ס"ל דילוג כלל לדעת רש"י ז"ל וממילא מאי דמשני ש"ה דאפשר בהכי היינו רק למ"ד דולג אבל למ"ד פוסק אפי' היכא דלא אפשר בהכי שאין הכל מענינו של יום מ"מ קורא מפרשה שלאחרי' ואינו דולג ולפ"ז בנידון דהתוס' לשיטת שמואל יקרא ב"פ שהניח האחר וגם מפרשה שלאחרי' אעפ"י דלא הוי מענינו של יום וזה ברור וא"כ יש נ"מ גדולה גם בזה"ז אם במעמדות דולג או פוסק ומה"ט בעי רבה הלכתא מאי ולא הוי הלכתא למשיחא דנ"מ אם קרא אותו שלפני האחרון בפסח עד ב"פ מהסוף למ"ד דולג צריך האחרון לדלוג ולמ"ד פוסק יקרא ב"פ אלו ועוד ג' פסוקים מפרשה שלאחרי' ופשיט לי' רב יוסף הלכתא דולג וכיון שהשיב לו זה סיים ג"כ ואמצעי דולגן הגם דמזה אין נ"מ השתא וא"ש פירש"י ז"ל עפ"י שיטתו דלעיל וגם הרמב"ן ז"ל יסבור כן בפירושא דסוגי' דלעיל וק"ל: ע"ב.

גמ'. רצפה של אבנים היתה ותניא וכו'. בטו"א דקדק אהא דמייתי האי ברייתא הרי אין בה נ"מ להא דמשני רצפה של אבנים היתה דהא איסור השתחוי' בהדיא כתיב בקרא וע"ש מה שיישב. ול"נ פשוט משום דדעתי' דהש"ס לאסוקי קמי' דרב הואי והי' צריך לאתויי מימרא דעולא שלא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד. דאל"כ היו כולם אסורים בנפ"א. ומנלי' לעולא הא. בע"כ גמר לה מהך ברייתא דדריש עלי' אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים שבביהמ"ק דמשמע דגם בארצכם אין אסור אלא על אבנים דומיא דביהמ"ק וכמ"ש רש"י ז"ל לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בביהכ"נ דוגמת ביהמ"ק. ומש"ה מייתי האי ברייתא. ולפע"ד גם רש"י ז"ל נתכוין בדבריו האלה ליישב קושית הטו"א וק"ל:

דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה וכו'. לכאורה מאי קמ"ל עולא הלא בקרא כתיב בהדיא ואבן משכית ומאי ס"ד דעל כל רצפה יהא אסור. וצ"ל דה"א דדיבר הכתוב בהוה שהיו רגילין עכו"ם להניח אבן לפני ע"ז להשתחוות עלי' כמ"ש הרמב"ם בפ"ו ה"ו מהלכות עכו"ם אבל לעולם בכל ענין אסור מש"ה אשמעינן עולא דהאי אבן משכית קפידא הוי וטעמי' דמשמע דקפיד קרא דומי' דביהמ"ק כמ"ש בסמוך:

ואיבע"א אדם חשוב שאני כדר"א דאר"א אין א"ח רשאי וכו'. בחדושי אגדות סופ"ק דתענית כתב בטעם הדבר כדאמר התם לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה דמיחזי כיוהרא. ונפלאתי מה יענה רבינו המהרש"א ז"ל לסוגיא דידן דנפול כ"ע על אנפיהו ורב לא נפל על אפי' משום הא דר"א והלא כיון דכ״ע נפול מאי יוהרא שייך בי'. ותו הא קיי"ל כרשב"ג בפ"ק דתענית דבדבר של צער עושה וזכור לטוב. וע' בחידושי על משניות פ"ב מ"ה דברכות מה שהארכתי בענין זה ובררתי בס"ד דבדבר של צער מותר להחמיר אפי' היכא דשייך יוהרא ודלא כמשמעות המג"א רס"י תקע"ה ע"ש. וא"כ אין מקום לסברת המהרש"א וצ"ע. ובע"כ כפירש"י שמא לא יהי' נענה ויחרפוהו והוספת המהרש"א שם מהירושלמי שיתחלל ש"ש ויאמרו שאין תוכו כברו. ואולם. חפשתי בירושלמי ולא מצאתי כל טעם זה ע' בירושלמי תענית פ"ב ה"ו וע"ז פ"ד ה"א ותראה שלא נזכר שם שום טעם וסברא רק סתם כמו בגמרא דידן. ואין ספק דרבינו המהרש"א ז"ל במחילה מכבוד תורתו הקדושה לא עיין בירושלמי אלא שראה בפסקי הרא"ש סופ"ק דתענית שכתב ובירושלמי ובלבד יחיד על הצבור אא"כ בטוח בחסידותו שיענה כיב"ן שמא לא יענה ויתחלל ש"ש ויאמרו אין תוכו כברו עכ"ל וחשב המהרש"א דהן הן דברי הירושלמי ובאמת טעם זה ממקור חכמת הרא"ש ז"ל נובע ולא הביא מהירו' רק האי ובלבד יחיד על הצבור והשאר הכל לשון הרא"ש ז"ל. וע' מה שאכתוב אי"ה בדברי התוספות:

רש"י ד"ה לא אסרה תורה. אלא שלא יעשו וכו' דוגמת של מקדש. מרן ז"ל בכסף משנה הלכות ע"ז פ"ו ה"ו הביא לשון רש"י ז"ל זה וסיים עלי' ורבינו מפרש דענינא דהכא לא משמע דאתא לאסור אבן משכית מפני שהוא דוגמת המקדש אלא מפני שהו מנהג עובדי ע"ז אסרתו תורה להשתחוות עליה לשם עכ"ל. ומשמע שהבין כונת רש"י דהתורה אסרה לעשות רצפת אבנים בביהכ"נ מפני שהוא דוגמת ביהמ"ק ועי"ז עשה מחלוקת בין רש"י והרמב"ם בטעמא דקרא ואם אמנם איני כדאי מ"מ בעניי לא כן עמדי וברור בעיני דאין כונת רש"י ז"ל לכך דאין דרכו לפרש טעם המצות ובפרט בפירוש הגמרא אלא דכונתו כמו שבארתי לעיל שהסביר דברי עולא מנא לי' דהאי אבן דוקא משום דמשמע לי' מדיוקא דקרא בארצכם ולא בביהמ"ק כדקתני בברייתא דדוגמת ביהמ"ק שמותר להשתחוות שהי' שם רצפה של אבנים בכה"ג דוקא אסרה תורה בביהכ"נ וז"ב בכונתו ולפ"ז שפיר יכול להיות דרש"י ז"ל ס"ל ג"כ טעם האיסור משום שכן הי' דרכן של עכו"ם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל:

בד"ה למה זה. אלמא אין לו לעשות. בהגהות הרי"ף מהגאון בעל חות יאיר ז"ל הביא לשון זה של רש"י וסיים עלי' וצ"ע. וכפי הנראה כונתו דמשמע מפירש"י דגמר לה מקרא למה זה אתה נופל על פניך שהתרעם עליו השי"ת מדוע נפל על פניו והרי אדרבה פשט הגמרא משמע דמי שבטוח שנענה כיב"ן רשאי וא"כ הי' יהושע רשאי ליפול והש"ס לא יליף לה מקרא כי אם מסברא שלא יחרפוהו ויתחלל ש"ש כמ"ש רש"י והרא"ש ז"ל סופ"ק דתענית אלא שנתן סימן שאינו רשאי אא"כ נענה כיב"ן והביא מקרא דיב"ן נענה מיד ולזאת כיון הרב חו"י ז"ל שהשאיר פירש"י בצ"ע. אמנם לפע"ד יש ליישב דרש"י ז"ל מסתבר לי' דמקרא יליף והש"ס דייק לשון הכתוב דקשיא ממ"נ אם יהושע לא עשה שלא כהוגן משום דאיש כמוהו רשאי ליפול ע"פ לא הי"ל להקב"ה לאמר לו רק קום לך ותו לא או שיסיים כי שמעתי תפלתך אבל מה זה דקאמר לי' למה זה וגו' מה שאלה היא זו הלא הי' צריך ליפול ע"פ לעורר רחמים והא באמת עי"ז נענה ואמר לו השי"ת קום לך. ואי דיהושע עשה שלא כהוגן שלא הי' ראוי לו ליפול כמו כל אדם חשוב שאינו רשאי וכו' הו"ל לקוב"ה למימר לי' למה זה אתה נופל על פניך דממילא משמע שיש לו לקום ומה הי' צריך לאמר לו קום לך ותו אפי' אם רצה לומר לו שיקום כדי שלא יחשוב דאע"ג דמעיקרא עביד איסורא משום שמא ירננו אחריו כשלא יענה מ"מ עכ"פ השתא דעביד הכי וכבר ראו הכל שנפל על פניו שוב אינו מחויב לקום ואדרבה יש לו להתאמץ בתפלה ובתחנונים שיענה כדי לקדש שם שמים ולכן אמר לו קום לך דכבר נשמעה תפלתך. אבל עכ"פ היל"ל בהיפוך מתחלה יוכיח אותו על מה שעשה שלא כראוי ויאמר לו למה זה אתה נופל ע"פ ואח"כ יאמר לו קום לך וזה הי' סדר הדברים הראוי לא ככתוב עתה שהוא היפוך הסדר. ולפיכך הוכיח הש"ס מזה לפי דעת רש"י ז"ל דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו משום שמא לא יענה ויהא חילול השם ח"ו בדבר שיאמרו דאין תוכו כברו אא"כ הוא בטוח שיענה בודאי ולכן אמר השי"ת ליהושע קום לך ודרשו חז"ל קם לך מה שאמרת ומה תעשה לשמך הגדול כמ"ש בפירש"י במקומו והוא בירושלמי תענית פ"ב ה"ו קם לך ההוא דאדכרת והובא בילקוט יהושע רמז י"ז וכונת הקב"ה קם לך מה שאמרת ועי"ז נשמעה תפלתך אבל למה זה אתה נופל על פניך איך עשית לכתחלה כן והרי לא ידעת ברור שאענך והי' ח"ה בדבר וא"כ לא יפה עשית אבל מ"מ אהני לך טענתך וקם לך מה שהזכרת וממילא בדיעבד לא עשית איסור. ומש"ה בירושלמי פירש תחלה קם לך מה דאדכרת ומיד סמוך לזה מייתי מימרא דר' ינאי בשם אבהתי' כל מי שאינו כשר כיהושע שאם יפול על פניו ויאמר לו הקב"ה קום לך אל יפול וכן בילקוט נסמכו המימרות אהדדי משום דהא בהא תליא שהקדים לו הקב"ה ליהושע בטרם יוכיחו על שנפל על פניו דלא תחשוב שבכח מעשיך נענית ולכן היית בטוח מעיקרא שמעשיך יקרבוך לשמוע תפלתך והיית רשאי באופן זה ליפול ע"פ אבל לא כן הוא קם לך מה שאמרת רק מפני שהקשית לשאול ומה תעשה לשמך הגדול זה קם לך ואהני בעותך וא"כ מעיקרא למה זה אתה נופל על פניך שלא הי' ראוי לך לעשות כן שהרי לא היית בטוח דטענה זו תקובל כדי שתענה. וממילא שמעינן מהא דאין א"ח רשאי ליפול ע"פ אא"כ הוא בטוח שיהא נענה מיד וישיבו לו קום לך כמו ליב"ן יהי' הבטחון ע"י מעשיו וחסידותו או ע"י טענה חזקה כמו שהי' שם. זו היא דעת רש"י ז"ל כאן ונכון הוא ודו"ק:

תוס' ד"ה אין. בירושלמי מפרש וכו'. בהגהות מיימוני פ"ה הי"ד מהלכות תפלה הביא הירו' ובלבד יחיד על הצבור ומסיים בה פירש רבינו יואל הלוי כגון שאין הקהל נופלים בתחנונים אלא הוא. גם בהגהות אשרי שילהי מס' תענית כתב כל שאינו כיב"ן לא יפול ע"פ על צרות צבור כגון שאין הקהל נופלין בתחנון אלא הוא עכ"ל. ובעניותי תמהני א"כ מאי משני בשמעתין אדם חשוב שאני וכדר"א וכו' הרי הכא נפול כ"ע על אנפיהו ולא הוי איסורא לאדם חשוב. ומוכרחין אנו לומר לדבריהם דהירושלמי פליג אגמרא דידן. אבל לפ"ז עדיין קשה על ההג"מ והג"א איך הביאו זה בסתם ולא זכרו דלש"ס דידן ליכא למימר הכי. שוב ראיתי בב"ח סימן קל"א שתמה על ההגה"מ ותלי"ת שזכיתי לכוין לדעתו הקדושה. אמנם מה שתירץ הב"ח שם דלית הלכתא כלישנא בתרא דא"ח שאני תדע דאוסר לא"ח אפי' בהתפלל שלא על הצבור כהך עובדא דרב דאיקלע לבבל בת"צ דבאקראי הוי הך עובדא ואנן קיי"ל דאינו אסור אלא בהתפלל על עדת צבור עכ"ל. בעניי נ"ל זה לדוחק לדחות שינויא בתרא דגמ' בלי טעם וראי'. ומ"ש רבונו הב"ח ז"ל תדע וכו' לע"ד אף שהי' באקראי מ"מ כיון שהי' תענית צבור ודאי הי' רב מתפלל על כל הצבור יהי' איך שיהי' דעת ההגה"מ. עכ"פ נ"ל לתרץ בזה השגת הראב"ד על שהשמיט הרמב"ם מ"ש בירושלמי ובלבד יחיד על הצבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בצבור והשיב מרן הכ"מ דמכיון שכתב רבינו אא"כ נענה כיהושע ממילא משמע דהיינו על הצבור ובצבור גם במראה הפנים בירו' שם כתב דמסתמא דעת רבינו כהירו' דאילו בינו לבין עצמו מה חשש יש בדבר. אבל עדיין אינו מספיק דכיון דחזינן דהירושלמי איצטריך לאשמעינן איך הרמב"ם ז"ל החזיקו לדבר פשוט המובן מעצמו. אבל לפי האמור יתישב שפיר דבאמת גם הירושלמי לא הי' צריך להשמיענו זה דפשיטא הוא דבינו לבין עצמו לא איכפת לן אלא עיקר אשמעינן הירושלמי דבר חדש במ"ש ובלבד יחיד על הצבור דהיינו דוקא כשהצבור אין נופלים על פניהם והיחיד לבדו נופל ע"פ בשבילם וכפירוש רבינו יואל ז"ל ודא ודאי מילתא חדתא היא וא"כ ניחא מה שהרמב"ם השמיטו דהרי בגמרא דידן בלישנא בתרא מוכח להדיא דליתא להא שהרי רב לא נפל משום דאדם חשוב הי' אע"ג שכל הצבור נפלו וא"ש ואין מקום להשגת הראב"ד ז"ל. ולפ"ז אדרבה רבינו הגדול דחה הירושלמי מכח הך לישנא בתרא ולא כמ"ש הב"ח לדעת רבינו יואל דדחי לישנא בתרא מפני הירושלמי. ומעתה אכתי לא נתקררה דעתנו בהבנת ההגה"מ והג"א שכתבו בפשיטות נגד גמרא דידן בשינויא בתרא. וחפשתי בספרים וראיתי בש"ע הרב ז"ל שכתב הדין בזה"ל ועיקר נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היא ליפול על פניו ארצה אפי' שלא בפישוט ידים ורגלים ואדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו בענין זה בפני הצבור כשמתפלל על הצבור אם אין הצבור נופלים כך כמוהו וכו' עכ"ל. הנה בסוף דבריו כשהעתיק שיטת הגה"מ הוסיף התיבות כך כמוהו ובזה האיר עינינו בהבנת הדברים דמשמע מלשונו דגם הקהל מצלי אצלויי עכ"פ רק שאין נופלים ארצה כמוהו. ולפ"ז הוא הדין כשהצבור נופלים ע"פ ארצה בלא פישוט ידים ורגלים כמו שנהגו מאז והחשוב נופל בפישוט ידים ורגלים ג"כ אסור דעכ"פ הם אינם נופלים כך כמוהו. והשתא לק"מ קושית הב"ח די"ל דדעת הגה"מ והג"א דגם ללישנא בתרא כ"ע נפול על אנפיהו בלחוד ורב עביד פישוט ידים ורגלים וכמו ללישנא קמא ומש"ה לא הי' רשאי כיון שאין הצבור נופלים כך כמוהו והוא לא משני ממנהגי' וצדקו דברי רבינו יואל הלוי שבזה השוה שיטת הבבלי עם הירושלמי ושלום ביניהם ומ"ש שאין הקהל נופלים אלא הוא כונתו שאין נופלים באופן זה אלא הוא. אלא דהרמב"ם לא ס"ל לפרש הכי ומש"ה השמיט הירושלמי כנ"ל. ובזה נתישבה דעתי גם בד"ק של רבינו המהרש"א שתמהתי עלי' בגמרא שכתב הטעם משום יוהרא והלא כיון דכ"ע נפול לית בי' משום יוהרא. אבל השתא א"ש דהרי כ"ע נפלו על פניהם לבד ורב עביד פישוט ידים ורגלים ומש"ה שייך בי' יוהרא ואני שמח שזכיתי ליישב דברי המהרש"א ז"ל. ותא חזי כמה נפיש חילי' דהאי אילנא רבה רבינו הרב הקדוש זיע"א דבב' מלות הרחיב לנו הרבה. ושוב מצאתי בחידושי המאירי שכתב וז"ל שאין אדם חשוב רשאי להחזיק עצמו בפרהסיא כחסיד כל כך שיהי' נופל על פניו בצבור בשביל כל הצבור אא"כ וכו' עכ"ל. ומדברים אלו משמע כהבנת המהרש"א דמטעמא דלא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה נגע בה כמבואר בלשון המאירי ויש ראיה להמהרש"א ז"ל. אך לעיל תמהתי על עיקר הטעם דהרי בדבר של צער לא חיישינן ליוהרא והלכך מחוורתא כטעמו של הרא"ש ז"ל הנ"ל:

דף כג.

גמ' ביו"ט מאחרין וכו' ביוה"כ ממהרין וכו' ובשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת. כתב בהגהות הגאון מהרי"ב ז"ל מס' כופרים פי"ח ה"ד ע"ש צ"ע עכ"ל. וכונתו להקשות דהכא תניא דבשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת והתם איתא בשבת מקדימין לבוא ומאחרין לצאת מקדימין לבוא כדי לקרות ק"ש כותיקין ומאחרים לצאת כדי שישמעו פירוש של הסדר והני סתראי נינהו ונלע"ד ליישב עפמ"ש הרמ"א באו"ח סי' רפ"א ונוהגין דבשבת מאחרין לבוא יותר מבחול וכתב המג"א אבל מ"מ ממהרין לבוא יותר מביו"ט ע"ש. ועד"ז יש לפרש גם כאן דבמס' סופרים לא נזכר יוה"כ אלא שבת ויו"ט ולכן אמר דבשבת מאחרין לצאת יותר מביו"ט משום דבשבת א"צ למהר בשביל ענג שבת כ"כ דעוד היום גדול לקיים מצות ענג וע"כ מאחרין בביהכ"נ לשמוע פירושו של הסדר אבל ביו"ט ממהרין משום שמחת יו"ט וכמ"ש בבכור שור שילהי תענית דלא נצטוינו בשבת על השמחה אלא ביו"ט ואולם בברייתא דידן תניא תחלה דביו"ט ממהרין לצאת דביוהכ"פ מאחרין לצאת שא"צ לא לשמחה ולא לענג ונפיש סידורא דיומא להמסקנא או מפני שקורין שבעה להס"ד וצריך זמן רב משל יו"ט והדר קתני ובשבת ממהרין לבוא כמו ביוה"כ וממהרין לצאת יותר מביוה"כ משום ענג שבת וא"ק אלא ששה להס"ד ולא נפיש סידורא דיומא להמסקנא אבל לעולם י"ל שמאחרין לצאת יותר מביו"ט וכאמור במס"ס וא"ש. ושם במס"ס רשם הגאון מהרי"ב ז"ל עיין מגילה כ"ג וע' בש"ע או"ח סי' רפ"א וצ"ע עכ"ל. ומשמע כונתו להקשות על הש"ע שכתב שם הרמ"א ז"ל שנוהגין שבשבת מאחרין יותר לבוא לביהכ"נ מבחול והוא נגד המבואר בין במס"ס בין במכילתין. ואם באמת לזאת נתכוין הגאון לא ידעתי מה חידש הרי כבר קדמו המג"א ז"ל בהרגש זה ותיקן לשון הרמ"א דר"ל שמאחרין יותר מבחול אבל מ"מ ממהרין לבוא יותר מביו"ט. שוב ראיתי בהגהות מהרי"ב להש"ע שציין על דברי המג"א בזה"ל תמוה קצת שלא הביאו מ"ש במס"ס בשבת מקדימין וכו' וע' מגילה כ"ג בשבת ממהרין לבוא וכו' ע"כ. ובודאי כונת קושיתו לא בדרך סתירה אלא שמתמה מ"ט לא הביא הרמ"א הדין שממהרין יותר מביו"ט המבואר במס' סופרים ובגמ' מגילה כמו שהביא בסימן תקכ"ט לענין יו"ט והמג"א הוצרך כאן לעורר ע"ז וגם למה לא הביאו לא הרמ"א ולא המג"א האי דממהרין לצאת כדאי' בגמ' דידן דמגילה או שמאחרין לצאת כדאי' במס"ס. זו היא כונתו ז"ל לפע"ד ובודאי קושיא היא ואולי לזה נתכוין הגאון גם בהגהותיו למס' סופרים:

הני שלשה וכו'. בהגהות הגר"א הני ג' ה' ז' כנגד מי וכו' כצ"ל. וכונתו לאפוקי מהגירסא שהעיד עליה בפני יהושע שכ"ה בגמרות שלנו יעו"ש. שוב ראיתי דגם המהרש"א הגיה כן ממש כמו הגר"א ז"ל:

היינו זכרי' היינו משלם. כתב בח"א נ"ל מדלא אמר ומשלם בו' וק"ל עכ"ל. ולא הבנתי דהרי גם והדר קתני גבי זכריה לא כתיב ו' ומאי אולמי' דהאי מהאי ואי דבסוף הול"ל בו' א"כ השתא זכריה הוא האחרון ולמה לא כתב בו' ואם היו מדייקין חסרון הו' היו אומרים דחמשה הם היינו חשבדנה היינו זכריה היינו משלם א"ו דלא דייקו הא ואין ראי' כלל מזה אך צ"ל דכך קבלו חז"ל דזכרי' היינו משלם. אח"כ מצאתי בהגהות מהרש"ש שהעיר על המהרש"א דגם עתה תיקשי מדוע לא אמר וזכריה. ואפשר ליישב דהשתא דזכריה הוא האחרון והי' נקרא משלם ע"ש מעשיו לכן הפרידו הכתוב מחבריו משום דאיהו עדיף מינייהו ומ"ש המהרש"א מדלא אמר ומשלם בו' באמת מעיקרא גם בזכרי' קשיא לי' להש"ס דלא אמר בו' אלא דהמהרש"א חדא נקט ומשום דאף את"ל דדרך הכתוב לחסר הו' אבל בהאחרון עכ"פ הו"ל למינקט בו' וע"כ אמר דזכריה היינו משלם ושוב ניחא מאי דלא כתיב ומשלם בו' ואי דגם עתה תיקשי מדוע לא אמר וזכרי' הא לא קשיא דכיון דמסיק ואמאי קראו משלם דמישלם בעובדי' לכן לא אמר וזכריה כדי ליחדו מהשאר בהשלמת מעשיו. ויש זכר לדבר דלהכי נתכוין רבינו המהרש"א ז"ל שהרי ציין היינו זכרי' היינו משלם וכו' והרגיל ברישומי המהרש"א ידע כי לא לחנם רשם מלת וכו' דהרי כל דבריו מוסבים רק ליתן טעם מנ"ל להש"ס דזכריה היינו משלם אבל אין שום שייכות לדבריו עם מ"ש בגמרא אח"כ וא"כ למה ציין וכו' א"ו כמו שבארתי דמה שמסיים הש"ס ואמאי קראו וכו' זה נלמד ממה דלא אמר וזכרי' בו' ובהציון וכו' הסיר מעליו את תלונת המשיג ממאי דגם גבי זכרי' לא כתיב ו' וא"ש. וכך קבלתי ממורי אלוף נעורי הרב החריף ה"ר שמואל קהת ווערבער זללה"ה מבראדי שקיבל מרבו שהרוצה לבוא עד תכונת כונת המהרש"א ז"ל ישים את לבבו להתיבות שרשם מהש"ס או מרש"י ותוספות ואז ימצא את חידתו וידע אל מה ירזמון מליו ומה כונתו:

הכל עולין למנין שבעה וכו'. יש לדקדק לכאורה דהול"ל יותר רבותא שעולין למנין שלשה דאי אפשר בפחות וכמו שתיקן עזרא וכ"ש ליותר משלשה עד שבעה שאינו רק לטפויי גברא משום מעלת היום משא"כ כדקאמר השתא מצינן למטעי דדוקא למנין ז' עד ג' ולא ג' בכלל. וצ"ל דמשום סיפא אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור וכו' נקט ז' לאשמעינן דאפי' למנין ז' אין מצרפין אשה מפני כבוד הצבור ומש"ה גם אח"כ בהאבעיא נקט מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה להורות דגם על ז' קמבעי' לי' וכ"ש על ג' ובודאי מ"ד עולה אפי' בג' אמר דעולה ומ"ד אינו עולה גם בג' ס"ל דא"ע כנ"ל פשוט. אח"ז ראיתי במג"א סי' רפ"ב סק"ה שכתב בשם ע"ש דאינו עולה רק למנין ז' אבל לא למנין ג' וע"ש במחהש"ק וזה דלא כמו שהי' פשוט בעיני. ואולם מצאתי בחידושי המאירי ז"ל שכתב דשבעה לאו דוקא וגם לאיזה מנין אחר של קריאה עולה והביא בשם יש מי שאומר דמ"מ צריך בכל קריאה קורא א' גדול ודי באחד יעו"ש והרי מפורש דלא כדעת המג"א. ועשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' נ"ד דגם מהר"ן משמע דלא כמג"א ודעת הב"י כהר"ן ע"ש. ולפי שיטה זו בע"כ צ"ל כמו שבארתי דמשום סיפא נקט ז'. ועפמ"ג שם שנסתפק בדעת הר"ן לענין רוב. אכן במשנה ברורה הביא דברי הר"ן ז"ל במשנת קטן קורא בתורה דלהדיא כתב ולא שיהיו כולם קטנים או רובם אלא ע"י צירוף קאמר דמצטרף לשבעה עכ"ל. והשתא דעיקר הקפידא שלא יהיו רובם קטנים א"כ בשבעה יש ארבעה גדולים ובששה יש שלשה ובחמשה ג"כ שלשה אך בארבעה ובשלשה יש שני גדולים ואז הקטן מצטרף למספר שלשה וק"ל. וע' בפמ"א שם שנדחק אבל המחוור כמ"ש דמשום סיפא נקט שבעה. וע' בש"ע הרב ז"ל שלא הזכיר כלום מדעת הע"ש שהביא המג"א ז"ל אלא סתם כדעת הר"ן ז"ל שלא יהיו כולם קטנים:

רש"י ד"ה מפני כבוד תורה. שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה וכו'. עב"ח סימן רפ"ד ובטו"ז שם מ"ש לבאר דברים אלו. ובקרבן נתנאל כאן כתב ולולא דבריהם נראה לפרש דבתורה קורין כ"א פסוקים לז' גברי וכן בנביא המפטיר לא יפחות מכ"א פסוקים ויהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה ולכן צריך המפטיר לקרות בתורה ג' פסוקים ואז הוי יתרון לתורה שקורין בה כ"ד פסוקים וכו' עכ"ל. ובמחכ"ה אין מקום לסברתו דא"כ עולא דאמר דמש"ה קורא המפטיר בתורה כדי שיהיו כ"ד פסוקים בע"כ ס"ל דאינו עולה למנין שבעה דאי עולה אכתי ליכא אלא כ"א פסוקים ומאי כבוד תורה איכא א"ו דלדידי' אינו עולה וא"כ בפשיטות הו"ל להש"ס למימר דמ"ד אינו עולה כדעולא דמה"ט גופא דבעי למיקרי בתורה א"ע כדי שיהיו כ"ד פסוקים ולמה הוצרך הש"ס לאסוקי מילתא וכיון דמשום כבוד תורה וכו'. ובדוחק יש לפרש וכיון דמשום כבוד תורה הוא שיהיו ג' פסוקים יותר משל נביא ממילא למנינא לא סליק דא"כ מאי מהני בקריאתו. אבל עדיין קשה מאי פריך הש"ס מהא דהמפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים כנגד ז' שקראו בתורה ואם איתא כ"ד הויין הלא אדרבה מפני שתקנו בהפטרה כ"א פסוקים כנגד ז' גברי לכן אין המפטיר עולה למנין וקורא ג"פ אחרים כדי שיהיו כ"ד פסוקים בתורה ויהא כבוד תורה גדול מכבוד נביא ביתרון ג"פ ומאי בעי לשנויי כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעינן הלא פשוט אם יהא כנגדו אכתי יהיו פסוקי תורה ונביא שוין ולכן לא יכלו לתקן כנגדו א"ו דלא כסברת הגאון בעל ק"נ ז"ל. ושוב ראיתי דכבר הרגיש בהגהות מהרש"ש ז"ל על הק"נ מקושית הגמ' ואם איתא וכו'. וע"כ נ"ל עיקר כדברי הב"ח והלבוש דטעמם שייך גם למ"ד עולה דהוא יאמר דעולא קאמר אפי' כשקראו ז' בלא הוא מ"מ קורא גם המפטיר משום כבוד תורה וה"ה כשלא קראו רק ו' עולה המפטיר למנין ז' דאכתי איכא כבוד תורה במה שקורא תחלה בתורה ואח"כ בנביא ומ"ד אינו עולה סבר דכיון דגם אם קראו שבעה בלעדו קורא משום כ"ת ע"כ גם אם לא קראו רק ששה אינו עולה דאין קריאתו חשובה וצריך אחר לקרות שביעי והוא יהי' השמיני. וע' בחידושי המאירי שכתב פי' משום כבוד תורה שלא נייחד עולה אחד בשביל נביאים לבד עכ"ל וזה נוטה לדברי הב"ח והלבוש ז"ל:

תוס' ד"ה הני. אבל מששה של יוה"כ לא בעי עד לקמן. רבותינו בעלי התוספות ז"ל סתמו ולא בארו לנו מ"ט באמת לא בעי הכא גם מיוה"כ ואי משום שהי' לו טעם כולל על הני תלתא כחדא ג' ה' וז' מ"מ עכ"פ הו"ל להש"ס גופי' לפרושי אח"כ טעמא דששה של יוה"כ ומדוע נטר עד אשר יעקב מינאה שאל זאת מר"י. וע' בפני יהושע מ"ש בישוב קושית התוס' אבל גם בדבריו ז"ל לא נתישב רק הא דלא בעי עד לקמן אבל אכתי תיקשי מה שהקשיתי דגם לקמן לא פריך לה סתמא דגמרא כמו, הכא אלא דיעקב מינאה בעי לה וכל כגון דא בעי טעמא וסברא. ונלע"ד נכון בס"ד דעל מספר ששה לא הוצרכו לשאול שהי' ידוע לחכמים טעמו של דבר עפמ"ש בזוה"ק פרשת שלח דף קס"ד ע"ב מגדל עז דא תיבה וס"ת דאיהו עז לשואה בי' ולאפקא לי' מגו היכל דיוקנא דהיכל פנימאה דמיני' נפקא תורה וההוא מגדל שם ה' איהו ודיוקנא דילי' ואיצטריך בשית דרגין בו ירוץ וכו' מאן דסליק לס"ת למיקרי אוריתא איצטריך צדיק וצדיק איקרי מאן איקרי צדיק מכולהו שתיתאה דסליק מאינון שבעה אר"ש ודאי דאיהו לא סליק כל יומוי אלא שתיתאה עכ"ל הטהור ועמג"א סוף סימן ק"נ שהביא הך דבעינן שית דרגין לבימה מזוה"ק פרשת ויקהל יעו"ש. והשתא דחזינן דמספר ששה נאות כ"כ לס"ת עד דבעינן שיהיו שש מעלות לבימה שעולין עליה לקרות בתורה א"כ פשוט כשהי' לחכמים טעם לטפויי גברא ביוה"כ ולקרות ששה לרבי ישמעאל או דלפי הסדר קורין בשבת ששה לרבי עקיבא לא הוצרכו לחפש רמז למנין זה ולשאול הני ששה כנגד מי דהרי שפיר שייך בס"ת ששה קרואים ומפני זה לא שאלו רק הני ג' ה' וז' כנגד מי דמאי שייכי מספרים אלו לס"ת ומשני כנגד ברכת כהנים דשייך לקריאת התורה שמברכין עלי' או משום דבמתן תורה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וחד אמר כנגד שומרי הסף ורואי פני המלך מעין דבר מלכות כפירש"י ז"ל משום דבתורה כתיב בי מלכים ימלוכו או כפי' התוס' עפ"י הירושלמי שנושאין ונותנין עמהם בדין ושני סופרי הדיינין ודינא נמי היינו תורה כדאי' בפ"ק דברכות ושייך לכוין כנגדן מספר הקוראים בס"ת אבל טעם מספר ששה ביום שקורין בו ששה לא איתפרש בגמרא מפני שהוא מיוסד על טעם נסתר מסתרי תורה וכבשים ללבושיך כתיב אך חכמי הש"ס הי' סוד זה כמוס אצלם ולא הי' נעלם משום אחד מהם וע"כ לא שאל איש מהחכמים ע"ז. אך יעקב מינאה לפי גירסתנו ודאי לא ידע מסתרי תורה ואפי' לפ"מ שגרסו התוס' מצעה מ"מ מדקרי לי' יעקב ולא אסמכוהו ודאי נעלמו ממנו דברים שהם כבשונו של עולם וע"כ לא ידע לכוין מספר ששה ושאל מר"י הני ששה כנגד מי והי' ר"י מוכרח להשיבו אבל לא רצה לגלות לו רזין טמירין בפירוש מש"ה השיבו שהוא כנגד ששה שעמדו מימינו של עזרא וששה משמאלו ובאמת בזה רמז לו הטעם האמתי דהרי הא גופא טעמא בעי מפני מה העמיד עזרא ששה מימינו וששה משמאלו אלא שעשה כן ג"כ מטעם האמור. ולכן נתכוין להעמיד מימינו הששי הנקרא מעשיה ומשמאלו זכריה משלם ומפרש בגמ' דאמאי קראו משלם דמישלם בעובדיה היינו בעובדי' הידוע שהי' בחינת צדיק כגון ר' כרוספדאי ובודאי גם מעשיה נקרא ע"ש שהיה בעל מעשים וכאמור בזוה"ק דשתיתאה צדיק מכולהו אלא שלא חש הש"ס לפרש רק גבי משלם משום דבעי למימר היינו זכרי' היינו משלם אבל גבי מעשיה סתם דלא בעי לפרש הטעם הנסתר. וע"כ גם התוס' לא כתבו בדרך קושיא שהי' ידוע להם התירוץ אך העירו דמששה לא בעי עד לקמן וסתמו הדברים. וכ"ז נראה בעיני נכון ואם שגיתי השי"ת יכפר בעדי:

בד"ה שבעה. פי' הקונ' וכו' וקשיא וכו' לכך פירש ר"ת וכו'. המהרש"א ז"ל בחד"א הביא כל זה מהתוס' במס' סנהדרין ותמוה שלא שלטו עיניו המאירות בתוס' כאן במקומו שכתבו כן:

בד"ה אמר. יעקב מצעה גרסי' וכו'. בגליון הש"ס במס' ע"ז דכ"ח ע"א רמז לתוס' דהכא וסיים וצ"ע. וכונתו שהרי שם מפורש יעקב מינאה. ולע"ד ל"ק כ"כ דהתם אין כ"כ חשיבות לגבי' אם הזכירו להודיע מאן בדר סמא לר"א אבל הכא בענין הלכה ששאל כהוגן ועל ידו נסתבב שנודענו הני ששה כנגד מי לא הי' כדאי להזכירו בשמו אם הי' מין וז"פ. אמנם בהגהות מהרי"ב יפה העיר דהרי בפרק כיסוי הדם א"ל יעקב מינאה לרבא ג"כ בענין דבר הלכה אך היינו יכולים להשיב דהתוס' גרסו גם שם מצעה וע"ז רמז הגאון לתוס' בע"ז י"ז שכתבו להדיא דיעקב מינאה דר' אבהו הוא אותו דרבא שבכיסוי הדם וזו ודאי הערה נכונה. וע' בסדר הדורות שהביא יעקב מצעה וע"ש בהגהת המסדר ובאמת חידוש על הגאון הבקי הזה שנעלמו ממנו דברי התוס' בע"ז דגרסי בחולין מינאה. גם בהגהות הח"ס הקשה בסגנון מהרי"ב והניח בצ"ע:

בד"ה חד אמר. פסק ר"ת דקיי"ל כמ"ד עולה ולכך אנו נוהגין בתעניות וכו'. כתב המהרש"א ז"ל צ"ע למאי דמדמו המפטיר דעולה בג' לעולה בשבעה אמאי לא מותבינן הכא למ"ד אינו עולה מהך ברייתא דקתני חל להיות בשני ובחמישי קורין ג' ומפטיר א' רי"א וכו' דלכ"ע עולה המפטיר למנין ג' עכ"ל. וקצת אינו מדוקדק דבאמת שילהי תענית רשמו התוס' על ברייתא זו וכתבו מכאן מוכיח ר"ת דמפטיר עולה למנין שבעה מדקאמר קורין ג' ומפטיר א' שמפטיר א' מן הג' דקא מבע"ל במגילה וכו' משמע מהכא דעולה עכ"ל וא"כ לא הו"ל להמהרש"א לדקדק למאי דמדמו וכו' אלא הו"ל להקשות ביתר תוקף דלדברי ר"ת דמברייתא זו מוכח דעולה מ"ט לא מותיב הש"ס גופי' מהא למ"ד דאינו עולה והקושיא עצומה. ועח"י הרשב"א והריטב"א ז"ל מה שיישבו עפ"י דרכם בפי' הבריי' דלעיל אבל לשיטת התוס' שכתבו לעיל דכ"ב ע"ב דבע"כ ליכא לפרש מפטיר א' דהיינו רביעי אלא המפטיר הוא אחד מן השלשה שקראו וע"כ הביא ר"ת בתענית ראי' מזה דעולה א"כ קשיא דהש"ס לא פשיט האבעיא מהכא. וראיתי בקרבן נתנאל אות כ"ט שכתב על קושית מהרש"א ולק"מ דהך ברייתא קתני לענין ט"ב וה"א שאני ט"ב דקיל דהא ת"ק מיקל בג' וד' אחד קורא וא' מפטיר ובכל קה"ת לא מצינו פחות מג' ה"נ מקלינן לכ"ע דבט"ב עולה המפטיר למנין ג' אע"ג דבעלמא אינו עולה עכ"ל. ובמחכ"ה כסבור הגאון שהתוס' הביאו ראי' ממנהגנו בתענית ויוה"כ במנחה וע"ז בנה מהרש"א ז"ל קושיתו דהו"ל למיפשט מהברייתא ונעלם ממנו דבתוס' שילהי תענית הביאו להדי' ראי' מבריי' זו וא"כ שפיר קשה מ"ט לא מותיב הש"ס מבריי' זו ואם יש סברא לחלק בין ט"ב דקיל בין שאר ימים איך הביא ר"ת ראי' מהתם להוכיח כמ"ד עולה א"ו דלית לי' סברא זו והגם שהמהרש"א לא זכר דברי התוס' דהתם מ"מ עכ"פ קושיתו קשיא שפיר לפ"מ שראינו ראיית ר"ת ז"ל. גם מדברי הרשב"א והריטב"א שהבאתי מוכח דמט"ב יש ראי' לכאן כמבואר למעיין. ובלא זה לא הבנתי כל עיקר סברתו מ"ש דט"ב קיל כדחזינן דלת"ק סגי באחד וע"כ גם רבי יוסי סבר דמפטיר עולה למנין ג' דזה הי' ניתן ליכתב אם כל הראי' הי' מט"ב שחל בג' או בד' אבל בקושטא עיקר קו' מהרש"א מחל להיות בב' ובה' דלכ"ע קורין ג' ומפטיר א' הרי דעולה למנין ג' ומה מקום לדחויי שאני ט"ב דקיל הרי למה יגרע יום ב' או ה' במה שחל בט"ב הלא תקנה קדומה היא לקרות בבו"ה שלשה קרואים ובט"ב שיש מפטיר איך נחשבהו לשלישי אם הדין בכל דוכתי שהמפטיר אינו עולה והרי חסר חד גברא מג' המחויבין בכל שני וחמישי ומאי שייך קולא דט"ב להא א"ו דליתא ומש"ה הביא ר"ת ראי' משם וגם הראשונים הודו לו בזה אלא דפליגי שיש לפרש הברייתא מפטיר אחד חוץ מהשלשה וא"כ לשיטת ר"ת קושית מהרש"א היא חזקה. וע' בתוס' תענית שציינו בשני ובחמישי קורין ג' ומפטיר א' ועז"כ מכאן מוכיח ר"ת וכו' ומבואר כמ"ש דההוכחה היא מבו"ה ואין מקום לחילוקו של הרב ק"נ ז"ל ושוב מצאתי בהגהות מהרש"ש ז"ל שהתעורר על הק"נ דאכתי מבו״ה יש ראי' אך לא הביא לשון התוספות דלהדיא דייקו הכי. וע"ש מ"ש דקשה ע התוס' מאי ראי' דעולה דילמא הפי' בבריי' מפטיר א' לבר מג' שהרי אם נאמר דאינו עולה לא שייך הוכחת התוס' לעיל כ"ב ב' ע"כ, ובמח"כ לפע"ד לק"מ דשפיר עדיין שייך הוכחתם דכיון דלת"ק ט"ב קיל מבו"ה דא"צ ג' רק סגי בא' ומפטיר א' ליכא למימר דכשחל בבו"ה עדיף דבעי ג' וגם מפטיר ואע"ג דאינו עולה ונחשבים רק לשלשה קוראים מ"מ מה בכך הרי אכתי עדיף שמלבד הג' קוראים מפטיר א' א"ו דהמפטיר הוא אחד מהשלשה וק"ל:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה