אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) פרק רביעי › דף כו.

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

פרק רביעי · דף כו.

פרק רביעי

אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו'. כבר הבאתי בסמוך התירוצים שנאמרו בישוב סתירת הדיוקים מרישא לסיפא. והנה הר"ן ז"ל תי' דכולא סיפא נקט בגריעא איידי דתורה דאיצטריך למינקט בגריעא יעו"ש. והקשה בגו"ר הספרדי מדאי' בריש קידושין דמתמה הש"ס ותני תרתי אטו חדא ופירש"י ז"ל הי"ל לילך אחר הרוב ואיך תני הכא חמשה אטו חדא ותירץ הרב שעה"מ ז"ל בהלכות תפלה דלא דמי דהתם לא אשמעינן מידי במאי דנקיט דרך גבי ביאה משא"כ הכא קמ"ל טובא במאי דתנא תורה לא יקחו ספרים וכמ"ש הר"ן ע"כ שפיר תני לכולהו הכי אגב תורה ע"ש. ולפע"ד יש להוסיף תבלין לדבריו דבפשיטות לא דמי דהתם הוי מצי לילך אחר הרוב ולמיתני דברים אבל הכא לא הוי מצי להמשיך חדא אחר הרוב דאי הוי תני תורה לא יקחו תורה הי' נגד האמת ומש"ה על כרחי' למינקט בגריעא ואיידי דקמייתא נקיט הכי בכולהו דלא הוי נגד האמת שהרי קושטא קאי דאסור להורידן אלא דגם להשוותן אסור. ומ"ש הר"ן ודמה"ט איצטריך למינקט ברישא דסיפא לא יקחו ספרים לאשמעינן דמותר למכור ישן מפני חדש או דאע"ג דאסור מכירתן מכירה כפי צדדי האבעי' ולא כתב הר"ן בפשיטות דלא מצי למינקט בשוין דהרי האמת שמותר לקנות תורה וכמו שכתבתי. היינו טעמא משום דאי הכי אכתי היינו מקשים למאי תני חמשה אטו חדא טפי הו"ל להשמיט האי חדא כל עיקר וממילא מדהוי תני אבל אם מכרו ספרים לא יקחו ספרים וכן בכולן היינו יודעים דמדשייר תורה דנקיט ברישא בע"כ מכרו תורה מותר ליקח תורה ע"כ האיר הר"ן ז"ל עינינו דטובא אשמעינן תנא בזה דאם איתא דמותר למכור ס"ת בשביל ס"ת אחר קמ"ל הא משום דמסתמא לא מיירי באיסורא דמכרו ס"ת שלא כדין ואי הוי שייר האי בבא כל עיקר הגם דהוינן ידעין דאם מכרו ס"ת שרי לקנות ס"ת אבל אכתי ה"א דלכתחלה אסור למכור כיון דלא מצי לעלויי' ע"כ אשמעינן דשרי ואת"ל דאסור למכור ס"ת בשביל ס"ת חדש א"כ סד"א מדשיירי' דלא משכחת לה משום דבטלה מכירתן קמ"ל דמכירתן מכירה ולפי שבזה יש קצת דוחק ע"כ הוסיף הר"ן דסד"א דאפי' ספרים יכולין ליקח בדמי ס"ת מש"ה הוכרח למיתניי' וממילא לא הוי מצי למינקט נגד הדין דבאמת מותר ליקח ס"ת ונקיט בגריעא ע"כ הוכרח למינקט טובא אגב חדא והבן שוב הקשה בגו"ר על מה שתירץ בעה"מ בשם ר"א דאיידי דתנא רישא ספרים לוקחין בדמיהן תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא נמי סיפא ספרים לא יקחו מטפחות ואמאי לא קאמר עדיפא מינה דאיידי דתנא סיפא גופא מכרו תורה לא יקחו ספרים תנא נמי כולהו הכי וכמ"ש הר"ן ובשעה"מ תמה עלי' דאיכא למימר משום הקושיא על תי' הר"ן מפ"ק דקידושין לא רצה ר"א לתרץ כן ע"ש וצדקו דבריו לפי שיטתו של הרב גו"ר ז"ל. אבל לפמ״ש בעניותי ליישב הקושיא אכתי קשיא מ"ט לא תירץ ר"א כהר"ן. ואולם בפשיטות ניחא דרבינו אפרים ז"ל ואחריו בעה"מ ז"ל מיאנו בדברי הר"ן ז"ל שהיו נראים דחוקים בעיניהם דלא מבעי' לצד האבעי' דאסור למכור ס"ת לכתחלה ודאי דוחק לומר דס"ד אם כבר מכרו תבטל מכירתם ולא יוכלו ליקח בדמי' ס"ת וכמו שהרגיש הר"ן ז"ל עצמו בזה והוסיף סברא אחרת אבל גם זו רחוקה לומר דה"א דשרי לגרוע מקדושתן ולקנות בעד הדמים ספרים. אלא אפי' לצד האבעי' דמותר אכתי קשה לומר דבמ"ש אם מכרו תורה אשמעינן דמותר למכור לכתחלה דמסתברא דבאיסורא לא קמיירי וכמ"ש הר"ן דזה לא השביע נפש בעה"מ ז"ל ע"כ בחר לו לומר טפי דאיידי דרישא נקיט הכי בסיפא וק"ל. ובהכי יתישב גם מה שהקשה הרב שעה"מ ז"ל על דברי בעה"מ וז"ל אלא ק"ל טובא לדעת הר"א ז"ל דא"כ קשה כי פריך בגמ' מהך דתורה לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש"ד אמאי הוצרך לשנויי מתניתין דיעבד הו"ל לשנויי לעולם דתורה בתורה נמי אין לוקחין ואיידי דתנא רישא ספרים יקחו תורה תנא נמי סיפא דבר וחילופו וצ"ע עכ"ל וזו קושיא רבה צריכה לפנים. ועפ"י האמור ורוח לן בעזרה"י ומתחלה יש לדקדק בגמרא דדייק הא תורה בתורה ש"ד ובעי למיפשט מהא האבעיא ודחי הש"ס מתני' דיעבד כי קא מבעיא לן לכתחלה וקשה טובא דקארי לה מאי קארי לה אטו לא ידע דמתני' מיירי להדי' בדיעבד דקתני אבל אם מכרו תורה וכי לא דייק בלישנא דהאבעיא דנקיט מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש הרי מפורש דבעי לכתחלה ואיך קס"ד למיפשט האבעי' דלכתחלה ממתני' דמיירי בדיעבד וזה תמוה. ברם הכי הוי ברירא דמילתא לשיטת ר"א ז"ל דבודאי בדיעבד הי' פשוט להש"ס דמותר לקנות ס"ת דהרי א"א לעלויי ותו דאח"כ מייתי בסוגי' ברייתא דמניחין תורה ע"ג תורה ומסיק משום דלא אפשר דאלת"ה מיכרך היכי כרכינן וכו' הרי דמשום דלא אפשר שרי בשוין והרי ה"נ כיון דכבר מכרו לא אפשר לעלויי' אלא דקא מבעי' לי' אי שרי למכור לכתחלה ופשיט לי' מדנקט מתני' בגריעא הא בשוין שרי ובודאי טפי משמע דאיידי דרישא דסיפא גופא נקיט הכי בכל הני מלמימר דאגב רישא נקטה וא"כ קשיא תני חמשה אטו חדא ואי משום דלא מצי למיתני חדא אגב חמשה שיהי' נגד האמת א"כ הו"ל לשיירי' כל עיקר וליתני כולהו ביין דאסור וממילא שמעינן דבס"ת שרי בשוין כמבואר לעיל א"ו דאשמעינן בס"ת דאפי' לכתחלה שרי וכדברי הר"ן דאי למידק לאיסורא הוי דוחק כמש"ל ודחי הש"ס מתני' דיעבד והיכי מצינן למימר דקמ"ל דשרי לכתחלה אלא על כרחך לומר דאגב רישא נקיט הכי ושפיר מבעיא לן לכתחלה מהו. וא"ש דברי בעה"מ דלפי המסקנא כתב דבריו בישוב לשון המשנה ודוק היטב. והנה גם לפי דברינו למעלה באופן אחד ליישב דיוקי דמתני' דנקיט סיפא משום הסיום וכן במותריהן קשיא קושית השעה"מ כמובן אבל עפ"י דברינו בישוב תירוץ הבעה"מ יתישב גם תירוצי וק"ל, ועטו"א מה שיישב הסוגי' גם עפ"י דרכו בביאור המשנה שחיזקתי דבריו בראש משנתנו ע"ש:

גמ' ארבב"ח אר"י זו דברי רמב"י סתימתאה אבל חכ"א וכו'. הקשה בדברי אמת בקונטרסים למה פסקו הפוסקים כרבנן דרחוב אין בו משום קדושה והא קיי"ל הלכה כסתם משנה ותו דעל ר"י גופי' קשה דאמר הלכה כסת"מ והו"ל להקשות ומי אר"י הכי ואפשר לומר אע"ג דר"י כללא כייל הלכה כסת"מ מ"מ יש בו חוץ מקומות ידועים שהי' ר"י יודע דמתני' כיחידאה היא והיה מפרשה דאין הלכה כיחיד נגד רבים ולכן סמך על הכלל כי הי' מפרש לתלמידיו המקומות שיצאו מן הכלל עכ"ל הרב בעל יד דוד ז"ל. ובעניי תמהני טובא איך העלימו שני המאורות הגדולים האלה עיניהם מש"ס ערוך בפרק מרובה ריש דף ע' דרבי יוחנן כסתם יחידאה לא אמר ולפי פשטות הגמרא ודאי מעיקרא דקושיא ליתא והרב יד דוד ז"ל צדק מאד בתירוצו וש"ס מפורש מסייעו וחידוש על הגאון האדיר בעל דברי אמת ז"ל שלא הרגיש בזה, ואולם שם בתוספות הוכיחו מדוכתי טובא דר"י ס"ל הלכה גם כסתם יחידאה ויישבו הסוגי' דב"ק שתסכים לזה יעו"ש ולפי דבריהם יפה הקשה בדברי אמת ואולי באמת נתכוין להקשות על יסוד דעת התוס' אלא שמגודל בקיאותו הי' הדבר פשוט אצלו ולא חש להזכיר התוס' בהדיא ומעתה תושב תמיהתי על הגאון בעל יד דוד ז"ל שנעלמו ממנו דברי התוס' דלפי דעתם אין מקום לישובו כמובן. ונ"ל ליישב דהא דהלכה אפי' כסתם יחידאה היינו דוקא היכא דיחידאה פליג עלי' כמו התם במרובה דר"י לחודי' פליג על רבי דוסא וכן בפרק המוציא יין שהביאו שם התוס' ר"י פליג אר"ש ובפרק החולץ ר"מ הוא דפליג על רבי יוסי וכן באינך דוכתי אבל היכא דרבים פליגי איכא למימר דלא אר"י הלכה כסתם יחידאה ולפ"ז יש מקום לתירוצו של היד דוד וכיון האמת בדבריו אלא שנעלם ממאור עיניו באותה שעה לשון התוס' דהו"ל להביאו ולחלק בדעתם כאמור. ועפ"י דברינו יתישב מה שראיתי בספר זכרון יהודה שהקשה על הש"ס ביומא דל"ו ע"ב אמר רב הלכה כדברי חכמים ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומאי קושיא כיון דרבי סתם במשנה כר"מ הא סתם במשנה ומחלוקת בבריי' הלכה כסתם מש"ה קמ"ל רב דאעפ"כ הלכה כחכמים. ולפי האמור לק"מ דאין הלכה כסתם יחידאה היכא דבברייתא רבים פליגי עלי' ושפיר פריך הש"ס פשיטא. ושוב ראיתי בכללי הגמרא למרן הב"י ז"ל שהביא מהרי"ף פ' כל הכלים דסתם במתני' ומחלוקת דר"מ ור"י בברייתא הלכה כסתם משנה אע"ג דר"י פליג עלי' ולאפוקי מרב צמח גאון ע"כ הרי דהגאון ס"ל גם נגד ר"י אין הלכה כסתם וע"כ יש לנו לומר דנגד רבים גם הרי"ף ז"ל סובר דאין הלכה כסתם וכמו שהעליתי בס"ד:

ארשב"ן אר"י ל"ש אלא ביהכ"נ של כפרים וכו'. בטו"א העיר אדלא קאמר ארישא ל"ש אלא רחוב של כפרים ויישב בתחלה דברחוב אפי' דכרכים יכולין למכור ואח"כ כתב די"ל משום דרחוב רמב"י היא ורבנן פליגי עלי' וס"ל דא"ב משום קדושה לפיכך אמר למילתי' אביהכ"נ דכ"ע מודים בה יעו"ש. ולפע"ד מחוורתא כדבריו האחרונים דלרמב"י גם רחוב של כרכים אין מוכרין וכמ"ש הר"ן ז"ל ומסתברא דהה"נ לכל מה ששנה במשנתנו כגון תיבה וכו' והגם שסיים הטעם דכולהו גרירי בתר ביהכ"נ מ"מ מסתברא לי דממילא שמעינן דכל הדברים השנויים במתני' מיירי בשל כפרים דוקא ומסתמא גם רחוב דתנא בהדייהו רק בכה"ג איירי. ובהכי נ"ל ליישב מה שהקשו הרמ"ז והרטו"א ז"ל מ"ט לא נקט במתני' בית המדרש יעו"ש ולהאמור ניחא עפמ"ש בשו"ת דבר שמואל הובא בהגהות הש"ס דביהמ"ד אפי' של כרכים יכולים למכור דמעלמא אתו להתפלל ולא ללמוד. ולפיכך לא תניי' משום דלא דמי לכל אינך מילי דקחשיב במתני' דכולהי רק בשל כפרים משכחת לה שימכרום משא"כ ביהמ"ד. ובהא גופא דשיירי' קמ"ל תנא דבכל הדברים השנויים לא מצו מזבני בשל כרכים אבל ביהמ"ד דכרכים מצו מזבני לי' וק"ל:

אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא וכו' רבותינו הראשונים הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל פירשו משום דר"א הי' אדם חשוב וגדול הדור ע"כ כ"ע אדעתא דידי' אתו ואולם בפסקי הרא"ש כתב סתם דכולם מסכימים לדעת רב אשי ולא ביאר הטעם והבין מרן הב"י ז"ל בסימן קנ"ג דכונתו מפני גדולתו של ר"א ולכן תמה על הטור שם שסתם הדין בכל יחיד שהצבור תלו בדעתו וע"ע מ"ש בזה וע"ש בטו"ז סק"ז ובמג"א ס"ק י"ב ובפרמ"ג באריכות. ולכאורה קשה על פירוש הראשונים ז"ל מדוע רק רב אשי אמר זה לענין ביהכ"נ שבמקומו ולא מצינו שיאמר זה חכם אחר גדול העיר כגון שמואל בנהרדעא וכיו"ב. וצ"ל כמ"ש הב"י שם דאיכא למימר ר"א שאני שהי"ל תורה וגדולה במקום אחד אבל שאר גדול הדור לא אמרינן שכולם מסכימים לדעתו או כמ"ש שם בשם נימוקי יוסף דעד שבא ר"א וקבע ישיבתו שם לא היו רגילים לבוא שם בני העולם יעו"ש. אכן לולא דמסתפינא ה"א דבר חדש דהכונה בגמ' היא כלפי הא דאיתא ריש בבא בתרא (דף ג' ע"ב) כי הא דרב אשי חזא בה תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא סתרי' ועיילי' לפוריי' להתם ולא אפקי' עד דמתקין לי' שפיכי ופירש"י ז"ל שעשה כן כדי שלא יתיאש בבנינו שהחמה והגשמים מצערין אותו ובתורת חיים כתב שלא הספיקה לו עבודת היום כי גם בלילה לא שכב והי' שם תמיד כדי לזרז הפועלים שלא ישבתו מעבודתם לכלות המלאכה בימים מועטים ע"ש. ובפ"ק דשבת (די"א ע"א) אמר ר"א אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה ופירש"י שמנע יושבי' מלעשות בתיהם גבוהים מביהכ"נ אבל בחידושי מהרי"ט פירש דבשעה שבנה ר"א הביהכ"נ כאמור בבבא בתרא אז עשאו גבוה מכל בתי העיר ע"ש. ומעתה אומר אני דמימרא דרב אשי דשמעתין אחר אותה מעשה נאמרה ומש"ה הוי פשיטא לי' דכ"ע תלו בדעתו כיון שהוא מסר נפשו על בנין ביהכ"נ הזה וציער עצמו אף יגע בכל מאמצי כחו כדי להחיש גמר בנינו ע"כ גם אותם שנתנו מכספם להבנין הסכימו פה אחד דמה שירצה ר"א לעשות בבית הכנסת יעשה ואם ימכרנו מסתמא יש הכרח ע"י צורך גדול למוכרו כי איש אשר פזר כל כחותיו לבנות ביהכ"נ והקפיד להגביהו על כל הבנינים לא ימהר למוכרו בלי שקול הדבר בפלס השכל היטב אם נחוץ למוכרו אם לא והלכך יפה אמר ר"א האי בי כנישתא דמתא מחסיא שמפורסם איך יגעתי ועמלתי בבנינו אי בעינא מזבנינא לה כיון דכ"ע אדעתא דידי קאתו וסומכים עלי בכל אשר אעשה אני מסכים והם מסכימים לדעתי. וא"צ לדחוק דלפני בוא ר"א לא באו שם מעלמא כמ"ש הנימוק"י וגם אצ"ל דר"א שאני כמ"ש הב"י אלא הדבר פשוט כמ"ש דמפני שהוא הי' המתעסק בבנין ועמל הרבה במהירות העבודה ע"כ שמו יקרא על הבית הזה וכל העולם מסכימים למעשהו. ולא רחוק לומר דלזה נתכוין הרא"ש ז"ל במ"ש שכולם מסכימים לדעת ר"א דהיינו לא מפני גדולתו אלא מחמת טרחתו בהבנין הנודעת מסיפור הגמרא. ומה"ט לא חילק בנו רבינו הטור ז"ל בין גדול הדור לקל שבקלים אלא סתם וכתב דכל שתלו הדבר בדעת יחיד יהי' מאיזה טעם שיהי' אם מחמת שטרח בבנין כמו ר"א או מחמת טעמים אחרים אזי יכול אותו היחיד למכור הביהכ"נ בסיועת הצבור לדעת הר"ן ז"ל או לבדו לדעת הרמב"ם ז"ל פי"א הי"ט מהלכות תפלה כמ"ש בכ"מ שם. ובבאורי זה אין מקום לקושית הגאון ז"ל בקרבן נתנאל בפרקין אות ד' דדברי גאוה הם מרב אשי ע"ש. שהרי לפ"מ דפרישית לא נתכוין ר"א על גדולתו כי אם על התעסקותו הרבה בבנין ביהכ"נ שבעירו דעי"ז כ"ע אדעתא דידי' אתו וסומכין עלי' שאם ימכרנו ודאי נחוץ הדבר ואין כאן משום גאוה מידי:

ועפ"י דברינו יתכנו ד"ק של רבינו הטו"ז ז"ל שהעלה בסי' קנ"ג סק"ז דמ"ש הטור שתלו אותו בדעת היחיד לא מיירי שהתנו כן בפירוש דזה פשיטא דמהני אלא שהוא המתעסק ומצוה בבנין וכל מה שהוא חפץ עשה וכמ"ש התוס' דאדעתא דידי קאתו היינו מה שנותנים בו לעשות רצונו ובזה יש גילוי דעת שהי' לו יכולת למכור דבודאי הי' נראה לו תועלת בזה ע"כ דבריו ז"ל. ובעניותי נפלאתי על רבינו הטו"ז שהעלים אור עיניו מדברי מרן הב"י ז"ל שהקשה על מ"ש הטור סתם יחיד ומהש"ס והפוסקים משמע דדוקא גדול הדור וע"ז תירץ דבגדול הדור אמרינן מן הסתם שהכל מסכימים אליו אבל אם התנו בפירוש גם בשאר יחיד הוא כן ומה שלא כתב הטור דבגדול הדור מסתמא אדעתא דידי' קאתו מפני שלא רצה ליתן דבריו לשיעורין יעו"ש וא"כ בע"כ הטור מיירי בהתנו בפירוש אבל לדעת הטו"ז דכונת הטור שהצבור מנוהו להתעסק ולצוות בבנין ומש"ה יש כח בידו למכור הדק"ל הרי בגמ' מוכח דז"א רק בגדול הדור ומנא לי' לרבינו הטור ז"ל לפסוק הכי בכל יחיד המתעסק ודברי הטו"ז צריכים לי תלמוד. ואולם לפי פירושי החדש בגמרא דעת הטו"ז נכונה וישרה דבקושטא לא היתה כונת רב אשי דמשום גדולתו בתורה מצי מזבין לה אלא משום טרחתו הגדולה שהי' לו בהבנין וע"כ לאו דוקא גדול הדור אלא כל איש ואיש המתעסק ומצוה בבנין ביהכ"נ ויגע ומתאמץ בכל כחו להחיש הגמר יש יכולת בידו למכור דמסתמא הכל מסכימים אליו דבודאי כשהוא גמר בדעתו למוכרו הי' נראה לו תועלת בזה. ורבינו הטו"ז אע"ג שרחוק לומר שכיון דעתו לזאת שהרי לא ביאר כלל דברי רב אשי כמו שבארתי אעפ"כ פלטה קולמסו הקדושה דין אמת אם פירושי בגמרא הוא אמת. ואחר שרשמתי זאת בקונטרסי זה כ"ז שנים מצאתי עתה בהעתיקי הדברים שהביאו האחרונים בשם ספר חמד משה שהשיג על הטו"ז והחליט דלאו כל יחיד שוה לענין זה בסתם אם לא שהוא חשוב כר"א בדורו דודאי גבאי בעלמא אף שהוא מתעסק ומצוה בבנין מ"מ לאו משום הכי כ"ע אדעתא דידי' נותנים ע"כ דבריו. ואני אומר דבודאי לפירוש רבותינו הראשונים ז"ל כן הוא אבל לפ"מ שבארתי ויכול להיות דגם רש"י והרא"ש ז"ל שסתמו בארו כן וכ"מ דעת הטור שפירש כן הרי דינו של הטו"ז דין אמת דמסתמא מיירי במי שמתעסק בבנין ביהכ"נ באמונה ומצוה על העובדים למהר מעשיהם. וידעתי כי איני כדאי לחדש דבר מעתה מ"מ אני בער ולא אדע מדוע מאסו הראשונים ז"ל פירוש זה ובחרו לפרש דרב אשי דיבר מגדולת תורתו. איברא לדעת הסוברים דאפי' בנו אותו בני העיר משלהם מ"מ אין יכולים למוכרו שמא יש אחד בסוף העולם שמעכב דהגם שלא נתן לצורך הבנין אפ"ה יש לו זכיי' בגווי' לפי שביהכ"נ דכרכים נבנה ע"ד כל העולם והכי איפסיקא הלכתא בש"ע שפיר י"ל מה שלא רצו לפרש כוותי משום דאותו אחד אפשר שלא ידע מעובדא דר"א בביהכ"נ כלל ולכן הוכרחו לפרש מפני גדולתו הנודעת בכל העולם וכמ"ש במג"א ס"ק י"ב. אמנם לדעת רבים מן הפוסקים שסוברים דדוקא אם אחרים נתנו לבנינו מעכבין הרי מי שנתן ודאי ידע דרב אשי הוא המתעסק ואיך הוא עמל להחיש גמר הבנין. וצ"ל דהי' דחיקא להו לרבותינו לבאר לשון אדעתא דידי קאתו דקאי על טרחתו הרבה וטפי משמע להו דקאי על כבודו ועצמו של רב אשי וק"ל:

ההיא בי כנישתא זוטי הוה ואינהו עבדוהו. כתב הרא"ש ז"ל ה"פ בי כנישתא זוטא הוה ולא היו נכנסין בה אלא אותן בעלי אומניות. והיינו לשיטתי' דעיקר תלי' אם באים שמה מעלמא להתפלל אבל ממה שמסיים ואינהו עבדוהו משמע דתלי' בנתינת אחרים מעות לבנין. וצ"ל משום דהרא"ש ז"ל ודעמי' מודים דמי שנותן מעות מעכב והכי מוכח להדי' ממ"ש ואפי' הוי ידוע וכו' ע"ש וק"ל והלכך בכרך אפי' זוטא אם היו אחרים נותנים לבנינו הי' דינו כביהכ"נ גדולה של כרכים וע"כ איצטריך לשנויי דתרויהו ליתניהו התם דבי כנישתא זוטי הואי ולא נכנסו אחרים להתפלל וגם אינהו עבדוהו משלהם ואחרים לא נתנו להם כסף ומלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו משמע דלשיטה זו פי' ואינהו עבדוהו בשביל עצמן לא על דעת כל העולם הבאים לעיר וע' באור הגר"א סי' קנ"ג ס"ז פי' ג"כ הכי ובעניותי נ"ל יותר נכון כמו שבארתי דגם שיטה זו מודה דנתינת מעות מהניא אפי' אם אין באים שמה וע"כ אמר דעבדוהו בלבדם בלא סיוע אחרים. ועטו"ז שם סק"ו שהביא הך דבי כנישתא זוטי דאפי' בכרך יכולים למוכרה וחידוש דלא סיים למילתי' שאם נתנו להם דינו כגדולה של כרכין וכדמוכח מפשטות הדברים ואינהו עבדוהו ולא ידעתי מ"ט רבינו הב"י ז"ל בשלחנו הטהור לא זכר מאומה מזוטא בכרך. וזהו טעמו של המרדכי ישן הובא ביתה יוסף דביהכ"נ של כפרים אפי' נתנו לבנינו מסתמא ע"ד בני הכפר נתנו ע"ש ופסקו הרמ"א ז"ל בהגהותיו. והיינו משום דקשיא לי' למה מוקי רשב"ן מתני' בביהכ"נ של כפרים ומחלק בינו ובין של כרכים טפי הו"ל לפלוגי בכרך גופי' בין זוטא לרבה א"ו משום דאז לא יהי' חילוק רק באופן שלא נתנו אחרים לבנינו אבל אם נתנו אזי גם בזוטא אין יכולים למכור מש"ה מוקי מתני' בכפרים דאז אפי' נתנו יכולים למכור משום דמסתמא ע"ד אנשי הכפר נתנו וכדברי המרדכי ישן. ואולם לשיטת הסוברים דדוקא בנתנו מעות מעכבין א"ש בפשיטות הא דאמר ואינהו עבדוהו אך מ"ש זוטי הוה אינו מובן דהרי לשיטה זו אפי' אם באו שמה מעלמא כיון דאינהו עבדוהו משלהם יכולים למוכרו וכבר הרגיש בזה הרשב"א ז"ל בחי' וכתב ולפי פירוש זה נ"ל דההוא זוטא ל"ד אלא אינהו עבדוהו דוקא וא"נ זוטא דוקא כלו' דקטנות' במקום שיש גדולים מוכיח עלי' דלאו דרבים דעלמא ניהו דרבים דאתו לכרכים לבי כנישתא רבא דכולהו עיילי בי' בההוא יהבי עכ"ל. ומן התימה על הגאון ז"ל בקרבן נתנאל אות ה' שהניח שיטה זו בקושיא מהא דמשני זוטי הוה ואישתמיטתי' דברי הרשב"א ז"ל שהיו אז נגד עיניו המאירות כמו שרמז באות ג' ע"ש:

לפיכך זכה בנימן וכו'. המהרש"א ז"ל בזבחים דף ג"ן הקשה ב' קושיות וז"ל קצת מגומגם דממה שאמר והי' מצטער עלי' בכל יום משמע דידע בנבואה שיהי' כל המקדש בחלקו חוץ מאותה אמה והיאך קאמר אח"כ שזכה מחמת צער זה ליעשות אושפזיכן להקב"ה ובסוטה פרק א"ר ניחא טפי דקאמר דמשום שירד שבטו של בנימן תחלה לים לפיכך זכה וכו' עכ"ל והיא קושיא עצומה וגם שהסוגי' דסוטה סותרת לסוגי' דידן. ונלע"ד ליישב הכל בחדא מחתא עפ"מ דאיתא בזבחים דקי"ח ע"ב כי אתא רב דימי אמר רב בג' מקומות שרתה שכינה על ישראל וכו' ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימן וכו' ומסיק הש"ס כתנאי חופף עליו זה מקדש ראשון כל היום זה מקדש שני ובין כתפיו שכן אלו ימות המשיח רבי אומר חופף עליו זה העוה"ז וכו' כלומר כל מקום ששרתה שכינה ואף שילה ונוב וגבעון ומשמע התם דהלכתא כרבי דרב קאי כוותי'. והשתא ניחא דמפני שירד שבט בנימן תחלה לים לפיכך זכה בנימן הצדיק להיות אושפזיכן לשכינה בבית המקדש וכדאמר בסוטה והוא ידע בנבואה שיהי' כן והי' מצטער על רצועה שיוצאת מחלקו של יהודה וע"י אותו הצער זכה שתשרה שכינה בחלקו גם בשילה ונוב וגבעון ובהכי מיירי בשמעתין וא"ש ב' הקושיות כמובן למעיין. וראי' לדברינו דלפי דברי רבי דגם בשילה הי' בנימן אושפזיכן לשכינה אמר שם בגמ' שרצועה היתה יוצאה מחלקו של יוסף לחלקו של בנימן וא"כ מדוע לא מצינו שהי' בנימן הצדיק מצטער רק על רצועה של יהודה ולא על רצועה זו של יוסף א"ו דאת זה לא ידע משום דלא הראו לו רק חלקו בביהמ"ק שנתנו לו מפני שירד שבטו לים תחלה רק ע"י הצער על הרצועה זכה להיות אושפזיכן להקב"ה גם בשילה ואע"ג דמסיים שם בגמ' והיינו דכתיב תאנת שילה כבר פירש"י ז"ל שם שהיו מתאנחין בזוכרם אכילת קדשים שהיתה במקום מראיתו והיינו ששבט בנימן הי' מצטער על הרצועה של יוסף אבל בנימן הצדיק עצמו לא מצינו שנצטער אלא על רצועה של יהודה משום שלא זכה לחלקו בשילה עד אז וכמו שבארתי בס"ד:

אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו וכו' אבל מכרו זט"ה במא"ה וכו'. כתב הרא"ש ז"ל בביהכ"נ של כפרים איירי אבל של כרכים לא מהני מידי טובי העיר למוכרו. ובקובץ על יד החזקה פי"א מתפלה כתב דהתוס' מפרשים דרבא קאי גם אכרכים דהכי מוכח מדבריהם במס' ב"ב דכ"ג סוע"א בהא דאמר שם בגמ' דרבים מחלי וכ' תוס' בזט"ה והביאו ראי' ממגילה אע"ג דהתם בשל הרכים מיירי ש"מ דמפרשי הכא גם בכרכים ושוב הביא מ"ש בתו"ח לגי' הרי"ף דס"ל דהך דהכא לא קאי כ"א אכפרים וסיים אבל שיטת התוס' ברור דגם אכרכים קאי רבא ע"כ דברי הגאון בעל הקובץ ז"ל. ובעיני נראה דגם התוס' סברי כהרא"ש אלא דאזלי לטעמיהו בסוגיין בד"ה כיון שכתבו ב' טעמים אי משום דשל כרכים שנעשה ע"ד רבים חמורה קדושתו אי משום שרבים נותנים בבנינו ויכולים לעכב במכירתו וב' טעמים אלו לא שייכי רק בביהכ"נ אבל לא ברה"ר דמאי חמורה קדושתו שייך התם וגם ודאי רק בביהכ"נ מסתמא נתנו בני העולם לבנינו לא ברה"ר ולכן שפיר כ' תוס' דזט"ה יכולים למחול ומה שהביאו משמעתין לאו דדמיין ממש אהדדי רק הביאו ראי' מדחזינן דזש"ה יש רשות בידם בשל כפרים למכור לחלוטין דתפקע קדושתה והדמים יוצאי' לחולין ע"כ גם שם יש להם כח זה ואפי' בשל כרכים דהתם אין חילוק משום דלא שייכי הני ב' טעמי. ואולם הרא"ש ז״ל שכ' כאן טעם שלישי דבני העיר הקדישוהו לדעת כל העולם ודאי טעם זה שייך גם ברה"ר שנעשה לדעת כל העולם ושמא יש א' בסוף העולם שמעכב מש"ה לא גרס התם א"נ אחולי אחיל גבי' וכן הרי"ף ז"ל דלא גרס לה מסתמא אית לי' נמי הכא טעמו של הרא"ש וזה ברור. ויש לתמוה על הגאון בעל הקובץ שהביא שם תחלה בעצמו ג' הטעמים ולא הרגיש דדוקא טעם ג' שייך גם ברה"ר אבל ב' טעמי התוס' לא שייכי התם וא"כ אין ראי' שחולקים על הרא"ש במ"ש דבביהכ"נ של כרכים לא מהני זט"ה שיוכלו למוכרו וק"ל:

רש"י ד"ה אבל מכרו תורה. תוספתא מעלין וכו' זהו תוספת מאחד תלמידי רש"י ז"ל ומש"ה מסיים עד כאן כלו' ע"כ תוספתא שנתוסף בתוך דברי רש"י וכ"ה גם בגמרא תוספתא ובמעמדות וכו' וכן מצינו בכ"מ תוספות בדברי רש"י ז"ל וז"ב כשמש וכ"כ גם בטו"א שיש כאן בפירש"י תוס' מאיזה חכם. ומ"ש בפני יהושע באמצע הדיבור מש"ה מייתי שפיר ראי' מתוספתא עכ"ל בע"כ אשגרת לישן הוי ויש להגיה בלשונו שלא יהא במשמעות שהי' חושב דברייתא היא הנקראת תוספתא איברא דהמשך דברי הפ"י לא משמע כן ויש לתמוה עליו ז"ל בזה. גם סתימת לשון הגאון מהרי"ב ז"ל שהגיה וכן אי' בהדי' במנחות וכו' וכן בשבת כ"א כתב רש"י וכו' משמע לכאורה דכונתו להראות דרש"י עצמו הביא ממנחות וכאן הביא מתוספתא אבל יש לדחוק בפירוש דבריו שמתמה על החכם המוסיף שכ' להיפך מהגמ' דמנחות וגם לא ראה מ"ש רש"י בשבת. עכ"פ ז"פ דהיינו תוספתא בדברי רש"י מאיזה חכם:

בד"ה וכן במותריהן. לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה. כבר בארתי במשנה באופן א' דרש"י ז"ל גילה בזה דעתו הרמה דהגם שבעיקר הדמים מעלין דוקא אבל בהמותר מורידין הוא דלא הא לעלויי לא בעינן ע"ש בדברינו. ולכאורה יש להשיב ע"ז מדברי רש"י בגמ' לא שנו דאין מורידין דמים מקדושתן וכו' והתם בעיקר הדמים איירי ומ"מ דייק לכתוב דאין מורידין משמע דס"ל דמעלין ל"ד. ברם בקושטא מצינן למימר דלעולם דעת רש"י ז"ל כרוב הראשונים דמעלין דוקא אלא דנקיט הכי משום סיפא דדברי רבא דאם מכרו זט"ה במא"ה יכולים אפי' להוריד את הדמים:

בד"ה אני לא שמעתי. משום דבית של קודש הוא וכו'. עטו"א מ"ש דרש"י ביומא לא פירש כן ועתו"ס ב"ק דפ"ב ע"ב מ"ש לר"י דגם ביהמ"ק נתחלק אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתי' כדאמר התם עכ"ל וכ' ע"ז המהרש"א ז"ל לא מצאתיו שם ועפ"י שנדחק לפרש כונת התוס'. אבל לע"ד הדבר פשוט דהאי התם הוא כמו בעלמא וכונת התוס' על המדרש שהובא בתוספות ישנים יומא די"ב ע"א בד"ה הא בתי כנסיות עיי"ש ורשום שם אבות דר"ן פל"ה וילקוט ברכה: ע"ב.

גמ'. התם משום פשיעותא. בריש ב"ב אי' תרי לישני א"ד משום פשיעות' וא"ד משום צלויי והרמב"ם ז"ל לא הביא רק טעמא דפשיעותא וכ' בכ"מ דהכי מוכח בסוגי' דב"ב ובפ' בני העיר ע"ש וע' בנימוקי יוסף גם כל הפוסקים השמיטו טעמא דמשום צלויי והמעיין יראה דמהש"ס אין ראי' רק דחיישינן לפשיעותא אבל אכתי אינו מוכרח דלא חיישי' גם לצלוי וא"כ תמוה על הפוסקים שלא הזכירו גם טעם זה למען דעת שיש לחוש לו במקום שיסור הטעם דפשיעותא. ואם נפשך לומר דא"צ לזה משום דאין מציאות שיחול טעם דצלויי היכא דלא שייך משום פשיעותא. דגם לדעת המג"א ז"ל סי' קנ"ג ס"ק ל"ב בגי' הרמב"ם דאם התחילו לבנות יגמרו ולא ימכרו לפדיון שבויים מ"מ אכתי גם בכה"ג שייך פשיעותא שמא יקרה אונס כמ"ש במג"א סי' קנ"ב סק"ה וא"כ אין נ"מ בטעמא דצלויי. ז"א דאכתי משכחת לה כגון שהבטיחה המלכות לבנות ביהכ"נ ותו ליכא למיחש לפשיעותא דמלכותא לא הדרא בי' כדאמר התם ועדיין יש לחוש לטעמא דצלויי שאין להם מקום להתפלל כל זמן הבנין. ואל תשיבני א"כ אמאי לא אמר בגמ' שם איכא ביניהו כה"ג דשמא אכתי לא ס"ד דהש"ס דמלכותא לא הדרא בי' ותו דכיון דעביד נ"מ דאיכא דוכתא לצלויי לא חש למיעבד נ"מ אחריתא וכה"ג מצינו בכמה דוכתי וכמ"ש במחהש"ק סי' קנ"ב שם. והשתא הדק"ל על הרמב"ם וטוש"ע שלא זכרו טעמא דצלויי. ושמא יש לומר דמשמע להו שאין לחוש לחומרת ב' הלשונות וכיון שהוכיחו מהגמ' דחיישי' לטעמא דפשיעותא ממילא מוכח דליתא לטעמא דמשום צלויי כלל וכנלע"ד נכון. שוב אחז"ר ראיתי בחידושי הרמ"ה לב"ב שהוכיח ג"כ כמו מרן הכ"מ ז"ל ומשמע דעתו דכיון דמצינו דחיישינן לפשיעותא ש"מ דזה הטעם עיקר ולא חיישי' לאידך טעמא דאלת"ה אין שום ראי' דאע"ג דמוכח דחיישי' לפשיעותא אע"ג דאיכא דוכתא לצלויי אבל אכתי מנלן דאי ליכא פשיעותא ל"ח לטעמא דצלויי והאי דמרימר ומר זוטרא לא שייך בי' טעמא דצלויי וגם לא פשיעותא לפי הנוסחא דאיכא דוכתא לצלויי כמ"ש בנימוק"י ובש"מ בשם רשב"א א"ו כאמור והיינו כמ"ש מסברא דנפשאי. ואולם הרמ"ה ז"ל הוסיף להביא ראיה מכרחת מההיא דהורדוס דכיון דלא הוי שייך בי' פשיעותא דמלכותא לא הדרא בי' הי' מותר לו לסתור ביהמ"ק אע"ג דלא הוה דוכתא להקריב קרבנות תמידין כסדרן אלמא דלא חיישי' לטעמא דצלויי ע"ש וזו ראי' חיובית. וע' בתורת חיים שם שהקשה על בבא בן בוטא מ"ט לא חייש שלא יקריבו קרבנות כל זמן הבנין ותירץ עפ"י פסק הרמב"ם שמקריבין אעפ"י שאין בית ועפמ"ג סי' קנ"ב שכתב כן מדעתו הרחבה. אבל לפי דברי הרמ"ה א"צ לזה דלא חיישינן כלל לטעמא דצלויי ומהתימא על הפמ"ג מה הקשה כיון דקיי"ל כטעמא דפשיעותא. ומה שלא תירץ הרמ"ה כהתו"ח יכול להיות דס"ל כהראב"ד בהלכות בית הבחירה דבמקדש לכ"ע לא קידשה לע"ל ולשיטתו הניח בפמ"ג בצ"ע אבל דעת הרמ"ה דלק"מ דהטעם הוא רק משום פשיעותא אך לשיטת הרמב"ם יש לתרץ כהתו"ח. וראיתי למי שהתפלא על הרמ"ה מהא דמקריבין אעפ"י שאין בית. ומלבד שנעלם ממנו דכבר קדמוהו התו"ח והפמ"ג בזה גם לא ידע שהראב"ד חולק על הרמב"ם בזה והרמ"ה מצי סבר כהראב"ד ז"ל. ואולם רבינו הפרמ"ג ז"ל כתב דליכא למימר דטעמא רק משום פשיעותא לא משום צלויי דהא בורכא דאכתי איך ביטלו מ"ע דהקרבת תמידין וקטרת בכל יום כ"ז שעוסקין בבנין. ודבריו צודקים מאד דלשיטת הראב"ד ז"ל הקושיא עצומה ומאי מהני מ"ש הרמ"ה ז"ל דקיי"ל כמ"ד משום פשיעותא ולא חיישינן כלל לטעמא דצלויי הניחא בתפלה שיוכלו לקיים מצות תפלה ביחיד ותפלה בצבור הוי לכ"ע רק מדרבנן אבל מ"ע דאוריתא דתמיד וקטרת בכל יום איך ביטלו בכל זמן הבנין ששהא בו שלש שנים וזה פלאי ובצדק הניח רבינו הפמ"ג ז"ל זאת בצ"ע. ונלע"ד ליישב בטוב טעם דאפי' לדעת הראב"ד שסובר דקדושת ביהמ"ק לא קדשה לע"ל אפי' למ"ד קדושה שניה קידשה לעת"ל ומש"ה אין מקריבין כשאין בית מ"מ ז"א רק אחר החורבן דאז נסתלקה קדושת עזרא אבל כ"ז שלא נחרב אע"ג שסתרו הורדוס כיון שסתרו ע"מ לבנותו לא נסתלקה הקדושה שקידשה עזרא ואפי' הראב"ד מודה שהיו יכולין להקריב כל זמן ששהו בבנינו וז"ב בעיני וביותר מוכרח כן לפמ"ש שם בהשגות סופ"ו מה' בית הבחירה בטעמא דמילתא וז"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' לרבי יוסי דאמר קדושה שני' קידשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהי' יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם עכ"ל הטהור ולפ"ז בודאי לא שייך כן רק אחר החורבן אבל בהיות המקדש עומד על תלו אלא שסתרוהו ע"מ לבנותו אין ספק דגם על אותו זמן קידשו עזרא ומילתא דמסתברא היא שהי' מולה על דעתו שיצטרכו לפעמים לתקן הבנין ובודאי קידש גם על אותו זמן וחידוש על הפמ"ג שלא ירד לזה. אך על הרמ"ה נשאר לפלא איך הי' ניחא לי' שלא הקריבו אז וכתב דהוי דומיא דביהכ"נ דליכא דוכתא לצלויי והרי גם בלא דינא דרב חסדא איך ביטלו תמיד וקטרת א"ו שהקריבו וכל קושית הגמ' היא רק מדינא דר"ח ושפיר שמעינן דחיישינן גם לפשיעותא וכדמסיק הרמ"ה ז"ל. אבל אכתי אין הכרח דל"ח לחומרא גם לטעמא דצלויי. וצ"ל כמש"ל דלב' הטעמים מסברא ל"ח ושוב הוי גם זו ראי' שלילית לא מכרחת וככל ראיותיו האחרות. ובאמת גם בלא זה יפה הקשו התו"ח והפמ"ג דאפי' לפ"מ דקיי"ל כטעמא דפשיעותא מ"מ אכתי למ"ד משום צלויי מה יעשה בעצת בבא בן בוטא וחידוש על הרמ"ה שלא הרגיש בזה. ושוב עיינתי בתו"ח וראיתי שהקשה באמת למ"ד משום צלויי ויעו"ש. אך מה שיישבתי בס"ד הוא נכון מאד דאפי' למ"ד לא קלע"ל מ"מ כל זמן הסתירה ע"מ לבנות לא בטלה הקדושה וא"צ למה שנדחק בתו"ח למ"ד זה שעשו קלעים וכדאמר ר"א דלפמ"ש בעניותי דוקא בבנין בית שני עשו קלעים משום דבחורבן בית ראשין בטלה הקדושה אבל בזמן תיקון הורדוס לא היו צריכין לקלעים דלא בטלה אז קדושת ביהמ"ק שיבנה בבי"א. ועמחהש"ק סימן קנ"ב סק"ב שהחליט דס"ל להש"ס דלכ"ע חיישינן לטעמא דצלויי ודבריו תמוהים במחכ"ה ז"ל דמסתימת כל הפוסקים שלא הזכירו טעם זה לא משמע כן. ותו דהרשב"א שהביאו בש"מ והנימוק"י שלא רצו לסבול דמרימר ומר זוטרא סברי טעמא דצלויי והרשב"א כתב שהם שני הפכים משמע דס"ל דמ"ד פשיעותא לא בר כלל טעמא דצלויי. ועכ"מ פי"א מתפלה דמרימר ומ"ז סברי משום צלויי וחידוש שלא זכר שר דברי הרשב"א והנימוק"י. שוב ראיתי שבביתו הגדול סימן קנ"ב הביא דבריהם. ועמ"ש בסמוך בס"ד עוד בענין זה:

אתא לקמי' דר"פ ואסר לי' לקמי' דר"ה וכו'. יש להבין מ"ט אסרי לי' כיון דבכה"ג לא שייך פשיעותא ודוחק לומר דאינהו ס"ל דגם בזה איכא למיחש לפשיעותא דלא משמע שיחלוקו בסברא דחזינן דרמי בר אבא חשב דכה"ג ליכא פשיעו'. וגם יש להבין דעת הרמב"ם וטוש"ע שהשמיטו לגמרי דין זה בלתי הרמ"א ז"ל הביאו ומדוע לא זכרו הם ז"ל הדין דאבעי' לי' לרמי ור"פ ור"ה פשטו לי' לאיסורא. שוב ראיתי בב"ח שהעיר בזה וז"ל ואיכא לתמוה מאיזה טעם אסרוה כיון דליכא למיחש לפשיעותא ותו קשה אמאי לא כתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם להך פשיטותא וכו' וצ"ל דמפרשים הך עובדא בדליכא דוכתא לצלויי אבל בדאיכא דוכתא לצלויי פשיטא דשרי כיון דליכא למיחש לפשיעותא והכי מוכח בהג"א שכתב לשם וכן אסור ליקח אבנים מב"ה ישנה כדי לבנות בחדשה כי ליכא דוכתא לצלויי עכ"ל וכו' עכ"ל הב"ח ז"ל וכ"כ גם בטו"ז וע' מראה הפנים בשמעתין שכיון לזה בביאור ההג"א ולא ראה דברי הב"ח והט"ז. ואולם ההג"א בשם או"ז יחיד הוא בדבר וכל הפוסקים לא חששו לטעמא דצלויי ואדרבה מעובדא דרמי בר אבא הוכיחו דקיי"ל כא"ד משום פשיעותא וכמו שכתבתי לעיל ונפלאתי על רבינו הב"ח שהחליט כדעת ההג"א והלא מדברי כל הפוסקים משמע דלא חיישינן לטעם משום צלויי וכן הרי"ף והרמב"ם שעליהם יוסב תירוץ הב"ח כתבו רק טעמא דפשיעותא ולא זכרו משום צלויי כלל ואי איתא דר"פ ור"ה חיישי להאי טעמא איך לא הזכירו מזה וא"כ הדק"ל. ולכאורה הי' נראה להסכים לדעת המג"א סי' קנ"ב סק"ה דבכל גווני שייך פשיעותא דהיינו שמא יארע אונם ולא יבנו וזהו טעמם של ר"פ ור"ה שאסרו למיסתרי' לעתיקא ולאתויי ליבני וכשורי מינה לעיולי לחדתא הגם דלא שייך פשיעותא כמשמעו שיפשעו מלבנות אבל יש לחוש לאונס ומש"ה שינו הפוסקים וכ' שמא יארע להם אונס כדי לכלול גם האי דרמי ע"ש היטב והשתא שפיר השמיטו הפוסקים דין זה דכבר כללוהו במ"ש שמא יארע להם אונס. אמנם ד"ק של רבינו המג"א ז"ל הם דחוקים במחכתה"ק דבגמרא לא מצינו האי חשש דאונס רחוק ופשיעותא היינו שיפשע ויתיאש ולא יבנה ובהדיא אמר בגמ' ריש ב"ב גבו זוזי ומחתי דלא שייך פשיעותא רק דילמא איתרמי מידי דמצוה אבל אונס מאן דכר שמי' ומ"ש בפמ"ג שם דהוא רק דרך משא ומתן אבל להלכה חיישינן שמא יארע אונס גדול אינו נראה לפע"ד והוא דוחק מבואר. והא דכתבו הפוסקים שמא יארע אונס ושינו לישנא דגמ' נראה בעיני דכונתם לכלול גם גבו זוזי ושריגי ליבני לאיסורא דאע"ג דליכא למיחש שיפשעו ויתיאשו מ"מ איכא למיחש שיארע אונס דהיינו פדיון שבויים או מצוה אחרת ואז ימכרו הלבנים ולא יהי' להם מה לבנות וזה נראה אמת בכונת הפוסקים בעזרה"י. ומעתה הדק"ל אמאי השמיטו הפוסקים דין דסוגיין דפשטו לי' לרמי לאיסורא. ואין לומר דהרמב"ם סמך על מה שהביא שם דגם כותל אחד אסור לסתור עד שיבנה החדש וא"כ כבר ידעינן דבכל אופן שייך פשיעותא. דמ"מ עדיין ס"ד דדוקא בכה"ג אבל אם כל סתירת הישן הוא כדי להשים אבניו בבנין החדש ליכא למיחש לפשיעותא. ועוד דאכתי קשה על הטוש"ע שלא הביאו הך דגם כותל אחד אסור לסתור. והואיל דאתא לידן הנה מרן הכ"מ ז"ל רשם לשון הרמב"ם זה ולא הערה מקורו גם בב"י כ' בשם הרמב"ם דגם כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואח"כ סותר הישן ולא העיר איזה מקור בינה זו. אבל הדבר פשוט שיצא לרבינו דין זה מסוגיא דידן כמובן למשכיל דמשמעות עובדא דרמי בר אבא שהי' ביהכ"נ בנוי ולא הי' חסר רק להשלים קורות ולבנים וע"כ אבעי' לי' ופשטו לי' לאיסורא אלמא דגם בכותל א' אסור. ועוד דהכא ליכא פשיעותא דמסתמא כשכל סתירתו הוא לבנינו של זה לא יתעצל ואפ"ה אסרו מטעם שכתב המג"א שמא יארע איזה אונס שיעכבו מלבנות או מטעם שאבאר אי"ה לקמן דילמא מיתרמי פדיון שבויים וא"כ ממילא מוכח דגם בכותל א' הגם שהסברא נותנת שלא יניחו ביהכ"נ שיש לו ג' כתלים בלא כותל רביעי מ"מ חיישי' שמא יארע אונס או מידי דמצוה ולא יבנו הכותל. איברא בפמ"ו רמז לדברי הרא"ש בב"ב שכ' דכותל להרחיבו הוי כתיוהא ע"ש וצ"ל דהרא"ש ז"ל סובר דלא דמי להכא דכיון שביהכ"נ בנוי על תלו רק כותל אחד חסר הוי דירתא דאינשי דלא מזבני ואין חשש וזה ראי' לדברי משא"כ להמג"א ז"ל גם בכולל א' שייך אונס. אך דברי הרא"ש ז"ל לא הבנתי מ"ש א"א בלא סתירה כגון להרחיב הכותל והרי אפשר כמ"ש במג"א שם סק"ג ויש ליישב קצת וק"ל וצ"ע. עכ"פ ברור בעיני דמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל דין דכותל א' ושוב ראיתי בחידושי הרב המאירי ז"ל שכתב אפי' בנה את החדשה ולא השלים קירויו עדיין וחסרו קורות ולבנים ורוצה להסיר קורות של זו כדי להשים על זו אינו רשאי עכ"ל הרי שמפרש עובדא דרמי בכה"ג וכמו שבארתי מתחלה דממש דין הרמב"ם מבואר בזה. ניהדר לענין מה דקשה שהשמיטו הפוסקים דין שלפנינו. וזאת תורת העולה במחשבתי ליישב דעתם בהקדים ליישב מדוע אסרו באמת גם לסתור כדי ליקח הלבנים לבנין חדש אע"ג דלא שייך חששא דפשיעותא. ונ"ל דהטעם משום דחיישינן שיצטרכו לפדיון שבויים ואז ימכרו הבנין החדש בטרם ישימו בו הלבנים האלה, דאע"ג שפסק המג"א בסי' קנ"ג דכיון שהתחילו בבנין אין מוכרים אלא גומרים אותו עד תכליתו. אבל הגירסא הכתובה לפנינו בספרי הרמב"ם אינה כן רק אם בנו וגמרו אז לא ימכרו ש"מ דאם עדיין לא גמרו לא יגמרו דאינו קרוי עדיין דירתא דאינשי ומזבני לה וכ"פ המחבר בש"ע גם בטו"ז יו"ד סימן רנ"ב הסכים כן דכ"ז שלא נגמר מוכרים אותו לפדיון שבויים. וא"כ כבר מבוארים יפה דברי הגמרא דהכא דרמי בר אבא לא ידע מזה והי' סובר דלבנים וקורות אלו שנוטל מביהכ"נ הישן כדי לשומם בחדש ודאי לא ימכרם לשום מידי דמצוה וגם הבית החדש שהתחיל לבנות לא ימכור וע"כ רצה לומר דשרי ול"ש פשיעותא ואינהו קפשטי לי' דאסור משום דכל זמן שהבנין לא נגמר מוכרים אותו. ולפ"ז הרמב"ם ז"ל שכתב בהדי' בהלכות מתנות עניים בנו וגמרו לא ימכרו ומשמע דאם לא גמרו ימכרו שוב לא הוצרך להביא דין זה שלא יסתרו ליתן הלבנים בבנין דאכתי יש לחוש שימכרו לפדיון שבויים וכמו שהזכיר חשש זה בדבריו שמא יארע אונס וכדפרישית לעיל וכן רבינו הב"י שכתב ג"כ בנו וגמרו לא הי' צריך להביא זה. גם הטור אע"ג שביו"ד סימן רנ"ב לא כתב וגמרו מ"מ משמעות לשונו אבל אם בנאוהו כבר וכו' דהיינו שהבית עומד הכן לכנוס בו להתפלל וע"כ גם הוא ז"ל לא הביא דין שלפנינו וזה נכון לפע"ד בישוב השמטת הפוסקים. וע' ראש יוסף כאן שהקשה על המג"א שפסק בנו יגמרו א"כ אמאי אסרו ר"פ ור"ה יעו"ש. ונפלאתי שנעלמו ממאור עיניו לפי שעה דברי המג"א סי' קנ"ב סק"ה דחיישינן לאונס והוא ז"ל עצמו באשל אברהם שם כתב דדברי הש"ס דרך מו"מ בעלמא כמו שהבאתי לעיל ואע"ג דפשטא דלישנא דהש"ס משמע שהטעם דילמא מתרמי פדיון שבויים וכדעת הרב ז"ל וכמו שכתבתי גם אני העני מסברא דנפשאי מ"מ אין להקשות מסוגי' זו על המג"א ז"ל שביאר בפירוש דטעמא משום חשש אונס:

והנה בירושלמי גרסינן ביישנאי שאלין לר' אימי מהו ליקח אבנים מביהכ"נ זו ולבנות בביהכ"נ אחרת אמר לון אסור א"ר חלבו לא אמר ר"א אלא מפני עגמת נפש וזהו דלא כדמשמע בגמ' דידן דמדינא אסור וכתב במראה"פ דפליגי בהני תרי לישני יעו"ש אבל כבר בררתי בס"ד דגם גמרא דידן סבר כלישנא דמשום פשיעותא ומ"מ אסרו מדינא. אכן לפ"מ שבארתי י"ל דהירושלמי סבר שאם בנו יגמרו וכגי' המג"א ברמב"ם וחשש אונס שהמציא המג"א לא ס"ל להירו' ומש"ה אמר דשרי מדינא אבל הש"ס דידן סבר דוקא בנו וגמרו הא כ"ז שלא גמרו מוכרין וע"כ ס"ל דאסור מדינא דילמא מתרמי מידי דמצוה וזה דבר נכון בס"ד. ואולם יש להעיר הא חזינן דהירושלמי דמתיר מדינא מ"מ קאמר דרבי אימי אסר מפני עג"נ ופירשו הק"ע והפ"מ שלא יהא המקום חרב וכדמסיים בירושלמי גופי' מפני חורבן אותו מקום ואיכא למידק על הפוסקים שהשמיטו זה דלא מצינו בש"ס בבלי חולק אהא. איברא דר"פ ור"ה אסרו מדינא אבל עכ"פ נ"מ היכא דשרי מדינא כגון דחזו בה תיוהא ויכול להיות דמשום חורבן אותו מקום אסור כדי לבנות במ"א והורדוס בנה ביהמ"ק באותו מקום ואין בו משום עג"נ ורב אשי בנה בי כנישתא דמתא מחסיא באותו מקום ובירו' רצה לאסור במ"א ואפי' אם מותר מדינא אסור ממ"ח ומדוע לא זכרו הפוסקים מזה. ונ"ל דרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל רמזו דבפי"א הי"ב כתב אין סותרין ביהכ"נ כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר ומשמע דמ"ש בהי"ג אבל אם חרבו יסודותיו או שנטו כותליו לנפול סותרין אותו מיד מיירי ג"כ בתרי גווני שיוכל לבנות החדש במקומו או במ"א וא"כ מה זה שסיים ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה שמא תדחק השעה וישאר חרב עכ"ל והלא אם בונין במ"א בכל אופן ישאר הישן חרב ואם תדחק השעה לא יהא השני בנוי מעיקרו כלל ומאי ישאר חרב שייך בהא והכי הו"ל לרבינו למינקט שמא תדחק השעה ולא יהא בנוי ולשון זה שייך בשני האופנים א"ו דבהי"ב אסר מדינא בב' האופנים שמא יארע להם אונס ולא יבנו (שים עיניך למה שלא כתב וישאר חרב משום דבגוונא לבנות במקום אחר גם בלא אונס ישאר הישן חרב) אבל בהי"ג אם נטה ליפול דמותר הגם שמדינא שרי גם כדי לבנות במ"א אבל ממדת חסידות אסור מפני עג"נ דחורבן אותו המקום אלא בונין דוקא במקום זה כמו שעשה רב אשי ולפיכך שפיר סיים שבונין במהרה שמא תדחק השעה וישאר חרב דעל בנין אותו מקום שייך החשש שישאר חרב ומרומזים דברי הירושלמי הנ"ל ודוק היטב:

חלופה וזבונה שרי. ע' בקרבן נתנאל אות י"א מ"ש על הטור ברמזים אמנם לפמ"ש בס"ד במשנה באופן האחרון בפשיטות ניחא דלהחליף על קדושה זו ממש יכולים שפיר ולא בעי' לעלויי וע' ביאור הלכה סי' קנ"ג סי"א מה שנתקשה בדברי הש"ע:

ואפי' למ"ד הזמנה מילתא היא. כתב בטו"א ק"ל דמשמע דפלוגתא דהזמנה שייך נמי בביהכ"נ וה"נ משמע לקמן גבי גבו והותירו ואמאי הא כיון דביהכ"נ קדושה דגופא היא ולא תשמישי קדושה משמע ודאי דכ"ע מודו דהזמנה מילתא היא דהא בפ' נגמר הדין ס"ל לאביי הזמנה מילתא ונפקא לי' מעגלה ערופה ואמרי' ורבא מ"ט לא גמר מע"ע אמר לך משמשי ממשמשי גמרי' לאפוקי ע"ע דגופה קדושה ומשמע דבדבר שהוא גופה קדושה מודה רבא דהזמנה מילתא היא וכיון שכן ביהכ"נ שהיא גופה קדושה יהי' מיתסרא נמי בהזמנה לכ"ע מיהו למה שפי' התוס' שם ניחא וכו' ע"כ קיצור לשונו ז"ל. ובהשקפה ראשונה עלה ברוחי ליישב עפ"מ שהקשה הרמב"ן דהא בקדושת הגוף לא מהני פדיון ומ"ט מוכרים ביהכ"נ להפקיע קדושתו והסכים דאין לביהכ"נ רק דין תשמישי מצוה שנזרקין אחר זמן מצותן והביאו הר"ן וחלק עליו ומסיק הר"ן ז"ל דחכמים נתנו לביהכ"נ דין קדושה מפני שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה מיהו מכירה מהני יעו"ש באריכות ולפ"ז י"ל דחכמים לא הטילו בו רק קדושת משמשי קדושה כמו שהקילו דמהני מכירת זט"ה ולא דמי לעגלה ערופה דהוי קדושת הגוף ולהכי לא מהני בה מכירה והדברים ישרים ולק"מ קו' הטו"א גם בלא דברי התוס' דסנהדרין. אח"כ ראיתי בהגהות מצפה איתן שקדם וזכה בתירוץ זה אלא שהוא ז"ל יישב עפ"י דעת הרמב"ן דלא הוי רק תשמישי קדושה ובמח"כ לא דק דלהרמב"ן ז"ל הוי רק תשמישי מצוה ולדעת הר"ן משמע לכאורה שהטילו בו חכמים קדושה גופה אך יש לחדש דגם להר"ן ז"ל לא הוי אלא תשמישי קדושה. ונ"ל להוסיף דאפי' אי יהיבנא להרטו"א ז"ל דביהכ"נ הוי קדושה גופה מ"מ לא דמי לעגלה ערופה שאין לה פדיון משא"כ ביהכ"נ דאפי' אם כבר התפללו בו יכולים למוכרו ולכן אפי' אם הזמינו הרי לכך הזמינו שיוכלו למוכרו כשירצו ולא הזמינו לקדושת עולם מש"ה ל"ד לע"ע ולא עדיף ממשמשי קדושה דלרבא הזמנה לאו מילתא היא. ואגב ארחין שמעינן מדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל דקדושת ביהכ"נ לא הוי אלא מדרבנן וע' משבצות זהב ריש הלכות ביהכ"נ. וראה זה פלא מצאתי בס' קרית ספר להגאון מבי"ט פי"א מהלכות תפלה שכתב תחלה דבתי כנסיות עשו אותם כתשמישי מצוה בזמן מצותן ומובן שלקח זה מדברי רמב"ן הנ"ל ושוב סיים ואפי' אחר חורבנן בקדושתן הן עומדים דכתיב והשימותי את מקדשיכם אע"פ שהן שוממין וכו' ואפשר דקדושת ביהכ"נ מדאוריתא דאעפ"י דבבית המקדש משתעי קרא הא רבי מקדשיכם בתי כנסיות ומדרשות וכו' עכ"ל ודברים אלו הם היפך דעת הרמב"ן והר"ן שכתבו בפירוש דקדושת ביהכ"נ היא מדרבנן ובודאי פשיטא להו דדרשה דמקדשיכם לרבות ביהכ"נ היא אסמכתא בעלמא וצ"ע. שוב ראיתי בספר יראים סימן שכ"ד והובא בחיי אדם דמצוה מדאורי' לירא מביהכ"נ ומשמע שם קצת דדרשה דתורת כהנים היא דרשה גמורה דביהכ"נ הוא בכלל מקדש ע"ש וקצת חידוש על הגאון במ"ז שם רס"י קנ"א שלא הביא מהיראים ויש ליישב דבריו ולבארם שיהי' סובר כשיטת שאר ראשונים דאסמכתא היא ודברי הרב קרית ספר ז"ל צריכים לי תלמוד:

שוב נתישבתי בדבר וראיתי דתירוץ הרב מצפה איתן ז"ל שכיונתי אליו מדעתי אינו מספיק דמלבד דפשט לשון הר"ן משמע שהטילו חכמים בביהכ"נ קדושה ממש ועוד דהטו"א הוכיח במישור מברייתא דלקמן דדוקא דלוסקמי ספרים וכו' דקחשיב הוי משמשי קדושה אבל ביהכ"נ שלא זכרה הברייתא משמע דהוי קדושה גופה מבלעדי זאת תינח הכא שהקשה הטו"א מביהכ"נ ע"ז יש להשיב דהוי משמשין אבל מה נעשה ביום שידובר מקושית הגאון ז"ל לקמן דכ"ז ע"א גבי גבו והותירו וז"ל א"כ תקשה לרבא דאמר גבו והותירו מותר והא רבא אמתני' קאי ואכל הני דקחשיב וכו' והא בהני איכא מקצתן שהן עצמן קדושים ואינן תשמישי קדושה כגון תורה וספרים והרי בדבר שבקדושה ודאי הזמנה מילתא היא לכ"ע וכו' א"כ גבו מעות לגוף קדושה כגון תורה וספרים והותירו כיון דלכ"ע בגוף הקדושה הזמנה מילתא היא גבו והותירו אמאי מותר וי"ל למאי דפירשו התוס' התם וכו' עכ"ל הרי ע"ז לא שייך תירוץ הנ"ל דתורה וספרים ודאי הוי ממש קדושה עצמה ובע"כ צריכין אנו לדברי התוס' שהביא הטו"א ותמהני על הרב מצפה איתן ז"ל שלא ראה דברי הטו"א דלקמן שרמז להם כאן. אמנם גם על הגאון טו"א ז"ל תמוה שתירץ עפ"י דעת התוס' ולא זכר שר שיטת בעל המאור והרמב"ן פ"ק דסוכה והנימוק"י בסנהדרין שסוברים דבקדושה גופה גם לרבא הזמנה מילתא היא ומה יאמר אליבא דידהו. ואולם באמת ניחא לפמ"ש הרמב"ן שם דדוקא דומיא דעגלה ערופה הוי קדושה עצמה ולא גליון הספר דגויל קדוש אגב כתב אזיל לי' כתב אזלא לה קדושתה יעו"ש וא"כ ודאי דביהכ"נ אינו דומה לע"ע דהגם דהוי קדושה גופה מ"מ לא עדיף מגויל ס"ת דהרי רק אגב שאומרים בו דבר שבקדושה בעשרה הוי קדוש אזיל לי' אמירת הקדושה אזלא לה קדושתי' הלכך ודאי לרבא הזמנה לאו מילתא היא וכן לקמן גבו מעות הגם דלא הוי כטווי לארוג מ"מ אינו קדושה עצמה אפי' אם גבו לקנות ס"ת דודאי לא עדיפי מעות מגויל דקדוש אגב כתב וא"כ לדעת הרמב"ן ז"ל פשיטא דלק"מ. ברם בקושטא אפי' לשיטת בעה"מ ז"ל שם דמדמה גויל ס"ת לעגלה ערופה מ"מ בביהכ"נ ובמעות שגבו לקדושה הדבר ברור בעיני דגם לדברי בעה"מ אינו דומה לע"ע כמובן ולק"מ וק"ל. ועמג"א סימן מ"ב סק"ו ובפמ"ג ומחהש"ק שם:

מתנה פליגי בה ר"א ורבינא וכו'. בטו"א הקשה מפ"ק דמציעא דט"ז ע"א דפליגי ג"כ לענין מתנה אי כירושה אי כמכר ופסקו הרא"ש והרשב"א כמ"ד כירושה משום דהוי קולא לנתבע דהיינו הגזלן עפ"י הכלל דהלכתא כרבינא לקולא והשתא מחלפי שיטתיהו דהכא בע"כ ס"ל לרבינא דשרי וקשיא דר"א אדר"א ודרבינא אדרבינא דמ"ד הכא מתנה כמכר ושרי ס"ל התם כירושה ומ"ד התם כמכר ס"ל הכא דאסור וגם פסק ההלכה בשני מקומות אלו סותר זא"ז יעו"ש שהניח בקושיא וע' יה"מ פ"ט הי"ג מהלכות גזילה ואבדה שנתכוין מז"ה ז"ל לזה מדעתו הגדולה והביא מכאן ראי' לשיטת הרמב"ם שפסק לקולא ללוקח והקשה על שאר הפוסקים מסוגיות אלו ע"ש. ולולא דמסתפינא לחלק מסברא ה"א דדעת רב אחא דבעלמא יכול להיות שיתן איש מתנה לרעהו בלי שום הקדם קבלת טובה ממנו רק שמצא חן בעיניו אם מפני טוב מנהגו ויושר ארחו או דאין טעם ברצון וע"כ הכא בביהכ"נ אוסר ר"א ליתן במתנה דאפשר שלא קבלו הצבור מאתו שום הנאה שיפקע עי"ז קדושתו אלא שהאיש הזה מצא חן בעיניהם אבל שם גבי גזלן אין הסברא נותנת שמצא הגזלן חן בעיני הנגזל שיתן לו מתנה על מגן כי לא טוב עשה לגזול שדה מיד חברו ואיך יאהבהו עד שיתן לו עוד מתנת חנם א"ו מדיהיב לי' ש"מ דהגזלן טרח וארצי קמי' עד דקיהיב לי' ושוב אמרינן להכי ארצי וטרח כדי דליקום בהימנותי' ועוד אפשר לומר דגם ר"א סובר דמסתמא אין נותנים בחנם אלא דהכא אפשר דאדם חשוב הוא שיש הנאה לצבור במה שמקבל מתנה מהם כדאי' בפ"ק דקידושין אבל אכתי אין על מה לחול הקדושה וז"ש בהאי תפקע קדושתה משא"כ התם אא"ל דא"ח הוא שאינו מקבל מתנה דהרי גזלן הוא ואם גזולי גזיל מתנה לא נסיב אתמהה א"ו דלהכי יהיב לי' משום דטרח וארצי קמי' (והחילוק הראשון נראה יותר נכון משום דקשיא לכאורה מ"ט באמת לא הוזכר כאן מאדם חשוב דאפי' לרבינא יהי' אסור ובפרט לשיטת לוי בב"מ דמ"ז ע"א דגם באינו חשוב אמרי' בההיא הנאה דמקבל מתנה מיני' גמר ומקני לי' א"ו דברבים ליכא למימר הכי כי מי שהצבור נתנו לו מתנה יש לו הנאה ולא לצבור אפי' אם הוא אדם חשוב דא"צ פיוס לקבל מצבור ולכבוד יחשב לו וז"ב בעיני ברם יש לעיין ביחיד שנתן ביהכ"נ שלו שלא הקדישו לרבים אי אמרי' ג"כ אי לאו וכו' דאפשר דהמקבל א"ח ואכתי במאי תפקע קדושתה ואפשר דחל הקדושה על הפרוטה שצריך ליתן לפייסו שיקבל וצ"ע) ואולם דעת רבינא היא להיפך דבעלמא אין אדם נותן משלו לחברו אי לאו שקדמה לו קבלת הנאה ממנו אבל בגזלן דהשדה כבר באה לידו וגם מכרו לשלישי יכול להיות שהבעלים מתיאשים ממנו או שאינו רוצה לעמוד עם הגזלן בדין ולתבוע מאתו קרקעו ולתפוש מיד הלוקח וע"כ כיון דבלא"ה חושב שלא יוחזר השדה אצלו גמר ויהיב לי' במתנה שלא יעמוד הגזלן כל רגע בלא תגזול ועוי"ל עפמ"ש בחי' הריטב"א בסברת רבינא שהי' להם הנאה או שמקוים שיהי' להם הנאה ממנו באיזה פעם ע"ש וא"כ הכא תחול הקדושה על הנאה זו שיקבלו אח"כ אבל התם מה בצע במה שנותן לו בשביל הנאה העתידה לבא אבל אכתי לא שייך דגזלן בעי למיקם בהימנותי' כיון דלא ההנהו לנגזל עד כה מאומה כנלע"ד להסביר שיטות ר"א ורבינא בסברא בלי ראי'. ובפשיטות נ"ל ליישב הקושיא דהגם דכללא הוא דבכל התורה ר"א לחומרא ורבינא לקולא מ"מ הכא דתליא בסברא וכיון דר"א סבר הכא לחומרא דמתנה אינה כמכר ממילא מוכרח לסבור שם דהוי כירושה והגם דהוי לקולא לית לן בה דבודאי בכמה דברים יש דנ"מ לקולא ולחומרא וכן רבינא סובר דמתנה כמכר והוי כאן קולא אבל בגזלן הוי חומרא דעיקר פלוגתתן היא בסברא אם מתנה כמכר או לא וממילא יש נ"מ לענין ביהכ"נ ולענין גזלן ולמ"ד הכא לקולא הוי התם לחומרא וכן להיפך ולק"מ. ויתישב בזה מה שהניח בקרבן נתנאל אות ט"ו דברי רי"ו בצ"ע ונעלם ממנו שכבר קדמו בב"י סי' קנ"ג שכתב ודלא כרי"ו יעו"ש ועפמ"ש ניחא בהקדים מ"ש הר"ן בפרק אין מעמידין בפלוגתא דמומר וז"ל ולענין הלכה כיון דר"א ורבינא פליגי בהא מילתא וליכא לאכרועי בינייהו מידי דאע"ג דכל רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל בהא מילתא שייכי בה קולי וחומרי וכו' עכ"ל והובא ביד מלאכי כלל תקס"ג ע"ש וע"כ גם הכא דפליגי ר"א ורבינא בסברא אי מתנה כמכר או לא ויש בזה קולא וחומרא נסתפק רי"ו ז"ל הלכה כדברי מי דבכה"ג אין הכרח לפסוק לקולא ומש"ה פסק לחומרא וא"ש. ובהכי ניחא פסקו של הרמב"ם ז"ל בה' גזילה וא"צ למ"ש הכ"מ ובאר הגולה בחו"מ ומז"ה ז"ל ביה"מ דס"ל דהלוקח הוי מוחזק אלא פשוט דכיון דפסק הכא לקולא דמתנה כמכר ממילא הי' מוכרח לפסוק התם לחומרא דגזלן הגם שהוא מוחזק. וא"ש מ"ש הה"מ ז"ל בדעת רבינו שהי' נראה לו סברת האומר מתנה כמכר ע"ש והיינו משום דהי' קשה לו להה"מ מנ"ל להרמב"ם ז"ל לפסוק הכא לקולא וממילא התם לחומרא דגזלן הלא הוי ספק וכדברי רי"ו אשר ע"כ החמיר רי"ו ז"ל כאן וא"כ גם רבינו הו"ל להחמיר בספק איסור ושם הי"ל להקל מספק דאוקי ממונא בחזקת מארי' ע"כ כתב הה"מ ואולי מסתבר לרבינו טעמו דמ"ד מתנה כמכר כלומר דכיון דהי' נראה בעיניו סברא זו ע"כ החליט דרבינא דהלכה כמותו לקולא הוא המיקל גבי ביהכ"נ וממילא ע"י סברא זו עצמה הוא מחמיר שם ונתישבה השגת מז"ה ז"ל ביה"מ על הה"מ וק"ל. שוב ראיתי בשו"ת בית הלוי ח"א סימן ח' שיישב דברי רי"ו עפ"י ישוב הסתירה מכאן לב"מ דלאו בפירוש פליגי בב' המקומות אלא מכללא איתמר והעיר גם בדברי הה"מ כמו שהקשה עלי' מז"ה ז"ל ויישב עפ"ז הכל ע"ד שכתבתי בעניותי אמנם לע"ד קשה לומר דלא פליגי ר"א ורבינא להדי' אך היותר נכון כמ"ש דפליגי אלא משום דיש נ"מ לקולא ולחומרא ע"כ אין הכרע לענין פסק הלכה וכדברי הר"ן הנ"ל וחידוש על הגאון בעל בית הלוי ז"ל שלא הביא דברי הר"ן ז"ל דעפ"ז א"ש בפשיטות. וכעין זה כתב הרשב"ם ז"ל בב"ב דף ל"ב ע"ב ד"ה הלכתא כוותי' דרבה בארעא דאע"ג דכייל לן הש"ס דבכולי גמרא הלכתא כרבה מ"מ אינו סותר במ"ש כאן הלכה כר"י בזוזי משום דגם בהך פלוגתא פסקינן כרבה בארעא ע"ש וק"ל. וע' הגהות אמרי ברוך לטו"א מה שהסביר לחלק בין הא דהכא להך דב"מ:

שוב נתעוררתי על הש"ס גיטין דנ"ט ע"א כעין פלוגתא זו גבי פעוטות בעי אביי מתנתו מאי רב יימר אמר אין מתנתו מתנה מר בר ר"א אמר מתנתו מתנה ופירש"י ז"ל דמתנתו נמי מתנה דעבדו לי' נייח נפשי' והשתא ק"ל על רי"ו ז"ל הרי התם בגיטין מסיק הש"ס להדיא להלכה דמתנתו מתנה וע' ברא"ש שילהי מציאת האשה דכתב להדי' הטעם משום סברת אי לאו דהוי לי' הנאה וכו' א"כ הרי חזינן דפסקינן סברא זו ובע"כ גבי גזלן שאני אי משום דצריך לסברת טרח וארצי קמי' כמ"ש באמרי ברוך אי משום דבאמת הלוקח מוחזק וכדעת הרמב"ם אבל עכ"פ הכא גבי ביהכ"נ איך פסק רבינו ירוחם ז"ל מספק להחמיר דלא אמרינן סברא זו והרי בגיטין חזינן ברור דקיי"ל כסברא זאת ומהתימה על הגאון בית הלוי שלא הרגיש בזה. גם בב"ב דקנ"ו ע"א מצינו סברא פשוטה אבל גבי מתנה אי לאו וכו' יעו"ש. ומעתה מ"ש בבית הלוי דר"א ורבינא לא פליגי רק בחד מקום ומכללא איתמר במקום השני קשה ע"ז א"כ למה בגיטין לא תלי לה הש"ס בפלוגתיהו א"ו דבב' מקומות אלו בפירוש פליגי וכמו שבארתי בעניותי אלא דפסק רי"ו תמוה כאמור. וממוצא דבר נשמע דמה שרצה לומר בבית הלוי דהרא"ש שלא סיים במגילה והלכתא וכו' מוכרח דסבר כרי"ו יש להשיב עליו על הראשונים אנו מצטערים וכו' דהרי הלכה בפעוטות דמתנתן מתנה וכתב הרא"ש ז"ל גופי' בכתובות דהסברא משום דאי לאו דהו"ל הנאה לא יהבי מתנה ובמס' ב"ב פשיטא להש"ס סברא זו ואיך יפסוק הרא"ש ז"ל שלא כסברא זו ויותר מסתבר לומר שנשמט מדברי הרא"ש הסיום והלכתא כרבינא לקולא. ולפע"ד זו דעתו של הרמב"ם ז"ל כמש"ל בישוב דברי הה"מ ז"ל. ואולם אחר כל זה העיר בבית הלוי שם דזהו דוחק גדול לומר כן דהרמב"ם הכריע מסברת עצמו בדבר שנחלקו בו האמוראים בגמ' יעו"ש. אבל עפ"י דברינו א"ש טובא דרבינו סמך על מסקנת הש"ס בגיטין ובב"ב דאית לי' סברא זו להלכה וז"נ מאד ותמהני על הרב בית הלוי שלא זכר מזה מאומה ברם הא דהסכים בביה"ל אח"כ בד"ה ובדעת הטור וכו' דודאי בעיקר הסברא אי לאו דהו"ל הנאה לא יהיב לי' מתנה לא פליגי כלל ר"א ורבינא דזהו דבר שהחוש יעיד עליו רק פליגי אם יכול להיות נפקע קדושת ביהכ"נ בהך הנאה או לא ובב"מ פליגי אי האי טירחא דארצי קמי' הוי גילוי דעת דניחא לי' לאוקמי' קמי לוקח או לא והם שני סברות שאינם שייכים זל"ז כלל עכ"ל. דבריו אמת וצדק והש"ס דגיטין ודב"ב מסייע לי'. והשתא כ"ע מודו לסברא זו אלא דפליגי אם פקעה קדושתה בהנאה זו ואם הוי גילוי דעת גבי גזלן ואנן קיי"ל הכא דמהני להפקיע הקדושה והתם לא מהני לאוקמי' ביד לוקח ואין כאן שום סתירה. וזהו לפסק דילן אבל לשיטת הרמב"ם צ"ל כמש"ל. והנה באמרי ברוך יישב שיטת הראשונים מהסתירה שהעיר הטו"א דלרב אחא הניית צבור אינה כדמים והתם לאו משום הנאה אך ביחיד אמרי' דטרח וארצי קמי' ורבינא מחלק דיחיד נותן בחנם וצבור לא ע"ש מילתא בטעמא. ובמח"כ הגאון ז"ל דבריו תמוהים דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקיי"ל בגיטין ובב"ב גבי יחיד סברא זו והכא רק בביהכ"נ של רבים פסקינן הכי אבל בב"מ גבי יחיד קיי"ל כמ"ד דמתנה כירושה לשיטת רוב הראשונים א"ו דלאו משום גריעותא דיחיד לא קיי"ל התם כסברא זו. והנכון כתירוצו השני של הגאון דבאמת קיי"ל כסברא זו גם ביחיד אלא דהתם לא סגי במה שהי' לו הנאה ממנו אלא בעינן שיהא טרח וארצי קמי' וגם סברתי דלעיל נכונה דבגזלן שאני או מפני שאפשר שלא הי' לו הנאה עדיין אך מקוה שיהי' לו הנאה באיזו פעם ושפיר תקנו בפעוטות דמתנתן מתנה דעבדי לי' נייח נפשי' אח"כ ומסתמא בבן י"ג אי לאו שמקוה להנאה גדולה לא הוי יהיב מתנה ובביהכ"נ תפקע קדושתה בזה אך בגזלן לא שייך ניחא לי' דליקום בהימנותי' ע"י מה שעתיד ליתן ואתיין כל הלכותינו שפיר ודו"ק:

ואכתי פש גבן לברורי בהא דאי' בבכורות דנ"ב ע"ב בפלוגתא דר"מ ורבנן אם מתנה חוזרת ביובל דפליגי בקראי יעו"ש בגמ' וגם בערכין דף ל"א ע"ב מזה ומדוע לא אמר בפשיטות דמתנה כמכר משום סברא דאי לאו דהו"ל הנאה וכו' כדאמר הכא. אכן נודע הדבר לכל מעיין דהתם לא שייכא סברא זו דהרי לא ידענו טעמא דקרא שהארץ לא תמכר לצמיתות וגזירת הכתוב היא ומש"ה מתנה שלא נתבאר להדי' אין לנו להוסיף מסברא וע"כ הוצרכו רבנן למידרש קרא ור"מ דלא ס"ל הריבוי ס"ל מתנה אינה כמכר. ועל כרחינו לומר כן דאין סברא דר"א ורבינא יחלוקו במחלוקת ר"מ וחכמים א"ו דמ"ד מתנה כמכר יאמר דגם ר"מ לא אמר אלא התם אבל בעלמא הוי כמכר ומ"ד כירושה יאמר להיפך דרבנן דרשו התם מריבויא דקרא אבל בעלמא לאו כמכר וזה ברור לכאורה. אבל מה נעשה בהא דאיתא בירושלמי ריש פ"ב דמעשרות וריש מעשר שני שמואל אמר דר"מ היא דרמ"א אין מתנה כמכר אמר ר"י דברי הכל היא שהקילו במעשרות בזה"ז יעו"ש והובא בר"ש שם במקומו וכבר רמז בגליון הש"ס להר"ש הנ"ל ומעתה נחזי אנן אם שמואל סבר כרבינא לקולא דמתנה כמכר איך אמר דר"מ היא והרי בעלמא לכ"ע הוי כמכר אפי' לר"מ ובע"כ כר' יוסי דהקילו במעשרות דמתנה אינה קובעת אע"ג שהיא כמכר וממילא דברי הכל היא, ואם אולי סבר שמואל דלא שייך התם הסברא אי לאו דהוי לי' הנאה לא הוי יהיב במתנה משום דמיירי בהי' עובר בשוק ואמר לאנשים רבים טלו לכם תאנים א"כ מ"ט מוקי לה למתני' כר"מ הרי לטעם זה לכ"ע אין מתנה זו כמכר. ותו הניחא הכא אבל בריש מע"ש דתנן אבל נותנין זה לזה מתנת חנם ואמר שם בירו' מתני' דר"מ דאמר אין מתנה כמכר והרי התם שייכא שפיר סברת אי לאו וכו' ואפי' לר"מ הוי כמכר דדוקא גבי חזרה ביובל ס"ל דלא הוי כמכר כמש"ל ובע"כ במע"ש הקילו וכדברי רבי יוסי. וגם על דברי ר"י יש לדקדק למאי הוצרך לומר ד"ה היא כלומר דאתי' מתני' אפי' כרבנן דס"ל מתנה כמכר והלא עדיפא הול"ל דבקושטא גם ר"מ סבר הכא מתנה כמכר ומ"מ הקילו. ואי דס"ל לשמואל ור' יוסי כרב אחא דלכ"ע מתנה אינה כמכר ורבנן דחזרה ביובל דרשי ריבויא דקרא אבל בעלמא מודו לר"מ א"כ מ"ט מוקי שמואל מתני' כר"מ והלא גם כחכמים אתי' וגם ר"י למה הוצרך לומר ד"ה היא כמאן דאמר מאליהן קבלו עליהן את המעשרות הרי בלא"ה דברי הכל היא דדוקא ביובל פליגי רבנן אבל בעלמא ר"מ ורבנן בחדא שיטתא קיימי דמתנה אינה כמכר. וצ"ל לדעת הירושלמי דאליבא דר"מ כ"ע לא פליגי דאין מתנה כמכר דאי לא"ה הו"ל לר"מ למימר גם גבי יובל דהוי כמכר דכיון דגלי רחמנא דמכירה חוזרת ביובל ממילא מסברא דאי לאו דהו"ל הנאה וכו' הוי מתנה כמכר א"ו דר"מ לית לי' הך סברא אלא דרב אחא ורבינא פליגי אליבא דרבנן דר"א סבר דוקא התם דגלי קרא אבל בעלמא אינה כמכר ורבינא ס"ל בעלמא נמי מכח סברא דאי לאו וכו' ושמואל ור"י בירושלמי תרויהו סברי כרבינא מש"ה מוקי שמואל כר"מ ור"י אמר ד"ה היא דהכא הקילו. ובב"מ גבי גזלן שהפכו שיטתן הנה ר"א ס"ל דבעלמא לא אמרי' אי לאו דהו"ל הנאה וכו' אבל התם אמרי' דטרח וארצי קמי' דסברא זו שפיר אמרינן אבל גבי יובל לא סגי במה דטרח וארצי הלכך בעינן ריבויא דקרא משא"כ בגזלן סגי בסברת טרח וארצי דגלי דעתי' דניחא לי' דליקו בהימנותי' ורבינא סבר דאמרי' סברת אי לאו דהוי לי' הנאה מיני' וכו' ואפ"ה בעי' ריבוי' דקרא גבי חזרה ביובל דבלאו קרא לא היינו מדמין מסברא דכל עיקר החזרה גזיה"כ היא אבל בגזלן לא סגי בהנאה אלא בעי' דוקא דטרח וארצי וזה לא ס"ל לרבינא והוא עפ"י סברת הגאון בעל אמרי ברוך ז"ל. וע' בערכין ל"א דמשמע התם דר"מ לא רצה לדרוש ריבוי דלצמיתות מחמת סברא יעו"ש וק"ל ומש"ה ס"ל לרבינא דחכמים דדרשי ריבוי' הוא מכח סברא דאי לאו וכו' ורב אחא לא סבר הכי ודוק היטב. וע' חי' מהרש"ש שיישב פסקא דרבינו ירוחם ז"ל ע"ד שיישב בבית הלוי כנ"ל אבל לא הרגיש ליישב בהא גם פסק הרמב"ם ז"ל וחידוש דגם הוא ז"ל לא זכר כללו של הר"ן ז"ל שהובא ביד מלאכי דעפ"ז ניחא בפשיטות כמו שהסברתי בס"ד. ובחידושיו לב"מ ט"ז ראיתי שרמז ג"כ להגמרא גיטין ודב"ב שהבאתי למעלה אבל לא הרגיש ולא העיר בכל מה שהעירותי בזה וגם לא רמז להסוגי' דבכורות ודערכין. וע' גיטין דף נ' ע"ב במתנה היאך וכו' ואיפסיק להלכה דגם במתנה אין נפרעין ממשועבדים ערמב"ם וש"ע חו"מ והרי מבואר דקיי"ל כסברא דאי לאו דהו"ל הנאה וכו' כמפורש שם בגמ' הטעם ויגדל הפלא על הרב בית הלוי ז"ל ואינך גדולים שהזכרתי במאמר זה:

ת"ר תשמישי וכו' ואלו הן וכו'. עשו"ת שיבת ציון סימן ז' אריכות בזה:

אמר להו דלו תיבותא אותבוה. גליון הש"ס רמז לעיין בתוס' ב"ב וחידוש שלא הראה מקום גם למג"א סי' קנ"ד ס"ק י"ד ע"ש ובמחהש"ק. ועשו"ת נוב"י מהדו"ק חאו"ח סימן ט' לענין ספרים פסולים להניחם באה"ק ומסיק להתיר וחידוש בעיני על מז"ה ז"ל שלא הזכיר כלום מהרש"ל והב"ח שהובאו דבריהם במג"א שם וכן פסקו כל האחרונים דשרי להניח אפי' יריעות פסולות באה"ק יעו"ש:

דהו"ל כלי עץ העשוי לנחת וכו'. הראב"ד ז"ל רפ"ג מהלכות כלים כתב דלא הוי עשוי לנחת אלא דומי' דשלחן של מקדש דהתם איסורא נמי איכא בטלטולו והשיב מרן הכ"מ ז"ל איני יודע מה איסור יש בטלטולו ויישב הרב טו"א ז"ל בחידושיו שילהי חגיגה דשלחן אסור לטלטלו מטעמא דאמר התם דכתיב בי' תמיד. ובעניותי לא הבנתי הרי התם גופא מסיק הש"ס שמגביהין אותו לעולי רגלים הרי להדי' דמותר בטלטול והמקשן לא ידע מזה שמגביהין אבל בודאי ידע שמותר להגביהו דאי הוי ס"ל דאסור מדכתיב בי' תמיד מאי משני לי' הלא יכול שוב להקשות איך באמת הגביהו כיון דאסור א"ו דפשיטא דשרי ואין מקום לדברי רבינו הטו"א וא"כ קושית מרן ז"ל על הראב"ד אלימתא היא. וצריכין אנו לומר דדוקא אם הגביהו באמת אז סגי במה שהגביהו באקראי בעלמא אבל אם הי' עומד תמיד על מקומו רק שנאמר שיקבל טומאה ע"י מה שמותר בטלטול לשיטת הראב"ד ז"ל אזי צריך שיהא מותר לטלטלו בקבע אבל לא סגי כשמותר באקראי וכיון דבשלחן כתיב תמיד אסור לטלטלו למקום אחר רק צריך השלחן עם הלחם להיות בצפון במקום דקבעי' רחמנא ואסור להגביהו אלא דרך עראי ומש"ה מיקרי עשוי לנחת לדעת המקשן עד דמשני הש"ס דבקושטא הגביהו אותו הגם שהי' רק ברגל באקראי בעלמא מ"מ שוב הוי כלי המטלטל מלא וריקם כצ"ל בהכרח לדברי רבינו הראב"ד ותמוה על הגאון טו"א ז"ל שירד ליישב דבריו ולא הרגיש דבאמת מותר בטלטול עראי הגם דכתיב תמיד שהרי מעשה רב שמגביהין אותו בכל רגל ובע"כ צ"ל כמו שהסברתי. ובהכי א"ש גם מה שהקשה בטו"א שם וז"ל מ"מ עיקר דבריו תמוהים בעיני דהא בפ"ד דמגילה גבי בי כנישתא דהוי פתיחא וכו' אלמא אע"ג דמותר לטלטלו כדאמר והא זימנין דמטלטלי לי' כדמנח ס"ת עלי' אפ"ה אי לא הי' עביד לטלטל לגמרי לעולם לכ"ע הוי טהור עכ"ל והיא קושיא עצומה על הראב"ד וע' בקו"א שם ישוב נאה אבל הוא דוחק רב בכונת הראב"ד. ואולם לפי דברינו ניחא דגם תיבה אסורה בטלטול בקביעות ועתו"ס ב"ב ד"כ ע"א אלא דהתם משום הורדה בקדושה אבל גם בלא"ה אין לטלטל תיבה עם ס"ת שבתוכה בחנם וע' ירושלמי יומא פרק בא לו בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה וכו' ובמרדכי סופ"ק דר"ה והובא בהגהת רמ"א או"ח סוס"י קל"ה והגם דבאקראי שרי כדמוכח בשמעתין מ"מ בקביעות אסור לטלטל התיבה מלאה עם הס"ת ואע"פ שמטלטלין ס"ת בשביל אנשים גדולים זהו מילתא דלא שכיחא ואינו קבע ואם אמנם הי' מנהגם להצניע ס"ת במקום משתמר ולהביאו להקריאה בביהכ"נ כמ"ש במס' סוטה דף ט"ל ובש"ע סימן קמ"ח הרי באופן זה אין מטלטלין רק הס"ת לא התיבה דהרי אם אפשר להיות תמיד בביהכ"נ אין עושין כן ואם שם אינו משתמר הלא עומדת התיבה בחדר הסמוך שמשתמר שם והגם שאין איסור זהו היכא דלא אפשר אבל אם אפשר אסור ולא יצויר שיהא בגדר לא אפשר ויצטרכו לטלטל הארון עם הס"ת והלכך גם הכא משום ההיתר לבדו הוי עשוי לנחת דלא בעינן שיהי' איסור גמור בטלטול אפי' דרך עראי שהרי גם בשלחן של מקדש אין איסור באקראי תדע שבכל רגל מגביהין אותו אל משום דבקביעות אסור ס"ד דהוי עשוי לנחת וה"נ בתיבה שאסור לטלטלה עם ס"ת בקביעות וגם משום קרש שזכה להנתן בצפון לא יתנוהו בדרום כמבואר בשו"ת ח"ס או"ח סכ"ח ע"ש ולפיכך הוי כלי עץ העשוי לנחת לס"ד דרבא עד דאמרו לו רבנן זימנין דמטלטלי לי' באמת ושפיר הו"ל מטלטל מלא וריק דבטלטול בפועל גם אקראי סגי שיקבל טומאה אבל היתר הטלטול לבדו בלי שמטלטלין בפועל צריך שיהא מותר בקביעות כאמור וא"ש דעת הראב"ד ז"ל:

אראב"י ובכלי חרס שנאמר וכו' ער"ן הטעם וענוב"י מהדו"ת או"ח סי"ז תשובת בהמח"ב:

רש"י ד"ה למישתא בי' שיכרא. לקנות בדמים וכו'. הרא"ש ז"ל סיים ומיהו ה"ה בביהכ"נ יכול הלוקח לעשות בה כל צרכו אפי' ד' דברים שאסרו חכמים ע"ש וכן דעת הרמב"ם וכל הפוסקים אלא שהראב"ד השיג ע"ז כמ"ש הר"ן ובש"ע פסק לקולא כהרמב"ם ז"ל ודעמי' ותמה ע"ז הרב בעל משנה ברורה נר"ו בביאור הלכה וז"ל ובאמת דקולא יתירתא היא לפ"מ שהחליטו הרמב"ן ורשב"א וריטב"א דביהכ"נ הוי כשאר תשמישי מצוה וכו' וא"כ לפ"מ דפסק המחבר בסימן כ"א ס"ב בטליתות של מצוה שבלו שאין ליחדם לתשמיש מגונה ה"ה בעניננו אינו נכון וכ"ש לשיטת הר"ן שהטילו בו קדושה מדבריהם וכו' איברא דמרא דשמעתא דסי' כ"א הוא הראב"ד ואפשר דאזיל לטעמי' כאן וכו' עיי"ש בבאור הגר"א מקור האי דינא מסוגיא דפרק כל הכלים וכו' אכן המחבר דפסק בסימן כ"א להא דהראב"ד וגם בסי' תרס"ד ס"ח מובא ג"כ דין זה גבי הושענא א"כ היכי שרינן הכא להלוקח לעשות בו ביהמ"ר או ביה"כ וכו' ע"כ דבריו וסיים עי"ז דמסתברא להחמיר יעו"ש. ולפע"ד בהכרח יש איזה חילוק שהרי רבי יהודה מתיר בכל אופן ללוקח לעשות בו מה שירצה וכי ס"ד שיחלוק גם בטלית של מצוה והלא לפי דברי הגר"א ז"ל למד הראב"ד הדין מגמ' דפכ"ה וכי מסתבר לומר דמימרא דאביי שם במחלוקת שנויה ובודאי לכ"ע גם לר"י אתי' הרי דגם להראב"ד עצמו מתיר ר"י בביהכ"נ אפי' בלא מכרו אותו זט"ה שיעשה הלוקח ביה"כ. ועוד הרי ר"י גופי' החמיר בביהכ"נ שחרב אין מספידין בתוכו וכו' הרי דסבר דדינו כמו טלית שבלה שאין עושין בו מילי דבזיון ואפ"ה כשמכרוהו יכול הלוקח לעשות בו מה שירצה והלא בטלית כ"ז שהציצית קבועין בו ודאי לא מהני מכירה. א"ו מוכרח דביהכ"נ שאני דע"י המכירה נפקעה הקדושה לגמרי וא"כ גם לדידן עכ"פ במכרו זט"ה במא"ה איכא למימר הכי ולא דמי לטלית ולהושענא וצדק פסק הש"ע:

בד"ה משום פשיעותא. שמא יפשע ויתיאש ולא יבנה אחר. משמע דרש"י ז"ל מפרש דחיישי' שלא יבנה עוד כלל וכ"מ מלשונו ריש ב"ב ופשעו ולא בנו אחריתי אבל ממ"ש התוס' שם סוד"ה הג"ה או בזמן גדול כ"כ אין לחוש משמע דס"ל דלא חיישי' שלא יבנו לעולם רק שיאחרו ויתעצלו מלבנות מהר וכ"כ בנימוקי יוסף שם בשם האחרונים דלפשיעותא דלא בנו לה לעולם ליכא מאן דחייש וסיים שכן דעת הרשב"א ז"ל וכן הביא בש"מ בשם הרשב"א ועטו"ז רס"י קנ"ב שהסכים כן להלכה. וראיתי בתורת חיים שהרבה להקשות על שיטה זו והעצומה שבקושיותיו היא דא"כ מאי פריך התם ובבא בן בוטא היכי אסבי' עצה להורדם למיסתרי' לביהמ"ק ולא חייש לפשיעותא ומשני שאני מלכותא דלא הדרא בי' ובע"כ לדבריהם הפירוש דלא הדרא בי' להתעצל אלא יבנה לאלתר דהרי שלא לבנות לגמרי בלא"ה ל"ח וא"כ למאי איצטריך לשנויי משום מלכותא והלא בל"ז תיפוק לי' דליכא למיחש שיפשע ויתעצל בבנינו לפי שהי' צריך לבנות לאלתר ובזריזות משום אימת המלכות כדאמר התם אח"כ דשדר שליח וכו' ע"כ תוכן תמיהתו ורבה היא מאד. אכן לפע"ד יש ליישב בטוב שיטת התוס' והרשב"א ודעמיהו דאיברא לפ"מ דאמר לי' מסתפינא ממלכותא וא"ל שדר שליח וכו' הי' מוכרח להזדרז לבנות בשלש שנים אבל מעיקרא הרי לא עלה על לבו של בבא בן בוטא ליתן לו עצה זו כי לא חשב כלל שהוא ירא מהמלכות וא"כ בתחלה כשאמר לו שילך ויעסוק באורו של עולם הגם דמסתמא הי' מזהירו לעשות במהירות והי' הורדס קובע זמן של שלש שנים על הבנין מ"מ מי יודע אולי יפשע ויתעצל וישהא הרבה יותר ובין כך יקריבו באין בית דרך עראי וע"כ מקשה הש"ס שפיר ובבא היכי אסבי' עצה וכו' כלומר מעיקרא איך יעץ לו זאת ולא חייש לפשיעותא שיתעצל והגם דלע"ע מקריבין אע"פ שאין בית כמש"ל בסוגי' מ"מ הרי אינו מקום קבוע וכדחיישינן היכי דאיכא דוכתא לצלויי שמא יתאחרו בהבנין ויתפללו זמן רב במקום עראי (כן הוא פי' דברי הרשב"א והנימוק"י ומ"ש במחהש"ק רס"י קנ"ב דחיישינן דילמא בין כך יבטל המקום עראי ע"ש אין נראה בעיני) ומש"ה לא מהני מה שהי' צריך למהר דמתחלה לא ס"ד דבבא שישיב לו מסתפינא ממלכותא וזהו דפריך היכי אסבי' וכו' ומשני שאני מלכותא דלא הדרא בי' שאם הי' הורדס מבטיח לגמור הבנין בזמן ג' שנים הי' מקיים דברו ולא הי' מתעצל וכדחזינן דמלכא אמר עקר טורא שמקיים מאמרו עכ"פ כן גם אם קובע זמן גומר לזמן הקבוע ולק"מ על שי' הרשב"א ודוק היטב:

תוס' ד"ה אוגורה. ונ"ל דהא דר"מ וכו'. עח"י הרשב"א ועב"ח סוס"י קנ"ג שכתב על התוס' דתלמיד טועה כתבו והמעיין יראה דקושיתו הב' א"ש עפי"ד המהרש"א דכאן לרבנן דמוכרין לכל יחיד ולקושיתו הא' צ"ל דהתוס' לא גרסו מ"ט וכו'. שוב ראיתי במג"א ס"ק כ"ז שהשיג על הב"ח אלא שסתם דבריו והמחה"ש לא ביאר מה יענה לקושיות הב"ח ומשמע דכונתו ג"כ להמהרש"א דהכא מיירי לרבנן ולקושיא א' משמע דגרס כלפנינו אך פירש לענין שיתפללו בו גם האחרים יעו"ש במג"א ותבין רמיזותי:

בד"ה תשמישי. מכאן משמע וכו' עב"ח סי' קנ"ד שיישב פירש"י מכל קושיות התוספות:

בד"ה מריש. פיה"ק וכו'. עמהרש"א וע' קרבן נתנאל אות ט"ז מה שרוצה לומר דבזמן הש"ס הי' דרכן להניח ס"ת בלא תיק אבל השתא הוי הארון תשמיש דתשמיש. ואישתמיטתי' במח"כ דברי הרמב"ם פ"י ה"ד והארון והמגדל שמניחין בו ס"ת אעפ"י שהספר בתוך התיק וכו' הכל תשמישי קדושה הן ע"כ. וצ"ל דכליין בטל לגבי ס"ת. וצדקו א"כ דברי הט"ז והמג"א. אך קשה למה לא הוי סבר מריש דגם תיבותא תשמיש דתשמיש הוא כיון שהס"ת מונח בתיק וצ"ע. ואולם הב"י והב"ח ביו"ד סימן רפ"ב כתבו כיון דלפעמים מונח בלא תיק וכו' עיי"ש בדבריהם ולפ"ז צדקו דברי הרב ק"נ ז"ל. שוב ראיתי בביאור הגר"א יו"ד סי' רפ"ב ס"ק כ"ח כתב מפורש דבתיבה ומגדל אפי' בתיק ע"ש וכמו שקיימתי מסברא בס"ד וקצת חידוש על הגר"א ז"ל שלא רמז להב"י דלא משמע הכי מדבריו ז"ל. עכ"פ הרב ק"נ שהניח דינו בצ"ע יפה עשה בעטו דהרבה יש לפקפק בו. ובמשנה ברורה סימן קנ"ד סק"ט כתב בפשיטות דבארגז שנותנין בו ס"ת קיי"ל דאפי' הס"ת מונחת בתיק אפ"ה הוי הארגז תשמישי קדושה כמבואר ביו"ד סי' רפ"ב סי"ב עכ"ל. ולא ידעתי מאי קאמר מר ניהו רבה נר"ו הלא הב"י והב"ח פירשו להדיא דמש"ה הוי תשמישי קדושה משום דמונח לפעמים בלא תיק יעו"ש אבל אם מונח תמיד בתיק הוי תשמיש דתשמיש אלא שהגר"א ז"ל לא פירש כן וגם אנכי הדל כתבתי כן מנפשאי והוא נראה ברור בלשון הרמב"ם ז"ל אבל ביו"ד שם ודאי הש"ע נתכוין בהעתקת דברי הרמב"ם כפי מה שביאר בב"י ואיך כתב המ"ב כמבואר ביו"ד וכו' ודבריו תמוהים בזה. ועב"ח שם ביאור דבור התוס' שלפנינו:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה