אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) בעזר תפלת צדיקים חומד › דף כה.

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

בעזר תפלת צדיקים חומד · דף כה.

דף כד.

מתני' יברכוך טובים וכו'. בטו"א הביא פי' תר"י ז"ל בברכות טובים אותם שהשפעת להם טובה והם שבעים מלשון ונשבע לחם ונהיה טובים וזהו דרך מינות דמשמע מפני שאמרה תורה ואכלת ושבעת וברכת שהשבעים יש להם לברך ולא האחרים עכ"ל וכתב ע"ז הרב טו"א ז"ל וק"ל א"כ היינו ועל טוב יזכר שמך דתני ותרתי למה לי ועוד אמאי בהא תני דה"ז דרך המינות ובהא משתקין אותו ואפי' אם תדחוק לומר דיש קצת חילוק ביניהם מ"מ הו"ל למיתנינהו גבי הדדי כיון דענין אחד הן ולא להפסיק ביניהם בהא דקן צפור עכ"ל. ובקושיתו הראשונה כבר קדמו במעדני יו"ט פ"ה דברכות סימן ט"ו אות ג' ונדחק לחלק בין הכא שאומר שהמושפעים תמיד בטוב יברכוך בין הא דלקמן שאומר על הטוב שעושה הקב"ה למי שהוא יברך ולא על ההיפוך ח"ו יעו"ש שהוא במחכ"ה דוחק רב וגם לא נתישב עדיין דקדוק השני של הרטו"א ז"ל. ובבית דוד על משניות כתב דלפירוש הרר"י והרא"ש ז"ל לא אתי שפיר מה שאמר ה"ז דרך מינות נהי דהוי דבר שאינו הגון מיהו מינות לא הוי. אמנם אנחנו זכינו לחידושי המאירי ושם פירש דהוי דרך מינות שמפרש כפשוטו ואכלת ושבעת שהשבעים מברכים בהמ"ז ולא מי שאכל כזית או כביצה וחולק על חז"ל שאמרו דאכילה בכזית או אכילה שיש בה שביעה בכביצה ע"ש. וקרוב בעיני שלזה נתכוין גם הרר"י ז"ל ומיושבים כל הקושיות של הטו"א והב"ד וק"ל. ברם לכאורה דברי המאירי ז"ל לא יתכנו רק לשיטת הראב"ד דכזית וכביצה דאוריתא אבל לשיטת התוס' והרמב"ם דהוי מדרבנן אבל מדאו' שביעה גמורה בעינן ועתוי"ט בפרקין משנה י' שכתב כן בסתם הרי אכתי לא שייך דרך מינות בזה דבאמת פירושא דקרא כפשוטו. אך י"ל דמ"מ אם הוא מחליט באומרו יברכוך טובים שהשבעים דוקא יברכו בהמ"ז הרי הוא כאומר שאין לקיים דברי חכמים שתיקנו לברך גם בלא שביעה גמורה אלא על כזית או כביצה ומש"ה הוי מין שעוזב מה שהחמירו חכמים ואומר שאין לעשות רק ככתוב בתורה:

מודים מודים. הא דלא נקט הכא ומודים בו' החבור כמו במציעתא ועל טוב בארתי בס"ד בחידושי על משניות זרעים בפ"ה מ"ג דברכות בד"ה מודים מודים ע"ש:

המכנה בעריות. בטו"א הביא פיה"מ להרמב"ם שישים כינוי הנסתר במקום הנוכח ודחאו דבגמ' מפרש בהדיא קלון אביו וקלון אמו ע"ש. ונעלם ממנו ז"ל דגם הערוך פירש כן דעיקר דייק רב יוסף אביו ואמו בכינוי הנסתר והביאו המהרש"א וע' בקרבן נתנאל שהכריח פירוש זה ממאי דתני בסיפא משתקין אותו בנזיפה והכא לא נקט בנזיפה וכמו שעמד ע"ז בתוי"ט וגם הטו"א עצמו הקשה מזה על פירש"י ע"ע. גם מה שדקדק עוד הטו"א על פי' הרמב"ם אטו בשופטני עסקינן דמכנה שלא לצורך ע' בקרבן נתנאל שיישב זה בדבריו. ובמאירי פירש דהאי בנזיפה קאי נמי על רישא וטעם א' הוא ע"ש ותראה דהכי מוכח להדיא מלשונו הזהב:

גמ'. בשלמא מודים מודים וכו' ועל טוב וכו' אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מ"ט. יש לדקדק דהו"ל להש"ס להקשות מיד ארישא על קן צפור וכו' מאי טעמא ולמה הקדים מילי דסיפא ואמר עליהם בשלמא וכו' ומאי שייכות יש לקושית מ"ט עם זה דאינך מילי דקתני אבתרי' ניחא ומצאתי אח"ז בספר הטהור סמיכת חכמים למז"ה מהר"ן הכהן זיע"א שהעיר בזה וע"ש. ולפעד"נ ליישב בהקדים תוכן מ"ש בעניותי בס"ד בחי' משניות ברכות פ"ה מ"ג דבבבא אמצעית נקט ועל טוב בו' החבור משום דהוי כמעט טעם א' עם הקודם דלא מה שהוא בעינינו טוב או רחמנות הוא כן באמת ולא כמחשבותינו מחשבותיו ית"ש אבל בבא ג' מודים מודים הוא מטעם אחר לכן נקטי' בלא ו' וע"ש שהרחבתי הדבור בזה ואיני רוצה להכפיל הדברים, עכ"פ עלה בידינו שהדבר מוכרח מדקדוק הלשון דמתני' דברישא יש טעם השייך לטעם של מציעתא מדחיבר אותן בו' משא"כ סיפא. והשתא ניחא סוגית הגמ' דבלא זה לא שאל א"ט משום דהוי מצי לפרש דמש"ה האומר על ק"צ יגיעו רחמיך משתקין אותו מפני שגילה דעתו דדריש טעמא דקרא ומתניתין רבי יהודה דלא דריש טעמא דקרא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל במו"נ ח"ג פמ"ח והביאו בתזו"ט ברכות שם וע"כ משתקין אותו דנפיק מיני' חורבא במקום דלא שייך הטעם כגון אם אינו רוצה ליקח הבנים אדרבה הוי אכזריות לגרש האם מעל בנים ולר"י דלא דריש טעמא דקרא אפי' בכה"ג מצוה לשלח וכמ"ש בשו"ת ח"ס חאו"ח סימן ק' ע"ש וע"כ הקדים הש"ס בשלמא מודים מודים משום דמיחזי כב' רשויות והיא בבא בפ"ע מילתא בטעמא ועל טוב יזכר שמך דמשמע וכו' ג"כ ניחא אלא על קן צפור וכו' מ"ט דליכא השתא למימר משום דדריש טעמא דקרא דא"כ אין לו שייכות עם ועל טוב וכו' ומ"ט נקיט ועל בו' הרי חזינן דבמודים קפיד למינקט בלא ו' לפי שאינו שייך להקודם ומדנקיט הכא בו' ש"מ דמחובר להקודם והשתא קשה מ"ט ומשני פליגי בה וכו' ואותן הטעמים שייכים לטעמא דועל טוב וכו' כמו שבארתי שם ודו"ק:

ועל טוב יזכר שמך נמי דמשמע וכו' ותנן חייב אדם וכו'. כתב בטורי אבן קק"ל דמרישא דבפ"ט דברכות הו"ל למיפרך דתנן על גשמים ועל בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל שמועות וכו' ותנן מברך על הרעה מעין הטובה והא דחייב אדם לברך דמייתי סיפא דההיא היא ואמרי' בגמ' שם לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה וצ"ל דלאלומי למילתא מייתי לה לסיפא כלומר דמדאמר ועל טוב יזכר שמך דמשמע על רע לגמרי לא מזכירין שמו ואנן תנן חייב וכו' דלא מבעי' דמברכין וכו' אלא אפי' צריך לברך עלי' בלב שלם ובנפש חפיצה עכ"ל ותירוצו ז"ל דחוק וע' בחי' משניות שם שיישבתי עפ"י דרכי דהתם. וכעת נראה בעיני ליישב הגמ' ברווחא דהוי אמינא לפרש דברי האומר כן שרצונו באומרו ועל טוב יזכר שמך דדוקא בברכה על הטובה מזכירין שם ומלכות אבל בברכה על ההיפוך ח"ו אין מזכירין שמו יתברך ומברכין בלא שם ומלכות וא"כ אין לשתקו מהא דתנן ברישא ועל שמועות וכו' או מדתנן בתרי' מברך על וכו' דיש לפרש גם התם דאומר בלא שם ומלכות ואל תתמה שהרי שיטת הראב"ד ז"ל היא בכל הברכות השנויות בפרק הרואה שיש לברכם בלא שם ומלכות כמ"ש בחי' הרשב"א בראש הפרק שם בשמו וטעמו לפי שאינן ברכות קבועות וע' בטוא"ח סימן רי"ח וא"כ עכ"פ מי שאומר דעל הרעה מברך בלא שם ומלכות מפני שאין להזכיר שם הקב"ה על זאת ח"ו אין טעם לשתקו בשביל כך ואין עליו קושיא ממתני' דהרואה דמצינן לפרושי התם בלא הזכרת השם וכמו שפירש הראב"ד אפי' שאר ברכות האמורות שם ולפיכך מייתי הש"ס מסיפא דתנן חייב אדם וכו' דלא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה כמו בזמן שמברך על הטובה ופשיטא דגם בנוסח הברכות אין לחלק ושניהן שוות וא"כ ממ"נ אם ס"ל כהראב"ד ז"ל גם על הטובה אין מזכירין שם ומלכות ואם כשיטתנו גם על הרעה ר"ל מברכין בשו"מ אבל מי שמחלק בין הברכות דעל הטוב יזכר שמו יתברך ועל ההיפוך לא משתקין אותו משום דתנן חייב וכו' שיש לברך בשניהם שוה ממש:

פליגי בה תרי אמוראי וכו'. הרע"ב ז"ל פי' הטעם שעושה מצותיו של הקב"ה רחמים וכו' וכ"פ גם בברכות וכתב שם הרמ"ז ז"ל בגמ' איתא טעם אחר משום דמטיל קנאה במע"ב והא דלא הזכירו הר"ב נראה משום דהתם מייתי עובדא דההוא דנחית לפני התיבה ואמר אתה חסת על קן צפור משמע דהיינו טעמא עיקרי דמתני' עכ"ל. ולא זכיתי להבין מאי ראיה היא זו והרי גם למ"ד מפני שמטיל קנאה במע"ב האיסור הוא במה שאומר אתה חסת וכו' דמשמע דוקא על צפור חס ולא על בהמות וחיות ובמה יודע מעובדא זו שהטעם העיקרי מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ודברי הרמ"ז תמוהים:

א"ל סיימתינהו לשבחי' דמרך השתא וכו' ואת אמרת כולי האי משל וכו'. כתב בטוא"ח סי' קי"ג פי' כשמפליג לומר מראה דבריו שהגיע לתכלית השבח וכו' ופיר"י ז"ל דוקא בתפלה קאמר שאין לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות אבל בינו לבין עצמו ל"ל בה אבל מדברי הרמב"ם יראה שאסור בכל ענין וכו' והכי מסתבר לפי הטעם שאין לחלק בין תפלה לתחנונים ע"כ. והביא בב"י בשם מהרי"א שיישב דעת ר"י מפני שכשהוא מתפלל בינו לב"ע ואומר תוארים נראה שאינו אומרם אלא לפי שאלו התוארים צריכים לבקשתו משא"כ בתפלה שהרי בזאת הברכה הראשונה לא באו התוארים אלא כדי להזכיר שבחו של השי"ת שהרי עדיין אין אנו שואלים שום צורך עכ"ל. והשיב ע"ז במעיו"ט בברכות פ"ה סימן ט"ז אות ו' וז"ל ולדבריו קשה לי א"כ באמצעיות יוכל להוסיף בתוארים ואין נראה כן מלשון רבינו (ר"ל הרא"ש ז"ל) דדייק לכתוב שאין לו להוסיף על מה שתיקנו אכנה"ג ובכל מקום שתיקנו משמע שאין לשנות אלא נ"ל ודאי שזהו בכלל כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים וכו' בפ' כיצד מברכין ור"ח הוי מצי למימר לי' מהא דכל המשנה אלא דעדיפא קאמר ע"כ. ובעניי תמהני טובא הלא כבר כתב כן רבינו הטור ז"ל מפורש בשם ר"י הטעם שאין לשנות מטבע וכו' ומה חידש רבינו בעל מעיו"ט ז״ל בהביאו מפכ"מ ובודאי לא נעלם מעיני מהרי"א ז"ל ומרן הב"י ז"ל לשון הטור במקומו אך הדבר ברור בכונת מהרי"א משום שהטור הסכים לדעת הרמב"ם כיון דנהי דלא שייך שינוי מטבע רק בתפלה אבל לא בתחנונים וכדברי ר"י אבל אכתי לפי הטעם האמור בגמרא ובארו הטור לעיל כשמפליג וכו' מסתבר שאין לחלק דגם בתחנוני' שייך הטעם הזה וא"כ דברי ר"י קשים שהרי רבי חנינא אמר בהדי' ואת אמרת כולי האי משל וכו' ומוכח דמלבד איסורא דשינוי מטבע יש סברא מיוחדת שלא להוסיף על התוארים ובהא אין חילוק בין בתפלה ובין כשהוא מתחנן בינו לבין עצמו וא"כ מאי מהני מה שחידש ר"י הטעם של שינוי מטבע נהי דלא קשיא עליו מהגמ' דעדיפא קאמר וכדברי המעיו"ט אבל אכתי במקום שנפל הטעם עדיין יהא אסור מחמת הטעם המבואר בגמרא וע"ז השיב מהרי"א ז"ל שפיר דדוקא בברכה ראשונה שבתפלה שייך טעמי' דרבי חנינא אבל בתחנונים לא שייך ונהי דר"י ז"ל אסר בכל התפלה גם באמצעיות היינו משום שינוי מטבע אבל בינו לבין עצמו לא שייך שום טעם לא הא ולא הא וזה ברור בכונת מהרי"א והב"י שהביאו דהרי בפירוש איתמר מפומי' דהטור בשם ר"י שיש כאן משום שינוי מטבע ובודאי איסור זה איכא גם באמצעיות אך הי' ק"ל להטור דגם בינו לב"ע דליכא משום שינוי מטבע אכתי אסור מטעמא דאמר ר"ח גבי ברכה ראשונה ואהא השיבו דדוקא התם שייך טעם זה מפני שאינו שואל צרכיו אבל בעלמא לא שייך והשתא מאי קושיא מאמצעיות דהתם מודה ר"י דאסור משום שינוי מטבע ודוק היטב ונפלאתי על רבינו המעיו"ט ז"ל שלא ירד לזה. וראיתי בספר תהלה. לדוד שנדפס מחדש מהרב הגדול מוהר"ד נר"ו מו"ץ דברדיטשוב יע"א באו"ח סימן קי"ג שהסכים עם המעיו"ט והניח דברי מהרי"א בצע"ג ולפמ"ש לק"מ ודברי מהרי"א ברורים. ומה שהשיג שם על המעיו"ט במ"ש דעדיפא קאמר שהוא דוחק דאדרבה כל המשנה עדיף והעלה דזה הטעם דסיימתינהו וכו' הוי בכלל שינוי מטבע יעו"ש לפע"ד לפי שיטת הרשב"א ודעמי' שהביא בעצמו שם דלא שייך שינוי מטבע אלא בפתיחה וחתימה אבל באמצע אריכות נוסח קצר לית בי' משום כל המשנה וע' בטור סי' ס"ח ובסוס"י קי"ב שמסכים לאמירת הקרוב"ץ וע"ש בב"ח ולפ"ז אין כאן איסור כלל משום כל המשנה וכו' במה שמוסיף בתוארים ולכן הוצרך ר"ח לומר משל וכו' אך באמצעיות דלא שייך טעם זה לדעת מהרי"א אכתי עכ"פ לכתחלה אינו נכון משום שינוי מטבע גם בכה"ג ובברכה ראשונה שיש טעם זה עדיפא קאמר דאילו שינוי מטבע אינו מעכב בכיו"ב וא"ש דברי המעיו"ט וק"ל. וראיתי בספר חסידים סימן צ"ה שכתב אסור לקבוע בתפלתו שבח אחר אבל כל היום כולו אם רוצה לומר שירות ותשבחות תע"ב וכתב ע"ז הגאון מהרחיד"א זצ"ל בפירוש ברית עולם וז"ל נראה מדברי רבינו דדוקא בתפלה אסור לומר שבח כגון האמיץ האדיר אבל אחר שהתפלל כמו שתקנו אנשי כנה"ג יכול לומר שבחים כגון האמיץ וכו' אמנם מדברי רבינו יונה והרא"ה שהביא מרן בב"י או"ח סי' קי"ג משמע דביחיד דוקא לספר נסים ונפלאות שעשה עמנו יש להתיר וכו' ואפשר דכונת רבינו המחבר היא דאפי' שבח בלי תואר אין לקבוע בתוך י"ח אבל ביחיד מותר אמנם תוארים כמו העזוז הגבור גם ביחיד סבר רבינו דלא הותר וכו' עכ"ל. ותמהני על בקיאותו הגדולה מה ראה על ככה ומה הגיע אליו לכתוב כן והלא הדבר ברור דר"י החסיד ז"ל אזיל בשיטת רבו ר"י הזקן ז"ל דאינו אוסר רק בתפלה משום שינוי מטבע אבל כל היום מתיר אפי' להזכיר תוארים והא דלא חייש משום ריבוי תוארי השי"ת שנראה כמסיים שבחי דמארי' כבר יישב מהרי"א ז"ל שאינו אומרם אלא לפי שאלו התוארים צריכים לבקשתו ואין ספק דר"י מתיר אפי' תוארים כדמוכח מדבריו שהביא הטור ומדברי הב"י בשם מהרי"א בישוב שיטתו וה"נ מוכח ממה שסיים מרן ז"ל דהמנהג כוותי' שהרי אומרים בכתר מלכות תוארים וכ"מ גם מדברי הרב בדרכי משה יעו"ש ומאי ראי' מייתי הרחיד"א ז"ל מרבינו יונה והרא"ה שאינם הולכים בשיטת ר"י ואיך עלה בדעתו להמשיך דעת ר"י החסיד שתהא מסכמת לדברי הרר"י והרא"ה ז"ל והרי בהדי' משמע סתימות לשונו שאינו מחלק רק בין תפלה למה שאומר כל היום אבל אינו מחלק בין תוארים לשבחים וכמו שסובר רבו ר"י בעל התוספות ז"ל. ומצאתי בתוס' רי"ח על ברכות שכתב בהדי' אההוא דנחית וכו' דבתפלה מיירי שאין לו להוסיף על מה שתקנו אכנה"ג אבל בתחנונים בינו ובין עצמו לית לן בה והוא כדברי ר"י שהביא הטור ובודאי הכונה אחת וז"ב. ותיוהא קא חזינא בדברי חמודות פ"ה דברכות שם אות מ"ו שהביא בשם הב"י י"מ דדוקא בשמות התואר וכו' ואפשר לומר שלא אמרו זה אלא כשחותם בברכה וכו' וסיים ע"ז ואומר אני שזה שכתב שאפשר וכו' אשלי רברבי פירשו כך שכן בפ' הקורא למפרע מפרש רש"י ז"ל אסור לספר בקביעות ברכה וכן בתוספות פת"ה וכו' יעו"ש. ומשמע דרבינו בעל ד"ח ז"ל הי' סובר דהאי ואפשר וכו' מרן הב"י ז"ל קאמר לי' ובאמת הביאו בשם תר"י שכתבו כן גם הם בשם אשלא רברבא רבם הרר"י ז"ל וזה חידוש:

א"ר חנינא הכל בידי שמים וכו'. יש להגיה ואמר ר"ח כמו שהוא הגירסא בפרק אין עומדין וחידוש שכל מגיהי הש"ס מאז וגם בדפוס וילנא החדש לא חששו לתקן זה. ובודאי הגי' דהתם נכונה משום דעיקר הטעם שסידר הש"ס זה בשמעתין הוא ע"י שהביא בסמוך ההוא דנחית קמי' דר"ח וגם אמר לו ר"ח משל למלך וכו' ע"כ הביא אח"ז מימרא דר"ח זו וגם כאן מסיים במשל לאדם שמבקשין ממנו וכו' ור"ח עצמו אמר משל זה כמו שהוא הנוסחא באין עומדין יעו"ש והדברים פשוטים וברורים. ולא ירדתי לסוף דעת הגאון בעל טו"א ז"ל שכתב על מימרא דהכל בידי שמים וז"ל איני יודע מאי ענינו לשמעתין ע"כ והלא שפיר שייך לכאן כדרך הש"ס תמיד להסמיך מימרות דחד מ"ד אהדדי ואי דמימרא קמייתא ע"י מעשה אמרה מה בכך והכי אורחא דהש"ס בכל דוכתי כידוע. ואולי רצה הגאון לתת יד למעיינים להסביר גם סמיכות עניני המימרות אהדדי הגם שאין זה דרכו. ואפשר לומר בזה דהנה בברכות איתא בין התוארים שהרבה ההוא דנחית קמי ר"ח גם והיראוי ויש להבין מה בין תואר זה לתואר הנורא שכבר אמר בשלמא שאר כפלי תואר כמו הגבור והאדיר והעזוז והחזק והאמיץ הנם נמצאים במקרא ובודאי יש איזה הפרש ביניהם כמו בין כל השמות הנרדפים אבל היראוי לא נמצא בכתוב ומה הוסיף בזה על כינוי הנורא. ונ"ל דהנורא היינו שהוא נורא מעצמו כביכול שהוא מכניס מורא בלב בנ"א וכדמוכח ממ"ש ביומא באו ירמי' ודניאל וכו' איה מוראו ואכנה"ג אמרו הן הן נוראותיו הרי שהנורא ר"ל שהוא יתברך מכניס מורא בלב שבעים זאבים שלא יאכלו שה פזורה משא"כ היראוי היינו שאנשים בעלי בחירה יראים ממנו מפני דעתם כי גדול ונורא הוא ויראים לעשות דבר נגד רצונו וזהו לשון היראוי דמשמע ע"י אחרים ולא מעצמו והוי שבח אחר כמובן וגם יש בזה עוד שבח המורה על מדת טובו יתברך דהגם שבידו הי' להטות לב יצוריו לירא ממנו כדי להרבות שכרם נתן הבחירה בידם והם מדעת עצמם יראים מרוממותו וע"כ כינהו היראוי כלומר שהוא יראוי מברואיו ולא שהוא מיראם. והשתא א"ש הסמיכות דאי לא הוי ידעינן דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים לא היינו מבינים החילוק בין הנורא והיראוי שהזכיר מקודם אבל ע"י מימרא דר"ח זו ידענו זה וכמו שבארתי. ואף דבשמעתין ליתא תיבת והיראוי אין חשש דכאן קיצר הגמ' בכמה דברים וסמך על הגירסא בברכות שהיא עיקר:

א"ר זירא האומר שמע שמע וכו'. מסקנת הגמרא דיש חילוק בין אמר מילתא מילתא ותני לה בין אמר פסוקא פסוקא ותני לי' ופירש"י ז"ל שאם אמר פסוק שלם ושונה אותו משתקינן לי' דמיחזי כב' רשויות ואם כל תיבה אומר ושונה אין כאן משמעות ב' רשויות אלא מגונה הוי דדומה למתלוצץ והתוס' בברכות הביאו בשם ר"ח שמפרש איפכא דפסוקא פסוקא הוי מגונה ומילתא מילתא משתקין אותו וסיימו אך לשון הגמרא לא משמע כפירושו וכתב ע"ז המהרש"א לא ידעתי משמעו. ואני תמה דלע"ד כונת התוס' פשוטה שהרי דרך הש"ס כשמקשה על מימרא מברייתא ומשני הא וכו' והא וכו' הוי הא הראשון אוקימתא דברייתא כמו הא ברצועה הא בקציצה (ברכות דף כ"ד סוע"א) הא ביחיד הא בצבור (שם דכ"ט סוע"א) הא דאפשר לקצר וכו' (שם דל"ב סוע"ב) ודכוותיהו טובא בש"ס וע"כ גם הכא משמע דהא דאמר מילתא מילתא קאי אברייתא דמגונה הוי וכפירש"י ותמהני על רבינו המהרש"א ז"ל שלא ירד לזה ושוב מצאתי בלח"מ פ"ב הי"א מהלכות ק"ש שהוכיח כן מדעתו דלא כפיר"ח ע"ש ושמחתי שבעיקר הסברא כיונתי לדעת הגדול אבל תמוה בעיני על אשר נעלם ממאור עיניו דלזה עצמו נתכוונו רבותינו בעלי התוספות ז"ל. כ"ז רשמתי בחידושי בימי חרפי ואח"כ נדפס ש"ס ווילנא וראיתי בהגהות הגאון מהר"ש טויבש ז"ל שהביא דברי הלח"מ ותמה עליו שלא זכר התוס' ואעפ"כ הכניס כונה אחרת במ"ש התוס' דמהגמ' משמע כפירש"י עפ"י סברת הצל"ח דבמילתא מילתא לא שייך הקושיא ודילמא מעיקרא לא כיון וכו' אך בזה נטה מסברת מז"ה ז"ל דהקושיא היא על מגונה ובזה פירש כונת התוס' והוא ז"ל סובר דאדרבה רק על משתקין אותו שייך להקשות דילמא לא כיון וכו' לא על מגונה יעו"ש וכבר קדמו בזה הגר"א ז"ל בשנות אליהו ברכות שם ע"ע שביאר דברי התוס' כדבריו אלה ממש. וראיתי בפרי חדש או"ח סימן ס"א שהביא ראי' לפיר"ח מגמ' דסוכה דף ג"ן ע"ב דפריך אהא דתנן שהיו אומרים אנו ליה וליה עינינו איני והאר"ז כל האומר שמע שמע וכו' ומשני אלא הכי אמרו אנו ליה מודים ומשתחוים ועינינו ליה מיחלות ומוכח דמילתא מילתא משתקין ודלא כפירש"י ע"ש. ובעניותי לא הבנתי כונתו מאי ראיה היא זו אם דעתו דהתם הוי מלה מלה ומ"מ מקשה מדרבי זירא לפע"ד אדרבה שם הוי פסוקא פסוקא שהרי אמרו מאמר שלם אנו ליה וכפלו ואמרו שוב מאמר שלם וליה עינינו דאילו היו אומרים אנו אנו וכן להלאה הי' נחשב מלה מלה אבל השתא הוי פסוקא פסוקא ואי משום דהסמיכו כפילות השם בלי הפסק ע"כ חשיב לה מילתא מילתא א"כ למאי בעי הש"ס לשנויי שאמרו מודים ואח"כ מיחלות הו"ל לשנויי דהכי אמרו אנו ליה ועינינו ליה ושוב לא הי' מלה מלה שהרי הפסיקו בין השמות הקדושים. ואם אולי כונתו להביא ראי' מהמסקנא דבשני דיבורים שונים שרי הרי דאדרבה מאמר שלם מותר יותר לכפול ממלה גם זה איני מבין מאי ראי' והלא לשיטת רש"י ז"ל אם כופל כל מלה הוי מגונה וסכל שנראה כמתלוצץ ואם כופל מאמר שלם משתקין אותו דנראה כשתי רשויות אבל שני מאמרים שונים דקא מדכר שם שמים אתרי מילי תרי זימני לית בה לא משום הא ולא משום הא ודברי הרב פר"ח ז"ל צריכים לי תלמוד. ובודאי לשיטת הר"ח והבה"ג ז"ל צ"ל דהש"ס חשיב לה מילתא מילתא ולהכי פריך מדר"ז ומשני שאמרו באופן דהוי פסוקא פסוקא אבל זה דוחק כמ"ש דהוי סגי לאוקמי שאמרו מלת ועינינו מקודם. ואפשר דגם לפיר"ח חשיב לה פסוקא פסוקא והקושיא היא דהרי עכ"פ מגונה הוי ואיך היו אומרים כן בביהמ"ק לכתחלה והא דמייתי מדר"ז סמך הש"ס על סיום הסוגיא דברכות ומגילה דבפסוקא פסוקא הוי מגונה והוא כעין וכו' כמ"ש התוס' ר"פ שלשה שאכלו דהכי מצינו בכמה דוכתי ומשני דהזכירו השם על שני ענינים ושרי לכתחלה. ועכ"פ נגד פירש"י אין שום ראי' מסוגיא דהתם ודו"ק:

והנה רבינו הב"ח ז"ל בסימן ס"א הביא מ"ש התוס' באין עומדין דאותן בנ"א שאומרים ב"פ שמע ישראל ביוה"כ בנעילה לא יפה הם עושים וגם הטור כתב בשם ר"י שצריך לשתק אותם שאומרים באשמורת שמע שמע וכתב ע"ז הב"ח והיא תימה גדולה דמשמעות הסוגיא דדוקא ביחיד האומר לבדו בפני רבים שמע שמע משתקין אותו משום דמיחזי כב' רשויות להשומעים אבל כשכל הצבור אומרים שמע שמע וכו' טוב הדבר ע"כ יעו"ש באריכות והשיג עליו המג"א שם סק"ט וז"ל ואישתמיטתי' גמרא פ"ה דסוכה שהיו אומרים וכו' ופריך בגמ' והאמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו והתם כולם היו אומרים אותו אלא ע"כ אפי' כל הקהל אומרים אותו אסור ע"כ והשיב ע"ז בקובץ על יד החזקה פ"ב הי"א מק"ש ולי נראה דיפה כיון הב"ח דכתב זאת לפי' הרי"ף והרמב"ם דבקרא הפסוקים לא הוי אלא מגונה ועיקר סברת מגונה היינו שנראה כמתלוצץ ויפה עולה סברת הב"ח דבצבור לא שייך מתלוצץ אבל מודה הב"ח באומר מלה מלה וכופלה דמשתקין היינו דהוי איסורא א"כ אין לחלק בין צבור ליחיד ושם מקשה הגמ' מן מלה מלה דמשתקין מקשה שפיר עכ"ל. והנה אנו רואין דגם הוא ז"ל פשיטא לי' דבסוכה הוי מלה מלה אבל לפמ"ש ז"א דבודאי הוי פסוקא פסוקא ולשי' הרמב"ם צ"ל כמש"ל דפריך ממגונה ושוב ראיתי במשבצות שם סק"ג שהביא ראיית הפר"ח הנ"ל ותירץ לדעת רש"י דסמיך אסיפא ופריך ממגונה ע"ש והוא כמו שבארתי לשיטת ר"ח. עכ"פ ראינו דגם להרפמ"ג ז"ל הי' ניחא דהתם הוי מלה מלה ויש לעיין בזה. ברם בר מן כל דין בעיקר מה שהשיב הרב בעל הקובץ על קושית המג"א במה שחידש דהב"ח העלה סברתו לשיטת הפוסקים דבפסוקא פסוקא לא הוי אלא מגונה במח"כ לא עיין רק במג"א מ"ש בשם הב"ח ולא ראה בב"ח גופי' דאילו הוי עיין הי' רואה דהב"ח מחלק כן לענין אופן שהדין דמשתקין אותו כמבואר לרואה לשונו. גם בב"י הביא בשם הרר"י דלפי פירש"י קשה מה שנהגו לכפול בסליחות ותי' כיון שמנהג אבותיהם בידיהם מכמה שנים ואומרים אותו כל הקהל מוכח מילתא וכו' הרי מפורש כסברת הב"ח לשיטת רש"י דבפסוקא פסוקא משתקין ואפ"ה מחלק דכל הקהל מותרים ויפה הקשה המג"א הרי גם שם היו נוהגים כולם לומר כן בכל שנה אנו ליה וכו' ובכה"ג ליכא למיחש שיהא נראה כשתי רשויות לדעת הב"ח ומ"מ פריך הש"ס מדר"ז. והרב בעל הקובץ ז"ל לא עיין בב"י ולא בב"ח וע"כ שפר קדמי' לפרש דאזלו לשי' הר"ח והרי"ף דמגונה הוא דהוי ובקושטא ליתא להא וכבודו במקומו מונח. אך לענין השגת המג"א צ"ל כמ"ש הא"ר הובא באשל שם דהתם כפלו לשיר והב"ח לא התיר כ"א בכופלים לעורר הכונה כמבואר למעיין בב"ח מילתא בטעמא. ברם מה נעשה ביום שידובר מד"ק של הרר"י ז"ל דישובו של הא"ר אינו מספיק רק לדברי הב"ח שכתב הטעם שכל הצבור כופלים לעורר הכונה אבל תר"י ז"ל כתבו סתם דכיון שהמנהג כן מכמה שנים ואומרים אותו כל הקהל מוכחא מילתא שאינם עושין לכונת ב' רשויות ולא חיישינן להכי ומרן הב"י ז"ל הטעים דבריהם דכשהקהל כולו אומרים אותו ליכא למיחש מידי וא"כ עליהם תסוב קושית המג"א בעצם עוזה שהרי התם הי' מנהגם כן מדי שנה בשנה וכל הקהל אמרו אותו ומ"מ חיישינן להכי. ותמהני על הרב אליהו רבא ז"ל שלא ראה דברי הרר"י שהובאו בב"י והרי לדידי' בכה"ג מוכחא מילתא שאינן עושין לכונת ב' רשויות אלא מאיזה טעם אחר ומה לי אם יכולין לתלות שעושין כן כדי לעורר הכונה או שכופלין התיבות שיהא דרך שיר. ומחוורתא דהרר"י ז"ל סובר דהתם שלא כל הקהל ענו ואמרו דברים אלו רק החסידים ואנשי מעשה ושאר המון העם החשו ולא ענו דבר בכה"ג אסור וכמ"ש במחהש"ק שם סברא זו ע"ש ולא דמי לנידון דתר"י דמיירי שכל הצבור הנאספים כולם כאחד עונים ואומרים אותו:

וראיתי בספר המנהיג הלכות שבת סימן מ"ד שכתב על מה שכופלין בקדושת מוסף מלת אחד שהי' טוב שלא לכפול משום איסור דאמירת שמע שמע וסיים ע"ז ושמעתי כי רבינו אליהו ז"ל הי' חוזר ואומר ה' אחד ולמבין אין חשש בדבר כי אם כשכופל כל הפסוק ובעיא עיון בסוכה בענין ואנו ליה וכו' עכ"ל. ולכאורה משמע ביאור דבריו דס"ל כפירש"י ז"ל שאין משתקין אותו אלא כשכופל כל הפסוק אבל אם אמר מילתא מילתא ותני בה ליכא איסורא ומש"ה מותר לחזור ולומר עוד הפעם ה' אחד ואח"כ העיר שיש מקום עיון בסוכה דמשמע אפי' מילי מילי משתקין אותו. ולפ"ז היינו ממש כדעת הפר"ח שהבאתי לחלה דהתם הוי מילי מילי והקשה מזה על שיטת רש"י ז"ל ולא כמו שהיתה דעתי הפעוטה דהתם חשיב כמו פסוקא פסוקא. אמנה אם כה איפוא לא זכיתי להבין הלא לכל הפירושים עכ"פ מגונה הוי בכל אופן ואיך עביד רבינו אליהו ז"ל איסורא לכתחלה לכפול התיבות נהי שאין משתקין רק בכופל כל הפסוק אבל גם בכופל מלה מלה הרי זה מגונה ומהו דקאמר דאין חשש בדבר. ועלה במחשבתי ליישב דהכי פירושא דדברי רבינו בעל המנהיג ז"ל דאין חשש בדבר אפי' משום מגונה כ"א כשכופל כל הפסוק בין שכופלו באמור את כולו וחוזר ושונה בין שכופל כל מלה ומלה שמע שמע ישראל ישראל וכו' עד סופו דאז איכא איסורא משום מגונה או שמשתקין אותו כפי חילוקי השיטות אבל כשאינו כופל כל הפסוק לא כולו כאחד ולא כל מלה ומלה לבדה אלא שכופל מלת אחד האחרונה או שחוזר ואומר שתי תיבות האחרונות כמו שעשה ר"א אין חשש בדבר ואהא מקשה מהאי דסוכה שאמרו אנו ליה ואח"כ כפלו מלה אחרונה בלבד ומ"מ חשיב לי' כשמע שמע. כן הי' נראה לי לבאר דברי המנהיג ורמזתי מזה בקצרה בחידושי משניות ברכות פ"ה מ"ג סוד"ה מודים מודים ע"ש. אבל כעת בעייני בזה נתקשיתי מהא דאיתא בגמ' פ"ב דברכות (דף י"ד ע"ב) דרבי יוחנן אמר חוזר ואומר אמת ורבה אמר אינו חוזר ואומר אמת ואנן קיי"ל כרבה ואי' התם ההוא דנחית קמי' דרבה שמעי' רבה דאמר אמת אמת תרי זימני אמר רבה כל אמת אמת תפסי' להאי וכתב שם הרא"ש ז"ל דמיירי אם שהה בנתיים אבל בלא שהייה פשיטא דלא יאמר פעמיים אמת וגם ר"י מודה לרבה בזה ופי' במעדני יו"ט משום דדמי לשמע שמע דמשתקין אותו. וע' בפרישה סימן ס"א אות י"א שכתב דלפירש"י צ"ל דהא דאמר רבה כל אמת אמת וכו' ר"ל שהוא מגונה ולא ששיתק אותו. ואחרי בקשת הסליחה כראוי תמהני שנעלם מרבינו בעל הפרישה ז"ל דברי הרא"ש ז"ל שהבאתי דבלא שהייה לא פליגי דאסור ורבה מיירי אפי' בשהייה וכמ"ש שם גם הטור בסימן ס"ו ושהה אח"כ הרבה יעו"ש ובכה"ג ליכא משום שמע שמע ומ"מ תפשו רבה לההוא גברא דלא נכון לומר אמת אמת תרי זימני ומה ענין לזה עם פירש"י ור"ח גבי שמע שמע ודברי הפרישה צ"ע. עכ"פ חזינן דפשיטא לי' להרא"ש ז"ל דבלא שהיי' אסור לומר אמת אמת משום האי דשמע שמע משתקין אותו או הוי מגונה והשתא איך העלה הראב"ן בעל המנהיג ז"ל דכשכופל רק מלה אחרונה אין חשש והרי התם לא כפל רק מלת אמת האחרונה ומדוע יאסר ואם נאמר שהמנהיג לא ס"ל הכי אלא דר"י מתיר גם בלא שהייה משום שאינו כופל כל הפסוק עכ"פ רבה גינה האומר כן וקיי"ל כרבה. וצ"ל דס"ל להמנהיג דבכה"ג ליכא משום שמע שמע ורבה ג"כ לא גינה מהאי טעמא אלא משום דדוקא אמת אמת אין ראוי לומר תרי זימני וכמו לשיטת הרא"ש ז"ל בשהיי' בנתים וא"ש. ומזה תמוה לי טובא על מ"ש במחהש"ק רס"י רפ"ו דמש"ה מנהגנו לומר בקדושה ב"פ אחד דאינו דומה לההוא דסימן ס"א דהכא אחד הראשון קאי אשלפניו ואחד האחרון קאי על שלאחריו יעו"ש. ובמחכ"ה ז"ל העלים אור עיניו מדברי הרא"ש ז"ל הנ"ל דלכ"ע בלא שהיי' בנתים פשיטא שלא יאמר פעמיים אמת דהוי כאומר שמע שמע והרי התם ג"כ אמת הראשון קאי על שלפניו ה' אלקיכם אמת ואמת האחרון קאי על שלאחריו אמת ויציב וכו' ואדרבה התם עדיפא דאמת האחרון קאי על הדבר הזה ואפ"ה אסור דמיחזי כאומר שניהם על ה' אלקיכם והוי כב' רשויות ח"ו ומכ"ש הכא דגם בפעם הב' אומר אחד הוא אלקינו ודאי דאית בי' משום שמע שמע ועכ"פ הוי איסורא לכתחלה כמו אמת אמת דפשטא דתלמודא משמע דהא דאסר רבה אף בשהייה הוא משום דלכתחלה אין נכון לכפול התיבה אפי' בשהיי' וע"כ דברי המחהש"ק תמוהים לפע"ד. ועוד יש להרגיש עליו מהאי דסוכה דג"כ ליה הראשון קאי אשלפניו וליה השני קאי אשלאחריו ואפ"ה אסור אך ע"ז יש להשיב דשאני כפילת השם מכפילת תיבת אחד אבל מהאי דאמת קשיא. וגם בדברי המנהיג עדיין לאורה אני צריך דמה שיישבתי לעיל הוא דוחק דאפי' לפ"ז משמע דרבה גינה עכ"פ לכופל לכתחלה מלה אחרונה מהאי טעמא גופא דשמע שמע ואף דמשמע דרבינו אליהו תיקן הקפידא במה שחזר ואמר ה' אחד לא כמו שנוהגים לכפול רק מלת אחד אבל איני מבין החילוק ואדרבה זה הוי מאמר שלם דלדעת רש"י ז"ל גרע מכפילת מלה וצ"ע:

מתני'. רא"א אין מפטירין בהודע את ירושלים. הקשה בתוי"ט אמאי לא פליג ר"א נמי במעשה עגל הראשון שלא לתרגם משום כבודם של ישראל אלא דהתם ניחא דתהוי להו כפרה ה"נ נימא דניחא משום הכי ואין לחלק בין מעשה אחד לתועבות רבות שהרי מפטירין בסימן דש"ח שמדברין מכמה עבירות שעברו וכן הפטרת התשפוט את עיר הדמים והביא ישוב לזה בשם הלבוש משום דבהודע כתיב אביך האמורי ואמך חתית יעו"ש והוא תירוץ דחוק כמ"ש רבינו בעל הלבוש ז"ל בעצמו בסימן תצ"ג הובא במחהש"ק סי' תכ"ח סק"י דהפירוש האמתי כמ"ש רש"י שמשם נטלו גדולתן והזכיר להם טובת ה' עם אבותינו אלא דמ"מ לפי מובן הפשוט משמע גנאי ע"ש. ולולא שאיני כדאי ה"א ליישב ברווחא עפ"י הירושלמי שהביאו התוס' בשמעתין לא דומה גנאי יחיד בצבור לגנאי צבור בצבור והשתא מעשה עגל הראשון שהוא גנאי צבור גם ר"א מודה שנקרא ומתרגם דניחא להו משום כפרה ומעשה השני גם לרבנן אין מתרגמין משום דהוי גנאי יחיד בצבור אבל בהודע פליגי דלרבנן גם זה הוי גנאי צבור שהרי הוכיח כל יושבי ירושלים ולר"א חשיב לי' גנאי יחיד משום דאז הי' כבר אחר גלות יויכין ועשרת השבטים היו בבבל ושוב לא עבדו ע"ז כ"א שבו בתשובה והשי"ת אמר ליחזקאל שהי' שם עמהם שיוכיח את ישראל שנשארו בירושלים וסביבותי' שלא לקחו מוסר בראותם גלות אחיהם וע"כ הוי כמו גנאי של יחיד בצבור ומש"ה ס"ל לר"א שאין מפטירין בפרשה זו. ומעתה אין קושיא מסימן דש"ח הגם שהוכיחו ג"כ העיר הקדושה ביחוד כמ"ש איכה היתה לזונה קריה נאמנה וכיו"ב אבל ישעי' וירמי' התנבאו בא"י בהיות עוד כל ישראל שם וא"כ הוי גנאי של צבור דתוכחתם היתה לכל בני ישראל משא"כ נבואת יחזקאל שהיתה בבבל והוכיח יושבי ירושלים לבדם ושאר השבטים שהיו בבבל לא אליהם תוסב תוכחתו ע"כ הוי' גנאי יותר. והא דמפטירין התשפוט התשפוט דכתיב ג"כ ביחזקאל הוא משום דלא הוזכר בפרשה זו ירושלים בהדיא דאם הכתוב על כבודה ולא אמר רק סתם התשפוט את עיר הדמים ולא פירש שמה. ומה שמפטירין בפרשת פרה בני ישראל יושבים על אדמתם וכו' זה מיירי כבר אחר גלות צדקיהו והוכיח בזה את כולם והפכורת הלדרוש אתם באים לא פורש שם שמוכיח אנשי ירושלים לבד וכמ"ש שם הרד"ק ז"ל שני פירושים דקאי על הנשארים בירושלים או דקאי על היושבים בבבל לתשובה על שאלתם אם ישובו לארצם וע"כ אין כאן גנאי של יחידים בהדיא משא"כ הודע את ירושלים שמוכיח להדיא אותם שנשארו בירושלים ולא שאר ישראל היושבים בבבל בהא סבר ר"א דחשיב כמו גנאי יחיד בצבור ולכן אסר להפטיר בזה ולפע"ד הוא ישוב נכון בס"ד:

רש"י ד"ה יברכוך טובים. שאינו כולל רשעים וכו'. ע' בחידושי למשניות ברכות פ"ה מ"ג בתוי"ט ד"ה האומר מ"ש בס"ד על פירוש זה של רש"י ז"ל:

בד"ה על קן צפור. כלשון הזה רחמיך מגיעין וכו' הב"ח הגיה שצ"ל לשון הוה רחמיך וכו' וע' ברש"י שעל הרי"ף דבאמת כן הגירסא לשון הוה הוא וכו' ועח"י משניות שם בהרע"ב ד"ה על קן צפור מה שבארתי בס"ד:

בד"ה ועל טוב. או שאמר שני פעמים מודים כשהוא כורע משתקין אותו. לשיטת רש"י ז"ל גבי שמע שמע צ"ל שאמר מודים אנחנו לך ב"פ דאי מודים מודים שכפל המלה מגונה הוא דהוי אבל אין משתקין אותו ולשיטת בה"ג ור"ח ורי"ף ורמב"ם צ"ל דמתני' מיירי דוקא בכופל ואומר מודים מודים אנחנו אנחנו וכו' ואם כופל כל המאמר אינו אלא מגונה והוא פשוט. שוב ראיתי בפרי מגדים סימן קכ"א שכתב מ"ש המחבר מודים מודים משתקין הדין כמו בק"ש בין מלה מלה או פסוקא פסוקא משתקין עכ"ל הרי שכבר העיר ע"ז דהדין בזה כמו בשמע שמע אך יש להעיר על מ"ש שבכל אופן משתקין ובש"ע סי' ס"א ס"ט לא כתב רק אסור והיינו משום דבכל אופן הוי מגונה וגם משום דמספקא לן אם כפירש"י או כפיר"ח ע"כ אסור מדינא בשניהם אבל מסופקני אם משתקין מספיקא ואפשר דמדכתב המחבר גבי מודים מודים דמשתקין אותו ולא כתב ג"כ אסור כמו בק"ש משמע שגילה דעתו דמספיקא משתקין וה"ה בק"ש:

בד"ה חוץ מיראת שמים. אותה מסורה בידי אדם וכו' אע"ג שהיכולת בידו וכו'. יש להתבונן מה בעי רש"י ז"ל בזה דהוי כשפת יתר שאינו נוגע לפירושא דגמרא האי אע"ג וכו' עד סוה"ד ולמאי האריך רש"י להודיענו זאת. ותו יל"ד על לשון אותה מסורה וכו' כאלו בא למעט יראה אחרת וטפי הול"ל היא מסורה. ואולם לפ"מ דפרישית בגמ' דמימרא זו באה לפרש לשון היראוי דאמר ההוא גברא מה חילוק בין זה להנורא דכבר הזכירו ניחא דהיינו ג"כ כונת רש"י ז"ל אותה דוקא מסורה בידי אדם אבל היראה הכלולה בשבח הנורא היא בידי שמים שמכניס מורא בלב ברואיו וכאן שיבחו בשבח אחר להעיד על מדת טובו יתברך דאע"ג שהיכולת בידו להכין לבבנו אליו מ"מ לשלם שכר יגיעה מסר לנו הבחירה לירא ממנו וכמו שבארתי בגמ':

בד"ה הודע את ירושלים. את תועבותיה פרשה היא ביחזקאל. הדקדוק מבואר מה בא ללמדנו ובשושנים לדוד הרגיש בזה וכתב דנראה שהרגיש רש"י קושית התוי"ט מ"ש בהא דפליג ר"א ולא פליג נמי במעשה העגל ונתכוין לתרץ כמ"ש הלבוש וז"ש וכ"ת מ"ש הך קרא דהודע את ירושלים ומתרץ פרשה וכו' כלומר אע"ג דבהך קרא לא נמצא הטעם דהחמיר בזה ר"א מ"מ כל הפרשה היא ביחזקאל דוק התם ותמצא דהיינו במ"ש אביך האמורי ואמך חתית שזהו בזיון גדול ומש"ה אין מפטירין לכבוד אבותינו עכ"ל. והדוחק גלוי לעין ובמחכ"ה ז"ל לא עלתה בידו לבאר לשון רש"י ברווחא ועדיין אנו צריכין למודעי. אמנם כל הרואה דברינו מ"ש בעניותנו במשנה טעם לשבח לדברי רבי אליעזר ויישבנו קושית הלבוש והתוי"ט בטוב טעם בעזרה"י עיניו תחזינה מישרים דכונה זו מאירה מתוך לשון הזהב של רש"י ז"ל דהוי קשיא לי' כמ"ש השול״ד ז"ל מ"ש במעשה העגל דמודה ר"א ומ"ש הכא דפליג ואי משום דהוזכרו בהדי' תועבות ירושלים הרי גם בסימן דש"ח הוזכרו תועבות רבות ומפורש אשר חזה על יהודה וירושלים וכן בהפטרת שמעו כל משפחות בית ישראל ע"כ מתרץ רש"י פרשה היא ביחזקאל וידוע שנבואותיו נאמרו בבבל בהיותו שם עם רבים מישראל אשר הגלו בגלות יהויכין והם שבו אל ה' והשתא תועבות ירושלים היינו של המועטים שנשארו על אדמתם והוי גנאי יחיד בצבור והוי גנאי יותר הלכך לר"א אין מפטירין דלא דמי להפטורת דש"ח הכתובות בישעי' וירמי' שהתנבאו על כל ישראל שישבו עוד על אדמתם משא"כ הודע וגו' פרשה היא ביחזקאל שעומד בבבל ומתנבא על ירושלים וכמ"ש במשנה וזה מכוון יפה בלישנא קדישא דרבינו הגדול רש"י ז"ל:

בד"ה ויש לא נקרין. מעשה דוד ואמנון. לפני הרמ"ז ז"ל הי' הגירסא באמנון בבי"ת ובב"ד השיג עליו דגי' מוטעת נזדמנה לו ע"ש:

תוס' ד"ה אין מפטירין במרכבה. וקיימא לן כר"י. הר"ן מסיים כדמוכח פרק בני העיר וכ"כ בתוי"ט ולכאורה טעמא דהש"ס גופי' יש להבין מדוע פסק כר"י והרי מסתבר טעמיהו דחכמים וכמ"ש בפיה"מ להרמב"ם ז"ל כדי שלא ישאלו ההמון וכו' ע"ש. ונלע"ד עפמ"ש בזוה"ק ר"פ שמות בגלותא בבבל חשיבו דהא לית להו קיומא לעלמין דהא קוב"ה שביק לון ולא ישגח בהון לעלמין וכו' אתפתחו שמיא ושראת רוח נבואה קדישא על יחזקאל וחמא כל מה דחמא ואמר לון לישראל הא מאריכון הכא וכו' ואי גלי יתיר מה דגלי כלא איצטריך כיון דחמו ישראל כך חדו וכד שמעו מלין מפומי' דיחזקאל לא חיישו על גלותהון כלל דהא ידעו דקוב"ה לא שביק לון וכו' ע"כ. ולפיכך כשגזרו שלא יקראו בתורה והתקינו להפטיר בנביא הרי ביום מצן תורה שלא יכלו לקרוא עשרת הדברות מרובה צערן של עם קדוש ונפשם מרה על זאת וכדי שלא תעלה מחשבת עמל בלבם דקוב"ה שביק לון ח"ו והפר את בריתו אשר כרת עמהם בהר סיני כי הסתיר פניו מהם עד אשר גברה יד אויב להרחיקם מקריאת ספר תורתו הקדושה ע"כ עמדו ותקנו לקרות אז הפטרה דמרכבה למען ידעו דמאריהון ית"ש עמהם בגולה כביכול ולא שביק לון וגם בהיותם בין אויביהם לא יעזבם ולא כלו רחמיו ובריתו נאמנת להם לגלות להם מעט מזיו כבודו והדר תפארתו: ע"ב.

גמ'. כ"ש דניחא להו דהויא להו כפרה. כתב הגאון הריעב"ץ ז"ל בהגהותיו ש"מ דמהני נמי כפרה למתים בכה"ג אע"ג שאין להם כפרה בקרבן ואית לי' קרי' כפר לעמך ישראל לפ"מ שדרשו רז"ל בספרי עכ"ל. והיינו מה שדרשו שם כפר לעמך אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שהמתים צריכין כפרה. ואולם בש"ס דידן בכריתות דכ"ו ע"א וכן בהוריות ד"ו ע"א אמר ר"פ ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים וכתב שם הרב באר שבע ז"ל ואיכא למידק למה לא נקט ר"פ כלשון ספרי ונ"ל שנזהר מזה הלשון מפני דבאמת אין כפרה למתים דהא מה"ט חטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא ולכן דקדק ר"פ למינקט ראוי' זו שתכפר וכו' עכ"ל. ומשמע דדוקא עגלה ערופה ראוי' לכפר על המתים וכשיטת ה"ר אביגדור בשבלי הלקט הובא ביתה יוסף או"ח סימן רפ"ד דדוקא ברוצח אבל לענין צדקה לא אשמעינן מידי. ולפ"ז קשיא מ"ט מהני הכא קריאת פרשת העגל דתהוי למתים כפרה. וצ"ל דדוקא בצדקה פליג הר"א דלא מהני מה שנותנים החיים בעד המתים אבל הכא שיש להם בזיון בפירסום חטאם יש להם כפרה. ברם בלא"ה אנן קיי"ל כדעת ה"ר שניאור שהובא שם דהמתים מתכפרים בממון החיים וניחא כאן בפשיטות ויפה העיר הגאון ריעב"ץ ז"ל דמכאן ש"מ כדעה זו. ובדקדוק לישנא דר"פ צ"ל דכפרה זו וכיוצא בה קאמר כגון צדקה וביזוי כבודם ע"י הקריאה בצבור ולא בא ר"פ למעט אלא קרבן ולזה כיון גם הרב ב"ש ז"ל. גם בספר חסידים סימן ק"ע כתב וא"ת הרי חטאת שמתה בעלי' מתה מפני כי קרבן חטאת להגן מן היסורים וכבר מת ועוד מיתה מכפרת אבל צדקה שנותנין דומה לעגלה ערופה שאמרו ראוי' כפרה זו וכו' עכ"ל. הרי להדי' דס"ל לפרש זו וכיו"ב וכמו שבארתי. ובהגהות ברית עולם הראה לספרו שער יוסף שבירר ענין זה אבל אין הספר בידי. אכן הא קשיא לי דבב"י שם הביא משבה"ל שמעתי שיש בדרש כפר לעמך וכו' מגיד שהמתים צריכים כפרה נמצינו למדים ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים (ובילקוט סו"פ שופטים איתא סתם בלי הני ג' מילין עד יוצאי מצרים והוא טעות דמוכח וכמ"ש בנקודות הכסף ריש יו"ד דספרי הילקוט מוחזקים בטעות. ובימי נעורי העירני חכם אחד על מדרש תמוה זה דאטו ע"כ לא שמענו ששופך דמים חוטא עד שנמצינו למדים מכאן ונעלם ממנו נוסחת שבה"ל וזה חדש הוא. וכעת בכתבי דברים אלה ראיתי בילקוט שנדפס זה לא כביר שתיקנו זה) וסיים בשבה"ל נראה דה"פ שההורג הזה מגלגל בעון זה ואפי' על אותם שמתו מאותו היום עד שיצאו ממצרים דדריש אשר פדית ע"מ כן פדיתנו שלא יהיו בינינו שופכי דמים וזה עבר ע"כ נעשו גם המתים ערבים עליו עכ"ל. והשתא התם ניחא דהמתים צריכים כפרה דע"י חטאו של ההורג נתעורר חטא עליהם אבל בעלמא הרי כבר כיפרה מיתתם עליהם ומ"ט אמרינן הכא דניחא להו דהויא להו כפרה. ויש ליישב דשאני חטא העגל דכתיב בי' וביום פקדי ופקדתי ובפרק חלק דק"ב ע"א א"ר יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מכ"ד בהכרע ליטרא של עגל הראשון וע"כ הם צריכים כפרה בכל פעם שגורמים לפורענות על שונאיהן של ישראל. וע' בקול הרמ"ז שכתב ג"כ לענין קושית התוי"ט מאדוננו דוד דשאני עגל דבכל פורענות חוזר וניעור. ולפ"ז גם מאי דס"ל לברייתא זו דהודע את ירושלים נקרא ומתרגם לאפוקי מדר"א כדאמר בסמוך ולא חיישי רבנן לכבודן של יושבי ירושלים הוא ג"כ מטעם זה דכ"ש דניחא דהויא להו כפרה שהרי גם בפרשה זו הוכיחם הנביא בעיקר על ע"ז שעבדו במדבר ע"ש בפירש"י ועדין צריכין כפרה ועוד שאנשי הדור ההוא של יחזקאל גרמו לחורבן ירושלים וביהמ"ק ובעוה"ר עדיין לא נבנו ע"כ הם צריכין כפרה. יה"ר שיתכפרו חטאינו ותבנה עיר קדשנו בבי"א:

האי מאן דשפיר שומעני' וכו'. בשו"ת ח"ס ח"ו סימן נ"ט דקדק דלכאורה הוי מימרא שאינה צריכה וע"ש מ"ש בזה. ואפשר לפרש עפ"י הידוע דלשבח אדם סתם איכא חששא דעה"ר ח"ו וז"ל רבינו הרחיד"א זצ"ל בספרו עבוה"ק המספר שבח אדם בחכמה או עושר או בנים וכיוצא חייב לברכו שלא ישלוט בו עין הרע ואם נותן עה"ר בחבירו כן ינתן בו מלבד ענשו יעלה באשו עכ"ל ומקור דבריו הוא בזוה"ק פרשת במדבר דקי"ז ע"ב ת"ח האי מאן דאמר שבחא דחברי' דבנוי או דממוני' בעי לברכא לי' ולאודאה עלי' ברכאן מנלן ממשה דכתיב והנכם היום וכו' לבתר מה כתיב וכו' ואי איהו מני שבחא דחברי' ולא אודי עלי' ברכאן הוא נתפס בקדמיתא מלעילא עכ"ל הקדוש הרי מבואר בהדיא הכי ובפ"ג דברכות דף כ' ע"א עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו אין עה"ר שולטת בו והכא אהא דסנאי שומעני' פירש"י ז"ל שיוצאות עליו שמועות רעות שהוא נואף וממילא מובן דשפיר שומעני' ר"ל ההיפוך שהוא נזהר בזה. ומעתה הכי קאמר רב אשי האי מאן דשפיר שומעני' דאינו נהנה ממה שאינו שלו שרי לשבוחי' סתם וא"צ לברכו משום דאיש כזה לא מסתפי מעינא בישא דלא שלטא בי' מפני ששומר עיניו מראות ברע ומאן דשבחי' לא יעלה באשו כמו בשאר משבח סתם לפי שזה אינו מכניס עה"ר בחבירו דאין עה"ר שולטת כלל בהמשובח הלז ונהפוך הוא כי עוד ינוחו לו ברכות על ראשו תחת אשר שיבח את הראוי לשבח כנלע"ד:

הדרן עלך בס"ד פרק שלישי. תהלה לאל חיי מאכילי ומלבושי:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה