אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) פרק רביעי › דף כח:

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

פרק רביעי · דף כח:

דף כח.

גמ'. ומכבדין אותן וכו'. נשמט מהעין משפט לרשום ע"ז מיימוני פי"א מה' תפלה הלכה ה' טוש"ע או"ח סי' קנ"א ס"ט:

אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרין וכו'. ע' גליון הש"ס על הירושלמי שהוכיח מהש"ס דהתם דאפי' לישן מותר דלא כמג"א סי' קנ"א סק"ב ויישב בזה קושית התוס' ריש ב"ב יעו"ש. וכבר קדמו הגר"א ז"ל שם הן בהראי' מהירושלמי דאפי' להשכיב שם מדוחק שרי הן בישוב עובדא דרב אשי בב"ב עפ"ז ע"ש. ומ"ש בטו"א דגמר ביהכ"נ מביהמ"ד בק"ו כתב כן גם מרן הכ"מ בפי"א ה"ו. וע' בדרישה שם בדרך הראשון שרצה לומר דגם ת"ח אסור בקפנדריא וע' משנה ברורה בשם יד אהרן. ולי נראה להביא ראיה גדולה מהירושלמי שרצה לפשוט האבעי' ההן פרוורה מהו מיעבור בגווה מעובדא דר' אבהו דעבר וכו' ומאי ראי' דילמא לעולם פרוורה אית בה איסורא לעשותה קפנדריא אלא דשאני ר' אבוה דחכמים ותלמידיהם מותרים דהוי ביתא דרבנן א"ו דקפנדריא גם לת"ח אסור. אך לפמ"ש הדרישה דרך שני דת"ח מותר אלא דדוקא בביהמ"ד שלומד בו ע"ש אין קושי' מירו' דאפשר לדחויי דאותו ביהמ"ד שעבר שם ר"א הי' ביהמ"ד אחר שלא הי' רגיל ללמוד בו והלכך פשיט שפיר מיני' ועכ"פ תמוה על רבינו בעל הדרישה ז"ל שלא הזכיר כלום מהירושלמי להביא משם ראי' לדבריו הראשונים וגם לא זכר שר בדבריו האחרונים שיש לכאורה סתירה מהירושלמי אלא דאיכא למידחי דמיירי בביהמ"ד שלא למד בו וכאמור:

אי צורבא מרבנן הוא וכו' ואי לא וכו' א"נ נישהי פורתא וניקום. לכאורה מלת וניקום הוי יתור נפיש דמעצמו מובן שיקום ולא ישב שם לעולם. ואולי קמ"ל שא"צ דוקא לקרות פסוקא או לשהות קודם ואח"כ יקרא לחבירו אלא דאם רוצה רשאי לקרוא לחבירו מיד בבואו לביהכ"נ ואח"כ קורא או שונה או שוהה מעט משום כבוד ביהכ"נ וע"כ אמר בסיום כל הדברים וניקום כלומר מיד אחר כל המעשים האלו יקום לדרכו מכלל שכבר קרא לחבירו מתחלה. ברם מה אעשה ואין דעת חכמים נוחה מפירוש זה שהרי הרמב"ם פי"א ה"ט כתב יכנס ויקרא מעט או יאמר שמועה ואח"כ יקרא חבירו כדי שלא יכנס בשביל חפציו בלבד ואם אינו יודע יאמר לתינוק וכו' או ישהא מעט בביהכ"נ ואח"כ יצא עכ"ל וכתב ע"ז בלח"מ וסובר רבינו ז"ל שבתחלה יקרא הפסוק או השמועה ואח"כ יקרא חבירו והטעם שאם יקרא חבירו קודם ואח"כ יקרא הפסוק נראה דעיקר הכניסה הי' לקרות חבירו דהקריאה של פסוק הי' טפל לכך כתב דקריאת הפסוק קודם וטעם נכון הוא עכ"ל ובטוש"ע סי' קנ"א נמשכו אחר הרמב"ם בלשונו ממש ע"ש והרי מפורש שלא כדברי והדק"ל מאי בעי הש"ס במלת וניקום המיותרת וגם הפוסקים עצמם כתבו ואח"כ יצא שהוא במקום תיבת וניקום שבגמ'. ונ"ל דרבותינו ז"ל סוברים דהאי וניקום לא קאי אלא אדסליק מיני' דהגם דבקריאת פסוק או שמועה יש להקדים לקריאת חבירו מ"מ בשהיי' פורתא יש לו דוקא לאחרה וטעמא רבה איכא במילתא דבכל אלו בהקדימו ה"ז מורה בעליל דעיקר כניסתו הי' בשביל הקריאה משא"כ אם יאחרנו מיחזי כטפל וכסברת הרב לח"מ ז"ל אבל בשהיי' שאינו קורא מאומה רק שוהא בשתיקה אז אם יקדים השהיי' לא יהא ניכר כלל אפי' בדרך טפל שנכנס בשביל השהיי' דאפשר שבבואו לא נגלה לעיני' מיד אותו איש שהוא מבקש או שרואהו עסוק בד"ת או דברים אחרים ע"כ הוא ממתין עד בוא רגע נאות לקרוא אותו וזה ברור דכיון שאינו עושה מאומה ואפי' לישב אינו צריך רק לשהות אפי' בעמידה אם רוצה כמ"ש הב"ח ע"ש הרי אין ניכר כלל ששוהא בשביל המצוה הלכך עדיף שיקרא חבירו מקודם דאם שוהא אח"כ מעט מוכח להדיא דבשביל כבוד ביהכ"נ עושה זאת והגם דמיחזי כטפל מ"מ שפיר טפי מלהקדים השהיי' דלא מוכח מידי. וזהו דנקיט רב אשי לישנא יתירה וניקום ולהורות נתן דבשהיי' פורתא יש לשהות סמוך ליציאתו. וע"כ גם הרמב"ם וטוש"ע שפירשו בהדיא שיקרא וישנה ואח"כ יקרא חבירו מ"מ סיימו ואח"כ יצא וקאי ג"כ אדסליק מיני' שישהא מעט סמוך ליציאתו אחר שקרא חבירו והבן כי נכון הוא. ברם מסתפינא לחדש דבר מעתה ולחלק בין הענינים מסברא והרי כל האחרונים סתמו דהקריי' לחבירו מאוחרת ומשמע גם בשהיי'. ומיהו עכ"פ נ"ל להחמיר לשהות מעט קודם כסתימות הפוסקים וגם לשהות אח"כ דלפי ביאורי לישנא דגמ' משמע הכי. ויש לתמוה על הרב חיי אדם ז"ל כלל י"ז סי"ב שנטה מלשון הש"ס והפוסקים והשמיט מלסיים ואח"כ יצא ולפי דברינו בכונה נאמרו מלות אלו. ואולם ראיתי אח"ז בחידושי הרב המאירי ז"ל שכתב מפורש או ישהא מעט ויקראהו ויצא יעו"ש אבל לשון הש"ס דייק כמו שכתבתי:

תני ר"ל זה המשתמש במי ששונה הלכות. נשמט מהעין משפט לרשום ש"ע יו"ד סי' רמ"ג ס"ו בהג"ה:

ואמר עולא לישתמש איניש במאן דתני וכו' כי הא דר"ל וכו'. לכאורה משמע דפליגי ר"ל ועולא וכן נראה דעת הר"ן ז"ל שכתב על דברי עולא כלומר דבעל תלמוד עדיף מבעל משנה וריש לקיש לחומרא קאמר דאפי' מי ששונה הלכות דהיינו משניות מיקרי תנא ומילתא דעולא לאו ר"ל מייתי לה (משום דברי״ף הגירסא דאמר בדל"ת והי' ס"ד שהוא סיום דברי ר"ל) אלא תלמודא מייתי לה עכ"ל. ועמהרש"א בחד"א שהקשה ע"ז דהא דמייתי עלי' כי הא דר"ל וכו' הוי מעשה לסתור דברי עולא שהרי לא רצה להשתמש גם במאן דתני לחוד וע"כ הבין בדעת הר"ן שליישב הרגש זה כתב דר"ל לחומרא קאמר ולשיטתי' מיאן להשתמש בההוא גברא וסיים המהרש"א דהסוגיא לא מוכחת כן ויעו"ש מה שנדחק בישוב הענין אמנם תמוה לי על רבינו המהרש"א ז"ל שלא הזכיר מדברי רבינו הטור בקיצור פסקי הרא"ש סימן ח' ורבינו ירוחם שהובא בד"מ ובהגהת ש"ע ביו"ד סימן רמ"ג ס"ו ומשם בארה דעולא קאי בשיטתי' דר"ל דגם במאן דתני אסור אלא דקאמר דבעת הצורך דאי אפשר בלא"ה יבחר הרע במיעוטו וישתמש במאן דתני ולא במאן דמתני ע"ש ותיתי לי שבתחלת לימודי כיונתי לפירוש זה בעזרה"י. והשתא שפיר מייתי ראיה לעיקר הדין דמודו בי' רשב"ל ועולא דאסור להשתמש במי ששונה הלכות רק דהתם הי' א"א ואפ"ה רצה רשב"ל להחמיר על עצמו אבל כשהפציר בו האיש הסכים בעיקר הדבר מטעמא דא"א בלא"ה וכדברי עולא אך מהיות טוב אמר לי' גמור מיני הא מילתא וכו' וא"כ מעשה זו הוי סיעתא בין לדינא דר"ל בין לדברי עולא וק"ל:

בנות ישראל החמירו וכו'. עב"ח יו"ד סימן קפ"ג מ"ש בביאור לשון הטור דכיון שהחמירו לטמא כל מראה אדום הוצרכו לתקן שבעה נקיים דהיינו משום דחומרא דאתי' לידי קולא היא אם ימנו מיום הראשון של הראיי' דאפשר שלא הי' דם טמא אלא אח"כ וע"כ בע"כ למנות ששה נקיים ומשום טעות דימי נדה וזיבה הנהיגו ז' נקיים. וע' בגמ' פרק בנות כותים דף ל"ג ע"א אמר רבי מאיר אם הן יושבות על כל דם ודם תקנה גדולה היא להן אלא וכו' ע"ש והוא סמך גדול לדברי הב"ח. ועתו"ס ר"י החסיד ז"ל בברכות דף ל"א ע"א שכתב החמירו ע"ע וכו' ותקנה גדולה היתה להם לפי שאינן בקיאות בדמים ואם היתה רואה דם ירוק וסופרתו למנין ז' תבוא לשמש בימי נדה דאורי' שתתחיל למנות ז' מיום שאינו ראוי לימנות עכ"ל. וברור שאחז לשון ר"מ והורה דהשתא הוי באמת תקנה גדולה וק"ל:

תדב"א כל השונה הלכות מובטח לו וכו'. במס' סוטה דכ"ב ע"א תניא אר"י והלא מישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו ופירש"י ז"ל השונה הלכות עולם שלו בזכותו. ולכאורה קשיא מנלן לדייק גם הא מקרא דבן עוה"ב הוא. וצ"ל דממילא משתמע אם הוא ממישבי עולם והכל בזכותו עומד הרי הוא מקיים עולם מלא ומזכה את הרבים ושוב אין חטא בא על ידו ומובטח לו שהוא בן העוה"ב. אבל אכתי קשה דילמא מורה הכתוב רק ע"ז שמובטח לו וכו' כדתנא דבי אליהו ומנלן דעולם שלו בזכותו. וי"ל דאי אהא לחוד הו"ל לכתוב בהדיא הלכות ויהי' פירושו אם שונה הלכות אז עוה"ב לו ומדכתיב הליכות וקרינן הלכות ודאי מורה גם ע"ז שאם שונה הלכות אזי הליכות עולם התנהגות השי"ת עם עולמו הוא שלו בזכותו. ובהכי ניחא דבשמעתין ושילהי נדה מסיים אל תיקרי הליכות אלא הלכות ובסוטה לא סיים רבי יהושע כן ובהגהות מהרי"ב ז"ל העיר שם בזה ולא כתב מאומה להשוות הנוסחאות אבל לפי האמור א"ש דהכא ובנדה א"צ כלל לתיבת הליכות דאפי' אם הי' כתוב בפירוש הלכות הי' ג"כ משמעו שהוא מובטח וכו' מש"ה סיים א"ת הליכות אלא הלכות אבל בסוטה עיקר הדרוש הוא מדכתיב הליכות וע"כ סיים אל תיקרי וכו' וסמיך אהא דתדב"א דקרינן הלכות למידריש דמי ששונה הלכות אזי הליכות עולם לו. ודע דהכא אי' סתמא כל השונה הלכות אבל שילהי נדה הגי' בכל יום ובדרושים שלי אמרתי תלי"ת הרבה אופנים בביאור הגירסא דהתם ע"ש וירוח לך. וע' סוף ספר באר שבע בד"ה כשעשיתי סיום ממס' נדה:

מובטח לו שהוא בן עוה"ב. ע' בספר הכונות לרבינו האר"י החי ז"ל מ"ש החילוק בין יש לו חלק לעוה"ב בין שהוא בן עוה"ב ובין מזומן לחיי העוה"ב יעו"ש:

תוס' ד"ה בתי כנסיות. שהרי לעת בוא גואל במהרה בימינו וכו'. ע' קרבן נתנאל אות כ"ח וע' שו"ת ח"ס חאו"ח סימן ל':

בד"ה ואעפ"כ. פירוש בבנינה וכו'. דבריהם מבוארים דסבירא להו דחשבונות לא חמירי משאר קלות ראש וכיון דבחורבנה שרי הכל מדוע יהי' אסור לחשוב חשבונות ומש"ה פירשו דדוקא רישא דעל תנאי הן עשויין איירי בחורבנה אבל סיפא ואעפ"כ וכו' מיירי בבנינה וקמ"ל דאפי' חשבונות דלא הוי ק"ר כ"כ מ"מ אסור בבנינה וזה פשוט בכונת התוס'. ובבאר היטב סי' קנ"א ס"ק ט"ו כתב דדברי התוס' אלו סותרים לדבריהם בדיבור הקודם והניח בצ"ע יעו"ש. ולא ידענא מאי קשיא לי' הלא שפתי התוס' ברור מללו מה כונתם ודברי הבה"ט צ"ע. ועמהרש"א שכתב על התוס' אבל הרא"ש כ' דאיירי בחורבנה ומשום דחשבון רבים הוי ק"ר ביותר כמו זריעה עכ"ל והו"ל להביא דהתוספות גופיהו ריש ב"ב סוד"ה ועיילי כתבו בשם ר"י כהרא"ש ע"ש וק"ל:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה