נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא
פרק רביעי · דף כז.
גמ'. כוותי' דרב פפי מסתברא דאריב"ל וכו'. הקשה בהגהות פורת יוסף דהא לא שייך הא דאמר כוותי' דר"פ מסתברא וכו' דהיינו הך וכה"ג פריך בפסחים ל"ח א' מסייע היינו הך יעו"ש, ואנכי בעניי לא ידעתי מה דמות יערך להאי דהכא עם האמור בפסחים דהתם קאמר לימא מסייע לי' וידוע דכל לימא לא קאי במסקנא והאומר עצמו נסתפק בדבר וערש"י ב"ק דצ"ט ע"א בד"ה מסייע לי' לרב ששת לא גרסינן נימא וק"ל ואפי' במקום שיוצא מן הכלל כגון ריש נזיר שכתבו התוס' שם ד"ב ע"ב ד"ה לימא דאינו כשאר לימא שבגמרא שכן הוא עומד ודכוותה שם דכ"ט ע"ב לימא הני תנאי כי הני תנאי דליכא בי' שום דיחוי מ"מ עכ"פ יש סברא להסתפק ושייך לשון לימא ומש"ה הרי בפסחים שם ג"כ אין דיחוי והוא עומד במסקנא כמ"ש התוס' בנזיר כ"ט ד"ה לימא וכיון דלכאורה אין שום מקום לספק לא שייך לישנא דלימא וע"כ שפיר פריך הש"ס היינו הך ומשני דה"נ איכא לספוקי דילמא שאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זימני אבל הכא דאמר בלשון ברור מסתברא אין שום קושיא ולא דמי להתם. והרב פורת יוסף ז"ל חשב דהקושיא היא מסייע היינו הך וכן העתיק לשון הש"ס באופן דלא שייך מסייע בכה"ג ובמח"כ קיצר בהעתקה דהתם גרסינן לימא מסייע היינו הך ונראה בעליל דהקושי' היא אלישנא דלימא וכן משמע מלשון התרצן ה"ק לימא וכו' ע"ש וק"ל וזה ברור. וע' פסחים דס"ז ע"ב אמר מר זב וכל זב לרבות ב"ק מסייע לי' לר"י וכו' והלא היינו הך א"ו דליתא לדברי הפורת יוסף. וכן בקידושין דכ"ז ע"ב מסייע לי' לשמואל וכו' והיינו הך דמפורש בברייתא דינא דשמואל ע"ש. ובע"כ דכיון דאמר סתם מסייע לי' אין להקשות היינו הך רק דהתם דייק לימא היינו הך וכמו שכתבתי. שוב אורו עיני תל"ח וראיתי בפירש"י סוכה דף ל"ה ע"ב שביאר בהדיא היא היא ודאי מסייע לי' ומאי לימא אלא ודאי בהא מסייעא ולימא דקאמרינן וכו' עכ"ל רש"י ז"ל וע"ש ושמחתי שזכיתי לכוין האמת בכונת הש"ס ומעיני הרב פורת יוסף נעלמו דברי רש"י ז"ל. ברם אפי' אי יהיבנא לי' שיש כאן מקום דקדוק על הלשון מסתברא הנה עכ"פ לפי חזרת ר"ת ז"ל בחולין צ"ז שרמז בהגהות מהרי"ב א"ש דבאמת אינה ראיה גמורה להלכה שהרי ר' יוחנן פליג ויכול להיות הלכה כמותו דביהכ"נ וביהמ"ד שוין ולא כרב פפי דביהמ"ד עדיף אך רב אחא מסתבר לי' דכיון דריב"ל סבר כוותי' והשתא רב פפא דלא כחד ודאי הלכה כרב פפי וע"כ אמר מסתברא וק"ל. וגם למאי דס"ל לר"ת בשמעתין דהלכה כריב"ל לגבי ר"י יבואר אי"ה לקמן ליישב דקדוק זה אל נכון:
ביהכ"נ מותר לעשותו ביהמ"ד. עמג"א רס"י קנ"ג שכתב צ"ע אי מותר לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד ליחיד בביתו ועפמ"ג ומחה"ש שם ובקרבן נתנאל כאן וחידוש עליהם ועל שאר האחרונים שלא הזכירו דעת רבינו הש"ך ז"ל ביו"ד סימן רמ"ו ס"ק טו"ב דפשיטא לי' לדעת י"א בסי' קנ"א ס"ב לאיסורא ע"ש. ובחיי אדם כלל י"ז ס"כ פסק בפשיטות דמותר לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד אפי' אין מתפללין שם רבים רק יחיד בביתו שיתפלל שם בעשרה וחילו מדברי המג"א כמו שרמז שם. ולכאורה דבריו הם נגד דעת הש"ך ומשמע דאישתמיטתי' לפי שעה דאילו ראה דברי הש"ך לא הי' פוסק כנגדו במקום שהמג"א נסתפק ולא הכריע ועפמ"ג שדחה ראיית המג"א להיתר. ואפשר מסתבר לי' להרב בעל ח"א ז"ל דדוקא ביהמ"ד של יחיד שעומד רק ללמוד בו יש ספק לאיסור ובכה"ג מיירי הש"ך אבל אם יתפללו בו בעשרה הרי יש לו גם קדושת ביהכ"נ מלבד קדושת ביהמ"ד דיחיד בזה פשיטא לי' דחמיר מביהכ"נ דרביה שאין לומדין בו וסמך על סברא זו להקל:
ר"י וריב"ל ח"א מקום וכו'. הנה במו"ק דכ"ו ע"א יליף סתמא דהש"ס דקורע על רבו שלימדו תורה מדכתיב באלישע רכב ישראל ופרשיו זה רבו שלימדו תורה מאי משמע כדמתרגם ר"י רבי רבי דטב להון לישראל בצלותי' מרתיכין ופרשין ואינו מובן היכי דייק מהתרגום דמפרש על תפלה לענין תורה ועמהרש"א שם בח"א מ"ש בזה. ולכאורה נראה דהש״ס אזיל התה לשיטת ריב"ל דהכא דקיי"ל כוותי' דמקום שמגדלין בו תורה עדיף וע"כ ילפינן רבו שלימדו תורה בק"ו ממאן דטב לישראל בצלותי'. ברם מה נעשה לדעת רבי יוחנן דאמר מקום שמגדלין בו תפלה וגם הוא בע"כ גמר קריעה מכתוב זה כדמשמע התם דא"ל ר"ל לר"י אליהו חי הוא וא"ל כיון דכתיב ולא ראהו עוד לגבי דידי' כמת דמי והיכי יליף תורה מתפלה דעדיפא. וצ"ל דגם לר"י עכ"פ החכם גם תפלתו נשמעת כמ"ש המהרש"א ז"ל והכא לא פליג רק דמקום שמתפללין בו גדול יותר ממקום שלומדין בו אבל ודאי בעל תורה גדול יותר דגם טב הוא לישראל בצלותי' ועוד דת"ת שקולה כנגד כל המצות. ועח"א למז"ה המהרש"א ז"ל כאן דע"י בנין ביהמ"ק שמתקבצין בו רבים ללמוד מתרבה ומתגדל התורה כמ"ש מרבה ישיבה מרבה חכמה וע"כ דריש ריב"ל מקום שמגדלין בו תורה ורבי יוחנן דריש שמגדלין בו תפלה היינו נמי דתפלת הרבים בקיבוץ ביהמ"ק היא יותר מקובלת יעו"ש. ויש לפרש עפ"ז מימרא דר' לוי שילהי מו"ק כל היוצא מביהכ"נ לביהמ"ד ומביהמ"ד לביהכ"נ. שהוא רוצה ליצא י"ח ב' הדעות של ר"י וריב"ל וע"כ שוקד הוא על דלתות מקום תורה ומקום תפלה יום יום כדי להרבות תורה ותפלה המתגדלין בבית גדול זה ביהמ"ק מש"ה שכרו עמו. זוכה ומקבל פני שכינה. אשר עיקר השראתה במקדש. וע"ז מביא ראי' שנ' ילכו מחיל אל חיל. וראויין ביהכ"נ וביהמ"ד להקרא בשם חיל שפירושו כח בלשון חז"ל אי איישר חילי וכח היינו גדולה. ע' ריש תענית תוס' ד"ה וכתיב. יראה אל אלקים בציון. שיזכו עי"ז לקבל פני ה' בציון הר קדשו ששם מגדלין תורה ותפלה יחדו. וע"כ סמך הש"ס אח"כ מימרא דרחב"א אמר רב ת"ח אין להם מנוחה אפי' לעוה"ב. כי גם לעתיד שיבנה ביהמ"ק בבי"א יעסקו שם בתורה ובתפלה. ומביא ראי' מקרא זה גופי' רק מבארו כולו על העתיד כלומר ילכו מחיל אל חיל מתורה לתפלה ומתפלה לתורה אבל לא כמו עכשיו שצריכין לילך ממקום למקום אלא הכל יהי' בביהמ"ק וזהו שסיים קרא יראה אל אלקים בציון. אמנם בירושלמי סופ"ד דשביעית הגירסא עתידין הן חברין להתייגע מבתי כנסיות לבתי מדרשות ע"ש ולא יתכן לפרש בירו' ע"ד שפירשתי בגמרא דידן:
ומ"ד תפלה דכתיב ספרה נא וכו' ואלישע דעבד וכו'. בירושלמי גרסינן מהו למכור ביהכ"נ וליקח ביהמ"ד מילתי' דריב"ל אמרה שרי דאריב"ל וישרוף את בית ה' זה ביהמ"ק וכו' ואת כל בתי ירושלים אלו ת"פ בתי כנסיות שהיו בירושלים וכו' וכל אחת ואחת הי' לה בית ספר ובית תלמוד וכו' ואת כל בית גדול זה מדרשו של ריב"ז ששם היו מתנין גדולותיו של הקב"ה כגון ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע ע"כ. ולפי סוגיא דגמרא דילן תמוה טובא דריב"ל הי' צריך להביא ראי' מדכתיב יגדיל תורה ומאי ראי' מייתי מקרא דאלישע דברחמי עבד וע' בק"ע ובפ"מ שדחקו לפרש ולא העלו ארוכה. ועוד יל"ד דהול"ל ששם היו מגדלין תורה ומה ענין להא דקאמר ששם היו מתנין גדולותיו וכו' דהיינו נפלאותיו כמ"ש בק"ע ובפרט דא"כ אין ראיה דמשום גדולת התורה נקרא גדול ויוכיח מזה דשרי ליקח ביהמ"ד בעד מעות ביהכ"נ דהא גם בביהכ"נ מתנין גדולתו ושבחו של הקב"ה. ותו מ"ט נקט מדרשו של ריב"ז דוקא הלא בכל ביהמ"ד לומדין תורה והרי גם בארבע מאות ושמנים בתי כנסיות שבירושלים היו בתי ספר למקרא ובתי תלמוד למשנה. ונראה ליישב הכל עפמ"ש הגאון הנחמד בעל חת"ם סופר זצ"ל בתשובותיו חאו"ח סימן קצ"ח וז"ל צ"ע לכאורה איך בנה רבי יוחנן בנין ע"ז דאלישע ברחמי עבד ופי' בית שמגדלין בו תפלה ועי"ז נולד דין חדש דביהכ"נ עדיף מביהמ"ד ומנ"ל בפשיטות כ"כ ומי לא אשכחן בדאזדל דהוי עסקי בספר יצירה וכו' א"כ מנ"ל להש"ס דהגדולות שעשה אלישע לא היו ע"י שמות והיינו גדולות כדאמרי' דבר גדול מעשה מרכבה והיינו שמגדלין בו תורה וכריב"ל וצ"ע לכאורה והנלע"ד דבקידושין אמרי' אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע וכו' ובירושלמי יומא דצריך שלא יהנה משום אדם ואחז"ל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ע"כ ר"י מרא דירושלמי הי' פשוט לו דאלישע לא השתמש בשם כיון שנהנה וכדמצינו בבן השונמית שהלך אחת הנה ואחת הנה והי' מתפלל וברחמי עבד אבל ריב"ל סובר כגמרא דידן והשתמש אלישע בשם דהיינו ג"כ תורה מעשה מרכבה וביהמ"ד גדול ע"כ תוכן דבריו ז"ל. ויש להביא ראי' לדברי הח"ס משיטת ר"ת בחולין בתר חזרה דר"י מודה לריב"ל מחמת ב' הפסוקים וס"ל דשניהם שוין והשתא מה יענה ריב"ל לקרא דר"י א"ו שיפרש לענין תורה וק"ל. ומעתה א"ש הירושלמי בטוב טעם דריב"ל סובר דאלישע דעבד בשמות הקדש עבד לא ברחמי והביא קרא דספרה נא לי את הגדולות לראי' דתורה נקראת גדולה ומש"ה דריש בית גדול על בית מדרשו של ריב"ז ששם היו עוסקין בדבר גדול מעשה מרכבה כמפורש בפרק אין דורשין דף י"ד ע"ב ת"ר מעשה בריב"ז וכו' עד מסובין היינו על הר סיני וכו' יעו"ש הרי שתלמידי ריב"ז עסקו במ"מ וז"ש ששם היו מתנין גדולותיו של הקב"ה כגון ספרה נא וכו' משא"כ בת"פ בתי כנסיות שלמדו מקרא ומשנה דבר קטן ומיושבים כל הדקדוקים שהעירותי וזה דבר נכון מאד, וחידוש על הגאון ח"ס ז"ל שנעלם ממנו הירושלמי בשעה שכתב תשובתו הרמתה דאילו ראהו הי' שמח הרבה. אכן בגמרא דילן לא רצה ריב"ל להביא משם ראי' לשיטתי' משום דאכתי לא מוכח אלא לביהמ"ד שלומדים שם מעשה מרכבה אבל לביהמ"ד שאין לומדים רק הויות דאביי ורבא אין ראי' שהוא גדול מביהכ"נ לפיכך הביא מקרא דיגדיל תורה דקאי על הלימוד הנגלה. ובהכי ניחא מאי דיש לדקדק לכאורה מה הוצרך ריב"ל לומר ההלכה ביהכ"נ מותר לעשותו ביהמ"ד ולמה לא סמך על מה שאמר חדא זימנא בית גדול מקום שמגדלין בו תורה דמוכח מינה דביהמ"ד גדול אלא דמהתם ה"א דקאי על מדרשו של ריב"ז ששם מתנין גדולתו של הקב"ה וסמך על הכתוב ספרה נא לי את כל הגדולות שמגלה על יגדיל תורה דהיינו מעשה מרכבה אבל סתם ביהמ"ד שלומדים התורה הנגלית לא עדיף מביהכ"נ או אולי גרע הלכך קמ"ל דגם סתם ביהמ"ד גדול משום פשטי' דקרא יגדיל תורה. ובזה יתישב מ"ש רב אחא כוותי' דרב פפי מסתברא דאריב"ל וכו' והבאתי לעיל קושית בעל פורת יוסף הא היינו הך. והשתא א"ש דיכול המתעקש לדחויי דריב"ל מיירי בביהמ"ד כמדרשו של ריב"ז אבל סתם בי רבנן לא ואע"פ שסתם דבריו י"ל שסמך על מימרא האחרת שדרש בית גדול וכו' אבל רב אחא מסתברא לי' דמדקאמר מימרא זו ולא סמך לגמרי על האחרת אלמא דקמ"ל שמותר לעשות מביהכ"נ גם סתם ביהמ"ד וכוותי' דרב פפי וא"כ א"ש לישנא דמסתברא דלאו היינו הך:
כל זה כתבתי לסייע לדברי הח"ס אבל כשאני לעצמי נלע"ד דמה שהקשה על רבי יוחנן דפשיטא לי' דהגדולות אשר עשה אלישע ברחמי עבד מנא לי' הא דילמא השתמש בשמות הקדש. במח"כ הגאון ז"ל מעיקרא דקושיא פירכא דבקושטא מצינן למימר דרוב הנפלאות עשה ע"י שם וכמו שמצינו גבי מ"ב הילדים ויקללם בשם וביאר האלשיך זצ"ל דהיינו בשם מ"ב ע"ש אבל אכתי גבי בן השונמית מבואר בכתוב שהתפלל ומה ששינה בזה את דרכו הוא פשוט מפני ששלח המשענת שהי' בו שם קודש ע"י גחזי והוא נהג בו קלות ראש וע"כ לא עלתה בידו ומש"ה לא רצה אלישע להשתמש עוד באותה מעשה בשם הקדש לפי שגרם בשליחותו זלזול בזה ועשה ע"י תפלה וכמבואר בפדר"א הובא בילקוט מלכים רמז רכ"ח יעו"ש. והנה במלכים ב' פרשה ח' כתיב ספרה נא לי את כל הגדולות וגו' ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה וגו' וזה פשוט שהי' סיפורו הראשון דאין לפרש שמקודם סיפר שאר הנסים אך בהתחילו סיפור זה באו האשה ובנה והכתוב לא חש להודיע מדבריו הקודמים ז"א שבפירוש מבואר במדרש ויקרא רבה והובא בילקוט מלכים רמז רל"ב וכי לאחורי תרעא הוו קאי רבנן אמרין אפי' הם בסוף העולם הטיסן הקב"ה והביאן שלא יהא אותו רשע מספר בנפלאותיו של הקב"ה הרי בהדיא שזה הי' סיפורו הראשון וא"כ קשה מדוע התחיל בנס זה והלא כמה נסים נעשו ע"י רבו מקודם ברפואת המים וקללת הילדים ופך השמן ולידת בן השונמית ולמה רצה לספר ראשונה מתחית המת ובע"כ צ"ל דלפי שאמר לו שיספר לו הגדולות משמע ששאל ממנו שיספר לו את אלו הנסים שעשה ברחמים ובתפלה ומפני ששאר הנסים עשה ע"י שימוש בשם והוא לא באלה חפץ ע"כ התחיל לספר מנס התחי' שהי' ע"י תפלה ושפיר הוכיח הש"ס דגדולה תפלה דהא חזינן דגחזי הבין מלשון הגדולות שרוצה בסיפור נסים שנעשו ע"י תפלה. ומ"ש בגמ' ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד ר"ל נס זה שבקש ממנו שיספר לו עשה ברחמים וז"נ לפע"ד:
ספרים הוא דלא וכו' מתני' דיעבד וכו'. עמ"ש בס"ד במשנה בד"ה אבל אם מכרו תורה וכו' ליישב סוגית הגמ' זו לכל הפירושים שיש במשנה ובפרט לשיטת בעה"מ על נכון. ועח"ס או"ח סימן ל"ח:
ת"ש גוללין ס"ת במטפחות חומשין וכו'. ע' מה שהקשה בראש יוסף ונשנה בספרו במ"ז רס"י קנ"ג וכעין זה הקשה בשעה"מ הלכות תפלה והניח בצ"ע יעו"ש:
אלא מהא ליכא למישמע מינה. הגאון מהרי"ב ז"ל רמז לעיין נדרים ע"ב ושם מסיים הש"ס אי רישא דוקא נסיב סיפא משום רישא אי סיפא דוקא נסיב רישא משום סיפא ומזה תראה איך צדקו דברי רבינו בעה"מ ז"ל במשנתנו דס"ל דרישא דוקא ואגב רישא נקט סיפא בקדושה אחרת וק"ל:
דאלת"ה מיכרך היכי כרכינן והא קא יתיב דפא אחברי'. בתוס' ב"ב די"ג ע"ב ד"ה מדביק חילקו בין תרי כריכות לחדא כריכה ע"ש ופסקו רמ"א ביו"ד סוס"י רפ"ב. ובעניותי תמהני א"כ מאי פריך הכא ומאי דומיא הא בדפא אחברי' הוי חדא כריכה ושרי אבל תורה ע"ג תורה יש גנאי יותר לכן דייק מזה לענין מכירה ולא ממה שכורכין דפא אחברי' וצ"ע לכאורה. ועיין בחי' הרשב"א דגמ' דהכא ס"ל אינו מדביק ע"ש. ועפ"י דברי הרשב"א ז"ל יתישב מה שהקשה בשו"ת בית הלוי ח"א סימן ז' על ההג"א פ"ק דב"ב דדעתו לפסוק כר"י וחכמים שאסרו לדבק תורה ונביאים בכרך א' והרי בגמרא אי' אמר רבי מעשה והביאו לפנינו תנ"ך בכרך א' והכשרנום ומעשה רב יעו"ש, ולהאמור י"ל משום דסתם גמרא בשמעתין סבר דאסור לדבק ע"כ מסתבר להג"א לפסוק כן:
הכא נמי כיון דלא אפשר שרי. פירוש משום דא"א להזהר ועוד שאין לו מקום פנוי להניח כ"א לבדו. כ"כ בפמ"ג ומחהש"ק באו"ח סימן כ"ח סק"ד ע"ש:
אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה. בתוס' ע"ז די"ג ע"א הביאו בשם השאלתות דנקט הנך דקילי וכ"ש לשאר מצות שהן חשובות ובאבני מלואים להטו"א ריש חגיגה ביאר סוגי' דשמעתין שתסכים לזה אך השאיר בקושיא דבסופ"ק דב"ק הביאו התוס' בשם השאלתות גופי' דלימוד גדול ממעשה יעו"ש. ולפמ"ש בחידושי ריש מכילתין ד"ג ע"ב גבי ת"ת ומ"מ מ"מ עדיף דמ"ש בקידושין לימוד גדול היינו עיקר העסק בתורה אבל הלימוד בעיון המעשה גדול ממנו ע"ש י״ל דה"נ ס"ל להשאלתות דלמיגמר לדידי' עדיף היינו עיקר ההגיי' בתורה אבל העיון קל משאר מצות והתם מיירי במטמא עצמו לילך ללמוד והיינו סוג הב' שהרי יכול ללמוד במקומו רק שלא יוכל להבין העיון וזה קיל וא"ש. וע' בקו"א לטו"א שהביא לשון השאלתות וביאר דמיירי שאפשר לו ללכת למקום אחר ללמוד והוא נכון אך לדברינו אפי' אם א"א הוי לימוד זה קל. וכיון דאתינן להכא גם כאן יש לפרש לדעת השאלתות דמוכרין ס"ת ללמוד וכו' וכ"ש לשאר מצות ומ"ש ללמוד תורה יבאר השאלתות שהוא מוכר ס"ת להוצאות הדרך לילך אצל רב ללמוד בעיון ובמקומו יש לו פרנסה ואפ"ה שרי כ"ש לשאר מצות דחמירי מסוג לימוד זה. ורש"י ז"ל שסובר דדוקא הני ב' מצות שחמורות מהשאר כפשוטו מש"ה פירש להתפרנס בו ולא רצה לפרש להוצאות הדרך משום דס"ל ג"כ חילוק הנ"ל ונקיט חמירתא שיתפרנס כדי שיוכל להגות בתורה אבל בשביל העיון דקיל אסור למכור ס"ת. ואע"ג דבסופ"ק דב"ק משמע דס"ל לרש"י דלמיגמר לעצמו מעשה גדול בע"כ הוי מהכא תיובתא כלפי סנאי' דרש"י ז"ל דהרי בפירוש איתמר דמוכרין ס"ת כדי ללמוד לעצמו ובשביל מעשה המצות אסור למכור לפי פירוש כל הראשונים לבר מהשאלתות וכמו שהקשו התוס' שם על רש"י גם מסופ"ק דקידושין וע"כ כאן שנה רבינו רש"י ז"ל בבאור הגמ' דלימוד גדול ממעשה אבל דוקא עיקר הלימוד ולא ללכת בשביל לימוד העיוני, ושם בפ"ק דע"ז לענין טומאה הקילו יותר דמותר ללכת ורבי יוסי סבר עוד יותר דלא מכל אדם זוכה ללמוד אבל הכא דלא פליגי משמע דבכל אופן אסור למכור ס"ת בשביל זה הלימוד רק כדי למיגמר לדידי' וכמו שפירש"י ז"ל להתפרנס בו ללמוד תורה וה"ה להספקת תלמידים שהוא בשביל עיקר ההגיי' בתורה כמ"ש בש"ע סי' קנ"ג ס"ו. אח"ז ראיתי בתורת חיים בע"ז שם שהקשה על השאלתות ממתני' רפ"ק דפאה ות"ת כנגד כולם ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דבמשנה שם קאי על עיקר מצות הלימוד לא על העיון שהוא קל משאר המצות וא"ש דעת השאלתות. ובהיות התו"ח בידי בשאלה לפי שעה ראיתי בחידושי עירובין שדקדק על מ"ש בגמ' גבי יהושע שהלך ולן בעומקה של הלכה מה הלשון אומרת בעומקה וכו' ויישב דבודאי לא ביטל יהושע לגמרי לימודו שהרי אסור לילך ד"א בלא תורה רק מטרדת המלחמה לא העמיק העיון וע"ז הוכיחו המלאך ע"כ לן אח"כ בעומקה של הלכה ע"כ דברי התו"ח ושמחתי שמחה שלמה שזכיתי לכוין לזה בס"ד בחידושי לעיל בפ"ק ד"ג ע"א סוד"ה מכאן סמכו של בית רבי ע"ש בדברינו ומעתה יש ראי' גדולה לדברי שחידשתי שם ומזה הוצאתי גם החילוק שהזכרתי כאן בין שני חלקי הלימוד האלה. והנה עפ"י החילוק הזה יש לפרש לישנא דירושלמי באלו עוברין שהבאתי בחי' משניות ריש פאה כאן שנה רבי המעשה גדול כלומר כיון דכאן אינו מבטל רק העיון והפלפול שבשבילו הולך לשבות כדי לילך אצל רבו (כמ"ש לעיל בפ"ק ד"ג ע"ב ע"ש) נמנו בעלמא לענין עיקר הלמוד דהתלמוד גדול מן המעשה. ואח"כ מייתי בירושלמי עובדא דר' אבהו ששלח לבנו המבלי אין וכו' כבר נמנו לימוד גדול יעו"ש והיינו כיון שגמל חסד וביטל עיקר הלימוד מש"ה שלח לו דבכה"ג התלמוד גדול מן המעשה. ומעתה לשון הירושלמי מסייע למה שחילקתי מסברא:
דילמא שאני לימוד וכו' אשה נמי וכו'. קשיא לי טובא מאי שיאטי' דהאי אשה נמי וכו' לדיחויא דהש"ס הלא רצה רק למיפשט האבעיא מהא דמוכרין ס"ת ללמוד תורה ודחי דילמא שאני שהלימוד מביא לידי מעשה אבל בטעמא דאשה אין חילוק בין דעת פושט האבעיא והדחיין. והי' הדבר תמוה בעיני מאד וחפשתי בספרים ומצאתי בשו"ת משיבת נפש להגאון החריף מהרא"ל ז"ל מפלאצק סימן מ"א שהקשה כן למה זכר כלל אשה הא לא קשיא לי' רק מתורה בתורה ולמה נתחדש לו עכשיו לפרש טעמא באשה יעו"ש שק בדוחק. והנלע"ד דנחזי אנן אילו חשב מאן דפשיט האבעיא דההיתר למכור כדי לישא אשה הוא מפני שמצוה רבה היא ודאי הי' עולה במחשבתו דגם ללמוד תורה הוא משום דמצוה רבה היא ולא משום דשרי להחליף תורה בתורה א"ו שלא עלה על דעתו דהיתר המכירה בשביל ב' דברים אלו הוא משום שהן מצות גדולות יותר מס"ת רק הי' סבור דבאמת לא חשיבי הני תרי טפי מכל המצות שאסור למכור ס"ת בשבילן אלא דמש"ה מותר כדי ללמוד תורה משום שמחליף תורה בתורה ושפיר דמי ולפי שזה הי' פשוט אצלו בטעם מכירת ס"ת ללמוד תורה ע"כ מתוך הדחק הי' סובר ג"כ דר"י משום ר"מ מיירי לבני בבל לפירש"י בקידושין דכ"ט ע"ב או לבני א"י להתוספות שם דהדין אצלם נושא אשה ואח"כ לומד תורה וממילא הוי לישא אשה ג"כ כמו תורה בתורה דבלא אשה אינו יכול ללמוד וע"כ מותר למכור תורה בשביל זה. ודחי הש"ס דילמא לעולם תורה בתורה לא והא דמותר בשביל לימוד הוא מפני המצוה הזאת כי רבה היא מאד שהלימוד מביא לידי מעשה ואשה נמי משום דמצוה רבה היא לא תהו בראה וגו' דכיון דהדחיין נחית להכי דהטעם משום דלימוד גדול ממילא א"צ לדחוק דאשה שייך נמי ללימוד וטפי משמע דר"מ מיירי בכל המקומות גם במקום שהדין לומד תורה ואח"כ נושא אשה א"ו הטעם משום דמצוה גדולה היא לא תהו וגו' אבל תורה בתורה לא וא"ש ודוק היטב כי נכון הוא בעזרה"י:
לא תהו בראה לשבת יצרה. ע' קרבן נתנאל שרמז להב"ש והמעיין במג"א יראה שכתב כהק"נ דמה"ט נקט לא תהו וחידוש על הרב ק"נ ז"ל שלא ראה במג"א בפנים רק מה שהביא הב"ש משמו ובאמת התוס' בחגיגה ובגיטין ובב"ב העירו ע"ז ותי' משום דחמיר ומעיניו המאירות של הק"נ נעלמו דבריהם ושוב ראיתי בטו"ז אהע"ז ובבה"ט שם שהקשו מהתוס' על המג"א. וע' בפני יהושע גיטין שם שהסכים דאשה פטורה גם משבת וחידוש שלא זכר שר דעת הטו"ז והמג"א והב"ש שהסכימו לדעת התוס'. גם בס' גרש ירחים על גיטין החליט כן ולא הביא דעת רבותינו האחרונים ז"ל אך במשיבת נפש שם הביא דברי המג"א יעו"ש:
ת"ר לא ימכור אדם ס"ת וכו'. ע' במרדכי ומה שהקשה עליו המג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ב ומ"ש במחה"ש שם וט' נוב"י מהדו"ת חו"מ סי' מ"ג והגהת דו"ז ז"ל שם ונתכוין עמו בקובץ הס"ת פ"י ה"ב ומ"ש שם שאין מוכרין משום הון ועשר בביתו הנה במרדכי סיים בעצמו דאינו רואה וכו' וע' הגהות הגרי"ב ביו"ד סימן ע"ר שכיון ג"כ לזה אבל דחאו דהרי לגירסא זו מסיים הש"ס דאסור לזבוני' משמע מדינא לא משום סימן ברכה:
וכן במותריהן אמר רבא ל"ש וכו'. עטו"א מה שהקשה דהוי קדושה גופה והזמנה מילתא היא ותי' עפי"ד התוס' בסנהדרין ע"ש אבל אכתי לשיטת בעה"מ והרמב"ן בפ"ק דסוכה קשיא וכבר כתבתי בס"ד לעיל דכ"ו ע"ב גבי ואפי' למ"ד הזמנה וכו' ליישב לשיטתם בטוב ע"ש. ולכאורה יש לדקדק על הגאון טו"א ז"ל כיון דנחית לענין הזמנה והעלה דרבא לטעמי' הו"ל להקשות מ"ט דוקא גבו והותירו הרי גם בעיקר המעות שייך הזמנה לאו מילתא היא. ויש להשיב חדא מתרתי או דהי' פשיטא לי' להגאון כדעת כמה פוסקים ומכללם הרב המאירי ז"ל דהותירו ל"ד ובאמת גם בעיקר הממון שגבו ס"ל לרבא דמותר ולא כדעת הרמב"ם והטור ז"ל או דהוי פשיטא לי' תירוצם של הב"ח והט"ז בסימן קנ"ג על קושית הכ"מ בשם הרמ"ך מטעם נדר יעו"ש ולכן רק בהמותר שייך למימר דהזמנה לאו מילתא היא וק"ל:
איתיבי' אביי וכו' אלא שגבו והותירו וכו'. בירושלמי וכן במותריהם ממה שגבו גבאי צדקה והותירו כהדא ר"ח בר בא יהבו לי' פריטין למפלגא ליתמייא ולארמלאתא נפק ופלגון לרבנן. ופי' בקרבן העדה כלומר חוץ ממה שגבו והותירו מותר לעשות בו מה שירצו ומייתי ראי' מהא דר"ח דיהבו לי' ליתומים ולאלמנות נפק וחילקן לחכמים עניים לת"ת. ובעניי תמהני ע"ז חדא דדוחק לפרש ממה שגבו כאלו אמר חוץ ממה שגבו דחוץ מאן דכר שמי' בירושלמי. ותו מאי ראי' מייתי הלא הכא גם לרבא רק בהותירו מותר לדעת הרמב"ם והטור ובעובדא זו משמע פשטא דלישנא שחלק כל המעות שנתנו לו ובע"כ משום דהי' משנה המעות למצוה אחרת וא"כ אין ראי' אפי' על המותר שיהא מותר לשנותו לדבר הרשות כמ"ש הב"ח והמג"א סק"ח. ואם אולי יאמר הרב קה"ע ז"ל דהותירו מותר היינו להורידן מקדושתן אבל לא לדבר הרשות וכדמשמע מפירש"י ז"ל וכמו שהסכים בטו"ז סק"ב. א"כ אכתי קשיא מאי ראי' הלא שם שינה כל המעות משום דהוי קדושה גבוהה לת"ח עניים ואיך הוכיח מזה על המותר שיהא מותר אפי' לקדושה קלה. ואפי' אם יאמר דבאמת גם שם לא שינה רק המותר והירושלמי לישנא קלילא נקט וקיצר במובן. מ"מ הרי זה ברור ששינה לקדושה גדולה דת"ח עניים שיעסקו בתורה הוי קדושה יתירה מיתומים ואלמנות ועכ"פ אודי לי דזה ברור ששינה לקדושה שוה לא לקלה ואין ראי' לדאיירי בי' שיהי' מותר לשנות מותר הגיבוי לקדושה קלה. ואם יסבור הק"ע כשיטת כמה ראשונים דלאו דוקא הותירו אלא גם כל המעות שגבו מותר להורידן וע' תשב"ץ ח"ב סימן ק"ע שהסכים כן. מ"מ קשה מאי ראי' הרי התם לא הוריד המעות ואדרבה יש סברא שהעלן במה שנתן לת"ח עניים. מכל הלין נלע"ד עיקר כפירוש רבינו הפנ"מ ז"ל דהירושלמי סבר כאביי דאפי' מה שגבו והותירו אין מורידין ומייתי ראי' דשינה וחילק לרבנן דהוי עילויא יעו"ש בפ"מ:
אבל גם לפירושו צריכין אנו לומר בע"כ דמסתמא התם נמי לא חלק עיקר המעות לרבנן כיון דיהבו לי' לחלק ליתומים ואלמנות רק שנשאר וחילק המותר לת"ח כדי להעלות הדמים והירושלמי קיצר בלשונו והשתא הוי שפיר ראי' דגם מותר הגיבוי אין מורידין ולפמ"ש בטו"א דאביי ורבא לטעמיהו גבי הזמנה ע"ש א"ש טובא דהירושלמי לשיטתי' לעיל דאמר בפשיטות אבנים שחצבן לשם מת אסורות בהנייה הרי דס"ל לסתמא דהש"ס הזמנה מילתא היא ומ"ש מעיקרא אינן קדושות אלא בשעת התשמיש תליא בפלוגתא כמ"ש ביומא פ"ג ה"ו עפנ"מ ומראה"פ שם אבל סתמא דתלמודא חזינן דסבר כאביי דהזמנה מילתא היא ומש"ה סבר גם בהא כאביי דאפי' גבו והותירו בעינן התנו וזה דבר נכון בעיני: ע"ב.
מתני'. אין מוכרין את של רבים ליחיד וכו' דר"מ. במשניות הגירסא דברי רבי יהודה והקשה בתוס"ח דהיאך אפשר לגרוס כן הא ר"י מיקל במשנה הסמוכה שמוכרין לשם חצר והלוקח יעשה מה שירצה והשאיר בצ"ע ויש ליישב דמאן דגרס הכי ס"ל כרבינו אפרים שהביא בעה"מ דמתני' דלקמן מיירי בביהכ"נ של יחיד וע"כ מותר למכרו לשם חצר. א"נ דס"ל כהירושלמי דמתני' דהכא מיירי בס"ת של רבים:
מתני'. אין מוכרין ביהכ"נ וכו' דר"מ וחכ"א וכו'. עח"י הרשב"א מה שהקשה על פי' רבינו אפרים ז"ל ומה שתירץ וגם מה שיישב פירש"י מקושית בעה"מ ז"ל ולכל דבריו אלו נתכוין במראה"פ מסברא דנפשי'. והנה לשיטת ר"א צ"ל דס"ל דגם יחיד בביהכ"נ שלו אין לו דין זט"ה דאלת"ה מדוע אסרו חכמים ארבעה דברים או אפשר דס"ל לר"א דגם בזט"ה אסור בד' דברים וכשיטת הראב"ד ז"ל וזה מוכרח. ולפ"ז הרא"ש ז"ל דכתב דיחיד בשלו הוי כזט"ה וגם חולק על הראב"ד לא מצי לפרושי מתני' בשל יחיד וכן הרמב"ם ז"ל דהוא מרא דהלכתא שהשיג עלה הראב"ד וגם ודאי ס"ל דיחיד דינו כזט"ה כמ"ש במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ג לא מצי לאוקמי מתני' בשל יחיד ובפירוש כתב בפיה"מ דמיירי בשל כפרים. והשתא מה שיישבתי בסמוך הנוסחא במתני' דלעיל דברי ר"י בתירוצי הראשון לא שייך לדידהו דהרי הוכחתי דלדעתם משנתנו דוקא בביהכ"נ של רבים מיירי. וגם תירוצי השני דלעיל איירי בס"ת הגם שסתמו כלשון המשנה ומצינן לפרושי לישנא דבס"ת קאי אבל א"א לומר הכי שהרי בגמרא דידן מוכח להדיא דבביהכ"נ מיירי דקאמר לעיל מרבים ליחיד ליכא קדושה ואיך נאמר שרבותינו אלה בארו מתני' כהירושלמי ובע"כ הגירסא לדידהו דברי ר"מ. ומעתה מ"ש בפיה"מ להרמב"ם ובפסקי הרא"ש דר"י מוכרח שהוא ט"ס וכמו שהגיה הגאון מהרי"ב ז"ל בהרא"ש והרשול"ד ז"ל בפיה"מ שצ"ל דר"מ:
חוץ מארבעה דברים וכו'. הדקדוק מבואר מנינא למעוטי מאי ומ"ש בשול"ד למעוטי שיכרא דבלא זה ה"א תנא ושייר קשה ע"ז היכי ס"ד למימר הכי והרי מאי שייר דהאי שייר. ולולא פירש"י ז"ל שכתב לבית המים לכביסה א"נ לבית מי רגלים הייתי אומר דאדרבה מפני שיש לפרש ב' פירושים ולומר דתרויהו איתנהו ע"כ דייק התנא למעוטי פירוש א' ותני ד' דברים לאשמעינן דדוקא בית מי רגלים אסור אבל בית הכביסה מותר דהרי להתיר מ"ר ולאסור כביסה א"א ובע"כ דדייק ארבעה ותו לא למעוטי כביסה דשרי ומ"ר אסור ובלא מנינא הי' אפשר לאסור שניהם ולכוללם בשם בית המים אבל אז היו באמת חמשה דברים הלכך ממעט ד' דוקא ולא ה'. והא דלא קתני בהדי' בית הכסא דאז הוי משמע ביה"כ קבוע דוקא ולא עראי של מ"ר ולא רצה למיתני בית מי רגלים משום דבעי למינקט גבי ביהכ"נ לשון נקיה בית המים סתם מש"ה איצטריך למיתני מנינא לאפוקי בית הכביסה. ובהכי א"ש מ"ש הטור והש"ע סי' קנ"ג ס"ט ביה"כ ומנ"ל להתיר כביסה אולי העיקר כפירושו הראשון דרש"י ז"ל והרי הר"ן ביאר כן בפשיטות. אמנם לפמ"ש יצא להם זה מדתני מנינא. ולא חששו שיחשבו דדוקא ביה"כ קבוע כמו שחשש התנא משום דפוסק צריך לפרש דבריו (כמ"ש הט"ז ריש ה' מליחה) ומדסתמו ממילא נקטינן לחומרא דאפי' ביה"כ עראי אסור:
גמ'. ר"מ בשיטת ר"י אמרה דאמר צד אחד בריבית מותר. בתוס' ב"מ דס"ג ע"א כתבו וי"ל דלא חשיב צד אחד בריבית אלא דבר שיש ביד מלוה או ביד לוה לעשות צד אחד שלא יהא ריבית עכ"ל. וקשיא לי א"כ הכא בשמעתין דקסבר ר"מ שמוכרין דוקא ע"ת שאם ירצו יחזירוהו משום דמכירת חלוטין דרך בזיון הוא דאינן בעיני' לכלום כמ"ש רש"י ז"ל והיכי מצי למימר שמוכרין שידורו בה ע"י ההיתר שביד המוכרים שלא להחזיר המעות ויהא ביהכ"נ מכור לחלוטין וה"ז סותר התנאי וצ"ע. ובתוס' ד"ה ר"י אכתוב עוד מזה בס"ד:
ואר"י מעשה בביתוס בן זונן וכו' ולוקח אוכל פירות הי' א"ל משם ראי' מוכר וכו'. הקושיא מבוארת איך חולקים במציאות עובדא הכי הוה וע' אס"ז ב"מ מ"ש בשם הריטב"א וע' במעיני החכמה שם שנדחק ליישב בדרך פלפול. ולענ"ד יש לפרש כן דרבי יהודה לטעמי' דס"ל אסמכתא לא קניא ובע"כ מעשה זו מיירי שאמר מעכשיו כדמוקי הש"ס בב"מ דס"ו רע"ב משנה דהתם ולפיכך הי' הדבר פשוט אצל ר"י דלוקח אוכל פירות הי' משום דבאופן זה ודאי לא הסכים הלוקח שהמוכר יאכל הפירות כל אותו הזמן. תדע שהרי גם לחכמים דסברי דלוקח אסור לאכול אפ"ה כתב בחי' הריטב"א והובא גם באס"ז במשנה דב"מ גבי הלוהו על שדהו וכו' הרי הוא שלו דלמאן דמוקי מתני' כרבי יוסי דאסמכתא קניא ובלא אמר מעכשיו הרי המוכר אוכל פירות ולמ"ד מתני' בדא"ל מעכשיו משלשין יעו"ש וכ"כ גם רש"י ז"ל שם דס"ו ריש ע"ב עיי"ש הרי דבאמר לו מעכשיו לא יניח לוקח למוכר לאכול רק משלשין וע' נימוקי הגרי"ב במשניות שם שכתב שהיא עצה טובה ע"ש וא"כ לרבי יהודה דבע"כ אותה מעשה הי' בדא"ל מעכשיו הי' ברור לו דבודאי לא אכל המוכר פירות ואם היו משלשין הי' לי' קלא וכיון שלא שמע ר"י שהיו משלשין תפש בפשיטות דלוקח אכל דכיון שאמר מעכשיו ודאי המוכר בעין יפה מכר שהלוקח יאכל מיד הפירות וכמ"ש בחי' הריטב"א ובשיטה מקובצת בשם הראב"ד דאם המוכר אינו מקפיד ונותן לו מהם מותר כי מספק מקחו נותן אבל ליטול בעצמו הוי גזל יעו"ש וכיון שלא היו משלשי (דזה הי' ברור בין לר"י בין לחכמים) ודאי לוקח אוכל פירות היה דאין סברא בדא"ל מעכשיו שהמוכר אכל וממילא יש ראי' דאין בזה איסור ריבית ללוקח משום דצד אחד בריבית מותר. ואולם חכמים סברי אסמכתא קניא דהנה בכל דוכתי סתם חכמים דר"י היינו ר"מ אבל כאן ע"כ לאו היינו ר"מ דהא הש"ס מוקי הכא ר"מ בשיטת ר"י וא"כ מצינן למימר דחכמים דר"י דהכא היינו רבי יוסי בר פלוגתי' דסבר אסמכתא קניא ולדידי' מיירי אותה מעשה בדלא א"ל מעכשיו ויש אדרבה הכרח דבודאי מוכר אוכל פירות הי' ולא לוקח. והשתא אין קושיא על מה שסותרים זא"ז במציאות גופא דעובדא היכי הוי דלשניהם הי' פשוט שלא היו משלשין דאי הכי הי' מפורסם הדבר ובודאי אחד לבדו אכל הפירות אבל לא שמעו מי מהם אכל ופליגי בענין אחר ותרויהו אזלו לשיטתיהו דרבי יהודה סבר אסמכתא ל"ק ופשיטא לי' דא"ל מעכשיו וממילא באופן זה ברור שהלוקח אכל ורבנן סברי אסמכתא קניא ומסתמא לא א"ל מעכשיו וממילא ברור דמוכר אכל ולא לוקח. ושוב יש לכל מר ראי' לדין צד א' ברבית דבעיקר המעשה פליגי לענין אכילת פירות דלמאן דמוקי במעכשיו הרי לא יניח לוקח למוכר לאכול ובודאי מחל לו המוכר מספק מכר והרשהו לאכול וש"מ ממילא דצד אחד בריבית מותר ולמאן דמוקי בלא מעכשיו ובודאי המוכר אכל וא"כ אין ראי' להתיר משום צד א' ברבית וא"ש. וע' בדברי רש"י ז"ל בב"מ דס"ג ע"א שכתב התיבות בייתוס בן זונין ולא העיר מאומה וכבר הרגיש בזה הגאון בעל מעיני החכמה ז"ל וכתב דאפשר נתכוין רש"י לומר שהגירסא בייתוס בב' יודי"ן דביתוס לא מסקינן בשמי' משום שר"י להכי גריס רש"י בייתוס ע"כ דבריו. ואולם בערכין דף ל"א ע"א כתוב ברש"י מעשה בביתוס בן זונין גרסינן ושם כתוב ביו"ד אחת ונפל פיתא בבירא וא"כ יש לדעת מה בעי רש"י בגירסתו בשני המקומות הללו וע' רש"י ב"ב דף י"ג ע"ב שכתב ג"כ בבייתוס ולדברי הרב מעה"ח ז"ל גם שם הגיה בב' יודי"ן. ואולם קושטא דמלתא דכל זה הוא משום יגדיל תורה להשים תוך בדברי רש"י היכא דאפשר אבל באמת יפלא על הגאון ז"ל שהעיר בזה ולא הזכיר מאומה דכן דרכו של רש"י ז"ל בכל מקום שנמצא איזה שם בש"ס שהוא זר במינו לא נמצא כמוהו אזי מעורר רש"י ע"ז וארמוז על המקומות הידועים לי. ע' רש"י תענית דף כ' ע"א בוני שמו והוא לשון הש"ס ומה חידש א"ו כמ"ש. וע"ש דכ"ו ע"א בני עדין וע' גיטין ל"ד א' גידול בר רעילאי ושם נ"ט א' וולס וסנהדרין כ"ה א' בר ביניתום ושם ל"ו א' ברי' דר' וולם וע"ז ל"ב א' בן גודא וחולין נ"א א' רב הונא צפוראה ור' יוסי מדאה. וע' בכורות נ"ז ב' בן סתריאל דמה שמסיים רש"י שם מקום הרי ע"ז הי' סגי אם הי' מרשים מערקת לבנה א"ו שמציין בן סתריאל לעורר על שם זר וכאמור וערשב"ם ב"ב ל"ב ב' ד"ה שרשום וא"צ למה שהגיה הב"ח רבא בר שרשום דבקושטא הרשב"ם ז"ל הלך בעקבות זקנו רש"י ז"ל ורשם שם שאינו מצוי ואין תיבה זו שייכה כלל להדבור ע"ש וק"ל. וערשב"ם שם דף קע"ד ע"ב ד"ה עצרי וחידוש על רבינו הב"ח ז"ל דלשיטתי' הי' לו להגיה גם שם משה בר עצרי. אבל האמת כמ"ש בס"ד דמשום שהוא שם זר דלא שכיח מעורר הרשב"ם ע"ז והיא תיבה בפ"ע לא שייכה להדבור ואח"כ מרשים כהן הי' ע"ש וק"ל. עכ"פ הראית לדעת שאין מקום להרגשת הרב מעיני החכמה הנ"ל. ובעיקר הענין מה שהעיר בשיטה מקובצת בשם הראשונים ז"ל איך פליגי ר"י ורבנן במציאות. יש להפליא מ"ט לא העירו גם בב"ב י"ג ב' דר"י אמר שהיו לו ח' נביאים מדובקין כאחד וחכ"א לא היו לו אלא כאו"א בפ"ע וכי פליגי במציאות אתמהה וצ"ע על הריטב"א והש"מ. ושם לא שייך תירוצי דכאן. ואפשר דתירוצו של הריטב"א (ע' היטב באס"ז) שייך שם והיינו דר"י בא לחלוק על ר"מ דמתיר תנ"ך כאחד וע"ז הביא מעשה בבייתוס דעפ"י ראב"ע היו לו נביאים לבד משום דראב"ע אסר לו לכרוך יחד עם תורה וזאת ידע ר"י בבירור רק חשב מסתמא שהיו נביאים מדובקין כאחד משום דזאת לא שמע שאסר לו ראב"ע. וחכמים השיבו שהם יודעים שהי' כל נביא בפ"ע. אלא דאפשר דמדעתו עשה זה לחומרא וראב"ע לא אסר לו דאל"כ הי' גם ר"י יודע מזה. ועכ"פ אין ראי' להיתרא ודוק:
רבא אמר דכ"ע וכו' והכא ריבית ע"מ להחזיר א"ב וכו'. כתבו התוס' בב"מ וא"ת מ"ט דרבנן דאסרי דאיזה ריבית הוא זה והלא כשיבא לפדות מנכה לו תחלה פירות שאכל וי"ל ודאי אם הוא עושה כן לא הוי ריבית אלא מצריכו לפרוע תחלה הכל קודם שינכה לו כלום ואם לא יוכל לפרוע לו הכל תהא משוקעת בידו עכ"ל. והקשו הראשונים הפוכי מטרתא למה לי ותירצו שהלוקח התנה בפירוש כן. ותמה הרשב"א ז"ל בחידושיו למכילתין מאי איכפת לי' דאתני הכי ותירץ כי היכי דלא ליהוי לי' זוזי דאיפרקא דאי הוי מגבה לי' מעיקרא כשיעור מאי דאכל זימנין דמלו פירי לדמי קרנא ופשו לי' זעיר וכו' וכן הביא בש"מ בשמו מפני שהלוקח רוצה לסבב שלא יהו מעות מצויות אצל המוכר ופעמים שלא ימצא לפרוע לו כל מעותיו ואילו הי' מנכה לו מן המעות כשיעור מה שאכל יקל עליו למצוא מעות כנגד מה שנשאר עכ"ל. ובעניותי קשיא לי טובא א"כ למה מוקי רבא הכא ר"מ כר"י והרי הכא ודאי לא התנה כן דהא ר"מ אסר למכור אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו שלא יהא זלזול לביהכ"נ וא"כ איך יהא מתנה על אופן שיוקשה על הצבור להחזיר המעות כדי שיהא משוקע ביהכ"נ ביד הלוקחים לחלוטין א"ו דכאן לא התנו רק ע"מ להחזיר אם ירצו ואז יחזירו שכירות בעד הזמן אבל יוכלו לנכות מהדמים ובאופן זה גם לרבנן שרי ואתי' דר"מ גם כרבנן ונ"ל דלשיטה זו בקושטא רבא פליג ארבי יוחנן דאמר ר"מ בשיטת ר"י אמרה ולא בא אלא לומר דרבי יהודה ורבנן לא פליגי בצד אחד בריבית אלא בריבית עמ"ל פליגי ורבנן אסרי משום שהתנה הלוקח שישלם לו הכל בלי ניכוי ואח"כ ינכה לו וממילא ר"מ דאיירי בע"כ בלא התנה כן רק מיירי שיוכלו המוכרים לנכות תחלה השכירות קודם שיחזירו דמי המכירה ע"כ לא הוי כאן ריבית אליבא דכ"ע ור"מ גם בשיטת רבנן אמרה וזה נראה נכון לפע"ד. ובתוס' ד"ה רבא אכתוב עוד מזה בס"ד:
א"ה קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא. לקמן גבי רבי זכאי שאמר מימי לא השתנתי וכו' כתב הרשב"א ז"ל מיהו מסתברא בד' אמות ידועות של תפלה דאי לא קדשתינהו וכו'. ולכאורה יל"ד א"כ מאי א"ל ר"נ לתנא א"ה וכו' הרי האי תנא מיירי בארבע אמות ידועות של תפלה ואין קושיא משבילי דנהרדעא. וי"ל דהרשב"א לא אמרה אלא גבי מדת חסידות אבל האי תנא דדינא קאמר הי"ל להצריך גם בכולהי שבילי דנהרדעא להרחיק וזה א"א וק"ל. וע' בחידושי הרשב"א שהקשה על ר"נ אמאי לא אותבי' ממתני' דאר"י והלוקח מה שירצה יעשה ואפי' רבנן לא קאמרי וכו' כדפריך רב יוסף בסמוך. ונלע"ד ליישב דממתני' הי' האי תנא מצי לפרש דבית המים היינו לכביסה והא דנקט מנינא לאשמעינן דדוקא ד' דברים אלו הוכרח לאסור דאילו להשתין אסור גם בד"א של תפלה דלא קביע קדושתיהו ומש"ה מקשה א"ה קדשתינהו וכו' א"ו דמותר וממילא צריך לאשמעי' גבי ביהכ"נ דקביע קדושתי' דאסור וטפי אמרי' דמנינא למעוטי כביסה כמו שבארתי במשנה בס"ד. ובהכי ניחא גם מאי דדייק עוד הרשב"א ז"ל שפיר קאמר ר"י מאי קמ"ל תנינא ע"ש. אבל לדברינו סד"א כאמור מש"ה קמ"ל רב יהודה בשם שמואל דמותר והא דלא נקט לאשמעי' דמותר בביהכ"נ לעשות בית הכביסה משום דניחא לי' לאשמעי' רבותא טפי דבד"א של תפלה מותר אפי' להשתין וממילא ידעינן דמתני' קמ"ל דבביהכ"נ אסור לבית מי רגלים ומנינא למעוטי כביסה דשרי. אך רב יוסף מסתברא לי' דפשיטא לפרושי ד' דברים למעוטי כביסה דשרי מלומר דממעט מי רגלים דאסור גם בד"א והלכך פריך מאי קמ"ל תנינא וא"ש הכל וק"ל:
בשלמא משתין ישהא כדי הלוך ד"א משום ניצוצות כתב הרשב"א ז"ל ק"ל ל"ל משום ניצוצות תיפוק לי' משום דתנן כמה ירחיק מהן ד"א וניחא לי דצריכא אפי' עומד ומשתין במקום עמוק י' טפחים דא"צ להרחיק מהן עכ"ל. ובפשוט י"ל כגון שמכסה המ"ר. ותיוהא קא חזינא בחידושי המאירי שכתב ירחיק ד"א ממקום שהטיל שם מים וישהה עוד כדי הילוך ד"א משום ניצוצות ויתפלל עכ"ל. וזה חידוש גדול דבודאי כשמרחיק ד"א כבר כלו ממילא הניצוצות בזמן הילוכו ולמה לו עוד לשהות. וכמדומה שהרב האדיר ז"ל חשב ע"י קושית הרשב"א הנ"ל דמלבד ההרחקה בעי שיהוי משום דאין הניצוצות כלין רק בשיהוי ח' אמות וכזאת לא שמענו וצ"ע:
פ"א מכרה כפה שבראשה וכו'. הקשה אותי תלמידי ש"ב הרבני המופלג מו"ה אפרים זלמן מרגליות נ"י מברעזאן נכד הגאון בעל שע"ת ז"ל דלפי דברי הגר"א ז"ל בבאורו לאו"ח סימן רס"ג וסי' תרע"א דמוכח מפורש דעתו דלקידוש היום דעדיף מכבוד היום שואל או מוכר כסותו ע"ש וק"ל א"כ מאי רבותא אשמעינן כאן דמשמע דמדת חסידות עשתה והלא דינא הוא למכור כסותו בשביל קה"י. והשבתי לו דלפע"ד פשוט מסברא דגם במקום שאמרו למכור היינו מלבוש שאינו נחוץ לו אבל לא מה שצריך ללובשו מפני הכבוד ומ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות שקלים שמוכר כסות שעל כתפו היינו כסות יפה שיכול ללבוש פחות ממנו או הכונה על כסות עליון שיכול לילך בין אנשים גם בלעדו וכמו בשאר חוב שמסדרין ומניחין לו הנחוץ ואפי' את"ל דכסות שעל כתפו ממש קאמר מ"מ בנ"ח וד' כוסות וקידוש על היין שאינן רק מדרבנן פשוט דכבוד הבריות דוחה את המצוה כמו כל איסור דרבנן שנדחה משום כבוד הבריות ואפילו נגד פרסומי ניסא עדיף כבוד הבריות כמבואר בריש מכלתין (דף ג' ע"ב) ולכן שפיר רק ממדת חסידות מכרה כפה שבראשה דמדינא פטורה כיון שלא הי' לה בגד אחר למכור. ובהכי ניחא גם בסמוך דאמר רב הונא אסר ריתא וכו' דקשיא ג"כ כנ"ל מאי רבותי'. ברם בקושטא כיון שלא הי' לו בגד אחר למכור רק החגורה אשר במתניו לא הי' מחויב מדינא כי לא לכבוד הי' לרב הונא להיות חגור אזור של גמי אלא דממ"ח עשה זאת ולכן ברכו רב על ככה וק"ל וא"ש שיטת הגר"א זצ"ל:
שמע רב ואיקפד אמר מ"ט לא אמרת לי וכו', הדקדוק מבואר למה לא הקפיד רב תיכף כשבירכו על אשר לא השיב לו וכן למר. ושמעתי בשם הגאון הקדוש שר שלום מבעלזא זיע"א דמי שמברכין אותו והברכה עתידה להתקיים בו אזי מרגיש הוא בשעת מעשה ומזלי' חזי פרי הברכה ולכן כשלא השיב ר"ה הי' רב חושב אולי אין לבו אומר לו שתתקיים ברכתו וע"כ לא עלה במחשבה לפניו להשיב ברכה אל חיקו אבל אח"כ בשמוע רב שנתקיימה ברכתו א"כ ודאי הרגיש ר"ה בזה בעת הברכה וראה שהיא עת רצון ע"כ הקפיד על שלא השתמש בשעה הרצוי' הלזו לברך גם את רב ודפח"ח:
מימי לא עשיתי קפנדריא לב"ה. בחד"א להמהרש"א ז"ל סוטה דף ט"ל כתב גבי ביהמ"ק שנינו דאסור מדינא ויליף לה מקרא ואת מקדשי תיראו ור"א הי' מחמיר בזה גם בביהכ"נ שנקרא מקדש מעט עכ"ל. ולכאורה תמוה הרי גם בביהכ"נ אסרו חכמים מדינא כדתנן לקמן. וצ"ל דעד שבא ר"א בן שמוע והחמיר ע"ע לא אסרו חכמים ומדר"א למדו לאסור וכעין מה שכתב הטו"א לענין נשיאת כפים בלא ברכה ע"ש. אבל א"צ לדוחק זה דמחוורתא כמ"ש בחי' הרשב"א אע"פ שהיה שביל מעיקרו דשרי ובטו"א נתכוין לדבריו גם בפסקי תוס' אות צ"ט כתבו כן והובא בכ"מ פי"א ה"ח מה' תפלה ע"ש. ורבינו המהרש"א לא ירד לזה:
ולא נשאתי כפי בלא ברכה. עטו"א ועשו"ת משיב דבר לגאון דורנו ח"א סימן מ"ז בד"ה סימן קכ"ח מ"ש דמדין יכולין שאר כהנים לסמוך על ברכת אחד והוא בירך בעצמו יעו"ש. ועפ"י דברי הגאון ז"ל אפשר לומר דזו היא כונת המשנה בפרק דלעיל המפטיר בנביא הוא נושא את כפיו שהדקדוק מבואר וכי שאר כהנים אין נו"כ ובמקומו הבאתי פירושים רבים. ולהאמור אפשר שהי' אז מנהגם שהאחד מברך להוציא כל הכהנים וז"ש שהמפטיר הוא נושא את כפיו כלומר שהוא מברך אקב"ו וזו היא נשיאת כפים שלימה. ובחי' המאירי פירש דר"א בן שמוע אמר כי עקר כרעי' יה"ר וכו' וכי מהדר אפי' מציבורא רבש"ע וכו' כמבואר בסוטה ואת זו כינה בשם ברכה ולזה נתכוין במ"ש ולא נ"כ בלא ברכה:
תוס' ד"ה ר"י. וי"ל דאכתי לא דמי וכו'. בב"מ כתבו תירוץ אחר כמו שהבאתי בגמ' ושם הקשיתי מסוגי' דהכא ע"ש שהשארתי בצ"ע. ואולי מה"ט גופא לא תירצו התוס' בשמעתין הכי רק בב"מ כתבו לתרץ קושיות דהתם דא"ש עפ"י חילוקם אבל לסוגי' דכאן מוכרח כמו שכתבו הכא. והא דתירצו התם כן הרי בכל אופן מוכרחים לתירוצם שבכאן. הנה בפני יהושע שם כ' דבערכין תי' תוס' כמו בב"מ ולא זכיתי להבין הרי אדרבה בערכין כתבו כמו בשמעתין ע"ש ותראה מפורש ודברי הפ"י תמוהים. ברם י"ל דגם גבי משכנתא בלא נכייתא הוי כעין צד מכר ולכן הוצרכו לומר משום דאין בידו. אמנם זה עצמו תמוה בעיני הרי גם שם בידו שלא לפדות ויהי' מכירה גמורה ובלא צד ריבית וצ"ע. עכ"פ שם בב"מ תירצו כן משום משכנתא בלא נכייתא כדברי הגאון פני יהושע ז"ל ובערכין כתבו כמו הכא אך יש להעמיס קצת בדבריהם שם גם מעין דבריהם בב"מ אבל הכא כתבו מפורש חילוק בין הלואה למכר כדי שיהא ניחא בסוגיין גבי מכירת ביהכ"נ דאין בידם לעשות צד א' שלא בריבית דאדרבה מצוה להחזיר שתבטל המכירה וק"ל. ודברי הפ"י שם גם בלא"ה סתומים מ"ש דצריכי שני התירוצים ולא ביאר למה אך לדברינו הוצרכו לתירוצא דהכא משום ענינא דשמעתין:
בד"ה רבא. ולר"מ וכו' ובהכי שרו כר"י. כבר בארתי בגמ' דלדברי התוס' בב"מ י"ל דר"מ שרי אפי' לרבנן יעו"ש מילתא בטעמא וא"כ יש לתמוה על התוס' שכתבו דשרי כר"י דוקא. וצ"ל דבעל התוס' דהכא לא ס"ל כהתוס' דב"מ דמה"ט אסרו רבנן מפני שהתנה להחזיר מקודם כל המעות משום שיש דוחק בדבר וכמ"ש בחי' הרשב"א כאן על מה שיישב בעצמו לדעת התוס' שאינו מחוור ע"ש אלא דבעהתו"ס דהכא ס"ל טעם רבנן דאסרי בריבית ע"מ להחזיר כמ"ש הריטב"א בחי' ב"מ כגון שלא התנה בפירוש אלא אומר כן מעצמו וכו' יעו"ש וזה שייך גם גבי ביהכ"נ. אבל אחר העיון א"א לומר כן שהרי שפתי התוס' כאן ברור מללו שהיו מתנין להחזיר וכו'. והלכך צ"ל דהתוס' דשמעתין סברי כמ"ש בש"מ שם בשם הריטב"א וז"ל והנכון לפרש שלא הי' התנאי שאם יביא מעותיו תתבטל מכירה זו למפרע והדרי זוזי מלוה דא"כ לד"ה הוי ריבית גמורה אלא שיהא המכר קיים עד אותה שעה ויחזור הלוקח וימכרנו למוכר באותן דמים דר"י סבר ממ"נ פירי דאכיל לוקח בנתים דידי' נינהו ורבנן סברי דכיון דאין דרך לוקח קרקע לעשות כן ירדה תורה לסוף דעתם דלהלואה גמורה נעשה ולפיכך אה"כ את כספך וגו' ולא אמר לא תלוה בנשך לרבות מכר כיוצא בזה שיהא דינו כמלוה עכ"ל. וע"כ גם הכא אסרו רבנן דמכר כיו"ב דינו כמלוה. והגם דעדיין יש לפקפק דהכא לא שייך מ"ש הריטב"א דאין דרך לוקח לעשות כן דהא אדרבה משום דאסור למכור ביהכ"נ ממכר עולם הוי הדרך לעשות כן שימכרו על תנאי שאם ירצו יחזור הלוקח וימכרנו אח"כ להמוכרים. מ"מ הוי כעין מלוה. כצ"ל בהכרח בדעת התוס' שכתבו כאן דשרי כרבי יהודה. אמנם לשיטת התוס' דב"מ המחוור כמו שבארתי בגמ' דלרבא ר"מ גם אליבא דרבנן אמרה:
בד"ה שאלו. קשה וכו'. ע' סדר הדורות ערך רבי פרידא שהקשה כן מעצמו (וכבר העיר מו"ל סה"ד המתוקן ע"ז) ותירץ שקודם זה המעשה האריך ימים מפני שלא קדמו וכו' ומכח התלמיד הוסיפו לו עוד והוא ישוב הגון מאד. ואולי מ"ש התוס' בעירובין הא והא גרמו לי' כיונו בזה לדברי הסה"ד דמדותיו גרמו לו אריכות ימים עד אז ומה שלימד להתלמיד גרם לו חיי ארבע מאות שנה והיינו הא והא וכו' וק"ל: