נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא
פרק רביעי · דף כט.
גמ'. מבטלין ת"ת וכו' אמרו עליו על ריב"א שהי' מבטל וכו'. הרשב"א ז"ל בחידושי כתובות ריש פ"ב כתב איכא דאמרי דהאי מבטלין רשות כלומר אי בעי מבטל וסמכי לה מדאמרינן אמרו עליו על ר"י בר אילעאי שהי' מבטל אלמא שאר רבנן לא מבטלין ואינו נכון אלא מעשה שראו לריב"א הביאו ראי' שמבטלין עכ"ל, ובחידושי הריטב"א שם ביאר יותר וז"ל עיקר הפירוש דברייתא כפשטי' דמבטלין בחיוב קאמר ומ"ש על ריב"א לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם אפי' למי שתורתו אומנתו כריב"א עכ"ל. ועמ"ש הר"ן שם בקיצור כמו הרשב"א והכונה אחת היא. ומעתה מ"ש הרא"ש שם בשם י"מ דמבטלין היינו רשאין לבטל ומביאין ראי' מהא דתניא אמרו עליו וכו' ואי כל אדם חייב לבטל ת"ת מאי רבותי' דריב"א א"ו כל אדם רשאי וריב"א הי' מנהיג עצמו כחייב ומבטל תמיד והרא"ש דחה דבריהם וכתב וההיא דריב"א מייתי סיעתא מיני' אע"פ שהיתה תורתו אומנתו ולא הי' לו עסק אחר אלא ת"ת היה מבטל וכ"ש שאר העם ע"כ. כיון ג"כ לזה דלאו לרבותא נקטי' אלא שהביא ראי' ממעשה זו להדין שמבטלין וכו' שהרי ריב"א עסק תמיד בתורה וביטל תורתו. וז"ש הרא"ש ז"ל אע"פ שהיתה וכו' ולא הי"ל עסק אחר אלא ת"ת וכו' דמשמע כונתו שאינו רבותא שהחמיר ע"ע רק מייתי ראי' דחובה לבטל דהא ריב"א הי' מבטל והגם שהיתה תורתו אומנתו מ"מ ביטל וכ"ש שאר העם שמחויבין לבטל שהרי גם בלא"ה אינם עוסקים תמיד בתורה. וז"ב בכונתו ממש כדברי הרשב"א והריטב"א והר"ן שהבאתי. ולפ"ז הצדק עם רבותינו החלקת מחוקק והב"ש בסימן ס"ה שכתבו דלהכנסת כלה גם מי שתורתו אומנתו חייב לבטל ודבריהם חיים וקימים. ולא זכיתי לירד לסוף דעתו של הגאון בעל קרבן נתנאל ז"ל שם בכתובות אות י"ג שכתב לפרש מ"ש הרא"ש ז"ל וההיא דריב"א מייתי סיעתא מיני' וכו' לענין החיוב אשאר העם שמבטלין ח"ת אבל למי שתורתו אומנתו אין החיוב לבטל מלימודו דאל"כ מאי רבותי' דריב"א א"ו מי שתורתו אומנתו רשאי ואמרו עליו על ר"י שהי' מנהיג עצמו בחיוב ומבטל תמיד ודלא כב"ש סי' ס"ה סק"ג שכ' אפי' מי שתורתו אומנתו חייב לבטל עכ"ל. ובמחכ"ה השיא דעת הרא"ש לדעת אחרת והרכיב דברי הי"מ בתוך דברי הרא"ש ז"ל ולא הרגיש דלדעת הרא"ש מעיקרא לא קשיא מאי רבותי' כמו שהקשו הי"מ דבאמת לאו משום מדת חסידות דריב"א נקטי' אלא לראי' מדעשה כן אלמא דחיובא הוי לבטל וכמ"ש שאר ראשונים ז"ל בהדיא וז"ב ולחנם השיג על הב"ש:
רב ששת אמר כנתינתה כך נטילתה וכו'. בבנין יהושע על אבות דר"ן פ"ד כתב וז"ל וכ' המפרש בשלמא דמבטלין מפני המת הוא מטעם דאי' שם בכתובות נטילתה כנתינתה אלא בהכנסת כלה למה רשאי לבטל ת"ת ואפשר הטעם וכו' וקצת דחוק וכו' ונ"ל וכו' וטעמו של דבר משום שהוא קיום העולם וכו' כנ"ל האמת והנכון עכ"ל ויעו"ש. ובמח"כ המפרש שקדמו אשתבש בהא והרב בעל בנין יושע נטה אחריו וחפש למצוא ישיב לקושיתו ולא ידעתי מה הועילו לו כל הטעמים שמצא לביטול ת"ת בשביל הכנסת כלה והרי עדיין קשה גם גבי הוצאת המת גופה דמאן דלא קרי ולא תני ג"כ מבטלין בשבילו אלא דאית לי' שיעורא זוטא עד עשרה לדעת ר"ן גאון או כדי צורכו לדעת השאלתות כמבואר בתוס' בשמעתין ובטור יו"ד סימן שס"א והרי בזה לא שייך נטילתה כנתינתה. אבל האמת יורה דרכו דמ"ש בגמ' כנתינתה כך נטילתה הוא רק טעם להמספר ששים רבוא למאן דקרי ותני אבל עיקר הביטול דת"ת עד כדי צרכו הוא משום דקיי"ל מעשה גדול במצוה שא"א לעשות ע"י אחרים ובשביל כל מצוה כזאת מבטלין ת"ת כמבואר בפ"ק דמו"ק אך הכא קמ"ל דלא תימא דהוצאת המת והכנסת כלה הוי אפשר לקיים ע"י אחרים ואשמעינן דכדי צרכו הוי א"א וכו' כיון דאין לו כדי צרכו בלי הת"ח מחויבין לבטל ת"ת כדי להשלים השיעור והכל מטעם אחד אלא דבמת לפעמים בעי ששים רבוא משום כנתינתה וכו', ובכלה לא שייך כבוד תורה ע"כ סגי בכדי צרכה וזה פשוט וברור. ודברי הבנין יהושע תמוהים ובחנם טרח למצוא בהכנסת כלה צד תורה:
אמר אביי מריש וכו'. עמהרש"א וטו"א בענין הסתירה מברכות. ואולי האי דהכא תחלה נאמר ונקט הואי גריסנא בבי כנישתא ולא נקט לא הואי גריסנא אלא וכו' כלשונו בברכות משמע שלא עזב לגמרי בית מדרשו משום דבבי כנישתא יטרדו אותו ולא יוכל לעיין כראוי אך משום קרא ה' אהבתי מעון ביתך גרים באקראי והי' קובע עתים ללמוד בביהכ"נ ואח"כ אמר מריש וכו' דגם אח"כ הי' עיקר לימודו בביתו והוי מצלי בבי כנישתא וכששמע דאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה לא הוה מצלי אלא היכא דגרים כאמור בברכות. ומ"ש בהגהות מהרש"ש דתליא בפלוגתא דר"י וריב"ל ביהכ"נ וביהמ"ד הי מינייהו עדיף. כבר קדמוהו רבנן הטו"ז ואחיו כמ"ש ביד דוד מתשובות ר"י הלוי סימן י"ג ע"ש:
אם הי' שביל מעיקרו מותר ארנב"י הנכנס ע"מ שלא לעשות וכו' ואר"ח אר"ה הנכנס לביהכ"נ להתפלל מותר וכו'. הרמב"ם ז"ל בפי"א מתפלה כתב בהלכה ח' איסור עשיית ביהכ"נ קפנדריא וסיים שאסור להכנס בהן אלא לדבר מצוה ובהלכה ט' כתב מי שצריך להכנס לביהכ"נ לקרות חבירו יכנס ויקרא מעט וכו' או ישהא מעט וכו' ואח"כ בהלכה י' כתב מי שנכנס להתפלל או לקרות מותר לו לצאת בפתח שכנגדו וכו'. והתעורר מרן הכ"מ ז"ל בב' קושיות חדא למה השמיט רבינו הא דרנב"י הנכנס ע"מ שלא לעשות קפנדריא מותר לעשותו וע"ש מה שיישב ועוד הקשה למה איחר רבינו דין זה דמי שנכנס להתפלל מותר וכו' וכתבו בה"י והי"ל לכותבו במקומו בה"ח גבי איסור קפנדריא והניח בצ"ע. ונלע"ד ליישב דבקושטא זכר רבינו דין דרנב"י שהרי כתב בה"י מי שנכנס להתפלל או לקרות ויש לדקדק מנ"ל הא הרי רבי חלבו אמר בהדי' להתפלל ונפקא לי' מקרא דיחזקאל הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער נגב וא"כ משמע לעבוד בביהמ"ק וכנגדו להתפלל בביהכ"נ דוקא ומנא לי' לרבינו דגם הנכנס לקרות מותר ובע"כ צ"ל דנפיק לי' ממימרא דרנב"י דהנכנס ע"מ שלא לעשות וכו' ואיך יצויר שנכנס שלא להתפלל והרי אסור לכנוס אלא לדבר מצוה א"ו שנכנס לקרות לחבירו כדלעיל והלא גם באופן זה הדין שיקרא מעט או יאמר שמועה או יאמר לתינוק קרא לי פסוק או ישהא מעט. וזהו כונת רבינו הנכנס להתפלל או לקרות היינו לא להתפלל רק נכנס שלא בשביל קפנדריא כ"א לקרות תינוק או חבירו וממילא צריך לקרות שם ומפני שבהלכה ט' הזכיר תחלה ויקרא מעט מש"ה כתב בה"י או לקרות וה"ה לומר שמועה או לשהות מעט כמו שכתב בה"ט רק בחר בעצה שנתן בראשונה שיקרא מעט וז"ב בכונת רבינו. ומהאי טעמא איחר דין זה דאי הי' כותבו בה"ח ה"א פירושו שנכנס לקרות בקביעות זמן ממש אבל הנכנס לקרות חבירו לא לפיכך איחרו עד אחר ה"ט כדי להורות דקאי על הקודם ודו"ק. ואין להתעקש דמ"ש רבינו או לקרות היינו בביהמ"ד דפשט לשונו לא משמע הכי אלא דהכל בביהכ"נ איירי והא דהשמיט האי דשביל מעיקרו בזה אנו צריכין לדברי מרן ז"ל משום דמצינו דראב"ש החמיר ולפי דברינו צ"ל דמשמע לרבינו דדוקא בהא החמיר משום דלא ניכר לכל דיש כמה אנשים שאינם יודעים שהי' שביל מעיקרו אבל הנכנס להתפלל או לקרות ניכר ההיתר לכל רואה ורבינו לא זא"ז נקט לא מבעיא להתפלל דמותר וגם אין להחמיר שהרי הכל יודעין מטרת כניסתו אלא אפי' לקרות הגם דבאמת עיקר כניסתו בשביל צורכו אלא דמשום כבוד ביהכ"נ קורא מעט וגם אין מורגש כ"כ לכל שלא נכנס בשביל קפנדריא אפ"ה מותר וק"ל. ויש לתמוה על הרב חיי אדם הלכות ביהכ"נ כלל י"ז סי"ב שלא העתיק רק היתר דאם לא נכנס תחלה לקצר דרכו ומצוה באם נכנס להתפלל והשמיט ההיתר אם הי' שביל מעיקרו והרי בש"ע הובא זה בפשיטות ובודאי לא נתכוין הח"א לדברינו בשיטת הרמב"ם והי' לו ללכת בעקבי רבינו בעל הש"ע. וע' עוד מ"ש בסמוך בס"ד:
הנכנס לביהכ"נ להתפלל מותר וכו'. לפנינו הגירסא ברי"ף שילהי ברכות מצוה לעשות קפנדריא והר"ן בשמעתין כתב הטעם מפני שנראה כמחבבה אבל מרן בכ"מ ה"ח ובב"י סי' קנ"א הי' לו הגי' ברי"ף מותר וע"כ העתיק כן בש"ע שם ס"ה. והמג"א הקשה על הרב"י דלפ"מ שכתב בשניהם מותר הוי זו ואצ"ל זו וסיים ואפשר דט"ס היא בש"ע וצ"ל מצוה. ובהורמנותי' דרבינו המג"א ז"ל לא שלטו עיניו הבהירות בכ"מ ובב"י שכתב דגירסת הרמב"ם כגירסת הרי"ף דגריס מותר ולא גרסינן מצוה יעו"ש ובודאי בכונה כתב בש"ע כדעת שני העמודים האלה כדרכו בקדש וא"א להגיה בדבריו. ולענין קושית המג"א יש ליישב דהרב"י ז"ל אזיל לשיטתי' בכ"מ דאעפ"י שמותר אין ראוי לעשות כן אבל במי שנכנס להתפלל אין להחמיר כיון דמצינו בקרא דהכי עבדי בביהמ"ק ולפיכך יפה עשה בעטו שהביא תחלה בש"ע ואם הי' הדרך עובר קודם שנבנה ב"ה מותר וכן אם לא נכנס בו תחלה וכו' וכלל שנים אלה יחדו במלת וכן דבזה היו לאחדים בידו הקדושה וגם משמע דאין דין השני למד מהראשון אלא אשמעינן וכן אם לא נכנס וכו' ג"כ הדין כך כמו בהקודם דשרי ואח"כ הביא דין בפ"ע וכשנכנס בו להתפלל מותר וכו' ולא חברו להקדום בתיבת וכן ולהורות נתן שהוא פשוט מק"ו מדין הסמוך ולא שייך למינקט בי' וכן וממילא יבין המשכיל דחלוק מהקודמים גם למעשה שבשנים הראשונים הגם דמותר מדינא מ"מ שייך בי' חומרא וראוי לבעל נפש להחמיר ע"ע אבל בדין האחרון ההיתר פשוט ומק"ו אתי ואעפ"כ נכתב בהדיא למען דעת דמותר גמור ואין להחמיר בו כלל דמש"ה איצטריך למינקטי' להדי' דלא גמרינן לי' מק"ו מהדין הסמוך דהוי אמרינן דיו לבא מן הדין וכו' והי' ראוי להחמיר כמו בהמלמד ובמה שכתבו מפורש קמ"ל דהוי היתר גמור ואינו נלמד מהקודם וא"ש ד"ק של מרן בשלחנו הטהור וק"ל. ועפמ"ג שם שנסתפק בהולך לדבר מצוה אם רשאי לקצר דרכו לילך דרך שם. ובהשקפה ראשונה אמרתי בס"ד שיש להוכיח מהירושלמי דשרי דהתם בעי למיפשט האבעי' בההן פרוורה מהו מיעבור בגווה מעובדא דרבי אבהו כמו שהבאתי למעלה ודחי ספרא הוה אימתן ואין לא הוה ר"א עבר לא הוה מפני טלייה הרי דלצורך מצוה מותר לעבור. אבל נתישבתי בדבר שאין משם ראיה דהתם הי' ר"א מותר לכנוס בשביל התינוקות וכיון שכבר נכנס לא בשביל הקפנדריא שוב הי' מותר לעשותה קפנדריא אבל לעבור לכתחלה לא מוכח דמותר לדבר מצוה. אמנם בביאור הלכה להרב בעל משנה ברורה נר"ו כתב על מ"ש הפמ"ג דהולך לד"מ אפשר דשרי ולא נהירא שמדברי הרמב"ם שכ' שאסור ליכנס אלא לדבר מצוה אין ראיה להקל דהרמב"ם מיירי דהכניסה לביהכ"נ הי' בשביל ד"מ דאז ממילא מותר ג"כ לקצר דרכו משא"כ בזה שנכנס בכוון דרך ביהכ"נ רק כדי לקצר דרכו והמצוה יוכל לעשותה אפי' אם לא יעשה ביהכ"נ קפנדריא מסתברא דאסור עכ"ל. וזה ע"ד שכתבתי לדחות הראי' מהירושלמי. ומ"מ יכול להיות דבשביל זריזות לקיים המצוה במוקדם כשיקצר דרכו מותר לעבור דרך ביהכ"נ כספקו של הפמ"ג ז"ל ועכ"פ תמוה שלא זכרו הירושלמי כלל:
ת"ר ביה"ק א"נ בהן קלות ראש אין מרעין וכו'. לפי גירסא זו משמע דהאי אין מרעין וכו' פירושא דרישא הוא כדפירש"י ז"ל גבי בתי כנסיות ולפ"ז אין איסור לאכול שם ושאר דברים האמורים גבי ביהכ"נ. ואפשר דכיון דגלי התם דהני מילי דחשיב הוו בכלל ק"ר ממילא נכללים כאן ברישא ומוסיף עוד אין מרעין וכו' אבל לפי גירסת הרמב"ם וטוש"ע לעיל כמו שהבאתי במקומו הוי בכלל קלות ראש רק היתול ושחוק ושיחה בטלה וכדומה והאי אין מרעין מילתא בפ"ע הוי וממילא לא נמצא איסור לאכול שם וכיו"ב דחשיב גבי ביהכ"נ. ובאמת בש"ע יו"ד רס"י שס"ח העתיק המחבר ואין מרעין בוא"ו ומשמע כדפרישית לדעתו וע' בב"י שם שכתב בשם הסמ"ג שאין אוכלין וכו' משום דאסורין בהנאה הרי להדי' דגם הסמ"ג לא אסר משום קלות ראש רק מטעמא אחרינא ובשם רבינו ירוחם הביא דקלות ראש היינו חשבונות ע"ש ומובן לכל שיצא לו זה מהא דאי' לעיל ומאי ניהו חשבונות אבל אכילה וכו' אינו בכלל קלות ראש. ומ"ש הרמ"א בהג"ה שם כגון לפנות שם או לאכול ולשתות וכו' הוא מפני שנטה אחר פירש"י לעיל וממילא כבר שמענו דכ"ז הוי בכלל קלות ראש אבל לדעת המחבר שהעתיק באו"ח ואין אוכלין בוא"ו וגם כ' בפירוש ק"ר כגון שחוק וכו' אין ספק דגם ביו"ד אין בכלל דבריו א"נ בהן ק"ר רק שחוק וכו' ולא אכילה ושתי' וכיו"ב. ובע"כ גם מ"ש בביאור הגר"א שם על דברי הרמ"א דזהו קלות ראש כמש"ש בביהכ"נ וערש"י שם ד"ה אין אוכלין עכ"ל כיון ג"כ רק לבאר דעת הרמ"א שהיא עפ"י פירש"י אבל המחבר דגרס ואין וכו' ובאו"ח פי' ק"ר כגון שחוק וכו' ודאי אין לדעתו כל זה ק"ר ואין שום ראי' ממ"ש בביהכ"נ דמילתא בפ"ע היא וכמו שבארתי. אך קצת חידוש על הגר"א ז"ל שסתם וכ' בפשיטות דזהו ק"ר וכו' ולא העיר דהמחבר לא לכך נתכוין ואין גי' רש"י ז"ל מוסכמת דגם הרמב"ם לא ס"ל כוותי':
רש"י ד"ה דשף ויתיב. ובנאה יכניה וכו'. עשו"ת ח"ס יו"ד סימן סד"ר: ע"ב.
גמ'. כיון דאמר מר בט"ו בו וכו' ובכ"ה יושבין במקדש וכו'. לכאורה מאי דמייתי האי ובכ"ה וכו' הוא מיותר דלא שייך למאי דמשני משום שלחנות קדמינן וקרינן באחד באדר. ולפמ"ש בטו"א לקמן גבי רב אמר מקדימין דא"כ בצרי להו יומי שלחנות יעו"ש היטב א"ש דכיון דאין הטעם משום דס"ל לרשב"ג דשואלין ב' שבתות אלא אפי' לרבנן א"צ לשאול ימים רבים דאין בזה הלכות מרובות רק הטעם בין לרבנן בין לרשב"ג כדי שיוכל לבא אחרון שבישראל וכו' וא"כ יש לשאול מה יעשה היושב רחוק מגבול א"י שלא יוכל לבא כשיוצא ממקומו באחד באדר עד ט"ו בו לירושלים ע"ז אמר דבכ"ה יושבין במקדש ויש להרחוקים עוד עשרה ימים וק"ל ואי תקשה מה יעשו אכתי הרחוקים ביותר ע' בירושלמי ריש שקלים דתורמין על העתיד לגבות ויעו"ש בק"ע ויונח לך:
ומפטירין ביהוידע. עתוי"ט משנה ד' בד"ה לכסדרן מ"ש בשם ספר תשבי וקצת חידוש שלא הביא בשם אבודרהם וכמו שזכרתי בפרק דלעיל (דף כ"ג ע"ב) בד"ה ואין מפטירין בנביא יעו"ש:
כוותי' דר"י נפחא מסתברא דתדיר וכו'. הקשה בפני יהושע הא פרסומי ניסא עדיף מתדיר וע"ש מה שתירץ וכן העיר הטו"א במלואים אבל חזר ותמה תמי' עצומה על תי' רשב"א בתוס' דשבת דהרי הכא בחול מיירי וליכא הפטרה ואמאי תדיר קודם ועוד גם לרב דימי קשיא ל"ל טעמא מי גרם לרביעי וכו' הרי בלא"ה פ"נ עדיף והשאיר בקושיא. ולחומר הנושא צ"ל דרשב"א מסתבר לי' דדוקא בשבת דהכל מתאספים להתפלל בביהכ"נ איכא פרסומי ניסא בקריאת התורה והו"ל לאקדומי של חנוכה אי לאו משום הפטרה אבל בר"ח טבת בחול ליכא פרסומי ואדרבה מה"ט הי"ל להקדים ר"ח שמא יתאחרו אנשים ויבאו אחר קריאה ראשונה וישמעו של חנוכה בספר שני' וע"כ תדיר קודם וגם רב דימי הוצרך לטעם אחר. והיינו דפסיק הש"ס הלכתא בחול דאין משגיחין בחנוכה משום דליכא פרסומי ניסא כ"כ. ולפיכך אם טעו וקראו בדר"ח ארבעה א"צ להוציא אחרת בשביל חנוכה כמ"ש בש"ע סימן תרפ"ד ועמג"א שם וכמ"ש מז"ה ז"ל בנוב"י מהדו"ת או"ח סימן י"א ע"ש וק"ל:
איתמר חל להיות באתה תצוה. ע' קרבן נתנאל אות ל"ז וזכה לכוין להתוס' רי"ד שנדפס בימינו וז"ל אין לפרש על ר"ח אדר דא"כ לא הוי אמר קרו שיתא אלא חמשה ועוד דא"כ לא הוי אמר אביי דאמרי אוקומי וכו' דהא מפסיק דר"ח ואם היתה הפרשה מסיימת עד שם החמישי הו"ל לסיימה א"ו על שבת ראשונה קאמר וכגון שחל ר"ח בחול שמקדימין עכ"ל: