אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) בעזר תפלת צדיקים חומד › דף כב.

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

בעזר תפלת צדיקים חומד · דף כב.

בעזר תפלת צדיקים חומד

גמ' והוינן בה בשלמא וכו' אלא בראשית בשנים חמשה פסוקי הוי ותניא וכו' כתב בחידושי הרשב"א ז"ל קשיא לי אשמעתין יקרא הראשון פרשת בראשית ויחזור השני ויקראנה כולה שאם אתה אומר שאין מדלגין אלא פסוק א' או ב' אבל שידלג אחד מהן כל שיעור קריאתו לא הא ליתא וכו' וי"ל דאדרבה בכי הא איכא למיגזר טובא וכו' עכ"ל. וכל הרואה דברים אלו יחזה נכחות דרבינו הרשב"א ז"ל מחולק עם תשובת הגאונים שהביא מרן ז"ל בב"י או"ח סי' קל"ז ופסקה בשלחנו הטהור ועמג"א שם ס"ק י"ג שהרי מפורש יוצא מפי הרשב"א ז"ל דאי לאו חששי טובא דאיכא בהא הי' ניחא לי' שיקרא השני כל מה שקרא הראשון בלי שום הוספה והי' עולה מן המנין ובזה דחה הראי' שהביאו הגאונים מכאן שאינו עולה מן המנין דבאמת עולה אלא דאיכא למיגזר טובא בענינא דהכא אבל בלא"ה אף דאפשר בגוונא אחרינא הי' השני קורא מה שקרא הראשון כמו בפרי החג ולא שמיע לי' חילוק הגאונים דשאני התם משום דלא אפשר ותמוה לי טובא על הב"י והמג"א שלא הזכירו כלל דעת הרשב"א וגם כל האחרונים לא הביאו זה ובמג"א שם הקשה מפרשת שקלים והאריך ע"ע ולא ידע דהרשב"א הביא ראי' מזה לשיטתו. אח"כ ראיתי בפר"ח שם שהביא דברי הרשב"א יעו"ש:

ואיתמר עלה רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק. הרמב"ם ז"ל בהלכות כלי המקדש פ"ו ה"ז הביא בסתם פרשה גדולה קורין אותה בשנים ולא הזכיר אם דולג או פוסק. וצ"ל שסמך על מ"ש בהלכות תפלה פי"ג ה"ד לענין קריאת ר"ח ומלבד שהוא מוקדם הוכרח להביאו שם לאפוקי מדעת הרמב"ן ז"ל דבר"ח קורין כדרכן כמ"ש הר"ן ז"ל בשמו וממילא ידעינן במעמדות מק"ו:

קסבר כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי'. יפה כתב אא"ז הגאון זצ"ל ביה"מ הלכות ק"ש דבפ"ק דברכות איתא גמירי דכל פרשה וכו' ובודאי גם שמואל לא יחלוק על ההלכה שהיתה מקובלת בידם אלא דההלכה לא היתה כ"א לענין חסרון הקריאה דהשאר לגמרי וכדאיירי התם בברכות ואולם רב קסבר דאפי' אם אין מחסר השאר אלא ששנים מפסיקין וקורין גם זה מיקרי הפסק היכא דלא פסקי' משה ואהא פליג שמואל ע"ש. אלא דמז"ה ז"ל לא סיימי' למילתי' והול"ל דדוקא בהפסק באמצע פסוק ס"ל לרב הכי אבל בפרשה גם רב מודה דהפסק מגברא לגברא לית לן בה דאלת"ה לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש שקורין בשבת שבעה גברי ומפסיקין לכל אחד באמצע הפרשה וכמ"ש רבינו המג"א ז"ל באו"ח רס"י רפ"ב דהטעם משום דכל העולים חשובים כאחד יעו"ש א"ו דס"ל לרב דזהו רק בפרשה אבל בפסוק אפי' בכה"ג אסור ושמואל מתיר בזה ופריך הש"ס עלי' והאר"ח קרא צער גדול וכו' והרי התם ודאי קרא עם התינוקות כל הפסוק אלא שהי' קשה להסבירם בפעם אחת והי' צריך להפסיק לב' פעמים ואפ"ה נצטער ע"ז ולא התירו לו אלא משום טעמא הואיל ולהתלמד עשויין ומשני ה"נ לא אפשר והלכך שרי אפי' בפסוק בכה"ג שהאחר גומר הפסוק וז"ב ומז"ה ז"ל קיצר במקום שאמרו להאריך וסמך על המבין. ובהכי א"ש מה שדקדק הגאון מהר"י ברלין זצ"ל בהגהות ש"ע או"ח סי' נ"א דבברכות איתא כל פרשה ובמגילה איתא כל פסוקא. והנה אין כונתו להקשות בדרך סתירה דהא פשוט דבברכות הי' הגמ' צריך להביא דגם כל פרשה דלא פסקה משה לא פסקינן לה דאל"כ אכתי קשיא נימא האי פסוקא ותו לא אבל במכילתין דאיירי בהפסק באמצע פסוק סגי לי' לאתויי כל פסוקא וכו' אלא שהגאון רצה להעיר על שינוי הנוסחא כדרכו בקדש אמנם ממילא העיר אותנו להשים לב ע"ז דעכ"פ קשה מ"ט שינה הש"ס כאן מלשון ההלכה דגמירי לן כל פרשה וכו' וממילא הי' נכלל בזה כל פסוקא דכ"ש דלא פסקינן לי'. אבל לפ"מ שבארתי ניחא דבקושטא בפרשה אין איסור רק כשאינו קורא כלל השאר אבל בתרי גברי ש"ד וכדברי המג"א וכמ"ש מז"ה ז"ל בסתם דההלכה לא היתה רק במחסר לגמרי אבל רב סבר גבי פסוקא דאפי' בכה"ג אין להפסיק ולשון הגמ' נכון מאד. אך ע"ז נפלאתי דמז"ה ז"ל הביא שם מהגמ' דברכות דמש"ה לא אמרינן בק"ש פסוק כרע שכב כארי עד סופו משום טורח הצבור והתחלת פסוק זה עד אמצעו דמי יקימנו למה לא אמרינן משום דגמירי דכל פרשה וכו'. ובאמת אחרי בקשת הסליחה כראוי מעצמותי' הקדושות והטהורות דאא"ז זצ"ל לא כן איתא התם אלא דבעי לקבוע פרשת בלק בק"ש היינו כל הפרשה משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב וגו' ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור דבכל הפרשה שייך האי טעמא וע"ז מקשה הש"ס ולימא האי פסוקא ותו לא כלומר שיאמרו כל הפסוק עד סופו ולא שייך טורח צבור בפסוק א' ומשני גמירי דכל פרשה וכו' היינו דגם פסוק שלם אסור לומר דאין להפסיק באמצע פרשה יעו"ש בגמ' וזה ברור. וצ"ל דמז"ה ז"ל אגב חורפי' לא העתיק הגמ' ככתוב שם ואשגרת לישנא הוא. אכן לפ"ז יש להסס במ"ש שם דבר יקר בישוב קושית הרשב"א בההיא דבני מערבא שאמרו פסוק שלם מפרשת אחרי יעו"ש שהוא דבר נחמד להשכיל ומז"ה ז"ל קלסי'. ואנכי בשפלותי לא זכיתי להבינו דאכתי קושית הרשב"א במקומה עומדת דהרי אפי' פסוק שלם אין לומר משום כל פרשה דלא פסקה משה אנן לא פסקינן לה וכדמוכח בברכות שם ובמג"א רס"י רפ"ב ומאי מהני שיש מקרא כזה בפרשת אחרי והלא התם גופא לא פסקינן הפרשה וכמו שהבאתי דהיכא דמחסר השאר לגמרי אין חילוק בין פסוק לפרשה ואדרבה ע"י המצאה זו עוד נכפלה ההפסקה שהרי אמרו פסוק ויאמר ה' אל משה לאמר שבתחלת פרשת ציצית (דבפרשת אחרי כתיב וידבר וגו') והפסיקו הפרשה ואמרו פסוק אמצעי דבר אל בני ישראל וגו' שבפרשת אחרי בלא הקודם והמאוחר והפסיקו גם שם וזה אסור. וע' בחידושי הרשב"א ז"ל דדייק בקושיתו וז"ל קשיא לי תיפוק לי' דכל פרשה וכו' וכדאמרינן לעיל גבי פרשת בלעם וא"כ היאך היו קורין מיהא אני ה' אלקיכם עכ"ל. הרי דמקשה מכח כל פרשה וכו' דאיתא לעיל וע"ז תירץ דלא חשבינן לי' בהפסק פרשה כיון שלא אמרו מעיקר המצוה כלום ואח"כ סיים ובהכי נמי ניחא לי הא דפסקי' לי' לקרא דאני ה' אלקיכם ולא אמרי לי' כולי' ואע"ג דקי"ל דכל פסוקא וכו' ועוד דהוי שפיר למיעבד הכי משום דבההוא פסוקא אית בי' יצי"מ אבל במאי דכתבית ניחא לי דאי אמרי חד פסוקא אסור למימרי' אי לא אמרי כולה פרשתא עכ"ל הטהור של רבינו הרשב"א ז"ל. והרי לך מפורש כמ"ש וא"כ לא ידעתי מאי אהני לן מז"ה ז"ל במה שמצא מקרא מלא כזה הלא גם שם אם אמרו פסוק זה היו צריכין לומר גם פסוק וידבר הקודם וגם כמעשה וגו' הכתוב אח"ז עד סוף הפרשה. ואולי לא כיון מז"ה ז"ל רק ליישב הקושי' השני' של הרשב"א ממה שלא אמרו כל הפסוק אני ה' אלקיכם שהוא כדי שיהי' עם הקודם פסוק שלם ושאין בזה משום כל פסוקא וכו' כמו שהקשה הרשב"א אח"כ. אבל עדיין אינו משביע דכיון דבע"כ אט צריכין לדברי הרשב"א דלא חשבינן לי' בהפסק פרשה וכו' כדי לתרוצי קושיתו הראשונה הרי ממילא נתישבה קושי' הב' בהא גופי' וא"צ לחדש שאמרו פסוק שלם ובשו"ת חת"ם סופר או"ח סימן י' הביא דבר זה של מז"ה ז"ל בשם ח"א ושיבחו דאמת נכון הדבר עיי"ש. ובמח"כ נעלם גם ממנו ז"ל דקושית הרשב"א ז"ל היא בעיקר מהא דכל פרשה וכו' וגמרא ערוכה היא בפ"ק דברכות לאיסורא והמג"א ז"ל האריך בזה והביא בשם זוה"ק מפורש כן והרשב"א עצמו כתב להדיא דאם יאמרו כל הפסוק האחרון א"א בלא כל הפרשה וא"כ במאי עדיף פסוק זה דפרשת אחרי. ובח"ס דייק לכתוב שאמרו פסוק ויאמר מפרשת ציצית ושוב פסוק דבר מפ' אחרי ולא הרגיש דבזה עשו ב' הפסקות בב' פרשיות דגמירי דלא פסקינן. וצע"ג להבין דעת שני צנתרות הזהב מז"ה ז"ל והח"ס ז"ל, והנה בח"ס שם הביא בשם מ"ג בשם ספר יכין ובעז דהיכא דאיכא אתנחתא או טעם אחר המפסיק אזי מותר להפסיק ולית בי' משום כל פסוקא וכו' ובהכי יישבו בעלי ס' מ"ג ז"ל מה שאנו מתחילים בקידוש ליל ש"ק ויהי ערב ויהי בקר ע"ש. אמנם לע"ד לכאורה סברת בעל יכין ובעז נסתרה ממאי דאמרן דאפי' כל פרשה דלא פסקה משה אסור להפסיק והרי בפרשה ודאי יש טעמים מפסיקים דסוף פסוק אין לך טעם מפסיק גדול מזה ואפ"ה לא פסקינן לה. ובע"כ צ"ל דאם מחסר לגמרי השאר ודאי אפי' בפרשה אסור וכ"ש בפסוק אפי' בטעם מפסיק. ואולם בהפסק בקריאת תרי גברי דשרי בפרשה ורק בפסוק אסור כאמור למעלה ע"ז חידש בעל יכין ובעז דבאתנחתא מותר כצ"ל בהכרח. והשתא לפ"ז אין מקום ליישב בזה אמירת ויהי ערב וגו' דכיון שמחסר לגמרי הקודם לא מהני הפסק הטעם דלא גרע מאמצע פרשה ואין בידי ס' מגן גבורים לעיין בדברי הגאונים ז"ל, ברם בלא"ה סברא הנ"ל תמוהה מכח סוגיא דידן כמ"ש בח"ס שם ובקובץ פי"ג ה"ד מהלכות תפלה:

הלכתא דולג ואמצעי דולגן. הראשונים ז"ל פירשו דקאי אר"ח והקשה הרמב"ן ז"ל אכתי איכא חששא דנכנסין בתחלת קריאת השני שיחשבו שהראשון לא קרא רק שני פסוקים אלא דלא אפשר לתקוני חשש זה וא"כ יקראו כדרכו בלא דילוג והשלישי יקרא וביום השבת וחד או תרי פסוקי מובראשי חדשיכם וג"כ לא יהי' רק חשש נכנסים בתחלת קריאת הרביעי. ועמהרש"א מה שתירץ ותמהני דזה עצמו תירוצו של הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן ע"ש ותראה. שוב ראיתי בפ"י שסיים אחר תי' הרשב"א וכ"כ מהרש"א. והמג"א בסימן תכ"ג סק"ב תירץ דודאי גבי כהן ישאלו הנכנסים למה לא קרא יותר כיון שיש לו עוד ריוח ויאמרו להם אבל הנכנסין בקריאת הרביעי לא ישאלו שיאמרו שלא קרא השלישי יותר מב' פסוקים כדי שישאר לרביעי ג' פסוקים וע"ש במחהש"ק בביאור דבריו וע' בקרבן נתנאל בסוגיין מה שנתקשה בזה ויישב. אמנם בעניותי לא זכיתי להבין דברי רבינו המג"א ז"ל שהרי לא תירץ הקושיא רק עפ"י הנוסח שהביאה שהשלישי יקרא וביום השבת וב' פסוקים מובראשי חדשיכם וע"ז שייך תירוצו אבל אכתי קשיא שיקרא השלישי רק פסוק א' דהיינו ובראשי חדשיכם בלבד להשלים ג"פ עם וביום השבת וכמ"ש בחי' הרשב"א ובר"ן נוסח קושיא זו בשם הרמב"ן וכן הובא בטו"ז שם והשתא ודאי ישאלו הנכנסים מ"ט לא קרא השלישי רק פסוק אחד שהרי הי' לו ריוח עכ"פ עוד פסוק א' ועדיין הי' נשאר לרביעי ג' פסוקים ולמה לן הדילוג דג"כ סמכינן שהנכנסין בקריאת השני ישאלו והשתא ע"ז אין מקום לתי' המג״א וצ"ע לפע"ד. ומחוורתא כתירוצו של רבינו הר"ן ז"ל הנכון מאד יעו"ש וכבר כתב עליו בפ"י שהדברים ראוים למי שאמרם ושפתים יושק. ובהכי ירוח לנו במה שהקשה הגאון פ"י ז"ל בהתחלת הסוגיא דקאמר היכי נעביד נקרי תרי תלתא תלתא וכו' פשו להו שבעה וכו' היכי נעביד ניקרי תרי מהא וחד מהנך אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ומ"ט נקיט בכה"ג ולא נקט תרי מהא ותרי מהנך דאכתי פשו להו מובראשי חדשיכם תלתא יעו"ש מה שתירץ ודבריו מסכימים לסברת הרב קרבן נתנאל הנ"ל. ברם לפום מאי דאמרן א"ש ברווחא דאי הוי הש"ס נקיט הכי סד"א דבאמת ס"ל לסתם גמרא כת"ק שמותר להתחיל בפרשה פחות מג' פסוקים ולנכנסין לא חיישינן דמאן דעייל שיולי שייל אלא דדוקא הכא שמתחיל בפרשה ב' פסוקים ונשארו ג' פסוקים בצמצום להכי אין מתחילין וכו' משום דחיישינן דמאן דעייל יחשוב דמה"ט לא קרא השלישי רק ב' פסוקים כדי שישאר להרביעי ג"פ וכדברי המג"א וכהסברת הק"נ שהאחרון משובח ולא ישאל כלל וא"כ עדיין יהי' מקום להמקשן להקשות אכתי ניקרי תרי מהא וחד מהנך דאז מאן דעייל ישאל מדוע לא קרא השלישי רק פסוק א' ולרביעי השאירו ארבעה פסוקים הי"ל לקרות לשלישי עכ"פ שני פסוקים ואז הי' הש"ס מוכרח לשנויי דאין חילוק משום דקיי"ל כיש אומרים דבכל אופן אין מתחילין וכו' דלא סמכינן שישאל והי' אז אריכות במו"מ של הש"ס ע"כ בחר הגמ' לנקוטי תיכף תרי מהא וחד מהנך דשייך ע"ז לומר שישאל כיון דאית לי' רווחא שנשאר לרביעי ד' פסוקים ואפ"ה אי מתחילין וכו' שלא לבטל התקנה וכדברי הר"ן ז״ל וכ"ש תרי מהנך דליכא למימר שישאל ולק"מ קושית הפני יהושע ז"ל. וח"א רצה לדחות עיקר דברי אלה ואמר דגם בקרא פסוק א' לא ישאל דיחשוב כיון שלא יכול השלישי לקרוא ג' פסוקים ולעשות מצוה מן המובחר אין שום נ"מ ומה לי פ"א מה לי ב"פ ובהכי יישב קושיתי על המג"א. אבל אין דבריו נראין לענ"ד דמ"מ עדיף לקרוא עכ"פ ב' פסוקים אם אפשר וטובים השנים מן האחד ובודאי ישאל ע"ז. והנה בטורי אבן כתב דצ"ל אמצעי דהיינו השני דולג משום דה"א דהשלישי דולג אע"ג דאיכא השתא גזירת היוצאין בין שני לשלישי הא אם מדלג השני איכא גזירת הנכנסין בין ראשון לשני קמ"ל דהשני מדלג דעדיף טפי דחששא דיוצאין חמיר לן מחששא דנכנסין דלת"ק מאן דעייל שיולי שייל ע"כ דבריו ז"ל. ובהגהות הגאון מהר"ש טויביש ז"ל כתב עליו דלא דק דגם כשידלג השלישי יהי' חשש נכנסין שיחשבו שהשני לא קרא רק ב' פסוקים. ולפע"ד לחנם השיג דרבינו הטו"א ס"ל דזה אינו חשש משום דלאו כ"ע דינא גמירי שקוראין בר"ח ארבעה וליכא חשש נכנסין בדילוג השלישי שיחשוב הנכנס שהראשון קרא חמשה פסוקים ואי דיש מי שנכנס ויודע שקורין ד' הוא יודע ג"כ שמדלגין בר"ח והוי חשש רחוק שידע מזה ולא מזה הלכך ליכא אלא חששא דיוצאין ועוי"ל דאי כסברתו שיש גם חשש נכנסין אם ידלג השלישי שיחשבו דחמשה פסוקים הקודמים קראו לשנים א"כ גם השתא שהשני דולג איכא האי חששא דמלבד שהנכנס בתחלת קריאת השני יחשוב שהראשון קרא שנים גם הנכנס בתחלת קריאת השלישי יחשוב דשנים קראו חמשת הפסוקים הראשונים בלא דילוג ואחד מהם קרא ב"פ וא"כ גם השתא איכא תרי חששי לשני מיני נכנסים ואם השלישי ידלג יהא חשש נכנסים ויוצאים ושפיר סד"א דהשלישי דולג דמה לי תרי חששי דנכנסים או תרי חששי דנכנסים ויוצאים וקמ"ל דהשני דולג משום דעדיף חשש דתרי מיני נכנסים מחששא דיוצאים כיון דמאן דעייל שיולי שייל. אמנם העיקר בדעת הגאון טו"א ז"ל כדכתבית מעיקרא דבכה"ג ליכא אלא חששא דיוצאין דלנכנסין לא חיישינן משום דיסברו דאחד קרא כל החמשה פסוקים. ושוב ראיתי להרב המאירי ז"ל שהביא בשם י"מ שהשלישי דולג ואין כאן משום נכנסין שיאמרו שאחד מן הראשונים לא קרא אלא שנים שאין הכל משגיחין כמה עלו עכ"ל ומבואר כסברא שכתבתי בס"ד והדבר ברור דכך היא סברת הטו"א ולהכי אמר דאין בזה רק חשש יוצאין והש"ס אתי לאפוקי מסברת הי"מ שהביא המאירי משום דחששא דיוצאין חמירא מחששא דנכנסין. ועפר"ח סימן תכ"ג אבל אין דבריו ז"ל מוכרחים דהך חששא שיחשבו שקורין בר"ח שלשה לא מצינו שיחושו חכמים לזה וק"ל:

ואמצעי דולגן. לפירוש הראשונים ז"ל דקאי על ר"ח אע"ג דאיכא תרי אמצעים צ"ל דאמצעי סתם משמע הראשון שבאמצעים כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ועטו"א ומה שתמה עליו בקו"א. ברם לפע"ד צ"ל דלשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד דהרי קיי"ל דשלש משמרות הוי הלילה כרבי נתן ריש ברכות וטעמא קאמר משום דכתיב האשמורת התיכונה ואין תיכונה אלא שיש לפני' ולאחרי' ורבי דס"ל ארבע משמרות הוי הלילה אמר מאי תיכונה אחת מן התיכונ' שבתיכונות וע"ז השיב ר"נ מי כתיב תיכונה שבתיכונות תיכונה כתיב ולפמ"ש הרשב"א כאן דטעם הראשונים שפירשו דהשני דולג משום דסתם אמצעי הראשון שבאמצעים משמע אתי' כרבי דאילו לר"נ גם התם יש לפרש התיכונה סתם דהיינו הראשונה משתי התיכונות א"ו דבלשון המקרא מסתבר לי' לר"נ דאם היו שתי תיכונות לא הי' קורא לאחת סתם תיכונה ולשון חכמים שאני. שוב ראיתי בהגהות מצפה איתן שכתב ע"ז וק"ל מריש ברכות ד"ג עכ"ל והנאני שכיונתי לדעתו בהקושיא אך לא ידעתי מדוע לא ירד לחלק בין לשון המקרא ללשון חכמים כמו שחילקתי בפשיטות וכמ"ש בתוי"ט במס' עירובין פ"י מי"ג ד"ה יבלת ע"ש:

איבעיא להו תענית צבור בכמה. יש לדקדק קצת דהו"ל למינקט בתענית צבור כמה כלישנא דמתני' ביו"ט חמשה ביוה"כ ששה וכו'. ויש ליישב עפמ"ש בחידושי הרשב"א בשם ספר הישר שהקשה מאי מבע"ל הא בהדיא תנן במס' תענית ביום א' בראשית ויהי רקיע וקיי"ל בראשית בשנים ויהי רקיע באחד אלמא תלתא קרו ותירץ משום דאיכא למימר תלתא קרו בענונא דבראשית ואידך קרי בענינא אחרינא וכו' עכ"ל. והשתא א"ש דהבעיין קאי אמתני' דתענית שהוזכרה בשמעתין לעיל בראשית בשנים יהי רקיע באחד ואהא בעי ת"צ בכמה אם רק באלו השלשה שקוראים במעשה בראשית או ברביעי ג"כ הקורא בענין אחר ומש"ה נקיט לישנא בכמה ממש כמו לשון הברייתא דתענית בשנים באחד והבן כי נכון הוא בס"ד:

רש"י ד"ה הלכתא מאי. בשל מעמדות. הרשב"א ז"ל הקשה ע"ז קושיא גדולה דאטו רבה ברי' דרבא הוצרך לשאול הלכתא למשיחא ורב יוסף מי אמר הלכתא דולג ואמצעי דולגן לכדאתי משיחא והלכתא לא משמע אלא למאי דצריכין השתא עכ"ל וכתב שהרמב"ן דחק עצמו בזה. והקושיא מתחזקת מדברי התוס' בזבחים דמ"ה ע"א וביומא די"ג ע"א בחד שינויא דרב יוסף דוקא תופס זה בקשיא הלכתא למשיחא וא"כ איך ר"י גופי' פשיט לי' הכא לרבה הלכתא לענין מעמדות. וע' בבאור הגר"א ז"ל או"ח סימן תכ"ג מ"ש דרש"י והרמב"ן יסברו כדעת ר"ח כהן שהביאו התוס' בזבחים וביומא דדוקא היכא דאיכא תרתי הלכתא למשיחא וגם א"א הדין כ"א ע"י עבירה פריך הכי משום דאז יהיו כולם צדיקים יעו"ש. ולעד"נ ליישב בפשיטות עפמ"ש התוס' שם דהיכא דנ"מ בזמן הזה לענין אחר שפיר פסיק הלכתא וע' גם בתוספות ישנים יומא שם והנה בשמעתין כתבו התוס' בד"ה שאני דפשיטא להו שאם קרא אותו שלפני האחרון עד שני פסוקים מסוף הפרשה שבפסח או בעצרת שהאחרון דולג למעלה ולא יקרא שני פסוקים שהניח האחר וגם מפרשה שלאחרי' כיון דלא הוי מענינו של יום עכ"ל אמנם הדבר פשוט בעיני דזהו דוקא למ"ד דהיכא דלא אפשר דולג דלדידי' פריך הגמ' לעיל מהאי דקרא ראשון שלשה וכו' ואם איתא למ"ד דולג נדלוג ומשני שאני התם דאפשר בהכי ומוכח דהיכא דפרשה שלאחרי' אינה מענינו של יום דולג אבל לשמואל דאמר פוסק הרי פירש"י ז"ל דלא גרסינן למ"ד פוסק נפסוק דלדידי' ליכא למיפרך דהא קרא ראשון שלשה קתני דאי אפשר עוד לחזור ודולג לא ס"ל (ולא כמ"ש התוס' לעיל) וא"כ אפי' למאי דקס"ד דלא שייך לקרות מפרשה שלאחרי' מ"מ ל"ק לי' למ"ד פוסק נדלוג משום דאיהו לא ס"ל דילוג כלל לדעת רש"י ז"ל וממילא מאי דמשני ש"ה דאפשר בהכי היינו רק למ"ד דולג אבל למ"ד פוסק אפי' היכא דלא אפשר בהכי שאין הכל מענינו של יום מ"מ קורא מפרשה שלאחרי' ואינו דולג ולפ"ז בנידון דהתוס' לשיטת שמואל יקרא ב"פ שהניח האחר וגם מפרשה שלאחרי' אעפ"י דלא הוי מענינו של יום וזה ברור וא"כ יש נ"מ גדולה גם בזה"ז אם במעמדות דולג או פוסק ומה"ט בעי רבה הלכתא מאי ולא הוי הלכתא למשיחא דנ"מ אם קרא אותו שלפני האחרון בפסח עד ב"פ מהסוף למ"ד דולג צריך האחרון לדלוג ולמ"ד פוסק יקרא ב"פ אלו ועוד ג' פסוקים מפרשה שלאחרי' ופשיט לי' רב יוסף הלכתא דולג וכיון שהשיב לו זה סיים ג"כ ואמצעי דולגן הגם דמזה אין נ"מ השתא וא"ש פירש"י ז"ל עפ"י שיטתו דלעיל וגם הרמב"ן ז"ל יסבור כן בפירושא דסוגי' דלעיל וק"ל: ע"ב.

גמ'. רצפה של אבנים היתה ותניא וכו'. בטו"א דקדק אהא דמייתי האי ברייתא הרי אין בה נ"מ להא דמשני רצפה של אבנים היתה דהא איסור השתחוי' בהדיא כתיב בקרא וע"ש מה שיישב. ול"נ פשוט משום דדעתי' דהש"ס לאסוקי קמי' דרב הואי והי' צריך לאתויי מימרא דעולא שלא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד. דאל"כ היו כולם אסורים בנפ"א. ומנלי' לעולא הא. בע"כ גמר לה מהך ברייתא דדריש עלי' אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים שבביהמ"ק דמשמע דגם בארצכם אין אסור אלא על אבנים דומיא דביהמ"ק וכמ"ש רש"י ז"ל לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בביהכ"נ דוגמת ביהמ"ק. ומש"ה מייתי האי ברייתא. ולפע"ד גם רש"י ז"ל נתכוין בדבריו האלה ליישב קושית הטו"א וק"ל:

דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה וכו'. לכאורה מאי קמ"ל עולא הלא בקרא כתיב בהדיא ואבן משכית ומאי ס"ד דעל כל רצפה יהא אסור. וצ"ל דה"א דדיבר הכתוב בהוה שהיו רגילין עכו"ם להניח אבן לפני ע"ז להשתחוות עלי' כמ"ש הרמב"ם בפ"ו ה"ו מהלכות עכו"ם אבל לעולם בכל ענין אסור מש"ה אשמעינן עולא דהאי אבן משכית קפידא הוי וטעמי' דמשמע דקפיד קרא דומי' דביהמ"ק כמ"ש בסמוך:

ואיבע"א אדם חשוב שאני כדר"א דאר"א אין א"ח רשאי וכו'. בחדושי אגדות סופ"ק דתענית כתב בטעם הדבר כדאמר התם לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה דמיחזי כיוהרא. ונפלאתי מה יענה רבינו המהרש"א ז"ל לסוגיא דידן דנפול כ"ע על אנפיהו ורב לא נפל על אפי' משום הא דר"א והלא כיון דכ״ע נפול מאי יוהרא שייך בי'. ותו הא קיי"ל כרשב"ג בפ"ק דתענית דבדבר של צער עושה וזכור לטוב. וע' בחידושי על משניות פ"ב מ"ה דברכות מה שהארכתי בענין זה ובררתי בס"ד דבדבר של צער מותר להחמיר אפי' היכא דשייך יוהרא ודלא כמשמעות המג"א רס"י תקע"ה ע"ש. וא"כ אין מקום לסברת המהרש"א וצ"ע. ובע"כ כפירש"י שמא לא יהי' נענה ויחרפוהו והוספת המהרש"א שם מהירושלמי שיתחלל ש"ש ויאמרו שאין תוכו כברו. ואולם. חפשתי בירושלמי ולא מצאתי כל טעם זה ע' בירושלמי תענית פ"ב ה"ו וע"ז פ"ד ה"א ותראה שלא נזכר שם שום טעם וסברא רק סתם כמו בגמרא דידן. ואין ספק דרבינו המהרש"א ז"ל במחילה מכבוד תורתו הקדושה לא עיין בירושלמי אלא שראה בפסקי הרא"ש סופ"ק דתענית שכתב ובירושלמי ובלבד יחיד על הצבור אא"כ בטוח בחסידותו שיענה כיב"ן שמא לא יענה ויתחלל ש"ש ויאמרו אין תוכו כברו עכ"ל וחשב המהרש"א דהן הן דברי הירושלמי ובאמת טעם זה ממקור חכמת הרא"ש ז"ל נובע ולא הביא מהירו' רק האי ובלבד יחיד על הצבור והשאר הכל לשון הרא"ש ז"ל. וע' מה שאכתוב אי"ה בדברי התוספות:

רש"י ד"ה לא אסרה תורה. אלא שלא יעשו וכו' דוגמת של מקדש. מרן ז"ל בכסף משנה הלכות ע"ז פ"ו ה"ו הביא לשון רש"י ז"ל זה וסיים עלי' ורבינו מפרש דענינא דהכא לא משמע דאתא לאסור אבן משכית מפני שהוא דוגמת המקדש אלא מפני שהו מנהג עובדי ע"ז אסרתו תורה להשתחוות עליה לשם עכ"ל. ומשמע שהבין כונת רש"י דהתורה אסרה לעשות רצפת אבנים בביהכ"נ מפני שהוא דוגמת ביהמ"ק ועי"ז עשה מחלוקת בין רש"י והרמב"ם בטעמא דקרא ואם אמנם איני כדאי מ"מ בעניי לא כן עמדי וברור בעיני דאין כונת רש"י ז"ל לכך דאין דרכו לפרש טעם המצות ובפרט בפירוש הגמרא אלא דכונתו כמו שבארתי לעיל שהסביר דברי עולא מנא לי' דהאי אבן דוקא משום דמשמע לי' מדיוקא דקרא בארצכם ולא בביהמ"ק כדקתני בברייתא דדוגמת ביהמ"ק שמותר להשתחוות שהי' שם רצפה של אבנים בכה"ג דוקא אסרה תורה בביהכ"נ וז"ב בכונתו ולפ"ז שפיר יכול להיות דרש"י ז"ל ס"ל ג"כ טעם האיסור משום שכן הי' דרכן של עכו"ם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל:

בד"ה למה זה. אלמא אין לו לעשות. בהגהות הרי"ף מהגאון בעל חות יאיר ז"ל הביא לשון זה של רש"י וסיים עלי' וצ"ע. וכפי הנראה כונתו דמשמע מפירש"י דגמר לה מקרא למה זה אתה נופל על פניך שהתרעם עליו השי"ת מדוע נפל על פניו והרי אדרבה פשט הגמרא משמע דמי שבטוח שנענה כיב"ן רשאי וא"כ הי' יהושע רשאי ליפול והש"ס לא יליף לה מקרא כי אם מסברא שלא יחרפוהו ויתחלל ש"ש כמ"ש רש"י והרא"ש ז"ל סופ"ק דתענית אלא שנתן סימן שאינו רשאי אא"כ נענה כיב"ן והביא מקרא דיב"ן נענה מיד ולזאת כיון הרב חו"י ז"ל שהשאיר פירש"י בצ"ע. אמנם לפע"ד יש ליישב דרש"י ז"ל מסתבר לי' דמקרא יליף והש"ס דייק לשון הכתוב דקשיא ממ"נ אם יהושע לא עשה שלא כהוגן משום דאיש כמוהו רשאי ליפול ע"פ לא הי"ל להקב"ה לאמר לו רק קום לך ותו לא או שיסיים כי שמעתי תפלתך אבל מה זה דקאמר לי' למה זה וגו' מה שאלה היא זו הלא הי' צריך ליפול ע"פ לעורר רחמים והא באמת עי"ז נענה ואמר לו השי"ת קום לך. ואי דיהושע עשה שלא כהוגן שלא הי' ראוי לו ליפול כמו כל אדם חשוב שאינו רשאי וכו' הו"ל לקוב"ה למימר לי' למה זה אתה נופל על פניך דממילא משמע שיש לו לקום ומה הי' צריך לאמר לו קום לך ותו אפי' אם רצה לומר לו שיקום כדי שלא יחשוב דאע"ג דמעיקרא עביד איסורא משום שמא ירננו אחריו כשלא יענה מ"מ עכ"פ השתא דעביד הכי וכבר ראו הכל שנפל על פניו שוב אינו מחויב לקום ואדרבה יש לו להתאמץ בתפלה ובתחנונים שיענה כדי לקדש שם שמים ולכן אמר לו קום לך דכבר נשמעה תפלתך. אבל עכ"פ היל"ל בהיפוך מתחלה יוכיח אותו על מה שעשה שלא כראוי ויאמר לו למה זה אתה נופל ע"פ ואח"כ יאמר לו קום לך וזה הי' סדר הדברים הראוי לא ככתוב עתה שהוא היפוך הסדר. ולפיכך הוכיח הש"ס מזה לפי דעת רש"י ז"ל דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו משום שמא לא יענה ויהא חילול השם ח"ו בדבר שיאמרו דאין תוכו כברו אא"כ הוא בטוח שיענה בודאי ולכן אמר השי"ת ליהושע קום לך ודרשו חז"ל קם לך מה שאמרת ומה תעשה לשמך הגדול כמ"ש בפירש"י במקומו והוא בירושלמי תענית פ"ב ה"ו קם לך ההוא דאדכרת והובא בילקוט יהושע רמז י"ז וכונת הקב"ה קם לך מה שאמרת ועי"ז נשמעה תפלתך אבל למה זה אתה נופל על פניך איך עשית לכתחלה כן והרי לא ידעת ברור שאענך והי' ח"ה בדבר וא"כ לא יפה עשית אבל מ"מ אהני לך טענתך וקם לך מה שהזכרת וממילא בדיעבד לא עשית איסור. ומש"ה בירושלמי פירש תחלה קם לך מה דאדכרת ומיד סמוך לזה מייתי מימרא דר' ינאי בשם אבהתי' כל מי שאינו כשר כיהושע שאם יפול על פניו ויאמר לו הקב"ה קום לך אל יפול וכן בילקוט נסמכו המימרות אהדדי משום דהא בהא תליא שהקדים לו הקב"ה ליהושע בטרם יוכיחו על שנפל על פניו דלא תחשוב שבכח מעשיך נענית ולכן היית בטוח מעיקרא שמעשיך יקרבוך לשמוע תפלתך והיית רשאי באופן זה ליפול ע"פ אבל לא כן הוא קם לך מה שאמרת רק מפני שהקשית לשאול ומה תעשה לשמך הגדול זה קם לך ואהני בעותך וא"כ מעיקרא למה זה אתה נופל על פניך שלא הי' ראוי לך לעשות כן שהרי לא היית בטוח דטענה זו תקובל כדי שתענה. וממילא שמעינן מהא דאין א"ח רשאי ליפול ע"פ אא"כ הוא בטוח שיהא נענה מיד וישיבו לו קום לך כמו ליב"ן יהי' הבטחון ע"י מעשיו וחסידותו או ע"י טענה חזקה כמו שהי' שם. זו היא דעת רש"י ז"ל כאן ונכון הוא ודו"ק:

תוס' ד"ה אין. בירושלמי מפרש וכו'. בהגהות מיימוני פ"ה הי"ד מהלכות תפלה הביא הירו' ובלבד יחיד על הצבור ומסיים בה פירש רבינו יואל הלוי כגון שאין הקהל נופלים בתחנונים אלא הוא. גם בהגהות אשרי שילהי מס' תענית כתב כל שאינו כיב"ן לא יפול ע"פ על צרות צבור כגון שאין הקהל נופלין בתחנון אלא הוא עכ"ל. ובעניותי תמהני א"כ מאי משני בשמעתין אדם חשוב שאני וכדר"א וכו' הרי הכא נפול כ"ע על אנפיהו ולא הוי איסורא לאדם חשוב. ומוכרחין אנו לומר לדבריהם דהירושלמי פליג אגמרא דידן. אבל לפ"ז עדיין קשה על ההג"מ והג"א איך הביאו זה בסתם ולא זכרו דלש"ס דידן ליכא למימר הכי. שוב ראיתי בב"ח סימן קל"א שתמה על ההגה"מ ותלי"ת שזכיתי לכוין לדעתו הקדושה. אמנם מה שתירץ הב"ח שם דלית הלכתא כלישנא בתרא דא"ח שאני תדע דאוסר לא"ח אפי' בהתפלל שלא על הצבור כהך עובדא דרב דאיקלע לבבל בת"צ דבאקראי הוי הך עובדא ואנן קיי"ל דאינו אסור אלא בהתפלל על עדת צבור עכ"ל. בעניי נ"ל זה לדוחק לדחות שינויא בתרא דגמ' בלי טעם וראי'. ומ"ש רבונו הב"ח ז"ל תדע וכו' לע"ד אף שהי' באקראי מ"מ כיון שהי' תענית צבור ודאי הי' רב מתפלל על כל הצבור יהי' איך שיהי' דעת ההגה"מ. עכ"פ נ"ל לתרץ בזה השגת הראב"ד על שהשמיט הרמב"ם מ"ש בירושלמי ובלבד יחיד על הצבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בצבור והשיב מרן הכ"מ דמכיון שכתב רבינו אא"כ נענה כיהושע ממילא משמע דהיינו על הצבור ובצבור גם במראה הפנים בירו' שם כתב דמסתמא דעת רבינו כהירו' דאילו בינו לבין עצמו מה חשש יש בדבר. אבל עדיין אינו מספיק דכיון דחזינן דהירושלמי איצטריך לאשמעינן איך הרמב"ם ז"ל החזיקו לדבר פשוט המובן מעצמו. אבל לפי האמור יתישב שפיר דבאמת גם הירושלמי לא הי' צריך להשמיענו זה דפשיטא הוא דבינו לבין עצמו לא איכפת לן אלא עיקר אשמעינן הירושלמי דבר חדש במ"ש ובלבד יחיד על הצבור דהיינו דוקא כשהצבור אין נופלים על פניהם והיחיד לבדו נופל ע"פ בשבילם וכפירוש רבינו יואל ז"ל ודא ודאי מילתא חדתא היא וא"כ ניחא מה שהרמב"ם השמיטו דהרי בגמרא דידן בלישנא בתרא מוכח להדיא דליתא להא שהרי רב לא נפל משום דאדם חשוב הי' אע"ג שכל הצבור נפלו וא"ש ואין מקום להשגת הראב"ד ז"ל. ולפ"ז אדרבה רבינו הגדול דחה הירושלמי מכח הך לישנא בתרא ולא כמ"ש הב"ח לדעת רבינו יואל דדחי לישנא בתרא מפני הירושלמי. ומעתה אכתי לא נתקררה דעתנו בהבנת ההגה"מ והג"א שכתבו בפשיטות נגד גמרא דידן בשינויא בתרא. וחפשתי בספרים וראיתי בש"ע הרב ז"ל שכתב הדין בזה"ל ועיקר נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היא ליפול על פניו ארצה אפי' שלא בפישוט ידים ורגלים ואדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו בענין זה בפני הצבור כשמתפלל על הצבור אם אין הצבור נופלים כך כמוהו וכו' עכ"ל. הנה בסוף דבריו כשהעתיק שיטת הגה"מ הוסיף התיבות כך כמוהו ובזה האיר עינינו בהבנת הדברים דמשמע מלשונו דגם הקהל מצלי אצלויי עכ"פ רק שאין נופלים ארצה כמוהו. ולפ"ז הוא הדין כשהצבור נופלים ע"פ ארצה בלא פישוט ידים ורגלים כמו שנהגו מאז והחשוב נופל בפישוט ידים ורגלים ג"כ אסור דעכ"פ הם אינם נופלים כך כמוהו. והשתא לק"מ קושית הב"ח די"ל דדעת הגה"מ והג"א דגם ללישנא בתרא כ"ע נפול על אנפיהו בלחוד ורב עביד פישוט ידים ורגלים וכמו ללישנא קמא ומש"ה לא הי' רשאי כיון שאין הצבור נופלים כך כמוהו והוא לא משני ממנהגי' וצדקו דברי רבינו יואל הלוי שבזה השוה שיטת הבבלי עם הירושלמי ושלום ביניהם ומ"ש שאין הקהל נופלים אלא הוא כונתו שאין נופלים באופן זה אלא הוא. אלא דהרמב"ם לא ס"ל לפרש הכי ומש"ה השמיט הירושלמי כנ"ל. ובזה נתישבה דעתי גם בד"ק של רבינו המהרש"א שתמהתי עלי' בגמרא שכתב הטעם משום יוהרא והלא כיון דכ"ע נפול לית בי' משום יוהרא. אבל השתא א"ש דהרי כ"ע נפלו על פניהם לבד ורב עביד פישוט ידים ורגלים ומש"ה שייך בי' יוהרא ואני שמח שזכיתי ליישב דברי המהרש"א ז"ל. ותא חזי כמה נפיש חילי' דהאי אילנא רבה רבינו הרב הקדוש זיע"א דבב' מלות הרחיב לנו הרבה. ושוב מצאתי בחידושי המאירי שכתב וז"ל שאין אדם חשוב רשאי להחזיק עצמו בפרהסיא כחסיד כל כך שיהי' נופל על פניו בצבור בשביל כל הצבור אא"כ וכו' עכ"ל. ומדברים אלו משמע כהבנת המהרש"א דמטעמא דלא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה נגע בה כמבואר בלשון המאירי ויש ראיה להמהרש"א ז"ל. אך לעיל תמהתי על עיקר הטעם דהרי בדבר של צער לא חיישינן ליוהרא והלכך מחוורתא כטעמו של הרא"ש ז"ל הנ"ל:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה