נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא
בעזר יושב תהלה הופך קינה לגילה אכתוב חידושים במסכת מגילה · דף ח.
מתני', אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל וכו'. כתב בטו"א ברפ"ד דנדרים מוקי לה באומרי הנאה המביאה לידי מאכלך עלי אבל בנודר ממנו מאכל אינו אסור אלא במאכלו לבד עכ"ל ועח"י הרשב"א שם שכתב ומסתברא דדוקא אומר הא התם המדיר מאכל אינו אסור אלא במאכל ומותר ללעוס חטים וליתן ע"ג מכתו ואם אמר הנאת מאכל אסור אפי' ללעוס חטים ואכתי אינו אסור בדריסת הרגל וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש דלא חשיב לי' הנאת מאכל אלא גורם דגורם הוא וכשאמר הנאה המביאה לידי מאכל נאסר הכל עכ"ל ומשמע דגם ללעוס חטים אסור אמנם הר"ן ז"ל חולק ע"ז יעו"ש וכן פסק מרן ז"ל ביו"ד רס"י רכ"א דמותר ללעוס חטים וליתן ע"ג מכתו בלתי אם אמר הנאת מאכלך עלי ע"ש. ואולם הרע"ב ז"ל רפ"ד דנדרים פי' דמודר מאכל דתנן במתני' הוא שיאמר הנאת מאכלך עלי קונם וכבר העיר עליו רבינו התוי"ט שם שיש לתמוה שכתב אוקימתא דלא קאי בגמ' משום דאם אמר כן לא משמע אלא הנאה מגוף המאכל כגון לעיסת חטים ליתן ע"ג מכתו ומסיק רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכל ע"ש. ותמהני שלא ראה התוי"ט ז"ל דגם בפיה"מ להרמב"ם שם כתב המודר מאכל הוא שיאמר לו הנאת מאכלך עלי והוא ממש כפי' הרע"ב ונראין הדברים שהרע"ב ז"ל נמשך בזה אחר הרמב"ם ז"ל. ומצאתי אח"ז בספר נדרי זריזין שהרגיש בזה על הרמב"ם מדעתא דנפשי' ונעלם ממנו שכבר התעורר התוי"ט על הרע"ב שכתב כמו הרמב"ם, אכן בירושלמי כאן ובנדרים מייתי רק אוקימתא דרשב"ל ומסייע לי' מתניא דבי רבי יעו"ש ובודאי ע"ז סמכו הרמב"ם והרע"ב ז"ל כדרכם בכמה דוכתי לפרש כהירושלמי. וכעת ראיתי בקול הרמ"ז ובהין עשיר שניהם לד"א נתכוונו להביא הירושלמי ומפרשי גם בבבלי דלא נאיד מאוקימתא דרשב"ל אלא דמפרש לה והיינו דלא אמר אלא אמר רבא ובשושנים לדוד הסכים לדבריהם והוא ז"ל הביא גם פיה"מ להרמב"ם עיי״ש. אך תמהני מה יענו לדברי הרמב"ם בחיבורו רפ"ו מהלכות נדרים שכתב האומר לחבירו הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עלי וכו' הרי זה הנאסר לא ישאל וכו' ומשמע דדוקא באומר כן אבל באומר הנאת מאכלך עלי אינו אסור באותן הדברים ואי איתא דגם בשיטת גמרא דידן פירש המסקנא כשיטת הירושלמי הו"ל למיפסק בחיבורו ג"כ הכי דאפי' באומר הנאת מאכל יאסר לשאול כלים שאין עושין בהן או"נ במקום שמשכירין כיוצא בהן או כלים שעושין בהן אוכל נפש אפי' במקום שאין משכירין א"ו דפירש הסוגי' כפשוטה דרבא נאיד מאוקימתת רשב"ל אך בפירוש המשנה לא דייק רבינו ז"ל אליבא דדינא ופי' כהירושלמי וזה מורה דלא כהרמ"ז ז"ל ודעמי':
גמ'. דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי אמר רבא הא מני ר"א וכו'. רבינו מאורנו הר"ן ז"ל רפ"ד דנדרים כתב אפי' ויתור מה שדרכן של מוכרים לוותר ללוקחין וכו' אסור במודר הנאה ואע"ג דהוי זבינא דראמי על אפי' הלכך דריסת הרגל אסור אע"ג דלא קפדי בה אינשי אסור במודר הנאה אבל רבנן דפליגי עליו סברי דכל היכא דלא אסר עליו אלא הנאתו כי האי גוונא לא מיקרי הנאה דכיון דמידי דלא קפדי בה אינשי הוא אין זה קרוי נהנה מחבירו עכ"ל. והשיב עליו בטורי אבן וז"ל וקשה לי ע"ז אטו באיסור הנאה מידי דלא קפדי מי שרי הא תנן בפ"ג דע"ז גבי אשירה לא ישב בצלה ולא יעבור תחתי' וה"נ משמע בפ"ב דפסחים דאסור לישב בצלו של היכל גבי ריב"ז שישב בצלו של היכל ודרש ואמר התם דקול ומראה וריח של קודש אסור והא כל אלו לא קפדי דהא לא מחסר לה בהא אפ"ה באי' הנאה אסור עכ"ל. ולולא דבריו של האי אריה דבי עילאי הייתי אומר דאין כאן מקום לקושיא כלל דהנושאים אינם דומים ושאני שתים אלה שהביא לסתור דברי הר"ן ז"ל דהרי באשירה ודאי מה שאסורה בהנאה לאו מטעמא דמחסר לה נגע בה הס כי לא להזכיר דיש קפידא על פגמה של ע"ז והרי אדרבה חובה להרסה ולכלותה והאלילים כליל יחלוף אבל כל הטעם הוא מפני שהתורה אסרה לבן ישראל להגיע אליו הנאה ממציאות ע"ז ומפסלי עבודתה וע"כ מה לי הנאה המחסרת אותה או הנאה שאינה מפסדת לה מאומה והעיקר הוא שלא יהי' לנו הנאה מהון הע"ז וממשמשיה ולפיכך גם הנאה דלא מחסרא ולא קפדי בה ג"כ אסורה אע"ג דלא מקריא הנאה ממש מצד הע"ז שהיא אינה נותנת משלה כלום מ"מ הנאה ע"י הע"ז עכ"פ הוי. וה"ה נמי בהקדש אם גם אמת נכון הדבר דקפיד רחמנא על הפסדו וחסרונו מ"מ מה שאסרה ההנאה לא מפני זה הוי אלא דעפ"י דרכה של תורה אין ליהנות מן ההקדש וע' במשנה רפ"ה דמס' מעילה דאם לבשה טבעת או שתתה בכוס של הקדש אעפ"י שלא פגמה מאומה אפ"ה מועלת יעו"ש והיינו משום דלא קפדה תוה"ק דוקא שלא יהא נתינה מצד ההקדש רק העיקר שלא יהנה האדם מן ההקדש ומה שמצדו הוי הנאה אסור אף דמצד ההקדש לא מקריא הנאה דלא קפיד הקדש אהא שאינו חסר כלום אבל כבוד הקודש הסתר דבר הנאה מההדיוט משא"כ הכא במודר הנאה שחבירו הדירו שלא להנאות אותו וא"כ ודאי לא הדירו אלא על מה שמקפיד נגד איש אחר אבל מילתא דלא קפיד בה לא הדירו מיני' דמאי איכפת לי' הלא זה נהנה וזה לא חסר וע"כ אמרינן מכח אומדנא דדבר כזה לא אסר עליו ואע"ג דמכל הנאותיו הדירו מילתא דא השאיר בידו לעשות כרצונו ולולא הותיר לו שריד כמעט כסדום היה דזו היא מדת סדום שלא יהנה חבירו במקום שהוא אינו חסר מאומה וגם אם אסר על עצמו בנדר שלא יהנה מחבירו מ"מ אדעתא דמילתא דלא קפדי בה אינשי ודאי לא נדר משום דעיקר הנדר הי' שאין לו להנאות את חבירו או שלא יהנה הוא מחבירו ואולם דבר שאינו מקפיד עליו וכל אדם רשאי לעשות בו כחפצו וזה לא נדר דכל נדרו הי' על דבר שמצד המהנה הוי נתינה אבל מילתא דלא קפדי אינו הנאה מצד הנותן רק מצד המקבל הוי הנאה וע"ז לא הדירו. ומש"ה יפה כתב הר"ן דכיון דמילתא דלא קפדי בה אינשי הוא אין זה קרוי נהנה מחבירו ודקדק הר"ן ז"ל בדבריו העמוקים והמתוקים דלא מיקרי נהנה מחבירו ולהורות נתן בזה דהנאה שפיר מקריא אבל לא מיקרי נהנה מחבירו משום דחבירו לא אהנהו כלום ודוק ולפע"ד הוא ברור ונכון בישוב דעת הר"ן בס"ד. ושוב ראיתי מה שסיים הטו"א וז"ל ומדברי הרשב"ם בפ"ג דב"ב משמע דמידי דלא קפדי הו"ל הפקר וכו' ואולי הר"ן ג"כ כיון לזה אלא שא"כ לא הי' לו לסתום דבריו ביותר עכ"ל והוא כעין מה שבארתי אבל לפ"מ שהעירותי על דקדוק לשון הזהב של הר"ן ז"ל נסתלקה מעליו תלונת רבינו הטו"א ז"ל שהרי לא סתם דבריו ביותר וגם לא במועט ונהפוך הוא דדייק טובא במ"ש שאין זה קרוי נהנה מחבירו ומוכח להדי' דמקריא הנאה אך לא נהנה מחבירו כמבואר ואפי' אי יהיבנא לי' לרבינו הטו"א דמטעם הרשב"ם ז"ל בתורת הפקר קאתי עלה הר"ן ז"ל מ"מ דייק בלישני' שאינו נהנה מחבירו משום דלאו דידי' הוי אלא דהפקר וק"ל, גם מה שהעיר בטו"א על פי' הרשב"ם ממאי דמשני הכא הא מני ר"א היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה והלא מה ענין הפקר דדריסת הרגל לגבי ויתור עיי"ש לפ"מ שהסברתי ניחא דגם ויתור שרי לרבנן מטעם הנ"ל דאע"ג דלגבי המקבל מיקרי הנאה אבל מצד חבירו אין זה קרוי נהנה מחבירו דכיון דלא קפיד עלה גבי אינשי אחריני אינו מצדו שום נתינה כלל. ומה שהקשה עוד בטו"א על הרשב"ם דאין הפקר אלא כשמפקירו לכל אדם ע"ע כבר יישבתיו היטב בחידושי על משניות רפ"ו דפאה עפ"י דברי מז"ה ז"ל בנוב"י יעו"ש:
ועד"ז נלע"ד ליישב הסתירה המפורסמת דבפ"ק דקידושין דף ז' ע"א מסיק בגמרא באמרה הילך מנה ואקדש אני לך אם אדם חשוב הוא מקודשת דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא לי' נפשה וכן לענין ממונא ובפרק הזהב דף מ"ז ע"א איתא במה קונין רב אמר בכליו של קונה דניחא לי' לקונה דלהוי מקנה קונה כי היכי דליגמר וליקני לי' ולוי אמר בכליו של מקנה משום דבההיא הנאה דקא מקבל מיני' גמר ואקני לי' ומסיק כתנאי וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו גאולה זו מכירה תמורה זו חליפין וכו' מי נתן למי בועז נתן לגואל רבי יהודה אומר גואל נתן לבועז והוכיחו שם התוס' דהלכתא כרב וכת"ק דבריי' וע' בחידושי שם שהבאתי ג"כ ראי' לזה, והתעוררו כל אנשי חיל הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל דקשיא לרב (מה שהקשו שם גם על לוי בארתי בחידושי שם ליישב יעו"ש) לפ"מ דקיי"ל בקידושין דבאדם חשוב הויא קבלתו נתינה א"כ גבי חליפין אמאי לא סבר רב עכ"פ אם הקונה הוא אדם חשוב שיועיל בכליו של מקנה וזו קושיא רבה צריכה לפני ולפנים ורבותינו הראשונים ז"ל האריכו בחידושיהם בזה ומה שתירצו הרשב"א והר"ן דבמתנה ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בכך יפה השיב ע"ז הגאון בעל המקנה ז"ל דא"כ כשנותן הסודר לגמרי יועיל יעו"ש ומה שתירץ המקנה לקושית הראשונים אשיב עליו אי"ה בהמשך דברינו ועקצה"ח סימן ק"ץ סק"ד מ"ש בזה. ואולם ע"ד שכתבתי יש להסביר גם בענין הלז כן והי' העקוב למישור דרב ס"ל דקבלת מתנה של אדם חשוב הוי הנאה לנותן אבל לא נחשב שהמקבל נתן לו דבר שהרי לא נתחסר כלום ומצדו אינו שום נתינה אך מצד הנותן הוי קבלת הנאה שהי' צריך ליתן פרוטה למי שיפייסו שיקבל ממנו וזה פשוט א"צ לראי' והמשכיל עיניו תחזינה מישרים שהסברא נכונה, ומעתה א"ש טובא דבקידושין הרי א"צ שיהי' הכסף של בעל דוקא דגם הילך מנה והתקדשי לפלוני מהני מדין עבד כנעני כמבואר בסוגיא שם וכן לענין ממונא היכא שקונה בתורת כסף ומש"ה גם בנותן לאדם חשוב מהני דכיון דבמה שנוטל זה מידה גורם לה הנאה השוה פרוטה שפיר מקודשת אע"ג שלא מידו נתנו לה מ"מ כיון דמטיא הנאה לידה סגי דלא גרע מאלו נתן לה אחר שמקודשת לזה או בממונא אם נתן המוכר לאדם חשוב הלה קונה בתורת כסף משום דלא בעי שהלוקח דוקא יתן דגם בנתנו אחרים סגי. משא"כ בחליפין דלרב בעי כליו של קונה דע"י הנתינה של הסודר הוא קונה החפץ מיד המקנה וע"כ לא מהני בכליו של מקנה דאע"ג דבאדם חשוב הוי הנאה למקנה מ"מ לא חשיב כליו של קונה דאותה הנאה הוי ממילא ע"י הנטילה של הקונה אבל לא נתחסר דבר מהונו ואיך יקרא זה נתינה של הקונה ואנן בעינן גבי חליפין דוקא נתינת הקונה ולא מהני נתינת אחרים כמו בכסף דסגי בדמטיא הנאה ליד המקנה. ואל תשיבני הרי קונין בסודר של אחרים וא"צ שיהי' של הקונה דוקא כמבואר בש"ע חו"מ סימן קצ"ה ס"ג. שהרי כבר פירש בתשובה להרמב"ן סימן ק"א הובא ביתה יוסף שם וז"ל דאין קונין אלא בכליו של קונה והיינו דקרינן לי' חליפין שזה כמחליף נכסיו בסודר זה של קונה ומה שאנו קונין בסודר של אחרים שבעל הסודר מקנה סודרו לקונה אבל זה שתפש בכנף חבירו שלא מדעתו לא עשה כלום עכ"ל גם הריטב"א בחידושיו בבבא מציעא כתב וז"ל כתב גאון ז"ל וכו' תקינו לי' למיקני בכלי שאינו של קונה וכו' וההוא טעמא דליהוי קונה אפי' בכלי שאינו של קונה איתי' דקיי"ל דזכין לאדם שלא בפניו ואפי' א"ל מקנה קני ממני דלאו שלוחו של קונה הוא קנה עכ"ל הרי להדיא כמ"ש דבעי דוקא של קונה וסודר של אחרים הוא מטעם זכי' בשביל הקונה. וא"כ באדם חשוב דהוי רק הנאה לנותן אבל אינו נתינה משל קונה המקבל ע"כ לא מהני בחליפין ולא דמי לקידושין דסגי בנתינת אחרים אם רק מטיא הנאה לאשה ודוק היטב כי זה נכון מאד בישוב קושית כת הקודמין בס"ד. וע' יד המלך פ"ה ה"א מהלכות אישות מ"ש נגד דעת המשל"מ בענין חולנית שנתקדשה באיסורי הנאה והעלה אא"ז ז"ל דאע"ג דהיא מותרת ליהנות מ"מ כיון דלדידי' אסור אין כאן נתינה דכל איסורי הנאה אינן ברשותו של אדם א"כ הנאה זו לא באה להאשה מחמת המקדש והוי כניהנית מכח אדם אחר או מן ההפקר ובכגון זה ודאי אינה מקודשת יעו"ש מה שהאריך בזה. ולפי המבואר לא זכיתי להבין ד"ק של אא"ז הגאון ז"ל דהרי בקידושין לא בעינן שיגיע לה ההנאה מכח המקדש דגם בנתן לה אחר מהני וכן באדם חשוב שקבל ממנה הגם שאינו נחשב נתינה מצדו ולהכי בחליפין לא מהני מ"מ כיון דלדידה הוי הנאה מקודשת וא"כ גם באי' הנאה אם היא חולה שיש בה סכנה ומותרת ליהנות שפיר מהני אף שאינו ברשותו של המקדש ודו"ק:
וראיתי בקצות החשן סימן קצ"ה סק"ט שכתב וז"ל ואיכא למידק נהי דמקח הנעשה באיסור מהני אך בק"ס דנהיגין למיכתב וקנינא מיני' ומשום דעדים נותנים סודר שלהם והם זוכים להקונה וכ"כ תוס' פ"ק דקידושין דף כ"ו וכיון דקיי"ל אשלד"ע השליחות בטל לגמרי וכמ"ש תוס' פ"ק דמציעא וא"כ היכי מהני בשבת ק"ס ע"י שליח והוא העדים וכו' ולכן נראה דסודר שנותנין העדים לאו בתורת שליחות מן הקונה הוא וכו' אלא הא דזוכה הקונה ע"י סודר העדים היינו מדין עבד כנעני וכו' והא דכתב בה"ע הובא בטור וכו' דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו (כמ"ש גם הריטב"א בשם גאון שהבאתי לעיל) אין ללמוד מזה דאתי עלה מצד זכי' דהוא מתורת שליחות וכו' אלא משום דאין מזכין לאדם בע"כ לזה כ' דזכין וכו' עכ"ל ולפי דבריו ז"ל אין מקום למה שחילקתי בין קנין כסף וקידושין ובין קנין חליפין לענין אדם חשוב כמובן. ואולם נפלאתי על הגאון בעל קצה"ח ז"ל שהעלים אור עיניו מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה המיוחסת שהביא מרן הב"י ז"ל שם במקומו מחס"א שכתב בהדיא שבעל הסודר מקנה סודרו להקונה ואיך כתב הוא ז"ל בפשיטות ההיפוך שאין הקונה זוכה בסודר כלל ולא הזכיר מדברי הרשב"א מאומה ויכול להיות שאם זכר שר באותה שעה מזה הוי הדר בי' ולפיכך אין לדחות חילוקי עי"ז ואני על תשובה להרמב"ן נשענתי ואין לזוז מדבריו זיז כל שהוא וחילוק גדול יש בין קנין כסף לחליפין ורמזו הקצה"ח עצמו שם ע"ע. גם בתומים סימן ס"ו ס"ק ע"א גילה דעתו הרחבה דפשיטא לי' כמו שבארתי וז"ל שם דכיון דקיי"ל בעינן בקנין כליו של קונה א"כ איך יועיל קנין לאחר שנתרמה תרומה דמי נתן לו כליו של הקדש ואי דבני העיר הקנוהו הסודר להקדש א"כ הו"ל הקדש וכו' ולכן קשה לומר בי' דקנו מיני' עכ"ל הרי להדיא דס"ל להגאון ז"ל דלא סגי במה שיתנו בני העיר הסודר לקנות בשביל ההקדש אלא בעי' שההקדש יזכה בהסודר ובודאי יצא לו זה להגאון בעל או"ת ז"ל מתוך תשובה להרמב"ן שהבאתי ואחז בדבריו להלכה וכמו שקיימתי מסברא בס"ד. איברא בקצה"ח סוס"י ס"ו חלק על התומים עפ"י שיטתו בסי' קצ"ה הנ"ל אבל לא ידע במחכ"ה שדברי התומים מיוסדים על עמודים חזקים דברי הרשב"א בתשובה המיוחסת כאמור אמנם לפ"ז הדרא לדוכתה קושית הגאון קצה"ח ז"ל על הדין המבואר בש"ע שם סי"א שאם קנו בשבת בק"ס הוי קנין והלא כיון שהעדים הם שלוחי הקונה אשלד"ע וגוף המעשה בטל לתירוץ הב' של התוס' במציעא דף י' ע"ב ועי"ז חידש שא"צ כליו של קונה וסגי בסודר של אחרים אבל לפ"מ שהעליתי שלא כדבריו מחויב אני למשכוני נפשאי ליישב קושיתו ובפרט דמרן זקני הגאון נוב"י זצ"ל החזיק במעוזה של שיטת התוס' הלזו כמבואר למעיין בתשובותיו מהדו"ק בחלק אהע"ז מסימן ע"ה והלאה. ונלע"ד בפשיטות דאפי' למאי דאמרינן דק"ס של העדים הוא בתורת זכי' שהקונה זכה בהסודר והם נעשו שלוחים לקנות בעדו מ"מ לא בעי תורת שליחות דוקא דכיון דהוי כלי של קונה סגי אבל לא הקפידה ההלכה שיצא מת"י של הקונה עד שלא יועיל נתינת אחרים אם לא חק התורה ששא"כ דהרי כל הסברא של קנין חליפין הוא משום איידי דקני מיני' גמר ומקני לי' וא"כ מה לו למקנה אם הקונה מסר בעצמו הכלי לידו או ע"י אחר וא"צ לדין שליחות כלל וע' יה"מ רפ"ו מהלכות גירושין מה שהרבה להסביר כעין זה בענין כל מכירה וקנין וגם המשיך הדברים לתופש לבע"ח במקום שחב לאחרים ע"ש בד"ק ואפריון נמטיי' לאא"ז הגאון זצ"ל שמדבריו למדתי הסברא שבארתי כאן לענין קנין חליפין וממילא דעת לנבון נקל שאין שייך בזה אשלד"ע כיון דלא בעינן תורת שליחות וממילא המעשה קיים כמו בכל מכר באיסור ולק"מ קושית הקצה"ח וראי' לזה מדסתים בש"ע סימן ר"ח ובש"ך שם דמכר בצד איסור מעשיו קיימין יעו"ש ולא פירש דאם נעשה הקנין ע"י שליח הוא בטל משום דאשלד"ע א"ו כמ"ש ומ"מ סתימת דברי רבותינו האחרונים ז"ל משמע דגם בקנינים שייכא מילתא דשליחות לד"ע וע' בנה"מ סימן קפ"ב ושו"ת ח"ס או"ח סימן ר"א וצ"ע. גם בזה אני נבוך דאם נאמר שהעדים מקנין הסודר להקונה כאשר העליתי א"כ קנין סודר שלא בפני הקונה היכי משכחת לה ואולי תשובה המיוחסת כמקצת רבוותא ס"ל דאין קונין אלא בפני הקונה אמנם אי הכי הו"ל להב"י לדקדק עליו בזה ותו דמדברי הריטב"א ז"ל שהבאתי לעיל משמע דגם שלא בפני הקונה יכול להקנות בסודר של אחרים מטעמא דזכין לאדם שלא בפניו ותו דאכתי לפ"מ שהסכים הגאון בתומים שהעדים מקנין סודרם לקונה והבין כן מדברי הש"ע בסימן קצ"ה ס"ג כמבואר למעיין בדבריו סימן ס"ו שרמזתי למעלה וא"כ לפ"מ דקיי"ל דיכולין לקנות שלא בפני הקונה היכי משכחת לה וצ"ל שמזכין לו ע"י אחר אבל לפ"ז הדק"ל דהרי זכי' הוי מטעם שליחות ולמה יהי' קנינו קיים היכא שעשה באיסור דהרי גם מתנה אסורה בשבת כמ"ש המג"א סימן ש"ו ס"ק ט"ו ואפשר דמעמ"ל שרי ושוב ראיתי במג"א שם במוסגר שכתב בהדיא דלהכי שרי בקנין אתרוג לצאת בו משום שאינו קנין גמור רק ע"מ להחזיר יעו"ש הרי מפורש כן. ואולי כל עיקר קושית הקצה"ח הוא משום שהעדים מזכים הסודר להקונה והו"ל שלוחים וכמו שהקשיתי אבל הגאון מדויל ידי' משתלים דבסימן ק"ה ובסימן רמ"ב העלה דזכי' אינו בתורת שליחות גמורה רק גזיה"כ היא יעו"ש היטב. ותו קשיא לי אם הסודר הוא של קונה היכי קונין שלא בפניו והלא דעת מקנה בעינן וע' בנה"מ סימן קצ"ה ושם בחידושים סק"ח הסכים להלכה דהא דמהני ק"ס שלא בפני הקונה דוקא בסודר של העדים אבל בלוקחים הסודר של הקונה ונותנין להמקנה צריך שיהי' דוקא בפני הקונה דבסודר דעת מקנה בעינן יעו"ש ואולם לפמ"ש שהעדים מזכין סודרם להקונה א"כ בשום אופן לא משכחת לה שיהיו קונים שלא בפני הקונה והדברים צריכים אצלי תלמוד ומן התימה על האחרונים ז"ל שלא האירו עינינו בדין זה על בוריו:
אמנם בעיקר מה שחידשתי דקבלת אדם חשוב מיקרי הנאה אבל לא נתינה מצד המקבל יש לי להביא ראי' ברורה לזה מדחזינן בנדרים דאתאן עלה דכל המודר הנאה מחבירו הוא אסור בשל חבירו וחבירו מותר בשלו וכמבואר בפ"ק דנדרים דף ה' ובש"ע יו"ד סימן ר"ו ס"ב ובכמה דוכתי והלא עכ"פ באדם חשוב הי' ראוי להיות גם המדיר אסור בשל מודר משום דמיחשיב הנאה לנותן וכמו שאסור למודר לקבל מתנה מהמדיר מפני שהדיר הנאה ממנו כן יהא אסור לו שיתן להמדיר מפני שהוא נהנה במה שמקבל אדם חשוב זה מאתו וזה הערה ישרה לא עמד בה שום אחד מרבותינו וכאן לא שייך מה שתירצו הראשונים גבי חליפין דוק ותשכח. ואין לומר דכיון שנדר ממנו הנאה בודאי שונא הוא לו כמ"ש הרא"ש ז"ל הובא בש"ך יו"ד סימן פ"ח סק"ב ושוב אין לו הנאה כשקבל ממנו. דאינו מוכרח די"ל אדרבה כיון שהוא שונא אותו ואעפ"כ לקח זה ממנו מתנה עוד תוסיף הנאתו. א"ו שהוא הדבר אשר דברתי דהן אמת שזה נחשב הנאה להנותן אבל אינו נהנה מנכסי המקבל מאומה וכמו שהסברתי וע"כ מותר לו ליתן משלו לחבירו הגם שהוא אדם חשוב והנותן נהנה ממה שקבל מתנתו מ"מ כיון שאינו משל חבירו מה איכפת לי אם נהנה אטו כל הנאות שבעולם אסר עלי' הרי לא נאסר רק ליהנות משל חבירו וזה לא מיקרי נהנה מחבירו וזו ראי' גדולה וסמך נכון להחילוק שהעליתי בס"ד. ולפ"ז גם לשיטת לוי דס"ל בכליו של מקנה מוכרחין אנו לחדש מה שחידשתי דלא מיחשיב רק הנאה לנותן אבל אינו הנאה מנכסי המקבל ומה שיכולין לקנות בכליו של מקנה הוא משום דס"ל ללוי דלא בעינן כלל שיהי' הסודר של הקונה דהכי יליף מקרא דבועז וטעם ההכרח לזה משום דגם ללוי צריכין אנו להביא דין דנדר על מכונו כאמור ודו"ק. אמנם יש כאן מקום חקירה לשיטת לוי דגם באינו חשוב הוי הנאה לנותן אם יוקשה לדידי' גבי נדר גם באינו חשוב שיהיו שניהם אסורים זב"ז דלפמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל דללוי הוי הנאת קבלת שאר כל אדם רק פחות מש"פ אלא דבחליפין מהני דקונין אפי' בפחות מש"פ אבל בקידושין בעי אדם חשוב דאז קבלתו שוה פרוטה יעו"ש וא"כ לפמ"ש בטורי אבן בשמעתין במסקנת דבריו דבנודר אסור גם פמש"פ וחילו מהירושלמי לענין לחמם ידיו מהככר ע"ש בד"ק ז"ל ולפ"ז גם אם אין המדיר אדם חשוב קשה יהא אסור למודר ליתן לו מתנה. ואולם לפמ"ש בקונטרס אחרון לטו"א דבאמת הנודר אינו אוסר עליו רק שיעור דאין כונתו על פחות מכשיעור אלא דממילא נעשה עליו איסור תורה ואסור אפי' בפמש"פ כמו בכל אי' דאורייתא דאסור חצי שיעור יעו"ש א"כ י"ל דבהנאה זו לא שייך איסור ח"ש דכל הטעם הוא משום דחזי לאצטרופי וכאן לא משכחת כלל שיצטרף לשוה פרוטה ואדרבה כל עוד שירבה ליתן יגרע ערך ההנאה כמובן וע"כ לא קשה רק מאדם חשוב דהנאת קבלתו שוה פרוטה (ודוחק לומר דחזי לאצטרופי בהנאה אחרת) ולשיטת התוס' במתניתין דאינו אסור רק בש"פ ודאי ל"ק רק מהנאת א"ח. ואולם לפ"מ שבארתי אין נפקותא מכל זה דבלא"ה אפי' מאדם חשוב לק"מ דלא הוי נהנה מחבירו כלל. ואין להשיב ע"ז שהחלטתי דכיון שאינו נוטל דבר מהמדיר הגם שיש לו הנאה למודר במה שמקבל הלה ממנו מותר דהא לאו מדידי' נסיב והרי במס' נדרים דף ל"ג ע"ב איכא מ"ד דאם נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לא קמהדר לי' משום דמהני לי' פרוטה דרב יוסף יעו"ש הנה ראינו דאע"ג דאותה הנאה לא באה לו מנכסי המדיר רק ממילא ע"י החזרתו ואין המדיר מתחסר כלום ואפ"ה אסור דזה אינו קושיא על דברי כלל משום דעד כאן לא אמרתי אלא בנידון דידן שלא נהנה מנכסי המדיר ולא ע"י הונו באה לו ההנאה אלא אדרבה ע"י מה שנתן הוא משלו להמדיר ומש"ה שרי וכמו שבארתי אבל התם שנהנה ע"י האבידה של המדיר שפיר הוי נהנה מחבירו ועתו"ס שם והיו עיניך רואות עזר לדברי וע' בקצה"ח סימן ע"ב ס"ק ל"ד. ובהכי מסולקים כמה הערות ודקדוקים כאלה שיש להעיר על מה שכתבתי ומהם אפרוט אחת היא ומפרסמה הכותב מה שמבואר בשמעתין דמתני' ר"א היא דויתור אסור במודר הנאה והיינו משום דמתני' מיירי במקום שאין משכירין כיוצא בהן אבל במקום שמשכירין כיו"ב גם במודר הנאה המביאה לידי מאכל אסור גם בדריסת הרגל וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש כמו שפירש"י ז"ל ממתני' דנדרים ואפי' לרבנן דקסברי ויתור מותר במודר הנאה וכ"כ רש"י ז"ל להדיא ר"פ אין בין המודר וז"ל אבל סיפא דקתני מקום שמשכירין אסור דברי הכל היא דהנאה גמורה היא עכ"ל ולכאורה לפ"מ שבארתי לעיל בראש המאמר אין בויתור של דריסת הרגל וכיו"ב אלא הנאה למודר אבל לא מיקרי נהנה מהמדיר ומה"ט שרו רבנן ומה"ט נמי מקשה הכא הש"ס בפשיטות הא לא קפדי אינשי כמו שהסברתי לעיל וא"כ גם במקום שמשכירין יהא מותר דהרי אותה הנאה הגם שמביאה לידי מאכל אבל לא הגיעה אליו מישור מאת המדיר כלל והנאה כזו ראוי' להיות מותרת לפמ"ש לענין קבלת אדם חשוב דאע"ג שמתהנה פרוטה שהי' צריך ליתן לאחד שיפייסו לקבל ממנו כמ"ש רש"י והר"ן בפ"ק דקידושין מ"מ לא מיקרי נהנה מחבירו. ואולם לפי האמור ניחא גם זה דלא מבעיא בכלים ששואל ממנו במקום שמשכירין דהוי נהנה מחבירו שהרי נוטל כליו ומשתמש בהן אלא גם בדריסת הרגל כיון שמשכיר כיו"ב והוי דבר שהוא מקפיד עליו ממילא הוי הנאה מדידי' דהיינו מקרקעו ורשותו משא"כ בקבלת מתנה וא"ש. והגאון ז"ל בספר המקנה יישב קושית הראשונים הנ"ל וז"ל נראה דאין כאן קושיא כלל כיון דקנין חליפין ילפינן מבועז שנתן לגואל ליכא למילף אלא דומיא דהתם דהוי נתינה ממש אבל הנאת מתנה לא מהני אלא גבי קנין כסף וקידושי אשה אבל מדין חליפין בעינן נתינה ממש עכ"ל. והנה לפי חילוקו של הגאון ז"ל לא ידעתי מה יענה למה שהקשיתי גבי מודר מחבירו שהמדיר מותר לקבל מהמודר אפי' אם הוא אדם חשוב והרי התם לא בעינן נתינה ממש דכל הנאה אסורה, ואין להשיב דגם בסברתו מיושב דהרי ויתור מותר לרבנן במודר הנאה וכן דריסת הרגל הגם שיש לו הנאה מ"מ שרי כיון דהמדיר לא מתחסר ולא קפיד עליו אלמא דהנאה גרידא שאין בה ממש מותרת בנדרים. דהניחא לרבנן אבל לר' אליעזר דאמר ויתור אסור ולדידי' אסור גם בדריסת הרגל אפי' במקום שאין משכירין כיו"ב מאי איכא למימר והו"ל לשיטתו להיות אסור ליתן להמדיר אם הוא אדם חשוב ומה יש לחלק בזה דמ"ש הנאה של נתינה לאדם חשוב מהנאת ויתור ודריסת הרגל. ואולם לפי סברתי מתורץ שפיר דהתם עכ"פ מצד המדיר הגיעה ההנאה להמודר הלכך אסור לר"א ולדידי' גם הא מיקרי נהנה מחבירו אבל בקבלת א"ח אדרבה המודר נותן להמדיר אלא דיש לו הנאה ע"כ גם ר"א מודה דלא מיקרי נהנה מחבירו וק"ל:
ועפ"י הדברים האלה הקרובים למרכז האמת בס"ד נבוא להכריע בעזר אדון המושיע בדין המובא ביו"ד הלכות רבית סימן ק"ס סט"ו שאסור לומר אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך מעות ונתקשה בו רבינו הב"ח ז"ל מה רבית יש בהא והש"ך ז"ל יישב דעת הש"ע משום דבשליחותו הוא מהנה להמלוה ע"ש. אמנם הטו"ז ז"ל העלה שם להלכה שאם הלוה הוא אדם חשוב אז אם אומר המלוה ללוה אלוה לך מעות ע"מ שתקבל ממני מתנה יש בו איסור רבית יעו"ש היטב. ובאמת יש להבין דעת הב"ח והש"ך שני מאורי עולם מדוע בעסקם בהלכה זו לא עלה על דעתם להעיר זה דעכ"פ בא"ח הוי רבית אם נותן המלוה ללוה. אמנם לפ"מ דפרישית הדין עמהם דהרי אין איסור אלא ברבית הבאה מלוה למלוה ומש"ה הכא אף שהמלוה נהנה במה שמקבל הלוה מאתו אבל הלוה לא נתן לו מאומה ולא שייך כאן איסור רבית כלל ודו"ק. ואולם איני ראוי לדבר דבר ולא חצי דבר נגד רום דעתו של רבינו הטו"ז ז"ל הגם שאיני יודע מה יעשה ביום שידובר מהראי' מנדר שהבאתי. ואין להקשות על דברי הלא אע"ג שאין הרבית באה מנכסי הלוה מ"מ מצינו שהחמירו חז"ל בדברים הרבה ואסרו גם באופן שאין הלוה מתחסר כלום כמ"ש ביו"ד סימן ק"ס סי"א וסימן קס"ו ס"א ובכמה דוכתי (וכמו שהקשו עלי איזו לומדים). דז"א ולק"מ דיש לחלק טובא בין נידון דהתם שיש לגזור בו אטו נתינת רבית משום דדמי לי' ומה"ט מיקרי אבק רבית בין נידון דידן דמינכרא מילתא ובשום אופן אין לגזור נטילה אטו נתינה והרי גם לפי שיטתי עכ"פ אסכים עם רבינו הכהן הגדול מאחיו הש"ך ז"ל במה שביאר דברי הש"ע בשם רבינו ירוחם ז"ל ע"ש אע"ג דגם התם לא נתן לו משלו מאומה והגם שהשליחות הוא שוה פרוטה הלא גם בנתינה דאדם חשוב מרויח פרוטה ואפ"ה שרי לפ"מ שכתבתי אלא דהתם שמהנה למלוה בקיימו שליחותו הוי כעין נתינת רבית אבל אין להעלות על הדעת בנטילה מהמלוה שנגזור אטו נתינה וממילא אוקמי' אדינא דאוריי' דשרי כיון שהלוה אינו מתחסר ודוק היטב. ומן התימה על הגאון בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' מ"ז שכתב בפשיטות וז"ל נ"ל אדם חשוב אסור לקבל מתנה ממי שהלוהו כיון דקיי"ל באשה כה"ג מקודשת ש"מ דין ממון יש בו דהו"ל כמתן מעות כ"ש לענין רבית דלא בעינן מעות שאפי' רבית דברים אסור עכ"ל ולא זכר שר דכבר קדמוהו רבנן בזה שהטו"ז העלה חידוש זה מקידושין והביאו לענין רבית והב"ח והש"ך הוי פשיטא להו דבכה"ג אין בו משום רבית וצ"ע לדינא:
מתני'. אין בין נדרים לנדבות אלא וכו'. יש לדקדק מ"ט לא קתני חילוק ביניהם דאסור לנדור וטוב להתנדב ומזה מסתעף ממילא עוד חילוק שאם אמר כנדרי רשעים והיתה בהמה עומדת לפניו הוי קרבן ואם אמר כנדבותם לא אמר כלום ולהיפך כנדרי כשרים ל"א כלום וכנדבותם נדר בקרבן כמבואר בפ"ק דנדרים דף ט' ע"א. ואין להשיב דמחילוק שישנו בטרם ידור או יתנדב לא מיירי. שהרי גם התוס' הקשו אמאי לא תני שנדבה באה מהמעשר ונדר דוקא מן החולין. ומה שתירצו דבקרבן שלא הופרש לא מיירי דחה בטו"א דאם איתא שיש חילוק זה ביניהם הו"ל למתני' לומר החילוק שיש ביניהן בשלא הופרש נמי ע"ש והרי בנדבה קודם ההפרשה היינו קודם האמירה דאם אמר הרי זו הרי כבר הפריש. וליכא למימר דכונתם לענין האומר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריותו דהו"ל ג"כ נדבה ומ"מ הו"ל אמר ולא אפריש עדיין כדאמר בפ"ק דר"ה דף ו' ע"א. שהרי בטו"א בשמעתין הוכיח במישור דנדבה כזו דאמר ולא אפריש דין נדר גמור עליו לענין זה שאינו בא מן המעשר דכיון דאמר הרי עלי אע"ג דאינו חייב באחריותו הו"ל דבר שבחובה ע"ש. א"ו דכונת התוס' בקושיתם לנדבה דאמר הרי זו אלמא דניחא להו דהתנא יביא חילוק שהוא קודם התנדבו והדרא קושיתי לדוכתה דהוי מצי למינקט דלנדור אסור ולהתנדב הוי מצוה. ויש ליישב דכיון דחילוק זה אינו אליבא דכ"ע דללישנא קמא בפ"ק דנדרים שם רבי מאיר ס"ל חילוק בין נדר לנדבה אבל לרבי יהודה טוב גם נודר ומשלם כמו נודב וללישנא בתרא ר"י ס"ל חילוק זה אבל לר"מ טוב אשר לא יתנדב ג"כ כמו שאין ראוי לנדור יעו"ש מש"ה לא נקטי' במתני' דבפלוגתא לא קא מיירי וכמש"ל בס"ד:
גמ'. הא לענין בל תאחר זה וזה שוין. בירושלמי פ"א דר"ה הלכה א' אמר ר' יוסה אם באומר הרי עלי מיד הוא עובר אלא כן אנן קיימין באומר הרי זה עולה וכו' ופירש בקה"ע אם באומר הרי עלי הו"ל נדר ועובר מיד ולא צריך לג' רגלים אלא הב"ע באומר הר"ז עולה דהו"ל נדבה וכו' ובשירי קרבן טרח ליישב הא דכתיב נדר בקרא דלא תאחר דהיינו באומר הרי עלי ע"מ שא"ח באחריותו דהו"ל נדבה הלכך בעי ג' רגלים אבל באומר הרי עלי סתם עובר לאלתר עיי"ש. ותמהני היכי מצינן לפרושי הכי דהירושלמי הכי ס"ל והרי משנה שלימה שנינו כאן אין בין נדרים לנדבות אלא וכו' ובע"כ דייקינן כדדייק הש"ס הא לענין בל תאחר זו"ז שוין והלא לפ"מ דס"ד דהרב קה"ע ז"ל בדעת הירו' גם בהא חלוק נדר מנדבה דאע"ג דבשניהם יש לאו דבל תאחר מ"מ אכתי יש ביניהם דבנדרים עובר מיד ובנדבות בעינן שלש רגלים א"ו דליתא ודברי הק"ע מאד תמוהים. והעיקר כפי' הפנ"מ בירושלמי ע"ש דהשתא נדר ונדבה שוין דבעינן ג' רגלים. ונפלאתי על הגאון בעל גליון הש"ס שהעיר על השירי קרבן וחלק עליו ולא זכר שר לדחות דבריו מפני הסוגיא שלפנינו. וע' רש"י נדרים דף ט' ע"ב ד"ה נדבה נמי כי אמר הרי זו קרבן אתי בהו לידי תקלה לידי גיזה ועבודה אבל בבל תאחר לא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא עכ"ל. וכבר רבים ראו כן תמהו דדבריו ז"ל הם נגד המבואר בשמעתין ובפ"ק דר"ה דגם בנדבה עובר בבל תאחר. ואמר ידי"נ הרב הגדול בתורה ויראה מוהר"א סידערסקי נ"י ליישב דדוקא באמר הרי זו נאמרו דברי רש"י אבל התם בר"ה מיירי להדיא באמר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריותו דכיון שהוציאו בלשון נדר עובר בב"ת והבא במתני' מיירי ג"כ בנדבה דומיא דנדר שאמר הרי עלי ואע"ג דבמתני' דקנין דמייתי הש"ס בסמוך מפרש איזו היא נדבה האומר הרי זו עולה י"ל באומר הרי זו עלי דהו"ל נמי נדבה ועלי להביאו קאמר כמבואר בערכין כ' ע"ב וכיון דבכה"ג איכא ב"ת לא הוי מצי מתני' לחלק לענין ב"ת בין נדר לנדבה דהא משכח"ל באמר זו עלי דדמי לנדר בזה. ודברים נכונים הם להצדיק דברי רש"י ז"ל. ברם קצת יל"ד דאם האמת כדברי רש"י דבאומר הרי זו ליכא בל תאחר ובע"כ דיוקא דמתני' הא לענין ב"ת זו"ז שוין היינו באומר הרי זו עלי וא"כ מוכח דבכה"ג הויא נדבה ולמה התם בערכין אדמותיב על ר"ח בר רב מברייתא לא מייתי לי' סיעתא ממתניתין. ושוב ראיתי ביד דוד בר"ה רמז למהרי"ט בשניות חו"מ סימן קכ"ד ועיינתי שם וראיתי דבעיקר החילוק כבר קדם וזכה וזה לשונו סמוך לסוף התשובה. ואפשר נמי דס"ל דבכה"ג ליכא בל תאחר כמ"ש רש"י וכו' ועכצ"ל לדידי' דהא דאמרינן הכא דאיתקש לקרבנות לענין ב"ת היינו דוקא כשהוציאו בלשון נדר ע"כ. ואולם לא הזכיר כלום מה יענה לשמעתא דידן. והרבני המופלג מו"ה בן ציון נ"י שו"ב בבויערקא הסמוך לקיוב אמר לפרש דברי רש"י עפ"י דבריו ריש חולין סוע"א ואפי' ר"י ל"ק אלא דאמר הרי זו דאם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה אי נמי כיון דאפרשה תו לא הדר בי' עכ"ל. והשתא זהו כונת רש"י ז"ל גם במס' נדרים דבנדר אתי לידי תקלה דב"ת אבל בנדבה כי אמר הרי זו אתי לידי תקלה בגיזה ועבודה אבל בבל תאחר לא כלומר לא אתי לידי בל תאחר דכיון דאפרשה תו לא הדר בי'. דהרי כל החשש הי' אפשר להיות רק שלא יביאה הגם שהיא בעין ובאמת אין לחוש לזה מטעם האמור דאילו לחוש שמא יגנב או יאבד לא שייך שהרי אינו חייב באחריותה והיא כונתו במה שסיים דכל היכא דאיתא וכו' דנקט הטעם דא"ח באחריותה וק"ל. וכן משמע מלשון הרא"ש בפירושו למשנה שם ע"ע. ואם אמנם יש קצת דוחק בלשון רש"י ז"ל לפי ביאור זה מ"מ יגיד עליו ריעו לשונו ריש חולין דגם הכא לזאת נתכוין אך קיצר בדברים. ושוב ראיתי בחידושי נדרים להגאון בעל חת"ם סופר זצ"ל שביאר כן דברי רש"י ע"פ פירוש הרא"ש הנ"ל אבל לא הזכיר מרש"י דחולין ודחק מאד במה שסיים דכל היכא דאיתא וכו' ע"ש. הלום ראיתי דכבר קדם וזכה הרב מקום שמואל ז"ל בשער התירוצים לפרש פירש"י עפ"י פירוש הרא"ש ובהסיום דכל היכא וכו' פירש דהנודב לא יבא לידי תקלה דב"ת מפני שחושב בנפשו דכיון דאמר הרי זו ממילא כבר בי גזא דרחמנא איתי' ולמה יאחר מלהביאו ע"ש:
איזהו נדר האומר הרי עלי עולה איזו היא נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין וכו'. במס' חולין דף קל"ט ע"א מוקי רבי יוחנן מתני' דשילוח הקן אינו נוהג במוקדשים במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה ומ"מ לא פקעה קדושתה משום דבבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה ורמי הגמ' דר"י אדר"י דאיתמר מנה זה לבדה"ב ונגנבו או נאבדו רי"א חייב באחריותן עד שיבואו לידי גזבר ור"ל אמר כל היכא דאיתי' בבי גזא דרחמנא איתי' ומשני הא דאמר עלי הא דאמר הרי זו פי' ההיא דמנה זה לבדה"ב מיירי באומר הרי עלי להביאו ומש"ה אע"ג דבבי גזא דרחמנא איתי' אכתי לא קיים נדרו ופריך מכלל דרשב"ל אע"ג דאמר עלי לא מחייב והתנן איזהו נדר וכו' ומה בין נדר וכו' הרי דבאמר עלי חייב באחריותו ומשני אמר לך רשב"ל ה"מ קדשי מזבח דמחוסר הקרבה אבל קדשי בדה"ב אע"ג דאמר עלי לא מחייב ופריך תו ארשב"ל והתנן במס' ערכין האומר שור זה עולה בית זה קרבן וכו' בית זה עלי קרבן מת השור ונפל הבית חייב לשלם ומשני ה"מ היכא דמת השור וכו' אבל היכא דאיתנהו כל היכא דאיתי' וכו' ע"כ הסוגיא. והרבה הרב בעל לב אריה ז"ל להקשות בזה וז"ל קשיא לי דאף דמוקי הא דר"י דאמר חייב באחריותן דמיירי שאמר הרי עלי מ"מ ודאי משמע דאמר ג"כ זה כדאיתמר בהדיא מנה זה לבדה"ב והיינו דאמר מנה זה עלי לבדה"ב וקשה מהא דאי' בערכין דף כ' ע"ב אמתני' דהתם שור זה עלי עולה מת השור חייב לשלם אמר ר"ח בר רב לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה מת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר ולפ"ז קשה מאי פריך על ר"ל מהא דהאומר הרי עלי עולה חייב באוריותה ומאי קושיא דהא התם אמר הרי עלי לחוד בלא זה אבל הכא מיירי שאמר מנה זה עלי ומש"ה פטר ר"ל ואדרבה על ר"י קשה מסוגי' דהתם דס"ל אף באומר מנה זה עלי חייב באחריו' ומאי קאמר נמי ה"מ קדשי מזבח הא באמת אפי' בק"מ אם אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר ג"כ זה א"ח באחריו' כדאמר ר"ח בר רב התם וכו' ועוד קשה לכאורה בהא דרמי דר"י אדר"י מהא דמנה זה לבדה"ב ומשני דמיירי באומר עלי ופריך מכלל דר"ל אפי' באומר עלי לא מחייב והתנן וכו' וקשה לפי הס"ד דמקשן דר"י מיירי רק באומר מנה זה לבדה"ב א"כ תיקשי לי' טפי אדר' יוחנן ממשנה ערוכה בערכין באומר בית זה קרבן ונפל אינו חייב לשלם וכבר כתבתי בשם הט"ז דניחא טפי להקשות על אמורא ממתניתין מלהקשות דידי' אדידי' עכ"ל הגאון לב אריה ז"ל. ונראה לפע"ד ליישב הכל בס"ד עפ"מ דאיתא בירושלמי בשמעתין ובפ"ק דר"ה ה"א ר' חמא חברין דרבנן בעי אמר עלי וחזר ואמר הרי זה ופי' בקה"ע שחזר ואמר תוך כדי דיבור ומבעי' לי' אם הוי כמבטל דבריו הראשונים ולא הוי אלא נדבה או דילמא לא מהני חזרה. ר' חיננא בעי לא מסתברא דידה אמר הרי זה וחזר ואמר הרי עלי כלומר ר"ח מתמה על אבעית ר' חמא דלא מסתברא הך בעיא כלל דבודאי אם אמר הרי עלי לא מהניא חזרה לומר הרי זה רק הכי יש למבעי היכא דאמר הרי זה וחזר ואמר הרי עלי דבהא איכא למימר דמהני חזרה. ומפרש טעמא איסור חמור חל על איסור קל אין איסור קל חל על איסור חמור ע"כ סוגית הירושלמי. ולכאורה אין מובן לכל דברי הירו' דאי מיירי שחזר ואמר לאחר כדי דיבור ודאי קשה מאי קמבע"ל פשיטא דלא מהני חזרה א"ו ברור דמיירי שאמר תוך כדי דיבור וכמ"ש הק"ע וא"כ ג"כ קשה מאי מבעיא לי' פשיטא דמהני שהרי קיי"ל בכל התורה כולה תכ"ד כדבור דמי לבר ממקדש ומגרש ומגדף וע"ז כמבואר בנדרים דף פ"ז ובב"ב דף קכ"ט ומאי שנא דבעי ר' חמא הכא אי מהני חזרה תכ"ד ולא די לנו זה הצער אלא דהש"ס דחי דלא מסתברא ומסיק דאין איסור קל חל על איסור חמור והלא אם חזר בו תכ"ד אפי' אם חזר לגמרי מנדרו הי' הדין נותן שיועיל כ"ש אם חזר רק מנדר לנדבה והוא פלאי ואין מרגיש בדבר. וכשאני לעצמי נ"ל פשוט דהירושלמי ס"ל דבהקדש לא מהני חזרה אפי' תוך כ"ד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל רפט"ו מה' מעשה הקרבנות ויעו"ש במשל"מ ובשעה"מ ודלא כרבינו הש"ך ז"ל בחו"מ סימן רנ"ה שדחה שיטת הרמב"ם באמת הבנין. וטעמא דמילתא דהקדש שאני הסבירו רבותינו בעהתו"ס ז"ל במנחות דף פ"א ע"ב משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"ש. ואא"ז הגאון ז"ל ביה"מ הלכות עכו"ם פ"ב ה"ט הסביר היטב טעם ארבעה דברים דחשיב בגמ' נדרים דלא מהני חזרה תכ"ד משום דבדברים הללו הדיבור הוא כמעשה ושוב אין דיבור מבטל מעשה יעו"ש בד"ק ז"ל. ולפ"ז הדין נותן דגם בהקדש לא תועיל חזרה דהרי בהקדש ודאי בדיבור לחוד הוי הקדש וע"י דברי התוס' דמנחות שהבאתי נתחזקו דברי מז"ה ז"ל ועקצה"ח סימן רנ"ה סק"ב. ברם קשיא לי על סברת מז"ה ז"ל דאם כה איפוא דמש"ה במגדף וחבריו תכ״ד לאו כד"ד משום דסגי בדיבור והוי כמעשה כמו מחשבה דטומאה א"כ גם בנדרים הי' ראוי שלא להיות תכ"ד כדיבור דהרי דיבור של נדר הוי כמעשה משום דסגי בהכי וא"צ מעשה ואיפכא שמעינן דקיי"ל בנדרים תכ"ד כדיבור דמי וע' באבני מלואים סימן כ"ז ס"ק י"א לענין ידים שביאר כן דדיבור דנדר חשיב מעשה יעו"ש ולא ירדתי לסוף דעתו העמוקה של מז"ה ז"ל שלא ביאר מה יעשה גבי נדרים ואפשר שסמך על מה שכתב שם מקודם דבנדרים סומך הנודר שיוכל לחזור ע"ש אבל זה אינו מספיק וק"ל ע"כ כעת ד"ק של מז"ה ז"ל צריכים אצלי תלמוד. עכ"פ הירושלמי פשיטא לי' דבהקדש גם תכ"ד לא מהני חזרה אלא דר' חמא קא מבע"ל בכה"ג שאינו חוזר מגוף ההקדש והוא מפריש בהמה לקרבן כמו שקבל עליו רק שחוזר מהרי עלי להרי זו ונ"מ אם תאבד או תמות יהא פטור מלהביא אחרת תחתי' לא כמו שאמר בתחלה הרי עלי דהי' חייב באחריותה אפשר דכולי האי לא החמירו גבי הקדש יותר מבעלמא דתכ"ד כד"ד כיון דעכ"פ השתא אינו משנה מדיבורו הראשון ואולי לא יקרה שום היזק עד שיהי' נ"מ לענין חיוב באחריותו והשתא בא ר' חיננא ודחה דבריו דלא מסתברא למבעי הכי דודאי גם בכה"ג לא מהני חזרה דבהקדש דאמירה כמסירה דמיא אין דיבור מבטל מעשה אפי' תוך כדי דיבור ואין איסור קל חל על איסור חמור דכבר קבלי' עילוי' בדיבורו הראשון אלא דהאבעיא יכולה להיות להפך שאמר הרי זה וחזר ואמר הרי עלי דהשתא אינו חוזר מדיבורו הראשון והבהמה שהפריש גם השתא נשארה בקדושתה אלא שהוא מקבל עליו אחריותה אם תאבד ובכה"ג גם בהקדש י"ל דמהני תכ"ד מפני שלא ביטל דבריו הראשונים רק הוסיף עליהם (וע' ירושלמי דמאי פ"ז ה"ו לענין תמורה כעין זה כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף ע"ש) ומסיים הש"ס בלשון פשיטותא איסור חמור חל על איסור קל וכו' וא"ש. ומכאן ראי' ברורה לדעת הרמב"ם ז"ל דבהדי' חזינן שיטת הירו' דבהקדש לא מהני חזרה תכ"ד ומאד יפלא על הש"ך שחולק ע"ז ונעלם ממאור עיניו הבהירות סוגי' דירושלמי זאת וגם חידוש על המשל"מ והשעה"מ והקצה"ח ז"ל שהסכימו עם דעת רבינו וכולם לא זכרו את הירושלמי המוכיח בפירוש כדעתם ומקום הניחו לי בס"ד:
ומעתה לפ"מ ששמענו דעת הש"ס ירושלמי דאם אמר הרי זו וחזר ואמר הרי עלי הוי חזרה וחייב באחריותו דאיסור חמור חל על איסור קל יש לבאר בזה הסוגיא דש"ס דידן בחולין שהתחלנו בה ויתישב הכל בדרך נכון דמ"ש ר"ח בר רב בערכין היינו לפי הסברא דר' יוחנן דקאמר כל היכא דאיתי' בבי גזא דרחמנא איתי' ומש"ה באומרו שור זה סד"א דלא מחייב יותר דתיכף כאשר אמר שור זה קרבן הרי נעשה קודש וכבר הוא בבי גזא דרחמנא לכן הוסיף לאמור תיבת עלי להורות שהוא מקבל עליו לטרוח ולהביאו להקדש כמ"ש רש"י ז"ל שם ואין ראי' שהוא מקבל עליו אחריות בזה כמו כשאומר עלי לבד דכיון דאמר זה אמרי' שהוא נדבה אלא שאמר עלי לחייב עצמו לטרוח בהבאתו אבל לא להתחייב באחריותו ואולם בלא סברא זו דרבי יוחנן וכל זמן שלא הביאו לעזרה איננו עוד ברשות הקדש א"כ למה לו להוסיף לומר עלי וכי ס"ד שבאומרו הרי זו לא יתחייב לטרוח להביאו וא"כ מאי אהני באומרו שור זה הקדש כיון שלא הכניסו לרשות הקדש א"ו דבהוסיפו לומר עלי חייב עצמו באחריותו אלא דר"ח בר רב סמך עצמו על סברא דבבי גזא וכו' שחידש ר"י ולפיכך בלא דברי ר"י גבי שלוח הקן אין קושיא על דבריו גבי מנה זה לבדה"ב ממשנה דערכין משום דאיכא לאוקמי באומר מנה זה עלי ובע"כ להתחייב באחריות קאמר וגם המקשן ידע דמצינן לאוקמי הכי דברי ר"י וע"כ לא הקשה עליו מהמשנה אמנם רמי עלי' מדידי' שאמר דכל היכא דאיתי' בבי גזא דרחמנא איתי' ושוב מסתברא דאם אמר זה עלי עלי להביאו קאמר כדפרישית טעמא דר"ח בר רב ושפיר קשיא דר"י אדר"י ומשני הש"ס באומר עלי ואין הכונה שאומר מנה זה עלי בדיבור אחד דזה לא נעלם גם מהמקשה ומה"ט לא הקשה ממתני' דערכין אלא דלפי סברת ר"י לא מהני אוקימתא זו דאם אמר זה עלי אכתי לא אתחייב באחריותו דעלי להביאו קאמר אלא דהכי פירושא דאחר שאמר מנה זה חזר ואמר הרי עלי דתוך כדי דיבור חזר לחומרא מדבריו הראשונים ושינה מה שאמר מעיקרא זה והשתא אמר עלי בלחוד ואל תחשוב זה לדוחק שהרי גם לפי המשמעות הפשוט הרי במימרא דר"י לא איתמר אלא מנה זה ואפ"ה מוסיף הש"ס דמיירי באומר עלי א"כ שפיר דמי לאוקמי באומר תכ"ד הרי עלי בלבד ומאי דמבעיא לי' להירושלמי פשיטא לי' להבבלי (ולעיל בארתי דגם הירו' בלשון פשיטותא מסיק למילתי') דאיסור חמור חל על איסור קל ומש"ה שפיר חייב באחריותו ולא דמי לדברי ר"ח בר רב שאומר מאמר א' הרי שור זה עלי דאז הוי נדבה ועלי להביאו קאמר אבל הש"ס מוקי לדברי ר"י שחזר בו מאומרו זה ושוב אמר הרי עלי מנה לבדה"ב ולק"מ מהתם אך על רשב"ל קשיא דגם בכה"ג שחזר בו ואמר רק הרי עלי ס"ל דאינו חייב באחריותו והרי תנן במס' קנין דבאומר עלי חייב באחריותו ואיצטריך הש"ס לחלק אליבא דרשב"ל בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב ונתישבו כל קושיות הלב אריה הנ"ל ודו"ק:
ונרצה לו לכפר עליו רש"א את שעליו חייב באחריותו וכו' מאי משמע אר"י בר אבדימי כיון דאמר עלי וכו'. פירש"י ז"ל הכי דרש לי' לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הויא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה וכו'. והנה מכאן נלע"ד ראי' מפורשת דחייב באחריותו עד שיקריבנו ולא סגי בשמוסרו לכהן שהרי מפורש בכתוב לכפר עליו והיינו זריקה כמ"ש רש"י ז"ל ריש זבחים דף ד' ע"ב יעו"ש אלמא דאינו נרצה עד שיזרק הדם ועד אז מתחייב באחריותו. ותמוה מאד על רבינו המשל"מ ז"ל פי"ד הלכה ה' ממעשה הקרבנות שהחליט כן מכח ראיות אחרות וחלק על התוס' בחולין שכתבו דבמסירתו ליד כהן נפטר מאחריותו ומדוע לא הביא ראי' זו והי' מרויח בזה הרבה. דהנה מז"ה ז"ל בצל"ח על חולין דף כ"ב ע"ב יישב דעת התוס' דס"ל דהש"ס דזבחים דדריש ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אם כמה שנדרת עשית יהא נדר וכו'. דמהתם הוכיח המשל"מ דחייב באחריותו עד שיקריבנו. הש"ס התם קאי להך גיסא דבעי למימר דכהני שלוחי דידן נינהו והלכך אינו יוצא ידי נדרו עד שהקריבו הכהן. אבל הש"ס בקידושין מוכיח דשלוחי דרחמנא נינהו משום דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ומשוינן שליח ולפום האי מסקנא כתבו התוס' דבמסירתו ליד כהן יצא ידי נדרו אפי' אם לא יכול הכהן להקריבו ע"ש בדבריו ז"ל. והנה זה ניחא לענין הדרשה דקרא כאשר נדרת נדבה דאיכא למימר דלמ"ד כהני שד"ר נינהו דריש לי' לקרא לענין בל תאחר כדדריש לה בפ"ק דר"ה וכמ"ש שם בצל"ח אבל אם הי' המשל"מ מביא דרשה דונרצה לו לכפר עליו לא הי' שייך תירוצו של הצל"ח הנ"ל דהרי במקרא זה ליכא דרשה אחרת ובע"כ גם מאן דסבר כהני שד"ר נינהו ס"ל דאינו יוצא ידי נדרו עד שיכפר עליו הכהן בזריקתו דהכי גלי לן קרא בהדיא. ומאד נפלאתי ע מז"ה ז"ל שהעלים אור עיניו באותה שעה מברייתא זו דדריש ר"ש את שעליו וכו' ומפירש"י ז"ל כאן שמבואר להדיא דבעי' כפרה דוקא. שוב ראיתי דגם הגאון בעל טו"א ז"ל בשמעתין הי' פשוט בעיניו מכח ברייתא זו דבנדרים חייב באחריותן עד לאחר כפרה אלא שלא זכר שר דברי התוס' דחולין שהביא המשל"מ ז"ל דפשיטא להו להיפך. ועפ"ז נ"ל לבאר סוגית הגמ' דקאמר מאי משמע ומשני ריב"א כיון דאמר עלי וכו' ולכאורה תמוה מאי קשיא להש"ס מאי משמע הרי שפיר משמעות הקרא שלא נרצה לו עד שיכפר עליו והי' אפשר לומר דריב"א מפרש טעמא דקרא ואליבא דר"ש מרא דברייתא זו דדריש טעמא דקרא ובפרט דבנדר בעינן רק שיקיים מוצא שפתיו ומש"ה פירש מאי משמע מדברי הנודר שמקבל עליו אחריות וע' בזבחים דף ד' ע"ב שם הגירסא מאי טעמא אלא שהתוס' התם העירו דבמגילה גרסי' מאי משמע ע"ש. ואולם א"כ קשה על רש"י ז"ל כאן שפירש מאי משמע דעליו קבלת אחריות עליו ולפי האמור הו"ל לרש"י ז"ל לומר דעלי וכו' שהרי עליו דקרא אינו מורה על קבלת אחריות דהאי מונרצה לו לכפר נפקא ותיבת עליו הוא לסימנא על נדר לאפוקי נדבה שאינו אומר עלי וזה חידוש גדול בעיני על לשון רש"י ז"ל. אבל לפ"מ שכתבתי ניחא דהש"ס פשיטא לי' דר"ש סבר דחייב באחריות עד שיכפר ולא סגי במסירה לכהן דכך היתה קבלה בידם בדעת ר"ש אמנם זהו אם עליו דקרא משמע אחריות אלא דאכתי י"ל דסגי ליתן לכהן שהוא שד"ר וע"ז אמר קרא את שעליו שחייב באחריותו לא די במסירה לכהן אלא חייב עד שיכפר עליו הכהן אבל אם עליו לא משמע קבלת אחריות רק סימן וכינוי לנדרים שאומר הרי עלי א"כ מנלן דבעי הקרבה דילמא זה עצמו קמ"ל קרא דבנדר חייב באחריותו עד שימסרנו ליד כהן ובהכי סגי והא דכתיב לכפר הוא משום דרשה אחריתא כדאמר רב אשי בזבחים שם לו לכפר ולא לאחרים וזהו דמקשה הש"ס מאי משמע דעליו קבלת אחריות עליו וכבר נכלל בתיבה זו חיוב אחריות עד שיביאנו להכהן עכ"פ וממילא ונרצה לו לכפר מוסיף דבעי הקרבה וכפרה דילמא עליו היינו נדר ועיקר חיוב אחריות אשמעינן קרא בהאי ונרצה לו ולעולם אינו חייב רק עד שיביאנו לכהן ומ"ש לכפר הוא בשביל דרשת רב אשי ומשני ריב"א שפיר דלישנא דעליו הכי משמע. ואולי ר' יצחק בר אבדימי גופי' אמר מאי משמע ע"ד שפירשו התוס' ריש אלו מציאות והביאם בטו"א בשמעתא דלעיל והיינו משום דריב"א סבר דעלי כמאן דטעין אכתפי' דמי וממילא במלת עליו הוזכר חיוב אחריות ובע"כ קרא דונרצה לו לכפר קמ"ל דבעי הקרבה דוקא וא"ש טובא לישנא קדישא דרש"י ז"ל ודו"ק. ואין להקשות א"כ אמאי לא פשיט בנדרים דף ל"ה ע"ב דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ומש"ה במלת עליו שהוא מורה על חיוב אחריות אכתי י"ל דסגי במסירה ליד כהן ואשמענין קרא דבעי לכפר דוקא דאלת"ה אלא שלוחי דידן נינהו א"כ מתיבת עליו כבר ידעינן דחייב באחריותו עד שיקריב הכהן ומאי קאמר קרא. דזו אינה קושיא דהרי בלא דברי ר"י בר אבדימי אין ראי' דיש לפרש דעליו לא משמע שום חיוב אחריות וקרא אשמעינן דנדר דמיקרי עליו משום דאמר הרי עלי אינו נרצה לו עד שיקיימנו דחייב באחריותו וסגי בשימסרנו ליד כהן הגם דשלוחי דידן הוי או דבאמת משום הכי בעי שיכפר עליו ויקריבנו דוקא אלא דמתוך דבריו של ריב"א למדנו דעליו מרמז על חיוב אחריות ובע"כ שד"ר נינהו כנ"ל והש"ס רצה להביא ראי' מברייתא בלי צורך לדברי אמוראי כמ"ש הר"ן שם והתוס' בקידושין דף כ"ג ע"ב וק"ל. וכדי ליישב דברי התוס' בחולין כ"ב בתירוצם השני שתמה עליהם המשל"מ ומז"ה ז"ל יישבו אבל אכתי קשיא מה יענו לדרשה דר"ש דהכא כמש"ל. ע"ז יש להשיב דהאבעיא דרבי זירא בחולין שם האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה ספקא הוא ונפיק וכו' אזלא לפ"מ דמבע"ל בנדרים ולא פשיט מברייתא דר"ש משום דבלא דברי ר"י בר אבדימי לא משמע מידי כאמור וממילא יש לפרש קרא דחייב באחריותו עד שיתן לכהן ושפיר כתבו התוס' אבל לפי האמת דכהני שד"ר נינהו משמע מקרא דבעינן שיכפר דוקא ויהי' לפ"ז אדרבה אבעיא דר"ז לפי הס"ד ודרשה דכאשר נדרת נדבה אליבא דהלכתא היפוך ד"ק של מז"ה ז"ל בצל"ח שהבאתי וא"ש גם מה שהעירותי על התוס' מהאי דידן ודוק היטב:
ועפ"י הדברים האלה יתישב קושיא עצומה שהקשיתי בתחלת עיוני בענין זה ואח"כ ראיתי שקדמני בה רבינו הגאון בעל טו"א ז"ל ותהי' נאמרת על שמו וז"ל וק"ל הא תניא במעילה דף י"ט ע"א אי מה חטא האמור בתרומה וכו' ופירש"י שם בדר"ש כיון שהביא לעזרה מעל דקסבר מאן דמחויב חטאת ואשם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו וכו' ורבי יהודה סבר לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרוק הדם וכו' ואיך אפשר לומר כן הא לר"ש אפי' בנדר ס"ל דחייב באחריותו עד לאחר הקרבה דה"ק הכא ונרצה לו לכפר עליו רש"א את שעליו חייב באחריותו וכו' וכי גרע חובתו מנדרים דחייב באחריותן עד לאחר כפרה עכ"ל, והנה עכ"פ משם ראי' לדברי המשלמ״ל ז"ל שהרי אפי' לפירש"י הו"ל פלוגתא דר"י ור"ש והלכה כר"י אבל דר"ש אדר"ש קשיא טובא והטו"א דחה עי"ז פירש"י במעילה ופי' בד"א יעו"ש וכמה רב גוברי' אבל אנן מה נעני אבתרי' ועלינו להבין ד"ק של רש"י ז"ל. ואולם לפמ"ש יש לחדש דבקושטא לר"ש סגי בהבאה לעזרה משום דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ויצא בזה ידי נדרו והא דכתיב לכפר הוא משום דרב אשי כאמור אלא דרבי יהודה סבר ג"כ הך דרשה דר"ש אלא דס"ל דוקא לכפר ולדידי' מפרש ר' יצחק בר אבדימי מאי משמע כיון דאמר עלי כמאן דטעי אכתפי' דמי וממילא קרא קמ"ל דבעי כפרה ורש"י ז״ל במ"ש דעליו קבלת אחריות עליו פירש לפי האמת בכונת ריב"א דקאי אליבא דר"י וגם מ"ש רש"י ז"ל מעיקרא בדרשת ר"ש דמקמי כפרה לא נרצה היינו משום דהלכתא כר"י וקושטא קאמר ולעולם לר"ש נרצה לו עד שיביאנו לעזרה וא"ש ולק"מ מהאי דמעילה. ויומתק יותר עפ"מ דאיתא בפסיקתא זוטרתא פרשת ראה רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא קדשים שהן באין בנדר ונדבה יצאו בכור ומעשר שאין באין בנדר ונדבה והכונה דדוקא דברים הבאים בנדר ונדבה חייב באחריותם אם קיבל עליו בנדר לא בכור ומעשר שא"ח באחריותם ובהגהות אמרי ברוך לטו"א רמז לילקוט בשם הספרי יעו"ש והשתא א"ש טובא דלר"ש שהוא סתם ספרי עיקר חיוב אחריות נפקא לי' מהאי קרא ולא חייבו הכתוב רק לשאת קדשיו ולהביאם אל בית ה' אלא דסד"א דגם נדבה בכלל קמ"ל ונרצה לו לכפר עליו את שעליו וכו' את שאינו עליו א"ח באחריותו ומ"ש שם הספרי קדשים שהן באין בנדר ונדבה לסימנא בעלמא נקטי' לנדבה לאפוקי בכור ומעשר שאינם באים בנדר ונדבה אבל האי קרא דתורת כהנים גלי לן דנדבה א"ח באחריותה והאי לכפר הוא משום דרב אשי ובע"כ הכי הוי שהרי קרא דפרשת ראה מוכח שאינו חייב רק עד שיביאנו לעזרה אבל ר"י נפיק לי' כל עיקר חיוב אחריות מקרא דויקרא מש"ה מפרש דחייב עד שיקריב וריב"א מפרש אליבי' מאי משמע כדפרישית לעיל וק"ל. ובהכי ניחא הסוגי' בזבחים שם אהא דאמר ר"א אמר קרא ונרצה לו לכפר עליו ולא על חבירו ופריך בגמ' והאי להכי הוא דאתא האי מיבע"ל לכדתניא ונרצה לו לכפר עליו רש"א וכו' ואר"י בר אבדימי מ"ט כיון דאמר עלי וכו' ויש לדקדק אמאי מייתי האי דריב"א שאינו שייך כלל להקושיא ומברייתא גופא סגי למיפרך דחזינן דאיצטריך עליו לאפוקי נדבה ומנ"ל לר"א למידרשי' עליו ולא על חבירו וזהו שרצה להקשות ולמה לו הך דריב"א. אמנם יתישב יפה דמדברי ר"ש בברייתא קשיא כלל ואדרבה מדבריו בספרי ובמס' מעילה שם מוכח דר"ש ס"ל דאינו חייב באחריות אלא עד שיביאנו לעזרה והאי לכפר לדרב אשי אתי' דלכפר עליו ולא על חבירו ותרתי ש"מ ע"כ לא פריך מדר"ש והביא הש"ס דברי ריב"א דמפרש אליבא דר"י דקיימינן כוותי' דבעי לכפר דוקא וקשיא השתא מנ"ל הא דרב אשי ומשני דר"א מונרצה לו לכפר נפקא והאי לכפר משום ב' הדרשות נכתב רק ר"א נפקא לי' המיעוט ממלת לו ור"ש עליו דייק וכן ר"י אלא דלר"י משום שניהם נאמר לכפר ולר"ש אין חיוב אחריות רק עד שיביאנו לעזרה וגם חיוב זה ממעט עליו ולא נדבה ומה שנאמר לכפר הוא בשביל המיעוט של לו לכפר כמבואר. ועמ"ש מז"ה ז"ל ביד המלך ה' חובל ומזיק רפ"ז בסוף המאמר:
מתני'. אין בין זב הרואה וכו'. כתב בהגהות פורת יוסף (בש"ס דפוס ווילנא) אע"ג דעור א"ב דבשתי ראיות ראשונות בודקין אותו שלא תהי' מחמת אונס אבל בשלישית אפי' באונס חייב קרבן כדתנן במס' זבים פ"ב אפשר דהכא אליבא דר"א קאי דס"ל דאף בשלישית בודקין אותו או דלא איירי בזה היאך נעשה זב עכ"ל. ונעלם ממנו דכדבריו ממש מבואר בירושלמי וז"ל אמר ריב"פ דרבי לעזר היא דרבי לעזר אמר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן ברם כרבנן השני' מאונס טהור והשלישית מאונס טמא א"ר יוסה אין לית היא דרבנן ולא אוף דר' לעזר לית הוא דתני אר"ל לא לסותרו אמרתי אלא שלא יביא קרבן וכו' הדא אמרה דברי הכל הוא (ולא נחית התנא למיתני זה) ע"כ הרי מפורש כנ"ל. והנה בירושלמי מסיים ע"ז על דעתי' דרבי לעזר ראת שתים בשופי ואחת באושי סותרת ואינה מביאה קרבן ואין הדברים מובנים. ופי' הק"ע דזה שייך להקושיא הוא דחוק דכפל לשון הוא ואריכות הרבה. ומ"ש הפנ"מ שהוא ישוב להקושיא דמשום ששתים הראשונות היו בשופי גם הג' צריכה להיות בשופי גם לענין סתירה לר"א יעו"ש הוא דחוק טובא. ומלבד זה תמיהא לי מילתא מ"ט נקיט הש"ס בלשון נקבה ראת וכו' סותרת ואינה מביאה קרבן הלא בזב איירי והול"ל בלשון זכר ונפלאתי על הק"ע ופנ"מ ז"ל שלא הרגישו בזה שהוא לפע"ד דקדוק הראוי לעמוד עליו. ונראה בעיני כמעט ברור דאחרי שהביא הירושלמי דברי רבי אליעזר דאע"ג דלענין קרבן בעינן דגם הראי' השלישית תהי' בשופי מ"מ לענין סתירה מודה דגם ראי' מאונס סותרת והיינו שסותר הספירה וכפי' הב' של הפנ"מ לא כפירושו הא' שסותר הזיבה ע"ע מסיים הש"ס על דעתי' דר"א ראת שתים בשופי כלומר זבה שראתה ב' פעמים כדין הזבה בשני ימים בשופי ואחת באושי דביום הג' ראתה ע"י קושי סותרת ואינה מביאה קרבן ר"ל דאע"ג שאינה מביאה קרבן ע"י ראי' זו שביום הג' דראי' מקושי אינה גורמת לידי זיבה מ"מ אם ספרה שבעה נקיים וראתה בימי ספירתה ע"י קושי היא סותרת ספירתה והיינו ממש כאמור בש"ס דידן במס' נדה דף ל"ז ע"א דבתר דמייתי ברייתא דר"א אמר בשלישית בודקין אותו ברביעית אין בודקין אותו לקרבן אמרתי ולא לסתירה ופשיט מהא דלר"א דבר שאינו גורם סותר מסיים הש"ס אמר אביי נקטינן אין קושי סותר בזיבה ואי משכחת תנא דאמר סותר ההוא ר"א הוא ולהאי גופי' נתכוין הירושלמי להוציא מדברי ר"א דין זבה שראייתה בקושי סותרת ספירתה אע"ג שאינה גורמת לידי זיבה כנלענ"ד לפרש הירו' וא"ש ברווחא בס"ד. ברם הא קשיא לי קצת מ"ט לא קתני במתניתין אין בין זבה קטנה לזבה גדולה אלא ספירת שבעה וקרבן הא לטמא משכב ומושב זו"ז שוות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ו ה"ח מאיסורי ביאה וע"ש במ"מ ומ"ש עליו הרב המגיה ז"ל. ובתוספתא איתא אין בין נדה לשומרת יום כנגד יום אלא ספירת שבעה בלבד ולכאורה תמוה הרי גם שומרת יום אינה סופרת שבעה ונ"ל דהכי פירושא דשומרת יום צריכה לשמור יום אחד בטהרה והאי שבעה לאו דוקא אלא דעכ"פ בעיא ספירה בנקיות יום אחד ואם היא זבה גדולה בעיא שבעה נקיים ואילו נדה א"צ ספירה כלל אפי' יום א' רק לפסוק בטהרה ומ"ש בתוספתא ספירת שבעה עיקר הכונה על ספירה ונקט שבעה משום זבה גדולה וק"ל:
גמ' מזובו ולא מזובו ונגעו. עטו"א מה שהקשה על התוס' בכמה דוכתי שהוכיחו מהכא דסמיכה אינה מעכבת והרי קרבן זב לא בעי סמיכה והיא קושיא עצומה וע' דורש לציון סוף דרוש ד' בדברי דו"ז הגאון מהר"ש ז"ל מ"ש ליישב וע' הגהות הגאון מהרי"ב ז"ל לתוס' יבמות דף ק"ד ע"ב יעו"ש:
רש"י ד"ה אין בין המודר. מודר הנאה חמור וכו'. דברי רש"י ז"ל אינם מובנים פשיטא מאי קמ"ל וע' ראש יוסף שהגיה אין מודר הנאה חמור וכו' ונכון הוא:
בד"ה מאי משמע. דעליו וכו'. עמ"ש בס"ד בגמ' ליישב דברים אלו התמוהים לכאורה וע' בפי' רבינו חננאל ז"ל דמשמע כפשוטו דבמלת עליו לא משמע חיוב אחריות רק הכתוב מסמן נדר שאומר הרי עלי חייב באחריותו כדכתיב ונרצה לו לכפר וטעמא משום דאומר עלי כמאן דטעין וכו' וכמו שבארתי בגמ' בפשיטות בלא דברי רש"י ז"ל ע"ש וק"ל:
בד"ה מזובו וספר. להכי סמך ספירה אצל זובו וכו'. עטו"א שהקשה למאי דחיק רש"י ז"ל דדייק מהסמיכות ולא ביאר כפשוטו משום דעיקר תיבת מזובו מיותר כדמסיק אביי לקמן. ולפע"ד אדרבה מהתם מוכח דמעיקרא ס"ד דמיתורא דמזובו דריש מזובו ולא מנגעו וא"כ בע"כ הא דזב בעל ב' ראיות שטעון ספירת שבעה מסמיכות וספר אצל מזובו נפקא ואה"נ למסקנא דאביי מיתורא נפקא אבל רש"י ז"ל פירש כאן לפי הס"ד כדרכו בקדש:
תוס' ד"ה דריסת הרגל. ותי' ר"ת דהכא מיירי בבקעה וכו'. עטו"א מאי דרמי דר"ת ז"ל דידי' אדידי' במ"ש בנדרים ריש השותפין וע' קרבן נתנאל שם אות י"א מ"ש בזה:
בד"ה אין בין. וי"ל וכו' אבל בקרבן שלא הופרש פשיטא לי' שיש הרבה חילוקים א"נ דתנא ושייר. הרטו"א ז"ל הקשה על תי' ב' של התוס' מאי שייר דהאי שייר ועח"י מהר"מ לובלין ז"ל ריש מרובה שהרגיש בזה וכתב אע"ג שהתוספות אין ידוע להם שיש עוד שום חילוק בין נדרים לנדבות אלא דין זה שהנדבה באה מן המעשר וכו' אעפ"כ עכ"ר הואיל וחזינן דשייר דין זה מוכרח הוא שיש עוד איזה דין שנדר ונדבה חלוקים ששייר גם אותו הדין שאינו ידוע לנו ובפני יושע שם הסכים עמו אבל אין זה משביע רעבון נפשנו להבין דברי רבותינו בעהתו"ס ז"ל. והנה גם בתי' א' של התוס' מ"ש שיש הרבה חילוקים ג"כ קשה איה איפוא הם החילוקים ואנחנו לא נדע כ"א חילוק זה שממנו הקשו התוס'. ואפשר דכונתם דשייר הא דטוב אשר לא תדור ומצוה להתנדב וממילא יש גם חילוק לענין אמר כנדרי כשרים וכנדבותם או כנדרי רשעים וכנדבותם כדאמר בפ"ק דנדרים וכמו שהעירותי בס"ד במשנתנו ע"ש וק"ל:
בא"ד. דבמס' תענית אשכחן אין בין דשייר וכו'. בהגהות קרני ראם כתב ע"ז אין דבריהם מובנים דהא לפי המסקנא משמע דאין בין דוקא ועבתו"ס ר"פ מרובה עכ"ל. ונעלם ממאור עיניו דכבר הרגיש בזה בפני יהושע ר"פ מרובה שם ויישב דעת התוס' ע"ש ומ"מ יש לעיין בסוגי' דתענית דלכאורה לא משמע שם כהבנת הפנ"י ז"ל וק"ל. והעולה ברוחי דמסתבר להו להתוס' ז"ל דרחוק לומר דהמקשן והתרצן בתענית פליגי בסברא אם אין בין דוקא או ל"ד לגמרי אלא דהכי הוי ברירא דמילתא דכל היכא דקתני אין בין אמרי' מסתמא דלא שייר מידי ואם יהי' לנו ספק באיזה דין אי אית בי' חילוק נכריע מכח המתני' דאין בין דליתי' לחילוק זה אבל אם מצינו חילוק ברור בין הענינים אשר בגוף החילוק אין לנו ספק באמתתו אז אין להקשות על תנא דאין בין מדוע השמיטו ושפיר אמרי' דהאי תנא אע"ג דתני אין בין מ"מ תנא ושייר והלכך כשרצה הש"ס לחדש דבג' תעניות ראשונות ליכא כ"ד פריך מהאי דאין בין דמסתמא דוקא הוא וכדבעי למימר אמצעייתא נמי ליכא בהו כ"ד פריך נמי והא אין בין קתני וע"ז מתמה ותסברא והא שייר תיבה והרי בהא ודאי מחולקין כדקתני בפ"ב להדיא א"ו דהאי תנא שייר גם באין בין ודחי הש"ס דמשום תיבה לאו שיורא הוי וממילא אין לנו חילוק ברור ואם רצונך לחדש חילוק לענין כ"ד דחינן חילוק זה מפני הסברא דמסתמא אין בין דוקא כן הוא פירושא דשמעתא התם וכן משמע קצת בפי' רבינו גרשום ז"ל שם ע"ע והלכך הכא דזה ברור ממקום אחר שיש חילוק בין נדר לנדבה לענין להביא מן המעשר שפיר כתבו התוס' דאין קושיא מ"ט לא קתני לי' דאיכא לשנויי דתנא דידן תנא ושייר וזהו שהביאו ראי' מסוגי' דתענית דמשמע דאי הוי משייר תיבה שהוא חילוק ודאי לא הוי קשיא לי' כלל אע"ג דתני אין בין וזה ברור בכונת התוס'. ועפ"י דרך זה יבארו התוס' גם במרובה מי קתני אין בין דהיינו דאילו הוי תני א"ב היינו אומרים מסתמא דוקא והי' סיוע לרחב"א בשם ר"י אבל היכא דממקום אחר נתברר לנו איזה חילוק אין להקשות מהא דתנא דאין בין השמיטו ודו"ק:
בד"ה ומה מצורע. ותי' רש"י בפסחים וכו'. עמ״ש בשעה"מ ה' טומאת צרעת פ"י הי"א: