נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא
בעזר יושב תהלה הופך קינה לגילה אכתוב חידושים במסכת מגילה · דף ט.
גמ'. הא רבנן הא רשב"ג. קשיא לי מאי אהני בהא והרי אכתי מ"ט דתרגום שכתבו מקרא שא"מ את הידים והרי אפי' לרשב"ג לא מצינו דקפיד קרא שיכתבו דברי' כהוותן אלא דמדכתיב יפת אלקים ליפת ודרשי' יפיותו של יפת ישכון באהלי שם כדאמר לקמן ש"מ ממילא דבשאר לשונות אסור כמ"ש בפ"י ובטו"א אבל לה"ק ודאי שרי אפי' במקום שכתוב תרגום. ותו דלרשב"ג דאמר שמותר לכתוב ספרים יונית משמע דכל התורה כתובה יונית וגם תיבות התרגום בכלל והשתא היאך אפשר דבכתבו מקרא אסור וכי גרע לה"ק מיונית. ועק"ל מעיקרא מאי פריך הש"ס וספרים נכתבין בכל לשון ורמינהו מקרא שכתבו תרגום וכו' והרי מצינן למימר ולטעמיך אפי' אם ספרי' אינם נכתבים אלא אשורית מ"מ תרגום שכתבו מקרא מ"ט א"מ אה"י וכה"ג הקשה הגאון בעל פ"י ז"ל בסמוך דמוקי לה במגילה והרי הלועז ששמע אשורית יצא א"כ חזינן דלה"ק מיקרי ככתבם וכלשונם אפי' למי שאינו מכירו ואמאי גרע תרגום שכתבו מקרא ותי' דקרא משמע שיכתבו באותו לשון ממש שכתבו אכנה"ג ודבריו נכונים במקומם אבל אינם מעלים ארוכה למה שהקשיתי דהרי בספרים לא נאמר שום מקרא דקפדינן על הלשון ממש ככתוב בתורה אלא דקרא ממעט שאר לשונות מלבד יונית אבל לה"ק במקום תרגום לא נתמעט וגם כאן שייך להקשות בסגנון קו' הרפ"י ז"ל שהרי גם במקרא יוצאין י"ח אפי' אם אין מבינים הלשון כמ"ש הר"ב הקדוש ז"ל בש"ע שלו הת"ת פ"ב סי"ב דבתורה שבכתב אם מוציא בשפתיו אעפ"י שאינו מבין אפי' פירוש המלות מפני שהוא ע"ה ה"ז מקיים מצות ולמדתם ולפיכך כל ע"ה מברך בה"ת בשחר לפני הפסוקים וכן כשעולה לס"ת עכ"ל וא"כ מ"ט לא יי"ח כשכתב מקרא במקום תרגום ועפ"י מ"ש עוד אח"כ וכל דבריו אינם שייכים לקושיתי גבי ספרים כמו שיראה המעיין. ונלע"ד דמסתבר להש"ס דאפי' למ"ד דספרים נכתבים בכל לשון מ"מ יגר שהדותא הכתוב מקרא גרע משום דבודאי קפיד קרא כאן לכתוב בשם שקרא לו לבן ומפני זה לא כתב בלה"ק רק תרגום ולא פריך אלא ממקרא שכתבו תרגום ומסיפא דבריי' עד שיכתבנו אשורית אבל במקום שכתוב תרגום פשיטא שאין לכתוב אשורית דכיון דכל התורה כתובה אשורית והכא כתב רחמנא בלשון ארמי קפידא איכא במילתא וטעמא נמי איכא כדפרישית וכמובן ולפיכך שפיר משני דכרשב"ג אתי' שאין הספרים נכתבין אלא בלה"ק מלבד יונית ואפ"ה תרגום שכתבו מקרא גרע וכאמור וק"ל:
כאן בתפלין ומזוזות וכו' מאי תרגום שכתבו מקרא איכא. כתב בפנ"י ויש לתמוה מעיקרא מאי סבר ויעו"ש מה שיישב. ולפ"מ שבארתי בסמוך בס"ד נלע"ד דמעיקרא קא סבר הכי דהרי בבריי' סתמא תניא והיכי סמיך אהא דנוקמי לה בתו"מ אלא דמשום דלאו לענין כתיבה לכתחלה מיירי וזה ידוע ממקום אחר דספרים נכתבים בכל לשון ותו"מ אינן נכתבין אלא אשורית כמבואר במשנה רק הברייתא מיירי לענין לטמא את הידים ממילא מובן דמ"ש מקרא שכתבו תרגום היינו בתפלין ומזוזות שאין לכותבם בשאר לשונות וא"כ מ"ש תרגום שכתבו מקרא מובן ג"כ דהיינו בספר תורה שיש בו תרגום ואפי' לרבנן א"מ אה״י כדפרישית לעיל ולק"מ דשפיר מוקי לה להא דמקרא שכתבו תרגום וכו' עד שיכתבנו אשורית בתו"מ ובבא דתרגום שכתבו מקרא איירי בספרים ואין בזה שום דוחק דהא לא נחית תנא לאשמעינן עיקר הדין של כתיבה בתחלה עד שיצטרך לפרש דבזה סמיך אמתניתין רק קמ"ל שאם לא כתב כל אחד כראוי לו א"מ אה"י ושפיר סתם מקרא שכ' תרגום ותרגום שכתבו מקרא והא כדאיתא והא כדאיתא אלא דהש"ס לא ניחא לי' לפרושי הכי ומקשה תו"מ מאי תרגום איכא משום דידע מאוקימתא יותר מרווחת דכאן במגילה שיש בה תרגום וכולא ברייתא מיירי בחדא גוונא וק"ל:
אר"י אף כשהתירו רבותינו וכו' ומשום מעשה דתלמי המלך. בס' יפה תואר על מדרש רבה ר"פ דברים הביא דברי ר' יוחנן דלקמן מ"ט דרשב"ג א"ק יפת אלקים ליפת וכו' וכתב ע"ז וז"ל וא"ת אם טעם דרשב"ג מקרא למה קאמר התם לא התירו אלא בס"ת ומשום מעשה דתלמי וכו' וי"ל דמדרבנן נאסר לשון יונית ומשום חומרא דלה"ק עדיף ובתר הכי התירו משום מעשה דתלמי עכ"ל. ובמחכ"ה תירוצו דחוק דלא מצינו שאסרו חכמים דבר זה ובפרט לשיטת הטו"ז הידועה דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאוסרו ודאי לא אסרו יונית שהתירה תורה בהדיא במקרא הלז דגם דרשת חז"ל בלישנא דקרא מיקרי מפורש בתורה לענין זה כמו שהוכחתי במ"א. ויש עוד לפקפק בזה אבל אין להאריך יען לע"ד הדבר ברור שא"צ לתירוץ זה וקושית הרב יפה תואר ז"ל מעיקרא ליתא דר"י אמר אליבא דרשב"ג כשיטת ת"ק דרבי יהודה דיליף מקרא אבל ר"י ודאי לית לי' דרשה דיפת אלקים ליפת וחכמים התירו מדעתם משום מעשה דתלמי וכמו שתפש בפני יהושע בפשיטות וכ' גם בטו"א ע"ש וז"פ:
וכתבו לו אלקים ברא בראשית. אפשר לומר דהנה תיבת בראשית לפי הפשט מיותרת דהי' סגי למיכתיב אלקים ברא את השמים וגו' ואנא ידענא דמדזכר זה בתחלה הי' בראשית הכל. ויש לפרש עפ"מ ששמעתי ביום ש"ק ר"ח אלול תרכ"ט לפ"ק מפי קדשו של מורנו הרב הצדיק כקש"ת מו"ה שלמה יעקב זללה"ה זי"ע האבד"ק לעשניב שדקדק בנוסח אתה יצרת עולמך מקדם דמלת מקדם מיותרת וביאר דהכונה כלפי המינים האומרים שהי' חומר היולי ובו נברא העולם ע"כ אומרים אתה יצרת עולמך מקדם ר"ל קודם לכל דבר שלא הי' אז שום חומר קדמון והשי"ת יצר הכל מאפס המוחלט ע"כ ודפח"ח. ולפ"ז נבאר גם תיבת בראשית וק"ל. אמנם הא לדידן המאמינים דמלבד סודות אין מספר גם לפי הפשט הנגלה לנו אין מלה יתירה בתורה אבל היונים יאמרו דלעולם הי' ח"ו חומר היולי אלא שכן דרכי הלשון בכתיבת קורות העולם להתחיל בראשית ברא וגו' ע"כ שינו וכתבו אלקים ברא בראשית את השמים וגו' דאין זה מדרכי הלשון הצח אם תיבת בראשית מסמנת הזמן כמובן ובע"כ יודו דהכונה אלקים ברא לפני כל דבר בלי שום היולי את הכל ובזה הוי סדר הדברים כראוי וק"ל. והר"י בעל העקדה ז"ל דקדק מדוע לא כתבה התורה כן והשיב לפי שלא נדע מציאותו רק מתוך פעולותיו והשיג עליו הרב בעל מעשי ה' וז"ל ובאמת גם חכמי האומות המודים מציאותו יתב' יודעים שאין ידיעתנו מציאותו רק מתוך פעולותיו והיה נקל מאד להבינם זה ומלבד זה לדעתי תשובת הר"י בעהע"ק בזה אינה נכונה שא"כ היל"ל בראשית ברא את השמים ואת הארץ אלקים שאז הי' מקדים לנו פעולותיו וכו' עכ"ל ובמחכ"ה ז"ל אין זו השגה ושתי קושיותי' אלו מתורצות חדא בחברתה דאטו רצה הר"י ערמאה ז"ל לבאר כן פשט הכתוב אתמהה ובודאי לפי הפשט מוכרח להיות כמו שכתוב בלי שינוי ואין נאות לפי דרך הלשון שיאמר תיבת אלקים בסוף המקרא כולו אלא דכונתו דמלבד הפשט הלא זה דרכה של תורה הקדושה לרמז בתוך דברי' גם ענינים פנימיים וכונות נסתרות ולכן גם פה רמזה דבר זה דמציאותו יתברך ניכרת מתוך בריאת שמים וארץ וכל צבאם וכאמור שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה אבל פשטות הכתוב ודאי לא על אופן זה יוסב ומש"ה לא נשתנה סדר הדברים הראוי לפי פשוטו וממילא לא היו יכולים להבינם זה שהרי אין להם ליונים מבוא לרמזי תוה"ק דלדעתם רק הפשט הנגלה הוא המובן מהכתוב וזולתו איזה רמז פנימי לא ירצה לשכלם כי לא נסה באלה והשער סגור בעד השגתם לבלתי בוא בחדרי תורה פנימה ולהבין עמקי רמזיה הנעימים ומש"ה הוצרכו לשנות בעבורם וא"ש והבן:
תוס' ד"ה ורב אשי. וקשה דהא בפכ"כ וכו'. עח"י הרשב"א והר"ן שם מ"ש בזה:
בד"ה אלקים. יש להזכיר הבורא בתחלה. ע' יערות דבש ח"א דרוש ב' מה שביאר דבריהם בטוב טעם: ע"ב.
גמ'. אר"א אר"י הלכה כרשב"ג ואר"א אר"י מ"ט דרשב"ג וכו'. יש לדקדק דאמתני' גופא הו"ל לר"י לפרושי טעמא דרשב"ג ולמה המתין עד שפסק הלכתא כוותי' וכה"ג דייק מז"ה ז"ל בצל"ח ברכות דף י"ד סוע"א וע' בחי' על משניות שם. ונלע"ד בס"ד דבלא"ה הי' אפשר לומר דלא דרשינן יפת אלקים ליפת והסברא שיהא אסור לכתוב ספרים בכל לשון היא משום דילפינן ממגילה כמ"ש בפ"י וההיתר שראו חכמים להתיר הוא משום מעשה דתלמי המלך כדעת רבי יהודה והא דפליגי רבנן ורשב"ג לענין שאר לשונות תליא בפלוגתא דרבי חנני' בן עקביא ורבנן במס' חגיגה דף כ"ג ע"א דתניא לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה ולא יעמוד מצד זה ויזרקם לצד אחר וכו' אחד הירדן ואחד שאר נהרות רחב"ע אומר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה ופירש"י ז"ל דר"ח בן עקביא סובר דכל מקום שגזרו חכמים על דבר ע"י מעשה שהי' לא גזרו אלא כדוגמת המעשה וכאותו דבר ע"כ והשתא רבנן דהכא כרבנן דהתם וסבירא להו דאפי' גבי היתרא הכי הוי דכיון דע"י מעשה דתלמי התירו לכתוב ספרים יונית התירו גם בשאר לשונות דמאי מעליותא דלשון יונית טפי משאר לשונות ורשב"ג סבר כר"ח בן עקביא דגם גבי גזירת איסור לא אסרו אלא כדוגמת מעשה שהי' וכ"ש גבי היתרא ומש"ה לא התירו אלא יונית בלבד וכמעשה שהיה והא דהתירו גם גבי שאר ספרים שיכתבו יונית אע"ג דמעשה דתלמי בלשון יונית לא היה אלא בספר תורה לחוד ה"ט משום דלא מסתבר להקל בס"ת מבשאר ספרים כמ"ש בטו"א יעו"ש וכה"ג אמר בגמ' במס' שבת דף ס' ע"ב ואפי' לרחב"ע דאמר לא אסרו וכו' ה"מ ירדן דשאני משאר נהרות אבל יו"ט ושבת כי הדדי נינהו ע"ש וא"כ ה"נ הכא גם לרחב"ע אם התירו בס"ת כ"ש בשאר ספרים דעכ"פ לענין קולא שבס"ת כי הדדי נינהו אבל בשאר לשונות לא התירו והוי א"ש שיטת רשב"ג. אבל השתא דרבי יוחנן הכריע ההלכה כרשב"ג א"א למימר דפליג עם רבנן בפלוגתא הנ"ל דא"כ הי' ראוי להיות הלכה כרבנן שהרי גם התם אין הלכה כר"ח בן עקביא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות פרה אדומה פ"י ה"ג א"ו דלא תליא במעשה דתלמי המלך וע"כ הוצרך רבי יוחנן לפרש מ"ט דרשב"ג דכתיב יפת וגו' דבפירוש שרי קרא יונית וממילא מוכח איסורא דשאר לשונות ורבנן לא דרשי קרא ומותר בכל. ומה"ט נמי אין הלכה כרבי יהודה דס"ל שהתירו משום מעשה דתלמי ובס"ת דוקא דאילו היו מתירים מה"ט גם בשאר ספרים היו מתירים דלא בעינן כמעשה שהי' ודו"ק:
ואל תשיבני הרי עדיין י"ל טעמא דרשב"ג משום דס"ל דאפי' לרבנן דרחב"ע דוקא גבי חומרא לא בעינן כדוגמת מעשה שהיה אבל הכא לא התירו שאר לשונות אגב יונית ומש"ה הלכתא כוותי' והא דלית הלכתא כרבי יהודה הוא משום דלא עדיפי שאר ספרים מס"ת והוי דומי' דשבת ויו"ט דכי הדדי נינהו כנ"ל. דז"א דמסתבר לי' לרבי יוחנן דא"א לומר שהתירו יונית ולא שאר לשונות דהוי כי חוכא ואיטלולא דבמה יפה כחו של לשון יוני יותר משפות אחרות וע"כ אם הוצרכו להתיר יונית ע"י מעשה שהי' ראוי שיתירו גם שאר לשונות בלתי אם רשב"ג סובר כרחב"ע דבעינן דוגמת מעשה שהיה ולא אסרו רק בירדן ובספינה אע"ג דגם בנהרות אחרים ובזריקה מצד זה לחבירו יש אותו החשש וע"כ שפיר גם הכא לא התירו אלא יונית אבל א"כ א"א למיפסיק הלכה כמותו ומש"ה מפרש ר"י טעמא מדרשה דקרא דלשון יוני משובח לענין זה וא"ש:
יפיותו של יפת יהא באהלי שם. כתב רבינו המהרש"א ז"ל בחד"א וה"נ אמרינן בסוף סוטה ובסו"פ מרובה בא"י לשון סורסי למה אלא אי לה"ק אי לשון יוני וכו' ולמאי דפריך התם מחכמת יון דאסירא ולא ידע לפלוגי בין חכמת יונית ובין לשון יוני הוי מצי למיפרך ממתני' דהכא דמוכחא דלשון יוני שרי עכ"ל. ובעניותי לא זכיתי להבין מה מקום לקושיא זו על הש"ס דהתם והרי הכא מדין תורה איירינן דקרא מתיר לכתוב ספרים יונית ורשב"ג אף שבימיו כבר הי' אסור ללמד את בנו יונית מ"מ הרי לא בא להתיר יונית כ"א עיקר מטרתו לחלוק על ת"ק שמתיר שאר לשונו' ואיהו פליג עלי' ואסר וכדי שלא ימצא הת"ק ראי' לדבריו ממה שנודע שרבותינו התירו כתיבת ס"ת בשפת לועז ע"כ אמר אף בספרים לא התירו אלא יונית אבל שאר לשונות לא התירו ולעולם בימי רשב"ג לא הי' דין זה במציאות כיון שגזרו על לשון יונית והא דהתירו אחר מעשה דתלמי המלך משום דעדיין לא גזרו דתלמי קדים טובא למלכי בית חשמונאי שבימיהם היתה מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס דעי"ז אמרו ארור אדם שילמד לבנו חכמת יונית ואפי' לפמ"ש הגאון מהריעב"ץ ז"ל בהגהות הש"ס דאין זה תלמי פילאדעלפיאוס אלא תלמי אחר הוא זה ע"ש מ"מ יכול להיות דקדים לאותה מעשה ובימיו לא גזרו עוד על חכמת יונית ואי משום דרבי יהודה אמר אף כשהתירו רבותינו וכו' מ"מ אין ראי' שבימיו הי' מותר רק דינא קמ"ל דעכ"פ מעיקר הדין מותר ס"ת לכותבו יונית ולעולם מאותה גזירה ואילך דלימוד לשון יוני אסור ממילא א"א לכתוב ס"ת יונית וע"כ לא הי' הש"ס מוצא מקום להקשות ממתני' אך מדברי רבי שאמר בא"י או לה"ק או ל"י ומדברי רשב"ג שהעיד על בית אבא שהילדים למדו לשון יונית וגם חכמת יונית ואיצטריך לשנויי דלשון יוני שרי וגם חכמת יונית הותרה לשל בית ר"ג אבל מהכא לק"מ. ואפשר דהמהרש"א ז"ל נתכוין לסברת הטו"ז הידועה ומש"ה כתב דהוי הש"ס מצי להקשות מכאן דדרשינן קרא מפורש דמוכח מיני' דלשון יוני מותר ואיך היו יכולים חכמים לאסור מה שהתורה התירה להדיא ובהכי ניחא מה שהמהרש"א העמיד דבריו אלה הכא ולא במתני' דהתם הו"ל להתעורר בזה אלא דעיקר קושיתו מדרשת הכתוב יפיותו וכו' אלא דקשה הדבר לאומרו שבסתימת דבריו כיון רבינו המהרש"א ז"ל לשיטת הטו"ז וגם לישנא דהוי מצי למיפרך ממתני' דהכא לא משמע הכי וצ"ע:
מתני' אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים וכו'. הרמב"ם ז"ל בפ"ד הט"ו מה' כלי המקדש כתב שאין מושחין כ"ג אלא ביום שנאמר ביום המשח אותו וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום וכתב ע"ז מרן הכ"מ ז"ל דאפשר דיליף לה מדאיתקיש משיחה וריבוי אהדדי אמנם ש"ב הגאון בעל עזרת כהנים זצ"ל כתב בתוספות העזרה פרשת צו דנפקא לי' לרבינו מדתנן אין בין משוח וכו' הא לענין ביום זה וזה שוין ע"כ. ובמח"כ לפע"ד לא נהירא דאם כדבריו ז"ל הו"ל להגמ' כאן למימר הא לענין פר יוה"כ ועשירית האיפה ומשיחה וריבוי ביום זו"ז שוין א"ו דממתני' אין ראיה משום דלא מיירי אלא אחר שנעשו כהנים גדולים דאז אין בין משוח בשה"מ למרובה בגדים וקדושת שניהם שוה אבל לא מיירי בזמן שנעשו כה"ג אם יש למשחם ביום או בלילה וע"ד שכתבו התוס' לעיל במתני' דאין בין נדרים לנדבות דאיירי בקרבן שהופרש כבר ולכן העיקר כדברי מר"ן ז"ל:
גמ'. הא לענין פר יוה"כ ועשירית האיפה זה וזה שוין. פי' רבינו חננאל ז"ל ועשירי' האיפה כדכתיב זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו ומפורש בתו"כ שכל כהן מביא עשירית האיפה מדכתיב ובניו מרבינן אפי' הדיוטות וכ"ש מרובה בגדים עכ"ל, ובעניותי לא זכיתי להבין דא"כ מאי אריא מרובה בגדים שאין בינו ובין כהן המשיח לענין זה והלא גם כהן הדיוט מביא עשירית האיפה. אבל הדבר ברור דהכא לא מיירי ממנחת חינוך דגם הדיוט מביאה ביום שמתחנך לעבודה אלא מיירי ממנחת חביתין שמביא כה"ג בכל יום ובזה השוה מרובה בגדים משא"כ הדיוט וזה פשוט מאד ודברי ר"ח ז"ל צריכים לי תלמוד:
שני כל מצות כהונה גדולה עליו. בס' באר שבע במס' הוריות דף י"ב ע"ב כתב נראה דלישנא דכל מצות וכו' כולל שני דברים וכו' יעו"ש כל לשונו וכפי הנראה נשמט מהדפוס זכרון דברים שהוא ממש לשון מרן הכ"מ ה' עיוה"כ פ"א ה"ג וע"ש שיישב בזה לשון הרמב"ם. ואולם ראיתי להרב המאירי במס' יומא דף י"ב ע"ב שכתב ושני כל מצות כה"ג עליו הן לאיסור טומאת קרובים ולאי' נישואי אלמנה ולעבוד בשמנה בגדים וכו' אין בין זה לזה אלא פר יוה"כ ועשירית האיפה שבכל יום וכו' ומ"מ לכתחלה לא יעבוד מפני הקנאה ואם עבד בשמונה כשר בארבעה פסול עכ"ל. ולמדתי מדבריו ז"ל דמ"ש הרמב"ם ז"ל מצות כה"ג עליו היינו מדאוריתא וסיים שאינו עובד מדרבנן וא"ש. ובהכי ניחא גם בהלכות שגגות פט"ו ה"ז דכונת רבינו מדאורייתא אין בין המשמש לכהן שעבר וכו' ולא חש לכתוב דמדרבנן יש ביניהם משום שסמך על מ"ש בה' עיוה"כ ומיושב קושיא שניה של הלח"מ שם. ועוד למדתי מדברי הרב המאירי ז"ל דאם עבר בארבעה עבודתו פסולה וכמ"ש במראה הפני בהוריות פ"ג ה"ב ע"ש. והא דמוקי הש"ס סיפא כר"מ משום דקים לי' דמתני' גם בדרבנן איירי וכמש"ל במתני' דא"ב יו"ט לשבת יעו"ש:
רי"א רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי. כבר העיר בטו"א שלא נזכר הכא אוקימתא דרבא דמתני' ר"ש וכדאי' במס' הוריות. ולפ"מ שבארתי לעיל דמשניות דאין בין לא איירי בפלוגתא מלבד במקום שאין לו חילוק אחר י״ל דכונת רב יוסף דרבי בפלוגתא לא מיירי ומש"ה ברישא שלא הי"ל שום חילוק אחר נסיב לה אליבא דרבנן דמחולקין בפר הבא עכה"מ אבל בסיפא לא הזכיר רק חילוק שהוא אליבא דכ"ע ולא מה שאינו לשיטת ר"מ ומש"ה לא הביא כאן אוקימתא דרבא דמתני אתי' כר"ש משום דבפלוגתא ל"מ ואיך נאמר דלר"ש דוקא מיתניא משא"כ בהוריות מקור מקום דינים אלו נקיט שפיר אליבא דר"ש דהתם לא קפיד למינקט אליבא דכ"ע. ובהכי ניחא קושית הטו"א מדרבי יוחנן אדר"י ועפ"י שהקשה ג"כ זה ובא לידי ישוב יעו"ש אבל לפי האמור אין סתם משנה דהכא כר"מ אלא רק משום דבפלוגתא ל"מ נקיט הכי וק"ל:
מתני'. אין בין במה גדולה וכו'. עטו"א מ"ש בזה ונתכוין לדעת התוי"ט יעו"ש:
זה הכלל וכו'. בתוי"ט כתב על פי' הרע"ב משמי' דגמרא דכל שהוא כעין פסחים קאמרה רישא וז"ל דהא קתני סיפא כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה הא בגדולה קרב והיינו דאיתא בזה הכלל עכ"ל. משמע כונת דבריו דהיינו דבא זה הכלל לאתויי תמידין ומוספין דלא תימא פסחים דוקא. ומן התימה על רבינו התוי"ט ז"ל דבמס' תרומות פ"ז מ"ד חשב זה הכלל דמתניתין בין אותם שאינם מלמדים כלום רק לסימנא בעלמא נקטי' ע"ש והוא סותר למ"ש כאן דאתי' לרבויי כעין פסחים. וחידוש על הגאון בתוס' ראשון לציון שרמז במשנתנו להתוי"ט דהתם ולא הרגיש שסותר לדבריו ז"ל הכא:
גמ'. פסחים ותו לא. לכאורה לפמש"ל בשם התוי"ט דהיינו דאיתא בזה הכלל א"כ מאי קושיא והרי כך הוא דרכו של תנא בכמה דוכתי דברישא מפרש איזה פרט והדר מרבה עוד דברים בזה הכלל וה"ה הכא תני פסחים והדר מפרש זה הכלל לאתויי גם תמידין ומוספין. ונ"ל דמש"ה פירש"י ז"ל דקס"ד דאף חובות צבור שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעיר ע"ז היו קרבין בה. וע"כ שפיר פריך דברישא היל"ל חובות צבור סתם ויהיו גם תו"מ בכלל ובסיפא ירבה חובות צבור שאין קבוע להן זמן משא"כ השתא דקאמר פסחים ותו לא סגי לאתויי בזה הכלל תו"מ והרי וכל שאינו לא נידר ולא נידב משמע להדיא גם שעיר ע"ז וכיו"ב ואהא משני אימא כעין פסחים דמש"ה דייק ברישא למיתני פסחים כדי לגלות אסיפא דלאתויי תמידין ומוספין כעין פסחים אבל לא חובות צבור שאין קבוע להן זמן משום דבאמת הללו הכא והכא לא קרבי ואילו הוי נקיט ברישא גם תו"מ היינו מרבין בסיפא גם חובות צבור שאין להן זמן קבוע דאל"כ לאתויי מאי מש"ה קתני פסחים ואי לאו סיפא ה"א פסחים ותו לא קמ"ל זה הכלל שאר קרבנות צבור ובלבד שיהיו כעין פסחים לאפוקי שעיר ע"ז וכיו"ב ומתני' ר"ש היא. ובהכי ניחא מה שהעיר בחי' מהרש"ש על רש"י ז"ל דלדבריו העיקר חסר בדברי התרצן ומדוע לא פירש כפשוטו דקושית המקשה היתה מתמידין ומוספין יעו"ש. ולפמ"ש א"ש דלא הוי ניחא לרש"י ז"ל לפרש כפשוטו משום דזה הכלל מרבה תו"מ ואין כאן קושיא אלא דמקשה משאר חובות צבור לפ"מ דקס"ד וכדפרישית וק"ל:
מתני'. אוכלין קדשים קלים וכו' ק"ק נאכלים וכו' הדקדוק מבואר דמעיקרא נקט אוכלין והדר נקט נאכלין וע' בקול הרמ"ז וב"ד ושול"ד מ"ש בישוב הלשון ובעיני נראה דתנא אקרא קאי דהא דקדשים קלים נאכלים בכל הרואה יליף לה בזבחים מפן תעלה וגו' אבל אתה אוכל בכל מקום אשר תראה הרי תלה הכתוב הדבר בהאדם המעלה והאוכל וכן מה שבירושלים אוכלים קדשים קלים לפנים מן החומה גמר לה בפרק איזהו מקומן דף נ"ה ע"א מדכתיב ואכלתם אותה במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש אפקה למחנה לויה הדר כתיב תאכלו במקום טהור אפקה למחנה ישראל ע"ש הרי דקרא תלי הכל בהאוכלים ואולם הא דקדשי קדשים בעו לפנים מן הקלעים מבואר בקרא דפרשת צו מצות תאכל במקום קדוש הרי נקיט החטאת שהיא תאכל במקום קדוש אלא דהדר מפרש בחצר אהל מועד יאכלוה וכן באשם כתיב במקום קדוש יאכל וכמ"ש בתוי"ט זבחים פ"ה מ"ה ולא כהרע"ב שם שלמדו מבקדש הקדשים תאכלנו יעו"ש והשתא גם באשם נקיט קרא בפ' צו דקדים בלשון נפעל על האשם שיהא נאכל במקום קדוש ומש"ה גם התנא דייק בלישני' ונקיט גבי קדשים קלים שאוכלים אותן בכל הרואה ולפנים מן החומה וגבי קדשי קדשים נקיט שנאכלין לפנים מן הקלעים וק"ל:
תוס' ד"ה אין בין כהן משיח. אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור וכו'. בגליון הש"ס רמז לרש"י ותוס' בקידושין דף ל"ו ע"ב וע"ש דדעת רש"י ז"ל מפורש להדיא דגם פר של צבור בעי כהן משיח גם בטו"א רמז לזה וחיבר שיטת רש"י עם הריב"א בדעת אחת יעו"ש. ותמהני על הרב בעל באר שבע ז"ל בהוריות דף י"א ע"ב שביאר מ"ש רש"י שם פר העלם דבר דהיינו של כהן משיח ודחה דברי התוס' במה שחשבו דכונת רש"י ז"ל על פר של צבור ושם דף י"ב ע"ב מחק מדברי רש"י מש"ש להדיא פר העלם דבר של צבור יעו"ש ולא ידעתי מה יענה לפירש"י בקידושין שם שכתב להדיא פר העלם דבר של כהן משיח ושל צבור ועל שניהם סיים דלמעוטי הדיוט וכפי הנראה אשתמיטתי' במחכ"ה דברי רש"י ז"ל אלה ועשעה"מ הלכות עבודת יוה"כ פ"א ה"ג: