נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא
בעזר יושב תהלה הופך קינה לגילה אכתוב חידושים במסכת מגילה · דף ז.
גמ'. בתחלה קבעוה בשושן וכו'. עמ"ש בס"ד לעיל דף ב' גבי כדאמר רשב"י י"ג זמן קהלה באופן השלישי יעו"ש:
שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים וכו' עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה וכו'. כבר ידוע אשר רבים ראו כן תמהו בסוגיא זו מעיקרא מאי קסברו חכמים ולבסוף מאי קסברו אם הי' דעתם בתחלה דכאן ומשנה תורה אחד הוא מדוע לא בארו גם שלישים דקאמר שלמה על תורה ונביאים ומגילה ואם הי' דעתם מעיקרא דכאן ומ"ת לשנים יחשבו וע"כ הי' להם שלישים מלבד המגילה א"כ מאי מציאה מצאו בקרא הרי גם התם יש לפרש זאת מ"ש כאן זכרון במשנה תורה ובספר בנביאים וכמו שפירש רבי יהושע לקמן וע' בפנ"י ובטו"א מה שהאריכו בזה ועדיין אנו צריכין למודעי והנלע"ד נכון דסברת החכמים היתה גם מראש דכל הכתוב בתורה יש לחשוב לאחד אלא דכל זמן שלא ידעו מדרשת המקרא שבתורה לא הי' נראה להם לפרש מה שאמר שלמה הלא כתבתי לך שלישים דגם מגילה כלולה בדבריו מפני שאעפ"י דספר משלי נאמר ברוה"ק אליבא דכ"ע מ"מ לשון כתבתי אינו נופל ע"ז דכיון דבימי שהמע"ה לא נכתבה המגילה עדיין הגם שרצה לרמזה לא הי' לו למינקט לשון עבר כתבתי ויותר הי"ל למינקט הלא אכתוב לך שלישים ולכן היו מוכרחים לבאר הכתוב על תורה ונביאים לבד ולומר שחושב פרשת ויבא עמלק ומשנה תורה לשנים ואולם כאשר מצאו המקרא כתוב זאת זכרון בספר חזרו לסברתם הראשונה ובארו כאן ומ"ת אחד כדי לדרוש גם כתיבת מגילה מקרא ובתורה שפיר מידריש דהשי"ת צוה למשה לכתוב המגילה ע"י אכנה"ג והשתא בא להם גם לישנא דקרא דמשלי על נכון דשפיר קאי שלישים גם על המגילה ומה שאמר הלא כתבתי בלשון עבר הוא משום שהוא מוסב על המקרא שכבר נכתב בתורה ומרומז בו ספר המגילה וז"ש הלא כתבתי לך בתורה שלישים שיכתבו מעשה עמלק שלש פעמים ואי אתה רשאי לרבעו ולפ"ז לא הי' להם סתירה למושכל ראשון שהי' דעתם מעיקרא וא"ש כמובן למשכיל על דבר. ויבואר בזה היטב לשון הגמ' עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה שהוא שפת יתר לכאורה דהול"ל שמצאו לו מקרא ותו לא ולפמ"ש ניחא דכל זמן שנעלם מהם הרמז בתורה לא היו יכולים לפרש דברי שלמה על המגילה משום דלא א"ש לשון כתבתי עד שמצאו מקרא כתוב בתורה שוב יכלו לפרש כתבתי לשון עבר על הכתוב בתורה ודו"ק. ובהכי ניחא גם מלת לו שהיא מיותרת ולא עוד אלא שאין לתיבה זו הבנה דעל מי מוסב האי שמצאו לו וראיתי בעין יעקב הגירסא לה וקאי על אסתר אבל בגמ' הגי' לו ובחי' מהרש"ש הגיה בגמ' שצ"ל לה ונעלם ממנו שכן היא כבר הגי' בע"י אבל אין ראוי לשבש הספרים בשביל שנעלם מאתנו כונת הנוסחא ואאמו"ר הרב הגדול זללה"ה השיב לי דמלת לו קאי על הענין והנושא אשר על צירו יוסב פלפול הש"ס שבכאן וזה קרוב לאמת אבל מ"מ אכתי הוי יתור נפיש דמאי הי' חסר אם הוי נקיט עד שמצאו מקרא וכו'. ברם לפום מאי דאמרן בס"ד א"ש טובא דקאי על החכם מכל אדם שמתחלה הוכרחו לבאר דבריו היפוך סברתם עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה שנרמז בו כתיבת המגילה חזרו לפרש דבריו כסברתם משום דבאמרו כתבתי כיון על מה שכבר נרמז בהכתוב שבתורה והתבונן בזה היטב:
כתוב זאת מ"ש כאן ובמ"ת זכרון מ"ש בנביאים בספר מ"ש במגילה. בירושלמי אי' רשב"ן בשם ר"י פ"ה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערין על הדבר הזה אמרו כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אלו המצות שנצטוינו מפי משה כך אמר לנו משה אין נביא עתיד לחדש לכם דבר מעתה ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר לא זזו משם נושאים ונותנים בדבר עד שהאיר הקב"ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים הה"ד ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר זאת תורה וכו' זכרון אלו הנביאים וכו' בספר אלו הכתובים ומאמר אסתר וגו' ונכתב בספר רב ור"ח ור"י ובר קפרא וריב"ל אמרו המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה עכ"ל הירושלמי. ופירש הרב קה"ע ז"ל דהני אמוראי בתראי פליגי ארשב"ן וס"ל דזאת קאי אספר שמות בלחוד וזכרון על משנה תורה ובספר על נביאים ומגילה דריש לה מתיבת כתוב ללמד שיכתוב בכתובים ואע"ג דהו"ל למיכתב כתוב שמורה על כתובים בסוף אך כיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה לא קפיד קרא על הסדר והשתא הני אמוראי ס"ל כרבי יהושע בחדא דספר שמות ומשנה תורה חשיבי בתרתי אלא דמרבו מגילה מדכתיב כתוב ע"כ דברי הרב בעל קרבן העדה ז"ל וסיים ע"ז ודברים נכונים הם. והנה בגליון הש"ס כבר העיר מהש"ס פסחים דף ו' והניח בצ"ע ויפה השיג דהרי שם בגמ' מבואר דבחד ענינא לא אמרי' אין מוקדם ומאוחר בתורה. איברא בירושלמי שקלים פ"ו סוף ה"א איתא על דעתי' דר"מ דו אמר אין מו"א בתורה אלא ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ואח"כ ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה הרי דס"ל להירו' דגם בפסוק אחד אמרי' אין מוקדם וכו' אך לפי גירסת הק"ע והגר"א ז"ל על דעתי' דרבי יהודה ע"ש א"ש עפ"י דברי התוס' בפסחים דהיכא דאיכא דרשא וטעם אמרי' גם בחד ענינא אין מו"א וכאן איכא סברא משום דכתיב קרא אחרינא ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' עיי"ש בירושלמי וק"ל. אבל לפי הגירסא שלפינו ע"ד דר"מ שוב ליכא סברא ומשמע דלית לי' להירו' סברת הש"ס דידן בפסחים. והרב בעל פני משה ז"ל בפ"ח דסוטה ה"ג הסכים לנוסחא דידן וע"ש במראה"פ שהרעיש על הק"ע ז"ל שהמציא גי' אחרת וכתב שם דלא ס"ל לר"י אין מוקדם ומאוחר בחד ענינא. משמע דהרב פנ"מ ז"ל רוצה לומר דפליגי בהא ר"מ ור"י אבל זה דוחק דבש"ס דפסחים משמע דהיא סברא פשוטה דהני מילי בתרי עניני אבל בחד ענינא לא שייך אין מו"א בתורה. וראיתי להר"א מזרחי ז"ל בפרשת בראשית שהביא בשם בעל הפליאה אהא דדרשו בגמ' שמים אש ומים דמש"ה נרמזה אות א' אחר השי"ן להודיענו דכשם שאין מוקדם ומאוחר בפסוקים כך אין מוקדם ומאוחר באותיות ע"ש. ותמהני והלא גם בפסוקים ה"מ בתרי עניני אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר ואין לנו יותר חד ענינא מתיבה אחת והשתא איך אפשר לומר אין מוקדם ומאוחר באותיות ובדוחק יש ליישב עפ"י דברי התוס' הנ"ל דאי איכא טעם וסברא אמרי' אין מו"א גם בחד ענינא אבל לא נתקררה דעתי העני' בזה. וע' בדברי דוד על התורה מרבינו הטו"ז ז"ל שדחה דברי הרא"ם מכח קושיא אחרת דאמרי' בפרק רע"ק מאי הר סיני שנעשו בו נסים ופריך הר ניסאי מיבעי לי'. ולפע"ד טעמא דהש"ס דשבת הוא ג"כ מטעם האמור בפסחים דבחד ענינא מאי דמוקדם וכו'. וקצת יפלא על הטו"ז שלא הזכיר הש"ס דפסחים בדבריו. אמנם באמת מצינו חילוף האותיות בתיבות כבש כשב שמלה שלמה וכיו"ב אלמא דאין מוקדם ומאוחר באותיות ושמעתא דפסחים צ"ל דלא מיירי רק בתיבות ופסוקים ולפ"ז עלו דברי הרא"ם כהוגן. גם בגמ' ראש השנה דף ג' ע"ב מצינו שדרשו כורש שמלך כשר הי' הרי מפורש בזה שלא הקפידו חז"ל בדרשותיהם על היפוך האותיות ודרשו כורש מלשון כשר ולא ידעתי מה יענה רבינו הטו"ז ז"ל להש"ס דר"ה המוכיח בהדי' כדברי בעל הפליאה שהביא הרא"ם ז"ל וע' בס' הליכות עולם שער רביעי פרק ד' דין גורעין ומוסיפין דלא מקריא הפסקה למיפרך סכינא חריפא מפסקינהו לקרא אלא דוקא בתיבות להקדים תיבה זו לזו אבל באותיות הוי הפסק ומקורו מהרשב"ם בב"ב והתוס' ביומא כמ"ש ביבין שמועה כלל קס"ה וכיוצא בו י"ל גם לענינא דידן דבתיבות בחד ענינא מאי דמוקדם וכו' אבל באותיות אמרי' אין מוקדם ומאוחר. אח"ז ראיתי ביבין שמועה שם כלל קס"ב שהביא בשם היפה מראה דדוקא לענין דרשא דנ"מ לענין דינא אבל לישוב המקרא גם בחד ענינא אמרי' אין מוקדם וכו' וכדתני בל"ב מדות ושמואל שוכב וכו' ולפי דבריו ז"ל ניחא הירושלמי דשקלים שהבאתי ואולי היפ"מ כתבו באמת שם בשקלים ואין הס' ת"י (ואחר זמן רב בא לנגד עיני ס' יפה מראה וראיתי דכמו ששערתי כן הוא תלי"ת) גם הש"ס דר"ה ודברי הפליאה הכל יבא על נכון. ואולם בכל אופן ישאר הקישוי בהש"ס דשבת דמאי פריך הר ניסאי מיבעי לי' והלא הרבה מלות מצינו שהאותיות מתהפכות דבאותיות אין מוקדם ומאוחר וגם אפי' בתיבות אם אין נ"מ לדינא רק לישוב המקרא אמרי' אין מו"א וצ"ל דכל כמה דמצינן לפרושי בלא היפוך אותיות שפיר דמי טפי וצ"ע. נחזור לעניננו דבתיבות ובמקום דנ"מ לדינא גם הירושלמי יודה דבחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם וכו' והתם בשקלים סבר ר"מ אין מו"א לפי שהוא רק לישוב המקראות ור"י אפשר גם בכה"ג סובר מאי דמוקדם וכו' ועד"ז יתכנו דברי המראה הפנים שהזכרתי. ועכ"פ הכא פירוש הק"ע נדחה ע"י קושיתו של הגאון מהרמ"ז ז"ל בגליון הש"ס. ומבלעדי זאת לא זכיתי להבין דלפירושו עיקר חסר מן הספר שהרי גם לרשב"ן נאמרה המגילה מסיני בפרשת כתוב זאת זכרון בספר אלא דדריש לי' מתיבת בספר והני אמוראי בתראי דרשי לי' מתיבת כתוב וא"כ הכי הו"ל לפרושי בהדי' דדרשינן כתוב מה שכתוב במגילה אלא שאין מו"א בתורה אבל במה שאמרו המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני לא הורו כלום דפליגי בדרשת המקרא ופירוש הק"ע במחכ"ה תמוה מאד. אבל גם פי' היפ"מ שהביא בשירי קרבן הוא רחוק יעו"ש:
והנראה בעיני בעזרה"י דהני אמוראי קשיא להו לדרשת רשב"ן בשם רבי יונתן דבפ' ויבא עמלק נרמזה מצות מגילה והרי פרשה זו נאמרה קודם מתן תורה ואנן לא מצינו שניתנו מצות מלבד ז' מצות ב"נ ומצות מילה קודם מ"ת אלא במרה כדאיתא בסנהדרין דף נ"ו ע"ב אבל קשה לומר דגם ברפידים נצטוו ישראל על מצוה חדשה. והא דמחיית עמלק הוא רק לכתוב בתורה כאן ובמ"ת אבל מצות זכירת מעשה עמלק ומחיית זכרו היא במשנה תורה וברפידים לא נאמר למשה רק שיכתוב הדבר בתורה. אבל במגילה אנו צריכין לדרשה שאין מרדכי ואסתר מחדשים דבר כי כבר נרמזה המצוה בתורה וא"כ איך ידרשוהו מכתוב זה האמור קודם מ"ת. ובע"כ צ"ל דגם במגילה לא נרמז רק כתיבתה בין הכתובים וכמו בנביאים דבודאי אין הכונה לקרות הפרשה רק לכותבה בנביאים וא"כ אכתי מנא להו למרדכי ואסתר לחדש מצות קריאת מגילה וכמו שנצטערו ע"ז הזקנים ומש"ה אמרו אמוראים הללו דבאמת המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני והא דכתיבא בפרשת ויבא עמלק הוא משום דאין מוקדם ומאוחר בתורה ונרמזה גבי מחיית עמלק כמו קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן וגו' שנאמרה אח"כ ונכתבה במקומה בפרשת המן כן גם מצות קריאת מגילה נאמרה אחר מתן תורה למשה בהר סיני ונכתבה במקומה גבי מחיית עמלק וזה ביאור אמתי לפע"ד בדברי ריב"ל ודעמי'. ובהכי ניחא מה שבגמ' דידן לא נזכרו דברי האמוראים האלו משום דהירושלמי לטעמי' דהזקנים נצטערו על עיקר המצוה שרצו מרדכי ואסתר לחדש והרי אין נביא עתיד לחדש דבר וצ"ל דדרשת הכתוב על עיקר מצות מגילה מש"ה אמרו ריב"ל ודעמי' שנאמרה אח"כ בסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר מפני שלא רצו להסכים שניתנה המצוה ברפידים קודם מ"ת משא"כ הש"ס דידן דס"ל דמצות קריאת מגילה לא הי' עלי' ערעור משום האי דאין נביא עתיד לחדש דמצינו כמה מצות שהוסיפו חז"ל וגם הנביאים תקנו לומר הלל וחידשו מצות ענג שבת וכיו"ב ולקמן דף י"ד ע"א איתא מאי דרוש ומה מעבדות לחרות וכו' הרי דמכח ק"ו תקנו קריאת מגילה משא"כ הירושלמי דלא ס"ל ק"ו זה וע"ש לקמן בחדושי. ולפיכך מתחלה כששלחה להם אסתר קבעוני לדורות דהיינו לקריאה כמ"ש בטו"א יעו"ש לא השיבו לה רק מפני שחששו לעורר קנאה וכשהשיבה להם כבר כתובה אני וכו' לא הי' להם מה להשיב על דברי' והסכימו עמה רק אח"ז כששלחה להם כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים הרי דכל טענתם היתה מכח המקרא האוסר לכתוב יותר מאשר כבר כתוב ג' פעמים וא"כ סגי במה שדרשו מקרא דתורה על צווי הכתיבה של המגילה בין הכתובים אבל אצ"ל שנרמזה שם גם גוף מצות הקריאה ולפיכך לא הוצרכו בש"ס דידן לומר דהמגילה הזאת נאמרה בסיני אלא שאין מוקדם וכו' דשפיר י"ל שנאמרה ברפידים ודו"ק. ושוב ראיתי בחד"א למהרש"א ז"ל שכתב כן דלקמן הק"ו לקריי' והכא מיירי בכתיבה ומש"ה לא חש לשאלת הירושלמי ע"ע וב"ה שכיונתי לזה וע' בחדושי לקמן דף י"ט ע"ב גבי ומאי ניהו מקרא מגילה:
כתנאי כתוב זאת וכו' ד"ר יהושע ר"א המודעי אומר וכו'. נלע"ד לחדש בס"ד דהני תנאי אזלו לשיטתיהו דאיתא בפסיקתא זוטרתא פרשת בשלח שם שם לו חק ומשפט חק זה שבת ומשפט זה כיבוד אב ואם שבשניהם כתיב כאשר צוך ה' אלהיך ואר"י כאשר צוך במרה ר' אלעזר המודעי אומר חק אלו עריות שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות ומשפט אלו דיני קנסות ודיני חבלות ע"כ ובמכילתא איתא דעה א' בשם רבי יהושע יעו"ש. הנה ראינו דר' יהושע לא רצה לדרוש בכתוב רק שבת וכבוד או"א שנאמר בהם במקומם כאשר צוך דמשמע כאשר צוך במרה אבל עריות ודינין דלא כתיב בהו כאשר צוך אע"ג דפשטא דקרא חק ומשפט משמע על חקי עריות ומשפטי הדינים טפי מאשר על שבת וכבוד או"א מ"מ לא רצה ר"י לפרש ע"ז הכתוב דכל כמה דמצינן לפרושי שלא נצטוו על אותן המצות קודם מתן תורה ניחא לי' טפי אבל ר"א המודעי לא השגיח בזה וכיון דלישנא דחק ומשפט משמע לי' על עריות ודינין פירש הכי. והשתא יש בידינו לומר דלשניהם משמע להו דאם נפרש קרא על קריאת מגילה יש לפרשו על עיקר המצוה של הקריאה לא על הכתיבה במגילה לבד (וזה כשיטת הירושלמי ולא כמו שבארתי בסמוך לדעת גמרא דידן וד"ת כפטיש יפוצץ סלע) ומעתה ניחא דר' יהושע לשיטתי' לא בעי לפרש דמגילה מרומזת בכתוב זה דכל מה דמצי למימר שלא נצטוו ישראל על מצוה חדשה קודם מתן תורה ניחא לי' טפי כמו התם במרה שלא פירש על עריות ודינין. מש"ה דרש כאן ומ"ת לשנים שלא להכניס מגילה בכלל הכתוב. ומה שדרש זכרון מ"ש במ"ת ולדידי' קאי על עיקר מצות הזכירה לפ"מ שבארתי שיטת הני תנאי היינו דזהו כאלו כתוב בפירוש ומה הי"ל לעשות כיון דקרא מרבה בהדיא אבל מגילה שבידו להוציאה מכלל הכתוב ניחא לי' למידריש הכי. ורבי אלעזר המודעי לשיטתי' בפסיקתא דדריש חק ומשפט על עריות ודינין כיון דלישנא משמע הכי אע"ג שהי' יכול לדורשם על שבת וכבוד או"א דכתיב בהו כאשר צוך הכי נמי דריש הכא בספר מ"ש במגילה משום דמשמע לי' כאן ומ"ת אחת היא וניחא לי' לפרש דברפידים נצטוו על מקרא מגילה. וא"ש דר"י ור"א המודעי כל חד לשיטתי' אזיל ותרויהו לא ניחא להו לומר הכא אין מוקדם ומאוחר בתורה כאמור בירושלמי ודו"ק. וע' מראה הפנים בד"ה הנביאים והכתובים עתידין להתבטל מ"ש בבאור סוגית הגמרא דהכא מ"ש כתנאי יעו"ש:
רמ"א קהלת וכו' רש"א קהלת מקולי ב"ש וכו' רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בהלכות שאר אבות הטומאה פ"ט ה"ו כתב ולא דברי תורה בלבד אלא כל כתבי הקדש אפילו שיר השירים וקהלת שהן דברי חכמה מטמאין את הידים עכ"ל והדברים תמוהים וכבר העיר ע"ז רבינו בעל ראש יוסף ז"ל בזה"ל אלא דקשיא לי דכאן משמע דחכמים סברי דקהלת ברוה"ק וכו' והר"ם ז"ל כתב שהוא מחכמתו וכו' ואפ"ה מטמא ידים והוא דלא כמאן עכ"ל והיא קושיא עצומה על הרמב"ם דהרי פשטא דסוגי' וריהטא דשמעתין דגזירה דספר מטמא הידים תליא בהא אם נכתב ברוה"ק ובלא"ה אינו מטמא כמבואר למעיין בסוגיא דידן ואיך בחר לו רבינו דרך חדשה והכרעה מדעתו ובראש יוסף הניח דברי רבינו בתימה בלי שום ישוב כלל. ואולם האמת יורה דרכו דרבינו לא להכי כיון ובאמת ס"ל דשה"ש וקהלת נכתבו ברוה"ק ומ"ש שהן דברי חכמה הכונה דרבותא קמ"ל אע"ג שהן ד"ח והוי ס"ד דמחכמתו של שלמה הם אעפ"כ מטמאין את הידים משום דבקושטא ברוה"ק יסודם ונקיט הני משום שיש בהם מחלוקת וטעם המחלוקת היא ג"כ מצד שהם דברי חכמה ע"כ איכא למ"ד שהם נובעים ממקור חכמת שלמה ולא מרוה"ק שבו ואשמעינן רבינו דהלכתא כמ"ד דברוה"ק נאמרו וה"ה לאסתר ורות וזה ברור בכונת רבינו ז"ל. תדע שלא כתב אפי' שה"ש וקהלת שהן מחכמתו של שלמה וכדנקיט רבי שמעון בן מנסיא לקמן בברייתא אלא נקיט שהן דברי חכמה אלמא דדעת רבינו דאינן דברי חכמתו של שלמה אלא ברוה"ק נאמרו רק סד״א דכיון שהן דברי חכמה הן חכמתו קמ"ל רבינו דברוה"ק נאמרו דברי חכמה אלו ולפיכך הם מטמאים את הידים. ומאד תמהני על הרב ראש יוסף ז"ל שהביא בשם הרמב"ם שהוא מחכמתו ובאמת לא כתב רבינו חכמתו אלא דברי חכמה ופירושו כמו שכתבתי:
רמ"א אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר ויודע הדבר למרדכי. הגאון טו"א ז"ל תמה מאי ראי' היא זו על המגילה שנאמרה ברוה"ק אם על מרדכי שרתה רוה"ק ע"ש שהניח בקושיא. ובהשקפה ראשונה אמרתי ליישב דכל הנביאים שכתבו ספריהם ברוח נבואה שפיר הודיעו את כל אשר נגלה להם בחזון מאת ה' יען כי כן צוה הש"י עליהם ע״י רוח נבואתו לכתוב אבל שיספר הנביא מעצמו אשר ראה במראה אינו מדרכי הענוה ולכן אם מרדכי כתב המגילה וסיפר שנודע לו הדבר ברוה"ק בע"כ כתב הדברים ברוה"ק וק"ל. ושוב מצאתי ביערות דבש ח"א דרוש ג' וח"ב דרוש ב' שקדמני בזה והנאני בעזרה"י והא דלא מייתי ראי' מדכתבה אסתר ותלבש אסתר מלכות ודרשו לקמן שלבשתה רוה"ק. מפני שאינו מפורש להדי' דפשטא דקרא משמע שלבשה בגדי מלכות והגם דהש"ס דייק לה מדלא כתיב בגדי מלכות והדיוק אמת מ"מ ניחא לי' לר"מ טפי לאתויי מקרא ויודע הדבר למרדכי דמוכח להדי' שנגלה אליו רוה"ק דבלא"ה מנא ידע. אמנם גם אח"כ דקאמר לר"מ אית לי' פירכא דבגתן ותרש שני טרשיים היו מ"מ לא מייתי מקרא דאסתר. משום דאיכא למיפרך דאכתי לא כתיב בהדיא ופשטא דקרא אבגדי מלכות קאי וא"כ הגם דבאמת פירושו שלבשתה רוה"ק מ"מ שוב אינו נגד דרך הענוה ואין ראי' שכתבה זאת ברוה"ק וק"ל:
ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בנ"א. ט' אבני שהם להטו"א מה שהביא ע"ז מהירושלמי שהובא בתוס' ריש חגיגה מחלוקת רבי יוסי ורבנן גבי ולבני אהרן תעשה כתנות וגבי כל ישראל באזניהם וכתב דהכא אזיל אליבא דר"י דאילו לרבנן הול"ל דבעינן ב' מתנות לכל אביון ע"ש. והנה הרב פר"ח ז"ל בסימן תרצ"ד העלה חילוק בזה דגבי ונתן על שני השעירים גורלות דכתיב השעירים תחלה יש לפרש שיתן על כל א' מהשעירים שני גורלות אבל הכא דכתיב ומתנות לאביונים פירושא קא מפרש דכיון דכתיב ומתנות מעיקרא ופירושו שיתן שתי מתנות מפרש אח"כ שיתנם לשני אביונים ע"ש. ובליקוטים של הפר"ח שם הוסיף אומץ להקושיא מדברי רש"י ז"ל בנימוקי החומש פרשת תרומה גבי ועשה כרוב אחד מקצה מזה שלא תאמר שנים כרובים לכל קצה וקצה לכך הוצרך לפרש כרוב א' מקצה ומשמע מתוך לשונו ז"ל דזו היא השמטה מדבריו בהקושיא ומה שתירץ יוסב גם על זאת ובעניותי לא זכיתי להבין והרי גם התם כתיב במקרא הקודם מעיקרא ועשית שנים כרובים זהב והדר כתיב משני קצות הכפרת וא"כ הוי ממש דומה לקרא ומתנות לאביונים וגם רבנן מודו דלא משמע יותר משני כרובים כדכתיב להדיא ואח"כ מפרש היכן יעשו אותן הב' כרובים דהיינו משני קצות הכפרת וצ"ע להבין דעת הפר"ח ז"ל בזה. ברם קשיא מה יענה רבי יוסי למקרא הלז דלדידי' לא משמע כלל יותר משני כרובים לשני הקצוות ולמה לי קרא דבתרי' ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכן גבי שני השעירים קשיא לרבי יוסי ל״ל גורל אחד לה' וגו' והרי גם בלא"ה לא משמע רק על כל א' מהשעירים גורל א' ומאי אהני לן רבינו הטו"א ז"ל במה שהוכיח משמעתין ומסוגי' דחגיגה דסתמא דגמ' דידן ס"ל כרבי יוסי והלא הסוגי' דיומא המיוסדת על דרשת יתורא דקרא וכן דברי רש"י ז"ל המוכרחים בביאור לישנא יתירא דקרא דכרובים אתי' דוקא כרבנן. ויש ליישב דגם לר"י ה"א משום דכתיב משני קצות הכפרת דהוי מצי למיכתב מקצות הכפרת ואנא ידענא שהכתוב מצוה לעשות שנים כרובים משני הקצוות ומדכתב לישנא יתירא משני קצות משמע שיעשה שני כרובים לכל אחד משני קצות הכפרת מש"ה איצטריך לכתוב אבתרי' ועשה כרוב אחד מקצה מזה וגו' והא דכתיב משני קצות בע"כ להורות על הקצוות המיוחדות של האורך לא של הרוחב וכמ"ש במזרחי ע"ש וכן התם סד"א משוט דכתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות דהוי מצי למיכתב על השעירים ואנא ידענא דאשנים דבסמוך לי' קאי ומדנקיט לישנא יתירא שני השעירים ה"א גם לרבי יוסי דבעי למיהב על כל אחד משני השעירים גורלות דמיעוטן שנים הלכך איצטריך קרא גורל א' וגו' והא דכתיב על שני השעירים בע"כ דרשינן כאמור בגמ' יומא דף ס"ב ע"ב שני שני שני למה לי חד למראה וחד לקומה וחד לדמים וא"ש בס"ד. וע' תענית דף ב' סוע"ב רעק"א בששי בחג הוא מזכיר שנאמר בששי ונסכיה בשני ניסוכין הכתוב מדבר ופי' רש"י ז"ל שני ניסוכין על קרבן אחד אבל ונסכיהם משמע הרבה דבקרבנות הרבה עכ"ל. הנה סתם שם רש"י אליבא דרע"ק כשיטת רבי יוסי דלשון רבים של ונסכיהם מפרשינן על נסכים דקרבנות רבים. דאילו לרבנן הו"ל לרע"ק למידריש ונסכיהם דביום השני דמשמע לכל אחד מהקרבנות שני נסכים. א"ו דגם רע"ק סבר בהא כר"י וכסתימת הש"ס הכא ובחגיגה וזה עזר לדברי רבינו הטו"א ז"ל הנ"ל דהרי ראינו דלרש"י ז"ל הי' הדבר פשוט בפירושא דקרא דמוקמינן נסכים הרבה לקרבנות הרבה ולא לכל אחד מהם. וע' פסחים דף פ"ו ע"א פלוגתא דר"י ור"ש דר"י סבר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות אבל אין האוכל אוכל בשני מקומות שנ' בבית אחד יאכל ופירש"י דגבי אוכלים הרבה כתיב בתים הרבה ור"ש סבר על הבתים וגו' מלמד שהאוכל אוכל בב' מקומות ופירש"י ויאכלו דכתיב בקרא אכל חד וחד מהאוכלין קאי ע"ש. ונלע"ד פשוט דפלוגתא זו תליא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן הנ"ל דר"ש ס"ל כרבנן דלכל א' מבני אהרן תעשה כתנות ולכל א' מישראל יהיו ב' אזנים ומש"ה גם כאן מפרש על הבתים אשר יאכלו כל אחד מהאוכלים בהם ור"י סבר כר' יוסי ולכן מפרש יאכלו רבים בבתים רבים. כנ"ל לפרש מחלוקתם ולישנא קדישא דרש"י ז"ל מסכים לזה. ולפ"ז הרי הלכה כר"י לגבי ר"ש וממילא הלכה כרבי יוסי וכמו שהוכיח במישור הטו"א ז"ל. ואין להקשות מדאמר הש"ס שם במאי קמיפלגי ר"י סבר יש אם למסורת ור"ש סבר יש אם למקרא ומ"ט לא קאמר דפליגי בפלוגתא דר"י ורבנן שהובא בירושלמי. דבאמת לא הוי מצי לפרושי דפליגי בהכי משום דאע"ג דלר"ש דסבר כרבנן יש הכרח דמשמע לי' דלכל אחד מהאוכלים תן בתים הרבה אבל לר"י אין הכרח דבודאי רבי יוסי לא קאמר רק דשפיר יש לפרש ולבני אהרן הרבה תעשה כתנות הרבה וסגי בכתנת א' לכל אחד אבל לא משמע דוקא כתנת א' רק ממילא ליכא למישמע חיובא על ב' כתנות או שיהי' לכל א' ב' אזנים לענין חיוב ראי' והקהל וא"כ מה מכריח לומר כר' יהודה דהפסח נאכל בב' חבורות והאוכל אינו אוכל בב' מקומות דילמא על כל אחד מהאוכלים קאי ודוק היטב ותבין. ומש"ה מפרש הש"ס דר"י מוכרח להא משום דסבר יש אם למסורת וממילא פירש גם לר"ש ההכרח משום דס"ל יש אם למקרא. ושמא י"ל דע"י סברת רבנן דרבי יוסי הוכרח ר"ש לדרוש המקרא אע"ג דבעלמא סבר דדרשינן גם המסורת וא"ש קצת קושית התוס' שם מפ"ק דקידושין ע"ש וק"ל. וע' בגליון הש"ס ריש חגיגה שהראה לסוגיא דיומא הנ"ל וקצת חידוש על הגאון ז"ל שלא הרגיש גם בסוגי' דפסחים ודתענית שהבאתי. ולכאורה לפי חילוקו של הרב פר"ת ז"ל שהזכרתי לעיל הרי גם כאן כתיב תחלה על הבתים ופירושי קמפרש אשר יאכלו רבים וגם לרבנן אין לפרש כל א' מהאוכלים. אמנם באמת אין סתירה מזה דהרי כתיב אח"כ בהם וא"כ שפיר לרבנן איכא לפרושי אשר יאכלו כל אחד בהם בהרבה בתים והבן. ועתו"ס יבמות דק"א ע"ב ד"ה ש"מ (ורמז להם בגליון הש"ס בחגיגה) ומשמע מדבריהם כסברת רבנן דאם היו דורשין לעיני הוי בעי שתי עינים והוא פלאי דהרי מצינו כמה סתמי דהש"ס כר' יוסי. אמנם י"ל דהתוס' רצו לפסוק ההלכה גם אליבא דרבנן ובפרט דיש שם גירסא דברי ר"ש כמ"ש בהגהות הגרי"ב ז"ל ביבמות שם ור"ש הלא סבר כרבנן לפ"מ שהוכחתי: ע"ב.
קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. הגאון טו"א ז"ל הסכים דאו או קאמר ומילתא בעלמא שלח לי' עיי"ש היטב ומ"מ בעיני קשה הדבר לאומרו שלא יהא שום חידוש בדבריו ויש לנו להתבונן לדעת מאי קמ"ל בהודעתו זו שקיים מתנות לאביונים אם רצה. ונ"ל דאשמעינן שיוצאין י"ח מתנות לאביונים גם במידי דמיכל ומשתא כגון אטמא דעגלא וגרבא דחמרא דלא תימא דדוקא מעות בעינן וכדמוכח מדברי רב יוסף דקאמר לעיל טעמא שאין קורין המגילה בשבת מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה ע"ש בפירש"י ז"ל ובאמת צ"ל דעיקר המלוה הוא ליתן מעות דאל"כ אין מקום לדברי ר"י וכ"כ גם באבני שהם להוכיח מזה דעיקר מצותו במעות המוקצין בשבת ולא במידי דמיכל וע"כ קמ"ל רבי אושעיא דגם במידי דאכילה יוצא י"ח מצות מתנות לאביונים כנ"ל נכון. אכן לפ"ז יש להבין הירושלמי דהכי גרס התם ר"י נשייא שלח לרבי הושעי' רבה חדא עטם וחד לגין דחמר שלח וא"ל קיימת בנו ומתנות לאביונים חזר ושלח לי' חד עיגל וחד גרב דחמר שלח וא"ל קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו והשתא לפמ"ש עדיין קשה מאי קמ"ל בפעם השני' ואשר מהא הוכיח בטו"א דמילתא בעלמא שלח לי' אולם דע שהרב פנ"מ ז"ל פירש דר"י נשייא גופי' שלח לר"א עוד הפעם ולישנא חזר ושלח לי' משמע כוותי' ולא כפי' הטו"א דבפעם השני' שלח ר"א לר"י נשייא וגם מזה מוכח כהפנ"מ דהרי לפי' הטו"א שלח ר"י נשייא העשיר חד לגין דחמר ור"א העני שלח לו חד גרב מתנה מרובה יותר א"ו דר' יודן חזר ושלח לו מתנה מרובה מבתחלה. ולפ"ז י"ל דבר חדש דלאביון שאין לו כלום אין יכולין לקיים בו משלוח מנות רק אם יש לו כדי סעודת פורים אז מקיימין על ידו משלוח מנות ומילתא דמסתברא היא וע"כ כששלח ר"י לר"א שתי מנות והוא לא הי"ל בביתו עדיין מאומה לשמחת פורים כי הי' צנוע בעניו ולא ידע זר אתו מאומה שלח וא"ל קיימת בנו ומתנות לאביונים וקמ"ל דיי"ח במידי דמיכל כמו שבארתי לעיל וכשמוע ר"י כן חזר ושלח לו מתנה מרובה אז שלח וא"ל קיימת בנו ומשלוח מנות וטובא קמ"ל דמעיקרא לא הי' יכול לקיים בו משלוח מנות מפני שהי' אביון גמור שלא הי' לו כדי סעודת פורים אך עתה דכבר יש לו אז קיים בו מ"מ איש לרעהו:
ובהכי יתישב דעת מאור עינינו רש"י ז"ל לקמן בגמ' אביי בר אבין ור"ח בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ופירש"י זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עמו וכבר התפלא מרן הב"י ז"ל ע"ז בסוף סימן תרצ"ה דא"כ לא היו מקיימים שניהם משלוח מנות בשנה אחת וע"ש בב"ח ובטו"ז ומבלעדי זאת קשיא טובא מה הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן ומ"ט לא פירש כפשוטו שהיו מחליפים סעודותיהם בפורים של שנה אחת וקיימו שניהם ומשלוח מנות איש לרעהו. ואולם לפ"מ שבארתי א"א לפרש כפשוטו דאם אחד שלח לחברו סעודתו ולא נשאר אצלו כלום הוא קיים מצות משלוח מנות יען שלח לחברו בעוד הי' לו כדי סעודת פורים אבל חבירו כששלח לו חזרה סעודתו לא קיים רק מתנות לאביונים ובע"כ הי' צריך לשלוח לו סעודתו וגם סעודה שקבל מחברו כדי לקיים בהשני' משלוח מנות והשתא לא נשאר אצלו מה לאכול מש"ה פירש"י ז"ל שהיו אוכלין זה עם זה כלומר דחד מינייהו שלח לחברו סעודתו וקיים משלוח מנות ושוב הלך לביתו לסעוד אצלו ושם נתן חברו לו סעודתו בתורת מתנות לאביונים ואח"כ הסעודה השני' בתורת מ"מ ואז אכלו שניהם יחדו שתי הסעודות ובזה קיימו שניהם מצות משלוח מנות. וע' לחם משנה פ"ב הי"ד שכתב כעין זה וז"ל ול"נ לתרץ דהיו עושים כך זה הי' נותן סעודתו לחבירו במתנה ואחר שהי' שלו אז חבירו כשהי' נותן לו מאותה סעודה והי' סועד עמו נמצא שגם הוא נותן לו כיון שכבר היתה קנוי' לו במתנה עכ"ל ולפ"מ דפרישית מוסברין הדברים יותר דלא היו יכולין לעשות באופן אחר וע"כ שפיר הוכרח רש"י ז"ל לפרושי הכי שהי' סועד אצל חבירו ששלח לו סעודתו ובשנה האחרת שלח חבירו סעודתו אליו ובא לביתו לסעוד אצלו ודו"ק. ועפ"ז יתכנו ד"ק של אא"ז הגאון ז"ל ביד המלך הלכות אבל פ"ד ה"ט שהביא בשם הרא"ש ז"ל אהא דרבה ור"י מחלפי סעודתייהו אהדדי פי' כשהי' אחד אבל הי' אוכל משל חבירו וכשחזר השני להיות אבל ר"ל הי' אוכל משל הראשון ותמה מז"ה ז"ל על פי' זה וז"ל מי הכריח להרא"ש לפרש כונת חילופי הסעודות שלא בזמן א' ולמה לא ניחא לי' כונה קרובה יותר שבזמן א' היו מחליפין וכו' וכמו דמצינו בפ"ק דמגילה אביי בר אבין וכו' והתם הכונה על זמן א' של סעודת פורים שהיו מחליפין סעודותיהם כדי שכל אחד מהם יקיים מצות משלוח מנות איש לרעהו עכ"ל. ובימי ילדותי העזתי פני ורשמתי על גליון ספרו הנחמד דבאמת רש"י ז"ל פירש גם האי דמגילה שהיו חילופי הסעודות בימי פורים שונים ובכל פעם לא קיים רק אחד מהם מצות משלוח מנות וא"כ מה זו תמי' על הרא"ש ז"ל שביאר גם שם עד"ז. ברם לפום מאי דאמרן א"ש וצדקו דברי הצדיק דמעיקרא דבקושטא גם לפירש"י ז"ל קיימו שניהם ביום אחד משלוח מנות איש לרעהו שהיו מחליפים סעודותיהם אלא משום דבנשאר לאיש כדי סעודתו אז יכולים לקיים על ידו מ"מ משא"כ בלא נשאר אצלו מאומה דאז חייבין ליתן לו מתנות לאביונים ע"כ כששלח האחד לחבירו את סעודתו הי' צריך חבירו לשלוח לו שתי הסעודות והוא יצטרך אח"כ לחזור ולשלוח לו סעודה אחת כדי שיהי' לו במה לשמוח והפוכי מטרתא וטרחא רבה כזאת למה לי מש"ה ביאר רש"י ז"ל דאחר ששלח לו סעד אצלו או שנטל בעצמו סעודתו והביאה אצל חבירו לאכול שם שתי הסעודות יחדו ובפורים לשנה האחרת עשו להיפך שחבירו טרח ובא לביתו לסעוד אצלו אבל לעולם בזמן א' החליפו סעודותיהם ויפה כתב מז"ה ז"ל. וכעת ראיתי למי שהשיג על מז"ה ז"ל וכתב עליו שנעלם ממנו פירש"י במגילה ובאמת בארתי הקדש בטוב שדברי מז"ה ז"ל ישרים ונכחים. ועכ"פ נעלם מהמשיג ביאורו של הרב לח"מ ז"ל בדברי רש"י ז"ל דלפי ביאורו זה ודאי הצדק עם מז"ה ז"ל. ואם אמנם סתם הדברים ואולי י"ל עליו שקיצר במקום שאמרו להאריך אבל שפיר ידע מפירש"י אלא שסמך על פירושו של הלח"מ וק"ל:
לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו'. המפרשים האריכו בזה למעניתם הלא בספרתם ועמ"ש רבינו הטו"ז ז"ל בהלכות מגילה. וקצת עפ"י דרכו נלע"ד להסביר הענין עפ"מ שיש מחלוקת בין רש"י והרא"ש בפירושא די"ג זמן קהלה לכל הוא בריש מכילתין והיוצא מדבריהם דלדעת רש"י ז"ל יום מלחמה חזי לקרי' ואדרבה עיקר הנס בו הי' וא"צ ריבוי להכשירו לקרות בו והרא"ש ז"ל חולק ע"ז וסובר דהקריאה בנייח תליא לא במלחמה יעו"ש ובאמת יש סברות לכאן ולכאן וע' בחידושי שם מה שכתבתי בזה ומעתה יש לפרש מימרא דרבא מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע החילוק לדינא בין ארור המן שהוא יום המלחמה והכות האויבים עד חרמה ובין ברוך מרדכי שהוא יום המנוחה והישועה כפי' הטו"ז משום דגם על שניהם י"ל שהם ראויים לקריאה ויש גם לחלק ביניהם דבנוח תליא הקרי' וזה אינו ידוע לו בעידנא דבסומא דשמעתא זו בעיא צילותא להבחין בין שיטת רש"י ז"ל ושיטת הרא"ש ז"ל ולהכריע ביניהם ואם ישתה קצת יותר מלימודו יהי' קשה עליו העיון בהלכה זו ונעלם ממנו דברי מי מהפוסקים האלה צודקים. עוד אפשר לבאר בדרך המליצה דכונת רבא שיש לו לאדם לבסומי בפוריא עד שתתעלה מדרגתו ויהי' מתפתה ביינו ואז לא יבחין בין אוהבו לאויבו וגם ע"י טהרת מחשבותיו וזיכוך רעיוניו ויקרת הרגשתו בעת ההיא ידמה בעיניו כי כל העדה כלם קדושים והכל יהיו בעיניו כזכאים כידוע משל להמסתכל במראה בשם רבינו הבעש"ט הקדוש זיע"א. וע' ליקוטי מילי דאגדתא המחוברים לטהור ספר וצוה הכהן לאא"ז הגאון החסיד מהרא"ש זצ"ל האבד"ק יאמפלא מ"ש לבאר מימרא דרבא באורח נעים ונחמד המורה בעליל על רוב קדושתו והרגשתו בעבודתו זיע"א:
סעודת פורים שאכלה בלילה וכו'. עמ"ש בס"ד לעיל דף ד' ע"א בתוס' ד"ה חייב:
תנא מיני' ארבעין זימנין וכו' בזוה"ק פרשת כי תשא דף ק"ץ ע"א איתא אנא אצרור לה בתלתין או בארבעין קשרין בכיסאי דלא יתעדי מינאי לעלמין וכתב שם רבינו הרחיד"א ז"ל בהגהות נצוצי אורות כיוצא בזה אמרו בש"ס תנא מיני' ארבעין זימנין וכו' ואפשר טעם למנין הזה כנגד מ' יום שניתנה תורה כ"ל. ולפע"ד מבואר כן להדיא בש"ס פ"ק דתענית דף ח' ע"א רשב"ל הוה מסדר מתניתי' ארבעין זימנין כנגד ארבעים יום שניתנה תורה ועייל לקמי' דר"י ותמהני על רוב בקיאותי' דהגאון האזולאי ז"ל שלא הביא מגמרא זו ראי' למה ששיער בחכמתו בטעמא דארבעין זימני. אחר ימים רבים מצאתי בספר דבש לפי מערכת מ' אות ט"ז מ"ש מ' זימנין והפשוט דהוא כנגד מ' יום שניתנה תורה כמ"ש בתענית דף ח' יעו"ש. וזקני ת"ח כ"ז שמזקינין דעתן מתוספת שנזכר מהש"ס דתענית. ויש ליתן טעם למנין תלתין שהזכיר בזוה"ק. ואולי ע"ד שמצינו בירושלמי פ"ק דתענית כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר מיכן והילך מה שצורך יזכיר ואע"ג דבימים אלו מזכיר צ' פעמים כמבואר בש"ע סימן קי"ד ס"ט מ"מ עיקר הטעם דבתלתין יום הוי חזקה שהרגיל עצמו לומר כן בתפלתו ושוב לא ישכח מלאומרו וה"נ בתלתין זימנין הוא מסוגל שלא לשכוח הדבר:
מתני'. אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. רבינו בעל טורי אבן ז"ל הקשה וז"ל ק"ל אע"ג דמתני' ב"ש וכדמוקי לה בפ"ה דביצה אפ"ה לב"ש נמי איכא בין יו"ט לשבת הא דחגיגה באה ביו"ט אבל לא בשבת והאי נפקותא מה"ת הוי כדיליף בפ"ו דפסחים מוחגותם חג שבעת ימים דחגיגה אינה דוחה את השבת עכ"ל, ואני שמעתי ולא אבין דלפענ"ד במח"כ הגאון ז"ל הוא מדמה לכאן מילתא דלא שייכא בענינא דמתניתין דהכא לא מיירי רק מדבר האסור בשבת משום אלאכה וביו"ט מותר שלא אסרה תורה דבר זה ביו"ט כגון אוכל נפש שהוא דבר הרשות ומעשהו אסור בשבת ושרי ביו"ט משא"כ האי דחגיגה הוי מצות היום וחובת הרגל מדאוריתא אלא שאינה דוחה שבת לא שייך למתניי' הכא. דאלת"ה מצינן גם להקשות מ"ט לא חשיב שופר ולולב דאסורין בשבת ומותרין ביו"ט והגם דלא אסירי רק מדרבנן משום גזירה דרבה ומתני' בדאורי' מיירי אכתי הו"ל למתניי' במס' ביצה דאיירי בשבות דרבנן כמ"ש התוס' שם במקומו א"ו דכה"ג לא שייך למשנתנו וכמו כן הא דחגיגה א"ד שבת אינו נוגע לענינא דמתני' ואע"ג שיש לחלק משום דשופר ולולב אינם בכל יו"ט מ"מ אין נ"ל לחלק וקושטא דמילתא כמו שכתבתי וקושית הרב טורי אבן מעיקרא ליתא. שוב ראיתי שהגאון ז"ל סמך על מ"ש בתירוצו וז"ל וי"ל כיון דלב"ש עולת ראי' אע"ג דחובת הרגל היא אינה באה ביו"ט ש"מ הא דחגיגה באה ביו"ט היינו משום לתא דא כל נפש שבה א"כ הו"ל בכלל או"נ דתני במתני' עכ"ל ועפ"ז מאן דמותיב שפיר קא מותיב שהרי לב"ש הא דחגיגה קרבה ביו"ט לאו משום דחובת הרגל היא אלא משום לתא דאוכל נפש שבה ובשבת אינה קרבה משום דלא הותר או"נ בשבת ושפיר שייך לנידון דמתני'. ואולם אם כה איפוא קיצר הרב טו"א במקום שאמרו להאריך דבקושיתו לא זכר שר מזה מאומה ולפ"מ שבארתי אין מקום לקושיתו עד אשר שמענו מ"ש בתירוצו ואז כבר ידענו דלא קשיא וגיטו וידו באין כאחד כאמור. אמנם חזר הרב והקשה לב"ה וז"ל ולפ"ז הא מתני' נמי כב"ש אתיא דאמרי מביאין שלמים ביו"ט אבל לא עולות דאי ב"ה כיון דאמרו עולת ראי' נמי באה ביו"ט אע"ג דאינו בכלל אוכל נפש הו"ל למחשיב נמי הא דבין יו"ט לשבת עכ"ל. וכל עין רואה דעל קושיא זו חוזר ונעור תירוצי שכתבתי דאדרבה משום דלב"ה גם עולת ראי' קריבה ביו"ט אלמא דטעמא מפני שהיא חובת הרגל ודוחה יו"ט ולא שבת א"כ אין שום קושיא מדלא חשיב לה במתני' דלא שייך למיתני מה שהוא חובת יו"ט ואינו דוחה שבת דאינו בכלל מלאכה האסורה בשבת ומותרת ביו"ט. תדע שהרי גם בשבת מותר להקריב תמידין ומוספין שהם חובת היום אלא דחובת הרגל א"ד שבת ולא שייכא למתניי' כמו שופר ולולב דלא חשיב להו וכדפרישית. ואולם גם בזה ראיתי ונתון אל לבי שסמך הגאון אמאי דמייתי בתירוצו וז"ל ומיהו י"ל כיון דהתם בפ"ב דביצה מפרש טעמא דב"ה דמביאין עולת ראי' ביו"ט שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם א"כ הא גופא דמביאין עולת ראי' ביו"ט משום לתא דאוכל נפש נגע בה ואיכא למימר דבכלל או"נ דחשיב בין יו"ט לשבת הוי ואפי' לב"ה ניחא עכ"ל. ולפ"ז יפה הקשה בתחלה אבל גם בזה קושיתו ותירוצו באים כאחד כמבואר. אכן מ"ש בתירוצו זה לב"ה הוא דוחק גדול ואינו משביע כמו שיראה המעיין ובמה שאכתוב אי"ה בסמוך יתיישב גם זה אל נכון:
שוב שנית הקשה בטו"א וז"ל וק"ל דהא תנן בפ"ב דביצה ושוין כלו' ב"ש וב"ה שנחלקו שם אם מותר לטבול כלים בשבת וביו"ט שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם אבל לא מטבילין וכו' ומחלק התם בין שבת ליו"ט לענין השקה והטבלה דאיכא למ"ד דבשבת השקה והטבלה אסירא ומתני' ביו"ט ואיכא למ"ד דביו"ט תרויהו שרי ומתני' בשבת מ"מ לכ"ע שבת חמיר מיו"ט או בהטבלה או בהשקה והא בין לב"ש בין לב"ה איתא והשתא תקשה מתני' אין בין יו"ט לשבת לכ"ע עכ"ל. ואם אמנם זו קושיא נכוחה חלקי אמרה נפשי בזה דבר חדש שלא העירו בו רבותינו הראשונים והאחרונים ומ"מ בעיני הוא דבר נכון דכיון דלאו דינא קמ"ל רבינו הקדוש במשניות דאין בין אלא כללא בעלמא כייל לן מש"ה דייק ותני רק מילתא דמודו בה כולי עלמא אבל בפלוגתא לא מיירי ואפי' אם הוא עצמו הכריע בהמחלוקת וס"ל להלכה כחד מתנאי מ"מ לא תניי' הכא מפני החולקים עליו וכה"ג מצינו בש"ס פ"ק דיבמות דף ט' ע"א ובמס' נזיר דף ל"ח ע"א ובפרק המפלת דף כ"ו ע"ב יעו"ש (וחידוש על בעלי הגהות הש"ס שלא רמזו בשום א' מהמקומות שרשמתי על חבריו דמייתי הש"ס הא דבפלוגתא לא קמיירי) ובזה סרה מהר קושית הטו"א דלא הוי מצי למיתני במתני' דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש והשקה משום דאהא פליגי חכמים ולא הטבלה דע"ז פליג רבי כמו שבארתי שהקפיד כאן למיתני רק דבר דכ"ע שוין בו. וממילא רווחא שמעתתא דניחא גם הקושיא האחרת של הטו"א וז"ל ועק"ל דבפ"כ דשבת תנן רא"א תולין את המשמרת ביו"ט ונותנין לתלוי' בשבת וחכ"א אין תולין את המשמרת ביו"ט ואין נותנין לתלוי' בשבת אבל נותנין לתלוי' ביו"ט מ"מ בין לר"א בין לחכמים יו"ט קיל משבת ושרי בי' מה דלא שרי בשבת עכ"ל. ולפמ"ש אין כאן שום קושיא דלא הוי מצי לאתויי תליית משמרת משום דחכמים פליגי עלה ואסרו גם ביו"ט ולא נתינה לתלוי' משום דפליג ר"א ומתיר גם בשבת ובפלוגתא לא קא מיירי כמ"ש:
ועפ"ז זכיתי ליישב גם מה שהקשה לשאול רבינו בעל ראש יוסף וז"ל קשיא לי הא לענין מוקצה נמי לב"ש אליבא דר"נ ריש ביצה סובר בשבת מוקצה אסור וביו"ט סובר מוקצה מותר יעו"ש וא"כ הא איכא מוקצה דבשבת אסור לטלטל וביו"ט מותר ומתניתין ב"ש היא כדמסיק בביצה ל"ז א' וכמ"ש הרמז"ל בפיה"מ כאן עכ"ל. איברא דקושיא זו נכונה וגם הרב ז"ל דחקני לבין המצרים דלפום ריהטא אין ליישבה בקל ועמ"ש בתוי"ט פ"ה מ"ב דביצה ובתוס' רעק"א שם. אבל אימא לך איזי גופא דעובדא בהא דלכאורה יש סתירה למה שחידשתי מסוגי' דביצה דאמר שם רב יוסף הא ר"א הא ר"י ומוקי מתני' כרבי אליעזר והלא בלא"ה בפלוגתא לא מיירי ומש"ה לא חשבו במתני' משום דר"א פליג עלה. ואולם האמת דאין כונת ר"י דמתני' מני ר"א היא אלא דמתני' אינה שונה רק דבר דכ"ע מודו בי' וכיון דר"א חולק הגם דלית הלכתא כוותי' תו לא תני לי' דבכלל זה הקפיד התנא שלא להביא דבר התלוי במחלוקת וז"ש הא ר"א כלומר מתני' מתניא אליבא דכ"ע ואם ר"א פליג תו לא תני לי'. ויש לי להביא ראי' ישרה ונכונה לפירושי זה שהרי האי הא ר"א הא ר"י רב יוסף קאמר לי' והלא ר"י גופי' לקמן בפרקין דף ט' ע"ב אמתני' דאין בין כהן משוח למרובה בגדים דפריך הש"ס רישא רבנן וסיפא ר"מ ואר"ח אין רישא רבנן וסיפא ר"מ ורב יוסף אמר רבי הוא ונסיב לה אליבא דתנאי וכן הובא גם בסוגי' דהוריות דף י"א ופירש"י ז"ל דבהא ס"ל לרבי כרבנן ובהא כר"מ הרי דהוי דחיקא לי' לר"י לאוקמי רישא רבנן וסיפא ר"מ ומשני שינויא אחרינא והכי נמי בההיא דפרק כל הבשר דף ק"ד ע"א אר"י רבי הוא ונסיב לה אליבא דתנאי כדי שלא יצטרך לאוקמי רישא רבנן וסיפא רע"ק וכן בדוכתי טובא בשבועות ובר"ה זו דרכו של רב יוסף שלא להסכים עם אוקימתא דרישא וסיפא בתרי תנאי רק מיחס ב' השיטות לרבי והשתא אמאי מוקי ר"י כאן רישא דמשילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת דהיא רבי יהושע וסיפא דאין בין וכו' רבי אליעזר וקשיא דר"י אדר"י. א"ו דפירוש דבריו כמו שבארתי דברישא דדינא קמ"ל תני כרבי יהושע דהלכתא כוותי' ובסיפא לענין הכלל דאין בין יו"ט שבת נקיט אוכל נפש דכ"ע מודו בי' ולא נקיט משילין משום דפליג רבי אליעזר וזה ראי' נכוחה. איברא מצינו בפא"ט דף מ"ו ע"א אמר רב יוסף לא קשיא הא ר"ח הא ר"ש ברבי אבל גם התם ניחא שהרי אינו מפורש הסתירה רק הדיוקים סתראי נינהו ועלייהו אר"י הא ר"ח וכו' ובאמת רבי לא נקיט אלא כמו שהוא הדין אליבא דכ"ע דברישא נקיט ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום דבהא לכ"ע טריפה ובסיפא נקיט נשתייר הימנה כזית דלכ"ע כשרה ובפלוגתא דר"ח ור"ש ברבי לא מיירי רק כיון דדיוקא דרישא משמע דבנשתייר פחות מכזית כשרה ודיוקא דסיפא משמע דטריפה אהא קאמר ר"י הא ר"ח הא ר"ש ברבי אבל שיהי' מפורש סתירה מרישא לסיפא ור"י יסכים דתרי תנאי נינהו לא מצינו לו שיאמר כן וק"ל. ומש"ה בע"כ אוקימתא דר"י הא ר"א הא ר"י מבוארת כמו שפירשתי. והכי נמי הא דמסיק הא ב"ש הא ב"ה ג"כ הכי פירושא דברישא נקיט אליבא דב"ה דהלכתא כוותיהו ובסיפא נקיט גם אליבא דב"ש כלומר דהכלל דאין בין נשנה באופן שיהי' נכון אליבא דכ"ע וכיון דב"ש פליגי גבי משילין מש"ה לא נקיט האי חילוקא בין יו"ט לשבת דבפלוגתא לא קא מיירי. ואע"ג דבפ"ק דיבמות אמר בגמ' ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וע"כ הגם דבפלוגתא לא מיירי מ"מ נקיט דלא כב"ש, לא דמי דהתם מ"מ דינא קמ"ל דצרת ערוה אסורה ליבם ומש"ה לא השגיח על שיטת ב"ש דלדידהו לא שייכא מתני' דחמש עשרה נשים כלל כיון שמתירין הצרות לאחים אבל הכא פרטי הדינים מבוארים כל א' במקומו ותנא דידן כללא בעלמא כייל מה שמחולק יו"ט משבת ע"כ הקפיד שלא למינקט אפי' דבר דב"ש פליגי בי' וק"ל. ומעתה עפ"י כל הדברים האלה מובן מעצמו שנסתלקה תמיהת הגאון ראש יוסף ז"ל דהרי לפ"מ דברירנא כונת הש"ס באמרו הא ב"ש דמתני' דאין בין נשנית אליבא דכ"ע ואפי' אליבא דב"ש דבפלוגתא לא מיירי וא"כ ק"ו בן בנו של ק"ו שצריכה המשנה להתכן אליבא דב"ה עמודי ההלכה ומש"ה לא מצי למיתני מוקצה דבשבת אסור וביו"ט מותר כיון דב"ה פליגי אהא ולדידהו הוי איפכא ואיך יאמר דבר שלא כרצון ב"ה והרי במחלוקת לא מיירי ומ"ש הא ב"ש אין פירושו דב"ש שנאו למשנתנו רק דמתני' אזלא גם אלבא דב"ש כדפרישית ומכ"ש דאזלא אליבא דב"ה ולא מצי למינקט מוקצה שאין החילוק הזה לפי דעת ב"ה וא"ש ודו"ק:
ואל תשיבני מהא דאמר לקמן דף ט' ע"ב הא לענין פר יוה"כ ועשירית האיפה זה וזה שוין מתניתין דלא כר"מ דאי ר"מ הא תניא מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצות דברי ר"מ הרי דמתני' נקיט פר הבא על כה"מ שאינו נוהג במרובה בגדים כרבנן אף דר"מ פליג עלייהו. דיש להשיב דמה שאמרתי דבמתני' דאין בין לא מיירי בפלוגתא היינו היכא דאית לי' מילי אחריני דאתיין אליבא דכ"ע משא"כ התם דאין לו חילוק אחר שפיר חשיב מילתא דהויא אליבא דרבנן לחודיהו. ובע"כ צריכין אנו לומר כן דאלת"ה מה נעשה ביום שידובר בנו משיטת רש"י ותוספות ז"ל במשנתנו שהסכימו שניהם לדבר אחד דלא מיירי רק מאיסורא והיתרא דלכתחלה אבל בעונשין לא מיירי והרי לקמן בסמוך תנן אין בין שבת ליוהכ"פ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת הנה מפורש דמיירי בעונשין ולא ראיתי למי שירגיש בזה. א"ו כמ"ש דהתם שלא הי' לו חילוק אחר תני מה שמחולקין בעונשין והה"נ למ"ש דבפלוגתא ל"מ היכא דאין לו חילוק אחר נקיט מילתא דתליא בפלוגתא. וכן בסוגי' הסמוכה מני מתני' רנב"ה היא יתפרש דבפלוגתא ל"מ מש"ה לא נקיט תשלומין דרנב"ה פליג ולדידי' אין חילוק זה בין שבת ליוה"כ כלל ואח"כ דאמר בגמ' הא מני רבי יצחק היא משום דלא הי' לו דבר אחר לחושבו לדעת רחב"ג ודו"ק ועד"ז יתישבו כל הסוגיות כמבואר למעיין. גם בשמעתין דקאמר הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתני' דלא כר"י ולכאורה מכאן סתירה לדברי דהרי י"ל לעולם ס"ל כר"י אלא דלא נקיט מכשירין משום דבפלוגתא ל"מ. אבל יש ליישב דמשום דבברי' אמר ת"ק אין בין יו"ט לשבת אלא או"נ ופליג ר"י אהא מש"ה כדנקיט מתני' לישנא דת״ק ממש מוכח דאתי לאפוקי מכשירין. ותו דמשום דמכשירי או"נ חלק מאוכל נפש הוי ע"כ הוי בעי תנא למיתני' אע"ג דחכמים חולקים אי לאו דס"ל להלכה דלא כרבי יהודה וק"ל:
ובהכי יתבארו דברי רבותינו בעהתו"ס ז"ל בפרק משילין דף ל"ז ע"א וז"ל ורמינהו משילין פירות וכו' ותימא דאמרי' במגילה אין בין יו"ט וכו' ואמאי לא פריך לי' משילין וכו' וע"ק אמאי לא פריך לאלתר מב"ה דמתירין הוצאה ביו"ט שלא לצורך ובשבת אסור וי"ל דהתם לא פריך ממתניתין משום שהי' יודע שהי' יכול לדחות דהא דקאמר התם אין בין יו"ט לשבת וכו' ה"מ דברים שהן דאוריתא אבל מילי דרבנן איכא טובא בינייהו והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה דאסירא דאורייתא וכו' עכ"ל. והקושיא על דבריהם מבוארת דעדיין נשארה קושיתם על שמעתא דמגילה דלא פריך מב"ה דהוצאה דהכא בדאורייתא מיירי וכבר האריכו מהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם לובלין ומהר"ם שי"ף זצ"ל יעו"ש שנדחקו ליישב אמנם עפ"י דרכנו יתישב בטוב. והנה מריש ה"א לתרץ קושית התוס' על נקלה דגם המקשה ידע דתנא דאין בין לא מיירי בפלוגת' מש"ה לא הקשה מהוצאה כיון דלב"ש לא שייך למיחשיב חילוק זה בין שבת ליו"ט והקשה ממשילין דקס"ד דכ"ע מודו בי' והתרצן חידש לו דב"ש פליגי גם בטלטול ולהכי לא תני לי' כן אמרתי בילדותי. אבל כעת נתישבה דעתי עלי בס"ד וראיתי דאם נסכים לזה יהי' מד"ק של התוס' סתירה למה שחידשתי דכיון דהתוס' הקשו אדלא פריך מהוצאה ולא תירצו משום דב"ש פליגי עלה אלמא דלא שמיע להו כלומר לא ס"ל דהאי תנא בפלוגתא לא מיירי או דעכ"פ ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ונקיט אליבא דב"ה ונדחו דברי. ע"כ השיבותי ידי כבוצר על סלסלות ושמתי עין עיוני בזה ואורו עיני דמדברי התוס' יש ראי' גדולה לדברי הצעירים דמש"ה באמת לא קשיא להו מידי בשמעתא דמגילה דפשיטא להו דבמכילתין שאין כאן מקום דינים אלו רק כללא כייל אגב אין בין אדר ראשון וכו' מש"ה ודאי לא נקיט אלא מילי פסיקי ובפלוגתא לא מיירי אך שם בביצה קשה לכאורה להחליט דנקיט שלא כהלכה משום דב"ש חולקים ע"כ הקשו התוס' דהו"ל להש"ס להקשות אדלא נקיט הוצאה כפי שיטת ב"ה ותירצו משום דהוצאה הוי דאורייתא והתם לא נקיט רק מילי דשבות ע"כ לא הקשה מזה כ"א ממשילין דהוי דרבנן ואולם התרצן בראותו כי אין מקום לפנות הוכרח לדחוק ולחדש דגם התם נקיט הכלל לכ"ע ובפלוגתא ל"מ וכמו שבארתי וז"ב בכונת התוס' וסרה מדבריהם קושית מהרש"ל ודעמי' שהבאתי. והנה המהרש"ל ז"ל תירץ קושי' זו דבמגילה לא פריך מהוצאה משום דפשיטא לי' שהי' מתרץ לי' דההיא דאין בין דהכא לא אתי' כב"ה אלא כב"ש ובביצה פריך ממשילין דס"ד דאתי' גם אליבא דב"ש ויפה תמה ע"ז הרב שער המלך ז"ל בפ"א הי"ז מהלכות יו"ט דלדבריו גם בביצה לא הוי מצי להקשות מהוצאה ולמאי הוצרכו התוס' לשנויי משום דהוי מדאורי' והניח דברי מהרש"ל ז"ל בצ"ע. אבל לדרכנו ניחא דבמגילה לא פריך משום דפשיטא לי' דבפלוגתא לא מיירי אבל בביצה לא על נקלה איכא למימר הכי אלא דלא פריך משום דהוי דאורי' אבל מצד הדוחק הוכרח התרצן לשנויי דגם התם נשא פנים לב"ש ולא חשיב מילתא דפליגי עלה. גם מה שתמה השעה"מ עוד שם וז"ל ותו דאי מאי דלא פריך התם מהוצאה הוא משום דפשיטא שהי' מתרץ דמתני' ב"ש א"כ אמאי דייק התם לומר הא לענין מכשירין זה וזה שוין מתימינין דלא כר"י הא נמי פשיטא דאיכא למימר דמתני' דלא כר"י עכ"ל. הנה לפי דרכנו דלא פריך משום דפשיטא שהי' מתרץ בפלוגתא לא מיירי כבר יישבתי לעיל הא דקאמר מתני' דלא כר"י דמכשירי אוכל נפש הוי בעי למיתני אע"ג דרבנן פליגי עלה אי לאו דבאמת סבר לה כוותיהו. ובהכי א"ש מה שהקשה הגאון מהר"ם שיף ז"ל וז"ל ויש להתעורר מה שלא התעוררו הם התם במגילה דדייק אמתני' דלא כר"י וכו' ומש"ה דקדקו התוס' בכאן אמאי לא פריך ממשילין במגילה וכמ"ש מהרש"ל לפ"ז דס"ל דאיירי מתני' במילי דאורייתא לימא מתני' דלא כב"ה דשרי הוצאה ביו"ט עכ"ל. אבל לפ"מ שבארתי לק"מ דפשיטא דבפלוגתא לא קא מיירי וע"כ לא נקיט מאי דלב"ש אין חילוק בין שבת ליו"ט והא דמכשירין דר"י שאני כאמור. וניחא בזה קושית רבינו הרמ"ז ז"ל על מ"ש הרע"ב כפי שיטת הש"ס דביצה דמתני' ב"ש היא וז"ל תימא דא"כ מאי האי דדייקנא בגמ' מתני' דלא כר"י דמתיר אף מכשירין ומה בכך דלא ליתי ר"י כב"ש עכ"ל. ולפ"מ דפרישית בס"ד מתני' בפלוגתא ל"מ ומש"ה לא תני אליבא דב"ה אע"ג דס"ל כוותיהו אבל מדלא נקיט מכשירי אוכל נפש בהדי או"נ אלמא דלית לי' דר"י ושפיר דייק הש"ס וממילא מה שסיים הרמ"ז ז"ל על קושיתו דלהרי"ף והרמב"ם שפסקו דלא כר"י קשה יותר יעו"ש בקול הרמ"ז לפי דברינו אדרבה לשיטתם ניחא טפי דממתני' מוכח דלא כר"י וק"ל:
ואחר איזו שנים שהמצאתי זאת הגיעו לידי שו"ת חתם סופר ומצאתי בחאו"ח סימן ה' בד"ה והנלע"ד שהעלה דהא דמזוזה אם כשרה בתפירת ב' עורות תליא בפלוגתא דר"י ורע"ק בפ"ק דסוטה וסיים וז"ל ועכ"פ הרוחנו תירוץ לסתם מתני' דמגילה דלא קחשיב שס"ת נכתבה בשתי עורות משא"כ תפלין ומזוזות משום דתליא בפלוגתא ובפלוגתא לא קמיירי עכ"ל. הנה דבר שנצטערתי עליו ויגעתי להשים העקוב למישור ולהשוות הרכסים והסתירות ובא מאור עינינו הגאון בעל ח"ס ז"ל והושיטו לנו בידו הרחבה דרך העברה בעלמא ושמחתי מאד שזכיתי לכוין לדעת הגאון הנחמד הזה. אבל בכ"ז לא ירדתי לסוף דעתו הרמה דמלבד דדברי הגאון בעל טורי אבן ז"ל בקושיותיו מורין דלא שמיע לי' דבר זה ואיך הי' פשיטא לי' להח"ס ההיפוך הנה במחכ"ה העלים אור עיניו מסוגיות מפורשות דבביצה מוקי הש"ס מתני' דאין בין יו"ט לשבת כר"א ובמסקנא כב"ש ובמכילתין דייק מתני' דלא כר"י ובמתני' דאין בין שבת ליוה"כ מוקי מתני' כר' נחוניא בן הקנה והדר מוקי רבא מתני' כחבריו החלוקים על רחב"ג ור"נ אמר הא מני רבי יצחק היא ובמתני' דאין בין כהן משוח וכו' מוקי מתני' דלא כר"מ וסיפא אין בין כהן משמש וכו' אתאן לר"מ ולא לרבנן דפליגי עלי' ומתני' דאין בין במה גדולה וכו' אתיא כר"ש כדאיתא שם בסוגיא הרי בכל מקומות אלו מוכח להדי' דהש"ס ס"ל דמשניות דאין בין איירי גם בפלוגתא וזה חידוש גדול. איברא דבעניותי יגעתי ומצאתי בס"ד ישוב לכל זה כמבואר בדברינו אבל עכ"פ לאו מילתא דפשיטא הוי ואיך לא שם הגאון ז"ל את לבו לברר הדבר ולהסיר מעל המצאתו כל הסתירות האלה. אכן הרוחתי עכ"פ שמצאתי לי תנא רבה דמסייע בסברתי ואנכי בררתי הענין היטב. ואכתי פש גבן לברורי מאי דקשה ע"ז ממתני' דאין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש ופריך בגמ' דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי ואמר רבא הא מני ר"א דאמר ויתור אסור במודר הנאה הרי דנקיט מילתא דתליא בפלוגתא הגם דרבנן פליגי אר"א והכא לא שייך מה שיישבתי לעיל דהרי יש לו כלים שאין עושין וכו' דהוי אליבא דכ"ע והוי מצי למיתני הא בלחוד ולכאורה זו דחי' לסברתי. אמנם בעזרה"י אורו עיני לראות דגם הא לא תברא שהרי כתבו התוס' לקמן דגם הא דכלים וכו' דמיירי שאין משכירין כיוצא בהן מוקמי' לה בנדרים כרבי אליעזר וכן גילו דעתם במס' ב"ב דף נ"ז ע"ב להדיא דה"ה דהוי מצי הש"ס כאן להקשות כלים שאין עושין בהם אוכל נפש הא לא קפדי אינשי א"כ לדבריהם כולא מתני' כר"א אתיא והשתא אפי' אם לא יזכיר דריסת הרגל רק כלים וכו' בלחוד ג"כ יהי' דוקא כר"א ואין לו דבר שהוא לכ"ע ומש"ה הוכרח למינקט דבר התלוי במחלוקת ושפיר תנא גם דריסת הרגל דבכל אופן במשנה זו גם בפלוגתא מיירי וא"ש. והתוס' ז"ל שבארתי לשונם בפרק משילין שסוברים דבמגילה בפלוגתא לא מיירי הם עצמם בדבריהם דהכא העלו ארוכה למחץ הקושיא הסוערת ע"ז כמבואר. גם במתני' דאין בין שילה לירושלים לקמן דף ט' ע"ב תנן קדושת שילה יש אחרי' היתר וקדושת ירושלים אין אחרי' היתר ומוקי לה בגמ' כמ"ד קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא א"כ מוכח דמיירי בפלוגתא ויש מזה סתירה להסברא הנ"ל. אבל גם שם כבר קדמו רבנן בעלי התוספות ז"ל וע"י ישובם לקושיא אחרת סבבו את פני הענין דגם הא ניחא וזה לשונם שם נראה להר"ר חיים דכ"ע מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא הי' להן היתר והני תנאי בהאי פליגי וכו' עכ"ל והשתא א"ש טובא דבאמת המשנה דקדושת ירושלים אין לאחרי' היתר אתיא אליבא דכ"ע דלא פליגי תנאי אלא לענין הקרבה במקום המזבח עצמו ובהא לא איירי מתני' ונתקיימו דברינו בס"ד:
ועתה נשובה לדברי הרב טו"א ז"ל שהבאתי למעלה מה שהקשה בין לר"א ובין לחכמים ריש פ' תולין דאיכא חילוקא בין שבת ליו"ט לענין תליית המשמרת או נתינה לתלוי' הו"ל למתני' למינקט הא מילתא או כמר או כמר יעו"ש שהקשה סתם כאשר העתקתי לעיל לשונו הטהור ודבריו תמוהים בעיני שהרי התם ר"פ תולין מסיק הגמ' דרבי אליעזר דאמר חולין אח המשמרת ביו"ט ס"ל כרבי יהודה דמכשירי אוכל נפש מותר לעשותן ביו"ט ע"ש וא"כ ודאי מתני' לא סברה כר"א משום דהוא אזיל בשיטת ר"י ובגמ' כאן מוקי מתני' דלא כר"י וא"כ לא הו"ל להרטו"א למימר אלא דליתני כחכמים ולא לסתום קושיתו דגם לר"א מצי למיתני וזה הערה ישרה. ואולם אחר העיון ראיתי כי צדקו דבריו ז"ל ויפה הקשה גם מר"א דהרי רב יוסף מוקי מתני' כר"א כמבואר בביצה וא"כ מה שהקשיתי על הטו"א גם עליו יוסב והתמיהות תבאתה לראש רב יוסף ויש לעיין באמת בזה איך מוקי ר"י מתני' כר"א דס"ל כרבי יהודה ומתני' בע"כ דלא כר"י אבל עכ"פ הרט"א נקי וכסאו נקי. איברא לפ"מ שבארתי האי הא ר"א דהיינו דלא נקיט מאי דתליא בפלוגתא דר"א א"ש דתנא דידן לא סבר כר"א אבל מ"מ לא תני דבר דר"א פליג עלי' והאי דר"א דתולין ממילא לא מצי למינקטי' שהרי הך דתולין היינו הך דרבי יהודה וק"ל אלא שהטו"א שביאר כפשוטו כמבואר לעיל שפיר הקשה דלפי איקימתא ר"י הא ר"א הוי מצי למינקט גם האי דתולין אמנם אי קשיא הא קשיא לי טובא דבמס' שבת שם אמר דר"א סבר לה כר"י דמתיר מכשירין ביו"ט והלא ר"א מתלמידי ב"ש הוא כמ"ש התוס' בפ"ק דנדה דף ז' ע"ב בד"ה שמותי ובגמ' ביצה מסיק דמתניתין ב"ש וכן העתיקו אנשי קדש הרמב"ם והרע"ב ז"ל בפירוש המשנה ובשמעתין מסיק מתני' דלא כר"י הרי מפורש דב"ש לא ס"ל כר"י והשתא איך רבי אליעזר תלמידם מסכים הולך לשיטת ר"י דמכשירי אוכל נפש שריין והתוספות הביאו במס' ביצה דף ל"ד ע"ב בד"ה ואומר בשם הירושלמי דרמי דב"ש אדר"א יעו"ש ועמ"ש מז"ה ז"ל בנוב"י מהדו"ק חאו"ח סימן כ"ט בזה. אולם בעייני בקושיא זו היתה שמחתי שלימה דהא מכאן יהי' ראי' גמורה למה שפירשתי בשינוי' דגמ' הא ב"ש דאין הכונה דב"ש שנאוה למשנתנו אלא דרבינו הקדוש לא שנה כאן משילין פירות משום דב"ש פליגי עלה ובפלוגתא ל"מ ומה"ט לא הביא הא דמכשירין הגם דדמי לאוכל נפש משום דלא ס"ל כר"י וא"כ אין ראי' מזה לידע שיטת ב"ש דלעולם מצינן למימר דב"ש נמי סברי לה כרבי יהודה דמכשירין כמו ר"א תלמידם אלא דתנא דידן לא הביא משילין דב"ש פליגי והוא נמי סבר דלא כר"י וק"ל. ושוב אחר שהעליתי הדברים על הכתב זכיתי וראיתי בתוספות מס' שבת דף קכ"ד ע"א אהא דמוקי רב יוסף מתני' דאין בין יו"ט לשבת כר"א וכתבו התוס' וז"ל אע"ג דבפ"ק דמגילה דייקינן עלה הא לענין מכשירי או"נ זה וזה שוין וקאמר מתני' דלא כר"י ור"א ס"ל כר"י ועדיפא מדר"י כדאמר בריש תולין איכא למימר דההוא תנא ס"ל כוותי' בחדא דגזרינן יו"ט אטו שבת ופליג עלי' במכשירין עכ"ל. הנה הקשו מה שהקשיתי לעיל ותירוצם הוא ממש כמו שבארתי דלאו דמתני' ר"א היא אלא דתנא דידן סבר כוותי' בהא אלא דבעניותי אמרתי דלאו דסבר כוותי' אלא דבפלוגתא לא קמיירי אבל עכ"פ גילו התוס' דעתם דמתני' לא אתיא כר"א דתולין משום דאיהו סבר כר"י אך ההוא תנא סבר כוותי' בהא דגזרינן יו"ט אטו שבת ותמוה על הטו"א שנעלם ממנו דברי התוס' דלדידהו ליכא לאקשויי דליתני חילוק זה אליבא דר"א ואין ראי' מהא דר"י אמר הא ר"א כמובן. שוב הגיע לידי טו"א עם קו"א וראיתי שהקשה שם על הטו"א כאמור אך גם הוא לא ראה דברי התוס' שהבאתי אלא דהקשה סתמא מדעתי' וע"ש בקו"א מה שנדחק ליישב:
האמנם ראיתי להתוס' ר"פ תולין שהעלו בישוב קושיא שם וז"ל ונראה דבדאורייתא מודה ר"א דמכשירין דאפשר אסורים וכי שרי להו הכא הנ"מ באהל עראי דאינו אלא מדרבנן גזירה אטו אהל קבע עכ"ל ולפ"ז נתישב מה שהקשיתי בסמוך דיכול להיות דב"ש דמתני' דלא ס"ל כר"י היינו בדאורייתא ובזה גם ר"א כוותיהו ס"ל והא דקסבר התם כר"י היינו במלאכות דרבנן ובזה גם ב"ש סברו כר"י. ואולם התוס' עצמם תברו לגזיזיהו וסיימו וז"ל ומיהו קשה מנא לי' דעדיפא דילמא בהא מודה אפי' רבי יהודה ע"כ וזו קושיא עצומה ולא העלו בה שום ישוב כלל. אכן בעזרה"י בעניי מצאתי ישוב ברור ונכון דהנה הכא בשמעתין קסברו רבנן דמכשירי אוכל נפש אסורין ור"י אוסר דוקא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט והשתא נחזי אנן שיטת חכמים דאסרי כל מכשירין אם אסרו דוקא בדאורייתא או גם מלאכות דרבנן. והדבר ברור דחכמים אוסרים גם מכשירי או"נ במלאכות דרבנן כמבואר להדיא ר"פ תולין דחכמים חולקים על ר"א ואומרים שאין תולין את המשמרת ביו"ט משום דמכשירי אוכל נפש אסור לעשותן ביו"ט ותליית המשמרת אינה רק איסורא דרבנן גזירה אטו אהל קבע. וליכא למימר דהיינו דוקא באפשר לעשותו מעיו"ט אז אסרו אפי' בדרבנן אבל בא"א לעשות מעיו"ט התירו בדרבנן. דז"א דמאין הרגלים לחלק לדעת חכמים בין אפשר לא"א והרי לדידהו אין שום חילוק בזה א"ו דבכל אופן כשאסרו חכמים מכשירין אפי' אם א"א לעשותן מעיו"ט לא חילקו ואסרו גם בדרבנן דכעין דאורייתא תיקון. ואם כה איפוא מדרבנן נשמע לרבי יהודה דהרי ר"י מודה לרבנן לאסור מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט ואינו חולק על חכמים רק במכשירין שאי אפשר וכו' אבל במאי דמודי להו ודאי בכולא בעי דלודי וא"כ אין ספק דגם ר"י אוסר מה שאסור לדידי' דהיינו מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט גם במלאכות דרבנן דהרי הוא חולק עם חכמים בברייתא דאינהו אסרי כל מכשירין ור"י מתיר מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט ומשמע דבמכשירין שאפשר מעיו"ט סבר כוותיהו ממש מדלא פליג גם בהא ושפיר קאמר הש"ס דר"א דמתיר אפי' באפשר וכו' בדרבנן בע"כ עדיפא מדר"י ס"ל דלר"י אסור גם בדרבנן כאמור והוא פשוט וברור לפע"ד:
וראיתי בטו"א מה שהקשה על דברי התוס' בביצה וז"ל ושמא י"ל דלא חשיב במשנתנו אלא מה שבין יו"ט לשבת מן התורה וכו' שוב ראיתי להתוס' שם שפי' דמש"ה לא פריך עלה מהא דמשילין משום דמתני' במילי דאורייתא איירי והיינו כדפי' מ"מ ק"ל אי ס"ד די"ל דטעם דתנא אין בין לא מיירי אלא במילי דאורי' ושל מדרבנן שייר א"כ לקמן גבי אין בין כהן משמש לכהן שעבר דדחיק לאוקמי רישא רבנן וסיפא ר"מ דאי רבנן הא איכא נמי הא דשני אינו משמש בח' בגדים ככה"ג ומדרבנן בעלמא הוא משום איבה ואמאי לא מוקי לה כרבנן ותנא לא חשיב אלא מילי דאורייתא ומילי דרבנן שייר א"ו הא לאו מילתא היא עכ"ל הרב טו"א ז"ל. ובודאי ראייתו נגד דברי התוס' נכונה אלא שנעלם ממנו דכבר קדמו הרשב"א ז"ל בחידושיו בזה ע"ש וקצת חידוש דאחר שדחה בחי' הרשב"א תירוץ זה דלא מיירי בדרבנן תי' דתנא ושייר ואמאי לא משני ב"ש היא כדמשני הגמ' בביצה וצ"ל דמשום שאר הקושיות דמקשה הירושלמי הוכרח לשנויי תנא ושייר ולפ"מ שהעתיק בפני יהושע מחי' הרשב"א משמע דלא מסתבר לי' למימר הכא ב"ש היא רק בביצה יעו"ש וק"ל ובחי' הרשב"א שלפני קיצרו המדפיסים שלא נמצא שם כמו שהביא הפנ"י בשמו. אמנם להבין דעת רבותינו בעהתו"ס ז"ל אם כי אינני כדאי להשיב על דברי הגאון בעל טו"א ז"ל מ"מ לפע"ד פשוט וברור דאין כונת התוס' להחליט לפי האמת דמתני' שייר מילי דרבנן וכמו שהבין הטו"א בדבריהם. וזה לשונם וי"ל דהתם לא פריך ממתני' משום שהי' יודע שהיה יכול לדחות דהא דקאמר התם אין בין יו"ט לשבת וכו' ה"מ דברים שהן דאוריי' וכו' עכ"ל הרי מבואר לכל משכיל המעמיק בהבנת לשונם דכונתם שלא הי' יכול להקשות בשמעתין ממשנה דמשילין משום שהי' יודע שהי' יכול לדחות דשייר מדרבנן רק בביצה פריך משום דהתם בע"כ בשבות איירי ועי"ז הוכרח לשנויי דמתני' ב"ש היא וממילא כאשר כבר נודענו מאוקימתא זו במשנה דביצה שוב למה לנו לחלק בין הפרקים ולומר דהתם בדרבנן איירי והכא דוקא בדאורייתא הלא עדיף טפי להשוות המשניות ולאוקמי גם מתני' דמגילה עכ"פ גם במילי דרבנן ולא קשיא דלא נקיט הא דמשילין במגילה משום דגם משנה דהכא ב"ש וכמ"ש הרמב"ם והרע"ב ולפ"ז לא לחלוטין כתבו התוס' דמתני' דאין בין דמגילה דוקא במילי דאורייתא איירי אלא דהמקשן לא פריך הכא ממשילין כמו בביצה משום דאיכא לדחויי הכי אבל להמסקנא דבביצה מוכרח לאוקמי כב"ש שוב מצינן גם הכא לאוקמי הכי ושוב אין הכרח לחלק ושפיר מתני' איירי בין בדאורייתא בין בדרבנן והשתא שפיר הוכרח הש"ס לקמן לאוקמי רישא רבנן וסיפא ר"מ דא"א לאוקמי כרבנן דאי הכי הו"ל לאתויי הא דשני אינו משמש בשמנה בגדים אע"ג דאינו רק מדרבנן משום איבה דהרי באמת מתני' גם במילי דרבנן מיירי. אבל על מ"ש התוס' דלהכי לא פריך ממשילין משום דידע דמצי לשנויי דבדרבנן ל"מ אין קושיא מדהתם שהרי אילו הוי משני הכי והי' נשאר במסקנא דבדרבנן ל"מ לא הוי הש"ס אומר דסיפא ר"מ והוי מוקי לה גם כרבנן אלא דל"ח לי' משום דהוי דרבנן בעלמא אך מפני שבאמת גם בדרבנן מיירי והכא ל"ח משילין משום דמתני' ב"ש שפיר אמר הש"ס לקמן רישא רבנן וסיפא ר"מ ולק"מ קושית הטו"א על התוס' אלא דהטו"א ז"ל לא חש להעתיק דברים כהוויתן אבל המעיין בלשון התוס' יחזה מישרים דבלשון דהי' יכול לדחות כתבו תירוצם ודו"ק. איברא בשבת דף קכ"ד אחר שכתבו התוס' תירוצם לקושיתם על אוקימתא דר"י הא ר"א הא ר"י שהעתקתי למעלה העלו ישוב שני וז"ל ועוי"ל דאין בין דפ"ק דמגילה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דהכא היינו דתנן במשילין דמיירי במילי דשבות ואינו מענין אחד וכו' עכ"ל ומשמע דגם לפי האמת כתבו כן ולכאורה מכאן תשובה לדברי ותמיהת הטו"א עליהם מצאה מקום לחול. ברם בקושטא לא כתבו התוס' כן אלא לשנויי אוקימתא דרב יוסף דמתני' ר"א דלדידי' אי לא מפרשינן דסבר כוותי' בחדא כמ"ש בתירוצם הראשון בע"כ צ"ל דמתני' בדאוריי' איירי ואי הוי נשאר תירוץ דר"י במסקנא לא הי' הש"ס אומר בשמעתא דאין בין כהן משמש וכו' דאתי' כר"מ כנ"ל אבל למסקנת רב פפא דאוקי מתני' כב"ש שוב אין צורך לדחוק ושפיר מתוקמא מתני' גם במילי דרבנן ואע"ג דר"א מתלמידי ב"ש הי' מ"מ י"ל דבהא דמכשירין סבר כרבי יהודה ולא כב"ש דפליגי עלי' וכמו שמצינו איזו דברים שלא קבל ר"א מב"ש וכמ"ש הגאון חוות יאיר ז"ל בתשובתו הנפלאה סימן צ"ד כמבואר למעיין וא"ש גם לשון התוס' דשבת כנלע"ד ברור בס"ד:
אמנם הא קשיא לי מ"ט לא חשיב במשנתנו שלש סעודות שחייב אדם לאכול בשבת וביו"ט פטור כדאיפסיק הלכתא בטוש"ע או"ח סימן תקכ"ט שלא כדעת הרמב"ם ז"ל. בשלמא במתני' דמשולין י"ל דחשיב שם מילי דשבות דאיסורא ולא נקיט אלא דדמי לי' מה שאסור בשבת ומותר ביו"ט אבל הכא מ"ט לא חשיב גם הך דבשבת איכא חיובא ומצוה וביו"ט ליכא. ואין לומר דגם הכא לא חשיב אלא מילי דאיסורא בשוא"ת אבל לא מה שהוא בקום ועשה מצוה דהרי חשיב לקמן אין בין מצורע מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה שהיא מצוה בקום ועשה ובסיפא נקיט אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים וה"נ תני אין בין כהן משוח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות ובסיפא א"ב כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יוה"כ ועשירית האיפה הרי דחשיב גם מצות עשה ומ"ש שלש סעודות דלא חשיב לי'. גם אין לומר דלא חשיב אלא מילי דאורייתא וג' סעודות בשבת אינן אלא מדרבנן ותלתא היום אסמכתא בעלמא הוי כמ"ש רבינו הפרמ"ג ז"ל באו"ח סי' רצ"א במ"ז סק"א. דהניחא לדעת הפמ"ג אבל לדעת הלבוש שהביא שם דהוי ד"ת מא"ל וגם אי הוי מדרבנן הניחא לדברי התוס' אבל הלא הרשב"א והטו"א דחו סברא זו בשתי ידים ואנכי בעניותי הוכחתי בסמוך דגם התוס' סברי לפי המסקנא דמתני' גם במילי דרבנן איירי והדק"ל. ונלע"ד העיקר כמ"ש מעיקרא דלא מיירי רק באיסור ל"ת אבל במצות קום ועשה לא מיירי והא דחשיב בכל אותן המשניות שהזכרתי גם מצות עשה הוא משום דלית לי' מילי אחריני וכמש"ל לענין מ"ש דבפלוגתא ל"מ כצ"ל בישוב מה שהעירותי. ובהכי ניחא מה שהקשה הגאון רעק"א זצ"ל בתוספותיו למשניות וז"ל קשה לי למ"ש הב"י סימן רמ"ו ובהגהת ש"ע שם ס"ג בשם שבלי לקט דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט וכן הרמב"ן בס' תולדות אדם כ' די"ל דליכא ביו"ט איסור שביתת עבדו הובא בב"י סי' תקכ"ו א"כ אמאי לא חשיב במתני' דבין יו"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו עכ"ל. אבל למאי דכתיבנא א"ש ולק"מ דשביתת בהמתו ועבדו נפקא מקרא דכתיב למען ינוח וגו' והוי מ"ע אבל לאו ליכא כמ"ש התוס' ר"פ במה בהמה ומתני' לא חשיב איסור עשה. עוי"ל לכאורה דאפי' אם מתני' מיירי גם באי' עשה וכמו דחשיב במשנה הקודמת שהיא אב לכולן מקרא מגילה ומתנות לאביונים שהן מצות קום עשה מ"מ לא חשיב רק דומיא דהני שנוהגות באנשים ובנשים אבל מצוה שאין הנשים מוזהרות עלי' לא קחשיב והאי דאין בין זב בעל ב' ראיות וכו' משום דעיקר מילתא לא שייכא רק באנשים אבל בכל דוכתי' ל"ח רק השייך בכל ומה"ט לא חשיב נמי שביתת בהמתו ועבדו וכמ"ש בתוס' רעק"א ריש במה בהמה ע"ש שעלה ונסתפק אם נשים מצווין על שביתת בהמתן ובתפארת ירושלים הסכים דפטורות ממ"ע דשביתת בהמתן יעו"ש וא"ש. אכן כל זה איננו שוה לי דאכתי קשיא לשיטת הכלבו הובא ביתה יוסף סימן תצ"ה דגם לאו דמחמר אינו נוהג ביו"ט א"כ הו"ל למיתני האי חילוקא בין יו"ט לשבת וזה נוהג גם בנשים המוזהרות על כל ל"ת כאנשים והדק"ל. וליישב קושיא זו אקדים מ"ש בעניי בקונטרוס הספקות שלי ואלה קצות דברי שם. ואמרתי להעיר בדברי מרן הכ"מ ז"ל בפ"ט מהט"מ שהסכים עם הנוסח הישן שמצא ברמב"ם דמחלק בין איסור לאו גרידא דספקו מותר מה"ת בין איסור כרת שספקו אסור מה"ת וכו' והנה תמן תנינן בפ"ק דמגילה אין בין יו"ט וכו' וכתבו התוס' בפרק משילין ובפ' כל הכלים דמתני' במילי דאורייתא איירי וכו' א"כ ק"ל דהו"ל לתנא למיחשיב גם חילוק זה בין יו"ט לשבת שזה ספקו מותר מדאורייתא וזה ספקו אסור משום דיו"ט הוי לאו גרידא ושבת הוא איסור כרת וכו' ולכאורה יש ליישב בפשיטות דזה הוי דין כללי בכל האיסורים שיש חילוק בין לאו לכרת ובמשנה שם לא חשיב אלא מה דשאני בין יו"ט לשבת בלבד אבל לא נחה דעתי בזה חדא דהרי לא שמענו עדיין במתני' חילוק זה גופי' דיו"ט בלאו ושבת בסקילה וכרת וכבר הרגישו בזה מאורי עינינו רש"י ותוס' ז"ל ותירצו דלא קתני רק מה דאסור ושרי אבל בעונשין לא מיירי ע"ש והשתא הרי יש נ"מ גדולה גם לענין לכתחלה דיו"ט שהוא בלאו ספקו מותר מה"ת ושבת שהוא בכרת ספקו אסור וקשיא מ"ט לא תני הא גופא שיש חילוק בעונשיהם וק"ל וזאת שנית דאם כדברים האלה יוקשה במשנה הסמוכה אין בין שבת ליוה"כ וכו' דמוקי בגמ' מתני' כרנב"ה שהי' עושה יוה"כ כשבת לתשלומין וכו' והרי חילוק זה לחכמים הוא כללי בכל האיסורין דמיתת ב"ד פוטרת מן התשלומין וכרת אינו פוטר ולאו דוקא בשבת ויוה"כ וא"כ מנ"ל דלא אתיא מתני' כרבנן דרנב"ה אלא דלא חשיב חילוק לענין תשלומין משום שאינו פרטי גבי שבת ויו"כ לחודא א"ו דהא לאו מילתא היא ויפה הקשיתי דהו"ל למיתני חילוק בין שבת ליו"ט לענין ספקא והמחוור בעיני דמשום דקתני אוכל נפש דשרי לגמרי ביו"ט לא בעי למיתני ספק דעכ"פ מדרבנן אסור גם ביו"ט ועד כאן לא כתבו התוס' אלא דלא חשיב רק מילי דאורי' ואיסורין דרבנן לא חשיב אבל באי' דאורייתא לא חשיב צד ההיתר שכנגדו רק אם מותר גם מדרבנן משא"כ אם אינו מותר אלא מדאורייתא לא חשיב לי' ומש"ה לא קתני ספק האסור בשבת מה"ת כיון דגם ביו"ט אסור עכ"פ מדרבנן כנלע"ד ליישב בס"ד ודו"ק ע"כ לשוני וע"ש אות מ"ז ומ"ח. ומעתה אין מקום לקושית הגרעק"א ז"ל שהרי מבואר בפר"ח ריש היו"ט דאפי' מאן דס"ל דשביתת בהמתו ומחמר אינן נוהגין מדאו' ביו"ט מודה מיהת דאסורין מדרבנן משום עובדין דחול וכמ"ש בתפארת ירושלים שם ולפיכך לא שייך למחשבי' במתני' כמו שבארתי וזה ברור. שוב ראיתי בראש יוסף הקשה ג"כ ממחמר ותירץ משום דאסור מדרבנן וכמ"ש בס"ד:
גמ'. לכם ולא לעכו"ם. כתב באבני מלואים דגם למ"ד הואיל משכחת לה האי מיעוטא במבשל דבר איסור דלא חזי לאורחים ישראל ושוב הדר בי' הגאון ז"ל וכתב דאכתי לא משכחת לה דהא חזי לישראל לאוכלו שלא כדרך אכילתו והנאתו יעו"ש ותמה עליו בקו"א דהא כתיב אשר יאכל לכל נפש והיינו כדרך אכילתן. ואפשר עפ"מ שהתעורר הרב משנה למלך ז"ל בפ"ה מיסוה"ת לחקור אם גם במ"ע בעינן שיהי' כדרך אכילתו דוקא ומסיק דלא שנא ועשעה"מ שם שהסכים לזה והביא חבילות ראיות ויכול להיות דהרב בעל טו"א ז"ל תנא ופליג אהא וס"ל דדוקא באזהרת בל תאכל בעינן כדרך אכילתו אבל היכא דכתיב בלשון עשה אין קפידא והלכך דעתו דהכא דכתיב אשר יאכל גם כללא בכלל. גם מז"ה ז"ל בצל"ח ברכות דף ל"ח ע"א כתב עפי"ד המשל"מ דבזר האוכל תרומה שלכד"ה הוי ספק אם חייב בחומש משום דלא כתיב בלשון שלילה רק כי יאכל קדש בשגגה אפשר דלא בעי דרך הנאתן יעו"ש והיינו ממש גם בזה דכתיב אשר יאכל גם שלכ"ה הוי בכלל וענוב"י מהדו"ת או"ח סי' קט"ו תשובת בן המחבר מ"ש בזה. ובהגהות הגאון מהר"ם אויערבאך ז"ל לטו"א השיג מהא דבעינן שיהי' שהות לאכול כזית דוקא וכיון דבפחות מכזית אסור מכ"ש שאסור מה"ת היכא דרוצה לאכול שלכ"א יעו"ש. ולענ"ד ק"ו פריכא הוא שהרי מצינו גבי בב"ח דאין לוקין על פחות מכזית ולא פליגי רב ולוי בפרק כל הבשר אלא אם חצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרפין או בעינן כזית מכל חד אבל לכ"ע בעיא שיעורא ואפ"ה לוקין בבב"ח אפי' אם אכל שלכ"א כדמסיק בפרק כל שעה א"ו דלא גמרינן להו מהדדי ואע"ג דפחות מכזית לא חשיב גבי בב"ח מ"מ שלכ"א חשיבא אכילה וה"ה בנידון דידן הגם שמצינו דפחות מכזית אינו בכלל אשר יאכל לכל נפש מ"מ יכול להיות דאכילה שלכ"א הוי בכלל מקרא זה ומותר לבשל בשביל אכילה זו. אך ראיתי לרבינו המשל"מ ז"ל שם שהסכים דכל שהו עדיף בחדא דרגא משלא כדרך הנאתן ע"ש היטב ומשמע דכיון דבשביל כ"ש אסור לבשל ביו"ט בשביל שלכ"ה לא כ"ש דאסור ושאני בב"ח דגלי קרא דשלכ"ה אסור מדלא כתיבא אכילה בגופי' וע' בחידושי להלכות בב"ח סי' פ"ז ס"ו בהג"ה מה שהארכתי קצת בס"ד בענין זה. אכן בלא"ה הביא בקו"א ראיות חזקות מהש"ס נגד דעת הרטו"א ז"ל יעו"ש:
מתני'. אין בין שבת ליום הכפורים אלא וכו'. כתב רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בהלכות שביתת עשור פ"א ה"ב וזה לשונו הזהב כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה חייבין על זדונה בעשור כרת וכל שחייבין עליו קרבן חטאת בשבת חייבין עליו קרבן חטאת ביום הכפורים וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אעפ"י שאינה מלאכה אסור לעשותו ביה"כ ואם עשה מכין אותו מכת מרדות כדרך שמכין אותו על השבת וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביוה"כ וכל שאסור לאמרו או לעשותו לכתחלה בשבת כך אסור ביוה"כ כללו של דבר אין בין שבת ליום הכפורים בענינים אלו אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה וביוה"כ בכרת עכ"ל רבינו ז"ל. והרב בעל לחם משנה ז"ל בלחמו קדם נודד וז"ל בפ"ק דמגילה משנה אין בין שבת ליוה"כ וכו' וקשה שהרי יש ביניהם קניבת ירק מן המנחה ולמעלה שביוה"כ מותר ובשבת אסור ונראה שלתרץ זה כתב רבינו ז"ל אין בין שבת וכו' בענינים אלו כלומר שכוונת המשנה היא בדברים שהם מלאכה דומים לאלו אבל קניבת ירק אין בו איסור מלאכה שאין איסורו אלא משום שבות וכדכתב ה"ה ז"ל ואעפ"י שבקניבת ירק יש חילוק אין חשש בזה עכ"ל. ובעניותי לא זכיתי לירד לסוף דעתו העמוקה דבמחילה מכבוד תורתו הקדושה כל דבריו תמוהים ומופלאים בעיני בריש כל מראין מה שחידש דמתני' לא איירי אלא במלאכה דאוריתא ולא במילי דשבות נעלם מעיניו המאירות דכבר קדמוהו רבנן בעלי התוס' ז"ל במס' שבת דף קכ"ד ע"א בד"ה הא ובמס' ביצה דף ל"ז ע"א בד"ה ורמינהו והרשב"א ז"ל בחידושיו שהעלו זה במשנה הקודמת ואולם הרשב"א ז"ל חזר ודחאו מחמת הסוגיא דלקמן גבי אין בין כהן משמש וכו' גם בטו"א דחה דברי התוס' מה"ט ואנכי בעניי כתבתי לעיל דגם התוס' לא מסתבר להו למימר הכי אלא לפי ההו"א אבל להמסקנא מודו דמתני' דאין בין גם בשבות דרבנן איירי ע"ש שהארכתי לברר הדבר וא"כ ממילא אין מקום לתירוצו של הרב לח"מ ז"ל. וזאת שנית מה שהכניס דעתו בלשונו של רבינו שהוסיף תיבות בענינים אלו דר"ל בדברים שהם מלאכה דומים לאלו אבל בקניבת ירק שאין איסורו רק משום שבות לא מיירי מאד אני תמה ע"ז ואשתומם על המראה איך העלים מאור עיניו הבהירות מדברי רבינו במקומו בהלכה זו שהוא עומד וצווח מפורש יוצא מפי קדשו אעפ"י שאינו מלאכה ומכין אותו מכת מרדות וכל שאסור לאמרו וכו' הכל כמו שהעתקתי לשונו הרי לפנינו להדיא דאיירי גם במילי דשבות ואיך נוכל לחשוב דמה שסיים בענינים אלו בא למעט שבות שאינו דומה לאלו וזה תמוה טובא על הרב לח"מ ז"ל הפלא ופלא. ואחז"ר ראיתי להרב בעל פרמ"ג זצ"ל בספרו ראש יוסף שהעיר בזה אך לא ביאר כל הצורך יעו"ש. וחכם אחד השיב לי דאין כונת הלח"מ לחדש דמתני' לא מיירי בדרבנן אלא כל כונתו דמיירי רק במלאכה בין דאורייתא בין מה שאסרו רבנן משום שבות דמיחזי כמלאכה משא"כ קניבת ירק דגם מדרבנן אינו אסור משום סרך מלאכה אלא משום שבות דקטרח משבת לחול כמ"ש רש"י ז"ל סופט"ו דשבת יעו"ש וזה כונת הלח"מ במ"ש דקניבת ירק אין בו אי' מלאכה כלומר שאין בו משום גזירת מלאכה מדרבנן שאין איסורו אלא משום שבות ר"ל שהוא כדי לשבות בשבת ממילי דחול וזהו גם כונת הה"מ ז"ל והשתא ניחא. ואם אמנם עדיין לא נתקררה דעתי בזה מ"מ הייתי מקבל הדברים כדי ליישב דברי הרב לח"מ ז"ל ומה גם דלשונו מורה כן שהרי לא זכר מדאורייתא כלל דוק ותשכח אבל דא עקא דרבינו חשב בהלכה זו גם טלטול והרי גם בהא ליכא סרך מלאכה ומה שאסרוהו חכמים הוא שלא יהי' טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהי' כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפנה לפנה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיו"ב שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח כמ"ש הרמב"ם עצמו בהלכות שבת פכ"ד הי"ב וא"כ גם קניבת ירק בכלל ענינים אלו ואפשר דזאת היתה כונת רבינו בעל ראש יוסף ז"ל שבקושיתו על הלח"מ לא הזכיר רק טלטול שהביא רבינו עיין בדבריו ואם בעל נפש אתה בין תבין את אשר לפניך. ויכול להיות דהרב לח"מ ז"ל סמך על מה שמסיים רבינו שם בהלכה י"ג ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה עכ"ל וק"ל. וח"א העירני על דברי הה"מ שם דכתב שנראה לו יותר דרבינו חשיב עוד טעמים אבל באמת הוא מסכים ג"כ דטלטול משום איסור הוצאה אסרו כהשגת הראב"ד משבת דף קכ"ד ע"ש. ומ"מ אכתי לאורה אנו צריכין בביאור דברי הלח"מ האלה: