אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) פרק רביעי › דף כח.

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

פרק רביעי · דף כח.

דף כז.

גמ'. ולא אכלתי מבהמה וכו' דאר"י אר"י אסור וכו'. בתוס' חולין דקל"ב ע"ב כתבו דמתנות ילפינן נתינה נתינה מתרומה בפרק ראשית הגז. והקשה בטו"א דהא התם פטר רבי אילעאי בהמת השותפין ממתנות משום הך גז"ש ומה"ט ס"ל נמי דמתנות אין נוהגין בחו"ל כתרומה והרי סתם מתני' דלא כוותי' דתנן התם הזרוע וכו' נוהגין בארץ ובחו"ל ותנן נמי והמשתתף עמהן צריך שירשום משמע אבל משתתף עם ישראל חייב והיינו דלא כר' אילעאי והא ר' יוחנן ס"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה והיאך יליף גז"ש זו נתינה נתינה מתרומה דמתנות טובלין ולפ"ז אין נוהגין בחו"ל ובשל שותפין ודלא כסתם משנה ע"כ. ולעד"נ ליישב דהכא שאני משום דהאידנא נהוג עלמא כר"א בראשית הגז כדאמר בחולין דקל"ו ע"ב וכתבו שם רש"י ותוס' וה"ה במתנות והרי גם בטבילה נהוג כריב"ב אע"ג דסתם משנה ברכות פ"ג מ"ד ב"ק מהרהר וכו' וגם רבי יהודה לא פליג אלא בברכות שעשאן כהלכות ד"א אבל בד"ת מודה ומ"מ לא יכחיש רבי יוחנן דנהוג עלמא כריב"ב לקולא נגד סתם משנה א"ו דבהני תלת מילי שאני. גם מה שהקשה בטו"א מהא דאי' ביבמות ס"ג אמרו לר"י אתו חברי לבבל גזרו על הבשר ואר"י מפני המתנות אלמא ס"ל לר"י דמתנות נוהגות בחו"ל ש"מ דלא יליף נתינה מתרומה א"כ ה"ה דאין טובלין כתרומה ע"כ. יש ליישב דקודם דנהוג הוה כמ"ש התוס' בחולין דקל"ו ע"ב ד"ה כרבי אילעאי לענין רנב"י דקנסי' גלימא ומש"ה הי' ר"י סבר אז הלכה כסת"מ אבל אח"כ דנהוג כר"א שוב אמר ר"י דא"א לנהוג כקולי דתרויהו דאי ס"ל לעלמא כר"א שאין נוהגין בחו"ל הרי גמרי' גז"ש וממילא אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותי' דומיא דתרומה וא"ש דעת התוס' וסרו מהר ב' קושיות הרטו"א ז"ל. והא דמסיק הש"ס ולית הלכתא כוותי' אע"ג דקיי"ל כר"א הוא מהטעם שהעלה הטו"א דאפי' לר"א אין המתנות טובלין דל"ד לתרומה דאינה מבוררת קודם קריאת השם אבל מתנות הא מבוררין ועומדין וניכרין בפ"ע יעו"ש. וחידוש שנעלם ממאור עיני הטו"א ז"ל שכבר קדמו רבינו הגדול בהלכות בכורים פ"ט הי"ד וז"ל בהמה שלא הורמו מתנותי' מותר לאכול ממנה שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין ע"כ. אך ר"י לא ס"ל סברא זו ולדידי' טובל לר"א ע"כ אמר אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותי' כיון דנהוג כר"א ובהכי א"ש קושית התוס' בחולין דף ל"ז ע"ב בד"ה שלא הורמו מתנותי' שהקשו לרבי יוחנן מאי רבותי' דיחזקאל ותירצו דר"י סבר כמ"ד שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם ע"ש. ולפמ"ש א"צ לזה אלא דגם ר"י מצי למידריש כרבי נתן רק יחזקאל אמר ולא בא בפי בשר פגול היינו אפי' בזמן ישיבתו בבבל והי' מפריש מתנות הרי שהחמיר כרבנן ולדידהו גם ר"י מודה שאינו טובל דאיהו לא קאמר אסור וכו' אלא לפ"מ דנהוג האידנא כר"א אבל לפ"מ דסבר יחזקאל דלא ילפינן גז"ש ונהג מתנות בבבל גם לר"י מותר ואפ"ה החמיר ע"ע ולא אכל קודם שהורמו המתנות וא"ש. אך לפ"ז נסתר מ"ש בתו"ח והובא בלב ארי' שם דף מ"ד ע"ב תירוץ אהא דפריך ורבב"ח היכי אכל מבהמה שהורה בה חכם והא כתיב ולא בא בפי וכו' שלא אכלתי וכו' ומאי פריך הא י"ל דרבב"ח ס"ל כרבי נתן. אלא דרבב"ח אר"י כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' כאלו אוכל טבלים ובע"כ דריש קרא דיחזקאל על בהמה שלא הורה בה חכם כמ"ש התוס' הנ"ל ופריך שפיר על רבב"ח לשיטתי' ע"כ דבריו. ואולם לפי דברינו גם רבב"ח יכול לסבור כרבי נתן והדק"ל. ויש ליישב הקושיא בפשיטות דאפי' אליבא דר"נ פריך שפיר דאפי' אם יחזקאל לא לכך נתכוין מ"מ כיון דת"ק דריש הכי אלמא דאיכא בהא צד זהירות שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם והי"ל לרבב"ח להזהר בזה דבודאי לא פליגי ת"ק ור"נ אם שייך בזה חומרא או לא אלא דכל מר נראה לו טפי כונת הכתוב על דרשתו וק"ל. ובזה ניחא בשמעתין שהתפאר רבי פרידא ולא אכלתי וכו' דאר"י אסור וכו' ומאי רבותי' שלא אכל האסור מדינא וכבר רבינו המהרש"א ז"ל והרב טו"א ז"ל שניהם לד"א נתכוונו דהאי ולית הלכתא כוותי' ר"פ גופי' מסיק לי' ועלה סמיך יעו"ש אבל הוא דוחק לפע"ד. ברם לפום מאי דאמרן א"ש טובא דרבי יוחנן גופי' לא אמר אסור וכו' רק לפ"מ דנהוג עלמא כרבי אילעאי אבל קודם דנהוג הכי והיו מחמירין כרבנן הי' ממילא מותר עפ"י דין וכבר כתב הרמב"ם ז"ל והובא בסה"ד דרבי פרידא נולד קודם החורבן והאריך ימים עד דבעא מר' אמי תלמידי' דרבי יוחנן במס' מנחות וא"כ בימי נעוריו עוד לא נהגו כר"א דהא חזינן דאפי' בימי ר' יוחנן היו ימים שלא נהגו עדיין כמש"ל מהגמ' דיבמות. וז"ש ר"פ ולא אכלתי וכו' היינו שמעולם לא אכל כמ"ש בריש דבריו מימי לא קדמני וכו' ואפי' בעוד לא נהוג עלמא כר"א ואז גם ר"י הי' מודה דשרי ואפ"ה החמיר ע"ע בזה כפי שיטת רבי אילעאי שאסור והבן כי זה נכון בס"ד:

כל ת"ח שמברך לפני' וכו' אותו ת"ח חייב וכו'. כתב בטו"א ק"ל והאמר בפ"ק דקידושין הרב שמחל ע"כ כבודו מחול משום דתורה דילי' היא והכי מסקנא דשמעתא התם ודוחק לאוקמי מילתא דר"י דלא כהלכתא וליכא למימר דדוקא בצנעא כ"מ דהתם מוכח דאפי' בפרהסיא נמי גבי ר"ג ורבא דהוו משקי בהילולא ומחלו ע"כ וי"ל דאע"ג דהרב רשאי למחול ע"כ ה"מ כגון בקימה והידור אבל לתת כבודו לאחר אם הוא ע"ה כבודו לאחר לא יתן עכ"ל בקיצור. ולכאורה הרי התם בעובדי דר"ג ורבא מוכח דמהני מחילה גם לחלק כבוד לאחר. וצ"ל דהיינו דדייק הגאון וכתב אם הוא ע"ה משא"כ התם לתלמידיהם היו רשאין אפי' לשמשם. אמנם עדיין קשה כיון דנחית לחלק בין תלמיד לע"ה למה לו כל החילוק שחידש בין קימה והידור בין לתת כבודו לאחר הול"ל דאפי' קימה והידור א"י למחול רק לתלמיד לא לע"ה. ויש ליישב דכ"כ לא רצה לחדש כיון דפשטא דגמ' בקידושין משמע דרב שמחל ע"כ אפי' לע"ה כ"מ אך חידש דלע"ה אינו רשאי לחלק לו כבוד דאיכא בי' משום כל משנאי וגו' וזה לא שייך רק אם משפיל עצמו בפני ע"ה ונותן לו כבודו וק"ל. ברם על רבינו המהרש"א ז"ל יש לתמוה דבקידושין דל"א ע"ב אהא דא"ל ר"י בר אבוה לאביי כגון אנא דעד דאתינא מבי רב אבא מדלי לי כסא ואמא מזגא לי היכי איעביד וא"ל מאמך קביל ומאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשה דעתי' כתב בחדושי אגדות ואפי' למ"ד לקמן דבין האב ובין הרב שמחל ע"כ הוא מחול היינו כבודו שראוי התלמיד לעשות לרבו אבל אם הרב עושה כבוד לתלמידו כי הכא אינו מחול דמ"מ חלשה דעתי' עכ"ל. ותמהני מאד מה יענה המהרש"א לגמרא ערוכה בהני עובדי דר"ג ורבא שהושיטו הכוסות לתלמידיהם ועמדו והשקו עליהם ומ"מ מסיק דבכה"ג הרב והנשיא מוחלים ע"כ הרי מפורש דעכ"פ לתלמיד יכול הרב למחול ע"כ גם לשמש אותו ור"י בר אבוה תלמיד הוה ודברי מהרש"א צע"ג. ולענין קושיתו צריכין אנו לדחוק ולומר דאביי סבר לה כמ"ד דוקא האב אבל הרב שמחל ע"כ אינו מחול ואביו של רב יעקב דבר תורה הוה חשוב כמו הרב שא"י למחול על כבודו וא"ש. ובזה נחה דעתי במה שהרמב"ם והטור השמיטו דין זה דאם אביו בן תורה לא יקבל הימנו והוא פלאי. אבל לדברינו צדקו מאד בהשמטה זו משום דאביי אזיל לשיטתי' דס"ל דהרב א"י למחול ע"כ אבל הפוסקים שפסקו כמסקנת הש"ס דהרב שמחל כבודו מחול שוב לדעתם גם למזוג כוס לתלמידו רשאי כמו שהוכחתי ולפיכך אני תמה על מר"ן הקדוש ז"ל שהביא דעת אביי בב"י סימן ר"מ ופסקה בשלחנו הטהור שם סעיף כ"ה והרי לפי האמור בכונה השמיטו הרמב"ם והטור דין זה. ואין להקשות אכתי מ"ט לא הביאו הדין דמותר לקבל מאביו ומאמו וכמו שהובא בגמרא. די"ל דדוקא ר"י בר אבוה שלא ידע כלל אם האב והאם יכולים למחול ע"כ ע"כ הי' מסתפק מה יעשה והשיב לו אביי דאמו יכולה למחול וכן אב שאינו בן תורה אבל אביו דבר תורה הוא אין כבודו מחול משא"כ הרמב"ם והטור ז"ל שהביאו הדין דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול וכ"ש אב ואם שכבודם מחול שוב ממילא מובן דיכולים גם למזוג כוס ולהושיט לבנם ותלמידם ולא סליק אדעתיהו כלל לאפוקי מסברת המהרש"א ודו"ק. וע' בב"י יו"ד שם שכתב על רבינו ירוחם שפסק מ"ש בירושלמי דאמי' דרבי ישמעאל דבעי' לרחוץ רגלי בנה ולשתות המים דהו"ל להניחה משום דרצונה זהו כבודה ופסק כן רבינו ירוחם בין באביו בין באמו וסיים ע"ז הב"י ול"נ דאיכא לפלוגי במילתא בין אם אביו בן תורה לאם אינו ב"ת מדגרסינן בתלמודא דידן א"ל ריב"א לאביי וכו' ע"כ. ובעניי נפלאתי על בקיאותי' דמר"ן ז"ל שהעלים אור עיניו מדברי הר"ן ז"ל במקומו שכתב ומיהו אם הי' אביו מקפיד בדבר הרבה יקבל מדגרסי' בירושלמי אמו של רבי ישמעאל וכו' ומכאן אתה למד כן אף לאביו עכ"ל. הרי להדיא דהר"ן השוה האמור בשני התלמודים שיהי' שייך דין הירושלמי גם באביו בן תורה אפי' לדעת אביי וזה הי' גם דעת רבינו ירוחם ז"ל במה שפסק דין הירושלמי בין באמו בין באביו וק"ל. אכן לכאורה גם על הר"ן ורי"ו תמוה כמו שתמהתי על הב"י דהרי ודאי הרי"ף השמיט בכונה דברי אביי כמש"ל ואיך פסקו הם ז"ל דדוקא אם הי' מקפיד הרבה והרי גם בלא"ה לפי הלכתנו יכול האב וגם הרב למחול ע"כ אפי' לשמש את התלמיד כדמוכח מעובדא דר"ג ודרבא. ויש ליישב דס"ל להר"ן ורי"ו ז"ל דלרחוץ רגליו ולשתות המים הוי ביזוי וזלזול גדול בכבודם ע"כ גם לאמו לא שרי רק בהקפידה הרבה וכדמוכח בלשון העובדא בירושלמי ומינה גם לאביו ב"ת אם הקפיד הרבה. והא דמשמע מהר"ן ז"ל שפוסק גם כדברי אביי שאם אינו מקפיד הרבה מאביו לא יקבל. י"ל דמסתבר לי' דדוקא באקראי כעובדא דר"ג ורבא שהי' בהילולא אז יכול למחול גם בכה"ג דדל כסא לתלמידים אבל בקביעות כמו גבי ר"י בר אבוה דמשמע דכל אימת דאתא מבי רב מזגו לי' כסא א"י למחול אם הוא ב"ת. ובהכי א"ש קצת גם דעת המהרש"א אף שסתם ולא דייק לכתוב משום שהי' בקביעות. וגם דעת רבינו הב"י ניחא שפסק לדאביי. אך ישאר הפלא מדוע סתם בש"ע ולא פירש דבאקראי מותר לקבל מאביו אפי' אם הוא ב"ת וצ"ע:

שהי' מניח פרוטה לחנוני מממוני'. הלשון משמע שאם לקח אצל חנוני מה ששוה איזה סכום עם חצי פרוטה לא עשה כמנהגו של עולם שלא ליתן החצי פרוטה או עכ"פ ליקח אצל החנוני עוד משהו בשווי ח"פ וליתן לו פרוטה אלא נתן לו פרוטה שלמה הגם שמגיע רק ח"פ ומניח לו ח"פ מממוני'. ואולם בפ"ק דב"ב דט"ו ע"ב אי' מנהגו של עולם נותן חצי פרוטה לחנוני איוב ויתרה משלו ומשמע כמו שפירש"י ז"ל שם מי שיש לו מלאכה מועטת לעשות אומר לפועל חצי פרוטה אני נותן לך ונלך אצל חנוני נקנה בפרוטה ככר ונחלק ואיוב ויתרה לחצי השני משלו ונותן לו כל הפרוטה עכ"ל. ויש לדחוק ולפרש גם שם כמו שבארתי כאן מנהג ליתן חצי פרוטה לחנוני כפי המגיע לו וכיצד עושה לוקח אצלו בעד עוד ח"פ ואיוב ויתר ונתן לו פרוטה בלי שיקח ממנו דבר. אבל לא ידעתי איך להלום פירש"י ז"ל בלשון הש"ס דהכא דהרי לפי פירושו נתן איוב כל הפרוטה לפועל ולא נתן לחנוני מאומה ומה הלשון אומרת שהי' מניח פרוטה לחנוני מממוני' לפועל הול"ל וזה משמע כפירושי שיש להולמו גם בלישנא דהתם כאמור וצ"ע:

שאל רע"ק וכו' סליק יתיב ארישא דדיקלא וכו' כל הענין הרבה יש לדקדק בזה חדא מ"ט מחו לי' גווזי הלא מצינו בכמה חכמים ששאלו מהם במה האריכו ימים ולא חששו שהשואלים קצים בחייהם (מלבד ריב"ק שהשיב כן לרבי). ותו למה סליק ארישא דדיקלא דוקא. ותו מדוע בחר בשאלת אם נאמר כבש וכו' בחפצו לאודועי נפשי' דצורבא מרבנן הוא. ועוד הקשה הגאון מהרי"ב ז"ל הובא בנוב"י תנינא או"ח סימן קל"ט על רבי נחוניא שאמר צורבא מרבנן הוא והלא שאלה כזו תינוקות מרגישים בה וע"ש מה שהשיב לו מז"ה ז"ל. והנראה בעיני לבאר הענין כך דרע"ק שאל לר"נ באיזה זכות הארכת ימים ולפי שמעשי ר"נ היו מפורסמים וזכיות רבות היו בידו ע"כ אתו גווזי וקא מחו לרע"ק שחשבו שאלתו באיזו זכות כנוגעת בכבוד אדוניהם. מה עשה רע"ק סליק יתיב ארישא דדיקלא ורמז בזה שהוא איש צעיר לימים ע"כ יש בכחו לטפס ולעלות לראש הדקל שהוא גבוה (ערפ"ד דפאה) וכמו כן במעשים טובים העיקר מה שעושה אדם בנערותו בעודו איש בריא אולם ומש"ה הגם שיודע היטב ממעשי ר"נ של עתה אבל הוא שואל מה היו מעשיו בינקותי' דבודאי רק ע"י מע"ט של הימים הראשונים זכה לאורך ימים. ומלבד הרמז הזה א"ל לר"נ רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד וכונתו דכתיב ונסכו רביעית ההין לכבש האחד ורמז לפלוגתא דרבי ורבנן ביומא דף ל"ד דרבנן סברי דקאי על של ערבית וילמד של שחרית משל ערבית ורבי אומר ערבית משל שחרית דדריש איזהו כבש שנ' בו אחד הוי אומר זה תמיד של שחר והא דדרשי רבנן מאי אחד מיוחד שבעדרו לרבי ממבחר נדריך נפקא ולא צריכי חד בחובה וחד בנדבה דלא שאני לי' וכתבו שם התוס' דאיכא ביניהו צבור שלא היו להם נסכים אלא לאחד מהם לרבי שחרית עיקר ויקריבום שחרית ולרבנן יקריבום ערבית ורע"ק הי' פשיטא לי' כרבי וכמו שמצינו ביומא ד"ע ע"ב דרע"ק ס"ל חד איל הוא כרבי דאמר איל האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים מ"ט דרבי דכתיב אחד וראב"ש פליג עלי' ודריש מיוחד שבעדרו ורבי ממבחר נדריך נפקא לי' וראב"ש חד בחובה וכו' וא"כ שפיר מצינן למימר דרע"ק לא שאני לי' בין חובה לנדבה וסגי לי' בקרא ממבחר נדריך וממילא דריש לכבש האחד על של שחרית כרבי והגם דאין הכרח. דמצי למיסבר כרבי דהתם ומ"מ ס"ל דבעינן תרי קראי בחובה ובנדבה וס"ל כרבנן דהכא וע' תוס"י ביומא שם. אבל עכ"פ מצי סבר כרבי בתרויהו והוי של שחרית עיקר כמ"ש התוס' וזהו שהראה לו רע"ק דתוה"ק רמזה דשל שחרית עיקר וככה האדם בשחר ימיו אז עיקר העבודה אצלו וע"כ שואל לדעת באיזה דבר טוב שזכה לו בימי חרפו האריך ימים. וכשמוע ר"נ שאלה זו אמר להם צורבא מרבנן הוא שבקוהו וידוע פירש"י ז"ל בתענית דף ד' ע"א בחור חריף וזו כונתו לגווזי הלא ראיתם שבבחרותו הוא חריף בתורה ועובד ה' באמונה ובודאי כונתו רצויה בשאלתו למען דעת איזו מעשים ומדות יבחר בהם בימי בחורותי' ע"כ הניחו לו. ואח"כ השיב לו לרע"ק על עיקר דבריו האחרונים דהורה דפשיטא לו' כרבי דמדכתיב האחד קאי אשל שחרית דכתיב בי' אחד ואמר לו ר"נ שטעה בהלכה דבאמת דעת רבנן עיקר דדרשי האחד המיוחד שבעדרו וצריכי הך וגם ממבחר נדריך לחובה ולנדבה והאי לכבש האחד קאי על של ערבית וא"כ נפל פותא בבירא דאדרבה משמע דעבודת ימי הערב של חיי האדם היא עיקר ורצוי' יותר לפני השי"ת מפני שאז בטל כח היצר והוא עושה הכל בישוב הדעת ובתבונה ובדעה נכונה. ומ"מ סיים ואמר לו מימי וכו' היינו מנעורי ועד עתה. ואולם פירושי זה לא יתכן לפ"מ שביאר מאור עינינו רש"י ז"ל סבורין היו שהי' קץ בחייו. ע"כ נ"ל לבאר גם באופן אחר משום דרע"ק הי' כל ימיו מצטער על פסוק ואהבת וגו' ובכל נפשך אמר אימתי יבוא לידי ואקיימנו כדאיתא שילהי ברכות והי' מצפה ומקוה שיזכה לקיימו עוד בימי חייו כמו שכן היה אח"כ וע"כ הי' הדבר לפלא בעיני' על ר"נ קדוש ה' כזה שהאריך ימים ולא נזדמן עוד לידו שיקיים מקרא זה וחשב כי בודאי עשה איזה דבר טוב העומד במקום מצות מסי"נ וחשוב כאלו קיים אפי' נוטל את נפשך וזהו ששאלו במה הארכת ימים כלומר באיזו זכות לא הוצרכת למסי"נ ויכולת להאריך ימים עד בוא הזמן הקצוב לשני חייך והני גווזי הבינו כונתו והרי נראה כאלו הוא קץ בחייו שרוצה שיזדמן לידו למסור נפשו והוו מחו לי'. אז סליק יתיב וכו' להורות שהוא בבחרותו מוכן למסור נפשו כדאי' בירושלמי רפ"ד דפאה דבדקל יש סכנה בעלייתו ושוב הוסיף לומר רבי אם נאמר כבש וכו' ובע"כ היינו של שחרית דכתיב בי' אחד (וכמש"ל שהי' פשוט אצלו כדברי רבי) הרי דקרבן של שחרית עיקר וזה הרמז הרומז שיש להקריב נפשו קרבן לה' בשחר ימיו (ובזה א"ש מ"ש בעירובין דף כ"א ע"ב וכששמעו חכמים בדבר אמרו מה בזקנותו כך בילדותו עאכו"כ ופירש"י ז"ל שהי' יכול לקבל טורח ועינוי ע"ש. ולכאורה מנא להו אולי בילדותו לא הגיע עדיין למדרגה רמה כזו בעבודת השי"ת. אמנם להאמור יומתק היטב משום דידעו חכמים מעובדא דהכא דרע"ק אמר דבילדותו יש למסור נפשו יותר מבזקנותו ולכן דנו שפיר ק"ו). וע"כ אמר ר"נ צורבא מרבנן הוא בחור חריף בתורה וביראה שבימיו הטובים באביב נעוריו הוא מוכן למסי"נ וע"כ אל יפלא בעיניכם אם הוא שואל לזקן כמוני במה הארכתי ימים ולא נזדמן לי למסור נפשי בכל הימים אשר אני חי ולכך שבקוהו. ואח"כ השיב לרע"ק דבאמת אין הלכה כרבי והאי לכבש האחד פי' המיוחד שבעדרו אבל לדינא של ערבית עיקר דבילדותו עוד מוטל עליו לקנות חכמה והרבה תורה ומע"ט וייקר פדיון נפשו אך בערבית כשהשלים הכל אז רצוי הקרבן במסרו נפשו לה'. ועל שאלתו מדוע גם בזקנותו עדיין לא נזדמן לפניו מסי"נ והוא מאריך ימים ע"ז השיבו דיפה כיון רע"ק שיש לו זכות העומדת במקום מסי"נ ובעבור זה האריך ימים וז"ש מימי לא קבלתי מתנות וידוע דגזל לבו של אדם חומד ומתאוה לו ואני אפי' ממתנות נזהרתי הרי מסרתי תאות לבי וקיימתי ואהבת וגו' בכל לבבך שדרשו חז"ל בשני יצריך לאהבה את ה' גם במה שיצר לב האדם מתאוה לו. ולא עמדתי על מדותי שמחלתי למי שביזה אותי והלבין פני דאזיל סומקא ואתי חיורא ומה לי קטלי' כולי' מ"ל קטלי' פלגא ומ"מ קבלתי באהבה ולא השיבותי לאיש כפעלו והרי קיימתי ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך (וע' יומא דכ"ג ע"א וצערא דגופא לא וכו' עד דמפייסו לי' פייס וק"ל). וותרן בממוני הייתי הרי קיימתי ובכל מאדך שפירשו חז"ל בכל ממונך. ומפני שקיימתי מסי"נ בכל ג' ענינים הכתובים בקרא ושעבדתי כל תאותי לעבודת השי"ת ע"כ נחשבה לי כמסי"נ גמורה והיא שעמדה לי שהארכתי ימים ואיני צריך למסי"נ ממש. וכל הדברים הללו נכחים וישרים תלי"ת ומיושבים כל הדקדוקים וק"ל:

והנה מתוך שני הדרכים עיניך הרואות שהי' פשוט בעיני דרע"ק בשאלתו כיון לפסוק ונסכו רביעית ההין לכבש האחד שיש בו מחלוקת רבי ורבנן וממילא יש כונה עמוקה בשאלתו שהורה על הפלוגתא הנ"ל משא"כ לפ"מ שחשב מהרי"ב ז"ל דקאי על הפסוק את הכבש אחד וגו' הי' קשה לו דזו שאלה פשוטה. ולכאורה דברי רש"י ז"ל מכחישים פירושי דבהדי' כתב אם נאמר כבש את הכבש אחד תעשה בבקר ומשמע דרע"ק מדייק פסוק זה ולא שייך כלל למחלוקת רבי ורבנן. אמנם בקושטא אני אומר דרש"י ז"ל קיצר בלשונו הזהב ונקיט רישא דהפרשה אבל כונתו על הכתוב ונסכו וגו' דהרי בפסוק הראשון אורחי' דקרא הכי למיכתב את הכבש אחד ואת הכבש השני כמובן לכל מרגיש דרכי הלשון. ושוב אורו עיני וראיתי בתוספות ישנים יומא ל"ד שכתבו להדי' אמר קרא לכבש האחד והיינו קרא דאמרי' בפרק בתרא דמגילה וכו' עכ"ל ושמחתי שכיונתי להאמת בס"ד. ומאד תמוה לי על הגאון מהרי"ב ז"ל ומז"ה ז"ל דפשיטא להו דקושית רע"ק היא על את הכבש אחד יעו"ש בתשובה הנ"ל ובמח"כ נעלם מעיניהם המאירות התו"י ביומא שהבאתי. והגם דנקט רע"ק אחד בלא ה"א אשר זה גרם להמאורות הגדולים האלה לפרש על הפסוק הראשון כמו שיראה המעיין בדבריהם. לפע"ד אין מזה שום ראיה דהרי נקט ג"כ אם נאמר כבש ולא נקט הכבש כדכתיב ובע"כ צ"ל שקיצר בלשונו ונקט כבש בלא ה"א א"כ י"ל ג"כ שקיצר תיבת האחד וחיסר הה"א ולפי פירושי חיסר הלמ"ד מתיבת לכבש וזה ברור. ובהגהות הלבוש רמז לתוס' זבחים דף י"א ע"ב ד"ה הג"ה וע"ש שדבריהם סותרים לדברי התו"י דיומא וראיתי בהגהות מהרש"ש ביומא שהעיר ע"ז וגם על פירש"י דשמעתין. אבל כבר יישבתי פירש"י ז"ל שהורה על איזו פרשה נתכוין רע"ק. ואולם שאלתו היתה על הפסוק השני. וגם על התוס' דזבחים י"ל דלא כתבו בלשון קושיא אלא העירו על מה שדרשו שם אחד בבקר ולא שנים בבקר דבעלמא דרשינן אחד המיוחד שבעדרו וכיונו באמת להכתוב לכבש האחד ורצונם לעורר דבעלמא היינו האחד דכתיב אח"כ גבי נסכים דרשי' המיוחד והכא דרשי' האחד דכתיב בקרא קמא ולא שנים ודוק היטב. אח"כ מצאתי ביד דוד יומא שכתב ג"כ טעמם של התו"י משום דבראש הפרשה אין האחד מיותר דלא יצדק בלשון את הכבש תעשה וגו' ואת הכבש תעשה וגו' כיון דהוצרך לכתוב השני כתב נמי האחד והוא כמש"ל מסברא דנפשאי. אך בדעת רש"י החליט פשוטו כמשמעות דבריו ולעד"נ כמ"ש דרש"י ז"ל תחלת הפרשה נקט וסמך על סיום הדברים:

כי הוו משדרי לי' מתנות וכו' דכתיב שונא מתנות יחי'. ע' ברמב"ם והה"מ ז"ל סוף הלכות זכיה ומתנה דברים נעימים בזה. ועפ"ר ודרישה חו"מ סוס"י רמ"ט. ומה שדקדק שם בדרישה מ"ט לא מייתי הש"ס והפוסקים ראי' מקרא דאברהם הרימותי ידי וגו' יעו"ש. הנה כל הרואה ד"ק של אא"ז הגאון בעל יה"מ זצ"ל במאמר האמונה והבטחון תתישב דעתו בקושיא זו דמהתם אין ראי' אלא במקום שבכח ידו עשה חיל דאז אין ליקח כדי שלא יחשוב כי ימינו תעוז וידו חלקתה לו והעשירה אותו אבל בעלמא י"ל דמותר לקבל מתנה מש"ה מייתי קרא דמשלי דבכל גווני יש לשנוא מתנות. וכפי הנראה נעלם ממאור עיני מז"ה ז"ל שם מה שחילק רבינו בעל הדרישה ז"ל בין מלך סדום לפרעה ואבימלך ע"ש וק"ל:

כל המעביר על מדותיו וכו'. בספר עבוה"ק להגאון מהרחיד"א זצ"ל מורה באצבע סימן א' ס"י כתב ישתדל להעביר על מדותיו וכו' וזאת העצה מפום ממלל רברבין רמ"ק זצ"ל פנת יקרת להעביר ע"מ ובזה מתכפרין פשעיו וטוב לו יותר מן הסיגופים ותעניות עכ"ל ואני עני מצאתי לרבינו יונה ז"ל שכבר קדם וזכה בעצה זו הנאמנה וז"ל הזהב בשע"ת שער א' סימן כ"ח ועוד חייב בע"ת להכנע וכו' להעביר על מדותיו וכו' להתכפר על עונותיו כמו שארז"ל המעביר ע"מ מעבירים לו על כל פשעיו מכ"מ וזה פתח תקוה נכבד מאד ונאמר יתן בעפר פיהו וכו' יתן למכהו לחי וכו' עכ"ל. הרי שלך לפניך באר היטב פתח תקוה פתוח לרוחה. וממוצא דבר אתה שומע ג"כ דרבינו יונה ז"ל המשיך לענין זה פסוקי איכה ובדבר זה קדם וזכה גם בד"ק של מהר"א גלאנטו ז"ל בקול בוכים שהועתקו דברים כהויתן בספר הטהור בית אהרן ע"ש. ויה"ר שנזכה לקיים דבריהם ולשמוע לעצת חכמים וכל פשעינו יתכפרו וכל בגדותינו מור ואהלות:

תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי עכו"ם. הר"ן סופ"ק דע"ז הביא בשם הרמב"ן דהא דאמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות וכו' לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפי' מדרבנן וכו' ומשום דלא מיתסר אלא ממדת חסידות בעלמא אמרי' במגילה תיתי לי וכו' ע"כ. ותמה הטו"א מסוגי' דריש בכורות דקאמר ולטעמיך המשתתף לו דלא קתני ה"נ דרשאי והאמר אבוה דשמואל אסור וכו' והשתא מאי קאמר הא ודאי משתתף רשאי מדינא ואינו אלא מ"ח א"ו מדינא אסור והיא קושיא גדולה. ומוכרחין אנו לומר דהרמב"ן והר"ן מסתבר להו דאפי' אם אסור ממ"ח אכתי לא הו"ל למתני' למינקט בשותפות מבלי להעיר דעכ"פ ממ"ח אינו רשאי ומדנקיט בפשיטות המשתתף לו ש"מ דהאי אינו רשאי דמכירה אהא נמי קאי אלא דהא כדאיתא והא כדאיתא במכירה אינו רשאי מדינא ובשותפות ממ"ח דכיון דאבוה דשמואל בחר בלשון אסור לאדם וכו' משמע דהוי עכ"פ מ"ח וזהירות קרובה לדין כצ"ל בהכרח לדעת הראשונים שלא יהי' נגד גמרא ערוכה. אכן על רבינו הב"ח יש לתמוה דבחו"מ רס"י קפ"ב יישב עפ"י שיטת רמב"ן הא דתניא ישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות וכו' ואי איתא דאיסור גמור הוא מדרבנן היאך נקיט התנא ברשיעי דעבדי שותפות עם עכו"ם א"ו דליכא אלא מ"ח יעו"ש. ולפי דבריו ז"ל דאם אין אסור רק ממ"ח ניחא מאי דנקיט התנא בהכי הדק"ל מאי קאמר ריש בכורות ולטעמיך וכו' כקושית הטו"א ובע"כ כמו שיישבתי דגם מה שאסור ממ"ח של להתנא למיתני בסתמא וא"כ אין מקום לתירוצו של הב"ח ונשארה קושיתו אהא דנקיט התנא בישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות. וצ"ל כמ"ש התוס' ריש בכורות בד"ה אסור דהא דתניא ישראל ועכו"ם שקבלו וכו' פליגא אאבוה דשמואל ע"ש. וחידוש על הב"ח שהקשה מדעתא דנפשי' היאך נקיט התנא ברשיעי ונעלם ממנו שקדמוהו התוס' בהערה זו ויישבו דברייתא זו פליגא וס"ל דמותר לעשות שותפות עם עכו"ם. וע"ש בתוס' ד"ה שמא שכתבו ואע"ג שמשתף ש"ש וד"א אין כאן לפני עור דבני נח לא הוזהרו על כך וכ"כ גם בסנהדרין דס"ג ע"ב בד"ה אסור דאין ב"נ מוזהרין על שיתוף ש"ש וד"א. וע' בבאמ"ח פרשת יתרו בפסוק אנכי מ"ש באמצע המאמר דמשום דהשפעת העכו"ם יורדת להם ע"י שרים של מעלה מש"ה אינם מוזהרים על השיתוף ואינם מוזהרים כ"א שלא יאמינו לומר דהם עצמם אלהות וזהו פי' הכתוב אשר חלק ה' אותם לכל העמים וא"צ לשנות כשבעים זקנים שהוסיפו תיבת להאיר דבפשוטו יבואר שחלקם הקב"ה שיהיו המושלים על האומות ועל ידיהם יושפע להם שפע המצטרך וע"כ הזהירה תוה"ק לישראל לא יהיה לך א"א אפי' בשיתוף ח"ו שהעכו"ם אינם מוזהרים עלי' ע"כ ויעו"ש היטב והנה כאן שנה רבי בעל באמ"ח ז"ל כסתימת לשון הרמ"א ז"ל באו"ח סימן קנ"ו שאין ב"נ מוזהרין על ע"ז בשיתוף וכ"כ גם הש"ך ביו"ד סי' קנ"א סק"ז ע"ש. ואולם הפרמ"ג ביו"ד סימן ס"ה שפ"ד סוס"ק י"א הוא תנא ופליג דכונת הרמ"א כדברי התוס' שלא הוזהרו על שיתוף ש"ש וד"א בשבועה אבל לעבוד ע"ז בשיתוף אסורין וכן העלה גם דו"ז הגאון מהר"ש לנדא ז"ל בנוב"י מהדו"ת יו"ד סי' קמ"ח יעו"ש. וקשה לדחוק בלשונו של הבאמ"ח שנתכוין ג"כ רק על השיתוף בשבועה מפני שדבריו בפירושא דקרא לא יהי' לך וגו' לא משמע הכי כמבואר למעיין. שוב ראיתי בפתחי תשובה יו"ד סימן קמ"ז שהביא בשם הגאון מהרי"ב ז"ל שהוכיח דאין ב"נ מוזהרין כלל על השיתוף ע"ש. וע' בספר שושן עדות על מס' עדיות להגאון מהרזו"ו באסקאוויץ ז"ל במאמר סיום המסכתא מ"ש בענין זה:

ולא הרהרתי במבואות המטונפות. כתב בחד"א דבפ' מי שמתו אמרי' דאסור לקרות שם ק"ש ומסמיך להו אקראי ור"ז החמיר ע"ע אפי' על הרהור תורה עכ"ל. ולא הבנתי הרי שם איתא דאר"ה ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטינופת לפי שא"א לו לעמוד בלא הרהור תורה ורבב"ח אר"י בכ"מ מותר להרהר בדברי תורה חוץ מביהמ"ר וביה"כ והרי מבואר להדיא עיקר האיסור על הרהור תורה וגם קראי דמסמיך עלייהו התם איירו בד"ת ובפרט קרא כי דבר ה' בזה או ובדבר הזה תאריכו ימים ודאי לא קאי אק"ש דוקא אלא דהש"ס מדמה ק"ש לזה משום דפשיטא דק"ש לא גרע משאר ד"ת אבל ברור דלא חמיר ק"ש משאר הרהורי תורה. ואפשר לדחוק בכונת המהרש"א ז"ל משום דאסמכתא דקראי משמע רק על איסור הדיבור דכתיב כי דבר ה' וגו' ובדבר הזה וגו' וגם חקים לא טובים יכול להיות אם הוגים בהם בפה וכן חבלי השוא היינו דבור בעלמא אבל איסור הרהור לא משמע מקראי וז"ש דהתם אמרי' דאסור לקרות ק"ש בדבור ור"ז החמיר גם בהרהור תורה. אבל גם ע"ז קשה דבפי' איתמר בכ"מ מותר להרהר וכו' הרי דהרהור אסור מדינא ודברי המהרש"א צ"ע. ובחידושי הרשב"א תירץ דר"ז סבר כרבי יוחנן בברכות דמהלך מותר והוא החמיר ע"ע אפי' בהילוך ע"ש. ולכאורה הרי בתענית ד"כ ע"ב הגירסא ראב"א ועטו"א כאן דגירסא דהתם עיקר והרי ראב"א אמר שם בברכות מהכא וכו' הרי דס"ל כר' חסדא ולא כר"ה ור"י. אבל כבר כתבו התוס' בתענית דתרי ראב"א הוו וזה שלפנינו הי' בימי רב ושמואל ובברכות הי' בימי רב אסי בדור מאוחר וראב"א הזקן מצי סבר כר"י. אך לפ"ז גם בסוכה דכ"ח ע"א גבי רבי אליעזר יאמר הרשב"א כן וא"כ הי' ראוי להיות הלכה כר"י כיון דר"א וגם ראב"א אית להו כוותי' וכל הפוסקים פסקו כר"ח. והמחוור בעיני כמ"ש המהרש"א בחד"א בסוכה שם ר"ל אעפ"י שהיתה התורה שגורה כ"כ בפיו ובלבו הי' נזהר מלהרהר במבואות וכו' עכ"ל וכ"כ בחידושי המאירי כאן שלא הי' הולך ד"א בלא תורה והי' נזהר עם כ"ז שלא להרהר במבואות וכו' עכ"ל. וכונתם משום דבאמת לאונסו ליכא איסורא כמבואר בקידושין דף ל"ג ובזבחים דף ק"ב ור"א וכן ר"ז או ראב"א היו נזהרים גם מזה. שוב ראיתי בחד"א במס' תענית שכתב ומשום דהילוך שרי בה כדמשמע התם דאפשר להלוך בלא הרהור אמר דאעפ"כ נזהרתי מלילך בה משום דלא הלכתי ד"א בלא תורה ואילו הלכתי שם הייתי מוכרח להלוך ד"א בלא תורה עכ"ל. וזה כעין דברי הרשב"א ז"ל דמוקי לה במהלך. ובהגהות מצפה איתן שם רמז לחד"א דמגילה והניח בצ"ע וכמו שתמהתי בראש המאמר והנאני שכיונתי לדעת הגאון. ועל תי' המהרש"א שם בתענית כתב שהוא דחוק. ונעלם ממנו דכעין זה כתב גם הרשב"א בחידושי מכילתין. אך כבר העירותי גם בעניי על הקישוי שבתירוץ זה. והרב מצפה איתן ז"ל תי' משום דלאונסו שרי ולא ידע דכבר קדמו בחד"א סוכה וגם הרב המאירי ז"ל הסכים כן. אכן בעיקר מ"ש המהרש"א בתענית דבברכות משמע דמש"ה מותר לת"ת להלוך בה מפני שאפשר להלוך בלא הרהור לכאורה תמוה הרי התם מפורש דלר"י מותר להרהר ואפי' לקרות ק"ש במהלך. וצ"ל דכונת רבינו המהרש"א ז"ל דר"ז מצי סבר כר"ח דאפי' מהלך אסור אלא דגם לר"ח אין איסור לת"ח להלוך שם משום דאפשר להלוך בלא הרהור תורה כדמשמע התם דלא אמר רב הונא רק ת"ח אסור לו לעמוד וכו' לפי שא"א לו לעמוד וכו' משמע הא להלוך שרי ולא חיישי' שיהרהר בד"ת. אבל ז"א דהא מסיק אליבא דר"ה בשם ר"י כאן בעומד כאן במהלך וא"כ ר"ה לשיטתי' דבמהלך שרי להרהר בד"ת ולקרות ק"ש שפיר קאמר אסור לו לעמוד אבל לר"ח דס"ל שאם הי' קורא ובא פוסק לעולם אימא לך דאסור גם להלוך משום שא"א לת"ח להלוך בלא הרהור תורה. ואע"ג דתניא כוותי' דר"ח המהלך במבואות וכו' ומשמע דשרי להלוך וכפי הנראה לזה נתכוין המהרש"א. לא ידעתי מנא לי' דהברייתא מיירי בת"ח הלא הכל חייבין בק"ש ומשכחת לה במי שאינו ת"ח הקורא ובאמצע בא למבואות וכו' ודברי המהרש"א תמוהים בעיני. ונפלאתי על הרב מצפה איתן שלא העיר רק דפירושו דחוק משום דלא משמע הלשון ולא הרהרתי וכו' שלא הלך שם ובמח"כ לא הרגיש דזהו לפ"מ שהבין המהרש"א דמותר להלוך בלי לחשוש שיהרהר וע"כ הוצרך לדוחק הלז אבל לפי האמת דלר"י מותר להרהר כשהוא מהלך א"ש בפשיטות וכמ"ש הרשב"א ז"ל. ובספר חסידים סימן כ"ח כ' ואם אדם במרחץ או במקום הטינופת ואהבת אשה נכנסה בלבו או עוברת לפניו יהרהר בד"ת כי ד"ת יפים לטהר הלב מיצה"ר ואע"פ שבכ"מ מותר להרהר חוץ וכו' להפריש אדם מן העבירה מותר עכ"ל. וכתב ע"ז בפי' ברית עולם להגאון רחיד"א ז"ל ועפ"ז אפשר דהיינו רבותי' דר"ז במגילה שאמר ולא הרהרתי במבואות המטונפות והקשו עלה מאי רבותי' ועפ"י דברי רבינו י"ל דהיינו רבותי' דמעולם לא הרהר איסור דאז הי' מותר להרהר בד"ת עכ"ל. וזה ביאור נאה אבל לפע"ד אינו עולה יפה דלמה לו לר"ז להאריך עלינו את הדרך ולדבר בחידות טפי הי"ל לומר בארח מישור ולא הרהרתי הרהורי איסור. ותו דגם אהא קשיא מאי רבותי' והלא איסור חמור הוא ואם כונתו שלא בא בלבו אפי' בפתע פתאום שום רעיון כזה עד שיצטרך לבטלו בהרהורי תורה הרי עכ"פ דא עקא מה שהקשיתי דהול"ל בהדיא שלא עלה בלבו הרהור עבירה, איברא גוף דברי הס"ח לא זכיתי להבין דאף שהאמת כדעתו דעת עליון דלהפריש מאיסור שרי מ"מ היכא דאפשר בלא"ה ודאי אסור והלא עדיין לחלוחית הדיו קיימת מ"ש מקודם עצה שינעוץ גודלי אצבעות ידיו בארץ ויתלה גופו עליהן ואל יסמוך בכותל וזה הדבר יבטל ממנו הרהורים וא"כ למה יתירו איסור הרהור ד"ת בביה"כ על מגן כיון שיש רפואה אחרת למחלה זו והוא חידוש גדול. ואולי הסגולה הלזו אינה מועלת כי אם כשמהרהר בתפלתו כדאיירי התם לא בזמן אחר. ודע דמ"ש בס"ח בפשיטות דלהפריש מן העבירה מותר להרהר ד"ת בביהמ"ר ובביה"כ יצא לו זה מש"ס ערוך שבת ד"מ ע"ב דמסיק אפרושי מאיסורא שאני והובא להלכה בש"ע או"ח סי' פ"ה ס"ב וע"ש במג"א סק"ד שהביא דברי ס"ח האלה וחידוש שלא העיר עליו כלום:

מתני'. ואין עושין אותו קפנדריא. בירושלמי ההן פרוורה (פי' בקה"ע אותו מגרש שסביב ביהכ"נ והפנ"מ פירש זהו החדר שבחצר לפני ביהכ"נ ודבוק בבנינו) מהו מיעבור בגווה (אם מותר לעשותו קפנדריא ובקה"ע כתב אם הוא קדוש כקדושת ביהכ"נ ואסור או לא) רבי אבהו עבר בפרוורה וכו'. ומשמע מסקנת הש"ס דאסור ור"א הי' מוכרח לעבור ע"ש. והגיה בגליון הש"ס ע' במג"א רס"י קנ"ד בשם מהרי"ט וצ"ע עכ"ל. וכונת הגאון להקשות על מהרי"ט ומג"א שהסכימו דפרדס וגן ואיצטבא שסביבה אעפ"י שפתוח לביהכ"נ אין בו קדושה והרי הירושלמי מסיק להיפך. ולפע"ד לק"מ דאם כהבנתו דטעם הירו' הוי משום שיש בו קדושת ביהכ"נ וכדמשמע גם מהק"ע מ"ט בעא רק לענין מיעבור בי' הו"ל למיבעי אי אית בי' קדושה לענין כל מילי כגון הא דתנינן אין אוכלין בהן וכו' ומדוע נקט רק קפנדריא א"ו אדרבה מוכח כדעת מהרי"ט ומג"א שהי' פשוט להירושלמי דאין בו קדושת ביהכ"נ ממש ומותרין בו כל הדברים שאסורים בביהכ"נ מפני קלות ראש, וראי' לזה מהתוס' דסברי דאורחים אסורים לאכול ולישן בביהכ"נ ואפ"ה בחדר הסמוך שרי כמו שכתבו בשמעתין ובפ' ערבי פסחים וריש ב"ב והיינו פרוורה לפי' הפנ"מ ולפי הבנת הגאון מהרמ"ז ז"ל הי' לו להקשות גם על התוס' מהירושלמי דאפי' לפי' הק"ע ודאי לא גרע חדר הסמוך מהמגרש שלפני ביהכ"נ א"ו דהירושלמי מסכים ג"כ דשרי. אך הבעיא היא לענין מיעבור בגווה משום דטעם איסור קפנדריא הוא משום דקפיד איניש כדאמר בגמ' שילהי ברכות ומש"ה בעא הירו' דאפשר דקפיד איניש גם על חדר שבחצרו הדבוק בבית דירתו ומסיק דאסור וממילא גם שטיחת פירות וכדומה דהוי בזיון ומקפיד אדם ע"ז ג"כ אסור אבל שאר דברים כגון אכילה ושתי' ושינה וכו' מותרין משום דאין בו קדושת ביהכ"נ עצמו. ומ"ש מהרי"ט ומג"א דאין בה קדושה ומותר להשתמש בהן היינו דברים שאסורים בביהכ"נ משום קלות ראש דאין אדם מקפיד ע"ז בחדר הסמוך שאינו דר בו וכן מותר למכור הפרדס וא"צ להעלות הדמים אבל מודו מיהת דכ"ז שלא מכרוהו ושייך לביהכ"נ אנו אומדין דעת עליון דקפיד רחמנא אקפנדריא דרך החדר או המגרש של ביהכ"נ וא"ש. אכן על רבינו הפרמ"ג ז"ל יש לתמוה דבמשבצות ואשל סימן קנ"א חקר אם עזרה שלפני ביהכ"נ יש בה קדושה וכתב בפירוש צ"ע אם רשאין לעשות קפנדריא וכדומה. ובמחכ"ה אישתמיטתי' הירושלמי דאסר קפנדריא עכ"פ בבית הסמוך לביהכ"נ ולפי' הק"ע גם במגרש שלפני' וצ"ע בדעת הפמ"ג ז"ל:

שנאמר והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין. כמה קולמוסים נשתברו בהבנת דרשה זו איך משמע מהמקרא דגם אחר שחרבו קדושים. ע' חד"א ותוי"ט וקול הרמ"ז ותוס' רעק"א ומצפה איתן בשם פרע"ח. ובעניותי נקיטנא בשפולי גלימא דרבותינו ז"ל ואמינא הנלע"ד דסמיך אסיפא דקרא ולא אריח בריח ניחוחכם דלכאורה כשפת יתר יחשב דכיון שאמר הכתוב והשימותי וגו' הרי ממילא אם המקדש חרב אין שם קרבנות ומה יריח (וע' באוה"ח דמתוך פירושו ז"ל משמע שהרגיש בזה וק"ל) וע"כ הכריח התנא מזה דכונת והשימותי וגו' דקדושתן אף כשהן שוממין משום דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא (וכמ"ש הטו"א בראש דבריו ומה שנטה מזה ע"י דברי ר"י בברכות לפע"ד אינו מוכרח כלל דכיון דדין הנפנה וכו' האמור שם הוא רק חומרא דרבנן דפשיטא דמדאורי' אין זה בכלל מורא מקדש מש"ה לא החמיר אלא בזמן הבית ולא בזה"ז הגם דקלע"ל אבל מה שאסור בהר הבית משום ק"ר אסור השתא משום דקלע"ל) וא"כ מקריבין אע"פ שאין בית וע"כ סיים קרא ולא אריח וגו' שאין הקרבנות עולים לרצון. וזה דבר נכון בס"ד:

רש"י ד"ה אין אוכלין. ולא גרסי' ואין וכו' דכולהו פירושא וכו'. אכן הרמב"ם ז"ל בהלכות תפלה פי"א ה"ו כתב אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה ואין אוכלין בהן וכו' הרי דלא ס״ל כפירש"י ז"ל וכן העתיקו הטוש"ע סי' קנ"א ומה שביאר הב"ח שם דבריהם דר"ל כל אלו אף אכילה ושתי' בכלל קלות ראש הוא וכפירש"י בעניי אין פירוש זה מוכרח כלל ויותר נראה פשוטו כמשמעו וק"ל:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה