אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) בעזר תפלת צדיקים חומד › דף כד.

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

בעזר תפלת צדיקים חומד · דף כד.

דף כג.

גמ'. ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו. פירש"י למפרע ולכאורה למה האריך תנא ברא בלישנא ולא קתני בקיצור ובלבד שלא ידלג למפרע וגם הי' מרויח דלא הינו צריכין לדחוקי דלצד תחלתו קאמר דאי ממש מסופו לתחלתו הו"ל בכדי שיפסוק התורגמן וגם מתחלתו לסופו אסור כמ"ש התוס' ביומא דף ע' ע"א ד"ה ובלבד ע"ש אבל אי הוי נקיט למפרע הי' משמע להדיא אפי' סמוכין זה לזה כל למפרע אין מדלגין. ונלע"ד משום דיש סברא דדוקא בנביא א' הוי למפרע טרדה וטירוף הדעת דעפ"י רוב הפרשיות משולבות אשה אל אחותה והענין אחד ואין המשך ראוי מהמאוחר אל הקודם ע"כ יש חשש טירוף אם יקרא למפרע שלא יבין מה שהוא אומר אבל בשני נביאים של שנים עשר דמותר לדלג אע"ג דתרי עניני נינהו יכול להיות דשרי אפי' למפרע משום דבלא זה אין ענין נביא אחד שייך לענין נביא אחר ומ"מ מותר וא"כ מאי טרדה יש טפי בקריאתן למפרע הרי לא יתקלקל ההמשך בזה כגון אם מדלג מעמוס ליואל מה טרדה יש בזה יותר מאשר הוא מדלג מיואל לעמוס הלא הי' יכול הסדר להיות עמוס ואח"כ יואל ממש כמו השתא שהסדר להיפוך אלא שנסדרו כמו שהם לפנינו מאיזה טעם הנעלם מאתנו וע' בחד"א למהרש"א ז"ל ב"ב דף י"ד ע"ב מה שהעיר בזה ולכן שפיר יש לחשוב דבכה"ג לא מיקרי למפרע וזו סברא נכונה לחלק בהכי אלא דהאמת אינו כן ובכל אופן אין מדלגין למפרע. והשתא ניחא מה שדקדקתי דאי הוי תני למפרע סד"א דהיינו בנביא אחד בין מתרי עשר בין משאר נביאים אבל מנביא לנביא בת"ע מותר ואף דהבריי' לא מיירי רק בהכי מ"מ הו"א דזה לא מיקרי למפרע וסמיך הבריי' שנבין דר"ל בנביא א' דדוקא האי הוי למפרע והכי פירושא אבל בנביא של שנים עשר מדלגין היינו אפי' מנביא לנביא ובלבד שלא ידלג למפרע היינו באופן דמיקרי למפרע שהוא שלא כסדר ההמשך דהיינו בנביא אחד ובאמת מנביא לנביא מותר בכל אופן מש"ה קתני ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו וידעינן דקאי גם על שני נביאים שהרי כל תרי עשר מיקרי ספר אחד כמ"ש רש"י ז"ל במס' סוטה דף מ"א ע"א יעו"ש ומשמע דאפי' מסוף הספר שנים עשר לצד תחלתו אסור אעפ"י שהוא מנביא לנביא וכ"ש בנביא א' דאין מדלגין מסופו לתחלתו דהוי טירוף הדעת טפי וא"ש לשון הברייתא. והנה סברא זו היתה פשוטה בעיני בתחלת למודי בגמרא דבנביא א' שייך טפי לאסור למפרע משום טירוף הדעת מבשני נביאים הגם דאדרבה בתרי עניני יש יותר בלבול הדעת דמה"ט אין מדלגין מנביא לנביא מ"מ בתרי עשר דמדלגין שוב אין חילוק וגם למפרע סד"א דמדלגין דמה לי אם קורא הושע קודם יואל או להיפוך בכל אופן הם שני ענינים אלא דהוי ספרא חדא אבל אין להם סדר והמשך כמו בנביא אחד ומש"ה איצטריך תנא לאשמעי' דגם בכה"ג לא קרינן למפרע משום שיהוי הדילוג וטרדת החיפוש לנביא הקודם. אמנם בעייני בזה ראיתי בכ"מ ה' תפלה פי"ב הי"ג שכתב וז"ל ובלבד שלא ידלג וכו' וביומא כתבו התוס' אין לפרש מסוף י"ב לתחלתו דא"כ אפי' מתחלתו לסופו נמי לא דהיינו בכדי שיפסוק התורגמן אלא מסוף הספר לצד תחלתו כלל כלל לא ונ"ל דהיינו דוקא בנביא של י"ב לנביא של י"ב אבל בנביא עצמו אפי' מסוף הנביא לתחלתו נמי דלא גרע משאר נביאים עכ"ל הרי מפורש סברת מרן ז"ל להיפוך ממ"ש ודעתו הקדושה באמת לדינא דדוקא מנביא לנביא אבל בנביא א' מותר לדלג למפרע. ואולם לפי שהמג"א בסימן קמ"ד סק"ד הביאו והקשה עליו דגם בשאר נביאים אסור והגם שביאר דעת הכ"מ מ"מ משמע דלהלכה הסכים להגמ"נ שהביא שם גם הרב אלי' רבא ז"ל פסק כן וכ"פ במשנה ברורה א"כ שפיר נוכל לשוב לסברתנו דאדרבה בנביא א' פשיטא דאסור ובריי' קמ"ל דגם בב' נביאים לא. ולכאורה דברי התוס' דיומא מוכיחין כהסכמת הכ"מ דאלת"ה אלא דבכל אופן אין מדלגין למפרע א"כ בע"כ הא דתניא ובלבד שלא ידלג וכו' קאי גם על נביא א' והשתא מאי קשיא להו להתוס' הלא בנביא א' משנים עשר באמת מותר מתחלתו לסופו דרוב נביאי י"ב המה ספרים קטנים ואין בהם בכדי שיפסוק התורגמן בעת גלילתם מראשם לסופם ושפיר הוצרכה הברייתא לאסור מסופם לתחלתם ולמה להו להתוס' לדחוקי דלצד תחלתן קאמר הלא שפיר מתפרש על כל נביא מסופו לתחלתו ממש ומינה ק"ו בנביא גדול או בכל ספר תרי עשר דאפי' מתחלתו לסופו אסור דבודאי אסור מסופו לתחלתו ואפי' לצד תחלתו משום למפרע א"ו דהתוס' ס"ל כדעת מרן ז"ל דבנביא א' מותר אפי' למפרע והשתא לא מיירי הברייתא אלא בשני נביאים והספר היינו כל שנים עשר ומסופו לתחלתו משמע ממלאכי להושע וע"ז יפה העירו התוס' דהרי גם מהושע למלאכי אסור ובע"כ לפרש לצד תחלתו. אך לפ"מ דקיי"ל להלכה שלא כדעת הכ"מ ז"ל ומצינן למימר כסברתי הרי לפי פירושי עיקר הרבותא מנביא לנביא ובנביא א' שמעינן במכ"ש דאסור למפרע והבריו' לא מיירי אלא בכל שנים עשר וא"ש דברי התוס' אפי' לשיטתנו. ואולם אם נאמר כסברת מרן הכ"מ דיותר פשוט בשני נביאים שלא יקראו למפרע ומ"מ לדינא קיי"ל דגם בנביא א' אסור וא"כ בע"כ הברייתא איירי גם בנביא אחד דהוי יותר רבותא ולא אתיין דברי התוס' לשיטה זו רק כדעת הכ"מ ויהי' קשה מדבריהם על ההגמ"נ והסכמת האחרונים עמודי הלכתנו א"ו בע"כ צ"ל כסברתי ואז יתישבו דברי התוס' גם לשיטתנו כמבואר וק"ל:

וראיתי בקרבן נתנאל ס"ק מ"ב שכתב אין לפרש וכו' אלא מסוף הספר לצד תחלתו כלל כלל לא תוס' יומא דף ע' ואישתמיטתי' להכסף משנה דברי תוס' אלו עי' מג"א סי' קמ"ד ס"ק ד' עכ"ל. ובמחכ"ה אישתמיטתי' להגאון דברי מרן הכ"מ כי לא עיין אלא במג"א שהביאו ואילו הי' רואה בכ"מ גופא הי' נודע לו דכל רז לא אנס למרן הקדוש ז"ל שהרי הביא שם בעצמו לשון התוס' כמו שהעתקתי למעלה ובאמת איני רואה שום סתירה מהתוס' להכ"מ ואדרבה לכאורה מורין דבריהם טפי כוותי' כמש"ל אלא דגם לדידן יישבתי בטוב עפ"י סברתי אבל בלא סברתי שחידשתי מנפשאי משמע מהתוס' כדעת הכ"מ ועכ"פ אין סתירה מהתוס'. ואי דמדכתבו מסוף הספר לצד תחלתו כלל כלל לא משמע לי' להרב ק"נ ז"ל דאפי' בנביא א'. זה אינו כלום דכונתם לא כהס"ד דמסופו לתחלתו ממש אלא דלצד תחלתו אפי' סמוך בכדי שיפסוק התורגמן כגון מתחלת מלאכי לסוף זכרי' ג"כ לא ידלג וז"פ ודברי הק"נ תמוהים. ואפשר כונתו משום דלשון הכ"מ כפ"מ שהעתיקו במג"א הי' משמע לי' שחידש פירוש האי ובלבד שלא ידלג וכו' דאפי' הם סמוכים זה לזה ואהא כתב דאישתמיטתי' דכבר קדמוהו בזה התוס'. ברם בקושטא חזינן שלא נעלם מעיני מרן ז"ל והביא הפירוש בשם אומרו אך חידש דבנביא א' מותר. ועפר"ח סי' קמ"ד שהביא דברי התוס' וגם דברי הכ"מ והסכים עמו לדינא כי אין שום סתירה בזה. ותיוהא קא חזינא בבאר שבע סוטה דמ"א ע"א שהעתיק לשון התוס' ביומא וסיים מסברא דנפשי' חילוקו של הכ"מ בלשונו ממש ואח"ז כתב ולי נראה דנקט דוקא מסוף הספר לתחלתו משום דהוי לי' למפרע ואין קורין למפרע וכן מטין דברי רש"י עכ"ל ודבריו סתומים ולא ידעתי מה חידש בזה ומי לא ידע דהיינו דקאמרה ברייתא שלא יקרא למפרע ובמה תיקן דקדוק התוס' וצ"ע להבין כונת הרב ב"ש ז"ל:

מתני' המפטיר בנביא הוא פורס על שמע וכו'. כתב בנחלת יעקב על מסכת סופרים פ"י ה"ז וז"ל דקתני לקמן פי"ד ה"ח באיזה שמע אמרו בשמע של ס"ח ר"ל שהיו רגילין לומר פסוק שמע ישראל בשעת הוצאת ס"ת כדקתני התם הלכה ט' וזהו נקרא פורס ע"ש וכו' ועפ"ז נתישב לי מה שנתקשה לי ימים רבים במתני' דמגילה קתני להדיא המפטיר בנביא הוא פורס ע"ש וסתמא דמתני' מבלי חולק עליה ולמה כל הפוסקים השמיטו דין זה הרמב"ם וכן הטוש"ע כולם השמיטו הך דינא אבל לפמ"ש בשם מ"ס דהיינו שמע דס"ת ולפ"ז עכשיו שאין אנו נוהגין לומר שמע בשעת הוצאת ס"ת ממילא לא שייך האי דינא ולכן השמיטוהו הפוסקים עכ"ל. ומתחלה תמהתי מאד ע"ז שהרי בשבת ויו"ט ובכל זמן שיש מפטיר שאינו עולה למספר הקוראים המחויבים אז אנו נוהגין שאומרים שמע בשעת הוצאת ס"ת ושפיר הי"ל להפוסקים להביא דין זה והי' הדבר בעיני לפלא. אמנם אח"כ נודעתי דמנהג פפד"מ וכמה קהלות במדינת אשכנז שלא לומר אפי' בשבת שמע ישראל וכן בטוש"ע סימן קל"ד לא נזכר רק שאומרים גדלו וגם בהלכות שבת לא נזכר מזה מאומה וא"כ צדקו דברי הנחלת יעקב שאין המנהג כמס"ם. אכן עדיין אני תמה מאי אהני בהא הרי אכתי קשיא מ"ט לא הביאו הפוסקים דהמפטיר בנביא הוא עובר לפני התיבה דשייך גם עכשיו וכי בשביל שלא הי' להם לכתוב דפורס על שמע מש"ה לא היו צריכים לכתוב שאר דברים שנותנים להמפטיר אתמהה ולא הבנתי דעת הרב בעל נחלת יעקב ז"ל מה חשב בזה. אמנם בטעם השמטת הפוסקים יש ליישב לפע"ד בפשיטות משום דעכשיו יש ש"ץ קבוע שעובר לפני התיבה והוא פורס על שמע ולא שייך טעמא דאינצויי וגם טעמא משום כבוד ליכא דלא הי' שייך רק כשכיבדו בכל פעם אדם אחר להתפלל לפני התיבה אבל השתא שיש חזן קבוע לא שייך זה וגם הוא נושא את כפיו לא שייך השתא כי רוב הפירושים שאביא אי"ה בסמוך ע"ז אינם נוהגים השתא דוק ותשכח ולפיכך השמיטוהו הפוסקים. וראיתי בס' כסא רחמים לרבינו האזולאי ז"ל שם דעל מה שחשב הנחלת יעקב ז"ל גם את הטור בין הפוסקים שהשמיטו דין זה תמה וז"ל ואגב שיטפי' כ' דהטור לא הביא דין המפטיר פורס על שמע והרי הביאו הטור בפשיטות במקומו בסי' רפ"ד ע"כ ובמחכ"ה לחנם השיג על הרב נח"י דבאמת הטור הביא שם רק ראי' דקטן יכול להפטיר ואפי' אם אין הלכה כמשנה זו או דבזה"ז אינו נוהג מ"מ עכ"פ מדתנן ואם הי' קטן מוכח דהקטן מפטיר ובהא ליכא חילוק הדורות והוצרך להביא גם ראש המשנה להראות דקאי אמפטיר ולכן השמיט והוא עובר וכו' ואילו הי' מביאה לפסק הלכה הי' מביא הדין בפ"ע כדרכו וגם הי' מביא והוא עובר וכו' ומדלא הביאו רק אגב גררא ולא סיים והוא עובר וכו' אלמא שאינו פוסק דין זה ומ"מ הביא מזה ראי' לענין דין אחר וצדקו דברי הנח"י:

והוא נושא את כפיו. הדקדוק מבואר הלא כל הכהנים נושאים כפיהם ומאי רבותי' וכבר התעורר בזה בתוי"ט ויישב שהוא מתחיל כאלו הוא הגדול שבהם ובטו"א דחה זה ותירץ דמשכחת לה בביהכ"נ שכולם כהנים ויש שם יותר מעשרה דאז היתרים מי' עולים לדוכן והי' עונים אחריהם אמן ובכה"ג המפטיר הוא מן העולים יעו"ש. ובבית דוד פירש שהוא המברך בקול רם והכהנים האחרים מברכין בלחש וכמנהג הרבה קהלות ובשושנים לדוד דחה פירושו והסכים דגם בזמן המשנה היו נוהגים שאם אין שם כהן ש"ץ אומר או"א ברכנו וכו' כמו שאנו נוהגים בכל יום וזהו הכונה דבמקום שאין שם כהן המפטיר הוא נושא את כפיו כלומר שאומר ברכת כהנים כיון שהוא עובר לפני התיבה. ובחידושי מהרש"ש פירש עפ"מ דתנן בפ"ה מ"ד דברכות ואם הבטחתו וכו' דהיינו אם אין שם כהן אלא הוא אבל המפטיר נושא את כפיו אם הבטחתו וכו' הגם שיש שם כהנים בלעדו. הרי לפנינו חמשה פירושים בדינא דמתני' ובעניותי נקיטנא בשיפולי גלימי דהני רבוותא ואוסיף מדידי פירוש ששי עפמ"ש התוס' בשמעתין לחלק דבקביעות אין נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו ובאקראי בעלמא יכול הוא לישא את כפיו רק כשהביא ב' שערות וכ"כ הר"ן ע"ש ומשמע מדבריהם דגם ברישא דהמפטיר נושא כפיו מיירי ג"כ אפי' בשלא נתמלא זקנו והגם דלכאורה הוי כמו קביעות שהרי פירש"י ז"ל מי שרגיל להפטיר וא"כ אם בכל פעם שהוא מפטיר הוא עובר לפני התיבה ונושא את כפיו הרי הוי קביעות מ"מ צ"ל לדעתם דאכתי זה מיקרי אקראי בעלמא כיון שלא מינוהו בקביעות לכך. ולפ"ז יתפרש בטוב משנתנו דהמפטיר בנביא אפי' אם לא נתמלא זקנו דאו הדין דבקביעות א"ע לפני התיבה וא"נ את כפיו והרי מי שרגיל להפטיר הוי כמו קביעות אפ"ה מפני שהמציא עצמו לדבר שאינו כבוד חלקו לו כבוד והוא פורס ע"ש והוא עובר לה"ת והוא נושא א"כ אם כהן הוא הגם שלא נתמלא זקנו מ"מ הוא נו"כ בכל פעם שהוא מפטיר אף דהוי כקביעות וזה ביאור נכון מאד. ואולם נתישבתי בדבר וראיתי דלכל הפירושים הללו אית להו פירכא לבר מפי' השול"ד דלית לי' פירכא דהרי בגמרא פליגי אמוראי בטעמא דמתני' ר"פ אמר משום כבוד רבה בר שימי אמר משום דאתי לאינצויי וקאמר הש"ס דאיכא בינייהו דעביד בחנם דהיכא דאינו נוטל שכר ליכא טעמא דאינצויי רק טעמא דכבוד והשתא קשה לי דלרבה בר שימי בע"כ מיירי מתני' שהעובר לפני התיבה או הפורס על שמע נוטל שכר וא"כ מה יענה להאי דהוא נושא את כפיו מאי אינצויי שייך אטו איכא אתרא דכהן הנושא את כפיו ומקיים מ"ע לברך את ישראל נוטל שכר עבור זה אתמהה ומה אהנו לן רבנן בפירושיהם דאפי' לדידהו אכתי א"א לומר דהמתחיל להתוי"ט או מי שעולה לדוכן בין הכהנים היתרים על עשרה להטו"א או המברך בקול רם להב"ד או הש"ץ שהוא נושא את כפיו אם הבטחתו שחוזר לתפלתו להרש"ש אזי נותנין לו שכר ע"ז ומי איכא מידי שנותנין שכר בשביל קיום מ"ע דכה תברכו וא"כ לטעמא דאינצויי מ"ט הוא נושא את כפיו וזו תמי' נשגבה בעיני ולא ידעתי מדוע אדם לא זכר מזה. וגם לפירושי דאפי' אם לא נתמלא זקנו נושא כפיו הוי תיובתא משיטת הגמרא דלא שייך שיטול שכר בעבור זאת. ואולם פי' השול"ד לית לי' פירכא דכמו שהעובר לפני התיבה נוטל שכר וכן הפורס על שמע ככה גם מי שאומר ברכת כהנים במקום שאין כהן נוטל שכר עבור אמירתו ושפיר איכא טעמא דאינצויי. וע"ש בשול"ד מ"ש דהא דקתני אח"כ אביו או רבו עוברין על ידו הכל בכלל ויש לי ראי' לדבריו ממ"ש רש"י ז״ל בגמרא בד"ה משום אינצויי אני מפטיר ואתה תעבור לפני התיבה וכן אח"כ בד"ה דקא עביד בחנם הבא לעבור לפני התיבה וכו' ומדוע נקט הא ולא נקט פריסת שמע ונשיאת כפים ואם רצה לקצר הו"ל למינקט פ"ש האמור תחלה במשנה א"ו כדברי הרב שול"ד ז"ל דבכלל עובר לפני התיבה גם שנים אלו ודוקא לפירושו דהיינו ברכת כהנים אבל אם הכונה לנשיאת כפים ממש זה קרוי עולה לדוכן ואינו בכלל עובר לה"ת והבן. ובטו"א כתב בפשיטות דמדתנן אביו או רבו עוברין על ידו משמע דדוקא לעבור לפני התיבה הוא דזכו מזכותו אבל לפרוס ע"ש ולישא א"כ לא עכ"ל ובעניי לא נהירא לי דמאי שנא ובמאי עדיפא עברה לפני התיבה מאינך מילי ע"כ ברור בעיני כדעת השול"ד דבכלל עוברין הוי גם פ"ש ונ"כ וכמו שחיזקתי דעתו מלשון רש"י ז״ל וכן כתב בהון עשיר דהכל בכלל עוברין יעו"ש. ונפלאתי על כל המפרשים שלא הזכירו רק טעמא דכבוד ע' בדבריהם ולא חששו כלל לטעמא דאינצויי ואע"ג דיכול להיות לדינא דברי רב פפא עיקר לגבי רבה בר שימי מ"מ הרי עכ"פ גם לדעתו אנו מוכרחין להבין כונת המשנה ובודאי לא פליגי ר"פ ורבה בפירושא דמתניתין ואותו פירוש דלא מתישב שפיר לטעמא דרבה בר שימי ודאי גם ר"פ לא סבירא לי'. ואולי י"ל גם לפי' הב"ד דמשלמין שכר להמברך בקול רם בשביל יגיעתו יותר משאר כהנים אך גם בלא"ה דחאו השול"ד בדברים ישרים דכולם חייבי לברך בקול רם. ואולם גם לפי' התוי"ט י"ל שהמתחיל נוטל שכר כמו ש"ץ אלא דהתוי"ט לא הזכיר רק טעמא דחשיבותי' שהוא כמו הגדול שבהם. אבל דברי הטו"א ומהרש"ש ז"ל בפירושא דמתניתין ודאי לא א"ש לטעמא דאינצויי ומש"ה א"א לפרש כדבריהם ובפי' השול"ד יש קצת דוחק דקשה לפרש דנושא את כפיו היינו שאומר ברכת כהנים כמו שאנו אומרים בלא נשיאת כפים וצ"ע:

קטן וכו' אבל אינו פורס על שמע וכו'. כתב בטו"א הא ודאי כדי נסבה דהא תני לעיל ואם הי' קטן אביו או רבו עוברין ע"י ש"מ דקטן עצמו לא וע"ש מה שתירץ לשיטתי' שכתב מקודם דעוברין לפני התיבה דוקא אבל לפ"מ דברירנן בעניותנו בסמוך דהכל בכלל עוברין ליכא לשנויי כוותי' והדק"ל דקתני יתור נפיש במתני'. ולעד"נ ליישב דמדלעיל סד"א דלעולם קטן פורס ע"ש וכו' אלא דקטן לאו בר כבוד הוא ולאו בר אינצויי הוא אך אם יש שם אביו או רבו הוי כבודם ושייך נמי נצויי אביו ורבו כדאמר בגמרא ולהכי הם עוברין על ידו ואם אין שם אביו ורבו לא שייך כבוד ואינצויי ואז אין נותנין להקטן המפטיר דברים אלו ומש"ה איצטריך למיתני דקטן אינו פורס וכו' וק"ל. והנה בירושלמי איתא ואם הי' קטן אביו או רבו עוברין על ידו והא תנינן קטן לא יפרוס את שמע אמר רבי יודן כאן בשהביא שתי שערות וכאן בשלא הביא שתי שערות ופירשו הק"ע והפ"מ דמקשה סתירה מדלא קתני אלא עוברין על ידו משמע דדוקא לעבור לפני התיבה הוא שעושין הם בשבילו אבל לפרוס את שמע הוא בעצמו רשאי והא תנינן בסיפא דקטן אינו פורס את שמע. ופירושם אזיל לפ"מ דס"ל דעוברין דוקא וכדברי הטו"א שהבאתי לעיל אבל לפ"מ שהסכמתי שם לדעת הה"ע והשול"ד דגם אינך מילי בכלל עוברין אין כאן סתירה וקושית הירושלמי אין לה מקום. עכנ"ל לפרש בס"ד דהש"ס מקשה יתורא כקושית הטו"א דכדי נסבה וכעין זה מצינו בירושלמי ר"פ שלשה שאכלו הכא איתמר חייבין לזמן והכא איתמר אין רשאין ליחלק ופירש הרא"ש ז"ל בפסקיו דמקשה כבגמ' שלנו והא תנינא חדא זימנא יעו"ש וה"נ הכונה הכא דפריך ואם הי' קטן אביו או רבו עוברין הרי שמעינן מהכא דאין קטן פורס ע"ש ואינו עובר לפני התיבה והא תנינן חדא זימנא קטן לא יפרוס את שמע וסיפא למה לי הא שמעינן לה מרישא ונהי דברישא לא הוי מצי למיסמך אסיפא משום דאיצטריך לאשמעינן שחולקין הכבוד לאביו או לרבו אבל סיפא ודאי יתירא היא וכקושית הטו"א וע"ז משני רבי יודן כאן בשהביא שתי שערות דרישא ל"ד קטן אלא אפי' הביא ב' שערות מיקרי קטן לענין זה עד שיתמלא זקנו וכעין שכתב בשירי קרבן והגם שסיים שהוא דוחק היינו משום דלפירושו באמת פורס ע"ש אבל אני מפרש שאינו פורס אלא אביו או רבו עוברין ופורסין ונושאין כפיהן הכל הם עושים על ידו והיינו טעמא משום דבאמת מיקרי קטן לענין זה וכמ"ש התוס' והר"ן דדוקא באקראי קטן הוא דלא אבל בקביעות גם גדול אינו עובר עד שיתמלא זקנו וכן אינו פורס ע"ש ואינו נושא כפיו. והנה ברישא דמיירי בהמפטיר ופירש"י מי שרגיל להפטיר וכ"פ הרע"ב וא"כ כיון שהוא רגיל בכך ואם בכל פעם שהוא מפטיר הוא פורס וכו' הרי הוא כמו קביעות וכמ"ש בש"ע או"ח סימן ג"ן ס"ו דבאקראי משהביא שתי שערות יוכל לירד לפני התיבה ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי ש"ץ הממנה אותו להקל מעליו להתפלל בעדו לעתים ידועים משום דזה הוי קביעות לאותם העתים וכמ"ש בטו"ז שם וה"נ אם רגיל להפטיר וחכמים תקנו שיעבור לה"ת וישא כפיו בכל פעם שהוא מפטיר הוי כמו קבוע לעתים ידועים וע"כ אפי' אם הביא ב' שערות אינו פורס ע"ש אלא אביו או רבו עוברין על ידו. אבל סיפא מיירי דוקא כשלא הביא ב' שערות משום דאיירי באקראי דשרי לעבור אפי' לא נתמלא זקנו. וזהו כונת שינויא דהש"ס כאן כלומר ברישא בשהביא שתי שערות ואפ"ה אינו פורס בעצמו משום דהוי כמו קביעות וכאן כלו' בסיפא בשלא הביא שתי שערות דוקא משום דלא מיירי במפטיר אלא באקראי. והשתא שפיר צריכי תרתי בבי דמתני' דמרישא ה"א דוקא קטן ממש אבל אם הביא ב"ש עובר אפי' בקביעות להכי קתני סיפא משנה יתירה לגלויי ארישא ותו דאפי' אי ידעינן פירושא דרישא דקטן ל"ד מ"מ אכתי סד"א דבאקראי אפי' קטן ממש מותר קמ"ל סיפא דלא. וה"ה דהוי מצי לשנויי בקיצור רישא בקביעות וסיפא באקראי ולא זו אף זו קתני אבל קושטא קאמר דבקביעות אפי' בשהביא שתי שערות אינו פורס וזה ביאור נכון מאד בירושלמי וסברא נכונה היא דמי שרגיל להפטיר הוי קביעות (וזהו דלא כמו שבארתי לעיל האי דהוא נושא את כפיו לפי משמעות התוס' והר"ן דגם המפטיר נו"כ ועובר לה"ת אם רק הביא ב"ש אע"ג שלא נתמלא זקנו ומסוגית הירושלמי משמע דלא כן הוא אלא דהוי כמו קביעות) ויש ראי' לפ"ז מהירו' לשיטת התוס' והפוסקים שיש חילוק בין קביעות לאקראי וגם ראי' לפירש"י מי שרגיל להפטיר ומיושב בטוב טעם קושית הטו"א דהשתא הירושלמי מקשה זה דכדי נסבה ומשני ברווחא ודוק היטב:

רש"י ד"ה המפטיר בנביא. מי שרגיל להפטיר וכו' גם הרע"ב פירש כן וכתב ע"ז בתוי"ט וכלומר מי שעתיד להפטיר דמסתמא פריסת שמע וכו' קודם שקוראין בתורה הוא עכ"ל. וכונתו פשוטה דלדעתו רש"י והרע"ב ז"ל נתכוונו ג"כ לזה דהי' קשה להם דפריסת שמע קודמת לקריאת התורה ואיך יחלקו לו כבוד לפרוס על שמע בטרם ימציא עצמו להפטרה אולי לא ירצה להפטיר ע"כ כתבו מי שרגיל להפטיר דאז ידעינן דגם ביום הזה לא יתרחק מזה וכשיקראוהו להפטיר ישמע לנו ומש"ה הוא פורס ע"ש כיון שהוא ממציא עצמו לדבר שאינו כבוד. ואולם הגם שהוא רגיל להפטיר מ"מ לא בכל עת מחלקין לו כבוד אלא באותו שבת שקוראין אותו למפטיר אבל בשבת שאיש אחר מפטיר הגם שהאחר אינו רגיל ואין בטוחים בו שירצה לעלות למפטיר וממילא אין מגיע לו פ"ש מ"מ גם לזה אין מגיע ואז יכול לפרוס מי שירצו הגבאים לכבדו או ש"ץ קבוע וע"כ דייק התוי"ט ופירש לשון הרע"ב ורש"י ז"ל דהיינו מי שעתיד להפטיר באותו יום דוקא אלא דנקטו מי שרגיל דמינה ידעינן שהוא עתיד להפטיר כיון שאז דעת הגבאים לקראו למפטיר זו היא כונת רבינו התוי"ט ז"ל שירד לסוף דעת רש"י והרע"ב כמו שבארתי ודלא כהרש"ש ז"ל שכתב בהגהותיו וז"ל נראה דהי' ק"ל לרש"י דפריסת שמע ודאי קודם קה"ת היא וכמ"ש התוי"ט ולישנא דהמפטיר משמע שכבר הפטיר ולכן פי' מי שרגיל דהיינו בימים שעברו והתוי"ט שכתב עליו וכלומר מי שעתיד להפטיר שחת כונתו עכ"ל. ובאמת רבינו התוי"ט ז"ל זיע"א תיקן כונת רש"י ז"ל הרבה כדרכו הטוב ובודאי לא בשביל שהפטיר בימים שעברו חולקין לו עתה כבוד ואדרבה לישנא דהמפטיר משמע מי שמפטיר באותו יום אך א"א לדעת זאת בלתי אם הוא רגיל להפטיר וכדפרישית בס"ד ודברי מאור עינינו התוי"ט הם יתד שלא תמוט ולתקוני ישלח דברו. אח"כ מצאתי בחי' המאירי שכ' אותו שרגיל להפטיר וכו' הוא פורס וכו' ועובר לפה"ת ביום שאין בו הפטרה עכ"ל ולדבריו ז"ל ודאי א"צ למ"ש התוי"ט שעתיד להפטיר. אבל מסברא נראין דברי התוי"ט דדוקא ביום שמפטיר חולקין לו כבוד זה. ומ"מ לא אוכל לקבוע מסמרות בסברא זו משום דלטעמא דאינצויי אפשר דנותנין שכר לזמן דלא מסתבר שנותנין בעד כל פעם ופעם. ולפ"ז פירושו שעובר לפה"ת תמיד ומקבל שכר בשביל זה ומינה גם לטעמא דכבוד מפני רגילותו להפטיר חולקין לו כבוד בכל הימים. זהו דעת הרב המאירי ז"ל לפע"ד ועפ"ז שוב צדקו דברי מהרש"ש ז"ל:

תוס' ד"ה ואינו עובר. קשה מאי אריא קטן אפי' גדול וכו' כדתניא סופ"ק דחולין נתמלא זקנו ראוי וכו'. בחידושי הרשב"א שם כתב בשם סדר רב עמרם שהשיב רב נטרונאי גאון שזה שאמרו אינו עובר וכו' עד שתתמלא זקנו כך מצוה מן המובחר וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מן ינוקא אבל ודאי אפי' בן י"ג ויום א' בדלא אפשר נעשה ש"ץ דקאמרינן זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר א"מ את הרבים י"ח טעמא דשלא הגיע לכלל מצות אבל בן י"ג ויום א' כי לא אפשר שפיר דמי עכ"ל. והשיב ע"ז הרב בעל לב אריה ז"ל שם וז"ל ולע"ד קשה על תירוץ זה דאם הא דנתמלא זקנו היינו למצוה מה"מ א"כ הא דקאמר מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות היינו עכ"ר דאפי' לממה"מ וא"כ קשה הא דאמרי' לקמן אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו ולאיכא דאמרי הא רבנן היא ולכתחלה הוא דלא וצ"ע עכ"ל. ולפע"ד לק"מ דהרב לב ארי' ז"ל לא עיין רק בגמרא דחולין שהובאה שם הברייתא ומשמע דמחלק בין ירידה לפני התיבה ונשיאת כפים ובין עבודה וע"כ הוכיח דבודאי מיירי בגוונא חדא לענין דינא ולא למצוה מה"מ אבל המעיין בתוספתא גופא יראה דאין כאן קושיא דבזבחים פי"א לא הוזכר בתוספתא מאומה מש"ץ ואינך מילי והתם איתא קטן מאימתי כשר לחלק בקדשי מקדש משיביא שתי שערות (והיינו מדינא) אבל אין מקרבין אותו לעבודה עד שנתמלא זקנו (ממש כמו בירידה לה"ת ואינך מילי) רבי אומר אומר אני עד שיהא בן עשרים. והיינו ללישנא קמא בחולין גם רבי מודה לדינא דכשר משיביא ב' שערות אלא דפליג לענין ממה"מ דלרבנן עד שנתמלא זקנו ולרבי עד שיהא בן כ' וללישנא בתרא פליג רבי לדינא דאית לי' פסול דרבנן קודם עשרים. ובתוספתא פ"ק דחגיגה שהוזכרו ב' הענינים אי' התם הכי תינוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצות האמורות בתורה (וממילא דיכול להיות ש"ץ להוציא את הרבים י"ח כיון שהוא מחויב בדבר וכדברי ר"ן גאון ז"ל) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו (היינו למצוה מן המובחר וכשיטת הגאון ולישנא דראוי הכי משמע) אבל אין חולק בקדשי מקדש עד שיביא שתי שערות רבי אומר וכו'. והשתא ללישנא קמא דפליגי במצוה מה"מ אבל לדינא תרויהו מודו דמשיביא ב' שערות כשר לעבודה א"כ לכאורה איך יתפרש האי אבל וכו' דאי מעיקרא קאמר דמדינא נתמלא זקנו ראוי וכו' וכדמשמע לי' להרב לב אריה ז"ל והדר קאמר דלעבודה סגי בשיביא ב"ש א"כ מאי אבל אין חולק וכו' דקאמר דמשמע חומרא בעבודה יותר מבהקודמים והרי לפ"ז אדרבה קילא עבודה מהנך והכי הול"ל אבל חולק בקדשי מקדש משיביא ב"ש. א"ו כדעת ר"נ גאון דמדינא גם התם מותר אלא לממה"מ בעי' שיתמלא זקנו והכל מודים בזה ואהא קאמר דבעבודה איכא פלוגתא דת"ק משוה לי' להשאר דמדינא אינו חולק עד שיביא ב"ש (ומובן מעצמו דלמצוה בעי' מילוי זקן) ורבי חולק דלמצוה בעי' שיהא בן עשרים וכיון דלדינא שוין א"כ קאי האי אבל על מצוה מה"מ ואדברי רבי דלא כמו התם דסגי במילוי זקן אבל הכא בעי' עד שיהא בן עשרים. וללישנא בתרא ה"ק דבירידה לפני התיבה וכו' הכל מודים דמדינא ב' שערות ולמצוה נתמלא זקנו אבל בקדשי מקדש יש פלוגתא דרבנן מדמו לה לאינך מילי ואמרו שאינו חולק עד שיביא שתי שערות ולממה"מ עד שיתמלא זקנו ורבי חולק ואומר דמדינא עד שיהי' בן עשרים ולפ"מ שמביא בחולין מדר"א א"כ ללישנא בתרא גם רבנן ס"ל דלמצוה בעינן בן עשרים ופליגי לדינא והשתא לתרויהו יש חילוק בין עבודה לאינך מילי וא"ש טפי האי אבל דה"ק לענין ש"ץ וכו' כ"ע לא פליגי דלדינא ב' שערות ולמצוה נתמלא זקנו אבל בחילוק קדשים לרבנן דוקא אינו חולק עד שיביא ב"ש ורבי אומר עד שיהא בן כ' וממילא גם לרבנן עכ"פ למצוה בעי' שיהא בן כ' וא"ש שיטת ר"נ גאון ז"ל ולא קשיא קו' הלב ארי' וק"ל:

בד"ה ואין נושא כפיו. וקשה דהא סופ"ק דחולין וכו' בחי' מהרש"ש רשם על המשנה והוא נושא א"כ ופירש עפ"י מתני' דברכות כמו שהבאתי בשמו במשנה הפירוש החמישי וע"ז סיים בזה"ל ובזה יתישב ג"כ קושית התוס' והפוסקים מהא דחולין נתמלא זקנו וכו' דהכא דוקא משום דרגיל להפטיר התירוהו בהבאת ב' שערות לבד עכ"ל. ונעלם ממנו דסיפא מיירי בקטן שאינו מפטיר וא"כ קושית התוספות והפוסקים עצומה מאי אריא דקטן א"פ על שמע וכו' הלא גם אם הביא ב' שערות לא יפרוס ולא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו ומאי אהני במאי דמשני דמשום שרגיל להפטיר התירו בהבאת שתי שערות לבד והרי לא תירץ בזה רק רישא דהמפטיר בנביא הוא פורס וכו' אבל אכתי סיפא קשיא. ובאמת אנו רואין דרבותינו בעהתו"ס ז"ל העמידו דבריהם בקושיתם מסופ"ק דחולין בין בדיבור הקודם לענין עובר לפני התיבה בין בדבור שלפנינו לענין נושא את כפיו על לשון הסיפא ואינו עובר לה"ת ואין נושא כפיו מפני שלא נעלם מהם דאיכא לשנויי דלהמפטיר התירו יותר משאר אדם ולכן הקשו מסיפא מכח המשמעות הא אם איננו קטן אף שלא נתמלא זקנו עובר ונושא כפיו ובע"כ אנו צריכין למה שחילקו בין קביעות לעראי ודברי מהרש"ש תמוהים. וע' מה שהבאתי בדבור הקודם ישוב לקושית התוס' מחי' הרשב"א ז"ל ומה שהשיכותי מעליו תלונת הרב לב אריה ז"ל:

בד"ה מי שלא ראה. ומפרש בירושלמי וכו'. בתוס' ר"ה דל"ג ע"א וב"ק דפ"ז ע"א כתבו דמגמ' דידן לא משמע הכי מדמפרש בשמעתין לרבנן דאית לי' הנאה כרבי יוסי שראה סומא ואבוקה בידו וכו' והאי טעמא לא שייך במי שהוא בבית אפל אלא בסומא ממש והרשב"א ז"ל בחידושיו כאן תירץ לזה דדומיא נקט וגם בבית אפל יש לו הנאה מהשרויים באור שמשמשין אותו יעו"ש ובודאי לא נעלם זה מעיני התוס' אלא דהי' קשה להם דלפ"ז הול"ל סתמא שמשמשין אותו אבל מהמעשה שהביאה הברייתא משמע דמיירי בסומא דוקא ואם רבנן רק לדומי' הביאו משם הו"ל עכ"פ לומר ורבנן אית לי' הנאה שמשמשין אותו וכדרבי יוסי וכו' ומדקאמר אית לי' הנאה כר"י משמע דבהאי גוונא גופי' דאיירי בי' ר"י מיירי גם רבנן וע' בחי' הרשב"א בב"ק שהביא קושית התוס' ולא תירץ כמ"ש כאן. וע' מה שיישב יפה הגאון בעל המקנה ז"ל בקידושין דף ל"א ע"א יעו"ש:

בא"ד אבל מדרבנן מיהא חייב וכו' שלא יהא כעכו"ם וכו' דלא דמי לנשים וכו' אפי' מאותן שאינן אלא מדרבנן שהרי בנ"ח ובארבע כוסות וכו' אבל סומא אם נפטור אותו מכל מצות אפי' מאותן שאינן אלא מדרבנן וכו'. הנה בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חאו"ח סימן קי"ב שאל השואל על מ"ש התוס' במס' קידושין דף ל"א ע"א אהא דאמר רב יוסף מריש ה"א וכו' מכאן מדקדק ר"ת דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג אע"ג דפטורות לגמרי דאפי' מדרבנן לא מחייבי מ"מ יכולות הן לברך דאי לאו הכי היכי שמח ר"י והלא מפסיד כל הברכות כולן ע"כ ומוכח מדבריהם דסומא פטור ממצות אף מדרבנן דאל"כ מה ראיה מביאים מסומא דחייב עכ"פ מדרבנן לנשים דפטורו' ממ"ע שהז"ג אפי' מדרבנן א"ו דס"ל דגם סומא פטור אף מדרבנן וזה סותר לדבריהם כאן ובב"ק ובר"ה דהא דאמר רבי יהודה סומא פטור ממצות היינו מדאוריתא אבל חייב מדרבנן כדי שלא יהא נראה כעכו"ם והשיב לו דודי זקני הגאון מהר"ש לנדא ז"ל דאכתי לא הי' יכול לברך וצונו משום דאינו מוזהר אלאו דלא תסור אבל הביא סתירה לעצמו מדברי הפרמ"ג דבמצות ל"ת מודה ר"י דסומא חייב מן התורה יעו"ש ומ"ש שם בשם אביו מז"ה ז"ל השיב עליו בהגהתו וטרח ליישבו כמבואר למעיין. וע' אור חדש קידושין שם שכיון ג"כ לקושיא זו והניח בצ"ע. ואני הדל בהיותי בר ארביסר וראיתי שנתחבטו גדולי עולם בקושיא זו אמרתי בחפזי דאין כונת התוס' רק דסומא חייב במצות שהן מדרבנן ומטעם שכתבו שלא יהא נראה כעכו"ם אם יהא פטור מכל מצוה ולא ישא שום עול בקיום המצות ולכן הטילו עליו חכמים עול קיום מצותיהם עכ"פ ומשלהם נתנו לסומא למען לא יהי' נבדל מאחיו לגמרי אבל במצות דאורי' גם מדבריהם פטור. ומה לי להאריך בזה נשים עינינו בלישנא קדישא דהתוס' בדבור שלפנינו שכתבו דלא דמי לנשים דפטורות וכו' אפי' מאותן שאינן אלא מדרבנן שהרי בנ"ח ובד' כוסות ובמקרא מגילה דלא הוו אלא מדרבנן לא מחייבי אלא לפי שהן היו באותו הנס התם ה"ט שאפי' וכו' אבל סומא אם נפטור אותו מכל מצות אפי' מאותן שאינן אלא מדרבנן א"כ וכו' עכ"ל ואחשבה למשפט כי הדברים ידברו מעצמם וכאן שנו רבותינו בפירוש שלא חייבו את הסומא רק באותן מצות שאינן אלא מדרבנן. ובאמת דברי התוס' סובבים הולכים על פריסת שמע דאיירי הכא במשנה וידוע מ"ש התוס' במס' סוטה דף ל"ב ע"א ובב"ק דפ"ז ע"א ובמנחות דמ"ג ע"ב דקיי"ל ק"ש דרבנן ולפיכך בראה ונסתמא יכול לפרוס על שמע משום דבק"ש שהיא מצוה דרבנן חייב גם הסומא. והשתא מעיקרא דקושיא פירכא והוכחת ר"ת בקידושין נכונה שהרי רב יוסף קיים כל המצות וגם מצות דאוריתא לא הניח והשתא איך בירך עליהן והלא הוא פטור ממצות דאוריתא אפי' מדרבנן א"ו דגם הפטורין ממצות רשאין לקיימן ולברך עליהן ואין שום סתירה מהתוס' דשמעתין לדברי התוס' דקידושין. ואל תשיבני דאכתי מה נעשה בדברי התוס' דב"ק ור"ה שאין לשונם מורה כן דהתם משמע כונתם דרבנן חייבוהו בכל המצות אפי' אותן שהן מדאוריתא דהרי גם לתירוצים של מז"ה הנוב"י זצ"ל ושל דו"ז הגאון ז"ל איכא פלוגתא בין בעלי התוס' בענין זה ע"ש בתשובה ובהג"ה והיו עיניך רואות וה"נ יהי' לפי דברינו ועכ"פ הרוחתי דר"ת בתוס' קידושין אזיל בשיטת התוס' דהכא ואין עליו קושיא. ועוי"ל דגם בתוס' דב"ק כיונו למ"ש וילמוד סתום מן המפורש כאן בהדיא שאינו חייב אלא במצות שהן מדרבנן ובע"כ לשונם התם דחיק ומוקי אנפשי' דמ"ש מדרבנן חייב היינו במ"ע דרבנן וכן כל דבריהם שם איכא לפרושי לכונה זו ושוב אין שום סתירה מסתימות דברי התוס' בב"ק ובמגילה לסתימות דבריהם בקידושין דזו הי' עיקר הקושיא אבל ממ"ש במס' ר"ה בלא"ה אין קושיא דהתם הביאו הוכחת ר"ת ודחאו משום דסומא חייב בכל המצות מדרבנן הרי שהרגישו בעצמם בזה ובודאי התוס' דר"ה חולקים על כל זה אבל התוס' דקדושין ודמגילה ודב"ק היו לאחדים וק"ל:

ואז בילדותי הצעתי דברי במכתב לפני הגאון מופת דורנו מהרי"ש נ"ז זצ"ל אבד"ק לבוב והשיב לי דברים אחדים דברים מחודדים וז"ל בחילוקו לענין סומא בין מצות דרבנן דחייב יותר מדרבנן לבין מצות דאורייתא לא אוכל להלום חילוקו כלפי לייא עכ"ל. ולפום ריהטא צדקה הערתו אמנם מלבד דלשון התוס' בשמעתין צווח ככרוכיא כחילוקי הבאתי אז ראיה מגמרא ערוכה בפרק ערבי פסחים דקט"ז ע"ב אמר ראב"י סומא פטור מלומר הגדה כתיב הכא בעבור זה וכו' פרט לסומא איני והאמר מרימר וכו' מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף אמרו רב יוסף מ"ד אגדתא בי רב ששת אמרו ר"ש קסברי מצה בזמן הזה דרבנן יעו"ש בסוגיא והרי מפורש סברא זו שחידשתי דאע"ג דמצה בזמן המקדש שהיא מן התורה הי' הסומא פטור בה כדמיעט רחמנא בהדי' בעבור זה פרט לסומא. ואפי' מדרבנן הי' פטור דאל"כ לא הי' צריך הש"ס לחדש דקסברי מצה בזה"ז דרבנן דאפי' אי הוי ס"ל דהוי מדאורי' מ"מ מדרבנן מיהא מחייבי. ואפ"ה כיון דמצה בזה"ז דרבנן מחייבי. וא"כ ראינו שאין זה היפוך הסברא שיהי' פטור ממצוה דאורי' וחייב במצוה דרבנן. ואע"ג דהש"ס מסיק התם דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון היינו משום דהתם אזלא אליבא דרבנן דסומא חייב בכל המצות ודוקא במצה גלי רחמנא דפטור ולכן תקנו רבנן במצה בזה"ז כעין של תורה אבל לרבי יהודה דפוטר סומא מכל המצות ואם היו רבנן מתקנים כעין דאורייתא הי' הסומא נראה כעכו"ם מש"ה חייבוהו במצות דדבריהם ובאמת גם לר"י נשים פטורות ממ"ע שהז"ג אפי' מאותן שאינן אלא מדרבנן משום דלא שייך הטעם שיהא נראה כעכו"ם ותקנו כעין דאורייתא. ומה שכתבתי דמצה דאוריתא אפי' מדרבנן פטור דאל"כ הי' ניחא מאי דר"י ור"ש אמרו ההגדה כונתי לדעת הסוברים דנשים אינן חייבות בהגדה אלא מדרבנן כמ"ש בחיי אדם הלכות פסח כלל ק"ל סי"ב ע"ש שנסתפק בזה אבל הדבר ברור שאינן חייבות מדאורייתא וע' בש"ע הרב ז"ל סי' תע"ב סכ"ה דס"ל להדיא דדוקא באכילת מצה נשים חייבות מה"ת אבל בשאר כל הדברים הנוהגים בלילה הזה א"ח אלא מדרבנן והשתא אם איתא דהסומא חייב באכילת מצה שבזמן הבית מדרבנן מאי פריך הש"ס על ראב"י מאגדתא דר"י ורב ששת שהוציאו נשותיהן דג"כ אינן חייבות אלא מדרבנן ולמאי הוצרך לחדש דקסברי רבנן מצה בזה"ז דרבנן א"ו דגם מדרבנן פטור והלכך מקשה שפיר כיון דפטירי לגמרי איך הוציאו בני ביתם ולפ"ז מאי משני מצה בזה"ז דרבנן ומה בכך אם הנשים הן תרי דרבנן לענין אמירת ההגדה מ"מ הסומא אינו אפי' חד דרבנן א"ו דכונת הגמרא דכיון דמצה בזה"ז דרבנן חייבו גם הסומא ויכול להוציאם ואותה אנו מבקשים דבדרבנן חייבו הסומא יותר מבדאו'. ומ"ש התוס' לעיל בפ"ב (דף י"ט ע"ב) סוד"ה ור"י מכשיר ומ"מ קשיא וכו' ומפקי האחרים דחייבים מיהא דרבנן וליכא בהו אלא חד דרבנן אפשר דס"ל להתוס' דנשים חייבות בהגדה מן התורה. אבל זה דוחק בעיני לומר דס"ל דר"י ור"ש הוציאו גם בני חיובא גמורים דסתמא משמע שהוציאו הנשים. עכ"פ ראינו שיש מקום לחילוקי בסברא ועתוס' פסחים דק"ח ע"ב בד"ה שאף הן מ"ש דאי לאו טעם שאף הן היו באותו נס היו נשים פטורות מד' כוסות משום דהוי מ"ע שהז"ג אע"ג דד' כוסות דרבנן כעין דאורי' תקון הרי מפורש דאי לאו כעין דאו' תקון הוי ניחא להתוס' לומר דבמ"ע דרבנן שהז"ג יהיו נשים חייבות אע"ג דבדאורי' פטורות אפי' מדרבנן. וע"ש בתוס' ד"ה היו מ"ש והא דאמרי' דפטורות מסוכה אע"ג דאף הן היו באותו הנס כי בסכות הושבתי התם בעשה דאורייתא אבל בארבע כוסות דרבנן תיקנו גם לנשים כיון שהיו באותו הנס עכ"ל וזו ראי' גדולה שאין דברי נגד הסברא שהרי ראינו שחייבו רבנן בדרבנן יותר מבדאורייתא. גם ממה שהקשו התוס' במכילתין די"ט ע"ב בד"ה אלא היכי מדמינן בהמ"ז לק"ש בשלמא מגילה איכא למימר דתקינו רבנן כעין ק"ש דאורייתא דבעי השמעת האזן אבל בהמ"ז דהוי דאורי' ולא כתיב בי' שמע מנלן לתקן בי' דצריך שישמיע לאזנו משמע שיש מקום להחמיר בדרבנן טפי מבדאוריתא. עוד ראיה ממ"ש רש"י ז"ל בפ"ג דברכות דף כ' ע"ב ה"ג תפלה דרחמי נינהו ול"ג פשיטא דהא לאו דאורייתא היא ופי' שם התוס' טעמו דרש"י משום דלא א"ש שינויא דגמ' מהו דתימא וכו' שהרי תפלה דרבנן היא ומאי מ"ע שייכי בי' והתוס' יישבו הגירסא דהא הלל נמי דרבנן ונשים פטורות מטעמא דמ"ע שהז"ג היא יעו"ש הרי לנו שיטת רש"י ז"ל דאע"ג דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג דאורי' אפי' מדרבנן מ"מ במצות כאלה דרבנן סברא היא שחייבות. וע' ברכי יוסף או"ח סימן תע"ג אות ט"ו והנמשך ומ"ש שם בשם הרב בית דוד ותראה סמיכות לדברי הפעוטים. ומצאתי בספר המנהיג להרב אבן הירחי ז"ל הלכות שבת סימן נ"ד שכתב בשם רבינו יעקב מ"כ דנשים חייבות בשלש סעודות מתרי טעמי חדא שאף הן היו באותו הנס של מן ועוד דבעשה דרבנן שוות בכל עכ"ל הרי מפורש דמ"ע דרבנן הגם שהיא שהז"ג נשים חייבות והוא עזר גדול לחילוקי. איברא א"א לומר דהטעם הב' הוא של רבינו יעקב שכפי הנראה הוא ר"ת ז"ל שהרי ראינו בתוס' ברכות שהבאתי שהביאו ראי' מהלל דנשים פטורות אפי' ממ"ע שהז"ג שהן מדרבנן וכ"כ בפרק ע"פ משום דכל דתקון כעין דאו' תקון וקשה לומר שסתמו דבריהם דלא כר"ת ז״ל ע"כ נ"ל דהטעם הב' הוסיף בעל המנהיג ז"ל מדעתו וכ"מ במרדכי פ"ק דמכילתין ובפרק כל כתבי ובר"ן שם שהביאו משמו של ר"ת רק טעם הראשון אלא דהירחי ז"ל כתב טעם זה משום דס"ל כדמשמע מדברי רש"י ז"ל בברכות דבדרבנן לא שייך לומר דפטירי משום מ"ע שהז"ג כמו שהבאתי למעלה. שוב זכיתי וראיתי בס' עין זוכר לרבינו הרחיד"א ז"ל מערכת נ' אות ח' וז"ל נשים במצות דרבנן שהז"ג שוות לאנשים כן הוא דעת רבינו תם בס' הישר וכ"כ בתשובות מהר"ם וכו' ועוד דעשה דרבנן שוה בכל וכו' וכ"כ בס' ארחות חיים דכל מ"ע דרבנן שוו נשים לאנשים אף דהוי שהז"ג עכ"ל. הרי מפורש שיטת ר"ת ז"ל כסברתי ולפ"ז כיון רבינו המנהיג לרבינו יעקב תם ז"ל בדבריו ועוד וכו'. ומעיני הגאון מהרי"ש ז"ל נעלם זה:

ואחר איזו שנים בהגיעי למסכת דידן ראיתי בטורי אבן בשמעתין שכתב וז"ל ומפי' רשב"ם נראה שמפרש דהא דמשני קסברי מצה בזה"ז דרבנן היינו דהא דסומא פטור מלומר הגדה הוא בזמן הבית דוקא אבל בזה"ז חייב מדרבנן שהרי אההוא דקאמר דכל דתקון רבנן וכו' פי' כיון דבזמן שביהמ"ק קיים פטור השתא נמי פטור משמע דמפרש הא דמשני מצה בזה"ז דרבנן היינו בזה"ז סומא חייב מדרבנן אעפ"י שבזמן הבית היה פטור לגמרי אפי' מדרבנן ופי' תמוה הוא דמאי ס"ד לומר דבזמן הבית שהיו הכל חייבין מה"ת הי' סומא פטור מדרבנן ובזמן הזה דקיל דכל עצמה דהגדה לכל אינו אלא מדרבנן שיהא סומא מיחייב מדרבנן אין זה אלא כעין יציבא בארעא וכו' ואע"ג שבמסקנא לא קיימא הכי מ"מ הדבר תמוה שיטעה המתרץ בתחלה בזה אבל ל"נ לפרש האי שמעתא כפשוטה דהיינו לומר כיון דאינו אלא מדרבנן וסומא נמי חייב מדרבנן מש"ה מוציא אחרים בזה"ז דאתי דרבנן ומפיק דרבנן עכ"ל. וטרחתי להעתיק דבריו של הגאון ז"ל למען הראותיך שמצאתי בעלי תריסין חולקים בסברא הנ"ל דרבינו הגדול הרשב"ם ז"ל קאי בשיטתי והטו"א הסכים לסברת הגאון מהרי"ש ז"ל וכתב על חילוק זה שהוא כעין יציבא בארעא וכו'. אכן כבר הבאתי כמה ראיות לחילוק זה וממוצא דברי האמורים יבואר מה שלא רצה הרשב"ם לפרש כפי' הטו"א דאתי' שמעתא כפשוטה דיכול להיות שהרשב"ם ז"ל ס"ל דנשים אינן חייבות בהגדה אלא מד"ס ולכן לא הי' יכול לפרש תירוצא דהש"ס דכיון דמצה בזה"ז דרבנן יכול הסומא להוציא אחרים וכפי' הטו"א ז"ל משום דא"כ מאי דוחקי' לאוקמי הכי והלא אפי' אם מצה בזה"ז דאורייתא עכ"פ נשים אינן חייבות בהגדה אלא מדרבנן ואתי סומא דג"כ חייב מדרבנן ומפיק להו דבודאי ר"י ור"ש לא הוציאו רק הנשים א"ו דאם מצה דאורייתא אין הסומא חייב בה אפי' מדרבנן ולא אתי רשות ומפיק מחויב מדרבנן מש"ה מוקי הש"ס דקסברי מצה בזה"ז דרבנן ושוב הסומא חייב ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. ולסיום דברי אביא מה שמצאתי זה לא כביר בתוספות רעק"א פ"ב דמכילתין אות ח"י שהביא דברי התוס' דפסחים דבסוכה שהיא עשה דאורייתא לא חייבו חכמים לנשים משום טעמא דאף הן היו באותו הנס אבל בד' כוסות ונ"ח ומגילה דרבנן חייבו אותם מטעם זה וסיים ע"ז נ"ל כונתם דדוקא במילי דרבנן כמו ד' כוסות דעיקרו דרבנן מעיקרא כי תקנו תקנו גם לנשים שהיו באותו הנס אבל במצות דאורייתא לא תקנו חז"ל חיובא ביחוד לנשים עכ"ל ושמחתי שמחה שלמה בעזרה"י כי הגאון ז"ל האיר עינינו בסברתו הישרה דבזה יש טעם ותבלין למה שבארתי דעת התוס' כד הוינא טליא והחילוק יש לו מקום דגם גבי סומא אמרינן הכי דלרבי יהודה דסבר דרחמנא פטרה לסומא מהמצות לא רצו חכמים לתקן לו חיובא ביחוד אבל במצות שעיקרן מדרבנן מעיקרא כשתקנו תקנו גם לסומא כדי שכל רואהו יכירהו כי הוא יהודי וא"ש ותו לא מידי:

בא"ד. דפטורי' ממ"ע שהזמן גרמא אפי' וכו'. כבר הבאתי שיטת ר"ת ז"ל דנשים רשאות לברך על קיום מצוה דפטורות ואולם הרמב"ם ז"ל פ"ג ה"ט מהלכות ציצית כתב ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן עכ"ל ועכ"פ חזינן דבלא ברכה גם רבינו מודה שרשאות לקיים ואין בזה משום בל תוסיף והיינו דפסק כרבי יוסי ור"ש דנשים סומכות רשות. ואין לומר דדוקא בציצית שאין בקיומו נדנוד עבירה משום דמיירי בשאין בה כלאים וכמו שהבין מרן הכ"מ בדעת רבינו אב בסמיכה דאפי' בהקפת ידים איכא איסורא דרבנן דמיחזי כמאן דעביד עבודה בקדשים סבר רבינו כרבי יהודה שאין בנות ישראל סומכות וכן בתקיעת שופר דהוי שבות ביו"ט לדעת קצת מעכבין אותן מלתקוע. דז"א שהרי כללא כייל רבינו דלאו דוקא ציצית אלא דככה גם שאר מ"ע שהנשים פטורות רשאות לקיימן ולא גדר בעדן לחלק בין מצוה למצוה ומשמע דאפי' אם יש איזו חשש איסור שרי. ותו דא"כ מאי קמ"ל רבינו דאין ממחין בידן מהיכא תיתי ס"ד שימחו בידן אם אינן מברכות ואי משום בל תוסיף הרי מוכח דהרמב"ם ס"ל בטעמא דר"י כפירש"י ז"ל בר"ה דל"ג ע"א וקא מפיק מיני' וא"כ חזרנו למקום שבאנו דלא פסק כר"י אלא כרבי יוסי ור"ש וממילא גם בסמיכה ס"ל כוותיהו. ומ"ש בפ"ג ה"ה ממעשה הקרבנות שאין סמיכה אלא באנשים לא בנשים היינו שאינן טעונין סמיכה וכמ"ש שם בראש דבריו אבל אם רצו לסמוך רשאות והיינו דלא נקט שאין סומכין אלא אנשים וכו' כדי דלא לישתמע דאסורין לסמוך וכלישנא דרבי יהודה אלא נקט ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא וכו' ולהורות נתן דאי בעו למיסמך ש"ד. ומ"ש שם הלכה ח' הכל סומכין חוץ מחש"ו ועבד ואשה הנה העתיק משנה דמנחות כצורתה ובודאי אתי' אליבא דכ"ע דאל"כ הו"ל להש"ס למימר התם מתני' דלא כר"י ור"ש והכי מוכח להדיא מדברי הר"ן ז"ל פ"ד דר"ה שכתב ואע"ג דסתם מתני' מוכח דאין נשים סומכות מדקתני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע משמע הא נשים מעכבין וכו' ואם איתא למה לי' להר"ן להביא מר"ה ולמיגמר מיני' לסמיכה טפי הו"ל לאתויי סתם מתני' דמנחות גבי סמיכה גופא א"ו דאין ענין משנה זו למחלוקת ר"י עם ר"י ור"ש כלל והרמב"ם שהעתיקה סובר מ"מ כרבי יוסי וסמך על מ"ש בהלכות ציצית דכל מ"ע שהז"ג שהנשים פטורות מהן רשאות לקיימן. ומ"ש רבינו בהלכות שופר פ"ב ה"ז התינוקות אין מעכבין אותן וכו' ומשמע הא נשים מעכבין כדדייק הש"ס במקומו ז"א דרבינו סמך גם שם על מ"ש מפורש בה' ציצית שהנשים אם רצו לקיים מ"ע שפטורות מהן אין ממחין בידן ולא הזכיר שום חילוק כלל ע"כ לא הי' צריך להזכיר מזה בהלכות שופר ובפרט שכתב שם באותו פרק הלכה ב' אשה או קטן שתקעו בשופר השומע מהן לא יצא ומשמע דבפ"ע יכולה אשה לתקוע בר"ה ולא חיישי' משום בל תוסיף וה"ה בחששא דשבות של תקיעה ביו"ט דלא חיישי' לי' דקיי"ל כרבי יוסי גבי סמיכה וה"ה לחששי אחריני. וטעמא דרבי יוסי מפרש בברייתא שהובאה בחגיגה דט"ז ע"ב שהוא כדי לעשות נחת רוח לנשים ולכאורה מ"ט בשאר מקומות שהובא בש"ס פלוגתא דר"י ור"י ור"ש לא הובא סיום הבריי' דאמר ר' יוסי סח לי וכו'. ונ"ל פשוט משום דבחגיגה בעי למיפרך ואי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן וכו' מש"ה הביא הסיום מדברי ר"י דהכי פירושא ולא מפני שסמיכה בנשים כלומר דלכתחלה נשים סומכות ומורין אנו להן לעשות כן אלא כדי לעשות נח"ר לנשים אין מוחין בידן אם רצו לסמוך ולהכי הבאנוהו לעזרת נשים כדי שיהא בידן לסמוך אם ירצו והשתא מתמה שפיר משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים כיון שאין מהראוי לכתחלה שיסמכו אלא שאין מוחין להן משום נח"ר ואיך בשביל זה יעבדו בקדשים אלא ש"מ דלא בעינן בכל כחו אבל בעלמא דלא הוצרך הש"ס לזה לא מייתי הסיום. ובהכי ניחא מאי דמסיק התם לעולם בעינן בכל כחו דאמר להו אקפו ידייכו ולפום ריהטא הול"ל בקיצור דקפו ידייהו אלא דאשמעינן דבשביל איסור דאורי' דעבודה גמורה בקדשים מחינן בידייהו ואמרינן להו להדיא אקפו ידייכו ואין מניחין אותן לעשות סמיכה גמורה אבל על איסור דרבנן דמיחזי כעבודה בקדשים אין מוחין בידן ומניחין אותן לסמוך בהקפת ידים אבל יותר טוב שלא יסמכו כלל וכן בברייתא דר"ה אין מעכבין הנשים מלתקוע ומשמע מעכבין הוא דלא ולכתחלה לאו שפיר עבדי וכדדייק התם בגמ' בלישנא וכן בעירובין דף צ"ו מלשון ולא מיחו בה חכמים משמע הכי וכן דייק לישנא דהרמב"ם ז"ל בהלכות ציצית דאין ממחין בידם משמע הא לכתחלה אין ראוי להן לעשות אי משום חששא דבל תוסיף אי משום דבאיזו מצות איכא חששא דאיסורא. ואפשר דגבי ציצית כתב רבינו שאם רצו להתעטף מתעטפים ומשמע דרשאות לכתחלה הלכה ומורין כן והיינו משום דמיירי בלא כלאים וכהבנת מר"ן ז"ל וליכא נדנוד עבירה ומשום בל תוסיף נמי ליכא כמ"ש התוס' במס' עירובין דצ"ו ע"א בד"ה מיכל ואח"כ סיים רבינו וכן שאר מ"ע וכו' כלומר לא זו מצות ציצית שאין בה חשש איסור אלא אפי' שאר מ"ע שהנשים פטורות מהן ויש בו חשש איסור כגון סמיכה ותק"ש וכדומה (כמ"ש בתוס' שם) דלכתחלה אין ראוי שיקיימוה מ"מ אם רצו לעשותן אין ממחין בידן. ויצא לו זה לרבינו מבריי' דחגיגה לא מפני שסמיכה בנשים וכו' כמו שבארתי בסמוך. וראיתי בשעה"מ פי"ט הכ"ג מהלכות שבת שכתב דמדברי הרמב"ם בהלכות שופר שהביא מתני' דאין מעכבין התינוקות מלתקוע כצורתה נראה דס"ל דלא קיי"ל כרבי יוסי דנשים סומכות רשות ולהכי תינוקות הוא דלא מעכבין הא נשים מעכבין גם בפ"ג מה' מעה"ק כתב רבינו בסתם ג"כ דנשים אין סומכין וכלישנא דת"ק דר"י ולא ביאר דנשים סומכות רשות משמע שדעתו לפסוק דלא כר"י יעו"ש. ובעניי תמהני מאד איך נעלם מהרב שעה"מ ז"ל לשון רבינו בהלכות ציצית דנשים מתעטפות רשות וא"ת דוקא התם אבל בתק"ש וסמיכה דאיכא צד איסור פסק רבינו דלא כר"י הלא סיים רבינו בהדיא וכן שאר מ"ע שהנשים פטורות וכו' ובהא כייל לן מר כל מ"ע שבעולם דהנשים רשאות לקיימן. ותו אמינא דהמדקדק בלשון רבינו ז"ל יבין דבאומרו וכן שאר מ"ע שהנשים פטורות ולא אמר מ"ע שהז"ג בזה נתכוין להורות באצבע על מ"ע דסמיכה וכדומה שאין טעמא דפטורא דנשים משום שהז"ג אלא ממיעוטא דקרא בני ישראל ולא בנות ישראל דגם בכה"ג אם רצו לעשות אין ממחין ביד והשתא חזינן להדי' דפסק רבינו כר"י ובמחכ"ה של הגאון בעל שעה"מ ז"ל אישתמיטתי' באותה שעה לישנא דרבינו. והא דלא ביאר רבינו שם דנשים סומכות או תוקעות רשות כבר כתבתי שסמך עמ"ש בה' ציצית וכל הקודם זכה שהודיע הדין וכללא כייל ושוב לא הי' צריך לכתוב מזה במק"א. ומ"ש הרב שעה"מ ז"ל דבמעה"ק כתב דנשים אין סומכין וכלישנא דת"ק דר"י במחכ"ה אדרבה רבינו דייק לשנות מלשון הת"ק דנקט ואין בנות ישראל סומכות ורבינו נקט שאין סמיכה בנשים דמשמע דאין קרבנן טעון סמיכה אבל אם רצו סמוך רשאות וכמש"ל בס"ד והדברים ברורים בדעת הרמב"ם ז"ל:

והנה דעת רש"י ז"ל דטעמי' דרבי יהודה דאין נשים סומכות ומעכבין אותן מלתקוע הוי משום בל תוסיף והקשו עליו התוס' בעירובין שם דהא רבי יהודה גופי' אמר ריש סוכה דהילני המלכה היתה יושבת בסוכה וז' בניה ותירצו משום דשמעינן לי' לרבא בפרק ראוהו ב"ד דלעבור שלא בזמנו בעי כונה ולגבי אשה דלא מחייבא הוי כשלא בזמנו וכיון דלא מיכוונה לה לא עברה וסיימו שנראה דוחק ומש"ה נטו מפירש"י ע"ש וכונתם פשוטה דרצו ליישב שיטת רש"י ז"ל דס"ל דאיכא בכה"ג משום בל תוסיף דלא תקשה מהאי דסוכה דהתם לא נתכוונה לשם מצוה וכמ"ש המהרש"א שם אבל לדעתם זה דוחק והעיקר דגם אם מכוונות ליכא משום ב"ת דכל שמקיימה מצוה שאנשים נצטוו עלי' הגם דלדידה פטרה רחמנא מ"מ אין בזה משום ב"ת. וראיתי בפני יהושע ר"ה דל"ג ע"א שתמה על המהרש"א שם שהי' פירש"י לפלא בעיני' והרי התוס' גופייהו שם בהמוצא תפלין מסקו בדבריהם דהא דלא שייך בל תוסיף בנשים היינו משום דקיי"ל דאין עובר בב"ת אלא בזמנו ולגבי נשים לעולם כשלא בזמנו דמי א"כ לפ"ז הא משמע בפ' ראוהו ב"ד דהך מילתא דמצות אין עובר עליהן אלא בזמנן אינן אלא דברי רבא דא"ל לאביי שאני אומר וכו' מצות אינו עובר וכו' וא"כ לפ"ז אביי דמקשה לעיל אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה מוכח להדיא דלית לי' האי סברא א"כ לאביי ודאי שייך ב"ת בנשים וכיון דהכא בשמעתין אביי גופי' הוא דקאמר הא ר"י וכו' א"כ משמע להדיא דטעמא דמ"ד אין סומכין ודאי משום בל תוסיף הוא עכ"ל וכפל דבריו אלה אח"ז בסמוך דמ"ש התוס' בעירובין דלא שייך ב"ת בנשים דהוי לגבייהו כשלא בזמנו דקיי"ל בעי כונה והך סברא דוקא לרבא אבל לאביי דמקשה אלא מעתה הישן וכו' דלית לי' חילוק בין בזמנו לשלא בזמנו ודאי שייך ב"ת בנשים ע"ש. ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו חדא וכי זהו הטעם של התוס' דס"ל דבנשים ליכא ב"ת משום דהוי כשלא בזמנו והרי עכ"פ אם מכווני גם שלא בזמנו עוברות בבל תוסיף אפי' לרבא כדמסיק סו"פ ראוהו ב"ד והרי הנשים התוקעות או מניחות תפלין ודאי מכוונות לשם מצוה ומ"ט פליגי אפירש"י ז"ל אבל קושטא קאי דהתוס' כתבו זה רק ליישב מאי דקשה על שיטת רש"י ז"ל מההוא דסוכה דלרבי יהודה גופי' לא מיחו בה ואהא תירצו דהתם לא כיונה לשם מצות סוכה אבל בעלמא שייך ב"ת אבל זה הי' נראה דוחק בדעת התוס' מש"ה נאדו מפירש"י וסברי דאפי' אי מכווני ג"כ ליכא בל תוסיף וטעמא כמ"ש מהרש"א בתמיהתו על פירש"י שם בפ"ד דר"ה דלא שייך רק כשעושה המצוה ומוסיף עלי' אבל המקיים מצוה שאחרי' חייבין בה והוא פטור ממנה אינו עובר בבל תוסיף וז"ב בדעת התוס' והשתא מאי נ"מ בסברא זו בין רבא לאביי. ועוד אני יוסיף להפליא על הגאון בעל פני יהושע זצ"ל מה ראה על ככה לחדש דלאביי לא שייכים דברי התוס' והרי אדרבה אביי סובר דגם לצאת בעי כונה כ"ש לעבור דבעי כונה ואם אין הנשים מכוונות אינן עוברות בבל תוסיף כמו לרבא בשלא בזמנה והלא התוס' כתבו רק לרבא דלגבי נשים הוי כשלא בזמנה ובעי כונה וא"כ לאביי א"צ לזה דאפי' אי הוי כבזמנה ג"כ אין עובר בדלא מכוין וזו היא קושית אביי דלא ס"ל חילוק בין בזמנו לשלא בזמנו ולדעתי' אי מצות א"צ כונה גם לעבור שלא בזמנו א"צ כונה ולכן הקשה לרבא אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה והוכיח מזה דמצות צריכות כונה ולהכי אינו לוקה וא"כ בנשים דלא מכווני ליכא ב"ת ממש כמו לרבא דמחלק ואמר דאינו עובר אלא בזמנן וחשיב גבי נשים כשלא בזמנו. ואם נאמר כדברי התוס' במס' סוכה דמ"ב ריש ע"א דאביי קיבלה מיני' דרבא הנה מלבד דהרפ"י ז"ל אין דעתו כן ע"ש שמתמה על התוס' בזה הרי לדבריהם עוד יותר יפלא דאם קבלה אביי וסבר מצות א"צ כונה הדק"ל אלא מעתה הישן בח' בסוכה ילקה כמו שהקשה בעצמו על רבא ובע"כ צ"ל כרבא דלעביר שלא בזמנו בעי כונה ואם כה איפוא מאי נ"מ בין אביי ורבא ואפי' אם לא קבלה מיני' אכתי מאי נ"מ דהרי לאביי בכל אופן בעי כונה ולרבא רק לעבור שלא בזמנו בעי כונה ואם הנשים אינן מכוונות למצוה לכ"ע ליכא משום בל תוסיף ואם מכוונות גם לרבא עוברות בב"ת. סוף דבר לא ירדתי לסוף דעתו הרחבה של רבינו בעל פ"י ז"ל ודבריו תמוהים בעיני מאד: ע"ב.

מתני' ציפן זהב. בנוב"י מהדו"ק או"ח סימן א' הוכיח במישור דכל הפוסקים פירשו ציפן להפרשיות כלומר שעשה הבתים עצמן של זהב ולא כמו שהבין הב"י שעשה הבתים של עור וציפן זהב יעו"ש באריכות ואני ראיתי בחידושי המאירי שכתב ר"ל שציפה קציצת התפלין בזהב ע"כ והרי לנו שביאר כהסכמת מרן הב"י ז"ל, ובהגיעי לפירש"י אזכיר עוד מזה בס"ד:

רש"י ד"ה אצל וחכיתי. מקרא זה בספר ישעיה. לכאורה אין ידוע מה בא ללמדנו ולפע"ד כונתו כלפי מ"ש התוס' דכשהי' מתכון לקרות החי"ת קורא אותה שפיר ע"י טורח אבל לא הי' בקל ע"ש. והשתא י"ל דמה"ט לא נקט רבי נפשנו חכתה הכתוב בתהלים ל"ג שאומרים אותו בתפלה בכל יום בפסוקי הודו ובש"ק גם במזמור רננו צדיקים (ולא רחוק לומר שנהגו כן עוד בימי רבי) והי"ל לכאורה למינקט האי קרא ולא וחכיתי הבא לפרקים כשמגיע לפסוק זה בלמדו תנ"ך. אלא דר"ח גם כשהתפלל בפ"ע בודאי כיון היטב בתפלתו וטרח לדבר כן וא"צ למה שסיימו התוס' ולפי שאמר לי' אליהו שעל ידו תמהר הגאולה לפיכך הורידו דמשמע שר"ל דמה"ט הורידו וסמך דבפעם ההיא יטרח לקרוא שפיר אבל רש"י ז"ל מיאן בזה וס"ל דבאמת סמיכה מעליותא היא דגם בכל יום בהתפללו לעצמו ודאי כיון יפה ודייק לקרות שפיר ע"י טורח ומש"ה לא חש רבי להורידו לפני התיבה. וע"כ לא אמר כשאתה מגיע לנפשנו חכתה משום דבתפלה טרח ואמר כראוי אך א"ל כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' משום דבדרך למודו דעיקר דעתו על לימוד הפירוש של המקרא וההלכה היוצאת מהכתוב אז לא טרח לקרוא היטב נגד טבעו ורגילותו כי לא בקל הי' יכול לדבר כן. ולזה נתכוין מאור עינינו רש"י ז"ל במ"ש מקרא זה בספר ישעיה כלומר דמש"ה נקטי' להאי קרא דשייך בי' למימר לא נמצאת מחרף ומגדף משא"כ בפסוקי דזמרה לא הי' אפשר לומר הכי על רבי חייא דאז הי' קורא יפה ע"י טורח:

בד"ה ציפן זהב. נמי כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שיהא הכל מבהמה טהורה. כ"כ גם הר"ן ז"ל דמהאי קרא אימעיט של זהב וכבר התעוררו שלמים וכן רבים אטו זהב אינו מותר בפיך וע"כ לא ממעטינן מבפיך אלא בהמה טמאה אבל זהב מאי איסור ומאי היתר שייך בו וע' בנוב"י סימן א' ובתוספות רעק"א כאן שהניחו בקושיא. ולפע"ד ס"ל לרש"י והר"ן ז"ל דהרי בקרא לא כתיב בהדיא מותר אלא סתם בפיך והלכך משמע דמלבד שיש להיות מותר יש להיות גם ראוי לאכילה דהכי משמע קרא שיהא ראוי לפיך והש"ס נקט מן המותר בפיך לרבותא דאפי' אם הוא ראוי לאכילה כיון שהתורה אסרתו אין כותבין עליו תפלין ואין עושין ממנו בתים ומש"ה טלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות דבעינן ממין המותר בפיך וכ"ש דבעינן ממין הראוי בפיך וממילא איתמעט זהב נמי דאינו ממין הראוי לאכילה. שוב נגולו לפני ד"ק של רבינו המאירי ז"ל שכ' במתני' דכתיב למען תהי' תורת ה' וכו' כלומר שכל עניני התפלין וכו' הכל של בהמה טהורה לא של טמאה ולא של עץ ולא של זהב עכ"ל והדברים מוכיחין דכונתו דכל אלו אינם בכלל מן המותר בפיך דהגם דעץ וזהב מותרים הם אבל אינם ראויים בפיך וכמו שבארתי, ובהכי מתישב הא דפריך בגמ' פ"ב דשבת דכ"ח ע"ב ואלא הא דתני ר"י וכו' לתפלין תפלין בהדי' כתיב בה למען תהי' וכו' והקשה מז"ה ז"ל בנוב"י שם ומה בכך דבעינן מותר בפיך אכתי דילמא יעשה אותן מזהב או משאר מינין ואשמעינן ר"י דבעינן דוקא עור והוכיח מזה דלא כדעת הב"י בפירושא דציפן זהב עיי"ש. ולטעמי' אזיל שדחה פירש"י דהכא אבל לפמ"ש א"ש דכיון דדרשינן בפיך מן המותר בפיך ממילא משמע דזהב ושאר מינים שאינם ראוים לפיך ג"כ לא הוכשרו למלאכת שמים. אחר ימים רבים מצאתי בס' נחל אשכול (ביאור על ספר האשכול) שקדם וזכה ליישב דעת רש"י ע"ד שכתבתי והביא ראי' מלשון הירושלמי פ"ק דמגילה מה שאתה נותן לפיך ושפיר מוכח לזהב דאינו מין שאתה נותן לפיך ושמחתי שמצאתי לי חבר בסברא זו. ושוב מצאתי רב גדול שכתב סברא זו והוא הגאון ז"ל בשו"ת משיב דבר ח"א סימן ד' ע"ש אך לא הביא לשון הירושלמי. אולם הרב בעל נחל אשכול ז"ל חזר וסתר מה שבנה דאכתי קשיא א"כ לישתרי מאוכלין. ולפע"ד אין זו קושיא דבקושטא יש לנו הללמ"מ דבעינן עור דוקא וממילא אימעוט זהב ואוכלין וקרא א"צ רק שהעור יהא מותר בפיך אך דגם זהב איתמעיט מקרא מלבד ההללמ"מ וכאמור אבל אין צורך בקרא כיון דידעינן מההלכה אשר בלא"ה אנו צריכין לה למעט אוכלין אכן הכא במשנתנו הרי חזינן שחילקה דיני תפלין פסולים לג' בבי דמעיקרא נקט תנא העושה תפלתו עגולה שעובר על הללמ"מ דמרובעות בעינן וע"ז לא סיים איזה דרך רשעים בחר האיש העושה זאת והדר תני נתנה על מצחו או על פס ידו שהולך אחר משמעות פשט המקרא על ידך ממש ובין עיניך ממש ואמר עליו ה"ז דרך הקראים ואח"כ קתני ציפן זהב ונתנה על בית אונקלי שלו אשר דברים אלו אינם תלוים בפשט המשמעות דקרא אלא דלא דייקי מלת לך דממעט לאחרים לאות ולא דייקי בפיך שיהא ממין שאתה נותן בפיך ודרשת חז"ל זו אינה נגד המשמע של הכתוב ולפיכך סיים עליו ה"ז דרך החיצונים שאינם הולכים אחר דעת חכמים בכונת המקרא וכפירש"י ז"ל והשתא לא הי' רש"י יכול לפרש דהללמ"מ הוי דבעינן עור ולא זהב הגם שכן האמת אבל מה שעושה נגד ההלכה המקובלת אינו נכנס בסוג בבא זו דכבר זכר מזה בבבא א' אבל הכא אמר שזה דרך חיצון לעשות נגד הכתוב לפי קבלת חז"ל ומש"ה הוכרח רש"י להראות דמלבד ההללמ"מ גם בקרא גופי' מוכח דזהב אינו ראוי לבתי תפלין. ולא יקשה בעיניך הרי גוף הבתים ושי"ן של תפלין אינו בקרא רק מהללמ"מ דז"א הלא ע"ז אין אנו דנין כאן שהרי מי שעשה בתים מרובעות כדינן עם שי״ו הרי כבר גילה דעתו שהוא מאמין עכ"פ בדין זה של ההללמ"מ וממילא עליו אמר קרא למען תהי' תורת ה' בפיך ממה שאתה נותן לפיך ואם ציפן זהב הורה בזה שאינו מפרש המקרא שיהא מן הראוי לפיך וה"ז דרך החיצונים. אבל אילו לא הוי משמע מקרא. בזה שהוא עובר על הדין האחר של ההללמ"מ דבעינן עור לא הי' התנא אומר עליו שהוא דרך החיצונים כמו שלא אמר כן במי שעושה תפלתו עגולה שעובר ג"כ על הללמ"מ דבעינן מרובעות ופירש"י מוכרח. ומש"ה גם הרע"ב ז"ל פירש בבבא א' דתפלין מרובעות הל"מ והכא פי' כרש"י והר"ן ז"ל דהכתוב אומר למען תהי' וכו' מטעמא דאמרן וע' בקול הרמ"ז שדחה פירושו ע"י קושיא הנ"ל ולפמ"ש לק"מ. ועפ"ז א"ש מה שהעירו מז"ה ז"ל בנוב"י והרמ"ז ז"ל והגאון רעק"א ז"ל דרש"י ז"ל סותר עצמו דהרי בסנהדרין דמ"ח פירש"י גופי' דהיא הללמ"מ וכן במנחות דמ"ב כתב דתיק של עור בעינן וכו' אך גבי עור בהמה טמאה פי' משום דאסור לפיך ומדוע שינה טעמו הכא. אבל לפ"מ שבארתי ניחא דהתם בברייתא שהשמיענו הדין ותני ציפן זהב פסולות פירש"י כמו שהוא האמת דהללמ"מ דתיק של עור בעינן ולא של זהב דלא הוי מצי לפרש מקרא שיהא ראוי לפיך דא"כ יוקשה לישתרי מאוכלין משא"כ במתני' דידן דאמר ה"ז דרך החיצונים הוצרך לפרש דמלבד הל"מ קרא גופי' מוכח לדעת חז"ל דאימעיט זהב וע' משיב דבר הנ"ל שכ' דפירש"י דהכא עיקר ולפמ"ש בעניותי אדרבה דברי רש"י דסנהדרין עיקר והללמ"מ עור וקרא דבעי' מותר בפיך וזהב מהללמ"מ אימעוט אלא דהכא פירש"י משום חיצונים וכמו שבארתי יפה. ולדעת הגאון משיב דבר יושאר הקושיא לישתרי מאוכלין וכמו שהקשה בנחל אשכול. ותלי"ת שיישבתי דברי רש"י ז"ל בטוב שלא יהיו סותרים זא"ז והבן:

תוס' ד"ה כשאתה. וי"ל דכשהיה מתכוין וכו'. בפרי חדש או"ח סימן ג"ן דחה תירוץ זה דא"כ מאי א"ל כשאתה מגיע וכו' דילמא כשהי' מגיע לפסוק זה וכיו"ב הי' מטריח א"ע לקרות כהוגן ועי"ז הסכים לתירוץ התוס' בב"מ דפ"ו משום דלא הי' אפשר בע"א יעו"ש. ולפע"ד מסתמא קשה לטרוח בשעת הלימוד והעיון דאז הי' דעתו על למודו ועיקר כונתו על ביאור הענין וכמו שבארתי בפירש"י דמה"ט נקט קרא דישעיה אלא שסברת התוס' דגם בשעת תפלה הי' קשה עליו מגודל כונת ר"ח דבודאי הי' משים נפשו בכפו וכיון יפה בתפלתו ולא הי' נקל לו לדקדק כ"כ במבטא החי"ת רק לפרקים בשעת הדחק שהורידו רבי לפני התיבה אז סמך ע"ז דבפעם הזאת יטרח וידקדק היטב:

בד"ה סכנה. פר"ת בשעת הסכנה וכו'. הגאון ז"ל בטו"א הרבה להפליא דבמס' מנחות דל"ב ע"ב גבי תלאה במקל או שהניחה אחר הדלת סכנה ואין בה מצוה דפירש"י ז"ל סכנה מן המזיקין כיון דעשאה שלא כהלכתה כתבו שם התוס' וקשה לר"ת דא"כ הו"ל למימר הכי בכל העשויה שלא כהלכתה ומש"ה פירשו שם בד"א והשתא איך פיר"ת הכא שלא תגין עליו המצוה בשעת הסכנה והרי תיקשי עלי' ג"כ דהול"ל הכי בכל אופן שעושה התפלין שלא כהלכתן יעו"ש ובאמת דברי ר"ת מאד תמוהים. ולחומר הנושא אפשר לי לומר בהקדים מה שיש להבין סוגית הגמרא דקאמר לימא תנינא להא דת"ר תפלין מרובעות וכו' ודחי ר"פ מתני' דעבידא כי אמגוזא ואיכא למידק דקארי לה מאי קארי לה אטו לא ידע דבין עגולות למרובעות יש אמצעי ובקל הוי מצי לפרושי מתני' בעגולה ממש כי אמגוזא אבל כעדשה וכביצה או כטבעת שיש לה בית מושב שפיר דמי ובברייתא מפורש שיהיו מרובעות ממש. וצ"ל דהמקשן קס"ד דסכנה דמתני' היינו כפיר"ת והי' קשה לו מאי קמ"ל פשיטא שאם אינו מקיים המצוה כהלכתה לא תגן עליו מפני הסכנה. תדע דבשום ענין אחר שאינו עושה כמצותה לא אמר הכי. ולפיכך פירש דעגולה דמתני' היינו כל אופני עיגול אפי' כביצה וכיו"ב ושפיר סד"א כיון שהוא סובר דאין אסור רק עגולה כאגוז אבל כביצה שרי הגם שהאמת אינו כן ואינו מקיים מצוה בזה מ"מ כיון שהוא מוסר נפשו על מצוה זו לפי טעותו תגן עליו. דדוקא התם במזוזה דכל עיקרה להגן מפני המזיקין פשיטא שאם עשאה שלא כהלכתה אפי' אם חשב שכן ראוי לעשות אינה מגינה דאינה מזוזה כלל. אבל הכא שהסכנה היא מחמת התפלין שגזרו על כל המניח תפלין שינקרו מוחו. אם הוא מקיים המצוה כפי דעתו הגם שבאמת אינו מקיימה כהלכתה מ"מ ה"א שתגן עליו שלא יסתכן על ידה ויעשה לו נס כמו לאלישע וקמ"ל מתני' דאפ"ה כיון שאין בה מצוה יכול לבוא לידי סכנה וא"כ מסייע להברייתא. ודחי רב פפא מתני' דעבידא כי אמגוזא וא"ת פשיטא דבהא ליכא למיטעי דשרי לאו קושיא היא דסכנה דמתני' היינו כפירש"י שמא תכנס בראשו. העולה מזה דהס"ד והמסקנא פליגי בפירושא דסכנה דמתני'. והשתא י"ל דפיר"ת ז"ל הוא לפי הס"ד ואשמעינן איך הי' מפרש המקשן שיהיו דבריו מיושבים לנכון ואם שהוא קצת דוחק שהרי התוס' סתמו דבריהם מ"מ לא רחוק להכניס זה בכונתם כדי שלא יסתרו דברי ר"ת ז״ל אהדדי. וזכר לדבר יש דברוב המקומות דרכן של התוס' להביא פי' הקונטרס ואח"כ פירוש אחד מבעלי התוס' והורו בזה שחולק על פירש"י ונימוקו עמו אבל כאן לא הזכירו מאומה מפיה"ק וכתבו סתם פיר"ת וכו' והלא דבר הוא א"ו מפני שאין רצונם לחלוק על פירש"י ז"ל דבאמת לפי המסקנא הם מסכימים לפירושו דעל פיר"ת קשה כמו שהקשה בעצמו על פירש"י גבי מזוזה ור"ת ז״ל בעצמו מודה לפירש"י דהכא אלא שכתבו מה שאמר ר"ת שיש לפרש כן וממילא מובן קושית הגמרא משום דהוי ס"ד כפירוש זה וק"ל:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה