נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא
בעזר תפלת צדיקים חומד · דף כג.
גמ' ביו"ט מאחרין וכו' ביוה"כ ממהרין וכו' ובשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת. כתב בהגהות הגאון מהרי"ב ז"ל מס' כופרים פי"ח ה"ד ע"ש צ"ע עכ"ל. וכונתו להקשות דהכא תניא דבשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת והתם איתא בשבת מקדימין לבוא ומאחרין לצאת מקדימין לבוא כדי לקרות ק"ש כותיקין ומאחרים לצאת כדי שישמעו פירוש של הסדר והני סתראי נינהו ונלע"ד ליישב עפמ"ש הרמ"א באו"ח סי' רפ"א ונוהגין דבשבת מאחרין לבוא יותר מבחול וכתב המג"א אבל מ"מ ממהרין לבוא יותר מביו"ט ע"ש. ועד"ז יש לפרש גם כאן דבמס' סופרים לא נזכר יוה"כ אלא שבת ויו"ט ולכן אמר דבשבת מאחרין לצאת יותר מביו"ט משום דבשבת א"צ למהר בשביל ענג שבת כ"כ דעוד היום גדול לקיים מצות ענג וע"כ מאחרין בביהכ"נ לשמוע פירושו של הסדר אבל ביו"ט ממהרין משום שמחת יו"ט וכמ"ש בבכור שור שילהי תענית דלא נצטוינו בשבת על השמחה אלא ביו"ט ואולם בברייתא דידן תניא תחלה דביו"ט ממהרין לצאת דביוהכ"פ מאחרין לצאת שא"צ לא לשמחה ולא לענג ונפיש סידורא דיומא להמסקנא או מפני שקורין שבעה להס"ד וצריך זמן רב משל יו"ט והדר קתני ובשבת ממהרין לבוא כמו ביוה"כ וממהרין לצאת יותר מביוה"כ משום ענג שבת וא"ק אלא ששה להס"ד ולא נפיש סידורא דיומא להמסקנא אבל לעולם י"ל שמאחרין לצאת יותר מביו"ט וכאמור במס"ס וא"ש. ושם במס"ס רשם הגאון מהרי"ב ז"ל עיין מגילה כ"ג וע' בש"ע או"ח סי' רפ"א וצ"ע עכ"ל. ומשמע כונתו להקשות על הש"ע שכתב שם הרמ"א ז"ל שנוהגין שבשבת מאחרין יותר לבוא לביהכ"נ מבחול והוא נגד המבואר בין במס"ס בין במכילתין. ואם באמת לזאת נתכוין הגאון לא ידעתי מה חידש הרי כבר קדמו המג"א ז"ל בהרגש זה ותיקן לשון הרמ"א דר"ל שמאחרין יותר מבחול אבל מ"מ ממהרין לבוא יותר מביו"ט. שוב ראיתי בהגהות מהרי"ב להש"ע שציין על דברי המג"א בזה"ל תמוה קצת שלא הביאו מ"ש במס"ס בשבת מקדימין וכו' וע' מגילה כ"ג בשבת ממהרין לבוא וכו' ע"כ. ובודאי כונת קושיתו לא בדרך סתירה אלא שמתמה מ"ט לא הביא הרמ"א הדין שממהרין יותר מביו"ט המבואר במס' סופרים ובגמ' מגילה כמו שהביא בסימן תקכ"ט לענין יו"ט והמג"א הוצרך כאן לעורר ע"ז וגם למה לא הביאו לא הרמ"א ולא המג"א האי דממהרין לצאת כדאי' בגמ' דידן דמגילה או שמאחרין לצאת כדאי' במס"ס. זו היא כונתו ז"ל לפע"ד ובודאי קושיא היא ואולי לזה נתכוין הגאון גם בהגהותיו למס' סופרים:
הני שלשה וכו'. בהגהות הגר"א הני ג' ה' ז' כנגד מי וכו' כצ"ל. וכונתו לאפוקי מהגירסא שהעיד עליה בפני יהושע שכ"ה בגמרות שלנו יעו"ש. שוב ראיתי דגם המהרש"א הגיה כן ממש כמו הגר"א ז"ל:
היינו זכרי' היינו משלם. כתב בח"א נ"ל מדלא אמר ומשלם בו' וק"ל עכ"ל. ולא הבנתי דהרי גם והדר קתני גבי זכריה לא כתיב ו' ומאי אולמי' דהאי מהאי ואי דבסוף הול"ל בו' א"כ השתא זכריה הוא האחרון ולמה לא כתב בו' ואם היו מדייקין חסרון הו' היו אומרים דחמשה הם היינו חשבדנה היינו זכריה היינו משלם א"ו דלא דייקו הא ואין ראי' כלל מזה אך צ"ל דכך קבלו חז"ל דזכרי' היינו משלם. אח"כ מצאתי בהגהות מהרש"ש שהעיר על המהרש"א דגם עתה תיקשי מדוע לא אמר וזכריה. ואפשר ליישב דהשתא דזכריה הוא האחרון והי' נקרא משלם ע"ש מעשיו לכן הפרידו הכתוב מחבריו משום דאיהו עדיף מינייהו ומ"ש המהרש"א מדלא אמר ומשלם בו' באמת מעיקרא גם בזכרי' קשיא לי' להש"ס דלא אמר בו' אלא דהמהרש"א חדא נקט ומשום דאף את"ל דדרך הכתוב לחסר הו' אבל בהאחרון עכ"פ הו"ל למינקט בו' וע"כ אמר דזכריה היינו משלם ושוב ניחא מאי דלא כתיב ומשלם בו' ואי דגם עתה תיקשי מדוע לא אמר וזכרי' הא לא קשיא דכיון דמסיק ואמאי קראו משלם דמישלם בעובדי' לכן לא אמר וזכריה כדי ליחדו מהשאר בהשלמת מעשיו. ויש זכר לדבר דלהכי נתכוין רבינו המהרש"א ז"ל שהרי ציין היינו זכרי' היינו משלם וכו' והרגיל ברישומי המהרש"א ידע כי לא לחנם רשם מלת וכו' דהרי כל דבריו מוסבים רק ליתן טעם מנ"ל להש"ס דזכריה היינו משלם אבל אין שום שייכות לדבריו עם מ"ש בגמרא אח"כ וא"כ למה ציין וכו' א"ו כמו שבארתי דמה שמסיים הש"ס ואמאי קראו וכו' זה נלמד ממה דלא אמר וזכרי' בו' ובהציון וכו' הסיר מעליו את תלונת המשיג ממאי דגם גבי זכרי' לא כתיב ו' וא"ש. וכך קבלתי ממורי אלוף נעורי הרב החריף ה"ר שמואל קהת ווערבער זללה"ה מבראדי שקיבל מרבו שהרוצה לבוא עד תכונת כונת המהרש"א ז"ל ישים את לבבו להתיבות שרשם מהש"ס או מרש"י ותוספות ואז ימצא את חידתו וידע אל מה ירזמון מליו ומה כונתו:
הכל עולין למנין שבעה וכו'. יש לדקדק לכאורה דהול"ל יותר רבותא שעולין למנין שלשה דאי אפשר בפחות וכמו שתיקן עזרא וכ"ש ליותר משלשה עד שבעה שאינו רק לטפויי גברא משום מעלת היום משא"כ כדקאמר השתא מצינן למטעי דדוקא למנין ז' עד ג' ולא ג' בכלל. וצ"ל דמשום סיפא אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור וכו' נקט ז' לאשמעינן דאפי' למנין ז' אין מצרפין אשה מפני כבוד הצבור ומש"ה גם אח"כ בהאבעיא נקט מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה להורות דגם על ז' קמבעי' לי' וכ"ש על ג' ובודאי מ"ד עולה אפי' בג' אמר דעולה ומ"ד אינו עולה גם בג' ס"ל דא"ע כנ"ל פשוט. אח"ז ראיתי במג"א סי' רפ"ב סק"ה שכתב בשם ע"ש דאינו עולה רק למנין ז' אבל לא למנין ג' וע"ש במחהש"ק וזה דלא כמו שהי' פשוט בעיני. ואולם מצאתי בחידושי המאירי ז"ל שכתב דשבעה לאו דוקא וגם לאיזה מנין אחר של קריאה עולה והביא בשם יש מי שאומר דמ"מ צריך בכל קריאה קורא א' גדול ודי באחד יעו"ש והרי מפורש דלא כדעת המג"א. ועשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' נ"ד דגם מהר"ן משמע דלא כמג"א ודעת הב"י כהר"ן ע"ש. ולפי שיטה זו בע"כ צ"ל כמו שבארתי דמשום סיפא נקט ז'. ועפמ"ג שם שנסתפק בדעת הר"ן לענין רוב. אכן במשנה ברורה הביא דברי הר"ן ז"ל במשנת קטן קורא בתורה דלהדיא כתב ולא שיהיו כולם קטנים או רובם אלא ע"י צירוף קאמר דמצטרף לשבעה עכ"ל. והשתא דעיקר הקפידא שלא יהיו רובם קטנים א"כ בשבעה יש ארבעה גדולים ובששה יש שלשה ובחמשה ג"כ שלשה אך בארבעה ובשלשה יש שני גדולים ואז הקטן מצטרף למספר שלשה וק"ל. וע' בפמ"א שם שנדחק אבל המחוור כמ"ש דמשום סיפא נקט שבעה. וע' בש"ע הרב ז"ל שלא הזכיר כלום מדעת הע"ש שהביא המג"א ז"ל אלא סתם כדעת הר"ן ז"ל שלא יהיו כולם קטנים:
רש"י ד"ה מפני כבוד תורה. שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה וכו'. עב"ח סימן רפ"ד ובטו"ז שם מ"ש לבאר דברים אלו. ובקרבן נתנאל כאן כתב ולולא דבריהם נראה לפרש דבתורה קורין כ"א פסוקים לז' גברי וכן בנביא המפטיר לא יפחות מכ"א פסוקים ויהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה ולכן צריך המפטיר לקרות בתורה ג' פסוקים ואז הוי יתרון לתורה שקורין בה כ"ד פסוקים וכו' עכ"ל. ובמחכ"ה אין מקום לסברתו דא"כ עולא דאמר דמש"ה קורא המפטיר בתורה כדי שיהיו כ"ד פסוקים בע"כ ס"ל דאינו עולה למנין שבעה דאי עולה אכתי ליכא אלא כ"א פסוקים ומאי כבוד תורה איכא א"ו דלדידי' אינו עולה וא"כ בפשיטות הו"ל להש"ס למימר דמ"ד אינו עולה כדעולא דמה"ט גופא דבעי למיקרי בתורה א"ע כדי שיהיו כ"ד פסוקים ולמה הוצרך הש"ס לאסוקי מילתא וכיון דמשום כבוד תורה וכו'. ובדוחק יש לפרש וכיון דמשום כבוד תורה הוא שיהיו ג' פסוקים יותר משל נביא ממילא למנינא לא סליק דא"כ מאי מהני בקריאתו. אבל עדיין קשה מאי פריך הש"ס מהא דהמפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים כנגד ז' שקראו בתורה ואם איתא כ"ד הויין הלא אדרבה מפני שתקנו בהפטרה כ"א פסוקים כנגד ז' גברי לכן אין המפטיר עולה למנין וקורא ג"פ אחרים כדי שיהיו כ"ד פסוקים בתורה ויהא כבוד תורה גדול מכבוד נביא ביתרון ג"פ ומאי בעי לשנויי כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעינן הלא פשוט אם יהא כנגדו אכתי יהיו פסוקי תורה ונביא שוין ולכן לא יכלו לתקן כנגדו א"ו דלא כסברת הגאון בעל ק"נ ז"ל. ושוב ראיתי דכבר הרגיש בהגהות מהרש"ש ז"ל על הק"נ מקושית הגמ' ואם איתא וכו'. וע"כ נ"ל עיקר כדברי הב"ח והלבוש דטעמם שייך גם למ"ד עולה דהוא יאמר דעולא קאמר אפי' כשקראו ז' בלא הוא מ"מ קורא גם המפטיר משום כבוד תורה וה"ה כשלא קראו רק ו' עולה המפטיר למנין ז' דאכתי איכא כבוד תורה במה שקורא תחלה בתורה ואח"כ בנביא ומ"ד אינו עולה סבר דכיון דגם אם קראו שבעה בלעדו קורא משום כ"ת ע"כ גם אם לא קראו רק ששה אינו עולה דאין קריאתו חשובה וצריך אחר לקרות שביעי והוא יהי' השמיני. וע' בחידושי המאירי שכתב פי' משום כבוד תורה שלא נייחד עולה אחד בשביל נביאים לבד עכ"ל וזה נוטה לדברי הב"ח והלבוש ז"ל:
תוס' ד"ה הני. אבל מששה של יוה"כ לא בעי עד לקמן. רבותינו בעלי התוספות ז"ל סתמו ולא בארו לנו מ"ט באמת לא בעי הכא גם מיוה"כ ואי משום שהי' לו טעם כולל על הני תלתא כחדא ג' ה' וז' מ"מ עכ"פ הו"ל להש"ס גופי' לפרושי אח"כ טעמא דששה של יוה"כ ומדוע נטר עד אשר יעקב מינאה שאל זאת מר"י. וע' בפני יהושע מ"ש בישוב קושית התוס' אבל גם בדבריו ז"ל לא נתישב רק הא דלא בעי עד לקמן אבל אכתי תיקשי מה שהקשיתי דגם לקמן לא פריך לה סתמא דגמרא כמו, הכא אלא דיעקב מינאה בעי לה וכל כגון דא בעי טעמא וסברא. ונלע"ד נכון בס"ד דעל מספר ששה לא הוצרכו לשאול שהי' ידוע לחכמים טעמו של דבר עפמ"ש בזוה"ק פרשת שלח דף קס"ד ע"ב מגדל עז דא תיבה וס"ת דאיהו עז לשואה בי' ולאפקא לי' מגו היכל דיוקנא דהיכל פנימאה דמיני' נפקא תורה וההוא מגדל שם ה' איהו ודיוקנא דילי' ואיצטריך בשית דרגין בו ירוץ וכו' מאן דסליק לס"ת למיקרי אוריתא איצטריך צדיק וצדיק איקרי מאן איקרי צדיק מכולהו שתיתאה דסליק מאינון שבעה אר"ש ודאי דאיהו לא סליק כל יומוי אלא שתיתאה עכ"ל הטהור ועמג"א סוף סימן ק"נ שהביא הך דבעינן שית דרגין לבימה מזוה"ק פרשת ויקהל יעו"ש. והשתא דחזינן דמספר ששה נאות כ"כ לס"ת עד דבעינן שיהיו שש מעלות לבימה שעולין עליה לקרות בתורה א"כ פשוט כשהי' לחכמים טעם לטפויי גברא ביוה"כ ולקרות ששה לרבי ישמעאל או דלפי הסדר קורין בשבת ששה לרבי עקיבא לא הוצרכו לחפש רמז למנין זה ולשאול הני ששה כנגד מי דהרי שפיר שייך בס"ת ששה קרואים ומפני זה לא שאלו רק הני ג' ה' וז' כנגד מי דמאי שייכי מספרים אלו לס"ת ומשני כנגד ברכת כהנים דשייך לקריאת התורה שמברכין עלי' או משום דבמתן תורה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וחד אמר כנגד שומרי הסף ורואי פני המלך מעין דבר מלכות כפירש"י ז"ל משום דבתורה כתיב בי מלכים ימלוכו או כפי' התוס' עפ"י הירושלמי שנושאין ונותנין עמהם בדין ושני סופרי הדיינין ודינא נמי היינו תורה כדאי' בפ"ק דברכות ושייך לכוין כנגדן מספר הקוראים בס"ת אבל טעם מספר ששה ביום שקורין בו ששה לא איתפרש בגמרא מפני שהוא מיוסד על טעם נסתר מסתרי תורה וכבשים ללבושיך כתיב אך חכמי הש"ס הי' סוד זה כמוס אצלם ולא הי' נעלם משום אחד מהם וע"כ לא שאל איש מהחכמים ע"ז. אך יעקב מינאה לפי גירסתנו ודאי לא ידע מסתרי תורה ואפי' לפ"מ שגרסו התוס' מצעה מ"מ מדקרי לי' יעקב ולא אסמכוהו ודאי נעלמו ממנו דברים שהם כבשונו של עולם וע"כ לא ידע לכוין מספר ששה ושאל מר"י הני ששה כנגד מי והי' ר"י מוכרח להשיבו אבל לא רצה לגלות לו רזין טמירין בפירוש מש"ה השיבו שהוא כנגד ששה שעמדו מימינו של עזרא וששה משמאלו ובאמת בזה רמז לו הטעם האמתי דהרי הא גופא טעמא בעי מפני מה העמיד עזרא ששה מימינו וששה משמאלו אלא שעשה כן ג"כ מטעם האמור. ולכן נתכוין להעמיד מימינו הששי הנקרא מעשיה ומשמאלו זכריה משלם ומפרש בגמ' דאמאי קראו משלם דמישלם בעובדיה היינו בעובדי' הידוע שהי' בחינת צדיק כגון ר' כרוספדאי ובודאי גם מעשיה נקרא ע"ש שהיה בעל מעשים וכאמור בזוה"ק דשתיתאה צדיק מכולהו אלא שלא חש הש"ס לפרש רק גבי משלם משום דבעי למימר היינו זכרי' היינו משלם אבל גבי מעשיה סתם דלא בעי לפרש הטעם הנסתר. וע"כ גם התוס' לא כתבו בדרך קושיא שהי' ידוע להם התירוץ אך העירו דמששה לא בעי עד לקמן וסתמו הדברים. וכ"ז נראה בעיני נכון ואם שגיתי השי"ת יכפר בעדי:
בד"ה שבעה. פי' הקונ' וכו' וקשיא וכו' לכך פירש ר"ת וכו'. המהרש"א ז"ל בחד"א הביא כל זה מהתוס' במס' סנהדרין ותמוה שלא שלטו עיניו המאירות בתוס' כאן במקומו שכתבו כן:
בד"ה אמר. יעקב מצעה גרסי' וכו'. בגליון הש"ס במס' ע"ז דכ"ח ע"א רמז לתוס' דהכא וסיים וצ"ע. וכונתו שהרי שם מפורש יעקב מינאה. ולע"ד ל"ק כ"כ דהתם אין כ"כ חשיבות לגבי' אם הזכירו להודיע מאן בדר סמא לר"א אבל הכא בענין הלכה ששאל כהוגן ועל ידו נסתבב שנודענו הני ששה כנגד מי לא הי' כדאי להזכירו בשמו אם הי' מין וז"פ. אמנם בהגהות מהרי"ב יפה העיר דהרי בפרק כיסוי הדם א"ל יעקב מינאה לרבא ג"כ בענין דבר הלכה אך היינו יכולים להשיב דהתוס' גרסו גם שם מצעה וע"ז רמז הגאון לתוס' בע"ז י"ז שכתבו להדיא דיעקב מינאה דר' אבהו הוא אותו דרבא שבכיסוי הדם וזו ודאי הערה נכונה. וע' בסדר הדורות שהביא יעקב מצעה וע"ש בהגהת המסדר ובאמת חידוש על הגאון הבקי הזה שנעלמו ממנו דברי התוס' בע"ז דגרסי בחולין מינאה. גם בהגהות הח"ס הקשה בסגנון מהרי"ב והניח בצ"ע:
בד"ה חד אמר. פסק ר"ת דקיי"ל כמ"ד עולה ולכך אנו נוהגין בתעניות וכו'. כתב המהרש"א ז"ל צ"ע למאי דמדמו המפטיר דעולה בג' לעולה בשבעה אמאי לא מותבינן הכא למ"ד אינו עולה מהך ברייתא דקתני חל להיות בשני ובחמישי קורין ג' ומפטיר א' רי"א וכו' דלכ"ע עולה המפטיר למנין ג' עכ"ל. וקצת אינו מדוקדק דבאמת שילהי תענית רשמו התוס' על ברייתא זו וכתבו מכאן מוכיח ר"ת דמפטיר עולה למנין שבעה מדקאמר קורין ג' ומפטיר א' שמפטיר א' מן הג' דקא מבע"ל במגילה וכו' משמע מהכא דעולה עכ"ל וא"כ לא הו"ל להמהרש"א לדקדק למאי דמדמו וכו' אלא הו"ל להקשות ביתר תוקף דלדברי ר"ת דמברייתא זו מוכח דעולה מ"ט לא מותיב הש"ס גופי' מהא למ"ד דאינו עולה והקושיא עצומה. ועח"י הרשב"א והריטב"א ז"ל מה שיישבו עפ"י דרכם בפי' הבריי' דלעיל אבל לשיטת התוס' שכתבו לעיל דכ"ב ע"ב דבע"כ ליכא לפרש מפטיר א' דהיינו רביעי אלא המפטיר הוא אחד מן השלשה שקראו וע"כ הביא ר"ת בתענית ראי' מזה דעולה א"כ קשיא דהש"ס לא פשיט האבעיא מהכא. וראיתי בקרבן נתנאל אות כ"ט שכתב על קושית מהרש"א ולק"מ דהך ברייתא קתני לענין ט"ב וה"א שאני ט"ב דקיל דהא ת"ק מיקל בג' וד' אחד קורא וא' מפטיר ובכל קה"ת לא מצינו פחות מג' ה"נ מקלינן לכ"ע דבט"ב עולה המפטיר למנין ג' אע"ג דבעלמא אינו עולה עכ"ל. ובמחכ"ה כסבור הגאון שהתוס' הביאו ראי' ממנהגנו בתענית ויוה"כ במנחה וע"ז בנה מהרש"א ז"ל קושיתו דהו"ל למיפשט מהברייתא ונעלם ממנו דבתוס' שילהי תענית הביאו להדי' ראי' מבריי' זו וא"כ שפיר קשה מ"ט לא מותיב הש"ס מבריי' זו ואם יש סברא לחלק בין ט"ב דקיל בין שאר ימים איך הביא ר"ת ראי' מהתם להוכיח כמ"ד עולה א"ו דלית לי' סברא זו והגם שהמהרש"א לא זכר דברי התוס' דהתם מ"מ עכ"פ קושיתו קשיא שפיר לפ"מ שראינו ראיית ר"ת ז"ל. גם מדברי הרשב"א והריטב"א שהבאתי מוכח דמט"ב יש ראי' לכאן כמבואר למעיין. ובלא זה לא הבנתי כל עיקר סברתו מ"ש דט"ב קיל כדחזינן דלת"ק סגי באחד וע"כ גם רבי יוסי סבר דמפטיר עולה למנין ג' דזה הי' ניתן ליכתב אם כל הראי' הי' מט"ב שחל בג' או בד' אבל בקושטא עיקר קו' מהרש"א מחל להיות בב' ובה' דלכ"ע קורין ג' ומפטיר א' הרי דעולה למנין ג' ומה מקום לדחויי שאני ט"ב דקיל הרי למה יגרע יום ב' או ה' במה שחל בט"ב הלא תקנה קדומה היא לקרות בבו"ה שלשה קרואים ובט"ב שיש מפטיר איך נחשבהו לשלישי אם הדין בכל דוכתי שהמפטיר אינו עולה והרי חסר חד גברא מג' המחויבין בכל שני וחמישי ומאי שייך קולא דט"ב להא א"ו דליתא ומש"ה הביא ר"ת ראי' משם וגם הראשונים הודו לו בזה אלא דפליגי שיש לפרש הברייתא מפטיר אחד חוץ מהשלשה וא"כ לשיטת ר"ת קושית מהרש"א היא חזקה. וע' בתוס' תענית שציינו בשני ובחמישי קורין ג' ומפטיר א' ועז"כ מכאן מוכיח ר"ת וכו' ומבואר כמ"ש דההוכחה היא מבו"ה ואין מקום לחילוקו של הרב ק"נ ז"ל ושוב מצאתי בהגהות מהרש"ש ז"ל שהתעורר על הק"נ דאכתי מבו״ה יש ראי' אך לא הביא לשון התוספות דלהדיא דייקו הכי. וע"ש מ"ש דקשה ע התוס' מאי ראי' דעולה דילמא הפי' בבריי' מפטיר א' לבר מג' שהרי אם נאמר דאינו עולה לא שייך הוכחת התוס' לעיל כ"ב ב' ע"כ, ובמח"כ לפע"ד לק"מ דשפיר עדיין שייך הוכחתם דכיון דלת"ק ט"ב קיל מבו"ה דא"צ ג' רק סגי בא' ומפטיר א' ליכא למימר דכשחל בבו"ה עדיף דבעי ג' וגם מפטיר ואע"ג דאינו עולה ונחשבים רק לשלשה קוראים מ"מ מה בכך הרי אכתי עדיף שמלבד הג' קוראים מפטיר א' א"ו דהמפטיר הוא אחד מהשלשה וק"ל:
ואולם מ"ש רבינו המהרש"א ז"ל למאי דמדמו עולה בג' לעולה בז' וכו' הנה מתוך ריסי עיניו המאירות ניכר דלולא זאת הוי מסתבר לי' לחלק דאע"ג דבברייתא מוכח דעולה בג' אכתי אין ראי' למיפשט האבעיא גבי מנין ז' דאפשר דבז' אינו עולה. ואנכי בשפלותי כתבתי בגמרא מסברא דנפשאי להיפך שיש לחשוב עכ"פ דעולה בז' אף שאינו עולה בג' עיי"ש שהבאתי דברי המג"א גבי קטן דס"ל באמת דא"ע למנין ג' ומ"מ עולה למנין ז'. והגם שהוכחתי דלית הלכתא הכי מ"מ עכ"פ חזינן דהסברא להיפך וכיון שמצינו דמפטיר עולה לג' בודאי לא כ"ש דעולה לז' ונראין דברי הצעירים ולא זכיתי להבין סברת המהרש"א בזה. ושוב ראיתי בפני יהושע שכתב דבלשון הרשב"א מבואר להדיא דסובר בפשיטות דבתענית שקורין ג' לכ"ע עולה למנין ג' וכן משמע מלישנא דגמרא דקאמר מפטיר מהו שיעלה למנין ז' עכ"ל. ובעניותי לא ירדתי לסוף דעתו ז"ל דהמעיין בחידושי הרשב"א יראה דמוכח להדי' להיפוך שהרי כתב דמש"ה לא מקשה הש"ס מבריי' זו משום דלא מכרעא לישנא כולי האי דאיכא לפרושי דמפטיר א' מהם ואיכא נמי לפרושי דמפטיר א' לבר מהג' אלמא דאם הי' מבואר בבריי' דהמפטיר עולה הי' ראי' לכאן למיפשט האבעי' גבי ז' וש"מ דאין לחלק וגם לעיל אדרבה דברי הרשב"א ז"ל מוכיחין דהתם בג' דתענית אינו עולה ע"ש ותראה וצ"ע להבין מה ראה הגאון פ"י ז"ל להוכיח מהרשב"א היפוך מ"ש שם. וגם מהריטב"א שכתב דלא נחית תנא דבריי' בדין אותו מפטיר אם הוא חשוב מן הקוראים או לאו ואין ידוע מתוך הבריי' אם עולה או לא ולהכי לא מותבינן מינה עיי"ש. מוכח דאם הי' ידוע מהבריי' דעולה הי' ראי' גם למנין ז'. ובלא"ה לא הבנתי מה הי' סברת הפ"י בזה הלא אדרבה במנין ג' יש יותר סברא שלא יצטרף המפטיר וגם נעלמו מעיני הרפ"י ז"ל דברי המג"א גבי קטן שהבאתי דבג' ס"ל דאינו עולה אע"ג שבז' עולה: ע"ב.
מתני'. אין פורסין וכו'. הדקדוק מבואר דכל המשנה נשנית בלשון שלילה א"פ וכו' וא"ע לפני התיבה וכן כל הבבות וטפי הו"ל למינקט פורסין ע"ש ועוברין וכו' בעשרה וכבר העיר בזה רבינו הב"ח ז"ל באו"ח סימן קמ"ג וז"ל ואיכא למידק דהו"ל למיתני קורין בתורה בעשרה כדקתני סיפא ובקרקעות תשעה וכהן וי"ל דה"ק אע"ג דגומרין בפחות מי' אפ"ה א"ק לכתחלה בפחות מי' משא"כ בקרקעות דבעינן ט' וכהן אף בגמר וה"א בירושלמי דאם התחילו בי' ויצאו מקצתן אפ"ה גומרין ומביאו בתוס' עכ"ל. ולפע"ד יש ליישב בפשיטות דמתני' דייק שפיר בלישנא דאי הוי נקט קורין בתורה ונושאין כפיהן וכו' הוי משמע דלכתחלה בעינן עשרה בכל הני אבל בדיעבד אם פרסו על שמע או קראו בתורה ואינך מילי שלא בעשרה לא ברכו לבטלה מש"ה נקט אין פורסין להורות דאפי' דיעבד לא יצאו וברכתם היתה לבטלה. וכה"ג דייק בעל המאור ז"ל ריש מכילתין לענין קריאת מגילה בעשרה לרב שלא בזמנה ולרב אסי אפי' בזמנה וז"ל שלא אמרו אלא להידור מצוה דהכין קאמרינן קורין אותה בעשרה ולא אמרינן אין קורין אותה אלא בעשרה שמע מינה דמצוה לכתחלה למיעבד הכי ולהדורי אבי עשרה ואי עבר וקראה ביחיד יצא עכ"ל הרי להדי' כמ"ש ולכן נקט הכא אין קורין וכו' דמשמע אפי' דיעבד לא. משא"כ סיפא גבי קרקעות נקט תשעה וכהן להורות דוקא לכתחלה קפיד קרא ע"ז אבל בדיעבד אפי' בפחות הוי פדיון תדע שהרי בדיעבד בכל דהו סגי כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ומה"ט עבוד רבנן תקנתא להקדש דעבדים לא שמינן אלא בשלשה משום שמא ישמעו ויברחו כמ"ש הר"ן ז"ל עפ"י הירושלמי ומש"ה קתני בקרקעות לישנא דלכתחלה וא"ש טובא. אמנם מה אעשה ומאי דפשיטא לי דבכל הני גם בדיעבד בעינן עשרה לעיכובא הי' פשוט בדעתו הרחבה של מז"ה ז״ל להיפוך דבנוב"י מהדו"ק חאה"ע סימן נ"ו לענין ברכת חתנים כתב מ"מ כאן שכבר בירך אלא שלא היו שם עשרה זה אינו מעכב ובדיעבד עלתה הברכה אף בלי עשרה וראיה לדבר דאם הי' עיכוב אפי' בדיעבד איך התירו בירושלמי לכתחלה אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן שגומר ואיך יגמור זה לבטלה בשלמא אם בדיעבד עלתה לו אלא שלכתחלה הצריכו י' יש לומר שבזה שהתחיל בי' התחיל בהיתר ועוד ראיה ששם במגילה כתבו התוס' דאי' בירושלמי דבעבד סגי בג' גזירה שמא יברחו ואם איתא דמה"ת אפי' דיעבד מעכב עשרה א"כ בפחות מי' לא עלתה לו פדיון ואיך מפני גזירה שמא יברחו התירו בג' א"ו שכל זה רק למצוה שמצוה לשומו בעשרה אבל לא לעכב וכיון דכולהו בחדא מחתא מחתינהו במשנה א"כ כולהו רק למצוה ולא לעכב וא"כ גם ברכת חתנים בי' היינו למצוה עכ"ל הזהב. איברא מה שהוכיח דבקרקעות ועבדים אינו רק לכתחלה במחילה מעצמותיו הקדושות לאו חדתא היא ותמוה שלא הביא דברי הר"ן ז"ל שכתב כן להדיא. ומ"ש דכיון דכולהו בחדא מחתא מחתינהו במשנה אלמא כולהו רק למצוה ולא לעכב. לפ"מ דפרישית בעניותי הרי אדרבה לאו בחדא מחתא מחתינהו דבכולהו נקט אין פורסין וכו' ואין מזמנין וכו' הכל בלשון שלילה להורות דהוי לעיכובא ובקרקעות נקט תשעה וכהן דמשמע רק למצוה בעינן עשרה. ואולם בטלה דעתי השפלה מפני דעתו הרמה דמז"ה ז"ל וצ"ל בדיוקא דלישנא דמתני' כישובו של הב"ח ז"ל שהבאתי. והעירני למדן אחד על דברי בעה"מ שרמזתי לעיל שכתב שם ראי' דמגילה בעשרה אינו רק לכתחלה וז"ל אבל אם קראה ביחיד ד"ה יצא בין בזמנה בין שלא בזמנה תדע דהא לא תנינן לה במתני' דתנן אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו' מכדי במס' מגילה קיימין אמאי לא חשיב מקרא מגילה בהדי הנך דאינן פחות מעשרה ואמאי לא אותבינן מינה לרב אסי א"ו דכ"ע אם קראה ביחיד יצא א"נ היכא דלא אשכח בי עשרה קרי לה ביחיד ואפי' לכתחלה עכ"ל הרי מפורש מוכח דבעה"מ ס"ל דהני דמתני' אפי' בדיעבד לא יצא וגם הרמב"ן ז"ל שחלק עלי' לענין מגילה מודה לו בהא וזהו שלא כדעת הנוב"י. והשבתי לו דהגם דמדדייק בעה"מ לשון קורין ואין קורין כמו שהבאתי למעלה משמע דמתני' דנקט א"ק וכו' היינו אפי' בדיעבד מ"מ ממ"ש ראי' דלא תני מגילה במתני' לא מכרעא מילתא ושפיר מצי למיסבר כמז"ה ז"ל דהני דמתני' לכתחלה ולא לעיכובא ואפ"ה מקשה שפיר אם איתא דמגילה בעשרה בדוקא ואפי' לעיכובא הו"ל למיחשבי' במשנה בין הדברים הצריכים עשרה ואדרבה דהאי עדיפא מכולהו דאפי' דיעבד בעי עשרה ואיך הניח התנא מקרא מגילה שהוא עיקר מכילתין ולא נקט לה ואי דהני אינן לעיכובא הי' יכול לחלק ביניהן ולא יכלול מגילה עם השאר בחדא בבא אלא בבא בפ"ע וכי בשביל דבעיא עשרה לעיכובא גריעא שלא יזכיר בה דבעי' עשרה א"ו דאינו רק להידור מצוה ובדיעבד סגי ביחיד והא דלא תני' במתניתין משום דבכל הני בעי צבור לעיכובא אלא דלכתחלה בעינן עשרה ובדיעבד סגי בפחות מי' וסמכינן על מס' סופרים לשיטת קצת ראשונים דפורסין בשבעה בלבד או עכ"פ בששה וכמ"ש הירושלמי שיצאו מקצתן אבל לא רובן וכמ"ש הר"ן דמסתברא דוקא כשנשתיירו רובן והובא בב"י או"ח סימן נ"ה ובודאי לישנא דיצאו מקצתן הכי דייקא והכי איפסיק בש"ע או"ח סי' נ"ה וסי' קמ"ג ושאר דוכתי וממילא גם לענין דיעבד בעינן עכ"פ רובן של עשרה ואפי' תימא דלענין שאר דברים השנויים במשנתנו סגי אפי' פחות מרוב מ"מ עכ"פ ביחיד לגמרי לא משכחת לה בשום דבר שבמשנה דוק ותשכח ובודאי אם פרס על שמע ביחיד או קרא בתורה ובירך גם לאחריה או שנשא כפיו ביחיד לגמרי ודאי בירך לבטלה אבל במגילה ביחיד לגמרי יצא ורק לכתחלה משום פרסומי ניסא בעי' עשרה אבל בדיעבד לא בעי צבור כלל אפי' פחות מי' לא בעינן ולא דמי' לנידון דמתני' מש"ה לא נקט לה הכא. וחכם אחד הוסיף על דברי דבעה"מ עיקר סמיך אמאי דמסיים א"נ היכא דלא אשכח בי עשרה קרי לה ביחיד אפי' לכתחלה משא"כ בדיני דמתני' ודאי לכתחלה לא קרי ביחיד ומש"ה לא חשיב מגילה במתני' אע"ג דבדיעבד בכל הני מילי יצא ויפה אמר. וכ"ז נראה נכון בישוב דברי מז"ה ז"ל שלא יהי' להם סתירה מפורשת מדברי בעה"מ והרמב"ן והר"ן ז"ל הנ"ל:
וראיתי לאא"ז הגאון ז"ל ביד המלך הלכות אישות פ"י ה"ה שדחה ראית מז"ה הנוב"י ז"ל מהירושלמי שהביאו התוס' במה שתמה על גוף דברי התוס' שהרי בירו' לא קאי כלל על פדיון עבדים שהוא בג' משום שמא יברחו אלא קאי אהא דעבדים אין להם אגרת בקרת דהיינו הכרזה משום דחיישינן דע"י הכרזתו יפורסם הדבר ויברחו ואח"כ מייתי הירושלמי רבי בא בר כהן בעי ולית הדא אמרה שעבדים נפדין בשלשה אמר לי' רבי יוסי אין א"כ מוכח להדי' דטעמא דהברחה לא קאי אהך דשלשה שהרי לא הזכירו מקודם כלל ואיך נאמר שהטעם מוסב על מה שיזכיר אח"כ א"ו דמ"ש הירושלמי דפדיון עבדים בג' הוא מדאורייתא ותמה על התוס' שהביאו דבעבדים סגי בג' משום גזירה ולא שתו לבם אל גוף דברי הירושלמי ומעתה ראית הנוב"י שבנה על יסוד דברי התוס' נסתרה ע"כ תוכן ד"ק של מז"ה בעל יה"מ ז"ל. ובעניי תמה אני מאד שלא שלטו עיניו המאירות בדברי הר"ן ז"ל בשמעתין שכתב ג"כ בשם הירושלמי ממש כמו התוס'. ובאמת לא ידעתי איך ביאר מז"ה ז"ל סוגית הירושלמי הלא אף אם אמת נכון הדבר דקושטא קאי כדבריו של מז"ה ז"ל דמעיקרא קאי הירו' על הא דאין להם אגרת בקרת אבל אח"כ כדפריך רבי בא לית הדא אמרה שעבדים נפדין בג' בע"כ כונתו דמקשה כיון דאמרינן שאין מכריזין על המשירה מטעמא שלא יתפרסם הדבר וישמע העבד שרוצין למוכרו ויברח א"כ הדא אמרה שעבדים נפדין בשלשה מהאי טעמא גופי' שלא לפרסם מכירתו כשיהי' שומתו בעשרה ומסיק אין דבקושטא דינא הכי שנפדין בג' מטעמא שלא יתפרסם ויברח וכן פירש הגאון בעל פנ"מ ז"ל והרי מפורש כדברי התוס' והר"ן ז"ל. וצ"ל דמז"ה ז"ל הבין הירושלמי כפירושו של הרב קרבן העדה ז"ל שפירש מדעתו הרחבה וז"ל לית הדא אמרה וכו' וכי לא שמעינן מהכא שהעבדים נפדין בג' דאי בי' ל"ל הכרזה הא בי' פרסומי מילתא היא א"ו דעבדים בג' סגי עכ"ל ולפירוש זה שפיר מצינן למימר דמדאוריתא נפדין בג' וממילא אין הדבר מפורסם והתקינו חכמים שלא יכריזו כדי שלא לפרסם משא"כ אם הי' צריך י' מדאורי' הי' מפורסם ממילא כמו הכרזה וחכמים לא היו מתירין לפדות בג' משום הברחה כיון דמדאורי' גם דיעבד בעינן עשרה ואולם פי' הפנ"מ נראה יותר והכי מוכח שהבינו התוס' והר"ן אלא שבימיו של מז"ה ז"ל לא נדפס הפני משה אבל עכ"פ אין שום קושיא על התוס' וחידוש שלא גילה מז"ה ז"ל דעתו איך ביאר סוגית הירושלמי. ועוד אפי' אי יהיבנא למז"ה ז"ל סברתו ופירושו בירושלמי מ"מ עכ"פ מוכרח להודות דבקרקעות ואדם בן חורין לא בעינן עשרה רק לכתחלה שהרי בדיעבד אפי' אם פדה שוה מנה בפרוטה הוא פדוי ואיך יעכב שומת עשרה בדיעבד וכדברי הר"ן ז"ל וממילא חזרה ראית מז"ה הנוב"י ז"ל דבחדא מחתא מחתינהו משנתנו. אך לפ"מ שכתבתי בראש דברי בדקדוק לשון המשנה אין מקום לראי' זו אבל מז"ה היה"מ ז"ל לא נחית להכי. ומה שדחה ביה"מ ראי' ראשונה של הנוב"י מהא דיצאו מקצתן גומרין וחילק בין כל הני מילי לברכת חתנים דמוטל החיוב על החתן לברך הברכה בעשרה אפשר דבפחות מי' אפי' בדיעבד לא יצא ומה דמות יערך לה לשאר הדברים השנוים במשנה שאין החיוב רק אם יש י' אבל בפחות מי' לא נתחייבו ולא שייך לומר דלא יצאו יעו"ש, הנה בודאי הוא חילוק נכון בסברא כדרכו הישר של אא"ז הגאון ז"ל בכל ספרו הנחמד אבל מ"מ לא הבנתי הרי עכ"פ אם נאמר דבברכת חתנים גם דיעבד לא עלתה לו הברכה בפחות מעשרה הרי הוי ברכה לבטלה וממילא גם באינך מילי הגם דלא שייך דיעבד לענין שלא יצא אבל עכ"פ הו"ל ברכה לבטלה דבחדא מחתא מחתינהו משנתנו לכל הני מילי עם ברכת חתנים וא"כ קשה איך קאמר הירושלמי דאם התחילו בי' ויצאו מקצתן גומרין וגם השאר מברכין לבטלה א"ו מוכח דלא הוי לבטלה בדיעבד וא"כ גם בברכת חתנים יצא ונתחזקה ראיתו של מז"ה הנוב"י ז"ל. אמנם גוף סברת אא"ז בעל יה"מ ז"ל ודאי נכונה וכיוצא בזה חילק הרמב"ן ז"ל במלחמות ריש מכילתין לענין מקרא מגילה דלא דמי להשאר והובא בר"ן ע"ש אך בעניותי לא זכיתי להבין דברי רבינו הרמב"ן ז"ל מ"ש דכל אותם דקחשיב במתני' חובת צבור הם ואין עושין אותם אא"כ בעשרה או רובם מחויבים בדבר כגון שלא שמעו קדיש או ברכו אבל במגילה לא בעינן עשרה אלא משום פרסומי ניסא הלכך אפי' בשביל יחיד קורין אותה בעשרה אע"פ שיצאו הם כיון שהיחיד לא יצא משא"כ בשאר כל המצות ומש"ה לא תני מגילה במתני' דידן ע"כ ד"ק ז"ל. וקשיא לי טובא והרי חשיב במתני' ברכת חתנים דג"כ אין רוב העשרה מחויבים בדבר ואפי' מיעוטן לא רק החתן לבדו מחויב לברך ובשביל אותו יחיד מברכין בעשרה וא"כ במה יגרע מקרא מגילה דלא נקטי' במתני' משום שצריכין עשרה בשביל יחיד וצ"ע. וח"א תירץ דברי הרמב"ן ז״ל דבברכת חתנים נכללה גם ברכה של ז' ימי המשתה כשאוכלין י' בבית חתנים וזה הוי דומיא דאינך דחשיב במתני' דאם יש עשרה בסעודה חייבין לברך ואם אין י' פטורין וק"ל:
ואין נושאין את כפיהן. כתב הרשב"א ז"ל פי' משום דמזכיר את השם ואומר יברכך ה' והו"ל כזימון בעשרה דצריך י' משום נברך לאלקינו עכ"ל. והקשה עליו בטו"א הא אין קורין בתורה דתנא אחריו ודאי טעמא דצריך י' משום דדבר שבקדושה הוי והיינו טעמא דרישא דאין פורסין ע"ש ואין עוברין לפני התיבה ואם איתא כדברי הרשב"א אמאי נקט לה להא דאין נושאין את כפיהן באמצע בין הני דטעמא משום דבר שבקדושה אע"כ טעמא דנשיאת כפים נמי משום דבר שבקדושה חשיב לי'. ובמח"כ הגאון בעל טו"א ז"ל נעלמו ממנו דברי הר"ן ז"ל דהא דקורין בתורה תקנתא דרבנן היא ולא תקון אלא בצבור ודברי הר"ן מוכרחים שהרי גם ביחיד קורא אדם בתורה אך לקרות בברכה לפני' ולאחרי' אינו אלא בצבור דכך התקינו מעיקרא וזו היא כל תקנת מרע"ה ועזרא לקרות בצבור דהרי ביחיד בלאו תקנתם כתוב בתורה ולמדתם ולא ימוש וע"כ שפיר בעינן י' ולאו משום דהוי דבר שבקדושה אלא דבלא עשרה אין כאן תקנת חכמים וא"ש דברי הרשב"א ז"ל דגם נשיאת כפים אין מוכרח שיהי' הטעם משום דבר שבקדושה אלא משום הזכרת השם בברכה לרבים ועיין בר"ן שכתב הטעם דנשיאת כפים משום דכתיב כה תברכו את בני ישראל ועשרה משמע כדילפינן בגמרא לענין דבר שבקדושה מדכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י ואע"ג דההוא יליף תוך תוך דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש. והי"ל להר"ן ז"ל טפי להביא הירושלמי בפרקין דיליף גז"ש בני ישראל דגבי ונקדשתי מבני ישראל דגבי בני יעקב מה להלן עשרה אף כאן עשרה וא"כ מצינן נמי למיגמר בני ישראל דגבי נשיאת כפים מבני יעקב שהרי בכל אופן אינו אלא אסמכתא דרבנן כמ"ש הר"ן גופי'. שוב ראיתי בקול הרמ"ז שהעיר בזה. וע' בהג"ה לידי משה על המד"ר בראשית פרשה צ"א מה שביאר הירושלמי והוא ג"כ עפ"י האמור דהשתא ילפינן נ"כ מבני יעקב ולא צריכינן ללמוד מן הלמד אך בעיקר פירושו בירושלמי ובמדרש אין דבריו מוכרחים כי העיקר כפי' הידי משה שכיון מדעתו לפירש"י ז"ל יעו"ש:
ואין מפטירין בנביא. כתב הרשב"א ז"ל צ"ע למה צריך עשרה בהפטרה. ובעניותי לא ידעתי מאי קשיא לי' לרבינו הרשב"א הלא הדבר פשוט דהרי הא דמפטירין בנביא נתקן בשעת השמד שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה ותקנו לקרות בנביאים מענין הפרשה וכמ"ש באבודרהם ובב"ח וטו"ז רס"י רפ"ד ולפיכך תקנו כעין קריאת התורה דצריכה עשרה וגם עתה שבטלה הגזירה ואנו קוראין בתורה מ"מ תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואין מפטירין בפחות מי' וז"ב בעיני. ואולי דברי הם בכלל דבריו של הר"ן ז"ל שכתב וא"ק בתורה ואין מפטירין בנביא בפחות מי' דתקנתא דרבנן הוא ולא תקון אלא בצבור. שוב נדפס ספר צבא רב מש"ב הגאון מהר"ץ זצ"ל אבד"ק ברלין וראיתי שכתב על דברי הרשב"א אלו דלכאורה אין הבנה לתמיהתו וביאר דאזיל לשיטתי' במיוחסות סי' קצ"ט דאם לא קראו בתורה אין לקרוא ההפטרה וע"כ תמה כיון שקראו בתורה בעשרה שוב אפי' יצאו מקצתן מדוע לא יקראו ההפטרה דהוי גמר הקריאה ע"ש. אמנם לפמ"ש בעניותי בס"ד גם הא לא קשיא דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה וכיון דבשעת הגזירה קראו רק ההפטרה הו"ל מצוה בפ"ע וגם השתא אינה גמר הקריאה שבתורה וע"כ אין רשאין לקרותה כשנתמעטו מעשרה:
ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים. עתוי"ט טעם למה שהקדים דיני דמת לדין ברכת חתנים. ואפשר משום דבכל הני דמתני' אם אין שם י' אין אומרי' אותה ברכה ואין קורין בתורה וכדומה וכן אין עושין מעמד ומושב וא"א ברכת אבלים ותנחומי אבלים אבל אינו מעכב ד"א משא"כ בב"ח אם לא מצא עשרה מעכב הנשואין לדעת הרשב"א שהובא בב"י אהע"ז סימן ס"ב ולכן לא רצה לשנותו באמצע אחר ואין מפטירין בנביא ואיחרו לבסוף מפני שהוא חלוק מן השאר ואע"ג דקתני אח"כ ואין מזמנין בשם דדמי להקודמים והו"ל לאחר ב"ח אבתרי' זהו משום הקיצור שכללו עם ב"א ות"א בחד ואין אומרים וק"ל. אלא דלהלכה לא קיי"ל כהרשב"א ז"ל בזה כמבואר בש"ע ע"ש בב"ש סק"ד. ובקול הרמ"ז כתב הטעם משום טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. ומה"ט י"ל שהקדים בברייתא דכתובות פ"ב ובמכילתין רפ"ק הוצאת המת להכנסת כלה וע' בדברי אגדה שהקדמתי בראש החבור אות ז' מה שכתבתי ליישב הא דבברייתא דאלו דברים הקדים הכנסת כלה להלוית המת. ובשושנים לדוד כתב משום דברכת אבלים חמירא טפי דאין אבלים מן המנין משא"כ ברכת חתנים. ולא נהירא לע"ד דאדרבה הי"ל לאחר ברכת אבלים דמשונה מכל בבי דמתני' שאין האבלים מן המנין ועם האבל יש י"א אנשים משא"כ בכל הני שאינם רק עשרה כי הפורס על שמע והעובר לפני התיבה הוא מן המנין וכן הכהנים הנושאין כפיהם נחשבים מן המנין ועמהם יש עשרה וכן בכולם והו"ל להקדים ברכת חתנים הדומה להם דגם חתן מן המנין והוי הכל עשרה:
גמ'. מה"מ ארחב"א אר"י דא"ק ונקדשתי בתוך בנ"י כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מי'. כתב בטו"א וק"ל דבפ"ג דברכות פליגי ר"ה וריב"ל דר"ה סבר יחיד אומר קדושה וריב"ל סבר אין היחיד אומר קדושה והשתא תקשי לר"ה ממתני' ורש"י פי' התם ר"ה סבר יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדושה ונ"ל שט"ס נפל בדברי רש"י וגם אין נראה לומר לר"ה דכיון שהתפלל יחיד זה עם הצבור אלים טפי דיוכל לומר אח"כ קדושה בפ"ע ביחיד דאין לזה טעם וריח ועוד מדמייתי עלה וכן אר"א מנין שאין היחיד אומר קדושה משמע דר"א כריב"ל ס"ל ואי מילתא דר"ה מתפרש כדאמרן אין בדברי ר"א הכרח דפליג על ר"ה הלכך הדבר ברור דט"ס נפל בדברי רש"י א"ו בהא פליגי דלר"ה יחיד אומר קדושה בפ"ע לגמרי בלא עשרה ולית לי' הא דר"א דאין דבר שבקדושה פחות מי' והשתא תקשה לי' ממתני' דהכא עכ"ל. והנה בעיקר קושיתו ז"ל נעלם ממאור עיניו שכבר ישבו הראשונים על מדוכה זו ותמוה שלא ראה הטו"א בחידושי הרשב"א שם בברכות שהקשה כן וז"ל תמיהא לי והלא משנה שלמה שנינו במגילה אין פורסין וכו' וטעמא משום קדושה דאית בי' ור"ה דאמורא הוא פליג אמתני' וראיתי בפירושי רש"י ז"ל דהכא ה"ק יחיד שמתפלל בתוך הצבור אומר קדושה עכ"ל. הרי דבפירש"י מיישב הקושי' וממילא חזינן דגם לפני הרשב"א ז"ל הי' גירסא זו בפירש"י ולא נפל ט"ס בספרים. גם במרדכי שם הביא דברי רש"י ז"ל בנוסחא הכתובה לפנינו וכ"כ במעיו"ט שם דכונת רש"י לתרץ הקושיא ממתני' דמגילה, ומ"ש הטו"א שאין לזה טעם וריח לפע"ד טעמו של מאור עינינו רש"י ז"ל ברוך וריחו נודף כשמן תורק דכיון שמתפלל עם הצבור נמשכה עת רצון משעה שהצבור מתפללין גם על אח"כ בהגיע היחיד בפ"ע לקדושה וע"ד שהביא ראיה בשו"ת בית יעקב סימן קכ"ז דהמאריך בתחנונים ביחיד אחר שסיים תפלתו עם הצבור חשיב כמו שמתחנן בעת רצון של הצבור מדברי התוס' בברכות דף ז' ע"א שכתבו דאם הי' בלעם מתחיל קללתו באותה שעה הי' מזיק אפי' לאחר כן והלא מדה טובה מרובה יעו"ש וה"צ נימא בנידון זה שאם מתחיל להתפלל עם הצבור אם לא יסיים קודם שיגיע ש"ץ לקדושה יוכל לומר ביחיד דעת רצון של הצבור נמשכת אח"כ וא"ש. והשתא גם ר"ה מודה לר"א בדרשה דונקדשתי בתוך בנ"י שאין דבר שבקדושה ביחיד אלא דס"ל דכיון שהתפלל עם הצבור הוי אח"כ ג"כ כמי שמתפלל בעשרה ואומר קדושה ורב אדא דאמר מנין שאין היחיד אומר קדושה משמע דקאי גם על אופן זה דאל"כ מאי קמ"ל מתני' היא במגילה ואם איתא דמיירי ביחיד לגמרי אין זה שום חידוש א"ו דפליג ארב הונא ומיירי ביחיד המתפלל עם הצבור ומיושב פירש"י ז"ל. אכן בתוספות ר"י החסיד ז"ל ותוס' הרא"ש ז"ל שזכינו להם בימינו שם בפ"ג דברכות כתבו דמ"ד יחיד אומר קדושה סובר דלא הוי דבר שבקדושה דפסוקים הוא דקרי ולא מיקרי דבר שבקדושה אלא אותן ששנוים במגילה ומוכח שבארו יחיד כפשוטו יחיד ממש וכהרב טו"א אלא שיישבו הקושיא מהכא דקדושה פסוקים בעלמא הוי ואינו בכלל דבר שבקדושה וגם ר"ה מודה לעיקר הדרשה דונקדשתי אלא דפליג אראב"א במ"ש דגם קדושה בכלל. ובהיותי בזה ראיתי במרדכי שם שפסק כריב"ל דאין היחיד אומר קדושה ומסיים ע"ז ומיהו יכול יחיד המתפלל להתחיל עם החזן התפלה ולומר עמו כל התפלה והקדושה משלם וכו' והגיה הרמ"א ז"ל בהגהותיו שנדפסו פעם ראשונה בדפוס זיטאמיר וז"ל מלשון רש"י ולאו דוקא קאמר אלא אפי' בינו לבין עצמו כדמוכח בסוגיא אלא ה"ק אפי' היכא שמתפלל עם הצבור ושמע הקדושה מן הש"ץ והוא יהי' בתוך התפלה שלא יוכל לומר קדושה עם הקהל אפ"ה לית לן בה שיכול לומר בפני עצמו עכ"ל. ולא זכיתי להבין מאי קאמר רבינו הרמ"א ז"ל הלא רש"י ז"ל כתב זה לדברי רב הונא אבל המרדכי פסק כריב"ל ולדידי' אין היחיד אומר קדושה אפי' אם התפלל עם הצבור רק אם הגיע לקדושה בשוה עם הש"ץ וזה פשוט וא"כ צדקו דברי המרדכי ובדוקא אתאמרו ודברי הרמ"א סתומים וחתומים ולא ידעתי לפרשם. שוב התבוננתי וראיתי דהגהת הרמ"א נדפסה בטעות שלא במקומה ומקומה יכירנה למעלה מ"ש המרדכי בתחלת דבריו ר"ה סבר יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדושה וע"ז הגיה הרמ"א ז"ל מלשון רש"י כלומר דהתיבות המתפלל עם הצבור אינן בגמרא אלא דמלשון רש"י הוא ולאו דוקא שאומר הקדושה עה"צ אלא אפי' בינו לבין עצמו וכו' הכל שייך לשם דוק ותשכח. ומאד תמוה על אשר גם בדפוס ווילנא לא שמו לב לזאת והדפיסו ההגה שלא במקומה והשתא מובנים דברי הרמ"א בטוב. אך תמהני על רבינו הרמ"א ז"ל שהחליט דכל לשון רש"י המתפלל עה"צ ל"ד דבאמת אפי' המתפלל בינו לבין עצמו אומר קדושה לרב הונא אלא דכונתו בדרך רבותא אפי' היכא שמתפלל עה"צ וכו' כמו שהעתקתי לשונו והלא הדבר ברור דלישנא קדישא דרש"י ז"ל בדוקא איתמר שרצה ליישב הקושיא ממתני' דמגילה וכמו שהבין הרשב"א ז"ל בחידושיו וכמו שהבאתי מהמעדני יו"ט. וע' בתר"י שם שהסכימו ע"י קושיא זו לפירוש הר"ן שהובא בטו"א:
וחד למעוטי. הטו"א מחקו וכן בהגהת תוי"ט הועתק בתוס"ח אמנם בתוי"ט ביאר וחד למעוטי דאף ישראל והשיג עליו בבית דוד וז"ל תרתי דסתרי חזינן הכא דאף ריבוי הוא ע"כ ומדשתיק לי' בעל שול"ד ש"מ קא ניחא לי' ואולם כה"ג מצינו בגמ' נזיר דס"ב ע"א ב' פעמים לאתויי והוא כמו למעוטי כמ"ש התוס' שם וא"כ ה"ה מצינן לפרושי למעוטי כמו לאתויי ובפרט הכא שייך לומר למעוטי מהקודם אלא דאף ישראל:
ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט וכו'. בפיה"מ להרמב"ם ז"ל כתב ובאה הקבלה כי כהן אחד בלבד יספיק לנו וכל מה שנשנה כהן הוא ריבוי אחר ריבוי למעט ואפי' ישראל עכ"ל לפום ריהטא אמרתי דט"ס הוא וצ"ל מיעוט אחר מיעוט לרבות כאמור בגמרא אבל אח"כ ראיתי בירושלמי דאיתא התם ריבוי אחר ריבוי למעט וע"ש בקה"ע ובפנ"מ וא"כ ודאי בחר לו הרמב"ם ז"ל לשון הירושלמי כדרכו בכמה מקומות שלא השגיח על לישנא דש"ס דידן ולאו ט"ס הוי. וממוצא דבר אתה תשמע ותבין לבאר דברי הרתוי"ט ז"ל שהבאתי בסמוך וסרה מעליו תמיהת הרב ב"ד ז"ל וק"ל. ואיכא למידק דהכא אמרינן בי' מיעוטין שאינן אלא לרבות ובפ"ק דהוריות ד"ג ע"א הביא רש"י ז"ל מהירושלמי דהתם דהיכא דאיכא ג' מיעוטין כולהו אתו למעט ואפשר דהיינו דדייק רש"י ז"ל בחד קרא ע"ש וק"ל. שוב ראיתי דכבר שאילת ראשונים היא דהתוספות שם הרגישו בזה והביאו בשם רשב"א בנדה שחילק דהתם מצינן למידריש להו למיעוטים שונים משא"כ כאן ובשם הירושלמי הביאו דשאני הכא שהן זוגות והוי כמו שנים שנים יעו"ש ובאמת בירושלמי שם אינו מבואר שנתכוין להך דהכא ושפיר יכולים אנו לפרש כונתו שאינו מחלק רק בין ב' מיעוטי לג' וכמו שהבין רש"י ז"ל והא דהכא נתרץ או כרשב"א או משום דהתם כתיבי ג' מיעוטי בחד קרא והכא במקראות רבים וע' במראה"פ שם. אבל גם פי' התוס' יש לו מקום בלשון הירושלמי דדוקא בג' לא במספר זוגי ע"ש ותראה וע' גם בחידושי הריטב"א נדה דף מ' שתירץ כעין דברי הרשב"א והוסיף עוד דאי איתא דלרבות לישתיק קרא מינה ע"ש. וע' בבאר שבע הוריות שם שהקשה מדעתו על הירושלמי שהביא בפירש"י מהא דהכא ויישב דשמא אם אשכחן מה למעט אפי' מיעוטים רבים כולהו דרשינן למיעוט והניח בצ"ע והנה נעלמו ממאור עיניו דברי התוספות בהוריות דכבר התעוררו ע"ז והביאו בשם הרשב"א כעין תירוצו. והנה בתוס' שם הביאו בשם הירושלמי דמגילה דפריך מעתה לא יצטרך שום כהן ומשני דבחנם לא הזכיר כהן וכאן נמצא כאן היה בירו' בשמעתין כדברים האלה וע"כ נפלאתי על מ"ש בס' הכריתות חלק לשון למודים שער א' סימן כ"א וז"ל ויש לדקדק מנלן הא מנינא אימא ראשון לומר כהן דוקא ושני מגלה על ראשון לומר אפי' ישראל ע"כ והאריך בישובו וביבין שמועה הנספח לס' ה"ע שער ד' כלל קע"א הביאו והבין מתחלה כונת הכריתות להקשות מנלן דט' ישראל וחד כהן אימא דכולהו הוו ישראל ואפי' כהן קמא יעו"ש. ותמהני הלא הירושלמי מקשה זה והובא בתוס' דהוריות ובודאי לא נעלם מעיני הש"ר בעל הכריתות ואיך אפשר לחשוב שהקשה מסברא דנפשי' קושית הירושלמי א"ו ברור דאין כונתו לזה. אמנם גם מה שהסכים הרב יבין שמועה ז"ל אח"כ במסקנת דבריו דהר"ש ז"ל מדקדק מנלן האי מנינא אימא תשעה ישראלים ותו לא דכהן קמא הוי ראשון ואין דורשין תחלות ע"ש אם אמנם זו קושיא חדשה שלא הוזכרה בירושלמי אבל אכתי למאי הוצרך הכריתות להאריך בישובה הלא מאי דמשני הירושלמי אין הפרשה יוצאה בלא כהן איכא לשנויי גם על קושיא זו. ואפשר דהשא״ר ז"ל מקשה על הירו' גופי' ובאמת דברי הירו' סתומים ולא ידענא מאי משני דלאו בחנם הזכיר כהן וכמו שהביאו התוס' משמו והלא בכל מקום דאמרי' מיעוט אחר מיעוט לרבות או ריבוי אחר ריבוי למעט גם הראשון נעשה ממיעוט ריבוי או איפכא ולא אמרי' דלא לחנם נכתב ובאמת כבר העירו ע"ז התוס' בב"ק וביומא כמו שהביא מרן הב"י ז"ל בכללי הגמרא שם ומבואר בתוס' יומא ד"ס ע"א דרבינו שמואל מקשה בכל מיעוט אחר מיעוט דלישתיק מיני' לגמרי ותירץ דשמא הוי ממעטינן מכח שום דרשה ע"ש ואי דקשיא ניכתוב חד ריבויא וסגי בהכי ע"ז כבר התעורר בהליכות עולם ותירץ מרן ז"ל דכך למדנו מסיני כלל זה לדרוש התורה כך והובא בתוי"ט פ"א מ"ב דערלה וע' בהון עשיר שם ויהי' איך שיהי' עכ"פ בכל מקום דדרשינן כה"ג אנו רואין שהתורה כתבה תחת ריבוי אחד שני מיעוטים וריק הוא מאתנו לדעת טעמא דרחמנא וא"כ גם הכא הי' הכתוב יכול להשמיענו ע"י ריבויים דסגי בעשרה ישראלים ותחת זה כתבה עשרה מיעוטים לרבות דלא בעינן כהנים ומנלן דכהן אחד עכ"פ בעינן ושפיר מקשה הירושלמי ומאי דמשני אין הפרשה יוצאה בלא כהן אינו מובן כלל דהרי הכי הוי אורחא דקרא בכל מיעוט אחר מיעוט לרבות שאפי' המיעוט הראשון נעקר. ותמהני על מפרשי הירושלמי שסתמו ולא בארו הדברים כראוי. ואולי לזה כיון הש"ר ז"ל אחרי ראותו שינויא דהירושלמי. דעדיין קשה גם כהן הראשון נאמר שהוא ישראל או כמסקנת היבין שמועה דלא ניבעי יותר מתשעה ישראלים. וע"ז תירץ כדמסיק שס ביבין שמועה בבאורו ע"ש באורך. ויכול להיות דלתירוץ זה נתכוין הירושלמי במלים אחדים אין הפרשה יוצאה בלא כהן דמדלא שינה הכתוב אח"כ הלשון לכתוב האיש. ש"מ דכהן אחד בעינן. אך זה נשאר לפלא שלא זכר ש"ר בעל הכריתות ז"ל מאומה מדברי הירו' המסכימים לדבריו עפ"י האמור וגם על הגאון בעל יבין שמועה ז"ל יפלא שלא הזכיר כלום מהירושלמי ומהתוספות שהביאוהו. וע' בבאר שבע שם שכתב ועק"ל אעיקרא דדינא היאך אמרי' בכל התורה אין מיעוט וכו' דא"כ לישתיק מיני' לגמרי וכו' ומיהו בהא איכא למימר דשמא הוי ממעטי' מכח שום דרשה וכו' ובמח"כ נעלם ממנו דכבר קדמוהו רבותינו בעהתו"ס ז"ל בב"ק ובמנחות בקושיא זו וביומא תירצו כתירוצו ממש:
ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים קשיא. בפנים מאירות ח"ב תשובה ל"ז כתב וקושית הש"ס יש ליישב דאיתא בהוריות ד"ג ע"א ברש"י ד"ה וב"ד משלים לרוב בשם ירושלמי דבג' מיעוטין לא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט וכולן למעט אתי עכ"ל. ותורה חתומה ניתנה ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל דהרי אדרבה לפ"ז דכולן למעט אתי היו צריכין כל הי' להיות כהנים ואיך אמרי' דט' ישראלים הרי הכתוב ממעט דכהן ולא ישראל א"ו בע"כ דשאני התם משום דבחד קרא כתובים כל הג' מיעוטין כפירש"י ז"ל או משום דמצי למעוטי מכולהו כדברי רשב"א שהביאו התוס' כמש"ל אבל הכא כולם לרבות וא"כ פריך הש"ס שפיר ואימא חמשה וכו'. ולדברי הירושלמי שהביאו התוס' דזוגות שאני ודאי קשיא א"כ כל זוג יהי' חד למיעוט וחד לריבוי וכמו שפירש"י כאן ואיני יודע איך לפרש כונת הפמ"א. ותמהני על הגאון בעל ציון ירושלים ז"ל כאן ובהוריות שרמז להפמ"א ולא העיר על סתימת דברי' וכמדומה לי שיש איזו חיסור לשון שם ובודאי הי' איזו סיום לדברים הללו. ואולי כונתו באמת לדברי הירושלמי שהזכרתי דבג' מיעוטין לא אמרי' אין מיעוט וכו' רק בשנים וכאן דאיכא מספר זוגי כל שנים שנים דרשינן במיעוט אחר מיעוט והוו כולהו לרבויי ישראלים מלבד כהן הראשון מטעם הירו' דאין הפרשה יוצאה בלא כהן כמו שהבאתי בסמוך ולא שייך קושית הגמרא ואימא ה' כהנים וה' ישראלים כפירש"י ז"ל דהשני הוי ריבוי ולא הוי השלישי מיעוט אחר מיעוט וכן החמישי וכו' דהרי אין זוג אחד שייך לשלאחריו דאי הכי הוי כמו ג' מיעוטין דאינן ריבויין אלא דאמרינן דכל זוג הוא ב' מיעוטין בפ"ע ושפיר הוי כל זוג מיעוט אחר מיעוט דלרבות אפי' ישראל וא"ש וק"ל. כנלע"ד נכון בביאור דברי הגאון בעל פנים מאירות ז"ל ויכול להיות שאין שום חיסור בספר כ"א קיצר ברוב גדלו וסמך על המבין:
תוס' ד"ה ואין פורסין. ותלמידי רש"י וכו' ואפי' אותו ששמע כבר וכו' ור"ת לא הי' רוצה לעשות אפי' לעצמו. בב"י סימן ס"ט הביא בשם מהרי"א שלא יאמר ברכו אם אין שם אפי' יחיד שמחויב לפרוס על שמע והקשה עליו בד"מ דלא משמע כן מדברי תלמידי רש"י שכתבו ואפי' וכו' משמע כ"ש אותו שלא שמע שיוכל לפרוס. והשיג עלי' בקרבן נתנאל ס"ק ל"ה דסכין מהירות פלטתו דה"ק תלמידי רש"י שאפי' בשביל אחד פורסין ע"ש לא מבעיא מי שלא שמע דפורס בשביל היחיד שלא שמע אלא אפי' מי ששמע כבר פורס בשבילו ע"כ. ומלבד דאח"כ בס"ק ל"ו הודה בתמימותו דמס' סופרים אשמעינן דאחד שלא שמע יכול לומר ברכו אף שאין שם אחד שרוצה לברך אלא שהם צריכין לענות אחריו ברכת יוצר ע"ש וזה כדעת הד"מ ומסתמא גם כונת רש"י כן. הנה גם בלא"ה פשט לשון תלמידי רש"י ז"ל לא משמע כפירושו וראיה ברורה לזה מדסיימו התוס' דר"ת לא רצה לעשות אפי' לעצמו דהיינו ששמעו כולם קדיש וברכו חוץ ממנו וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשם ר"י שאמר כן בשם ר"ת יעו"ש ולפירוש הרב קרבן נתנאל ז"ל מאי רבותא אפי' לעצמו הרי אדרבה לעצמו לבד גם תלמידי רש"י מודו א"ו דאפי' בכה"ג סוברים דיכול לומר ברכו. ורבינו הרמ"א ז"ל בד"מ הוא מתון ומסיק אליבא דאמת ולא במהירות יצאו הדברים מקולמסו הקדושה:
בד"ה שמין. אבל עבד עברי לא מצינו כלל דאיתקש לקרקע. רבינו הש"ך ז"ל בחו"מ סימן צ"ה ס"ק ח"י האריך לחלוק על התוס' והסכים דכל אדם הוקש לקרקע ועיין בתומים שם דהוא תנא ופליג ודחה כל ראיות הש"ך והכריע דעבד עברי איתקש לקרקע כדמוכח בשמעתין הגם שהתוס' הניחו בקושיא אבל בן חורין לא איתקש לקרקע וע"ש בנתיבות שהסכים עם התומים בזה. ובטו"ז או"ח סוף סימן של"ו כתב יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע וכ"מ בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע עכ"ל וע' במשבצות שם שכתב דבש"ע סימן ש"ג מבואר דאסור לסרוק במסרק בשבת ורמז גם למג"א סי' שכ"ח וש"מ וסיים וא"כ צע"ק למה תלאן בגמ' סנהדרין וכונת הרב פרמ"ג ז"ל דהתם מבואר דאסור משום גוזז ולא משום עוקר דבר מגידולו וממילא לא הי' צריך הט"ז להאי דסנהדרין. מיהו עכ"פ לפי דרכנו למדנו מתורתו של רבינו הטו"ז ז"ל דהי' פשוט בדעתו דכל אדם הוקש לקרקע וכדעת הש"ך ותמהני על האו"ת ונה"מ שלא העירו כלל ע"ז שנמצא חבר להש"ך. וגם תמהני על הטו"ז שלא הזכיר מאומה משיטת התוספות והר"ן ז"ל דדוקא עבד אבל בן חורין לא הוקש לקרקע ואיך החליט בפשיטות נגד דעתם. ואולי ס"ל להט"ז דיש לחלק דלענין איסור תלישה בשבת שאני ולא דמי לעניני ממון אבל אין הסברא מסכמת לחלק בהכי ונהפוך הוא אם לענין ממון אין דינו כקרקע מהיכא תיתי דלהוי תולש מהמחובר גבי שבת והרי קרא והתנחלתם וגו' גבי ממונא קאי וחידוש הוא שחודשה תורה וא"כ לכאורה משמע דלענין איסורא לא הוי כקרקע אלא דלישנא דהש"ך שם משמע דגלי קרא דבכל אופן הוי גוף האדם כקרקע אבל עכ"פ לדעת התוס' דקרא לא מיירי אלא בעבד אבל ב"ח אינו כקרקע פשוט דכ"ש לענין איסורא לא חשיב כקרקע ודעת הט"ז צ"ע. וע' בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק ס' מ"ש אע"ג דוהתנחלתם בעבדים כנענים כתיב מ"מ זה שהשכיר נפשו כפועל שם עבד עליו עכ"ל ומשמע דבן חורין אינו כקרקע וזה ברור. ולפ"ז תמוה על הש"ך שם ס"ק י"ט שהעתיק לשון הסמ"ע והביא לו סמוכין מתשובות ר"י לבית לוי ומת"ה והרי לשיטתו בסימן צ"ה אין צורך דגם בלא"ה כל אדם חשוב כקרקע והי' לו להעיר ע"ז. שוב ראיתי בתומים סי' צ"ה שרמז לתה"ד ולסמ"ע וש"ך הנ"ל ואולי כיון לעורר על הש"ך בסתירת דבריו: