נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא
בעזר יושב תהלה הופך קינה לגילה אכתוב חידושים במסכת מגילה · דף טו.
גמ'. ת"ר ארבע נשים יפיפיות וכו'. ע' נוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' כ"ד:
עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון. במס' סנהדרין דף ע"ד ע"ב פריך הגמ' והא אסתר פרהסיא הואי ומשני אביי אסתר קרקע עולם היתה והקשו שם התוס' דהו"ל לאקשויי עריות הואי דלכ"ע יהרג ואל יעבור ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת עכו"ם והריב"ם דחה שיטת ר"ת וס"ל דגם בביאת עכו"ם נאסרת והא דלא פריך מעריות משום דקים לי' דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מחייבא למסור עצמה משום עריות אבל לענין חילול השם משום פרהסיא לא ס"ד דמהני טעמא דקרקע עולם ואביי חידש דגם בהא מהני יעו"ש בתוס' שהאריכו בזה. וראיתי בנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קס"א שכתב מז"ה ז"ל בפשיטות וז"ל ואונס דרחמנא שריא באשה שקרקע עולם היא היינו שהיא אנוסה על כן הביאה אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות לא מיקרי קרקע עולם ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש מנער ועד זקן ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל עכ"ל הזהב. ובעניותי תמהני א"כ מאי פריך הש"ס והא אסתר פרהסיא הואי דילמא משום הצלת כלל ישראל מותר אפי' בלא סברת קרקע עולם א"ו דבמקום שמצווין על מסירת נפש אין חילוק ואפי' לגבי הצלת כ"י אסור לעבור ומש"ה פריך שפיר והשתא א"כ מנלן דמאי דמשני אביי ק"ע היתה לא מהני אלא משום הצלת כלל ישראל שמא גם בלא זה א"צ למסור נפשה מטעמא דק"ע. והכי מוכח נמי מקושית התוס' הנ"ל דלדברי מז"ה ז"ל יש ליישב קושיתם בפשיטות דס"ל להמקשן דמשום הצלת כלל ישראל מותרת לעבור על איסורא דעריות בצנעא אבל משום חילול השם בפרהסיא פריך ואהא משני אסתר ק"ע היתה ואפשר דבהא מותר אפי' בלא הצלת כ"י וצ"ע להבין דעת מז"ה ז"ל. ואולם דע דאא"ז הגאון בעל יד המלך ז"ל רפ"ה מהלכות יסוה"ת הוכיח במישור מכח כמה קושיות דלא מהני סברת קרקע עולם לענין חיוב מסי"צ בעריות והסכים לדעת ר"ת בישוב הש"ס משום דביאת עכו"ם אינה אוסרת ע"ש. והנה כיון דמז"ה ז"ל דחה שיטת ריב"ם מהלכה והרי אנן חזינן דגם שיטת ר"ת נדחתה ע"י קושיות ריב"ם א"כ הדק"ל מ"ט לא פריך מעריות. וצ"ל כדברי מז"ה הנוב"י זצ"ל דס"ל למקשן דמשום הצלת כלל ישראל מותר לעבור על עריות ע"כ לא פריך אלא משום דאסתר פרהסיא הואי והשתא בע"כ מאי דמשני קרקע עולם הואי היינו בצירוף הצלת כ"י שהרי מוכח בכמה דוכתי דבעריות לא מהני טעמא דק"ע לחודא כמ"ש ביה"מ א"כ כ"ש בעריות בפרהסיא דלא מהני א"ו דכונת אביי בצירוף הצלת כ"י וכיון שזכינו לזה למה נחלק הרי שפיר י"ל דגם בעריות בצינעא בעי' תרויהו אלא דהמקשן קס"ד דבפרהסיא אפי' הרויהו לא מהני ואביי חידש דמהני. והשתא אתו ד"ק של מז"ה ז"ל בנוב"י כהוגן הגם דלא שמיע לי' סברת מז"ה בעל יה"מ ז"ל כמבואר בנוב"י שם דס"ל כהריב"ם דבקרקע עולם גמור מהני מ"מ לקושטא דמילתא אתיין דבריו שפיר. ואולם אם אמנם דברי מז"ה ביה"מ ישרים מ"מ עלינו ליישב שיטת ריב"ם בעל התוס' ז"ל. ונלע"ד ליישב כל קושיות מז"ה ז"ל. בראש מה שהקשה דלשיטת ריב"ם למה לי קרא ולנערה לא תעשה דבר והלא האשה מותרת לעבור לכתחלה משום אונס איבוד חייה ואיך סד"א דאם עברה באונס יהיו הב"ד ממיתין אותה ע"ש. ע"ז י"ל דאיצטריך קרא כגון שלא הי' גוף הביאה באונס רק הצילה עצמה עי"ז וכסברת הנוב"י הישרה בפ"ע ושפיר סד"א שתהי' מחויבת מיתה ע"כ בעי קרא לאשמעינן דמ"מ פטורה. וממילא אזדא לה קושי' שני' של מז"ה ז"ל ביה"מ שם דמנלן גם לפי האמת לפטור האונס של האיש בג"ע אם עבר ולא נהרג והלא קרא זה נאמר באשה דקרקע עולם היא ואפי' לכתחלה מותרת לעבור באונס ולפמ"ש לק"מ וק"ל. והקושיא הג' מעובדא דסו"פ בן סורר שאמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה משום דהוי אביזרי' דג"ע ולפי דעת התוס' דבקרקע עולם כיון שאינה עושה מעשה אף בג"ע יעבור ואל יהרג א"כ קשה מה בכך דהוי אביזרי' דג"ע הלא בגוף העבירה של הנאת ההסתכלות אין בו מעשה ועדיף הרבה מביאה גמורה באשה א"כ הרי גם בג"ע גופא כה"ג דקרקע עולם ואין בו מעשה אינו מחויב למסור נפשו והכא שניהם אין עושים שום מעשה כלל א"ו דאין חילוק ע"כ דברי מז"ה ז"ל. הנה עפ"מ שבארתי גם זו לק"מ דהרי בביאה דאמרי' ק"ע היתה היינו דהיא אונס גמור על גוף הביאה וכמ"ש מז"ה הנוב"י ז"ל אבל בעובדא זו אינו אונס על גוף ההסתכלות באשת איש ערומה והוא מסתכל ברצונו אלא שמציל עצמו עי"ז מסכנת חייו מש"ה שפיר אסור וא"ש. ומה שהקשה עוד ביה"מ מעובדא דד' מאות ילדות בפרק הניזקין. מיושב ממילא עפ"י ד"ק של אא"ז הגאון ז״ל עצמו שם אח"כ דמפני החשש שמא יתכוין העכו"ם אח"ז להעבירה על דת מותרת להחמיר על עצמה ולמסור נפשה בטרם תבוא לידי כך יעו"ש. וע' בחידושי למשניות ברכות רפ"ט בד"ה ובכל נפשך מ"ש בענין זה. ומעתה נתישבו דברי הריב"ם שפסקן הרמ"א ז"ל ביו"ד סימן קנ"ז ס"י תלי"ת:
ואר"א אר"ח כל האומר דבר בשם אומרו וכו'. מכאן הקשה רבינו הב"ח ז"ל ביו"ד סימן רמ"ב אהא דאיתא בפרק תפלת השחר דף כ"ז ע"ב דהאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל ופירש הרא"ש ז"ל שלא שמע הדבר מרבו ואומרו מפי רבו וכ"פ תר"י ז"ל שלא שמע מפי רבו ואומר אותו בשמו וכתב הב"ח שם וז"ל וקשה דמשמע דאם אמרו סתם שרי והלא עובר על אזהרת חכמים שלא יאמר דבר אלא בשם אומרו ואי לא שמעו משום חכם אלא מדעתו אומרו למה יחשב לו עון אשר חטא באומרו בסתם עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל דאדרבה משום שמדעתו אומרו ע"כ באמת אין איסור רק אם אמרו בשם רבו אבל בסתם שרי ומי שמע כזאת מפי הרר"י והרא"ש ז"ל שיש איזו חטא באומרו בסתם. וצ"ל שנפל ט"ס בדברי הב"ח ותחת תיבת בסתם הכתוב בסיום לשונו צ"ל בשם רבו וכונת קושיתו מה איסור יש אם אומר סברת עצמו בשם רבו מדוע לא יוכל לעשות בשלו מה שירצה וכמ"ש בדברי חמודות בפרק תה"ש אות כ"ד לדעת הרמב"ם וסיעתי' שפירשו האומר סתם מה שלא שמע מפי רבו דהכל סוברים שמתורתו של רבו הוא דמה"ט אסור שיחשבו שהוא של רבו ואולי יש לפקפק ע"ז ויתלו הקלקלה ברבו ומש"ה לא הקפידו ואמרו בערבי פסחים אם רצית ליחנק התלה באילן גדול יעו"ש. ואולם אם באמת זהו סגנון קושית הב"ח לפע"ד לק"מ דהרי הרשב"ם פי' בפע"פ דף קי"ב ע"א למוד בפני רב ואמור שמועותיו משמו ע"ש ובערוך פי' בע"א ע"ע הרי להדי' דמסתבר להו לרבותינו הקדמונים ז"ל שאין לפרש שיאמר שמועות עצמו משמו של רבו רק מה ששמע באמת מרבו משום דעל של עצמו יש איסור מפני שאולי יש לפקפק על הדבר ויהא גנאי לרבו ודברי הרר"י והרא"ש נכונים. ובקושטא תמהני על רבינו בעל דברי חמודות ז"ל מ"ש שלא הקפידו ואמרו בע"פ דמותר לתלות באילן גדול ובמחכ"ה אשתמיטתי' פי' הרשב"ם במקומו. והיותר תמוה דבאיזו סברא חילק בין פי' הרמב"ם להאי דע"פ דממ"נ אם כשיש לפקפק הוי גנאי א"כ בדברי עצמו יש ג"כ חשש זה ואם ברור לו שהוא נכון גם של אחר יהא מותר לומר בסתם אף שיחשבו שהוא של רבו א"ו הטעם משום דחייב לומר דבר בשם אומרו וכמ"ש הב"ח בטעמו של הרמב"ם וא"כ למה הוצרך לטעמא דאולי יש לפקפק ע"ז דהרי טעם זה שייך גם בסברת עצמו ובפרט דהרשב"ם ז"ל במקומו סתר פירוש זה וכמ"ש וד"ק של הד"ח צ"ע:
והנה מה שפירשו הרר"י והרא"ש ז"ל שאומר משמו של רבו מה שלא שמע משמו ולא פירשו כפשוטו שאומר בשם עצמו דין מסברא שלא שמעו מפי רבו נ"ל ברור דטעמם הי' משום דא"כ מאי רבותי' דרבי אליעזר ודריב"ז רבו בפ"ב דסוכה דף כ"ח שלא אמרו דבר שלא שמעו מפי רבם והרי דינא הכי לכל אדם וכמו אינך מילי המפורשים שם בפרק תפלת השחר שהם דינים שוים לכל נפש כקטן כגדול והעובר עליהם גורם לשכינה שתסתלק מישראל ומה חידוש אם ריב"ז ור"א קיימו הדין א"ו דהאיסור אינו רק באומר מה שלא שמע מרבו בשמו והם החמירו על עצמם ולא אמרו אפי' בשם עצמם מה שלא שמעו מרבם וכדמוכח להדיא מעובדות דר"א שם. ומה"ט נמי פירשו הרמב"ם והטור והב"י שאומר סתם מה שלא שמע מרבו ולא רצו לפרש בפשיטות שאומר מפי עצמו להדיא מילתא דנפשי' משום דא"א לפרושי הכי דא"כ מאי רבותיהו דריב"ז ודר"א תלמידו וכאמור. ודבר זה הי' בעיני פשוט ולא מצאתי הכרח לכותבו עד שראיתי בחידושי אגדות לרבינו המהרש"א ז"ל שם מ"ש וז"ל והאומר דבר וכו' וכה"ג אמרינן בפ' ב' שעירי בר"א שלא אמר דבר שלא שמע מרבו אבל מצינו בכמה דוכתי דגם דבר של"ש מרבו אמרו חכמים מסברא ואפשר לומר דדבר שאינו מסברא לא אמרו ר"א בשם רבו כיון שלא שמעו מפיו עכ"ל. ומה רב הדוחק בתירוצו זה שכתבו בעצמו בלשון ואפשר. אבל באמת מעיקרא דקושיא ליתא דמן הדין מותר לומר דבר מסברא רק ר"א הוא שנהג סלסול בעצמו ולמד מדה זו מריב"ז רבו אבל שאר חכמים לא נהגו בחומרא זו והא דמבואר בברייתא דברכות שהדבר אסור לכל ת"ח היינו אם אומרו בשם רבו או בסתם אבל כשאומרו להדיא מסברת עצמו אין בו איסור מדינא. ונפלאתי מאד על רבינו המהרש"א ז"ל במה שחשב דהאיסור דברייתא היינו הך דר"א ולפיכך הקשה מהא דמצינו ששאר חכמים אמרו דבר מסברא ובמח"כ תורתו הקדושה נעלמו ממאור עיניו דברי תר"י והרא"ש והרמב"ם והטור והב"י ז"ל שביארו להדיא האיסור בגוונא אחרינא מהאי דר"א וא"כ בע"כ ר"א מחמיר ע"ע הי' ואין קושיא על חכמים אחרים שלא רצו להחמיר. והיותר תמוה על המהרש"א דלפי דבריו לא אמר ר"א בשם רבו דבר שאינו מסברא אשר גם שאר חכמים לא עשו כן משום דזה לכ"ע אסור אבל מסברא שמצינו לשאר חכמים שאמרו גם ר"א אמר הגם שלא שמעו מפי רבו וא"כ מאי רבותי' וכדמוכח פשטות הסוגיא בפ"ב דסוכה דדוקא ריב"ז נהג כן וכך הי' נוהג ר"א תלמידו אחריו אבל שאר חכמים לא נהגו כן ע"ש ואיך יפרנס המהרש"א סוגיא זו. סוף דבר ד"ק של רבינו המהרש"א ז"ל תמוהים ומופלאים ולא זכיתי להבינם כי המה נגד משמעותא הש"ס והפוסקים וצע"ג:
אכן זה קשה לי טובא לכל הפירושים בהא דאיתא בפרק כיצד מברכין דף מ"ג ע"ב דאמר רב פפא הכי אמר רבא הלכה כב"ה וסיים הש"ס ולא היא לשמוטי נפשי' הוא דעביד וכבר התעוררו המפרשים איך הוציא ר"פ שקר מפיו ותי' הרמ"ע מפאנו ז"ל הובא בהגהות מהרי"ב ז"ל שם דר"פ ס"ל הלכה כב"ה מדעת עצמו אלא שממדת חסידות תלה הגדולה ברבו ומז"ה ז"ל בצל"ח שם פירש דברי ר"פ באופן שלא יהי' שקר ומ"מ אותה הלכה לא אמר רבא יעו"ש. וק"ל מאי מהני כל זה הלא עכ"פ עבר על דינא דברייתא שהאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם וכו' לפירוש הרא"ש ותר"י ז"ל, ואפי' לפי' הרמב"ם וסיעתי' ז"ל מ"מ ודאי אסור לומר בשם רבו דבר שאינו עפ"י דין וא"כ הניחא לפי' הרמ"ע אבל לפי' מז"ה ז"ל ולפשטות משמעות הגמ' הדק"ל. ואפי' לפי' הרמ"ע ז"ל הניחא אם נסכים להד"ח שהבאתי לעיל אבל לפ"מ שהוכחתי מפי' הרשב"ם בפע"פ דאפי' הלכה אמתית אין לאומרה בשם רבו אם לא אמרה מעולם קשה איך אמר ר"פ בשם רבא מה שלא שמע ממנו ודוחק לומר דמשום כיסופא התיר הדבר לעצמו וצ"ע. אמנם לפמ"ש הד"ח א"ש כמבואר ובפרט שכיוצא במה שפירש הרמ"ע מפאנו פירש גם מרן הכ"מ ז"ל בפ"ט ה"ג מהלכות ברכות לדעת הרי"ף ז"ל דהדין דין אמת אלא שלא אמרו רבא ע"ש. אשר ע"כ תמהני טובא על מ"ש במעדני יו"ט פ' כיצד מברכין סימן ט"ל אות ב' דמסתבר למחוק הגירסא ולא היא דדוחק לומר דר"פ יאמר דבר שאינו בשם רבא דאולי יטעו השומעים וינהגו כן ונמצא מכשיל את הרבים ע"ש. והלא הוא ז"ל עצמו הביא שם אות א' בסתם דברי מרן הכ"מ וא"כ לפי שיטתו בעצמו בדברי חמודות בפ' תה"ש דדבר נכון מותר לתלות באילן גדול הי' לו לפרש האי ולא היא דרבא לא אמרו אבל הדין דין אמת מסברת ר"פ וזה מותר לומר בשם רבו אף שלא שמעו ממנו ודברי המעיו"ט צ"ע. ואולם דברי מר"ן ז"ל שחלק על התוס' והרא"ש וסובר דגם הרי"ף גורס האי ולא היא אלא דמ"מ לא נדחה הדין רק רבא לא אמרו יעו"ש לא הבנתי. דהרי הרי"ף ז"ל כתב שם להדיא והלכתא כרבא דבתרא הוא הרי דס"ל דרבא אמרה ומזה הוכיחו התוס' והרא"ש ז"ל שהרי"ף לא גרס ולא היא דאי הוי גריס לי' הול"ל הלכה כב"ה דהרי רבא לא אמרו מעולם א"ו ס"ל דבאמת רבא פסק כב"ה ולפע"ד טעמי' דרבינו האלפסי ז"ל דלא גרס ולא היא היינו משום דס"ל דגם הלכה אמתית אסור לאומרה בשם רבו וכפי' תר"י והרא"ש בברייתא הנ"ל והאי דערבי פסחים מפרש כפי' הרשב"ם הנ"ל. ודעת מרן הכ"מ ז"ל במה שרצה לומר דהרי"ף גרס ולא היא צ"ע דבמחכ"ה אישתמיטתי' לשון הרי"ף שכתב דהלכה כרבא וגם הביא בסתם רבא אמר הלכה כב"ה:
אח"ז ראיתי במג"א סימן קנ"ו שכתב אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאומרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיני' עירובין דף נ"א ופסחים דף קי"ב ובסוף מס' כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וכ"ה בברכות דכ"ז ע"ש בתר"י וצ"ע עכ"ל. ותלי"ת שכיונתי לקושיא זו ממש בעובדא דפ' כיצד מברכין. אמנם במה שהרכיב המג"א סוגי' דעירובין עם ההוא דפסחים ונראה דהוי פשיטא לי' פירושא דהתלה באילן גדול שיאמר בשם רבו מה שלא שמע ממנו תמהני דרבינו המג"א ז"ל העלים אור עינו מפירוש הרשב"ם ז"ל שם וכמו שהעירותי למעלה על הד"ח. וע' במחהש"ק מ"ש דפי' תר"י מוכרח דא"א לפרש כפשוטו וכאשר התנהג ר"א דהרי ר"א נהג כן ממ"ח ורוב תנאים ואמוראים לא נהגו כן ע"ש וזהו כמו שקיימתי אנפשאי בס"ד אך לא ראה הרב בעל מחהש"ק דל דברי המהרש"א הנ"ל דהוי פשיטא לי' ההיפוך. ברם מ"ש במחהש"ק דניחא לי' להמג"א להביא מתר"י אף שבודאי ליכא לפרושי כפשוטו ע"ש. לפע"ד הי' המג"א ז"ל מוכרח להביא מתר"י דבלא דבריהם הי' אפשר לפרש כהרמב"ם וסיעתי' ושוב לא משמע כלל איסורא לתלות סברת עצמו ברבו מש"ה הביא פי' תר"י ודוקא לפירושם קשה. וכפי הנראה נעלם מעיני המחהש"ק ז"ל במחכ"ה פי' הרמב"ם וטור וב"י הנ"ל, וע' ב"מ דף ק"ט ע"א דאר"י וכו' ולאו מלתא היא ופי' התוס' בשם ריב"ן שלא אמר ד"ז מעולם אלא להפחידו אמר כן. ולפמ"ש צ"ע דהרי אסור כה"ג. וע' נזיר דף ט"ל ע"א ומאחר דלא תניא וכו' אר"פ אנא סברי וכו' וקשה איך הותר לו לומר משמא דברייתא מה שלא נאמר בה כלל. גם בב"ק דף י"א ע"ב לא מיני' וכו' לבתר דנפיק וכו' ע"ש וקשה איך אשתמטון מיני' דר"נ במ"ש לא מיני' כיון דבאמת אמר ר"א אפי' מיתמי וצ"ע. וע' מס' ע"ז דף נ"ח ע"א רש"י ד"ה דמי וכו' ומשום כיסופא קאמר הכי ועתו"ס שם. ולסיום הענין אעתיק לשון הספרי פרשת שופטים הובא בילקוט רמז תתקכ"א מנין למחליף דברי ר"א בר"י ודברי ר"י בר"א לומר על טמא טהור ועל טהור טמא שהוא עובר בל"ת ת"ל לא תסיג ע"כ וע' ספר חסידים סימן תקפ"ו: