נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא
בעזר יושב תהלה הופך קינה לגילה אכתוב חידושים במסכת מגילה · דף ה.
גמ'. אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה אפי' ביחיד. רבינו הפרמ"ג ז"ל כתב בספרו ראש יוסף דהר"ן שפירש הקדמת הכפרים משום עשרה לשיטתי' כרב אסי אף בזמנה בעשרה עכ"ל. פירוש לדבריו דלפמ"ש הר"ן ז"ל ריש פרקין שהקילו על הכפרים שאין להם עשרה בטלנין ואין להם חזן וש"ץ שיקדימו ליוהכ"נ להיות קורין בו כדי שלא יצטרכו לחזור וליכנס בעיירות ביום הפורים לשמוע מקרא מגילה בעשרה, וא"כ קשה מה יענה לשיטת רב דס"ל מגילה בזמנה לא בעיא עשרה והרי יוכלו בני הכפרים לקרות במקומם בזמנו ביחיד. אלא דהר"ן ז"ל לשיטתי' שכתב בשמעתין וז"ל וא"ת והא דרשי' לעיל מדכתיב משפחה ומשפחה להביא משפחות כהונה ולוי' שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה ואמרי' נמי דמכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה כלומר בצבור ולרב אמאי והא איהו דאמר דבזמנה קורין אותה ביחיד לכתחלה י"ל דאפי' רב מודה דמצוה מן המובחר לקרותה בצבור משום פרסומי ניסא ולפיכך בשעה שהצבור קורין מבטלין עבודה ות"ת ובאין לשמוע עם הצבור ואע"פ שיש בביהמ"ד אפי' מאה כבית ר' משום דברוב עם הדרת מלך מיהו ס"ל לרב שלא הטריחוהו חכמים לכנוס עשרה כדי לקרותה עכ"ל. והשתא דגם לרב מצוה מה"מ לקרותה עם הצבור כמו דלרב אסי הוי חיובא מדינא שוב א"ש מה שהכפרים מקדימין לקרות בעשרה ביוהכ"נ כדי שלא יצטרכו לכנוס בעיירות ביום הפורים לשמוע מקרא מגילה בעשרה לקיים מצוה מן המובחר. זהו באור דברי הרב ראש יוסף ז"ל בלשונו הקצר. ואולם בעניותי לא נחה דעתי בזה דאכתי איכא למימר דלהתאסף מכפר לעיר הוי טירחא יתירה ודמי לקיבוץ עשרה דמודה הר"ן ז"ל שלא הטריחוהו לדעת רב ודוקא כשיש צבור בעירו הקוראין מצוה עליו לבוא שמה לשמוע הקריאה בעשרה אבל אינו צריך לטרוח לבוא לעיר בשביל זה וא"כ עדיין קשה שלא הי' להם לחכמים להתיר לכפרים להקדים בשביל עשרה שהרי יוכלו לקרות בי"ד ביחיד ולא יעברו אז אפי' על הידור מצוה שאינו מוטל עליהם רק אם יש עשרה במקומם. וע' בטורי אבן לעיל במשנה בד"ה אלא שהכפרים וכו' שחידש מדעתו כטעם הר"ן ודעמי' דמשום עשרה מקדימין והבליע בנעימות דבריו דאפי' למ"ד מגילה בזמנה קורין ביחיד ה"מ דיעבד אבל לכתחלה בעי עשרה יעו"ש ואולם ז"א אלא לדעת הבה"ג ולדעת רב עמרם דבדיעבד פליגי כפי' הראשון של הב"י ז"ל בסימן תר"ץ ע"ש אבל אכתי לדעת הר"ן הנ"ל דגם לכתחלה לא בעי רב עשרה קשיא. ובריש מכילתין באופן י' לקושית התוס' ובאופן ד' ללישנא דגמ' כדאמר רשב"י יישבתי קושי' זו בטוב טעם ע"ש. ואפשר לומר עוד בזה מעט חידוד דרב סובר כשיטת הירושלמי דכל החודש כשר לקריאת המגילה משום שנאמר והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה והובא בש"ע סי' תפר"ח ס"ז בשם י"א והשתא קשה למה לי קרא לקיים את ימי הפורים בזמניהם או כימים אשר נחו לרבות י"א י"ב י"ג לכפרים הלא בכלל כל החודש הם דכיון שהאונסין יכולים לקרות בכל החודש ממילא הכפרים שעשאום חכמים כאונסין לענין ימי הכניסה של י"א ואילך מותרים לקרות אז דהרי בלא"ה כבר כתבתי בשם הקדמונים דאכנה"ג תיקנו הימים האלה משום מפרש בים ויוצא בשיירא וחכמים שלאחריהם אמרו דגם בני הכפרים אונסים הם לענין זה ואולם לשיטת הירושלמי הרי כבר גילו אכנה"ג דעתם דכל החדש ראוי לקריאת אונסין ולמה לי על י"א י"ב וי"ג מקרא מיוחד כדי להקל על האונסין אשר מזה ניתן רשות לחכמים להקל על הכפרים. אצ״ל דתרויהו צריכי דאונסין גמורים כגון מפרש בים ויוצא בשיירא שבמקום שיהיו שם בי"ד לא יהי' בידם מגילה ולא יוכלו לקרות כלל אזי קורין בכל החודש וע"ז דרשו המקרא והחדש וגו' אבל מי"א ואילך אפי' מי שיוכל לקרות בי"ד רק שלא יוכל לקיים מצוה מן המובחר לקרות בעשרה דאינו חיובא אף לכתחלה רק אי איתא צבור שפיר דמי ומשום ברוב עם הדרת מלך כדברי הר"ן ז"ל וכמ"ש גם הרב המגיד ז"ל בהלכות מגילה מ"מ גם משום הידור מצוה זה רשאין לקרות בי"א י"ב וי"ג ומש"ה בעינן בזמניהם או כימים ולא גמרינן לה מוהחודש שלא הותר בו רק משום ביטול גוף הקריאה אפי' ביחיד וא"ש הכל ודוק היטב. ורב אסי דאמר דגם בזמנה בעי עשרה מן הדין שפיר מצי סבר כגמרא דידן שלא הביא ברייתא דרבי נתן שבירושלמי דכל החודש כשר וכו' משום דלא סבירא לי' להאי ש"ס כברייתא זו כמ"ש מרן הב"י בסי' תפר"ח וליכא אלא קרא דבזמניהם ומ"מ מותר להקדים בשביל קריאת י' כיון דמדינא גם בזמנה בעינן קריאה בעשרה ואפשר דרב ורב אסי בהכי פליגי כמבואר. ועפ"ז אפשר ליישב דעת הרמב"ם ז"ל שלא הביא בידו החזקה מימרא דר"י ברי' דרב שמואל בר שילת משמי' דרב שהובא בגמ' שילהי תענית דמשנכנס אדר מרבין בשמחה ועשו"ת ח"ס או"ח סימן ק"ס מ"ש בזה. ולפי האמור יש לחדש דמה"ט לא ס"ל לגמרא דידן דכל החדש כשר לקריאה מפני שמפרש דהאי והחדש לא קאי על כל החודש אלא דפירושו ימי הפורים שבתוך החודש ומעתה ניחא דרב לשיטתי' שסובר כהירושלמי כמו שהוכחתי וכיון דס"ל דכל החודש כשר למקרא מגילה ממילא מוכח לדידי' שמרבין בשמחה בכולו דהא כתיב בההוא קרא אשר נהפך מיגון לשמחה ומוסב על כל החודש כדגמרינן מיני' לקריאה בכולו ואולם הרמב"ם ז"ל שסובר בזה כרב אסי דמצוה לחזור אחר עשרה כמו שהוכיח במישור מז"ה ז"ל ביה"מ ה' מגילה דמדאייתי רבינו בידי' דכהנים מבטלין עבודתן למקרא מגילה עם הצבור אלמא דבעינן עשרה לכתחלה משום פרסומי ניסא ולא כרב ודין דכהנים בעבודתן וכו' אמרו ר"י בשם שמואל כהגירסא בעירוכין ע"ש ביה"מ ותראה צדקת דבריו וכבר רמזתי לזה למעלה והראיתי לדעת שד"ק של אא"ז ז"ל הם נגד דברי הר"ן ז"ל ע"ש ואעפ"כ נוכל לקבלם בדעת הרמב"ם ז״ל ולפ"ז אין רבינו מוכרח לסבור כהירושלמי דגם בלא"ה לא קשיא מידי עלי' כמו על רב לשיטתו כמובן ובאמת אנו רואין שלא הביא רבינו האי דכל החודש כשר למקמ"ג וה"ט משום דש"ס דידן לא אייתי לי' וכדברי מרן הב"י ז"ל וממילא הוא מפרש והחדש על ימי הפור לבדם שבאותו חודש ושוב לא מוכח דחייבין בשמחה רק בימי הפורים ולא בכל החודש ולפיכך השמיט רבינו ולא הביא מימרא דרב משנכנס אדר מרבין בשמחה:
הלום ראיתי בירושלמי דפרקין סוף הלכה ג' דאמר ר"ב משום ר"י כל שאמרו ידחה ממקומו דהיינו כשחל פורים בשבת ובלבד בעשרה ור"א בשם ר' אמי אמר כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובלבד בעשרה ור"ח אמר איפלגון רב חונה ורב יהודה ח"א ובלבד בעשרה וחורנה אמר אפי' ביחידי מתיב מ"ד ובלבד בעשרה למ"ד אפי' ביחידי עד שהוא במקומו יקרא ופי' בקה"ע למה הוסיפו משום כפרים שלא יצטרכו לכנוס בפורים יקרא כל א' במקומו ביחידי ומסיים בפנ"מ ויוכל לקרות ביום שירצה ומשני עלה בירו' א"ר סלקת מתניתה י"א י"ב וי"ג וי"ד וט"ו ופי' הרפנ"מ ז"ל בתמי' וכי אתה רוצה לסלק להמתני' ולבטלה דקחשיב לימים הללו ונלמדו מהכתוב ומסתמא כשתקנו הזמנים בעשרה תקנו ומה שאני אומר אפי' ביחיד היינו על כל מה שאמרו ידחה ממקומו הוא דקאמינא והרב קה"ע ז"ל גרס א"כ סלקת וכו' והוא סיום דברי המקשה, והנה עינינו הרואות דבירושלמי כבר נדברו תרי אמוראי מקושיא זו וחידוש על רבינו הראש יוסף ז"ל שנעלם ממנו זה. אמנם הדברים בירושלמי סתומים והגהת הגאון בעל קה"ע ז"ל צריכה ערב וביאורו של הרפנ"מ ז"ל בשינוי' דגמ' אין לו הבנה שחילק בין שלא בזמנה ע"י שנדחה ממקומו דאפי' ביחיד בין כפרים המקדימין בימים שנלמדו מהכתוב דמסתמא בעשרה תקנו ומשמע לפ"ז דכ"ש בזמנה שקוראין בי' והרי בירושלמי מוכח להדי' דדוקא כל שאמרו ידחה ממקומו ובלבד בעשרה אבל בזמנה לכ"ע אפי' ביחיד וזה ברור וא"כ מ"ד שלא בזמנה אפי' ביחידי בודאי ס"ל בזמנה ביחידי ומדוע יודה בימים של הכפרים דמסתמא בעשרה תקנו ופי' הגאון בעל פנ"מ ז"ל צריך תבלין ועוד ק"ל טובא דלפ"מ דפרישית דבזמנה לכ"ע אפי' ביחיד א"כ מאי מותיב מ"ד ובלבד בעשרה למ"ד אפי' ביחידי עד שהוא במקומו יקרא והרי מצי למימר לי' ולטעמיך ג"כ קשה למה הקילו חכמים על הכפרים להקדים בשביל עשרה והלא כשיקראו בי"ד יוכלו לקרות ביחיד וכסגנון קושית ראש יוסף הנ"ל ואי משום דאעפ"כ כי איתא צבור שפיר דמי ומצוה מן המובחר הוי א"כ גם מ"ד אפי' ביחידי ודאי מודה דממה"מ לקרות בעשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה ולא קשיא עלי' מידי. ונלפע"ד דהא פשיטא לי' להירושלמי דאפי' למאי דס"ל כולהי אמוראי התם דמגילה בזמנה קורין אותה אפי' ביחיד מ"מ כיון דעדיף טפי לקרותה עם הצבור משום פרסומי ניסא היו חכמים יכולין להקל עליהם להקדים ליוהכ"נ משום הידור זה בלבד וכמו שבארתי למעלה ואולם כיון שתקנו כן חכמים שוב אפי' למ"ד דשלא בזמנה כזמנה מ"מ המקדימים מחמת קולא שהקילו על הכפרים צריכין מן הדין לקרוא בעשרה ולאו הידור מצוה בעלמא הוא כמו בזמנה או שלא בזמנה היכא דחל פורים בשבת שהרי כל עיקר הקולא הוא משום דהכפרים אין להם עשרה ולא יוכלו לקיים בי"ד מצוה מה"מ לקרות בצבור ובעל נפש שירצה לעשות כראוי ולקיים פרסומי ניסא וברוב עם הדרת מלך הגם דמדינא א"צ לטרוח בשביל עשרה אבל לבבו ידבנו לעשות עצהיו"ט דעכ"פ לכ"ע בצבור שפיר טפי הרי יהי' מוכרח לבוא אל העיר בי"ד לשמוע קריאת המגילה בעשרה ולפיכך הקילו חכמים על הכפרים מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין והתירו להם להקדים קריאתן ביום הכניסה שמתאספין בל"ז בעיירות ויקראו אז. אמנם אע"ג שאין חילוק בעלמא בין בזמנה לשלא בזמנה מ"מ אם הם לא ירצו לקיים ממה"מ ויקראו ביוהכ"נ ביחיד הרי לחנם הקדימו שהיו יכולים לקרות בי"ד במקומן ביחיד ומה הועילו חכמים בתקנתן דאף דמעיקר מצות קריאת מגילה יכולין לקרותה ביחיד ואם אין רוצין לעשות מן המובחר אין מטריחין עליהם מ"מ הכפרים המקדימין צריכין מעיקר הדין לקרות בעשרה דדוקא על אופן זה הקילו להם להקדים דאל"כ למה יקילו להם והרי גם בי"ד במקומן יוכלו לקרות ביחיד אבל משום שיוכלו לקיים מצוה מן המובחר התירו להם להקדים ודוקא בתנאי זה התירו להם ועליהם לעשות כן ולקרות בעשרה. אמנם פליגי הני אמוראי אם גם בכל הנדחין ממקומן דינא הכי דחד אמר דדוקא בהמקדימין בשביל הקריאה בי' צריכין לקרות בי' כדי שלא תהי' תקנת חכמים על חנם אבל כשחל פורים בשבת הוי ע"ש כמו בזמנה ומגילה נקראת אפי' ביחיד ואי איתא צבור ש"ד ומצוה ללכת לביהכ"נ לקרות עם הצבור משום פרסומי ניסא וח"א דאין חילוק משום דאי איתא דגם שלא בזמנה קורין ביחיד א"כ מעיקר הדין אם יתירו לבני הכפרים להקדים יכולין לקרותה ביחיד רק משום שלא תהא תק"ח על חנם הטילו עליהם החיוב לקרות בי' זה לא ניתן לאומרו לדעת מ"ד זה א"ו דכל שלא בזמנה בעי י' משום פרסומי ניסא דיום המוקדם אינו קבוע ואינו מפורסם כ"כ כמו בזמנה וממילא הכפרים המקדימין צריכין לקרות בי' ונמצא תק"ח מתקיימת כראוי. וזהו כונת המקשן לדידך דשלא בזמנה אפי' ביחיד כמו בזמנה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן אם בן הכפר לא ירצה לקיים ממה"מ ויקרא ביחיד כדינו ולמה התירו לו להקדים והרי יוכל לקרות עד שהוא במקומו ביחיד ואז יקרא עכ"פ בזמנה וע"ז השיבו חבירו דבודאי תקנת חכמים להקדים לי"א וכו' המבוארת במשנה א"א לסלק ולבטל ובהא מודינא לך דבעי עשרה כדי שלא תהא התקנה על מגן אבל אנא קאמינא בכל הנדחה ממקומו לא משום עשרה אלא מחמת שחל בשבת דאז דינו כזמנו ואפי' ביחיד. זהו לדעתי ביאור סוגי' דירושלמי בטוב טעם תלי"ת וא"ש דברי הפנ"מ ז"ל עכ"פ לפי דרכנו אם גם לפי דרכו אין להם ביאור ודוק היטב. ואל תשיבני דא"כ מאי פריך בגמ' דידן בשמעתין ומי אמר רב הכי דשלא בזמנה בעשרה והאר"י וכו' שלא בזמנה ביחיד והלא יש להשיב דשאני שלא בזמנה דכפרים דבעי עשרה מטעם האמור אבל שלא בזמנה דחל פורים בשבת אפי' ביחיד. דז"א דאליבא דמאן יוקשה לך זה דלשיטת הר"ן ודעמי' בע"כ רב מיירי גם במימרא ראשונה בשלא בזמנה ע"י שנדחה ממקומו משום דהקדמת הכפרים ליוהכ"נ כבר בטלה בימיו ולשיטת רש"י ז"ל שפירש דברי רב לענין כפרים הרי הוא ז"ל ס"ל דטעם הקדמת הכפרים הוא מפני שאינם בקיאים לקרות ולא משום קריאה בעשרה וא"ש וק"ל. וע' בגליון הש"ס לירושלמי שכתב דמקושית הש"ס עד שהוא במקומו יקרא משמע דכפרי' באים לעיר לקרות ביוהכ"נ ולא כדס"ל להר"ח בתוס' פ"ק דיבמות והרמב"ן שם שהיו קורים במקומם בביהכ"נ שלהם והניח שיטה זו בצ"ע. אמנם לענ"ד אי משום הא לא אריא דהרי הירושלמי נקיט בכולא סוגיא גבי הנדחין מזמנן ע"י שבת כל שהוא נדחה ממקומו וכן כל שאמרו ידחה ממקומו בהאי ענינא גופא וה"נ בגמרא דידן בברייתא הואיל ונדחו עיירות ממקומן הרי דנקטו מלת ממקומן תחת מזמנן ומש"ה נקיט הירושלמי גם הכא עד שהוא במקומו יקרא ור"ל שיקרא ביומו ולא בימים המוקדמים ולעולם דגם ביוהכ"נ קורא במקומו בכפר אלא דפריך שיקרא בזמנו בי"ד וזה דלא כמו שפי' בפנ"מ בהקושיא שיכול לקרות ביום שירצה דגם בלא"ה לפ"מ דפרישית בס"ד קושית הירושלמי לעיל בטוב טעם כונת הקושי' דלמ"ד אפי' ביחידי אין להקל לכפרים ויקראו בזמנה וק"ל:
שלא בזמנה בעשרה. כתב הר"ן ז"ל יש שפירשו כשמקדימין ליום הכניסה ולא נהירא דהא בימי רב ורב אסי כבר בטלה הקדמת הכניסה אלא שלא בזמנה היינו כשחל י"ד לבני עיירות בשבת או ט"ו לבני כרכין שמקדימין וקורין בע"ש והכי מוכח בגמ' עכ"ל. אכן נודע הדבר שנתכוין לפירש"י ז"ל ומפני הכבוד לא הזכיר שם קדשו ברצותו לדחות פירושו אבל לא ידעתי מאי קשיא לי' להר"ן ז"ל אטו משום דבימי רב ורב אסי לא נהגא הקדמת יוהכ"נ אינם רשאים להשמיענו גם מנהג הראשונים שהיו צריכים עשרה והרי כל סדר קדשים תנינן משום דרוש וקבל שכר וכמו שהתפלא הטו"א לעיל דף ב' ע"א גבי לרע"ק בזה"ז איתא להאי תקנתא על רש"י ז"ל ושם יישבתי פירש"י משום דיותר הו"ל לרע"ק לאשמעינן הדין שבזה"ז ע"ש אבל הכא לא הי"ל לרב להודיענו רק לענין הכפרים משום דשלא בזמנה די"ד שחל בשבת ג"כ אינו שייך בזה"ז דלא אפשר למיקלע י"ד בשבת ואם חל ט"ו בשבת י"ל דס"ל לרש"י ז"ל בדעת רב ור"א דע"ש הוי כזמנם משום שהכל קורין בו והוי יום קבוע לבני עיירות בכל השנים משא"כ י"ד בשבת שקורין בי"ג הגם שהכל קורין בו מ"מ לאו יום קבוע הוא ומש"ה קמ"ל רב דין הכפרים אף שאינו נוהג בזה"ז. וקושיתו השני' של הר"ן ז"ל שרמז עלי' במ"ש והכי מוכח בגמ' דהיינו ממאי דפריך ומי אמר רב הכי וכו' וכמו שהקשה בטו"א דמאי פריך מהא והלא ע"ש דמי לבזמנה שהכל קורין בו ע"ז יש להשיב דאפ"ה יום קבוע הוא יום י"ד משא"כ ע"ש שהוא י"ג וכמו שכתבתי וע' בפני יהושע שכתב דמשום שתיקנו לכפרים המקדימין שיקראו בעשרה השוו מדותיהם וגם להמקדימין כשחל בשבת חייבו לקרות בעשרה וגם זה נכון בישוב דעת רש"י ז"ל. ואולי הטו"א במ"ש נגד הר"ן דהרי רבא לקמן בפ"ב איירי מדין הכפרים ע"ש כונתו למה שבארתי דאיירי בהכי משום דרוש וקבל שכר ואולם על הר"ן עצמו לק"מ שהוא ז"ל סובר דגם ט"ו לכרכין שחל בשבת הוי ע"ש שלא בזמנה וא"כ הי' להם לרב ורב אסי להשמיענו בכה"ג שנוהג בזה"ז ומדוע נאמר שדברו ממה שאינו נוהג עתה. ובהיותי בזה ראיתי ביה"מ פ"א ה"ז מה' מגילה שכתב בפשיטות דשלא בזמנה בירושלים לא משכחת לה שהרי היא מוק"ח מימות יב"ן וקורין בה בט"ו ואף בחל ט"ו בשבת ולא היו קורין בו ביום היו מקדימין לקרות בע"ש שהוא י"ד ויום זה בודאי זמנו הוא ולרב קורין בו ביחיד והא דקאמר הגמ' אליבא דרב דפורים שחל בשבת לענין מקרא מגילה בעשרה היינו בחל י"ד בשבת שקורין בי"ג אבל י"ד גם למוקפין זמנו הוא ומש"ה אי אפשר לפרש הא דאר"י א"ר כהנים בעבודתן וכו' דמיירי שלא בזמנה ע"כ ד"ק ז"ל. ותמהני על מז"ה ז"ל שנעלם מעיניו המאירות דברי רבותינו בעל המאור והר"ן ז"ל שכתבו להדיא דשלא בזמנה דרב ור"א היינו כשחל י"ד לבני עירות או ט"ו לבני כרכין בשבת שמקדימין לע"ש ואיך החליט הדבר שלא כדברי הראשונים אלה. איברא דלדעת רש"י ז"ל בארתי גם אני בעניותי כן ותלי"ת שנתכוונתי בסברא זו לדעת מז"ה ז"ל אבל עכ"פ ראינו דהרז"ה והר"ן ז"ל פשיטא להו להיפך. שוב ראיתי בקרבן נתנאל שהוכיח דבימי רב ורב אסי עדיין היו מקדשין עפ"י הראי' ולא בטלה הקדמת הכפרים לפירש"י אהא דהואיל ומסתכלין בה ושפיר פירש דברי רב לענין כפרים אך קושית הר"ן היא לפי' הרי"ף שעיניהם של עניים נשואות לקריאת מגילה ולדידי' בטלה בימי רב הקדמת יוהכ"נ ומש"ה לא רצו הר"ן והרא"ש ז"ל לפרש דברי רב ור"א לענין כפרים ודבריו ז"ל נכונים. אך מה שסיים שם דאכתי קשה באידך מימרא דרב דאמר ע"ש זמנם לאפוקי מדרבי דאמר הואיל ונדחו עיירות ממקומן ידחו ליום הכניסה הא בימי רב לא הי' יוהכ"נ לכפרים ולא איצטריך למעוטי ע"ש. לפענ"ד לק"מ דדוקא במימרא קמא דרב שהי' לו להשמיענו לענין י"ד וט"ו שחל בשבת הנוהג בימיו דחיקא לי' להר"ן ז"ל לפרושי דמיירי בכפרים אבל באידך מימרא שפיר משמיענו דין העיירות כשחל י"ד בשבת בזמן הקודם דסד"א שידחו ליוהכ"נ כמו הכפרים וקמ"ל דלא וכמו שבארתי לעיל דמיירי גם מדין שאינו נוהג עתה ומורה לנו ההלכה בהא משום דרוש וקבל שכר:
איברא לפ"מ שהחליט רבינו הפני יהושע ז"ל בפשיטות דרב הונא דאמר לעיל כל הנדחה ידחה ליוהכ"נ קמ"ל דאפי' בזה"ז שבטלה הקדמת הכפרים היינו מפני שיכולין לקרות בזמן הראוי להם מדינא אבל הנדחה מזמנו משום שבת גם השתא ידחה ליוהכ"נ דאיכא פרסומי ניסא ביותר והבאתי ד"ק ז"ל במקומו הרי ממילא לק"מ קושית הגאון בעל קרבן נתנאל ז"ל דבקושטא גם בימי רב שלא הי' יוהכ"נ לכפרים מ"מ הוצרך לאפוקי מדרבי דלדידי' גם בזה"ז הכל נדחין ליוהכ"נ וקמ"ל רב דלית הלכתא כוותי' ונ"מ גם בזמן רב והוי דבר בעתו. אמנם אם כה איפוא יהי' קשה על הגמ' מנ"ל דרב פליג ארבי בעיקר שיטתו במחלוקתו על חכמים דילמא בעיקר הדין גם רב ס"ל דעיירות נדחין ליוהכ"נ אלא דאשמעינן דבזה"ז שבטלה הקדמת הכפרים גם לענין זה בטל יוהכ"נ דבחל בשבת קורין בע"ש ומ"ש ע"ש זמנם הוא לאפוקי מדר"ה דס"ל דשאני הא מכפרים משום שא"א לקרות בשבת שהוא זמנם הראוי מדינא ע"כ גם בזה"ז נדחין ליוהכ"נ וכסברת הפנ"י קמ"ל דע"ש זמנם הראוי ואינם נדחין ליוהכ"נ כמו שאין הכפרים מקדימין ליוהכ"נ בזה"ז. ויש ליישב דהש"ס מסתבר לי' דר"ה לא פליג ארבי ובודאי סבר דגם רבי עצמו גם בזה"ז אמר הואיל ונדחו עיירות וכו' וכדאמר בגמ' לעיל כמאן כרבי ורב דס"ל דבזה"ז ע"ש זמנם פליג עלי' וכונת הגמ' לאפוקי מדרבי באמת היא רק לענין זמן הזה וכאלו אמר לאפוקי מדר"ה אליבא דרבי וק"ל. שוב הגיע לידי ספר האשכול להראב"ד השני ז"ל וראיתי בהלכות פורים שכתב והא דאמר רב פורים שחל בשבת קורין בע"ש אפשר דלא פליג אמתני' ואדרב הונא דאמרי מקדימין ליוהכ"נ דבזמן דאיכא עכ"ל וחסר הסיום וביאר דבריו הרב בעל נחל אשכול ז"ל דר"ל דבזמן דאיכא יוהכ"נ כפרים בהא קאמר ר"ה שהעיירות נדחין ליום הכניסה ורב מיירי בזה"ז יעו"ש שנדחק הרבה במ"ש לאפוקי מדרבי. עכ"פ חזינן דהראב"ד לא ס"ל כהפנ"י בדעת ר"ה ודברי רב פירש ע"ד שבארתי אמנם אם נסכים להפ"י יתכן יותר הא דאמר לאפוקי מדרבי כמבואר בדברינו בס"ד. ואגב ראיתי שם בנחל אשכול שתירץ דברי הר"ן שהקשה מ"ט מילה דוחה שבת ולא גזרו משום דרבה ולא רצה ליישב משום דהוי ודאי דאורי' כמו שהעיר עליו בכנה"ג דהיינו מפני שמצינו בלולב במקדש כל שבעה שגזרו משום דליתי' בגבולין ופי' הר"ן כיון שאינה מצוה לכ"י להכי קשיא לי' מילה דאינה מוטלת אלא על האב וסיים דשוב מצא כן בכפות תמרים והוא כמ"ש בס"ד לעיל במקומו והנאני שזכיתי לכוין לדעת הגאון בעל כפ"ת ז"ל בזה. אולם מ"ש שם בנחל אשכול ויותר ניחא למ"ש ריטב"א בסוכה להכי ז' במקדש לא דחי שבת אף דבקיאין שאפשר לו לפטור עצמו אם אינו הולך למקדש ה"נ במילה אם אחר מל שיוכל לפטור עצמו ושפיר קשי' לר"ן עכ"ל הנה בעניותי החלטתי לעיל להיפך דהריטב"א ז"ל שתירץ באמת קושית הר"ן משום דהוי ודאי דבר תורה אזיל לשיטתי' ומש"ה במילה שא"א לו להפטר ממנה דעכ"פ חייב בה אבי הבן בכל מקום שהוא לא גזרו ע' בדברינו שם ותראה שהי' פשוט אצלי היפוך סברתו של הרב בעל נחל אשכול דהוא ז"ל כתב דיותר ניחא להריטב"א ואני כתבתי אדרבה דלהריטב"א לא ניחא למימר הכי דלדידי' לק"מ קו' התוס' והר"ן ז"ל ונראין דברי מדבריו דמ"ש שיוכל לפטור עצמו אם אחר מל במח"כ לא אמר כהוגן דבודאי המ"ע מוטלת על האב ואין פוטר אותו אך יוכל לקיים המ"ע ע״י אחר שהוא שלוחו ומה דמות יערוך לזה עם לולב כל שבעה דהאיש שאינו במקדש פטור לגמרי ואינו חייב ליטול ע"י אחר אבל במילה חיובא רמי' עלי' עכ"פ ואם אחר מל ג"כ שליחותי' קעביד ולעולם האב א"א לו להפטר מחיוב המ"ע בשום אופן וא"כ לשי' הריטב"א אין מקום לקו' הר"ן וזה ברור:
מתני'. עשרה בטלנין. בירושלמי הביא ע"ז תני עשרה בטלים ממלאכתן לביהכ"נ ר' יהודה אמר כגון אנו שאין אנו צריכין לתלמודינו וכתב עלה הגאון רמ"ז אייטינגא ז"ל בגליון הש"ס ע' בר"ן פ"א ובב"י סי' תרפ"ח וצ"ע עכ"ל וכונתו דהר"ן ז"ל כתב עלה דתני בגמרא דילן י' בטלנין שבביהכ"נ כלומר שבטלין ממלאכתן שיהיו מזומנין כל שעה לתפלה ורש"י ז"ל כ' דבטלין ממלאכתן וניזונין משל צבור ואין צורך אלא כל שמשכימין ומעריבין להיות מצויין בשעת תפלה בביהכ"נ די בכך עכ"ל ולעיל ביאר יותר דכל שדרין שם י' בנ"א שהולכין בקר וערב לביהכ"נ הרי הוא כאלו יש שם י' בטלנין והביא ראי' לזה ע"ש ופירושו זה הובא ביתה יוסף בסי' תפר"ח וא"כ קשה דבירושלמי מפורש דדוקא בטלנין כדאמר ר"י להדיא. אמנם לע"ד ברייתא זו שהביא הירושלמי צריכה ביאור ויש לנו להבין מה כיון ר"י בדבריו אלה. דמה שפי' בקה"ע שאין אנו צריכין לתלמודינו לבטל לשום דבר הוא דחוק מאד בלשון ואינו במשמעו כלל. ומה שפי' בפנ"מ שאין אנו צריכין להתפרנס מתלמודינו לפי שיש לנו פרנסה משל צבור ג"כ לא יתכן שהרי אם הצבור פרנסו לר"י ודאי לכבוד תורתו עשו זאת והרי נתפרנס מן התורה ובלא"ה מאי נפקותא בהא אם עכ"פ הי' לו פרנסה שלא בטלתו מתורה ותפלה והי' יכול להיות מצוי בביהכ"נ. ומבלעדי זאת לא זכיתי להבין והלא סתם ר' יהודה דמתני' ודברייתא הוא ר"י ברבי אילעאי ומצינו במס' נדרים דף מ"ט ע"ב דביתהו דרבי יהודה נפקת נקטת עמרא עבדא גלימא וכו' זימנא חדא גזר רשב"ג תעניתא ר"י לא אתא לבי תעניתא אמרין לי' לא אית לי' כסויי שדר לי' גלימא ולא קביל דלי ציפתא ואמר לי' לשלוחא חזי מאי איכא מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא והשתא איך אפשר לחשוב דר"י קבל פרס משל צבור אם אפי' גלימא דרך דורון לא רצה לקבל. ואף שלזה יש להשיב שלא קבל רק פרנסתו ההכרחית ויותר לא אבה ליהנות אבל א"כ אי הראה להשליח הון רב ויהי לנס למען דעת שיש לו ואינו רוצה ליהנות בעוה"ז והלא הכל יודעין שהוא מקבל פרנסה מהצבור ויגדל עליו הפלא כי איש אשר נמצא בביתו הון ועושר וצדקתו תסמכהו לבלתי יהנה ממנו איך יתיר לעצמו לקבל פרס מהקהל והרי יוכל להתפרנס כדי ההכרח מהנמצא בידו. א"ו הדבר ברור כשמש דמההיא עובדא מוכח דר"י לא קיבל מאומה משל אחרים והי' מתפרנס בדוחק מאיזו מלאכה קלה או אולי התפרנס בצנעא ע"י קרוביו ולא עבר זר בתוכם ומעתה א"א לפרש דברי ר"י בירו' ע"ד שפירשו הקה"ע והפנ"מ ז"ל כגון אנו שיש לנו פרנסה משל צבור דבקושטא מאס ר"י בזה ולא שם בשר זרועו אך ה' הי' מבטחו. ואין לומר דאינו מהברייתא אלא ר"י זה אמורא הוא דמפרש לה לבריי'. דא"א לפרושי הכי חדא דהול"ל רב יהודה. ותו דהול"ל אמר ר"י דלישנא ר"י אמר משמע דהוא תנא דברייתא גופא. ותו דמצינו בגמ' דידן שילהי ר"ה דרב יהודה הוי מצלי מתלתין יומין לתלתין יומין ופירש"י מפני שהי' מחזר תלמודו א"כ לא הי' מצוי בביהכ"נ בשעת תפלה. והדבר פשוט דהיינו התנא ר"י. ולכן נ"ל לפרש דר"י בא לאפוקי ממאי דמשמע לישנא דת"ק דבעינן עשרה שבטלין מכל מלאכה וניזונין משל צבור ואתא איהו ואמר דאין צורך בזה אלא כגון אנו שאין אנו צריכין לתלמודינו להתפרנס בה ואין אנו מקבלין פרס משל צבור בעד תורתנו אלא אנו מתפרנסים ממלאכה קלה בדוחק ואפ"ה כיון שאנו משכימין ומעריבין לביהכ"נ סגי בהכי ומיקרי יש שם עשרה בטלנין וזה ביאור נכון ולישנא דר"י הכי משמע שפיר. ולפ"ז קושית מהרמ"ז ז"ל מעיקרא ליתא דאדרבה בבריי' זו מבואר להדי' כדעת הר"ן והב"י ז"ל. ומה שפירש"י ז"ל דבעינן שיהיו עשרה הניזונין משל צבור י"ל דס"ל דר"י פליג את"ק דלישנא דת"ק דאמר בטלים ממלאכתן משמע שאין להם עסק אחר רק מתפרנסים משל צבור ופסק כת"ק. אבל הר"ן ז"ל סבר דר"י לא פליג אלא פרושי קא מפרש למילתי' דת"ק וק"ל:
פחות מכאן ה"ז כפר. הרב בעל תפארת ישראל ז"ל כתב ברישא איזהו עיר גדולה שמחויבת לקרות בי"ד דלא ככפרים אע"ג שמספקת מים ומזון לעיר שגדולה ממנה עכ"ל ומשמע מדבריו שמפרש דמ"ש פחות מכאן הרי זה כפר היינו אם מספקת וכו' וזה ברור בכונתו. אבל נעלמו ממנו דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב להדיא דאפי' אם אינה מספקת מים ומזון כסתמא דמילתא שאין בני עיירות מספקין מ"מ הקילו עליהם להקדים ע"ש ואני כתבתי למעלה בגמ' גבי אימא מפני שמספקין וכו' שהטעם משום דלא פלוג רבנן וכיון שנחשבת עיר כזו כמו כפר הקילו עלי' יעו"ש:
אבל זמן עצי כהנים ות"ב חגיגה והקהל וכו'. הקשה בטו"א אמאי נקט לת"ב דאינו נוהג אלא בזמן שאין ביהמ"ק קיים בין זמן עצים חגיגה והקהל שאינם אלא בזמן הבית ולא תירץ ע"ז מאומה. ולפע"ד מתני' לזא"ז קתני לא מבעי' עצי כהנים דמילתא דפשיטא היא שאין מקדימין שלא להשיג גבול חבירו כמ"ש הר"ן ז"ל אלא אפי' ט"ב שהתחילה הפורענות מיום ז' אב וסד"א להקדים כמ"ש בטו"א ואפי' חגיגה דה"א שמקדימין לשחוט מערב יום טוב ולזרוק הדם בו ביום ולמחרתו יאכלו הבשר דעיקר מצות שלמי חגיגה היא האכילה והרי יוכלו לקיים המצוה בזמנה ולא יאחרו אותה כלל מ"מ אין מקדימין השחיטה וממילא צריכין להיות מאחרין כל עיקר מצות חגיגה עד מוצאי יו"ט וכמ"ש בטו"א ובפנ"י יעו"ש ואפי' הקהל דבעיקר מצות הקריאה אין איסור משום שבת רק מחמת בנין הבימה דא"א בשבת וא"כ סד"א שיקדימו הבנין מעיו"ט ויוכלו לקרוא בזמנו קמ"ל שאין מקדימין משום דדחיקא לה עזרה כמ"ש רש"י ז"ל בשם הירושלמי ומש"ה מאחרין עד אחר השבת ולפירוש א' שכ' רש"י ז"ל משום הבאת הטף וכן לטעמא דמפני התקיעות האמור בירו' י"ל דסד"א דעיקר מצות הקהל הוא ביום ראשון דכתיב בבוא כל ישראל רק משום הבימה א"א ביו"ט כמ"ש רש"י במס' סוטה ובחל בשבת אין הבימה מעכבת אלא דא"א משום הטף או משום התקיעות וא"כ יקדימו ליום ראשון דהבאת הטף והתקיעות מותרין ביו"ט מש"ה אשמעינן מתני' שאין מקדימין דאכתי לא מטא זמן חיובי' דבאמת גם בלא"ה עיקר המצוה במוי"ט דכתיב במועד כמ"ש התוס' בסוטה וק"ל ועמ"ש בסמוך בס"ד וע' בקול הרמ"ז מ"ש עפ"י דרכו דלא זא"ז קתני ומ"ש בעניותי נ"ל יותר נכון:
והקהל. פירש"י ז"ל משום דא"א להביא את טפם בשבת ובירו' מפרש מפני הבימה וכתב ע"ז הגאון בעל טו"א ז"ל ואני תמה ל"ל לרש"י לפרש פי' א' דבשבת א"א להביא טפם הא בלא"ה לדידי' צ"ל כטעמא דירו' מפני הבימה דהא בפ"ז דסוטה דף מ"א אמר כתב רחמנא בבוא כל ישראל מאתחלתא דמועד ופירש"י שם ומיהו ביו"ט לא שאין תיקון הבימה דוחה יו"ט הרי ס"ל דמצות הקהל מתחלת מה"ת ביו"ט א' של חג והא דדחי לעולם למוי"ט א' הוא בע"כ מפני הבימה אבל מפני הטף לא שייך גבי יו"ט למאי דקיי"ל כב"ה דס"ל מתוך שהותרה הוצאה לצורך וכו' עכ"ל והניח בקושיא. ולענד"נ ליישב עפ"מ שכתבו התוס' בסוטה שם דהא דכתיב במועד משמע בתוך המועד ואהני בבוא כל ישראל דמשמע מאתחלתא דמועד לא ביום ב' או ביום ג' אלא במוצאי יו"ט הראשון אבל פירש"י תמוה דפי' דמה"ט ביוט"ר לא דתיקון בימה אינו דוחה יו"ט כיון דגזיה"כ לקרות מאתחלתא דמועד יקראו בלא בימה מנלן דבימה מעכבת עכ"ל. ובאמת על רש"י ז"ל לק"מ דס"ל דבימה היא הללמ"מ וכמ"ש בטו"ז סימן תרס"ח ע"ש וא"כ אם יקראו ביו"ט אזי לעולם יקראו בלא בימה ואימתי תתקיים ההלכה א"ו דקרא קאי אאתחלתא דמועד מן היום שמותרים בבנין הבימה. אך להיפך איכא לאקשויי על רש"י ז"ל מ"ט לא כתב טעמא משום דכתיב במועד וכדברי התוס' ויש ליישב שהוכיח כן מהירושלמי דאי איתא דדרשינן במועד לאפוקי יום ראשון ובבוא כל ישראל מלמדנו שלא לאחר יותר מיום ראשון דחוה"מ וא"כ מפורש בקרא דזמן הקהל הוא במוציו"ט א' ומן הסתם קרא מיירי גם בשבת שהרי במצות הקהל דכתיבא באורייתא אין שום איסור לענין שבת שהרי בתורה לא כתיבא בימה כלל והשתא מנלן לאחרה משום תיקון הבימה הרי י"ל דאע"ג דהללמ"מ דבעי בימה היינו לכתחלה אבל אינה מעכבת ומש"ה בכל השנים שפיר מתקנין בימה אבל כשחל בשבת דא"א בבימה קורין בלעדה ומנלן דבימה מעכבת גם בכה"ג דא"א משום שבת וכמו שהקשו התוס' על רש"י לענין יו"ט אלא דהא לא קשיא דא"כ בכל שנה יקראו בלא בימה נגד ההללמ"מ משא"כ כשחל בשבת י"ל דאז אינה מעכבת. א"ו דהירושלמי לא דריש במועד וקרא דבבוא כל ישראל משמע דהמצוה היא ביו"ט אלא דההללמ"מ גילתה דאין כונת הכתוב על יו"ט דא"א בבימה אלא דהכונה באתחלתא דימים שמותר לבנות הבימה וממילא כשחל בשבת הוי אתחלתא במוצאי שבת. וז"ש רש"י ז"ל ומיהו ביו"ט לא שאין תיקון הבימה דוחה לא את השבת ולא יו"ט והאי טעמא מפרש בירושלמי מגילה דקתני הקהל מאחרין כשחל להיות בשבת וקאמר מפני הבימה וכו' ע"כ ור"ל דכיון דהירושלמי מפרש לענין שבת משום בימה ממילא מוכח דגם הא דלא קרינן ביו"ט ראשין הוא מטעם זה דאילו הי' דורש במועד לא הי' מועיל הטעם דבימה כשחל בשבת וכמו שבארתי. ואולם כל זה לשיטת הירו' אבל לפ"מ שמפרש רש"י במתניתין מפני הטף שפיר י"ל דדרשינן במועד וקרא גופי' קאמר דהקהל הוא במוי"ט א' ואפ"ה בשבת אינו נוהג משום דא"א להביא הטף האמור בכתוב בהדיא דדוקא אי אמרי' דבבוא כל ישראל משמע ביו"ט אלא משום תיקון הבימה א"א ובע"כ כיון הכתוב להתחלת המועד המותר בבנין אז אמרי' דכשחל בשבת אינו מתחיל עד אחר השבת אבל אם דרשינן במועד דמיני' משמע דאינו מתחיל קודם מוי"ט ובבוא וגו' מורה דביום א' דחוה"מ א"כ גם שבת בכלל ומנלן לומר דבשבת לא אמר קרא שיקראו והרי אין איסור בדבר ובימה לא כתיבא באורי' ואף שהיא הללמ"מ מנלן דמעכבת במקום שא"א ובע"כ דלא דרשינן במועד אבל אם יש לנו טעם דמשום הטף שפיר מצינן למידרש במועד שלא יקראו ביו"ט א' ובבוא כל ישראל מורה להדי' דבאתחלתא דמועד יום א' לא אח"כ ואפ"ה שבת ודאי אינו בכלל שהרי אי אפשר להביא הטף לעזרה והבאת הטף ודאי מעכבת דבהדי' כתיבא גבי מצות הקהל בתורה. והשתא א"ש טובא קושית הטו"א הנ"ל דשפיר מפרש רש"י ז"ל פירוש א' משום טפם ואז אינו צריך לטעם הירו' דמפני הבימה משום דמצי למידרש במועד וכדעת התוס'. דהתם בסוטה שהביא שי' הירושלמי הוכרח לפרש גבי יו"ט ג"כ מפני הבימה אבל הכא כשמפרש מדנפשי' טעמא דהבאת טפס שוב לא בעי טעמא דירו' גבי יו"ט דגמר לי' מבמועד ודוק היטב. אך אח"כ הביא דעת הירו' ולדידי' לא דרשינן במועד כמבואר. וע' בשירי קרבן מה שמיישב שיטת הרמב"ם מהשגת הראב"ד והוא כעין קו' טו"א על רש"י אבל דברי הש"ק אינם משביעים מ"ש דהרמב"ם סבר שאין בימה מעכבת אבל אכתי לענין שלא לקרות ביו"ט הוי הכרח מתיקון הבימה דבעי עכ"פ לכתחלה. ולפמ"ש יותר ניחא דכיון דאינה מעכבת בדיעבד בע"כ גבי שבת הטעם מפני התקיעה שמעכבת וא"א בשבת ממילא מצינן למידרש במועד ומ"מ בשבת לא אמר קרא כיון דתקיעה כתיבא באורייתא. ואפשר דהני תרי אמוראי בירו' פליגי בהא דח"א דרשינן במועד ומש"ה קאמר טעמא מפני התקיעה ואידך לית לי' דרשה דבמועד מש"ה מפרש מפני הבימה ודו"ק:
אעפ"י שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית ומתנות לאביונים. הגר"א ז"ל מחק התיבות ולא מאחרין ונימוקו עמו כמובן למשכיל ואולם יש לקיים הגירסא לפ"מ שמפרש המאירי ומתנות לאביונים פי' שאין צריך ליתנם וזה דלא כמ"ש כל המפרשים והשתא י"ל דבאמת מיירי מתני' בחל בשבת (דפשוט דהמאירי ז"ל מפרש לה לענין הקדמת הכפרים) ומ"מ כיון דעושין הסעודה אחר השבת לדעת הירושלמי ואיפסק להלכה בש"ע ע"כ מותר גם ליתן לאביונים במוצאי שבת ויקנו אז צרכי סעודה וז"ש אעפ"י שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותר שלא ליתן ביום הקריאה מתנות לאביונים אלא יאחרו אותן עד אחר השבת וק"ל. ואולם לדינא כבר כתבתי לעיל דאפי' לשיטת הרמב"ם דכפרים המקדימין רשאין ליתן לאביונים ביום י"ד לא ביום קריאתן ואדרבה לכתחלה אין מחלקין בו ביום רק ביום י"ד מ"מ המקדימין משום שחל י"ד בשבת חייבין ליתן דוקא ביום קריאתן מפני שעיניהם של עניים נשואות או ליום הקריאה או ליום י"ד ולפ"ז לא יתכן פי' המאירי רק אם מתני' מיירי בכפרים לבדם אבל אי מיירי גם בזמן שחל פורים בשבת בע"כ לפרש כדפי' בפיה"מ להר"ם ושאר המפרשים ז"ל:
גמ'. ואמר ר' אבא א"ש מנין שאין מונין ימים לשנים וכו' ורבנן דקיסרי וכו'. בהגהות הגאון מהרי"ב ז"ל העיר על האמור בפ"ק דנזיר רבנן דקיסרי אמרי מנין שאין מונין ימים לשנים וכו' ומז"ה ז"ל בנוב"י מהדו"ת חאו"ח סימן קל"ח השיב לו דבאמת הך מילתא גם רבנן דקיסרי אמרו אבל לא משמי' דר' אבא רק משמא דנפשיהו אבל הך מילתא שאין מונין שעות משמי' דר"א אמרו ובמגילה דמייתי בגמ' אר"א א"ש א"ק ולא יעבור ואגב מייתי הך שמעתא דר"א מייתי רבנן דקיסרי רק על שעות לחדשים אף שגם מימרא קמייתא דימים לשנים אינהו אמרי אבל בנזיר לא עסיק בשמעתא דר"א לכך מייתי רבנן דקיסרי ע"כ תוכן ד"ק של מז"ה ז"ל. ויש לדקדק כיון דרבנן דקיסרי קיבלו מר' אבא מימרא דשעות לחדשים מסתמא גם מימרא קמייתא דילי' שמיע להו וא"כ מה חידשו הם במאמרם ומדוע באמת אמרוהו משמא דנפשיהו ולא בשם אומרם. ועוד אם גם במס' נזיר לא איירי בשמעתתי דר"א דוקא מ"מ מ"ט בחר הש"ס להביא מימרא זו בשם רבנן דקיסרי כיון דר' אבא קדמם בזה הו"ל טפי להש"ס לאתויי המימרא בשם ר"א. ונלע"ד ליישב עפ"מ שמפרש הגאון בעל טו"א ז"ל הנך מימרות דקאי לענין סדר שנת עולם שלא נחשוב כל שנה י"ב חדשי הלבנה וי"א יום ויהי' בין פסח לפסח כמנין זה וכן בשאר מועדות אלא חשבינן י"ב חודש ותו לא ובהתקבץ חודש ימים עושים שנה מעוברת וכן אין עושין כל חודש כ"ט ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים רק מונין ימי' שלמים ועושין חודש א' מלא וא' חסר והביא ראי' מפ"ק דנזיר דמייתי מימרא דרבנן דקיסרי לענין סדר שנת עולם ע"ש וקצת חידוש שלא הביא ראי' לדבריו מדברי הרמב"ם ז"ל ריש הלכות קידוש החודש יעו"ש וק"ל. ומעתה י"ל דבאמת ב' מימרות דר' אבא נאמרו לענין נדרים וגיטין וכמו שפירש"י ז"ל בשמעתין אלא דסד"א דוקא לענין זה אמר ר"א בשם שמואל שאין מונין ימים לשנים אבל לענין שנת עולם חשבינן יב"ח וי"א יום אלא דהנודר והמתנה יש לו למנות ללבנה י"ב חודש ותו לא הגם שעדיין יש י"א ימים כפי חשבון השנה מש"ה קמ"ל רבנן דקיסרי משמא דנפשיהו דגם לחשבון שנת עולם אין מוסיפין בכל שנה י"א ימים רק חושבין חדשים ולא ימים והורו זה במה ששינו לישנא דר"א דנקיט חדשים אתה מונה וכו' בלשון יחיד ואינהו נקטי חדשים מחשבין לשנים בלשון רבים להורות על האמור דקאי על חשבון הכללי, ולפיכך שם בנזיר דמייתי לי' לענין חשבון שנת עולם מייתי מימרא דרבנן דקיסרי דאיירו בהכי ולא מימרא דר' אבא דאין ראי' מיני' לענין סדר השנים כמבואר. ואולם זה שייך בענין חדשים לשנה דשפיר מצינן למימר דכל שנה היא יב"ח וי"א ימים כמנין ימות החמה ואפ"ה הנודר א"צ למנות רק יב"ח כמנין חדשים של שנת הלבנה וא"כ ממימרא דר"א לא ידעינן לסדר שנת עולם מש"ה איצטריכו רבנן דקיסרי לאשמעינן הא משמא דנפשיהו משא"כ באידך מימרא דר"א הרי לא מצינן למימר דלעולם חשבינן כל חודש כ"ט ימים וי"ב שעות אלא דהנודר אינו רק לכ"ט ימים דמדוע יהי' זה הרי זה אינו שום חשבון דחודש הלבנה הוא יותר מכ"ט ימים בשלמא לפ"מ שאנחנו מחשבין החדשים ללבנה ומ"מ אין מונין שעות הרי אנחנו עושין חודש א' מלא וא' חסר אבל הנודר על חודש א' אם לא יחשוב כדרך סדר החודש שהוא לפי ההו"א כ"ט ימים וי"ב שעות כמה ימנה הלא כ"ט ימים אינם חודש ושלשים הם יתירים על חודש ימים א"ו מדקאמר ר"א שאין מונין שעות לחדשים בע"כ גם מנין ימי החודש הם בלא שעות וא' חסר וא' מלא וגם הנודר יש לו לחשוב כפי חשבון שהוא עומד בו כ"ט או ל' וע' בש"ך יו"ד סימן ר"כ ס"ק י"ג ומש"ה לא היו רבנן דקיסרי צריכים לחדש מאומה ע"כ אמרו מימרא זו בשם אומרם ר' אבא אבל בענין שנה שפיר סד"א דחשבינן גם י"א ימים ומ"מ הנודר אינו מונה יותר מי"ב חדשי הלבנה וכמו שעפ"י האמת בשנה מעוברת אם אמר סתם שנה א' והוא עומד בר"ה לא מיתסר בעיבורה כמבואר בש"ך שם ס"ק ט"ו ומש"ה קמ"ל רבנן דקיסרי דליתא ודו"ק:
בש"א מביאין שלמים ביו"ט וכו' עטו"א במס' חגיגה דף טו"ב ע"א וע' בחי' משניות ברכות פ"ח מ"ד בתוי"ט ד"ה נוטלין מ"ש בזה בס"ד:
רש"י ד"ה וחש. וחזר על עשרה וקיבצן. ראיתי כתוב דכונת רש"י ז"ל לאפוקי שלא נפרש בפשיטות שקרא בעשרה שהיו מתאספים אצלו דזה הי' בכל שנה ומאי הוה עובדא דקאמר. ואין הדברים נכונים דמשום הא לא הי' רש"י ז"ל מטריח קולמסו דמילתא דפשיטא היא דכונת הוה עובדא לא קאי אסתם קריאה בי' שהיו מתאספים בביתו דאטו ה"א דלרב חייבין לצאת ממקום קיבוץ ציבור ולהקפיד לקרות דוקא ביחיד. אבל באמת כיון רש"י ז"ל לאשמעינן שלא נפרש דהוה עובדא שהי' רב עוסק בתורה וחש להא דר"א וביטל מלימודו והלך לביהכ"נ לשמוע מקרא מגילה בעשרה משום דבכה"ג גם רב עצמו מודה כדדרשינן משפחה ומשפחה דכהנים מבטלין עבודתן לשמוע מגילה בצבור וכן של בית רבי ביטלו תורתן בשביל זה וכמ"ש הר"ן ז"ל דהכל מודים דבעי ללכת אצל צבור ואפי' יש בביתו עשרה משום ברב עם הדרת מלך אלא דעובדא הוי שהי' רב במקום שאין צבור קבוע וחזר על עשרה וקיבצן וזהו כרב אסי וזה ברור בדעת רש"י ז"ל. ומכאן תשובה כלפי סנאי' דמז"ה ז"ל ביה"מ שהזכרתי שיטתו בזה למעלה דרש"י גילה דעתו להדיא היפוך דעת מז"ה ז"ל ע' בדבריו וק"ל:
בד"ה אבל זמן עצי כהנים. וה"ה לי"ז בתמוז ולעשרה בטבת, ראיתי מקשים מדברי רש"י אלה על האבודרהם הובא ביתה יוסף באו"ח סי' תק"נ דתענית י' בטבת אי איקלע בשבת דוחה הוא את השבת משום דכתיב בי' עצם היום הזה כמו ביו"כ. וכמדומה דמרן הב"י ז"ל שם שהעתיק דברי רש"י שלפנינו ודברי הרמב"ם שכ' דאחד מד' צומות שחל בשבת נדחה ואח"ז הביא דברי הרד"א ז"ל בודאי העיר אותנו על המחלוקת שיש בין הראשונים ובין האבודרהם. אמנם בקושטא לפע"ד לק"מ משום דמסתברא לי דהרד"א ז"ל לא אמר למלתי' אלא בזמן דאיכא גזירה ואין שלום דחיובא הוי להתענות אז שייך לומר דדוחה שבת אבל בזמן שהדין הוא רצו מתענין רצו אין מתענין בודאי גם המתענין אין דוחין את השבת מפני התענית וזה פשוט בעיני ורש"י ז"ל מיירי בזמן דאין שמד ושפיר כתב דה"ה לעשרה בטבת שמאחרין ולא מקדימין אלא דאדרבה משום דבאותו זמן רצו מתענין וכו' מש"ה לא תני לה וא"ש וק"ל. וע' בתפארת ישראל מ"ש עיקר דברי רש"י אלה בלשון ונ"ל רק בתוספת מעט דברים:
בד"ה אכתי לא מטא וכו'. וכן עצי כהנים וכו'. לכאורה אכתי מ"ט הש"ס גופי' אינו מפרש כלום על עצי כהנים למה אין מקדימין ואולם ברש"י סביב האלפסי מבואר הטעם משום דמילתא דפשיטא הוי שאין להקדים ולכנוס בתחום חבירו יעו"ש:
בא"ד. שקבוע להן זמן קבוע בנדרים. לפום ריהטא תיבת בנדרים אין לה הבנה אמנם כונת רש"י ז"ל כלפי חגיגה והקהל שהתורה קבעה להן זמן ומקודם לא מטא זמן חיוביהו לעומת זה עצי כהנים והעם קבוע להן זמן ע"י נדרים שנדרו והתנדבו מעצמם להביא עמהם קרבנות וחילקו ביניהם זמנים הללו:
בד"ה ואין סומכין. שהסמיכה שבות וכו' יסמכו מאתמול וכו'. פירש"י זה יגיד על דבריו ז"ל בפ"ק דחגיגה דף ז' ע"ב ובפ"ב דביצה דף י"ט ע"א שאין כונתו שם דבשביל שבות דוחין את הסמיכה לגמרי אלא דסומכין מאתמול משום דלית להו לב"ש תיכף לסמיכה שחיטה. גם בפ"ב דחגיגה דף י"ז ע"א פירש"י ז"ל כמו בכאן רק לא הזכיר האי דשבות. וע' בפני יהושע בביצה שם מה שהבין בדעת רש"י דגם לב"ש סמיכה דאורי' ותיכף לסמיכה שחיטה ומ"מ העמידו חכמים דבריהם ולא ידעתי מדוע לא ביאר דברי רש"י ז"ל עפ"י דבריו שבכאן. גם בטו"א בפ"ק דחגיגה תמה על פירש"י דהתם וסיים שבדוחק יש לפרש דבריו דלא דחינן סמיכה לגמרי אלא שאין פשט לשונו מורה כן ע"ש ובאמת יגיד עליו ריעו פירש"י דהכא דגם שם כונתו כמו שביאר בטו"א דבריו בדוחק:
תוס' ד"ה עולת ראיי', ז"א דהא בפ"ב וכו'. עמהרש"א ובשעה"מ פ"א ה"ח מהלכות חגיגה: ע"ב.
גמ'. והא חזקי' קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר מספקא לי' וכו'. לקמן בשמעתין מסיק דספקא דדינא מספקא לי' אי שודא דימא הוי חומה לענין מקרא מגילה. וכתב הר"ן ז"ל בפרקין ולענין עיירות המסופקות אם הן מוק"ח מימות יב"ן או לא הורו הגאונים ז"ל שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוק"ח מימות יהושע וקורין בהן בי"ד ועוד שאפי' תאמר שהוא ספק שקול הו"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פטורות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ודאמרינן בגמ' אטבריא והוצל שהיו קורין בהן בי"ד וט"ו במדת חסידות היו נוהגין כן וכו' עכ"ל וע' במשל"מ ויה"מ פ"א הי"א שבארו דברי הר"ן בטוב טעם. ואולם עדיין לאורה אנו צריכין דהיכי סלקא אדעתין דהוי ספק שקול כיון דבקושטא יש רוב עיירות הפרזות הקוראין בארביסר ולמה טרח הר"ן ז"ל לבאר אליבא דהו"א שאין לה מקום לפי האמת רק על צד החקירה בלבד אם הי' מחצה על מחצה אבל באמת אין לומר בזה כלל שהוא ספק שקול. והנכון בבאור כונת הר"ן מ"ש רבינו הפרמ"ג ז"ל באשל אברהם סימן תפר"ח סוסק״ז דהר"ן ז"ל מספקא לי' בדין קבוע כמע"מ דמי אם כשאינו ניכר במקומו או כשהוא עומד בפ"ע ולא יצא מתוך הקבועים הוי ג"כ קבוע או לא (ועש"ך יו"ד סימן ק"י ס"ק י"ד ובשפתי דעת שם וע' בשעה"מ הלכות מגילה) ומש"ה כאן דהוי קבוע כזה מסופק הר"ן אי אזלינן בתר רובא א"ד הו"ל קבוע וספק שקול הוא ע"כ תוכן פירושו של הפרמ"ג בדברים אחדים שכתב שם והוא ראוי למי שאמרו כאשר כל חיך מרגיש יטעם. ועפ"ז נלפע"ד ליישב תמיהת המשל"מ על הר"ן מדידי' אדידי' דבפרק ערבי פסחים כתב הר"ן ז"ל דמש"ה מסיק הש"ס התם דהשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה אע"ג דבעלמא קיי"ל סד"ר לקולא משום דאי ניזול לקולא הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי ואי נקל בתרי כסי מאי חזית להקל בהני טפי מבהני הלכך בעי למיסב בכולהי והשתא ה"נ גבי מגילה נימא הכי שיקראו בתרויהו משום דמאי חזית להקל בט"ו טפי מבי"ד או דגם בהסיבה נימא כמו הכא דנעביד הסיבה בתרי כסי קמאי כמו דקרינן מגילה בי"ד דקדים וע"ש במשל"מ מה שחילק בזה. אכן עפ"י האמור א"ש דדוקא גבי הסיבה דהוי ספק גמור ואין שום הכרעה לצד א' יותר מהב' שפיר אמרי' מאי חזית להקל בהני ולהחמיר בהני הלא כולם שוים ומה יתרון לשנים אלה לעומת חבריהם וכך אנו מסופקין בהסיבה של אלו כמו בשל אלו ומש"ה מחמירין בכולם משא"כ הכא דבאמת יש רוב לקרות בי"ד דרוב עיירות אינן מוק"ח מימות יהושע אלא דחק התורה הוא דכל קבוע כמע"מ דמי הלכך נידון כספק השקול מ"מ כיון שאם יקראו באחד מן הימים אזי לא נסתר הודאי וביום הב' יש ספק דרבנן דלקולא הלכך קורא בי"ד ואהא ליכא למימר מאי חזית כמו גבי הסיבה משום דעכ"פ ע"ז מהניא רובא שיקרא בי"ד טפי מט"ו וכיון שנסתלקה סברת מאי חזית למיקרי בי"ד יותר מבט"ו מפני שיש רוב לצד הקריאה בי"ד ואולם בט"ו אין שם רק המיעוט הקבוע שיש לו כח כמו הרוב לענין דין הספק מצד גזיה"כ ממילא נשארה ההלכה דספקא דרבנן לקולא ומדוע נחמיר לקרות בשני הימים וא"ש ודוק היטב בזה. ולפ"ז אין טעמו של הר"ן ז"ל כאן משום די"ד קדים לט"ו וכפירושו של רבינו המשל"מ ז"ל דכל כי האי הו"ל להר"ן לפרושי להדיא אלא טעמו משום די"ד יש לו רוב המסייעו וכמו שזכר זה בדבריו הראשונים. איברא דלישנא דהר"ן קורא בראשון ופטור בשני משמע כהבנתו של הרב משנה למלך ז"ל מ"מ י"ל דלשני הפירושים נתכוין שבהצטרף סברת קדימת י"ד לט"ו בזמן עם רובא דפרזין אז יקראו בו אבל בהסיבה דליכא אלא סברא דקמאי קודמין ואין שם רובא אכתי איכא למימר מאי חזית וק"ל. ובהכי ניחא קושיתו של הרב שעה"מ ז"ל בהלכות מקואות כללי סד"ר כלל ד' מהא דאמרי' בפ"ק דר"ה דף י"ד מעשה ברע"ק שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו ב' עישורין ואע"ג דלדעת התוס' והר"ן מעשר פירות הוי מדרבנן מ"מ החמיר רע"ק משום דאי ניזול לקולא בתרויהו יהי' סותר הודאי ואם יפריש מעשר אחד נימא מאי חזית כמו גבי הסיבה והשתא לדברי הר"ן במגילה כפי מה שביאר המשל"מ דבריו הרי גבי אתרוג לא מיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי דהו"ל לרע"ק להפריש מעשר שני או מ"ע לבדו ובאידך מיפטר מטעם סד"ר יעו"ש. אבל לפ"מ שבארתי בס"ד ד"ק של הר"ן ז"ל א"ש דדוקא גבי מגילה דאיכא רובא לקריאת י"ד אמרי' הכי אולם התם אמרינן מאי חזית להפריש מעשר שני ולא מעשר עני או איפכא ולק"מ:
ואל תשיבני דאם כה איפוא איך כתב הר"ן דהא דחזקי' קרי בטבריא בי"ד ובט"ו מדת חסידות הוא דעביד והלא בטבריא הוי ספקא דדינא ולא שייך רובא בהא לדעת קצת פוסקים הסוברים דבספקא דדינא לא אזלינן בתר חזקה מטעם דע"י החזקה לא ישתנה הדין וע' שפתי דעת סי' ק"י בדיני ס"ס אות כ"ח ובמחודשים אות ד' שהסכים לזה וא"כ י"ל דה"ה בתר רובא לא אזלינן בספקא דדינא משום האי טעמא גופי' וע' בטורי אבן בשמעתין שכתב בפשיטות גבי טבריא דספקא דידה משום חד גיסא דשודא דימא הוי ומס"ל אי זה חשיב היקף חומה לענין מקמ"ג לא שייך כאן לומר זיל בתר רובא ולא פירש הטעם אבל הדבר ברור שהרב טו"א ז"ל כיון לסברא זו שהבאתי דע"י הרוב לא יוכרע הדין. ונ"ל להוסיף תבלין וטעם לדעת האומרים שאין הולכין בספקא דדינא אחר חזקה קמייתא מלבד הסברא הנ"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל בפיה"מ במס' נזיר דף ס"ג ע"א דמש"ה אזלינן בתר חזקה דמעיקרא משום דאם נחוש לספקות אין לדבר סוף וז"ל הזהב ופי' רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהי' נניחהו בחזקתו עד שיבוא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהי' בו ספק ואפשרות אחר ה"ז לא יסתלק החזקה עכ"ל ועתוי"ט שם שהסביר דברי רבינו הגדול ביתר ביאור וע' בהגהות יד שאול יו"ד רסי' כ"ט שהביא שם סברא זו דהרמב"ם ז"ל ומעתה הרי בספקא דדינא לא יבא הדבר לאין תכלית שהרי יש סברות קבועות לכאן ולכאן ולחשש אחר אין טעם וסברא וע"כ חיישינן אע"ג שיש חזקה ודוק היטב. עכ"פ אחרי אשר זכינו לדעת דבספק דטבריא לא שייך למיזל בתר רובא וכמ"ש הטו"א להדיא הרי לפ"מ שבארתי הוי דיני' כמו בהסיבה דהוי ספק שקול ומחמרינן בכולהו וא"כ חזקי' מדינא קרי בתרויהו ומאי קשיא לי' להר"ן ז"ל עד שהוצרך לומר דחזקי' במדת חסידות קרא בשני הימים והרי כאן אמרי' מאי חזית למיקרי בי"ד ולא בט"ו דאין הרוב מסייע לקריאת י"ד. דיש לי להשיבך ע"ז אמרים אמת בס"ד דהנה הר"ן כתב בפ"ק דקידושין עלה דאמר בגמ' נתן הוא ואמרה היא ספקא הוא וחיישינן מדרבנן וז"ל והאי לישנא מספקא לי טובא כיון דספקא הוא הו"ל סד"א והיכי קאמר וחיישינן מדרבנן הא מדאוריתא נמי איכא למיחש וכו' ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאורי' או לא דאפשר דמדאורי' שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה וכו' עכ"ל יעו"ש שהניח הדבר בצ"ע ודבריו סתומים ולא פירש יסודות האסתפקתא ואולם הרב פר"ח ז"ל ביו"ד סימן ק"י והרב בעל כפות תמרים ז"ל בקונטרסו שילהי חי' יומא והרב מהר"י הכהן ז"ל בקוה"ס הנספח לח"א מס' קצה"ח כלל ד' אות ה' בארו דברי הר"ן ז"ל דמספקא לי' אם בספיקא דדינא כהאי דנתן הוא ואמרה היא ג"כ מהניא חזקה משום דיש סברא דע"י החזקה לא ישתנה הדין או דילמא לא שנא ובכל אופן גדולה חזקה ומפני שהביא ראיות לכאן ולכאן לפיכך השאיר בצ"ע ע"ש בדבריהם שהאריכו בזה לבאר הענין באר היטב. הרי בארביסר אלא דחזקי' מדת חסידות נהג בה. ויותר לפניך מפורש יוצא מפי קדשו דהר"ן ז"ל שנסתפק בסברא זו וממילא יש לדידי' ספק זה גם לענין רובא ומש"ה שפיר קאמר דחזקי' קרי בתרויהו יומי משום מדת חסידות מפני שרצה ליישב גם לפי הסברא השנית הביא בקידושין דגם בספקא דדינא שייכא חזקה ולפ"ז כ"ש דאזלינן בתר רובא וגם בטבריא יש רוב ולא שייך מאי חזית והי' ראוי שלא לקרות כ"א נראה לפרש דאע"ג דבחזקה מסופק הר"ן מ"מ ברוב פשיטא לי' שהולכין אחריו גם באבעיא דלא איפשטא או בשאר ספקא דדינא דהרי קיי"ל רובא עדיף מחזקה ובפרט לפי סברתי שכתבתי לעיל דמה"ט לא מהני חזקה בסד"ד משום שלא יצא הענין לאין תכלית א"כ לא שייך זה רק בחזקה דמעיקרא דכל הטעם שהולכין אחרי' הוא שלא יצא לדבר שאין לו סוף וכמ"ש הרמב"ם ז"ל אבל גבי רוב דגזיה"כ היא אחרי רבים להטות גם בספקא דדינא אזלינן בתר רובא ומש"ה כתב הר"ן דחזקי' מ"ח הוא דעביד וזה דלא כדפשיטא לי' להרב טו"א ז"ל דבטבריא לא שייך רובא. שוב ראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל דאחר שהביא דברי הגאונים ז"ל דבעיירות המסופקות אזלי' בתר רובא כתב וז"ל וא"ת רב אשי נמי ולחזקי' למאי דקס"ד מעיקרא ליזול בתר רובא וכו' עכ"ל ומדדייק להקשות לחזקי' למאי דקס"ד מעיקרא דוקא אלמא דס"ל לרבינו הרשב"א ז"ל דלפי המסקנא דטבריא ספקא דדינא הוי לא שייך בה רובא וכדעת הגאון טו"א ז"ל ומש"ה הקשה רק לפי הס"ד דספק מציאות הוי אם טבריא מוק"ח מימות יהושע או לא אז איכא לאקשויי ליזול בתר רובא. והשתא דאתינן להכא נלע"ד דגם הר"ן ז"ל לא שניא לי' בין חזקה לרובא ולא נחית השתא לאסתפקתא דילי' בפ"ק דקידושין ומצי סבר דלא אזלינן בספקא דדינא לא בתר חזקה ולא בתר רובא ומ"ש הר"ן דטבריא והוצל שקראו בהן בי"ד ובט"ו מדת חסידות נהגו בהן שכלל טבריא עם הוצל היינו לפ"מ דקס"ד דהש"ס מעיקרא דחזקי' ספק מציאות נסתפק בטבריא ונזהר הר"ן ליישב עובדא דחזקי' גם לפי הס"ד שלא יסתור למ"ש דמשום רובא לא קרינן רק בי"ד והלך בזה בעקבותיו של הרשב"א ז"ל. ובהכי ניחא מה שהקשה בטו"א על הר"ן בשם הגאונים דבמדת חסידות נהגו כן וז"ל ואני תמה א"כ ל"ל למימר לחזקי' מספקא לי' לרבי פשיטא לי' דאפילו תימא לרבי נמי מספקא לי' כיון דמדינא שרי לית לן בה וכו' והניחא לטעמא קמא שמדינא הולכין אחר רוב עיירות בספיקא האי טעמא לא שייך למימר גבי ספיקא דטבריא וכו' אבל לטעמא דסד"ר לקולא האי טעמא שייך לומר נמי גבי טבריא וא"כ למה לי' למימר לרבי פשיטא לי' עכ"ל. אמנם לפ"מ שבארתי בס"ד א"ש דבקושטא גם לטעמא דסד"ר לקולא אכתי אנו צריכין לרובא דאל"כ אמרינן מאי חזית לקרות בי"ד ולא בט"ו וכדאמרינן גבי הסיבה דכוסות אלא משום דהפרזים הם הרוב ורק מפני שהוא ספקא דקבוע די"ל דבכה"ג ג"כ מיקרי קבוע מש"ה לא מהני רובא מ"מ עכ"פ לענין זה מהני דלא שייך לומר בהא מאי חזית כמ"ש לעיל וגבי טבריא לא שייך האי טעמא משום דהוי ספיקא דדינא ומ"ש הר"ן דטבריא מ"ח נהג בה היינו לדעת המקשן דפריך ומי מספקא לי' מילתא דטבריא שהי' סבור דחזקי' נסתפק בגוף הדבר אם טבריא מוק"ח ושייך בה רובא אבל לפי האמת דספקא דדינא הוי מדינא קרא חזקי' בשני הימים וא"כ בע"כ לרבי פשיטא לי' דאל"כ הי' חייב לקרות בשניהם והש"ס כאן אזיל לפי המסקנא דלקמן דספקא דדינא הוי אם היקף ים חשוב היקף חומה ולק"מ קו' הטו"א וק"ל:
אח"ז ראיתי בפני יהושע שכתב בשם הב"י בסי' תרפ"ח בשם מהר"י אבוהב ז"ל דכל היכא שהספק בעיקר המקום אם היתה מוקפת מימות יהושע או לא יש לקרותה בי"ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם משא"כ אם הספק הוא מחמת ספיקא דדינא צריך לקרותה בשני הימים עכ"ל והוא ע"ד שכתבתי. אבל רבות נפלאתי על רבינו בעל פני יהושע ז"ל איה איפוא מצא בב"י דבר זה והא לך לשון מהרי"א שהביא בב"י שם דע"כ לא קאמר הרמב"ם שקורין בב' הימים אלא בכרך שהוא ספק דהיינו שקצתם אומרים מוקפת היא מימות יהושע וקצתם אומרים אינה מוקפת מימות יהושע אבל כל שאין יודעים בה כלל לא מיקרי ספק עכ"ל כסבור רבינו הפנ"י ז"ל דמ"ש הר"י אבוהב ז"ל קצתם אומרים וכו' היינו שיש מחלוקת הפוסקים בזה ובמח"כ תורתו הקדושה אין פירושו נכון דמהרי"א כיון לומר דדוקא כשיש איזו סבה לתלות בה הספק דיש אנשים האומרים שהיא מוקפת מימות יהושע והוי כעין איקבע איסורא אז מחמרינן מספיקא אבל כשאין שום קביעות אלא דסתמא שאין אנו יודעים אם מוק"ח או לא לא חיישינן לספק זה והולכין אחר רוב העולם וזה ברור בכונת מהרי"א ז"ל. תדע שמסיים שם שיש ראי' מהרמב"ם גבי אשם תלוי דבעינן איקבע איסורא ומרן הב"י ז"ל דחה ראיתו ופלפל הרבה בענין זה יעו"ש הרי להדיא כמ"ש ולא כמו שהבין הפנ"י בבאור דברי מהרי"א ז"ל ודעת הפנ"י ז"ל צ"ע טובא. ניהדר לדידן מה שבארתי דברי הר"ן ז"ל עפ"י סברא זו שהרב פנ"י ז"ל בנה עלי' יסוד באורו בדברי מהרי"א דבספקא דדינא לא שייך רובא הוא נ"ל נכון. ועפ"י הדברים האלה נלע"ד לפרש תשובה אשכנזית בשם ר"מ גאון שהעתיק מרן הב"י ז"ל שם וז"ל כל כרכים דידן קורים בי"ד אי לאו דקים לן שמוקפות מימות יהושע בן נון וספיקא דטבריא משום דמספקא לי' לחזקי' אי היקף ימא חשיב או לא עכ"ל ופירשו האחרונים דמחלק בין כשנולד לנו איזה ספק שיש לתלות בו שהעיר מוקפת חומה מימות יב"ן בין סתם עיר שלא ידענו מה היא וכן משמע דעת מרן ז"ל שהביא תשובה זו בסיום דבריו שם בפלפולו אודות דברי מהרי"א ז"ל ע"ש ותראה שכן הוא ואולם לשון ר"מ גאון כרכים דידן קורים בי"ד אי לאו דקים לן שמוקפות וכו' משמע לי דכל כמה דלא קים לן בבירור שהיא מוק"ח קורים בי"ד אע"ג שיש ספק לתלות בו וא"כ במאי משני הא דטבריא א״ו הדבר ברור שמחלק בין ספק מציאות שקורים בי"ד בין ספקא דדינא כהאי דטבריא דמספקא לי' לחזקי' אי היקף ימא חשיב דאז קורים בשניהם. ברם אכתי טעמא בעי מ"ש האי ספק מהאי ספק ואולם לפמ"ש א"ש דהגאון ז"ל סובר דגם בתר רובא לא אזלינן בספקא דדינא משום דע"י הרוב לא ישתנה הדין וממילא איכא למימר הגם דספקא דרבנן לקולא אפי' בספק השקול מ"מ מאי חזית למיקל בט"ו טפי מי"ד וכדאמרי' בהסיבה להכי קורין בשניהם אבל בספק מציאות דשייך בי' רובא אלא דמתורת קבוע נעשה ספק שקול מ"מ מהני רוב עכ"פ שנחמיר בי"ד יותר מבט״ו וכמו שבארתי. וע' בתוספות רי"ד שהביא ג"כ דברי רבינו משה גאון ומוכח שם בהדיא כדפרישית התבונן בלשונו ואתה תחזה כי כן הוא בס"ד:
אבל מלאכה יום א'. בירושלמי לקמן פ"ב ה"ב אמתני' דהי' כותבה וכו' אמר הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה ודחי לה דאיכא לאוקמא בבן כרך הקורא בעיר יעו"ש והביאו הר"ן שם אמנם לפ"מ דקס"ד בשמעתין דגם של זה בזה אסור במלאכה הדק"ל וכבר התעורר בזה הפר"ח בסימן תרצ"ו ותי' דמיירי בבן כפר ביום הכניסה ולזה נתכוין גם הטו"א ע"ע ולעיל בפירש"י ריש מכילתין פלפלתי הרבה בזה ע"ש ועשו"ת חתם סופר או"ח סי' קצ"ה שכיון ג"כ לזה והרחיב הדיבור בענין הלז וחידוש שנעלמו ממנו דברי הפר"ח ז"ל שהבאתי לעיל. אמנם כעת בעייני עוד הפעם בזה מצאתי בירושלמי בפרקין ה"א תני שמואל מפני מה מקדימין ליוהכ"נ כדי שיספיקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים ר' פליפא בר פרוטה אמר קומי ר' יונה לית הדא אמרה שאסור בעשיית מלאכה א"ל אין מן הדא לית שמע מינה כלום הרי חולו של מועד הרי הוא אסור בעשיית מלאכה והם מספקים מזון לאחיהם שבכרכים וע"ש בקה"ע ובפנ"מ מה שפירשו אבל עכ"פ כל הפירושים שמענו מפורש יוצא מפי הירושלמי דפורים גם למ"ד שאסור במלאכה לא עדיף מחוה"מ ומה שמותר בחוה"מ מותר בו. ולכאורה אינו מובן מנ"ל הא להירושלמי כיון דלמ"ד זה גמר לה מקרא ויום טוב מכאן שאסור בעשיית מלאכה כדתני רב יוסף בגמרא דידן ונחמן ברי' דרשב"ן בש"ס ירושלמי שם הרי משמע דדינו כמו יו"ט שאסור בכל מלאכה חוץ ממלאכת אוכל נפש ואפי' מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעיו"ט אסורין ביו"ט ובודאי ביו"ט אין הכפרים רשאים לספק מים ומזון לאחיהם שבכרכים וא"כ גם בפורים ראוי להיות אסור ותמהני על מפרשי הירושלמי שלא העירו מאומה ע"ז. וכשאני לעצמי נלע"ד מילתא חדתא בכונת הירושלמי דכיון דכתיב בחד קרא ויום טוב ובחד קרא לא כתיב דמש"ה אמרו בשני התלמודים דמלאכה לא קבילו עלייהו ואולם נחמן ברי' דרשב"ן דקסבר פורים אסור במלאכה משני התם כתיב יו"ט וכתיב וקבל ופי' בקה"ע דכיון דכתיב וקבל היהודים את אשר החלו לעשות משמע שקבלו כמו שהתחילו לעשות בשנה הראשונה אפי' בעשיית יו"ט לאסור במלאכה. הנה לשיטתו יוקשה מ"ט לא נזכר באמת אח"כ רק לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואילו יום טוב לא כתיב הרי לדידי' גם יו"ט קבילו עלייהו. מש"ה ס"ל להש"ס ירושלמי שיש חילוק בזה דלענין קצת מלאכות קבלו עליהם קדושת יו"ט ולקצת מלאכות לא קבילו עלייהו וע"ד דרש הברייתא שהובאה במס' חגיגה דף ח"י ע"א ששת ימים וכו' מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורין אי מה שביעי עצור בכל מלאכה וכו' ת"ל וביום השביעי עצרת השביעי עצור בכל מלאכה ואין ששת ימים עצורין בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכו' הרי דכיון דכתיב מיעוטא דדוקא יום השביעו אבל חוה"מ משמע שאינו עצור במלאכה וכתיב ריבויא בהיקישא דששת ימים ליום השביעי דחוה"מ אסור במלאכה דרשינן שיש מלאכות חלוקות והמיעוט אינו ממעט רק מכל מלאכה ודבר האבד מותר וכמו כן ממש הכא כיון דחד קרא מוכח דהוי יו"ט ואסור במלאכה ומחד קרא מוכח שמותר בעשיית מלאכה דיו"ט לא קבילו עלייהו דרשינן דקרא זה אינו ממעט רק מכל מלאכה ומסתמא החילוק הוא כמו בחוה"מ דדבר האבד מותר ושאינו אבד אסור ומש"ה פשיטא לי' להירושלמי דפורים דינו כמו חוה"מ וכמדומה כי מקום הניחו לי בהבנת דעת הירושלמי בזה תלי"ת. ומעתה יש לדקדק בירו' דפ"ב איך הוכיח מהא דהי' כותבה וכו' דפורים מותר בעשיית מלאכה והרי י"ל דמש"ה שרי התם מפני שהוא צורך היום דבעי למיקרי מגילה ואין לו במה לקרות וכדאיפסיק הלכה בש"ע או"ח סימן תקמ"ה ס"ב דמותר לכתוב בחוה"מ ס"ת וה"ה שאר ספרים ללמוד בהם ואע"ג דמתני' דהי' כותבה מיירי בדמנחא מגילה קמי' כדמוקי לה התם בגמ' מ"מ י"ל שצריך לשלוח מגילה לעיר אחרת שאין שם מגילה לקרות בה ומבואר בירושלמי פ"ג דמו"ק ה"ד דבכותב תפלין להניחם בחוה"מ שרי אפי' בשביל אחרים וכן פסק רבינו הרמ"א ז"ל שם ס"ג בשם הסמ"ג וא"כ הירו' לשיטתי' דס"ל דמאי דשרי בחוה"מ שרי בפורים אפי' למ"ד דאסור במלאכה קשיא מאי קאמר הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה. וצ"ל דכמו דבפרקין הוכיח ר' פליפא לענין איסור מלאכה מהא דכפרים מספקין ולא עלה על דעתו דלצורך פורים מותר כן גם התם בעי הש"ס למימר דגם לצורך פורים יאסר למ"ד מלאכה קבילו עלייהו ובאמת הוי מצי לדחויי כמו שדחה הכא ר' יונה דדמי לחוה"מ אך עדיפא מיני' מדחי דמיירי בי"ד בכרכים דגם שלא לצורך היום מותר. ולפ"ז א"ש סוגי' דגמ' דידן ולק"מ קושית הפר"ח והטו"א הנ"ל דלמאי דקס"ד דמלאכה קבילו עלייהו וגם של זה בזה אסורין איכא לאוקמי שצריך להמגילה לקריאת היום בשביל צבור שאין להם מגילה אחרת ובכה"ג מותר לכתוב בפורים כמו בחוה"מ. אח"כ ראיתי בשירי קרבן לקמן בפ"ב שהעתיק מהכלבו בהלכות פורים וז"ל והירושלמי מוכיח שמותר בעשיית מלאכה מדאמר הי' כותבה וזה נוכל לדחות שזה אפשר שר"ל בשעת הדחק שלא הי' להם מגילה אחרת לקרות עד שיכתבנה וא"ת והרי יש לו זאת שמעתיק ממנה נוכל לומר שהיתה שאולה וכו' עכ"ל. ולכאורה אין דבריו מובנים דלפ"מ דבעי למימר דפורים אסור במלאכה מקרא דיום טוב מאי מהני שעת הדחק אטו ביו"ט מותר לעשות מלאכה בשביל קיום מצות היום אתמהה והגם שאין איסורא דמלאכת פורים רק מדרבנן אם ד"ק לאו כד"ת דמיא הלא גם מקרא מגילה אינו אלא דרבנן ובמאי עדיפא מאיסור מלאכה שנתיר לעבור על איסורא דרבנן בקום ועשה בשביל קיום מצוה דרבנן ושיטת הכלבו הזאת תורה חתומה ניתנה. אמנם לפמ"ש בס"ד א"ש טובא ויכול להיות שהכלבו נתכוין ג"כ לדעת הירושלמי הנ"ל דפורים דינו כמו חוה"מ דמשום קיום מצות היום מותר לכתוב תפלין ומזוזות אפי' לאחרים כן ה"נ בפורים מותר לכתוב מגילה בשביל הצבור שאין להם מגילה אחרת ואותה שהיא מונחת לפניו להעתיק ממנה היא שאולה בידו והוא מוכרח להשיבה לבעלי'. ואולי מש"ה טרח הכלבו לדחות ראית הירושלמי ולא הוי סגי לי' בדחיית הירו' גופי' נאמר בארבעה עשר בכרכים מפני שרצה ליישב גם אליבא דהש"ס דידן דקס"ד דשל זה בזה נמי אסורין וכמו שכתבתי ליישב הסוגי' בהכי ונסתלקה תמיהת הש"ק על הכלבו וז"ל ולא ידעתי מהו הלחץ הגדול הזה דהא אסיקנא דאיירי בכרכים א"כ בלא"ה אין ראי' מכאן ע"כ ולפי האמור א"ש. ברם בקושטא קשיא לי טובא דמשמע מדברי הכלבו במה שדחה ראית הירו' שרוצה לפסוק דפורים אסור במלאכה והרי זה נגד המסקנא בגמ' דידן דמלאכה לא קבילו עלייהו והכי נקטו כל הפוסקים. וראיתי בד"מ סי' תרצ"ו שהביא בשם הכלבו דהאידנא קבלו כל ישראל עליהם איסור עשיית מלאכה בפורי' ופשט המנהג ואין לשנות ע"כ דבריו ז"ל וע"כ נלע"ד ברור דגם כאן אין כונת הכלבו שאסור מדינא מדרשת הכתוב רק הכלבו מחליט דבכל דוכתי נהגו לאיסור ומ"ש שם דהאידנא קבלו וכו' אינו ר"ל בזמנו רק האידנא אחר זמן אכנה"ג קבלו כל ישראל יו"ט עליהו. ואפי' באתרי' דרבי נהוג ג"כ ורבי נטיעה של שמחה נטע כשינויא בתרא דהש"ס שהוא עיקר ולכן כתב הכלבו כאן סתמא ומנדין כל העובר ועושה מלאכה בפורים ומשמע בכל מקום משום דאין מקום אשר אין שם המנהג לאיסורא וע"ז הביא הירושלמי המוכיח שמותר בעשיית מלאכה ואע"ג דהירו' איירי בענין איסור מדינא מ"מ הכלבו מעתיק ראי' זו לנידון דידי' דאי איתא שנהגו כל ישראל באיסור עשיית מלאכה בפורים ומנדין כל העובר ע"ז איך מביא התנא דין דהי' כותבה דבר אשר לא יצויר ואהא שפיר משני ברווחא שר"ל בשעת הדחק שאין לו מגילה לקרות בה דהרי לפי המסקנא דיו"ט לא קבילו עלייהו ומנהגא בעלמא שנהגו לאסור ממילא מלאכה של שמחה מותרת כדמסיק בגמ' וכמ"ש הכלבו שהובא בד"מ דכתב של מצוה פסקי הלכות וכדומה שרי כמו נטיעה של שמחה דקאמר בגמ' להדי' דשרי לפ"מ דמסיק דמנהג בעלמא הוי והא דכ' הכלבו משום שאין לו במה לקרות לרווחא דמילתא כ"כ ובאמת בלא"ה מותר לכתוב מגילה ששמח בכתיבתה. והא דאיצטריך לשנויי הכי ולא משני כהירושלמי דבודאי לפי המסקנא לא נהגו לאסור של זה בזה צ"ל שלא הי' בגירסתו שינויא דא בירו' וכדמוכח גם מדברי הרא"ש ז"ל רפ"ב שלא הביא כ"א תחלת דברי הירו' הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה והשמיט דיחויא דגמרא נאמר בארבעה עשר בכרכין ומ"ש בקרבן נתנאל דלהכי לא העתיקו משום דקים לן להלכה דמותר במלאכה הוא דוחק וטפי משמע דהרא"ש ז"ל לא גרס לה בירושלמי גם בשבלי הלקט סוף ערוגה ששית העתיק לישנא דירושלמי בלא הדיחויא משמע דל"ג לה וכן הועתק בתניא רבתי סימן מ"א וי"ל דגם הכלבו לא גרס לה בירו'. והא דלא משני מדעתי' הכי משום דמסתבר לי' להכלבו דבן כרך שהלך לעיר וקורא עמהם בי"ד או להיפך בן עיר הקורא בט"ו בכרך דינו לגמרי כאנשי אותה העיר ואסור משום מנהג במלאכה ביום שקורא אעפ"י שלא נהגו לאסור של זה בזה אעפ"כ כשקורא אז יש לו לנהוג גם באיסור עשיית מלאכה ואי דמיירי בשחל י"ד בשבת שמקדימין לקרות בע"ש שהוא י"ג מ"מ לא רצה הכלבו לאוקמי בהכי משום דתנן התם הי' כותבה דורשה וכשחל בשבת שואלין ודורשין בענין אגרת פורים בשבת לא בע"ש יום הקריאה ע"כ מוקי לי' כשחל בחול שדורשין ביום הקריאה וס"ל להכלבו כדעת הרב לח"מ ז"ל בפ"א הי"ג דגם בחול דורשין ע"ש ולא כהתוס' לעיל דף ד' ע"א כמו שהעירותי שם ומש"ה הוצרך לתרץ דמשום שעת הדחק שרי כאמור:
שוב ראיתי בתרומת הדשן סימן קי"ב שהקשה על הירושלמי היכי מוכח מהא דהי' כותבה דשרי במלאכה דילמא משום דמלאכת שמחה היא לא אסור כלל דודאי כתיבת המגילה חשיבא טפי מלאכת שמחה משאר מלאכות כאלה ותירץ דלא בעי לאוכוחי אלא שלא קבלו עליהם יו"ט ממש דאי הוה יו"ט ממש ודאי הי' אסור לכתוב ע"כ וזה כמו שכתבתי על דברי הכלבו והוא פשוט. אמנם יפלא שנראה כאלו נעלם מעיניו הבהירות הירושלמי דפרקין דאפי' אם יו"ט קבילו עלייהו היינו בקדושת חוה"מ ולא יו"ט ממש וא"כ אפי' אם קבלו עליהם יו"ט לא הי' אסור לכתוב המגילה וצ"ל דכונת הרב תה"ד ז"ל ע"ד שבארתי לעיל דהירושלמי ר"ל לפום הס"ד דר' פליפא דלמ"ד יום טוב מכאן שאסורין במלאכה גם הספקת מים ומזון הי' צריך להיות אסור וע"ז דייק מהא דהי' כותבה דליתא וז"ש בתה"ד דאי הוה יו"ט ממש כלומר יו"ט ולא כחוה"מ ודאי הי' אסור לכתוב ובאמת הוי הירו' מצי למידחי דבכל אופן אינו רק כחוה"מ וא"כ אכתי י"ל שהוא אסור בעשיית מלאכה מדרשה דקרא ואפ"ה מותר לכתוב מגילה אלא דלשיטתי' דחי לי' דמיירי בי"ד בכרכין כמש"ל. ועפ"י הדברים האלה סרה מהר גם הקושיא השנית של הרב פר"ח ז"ל שהקשה על הש"ס דידן איך בעי למימר באוקימתא קמייתא דיו"ט קבילו עלייהו וגם של זה בזה אסורין א"כ במה נפרנס מתני' ריש מס' שקלים דבט"ו באדר מתקנין את הדרכים וכו' ועושין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות וכו' ושם משנה ג' בט"ו בו שלחנות היו יושבין. במדינה הרי מפורש דט"ו מותר במלאכה לבני עיירות עכ"פ. ומ"ש הפר"ח דבני הכפרים היו עושין דברים אלו דלדידהו יום ט"ו מותר במלאכה הרי זה במחכ"ה דוחק רב מנשוא. אולם לפ"מ שבארתי בס"ד לק"מ דהרי גם בחוה"מ תמן תנינן בריש מס' מו"ק ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות וכו' וכבר הוכחתי דאפי' למאי דקס"ד די"ד וט"ו אסורים במלאכה מ"מ לא חמירי מחוה"מ מש"ה שפיר התירו התם בט"ו באדר כל מה שהתירו כאן בחוה"מ וא"ש ורבות נפלאתי על הרב פר"ח ז"ל דאשתמיטתי' סוגית הירושלמי בפרקין דלפי המבואר שם ב' קושיותיו על הש"ס דידן אין להם מקום במח"כ תורתו הקדושה:
עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן וכו'. בפרק החולץ דף מ"ג ע"א הובא ברייתא כיוצא בזו לענין הימים מר"ח אב עד התענית והרמב"ם ז"ל השמיטה וכתב בב"י סימן תקנ"א דטעמו משום דס"ל דכל הני מילי לא אסירי רק בשל שמחה וכסברת התוס' הכא ולא כדדחו לה התוס' ביבמות ומאחר שכ' רבינו דמשנכנס אב ממעטין בשמחה ממילא משמע דכל הני מילי אסירי ועוי"ל דההוא דהחולץ מדת חסידות היא או במקום שנהגו ולפיכך השמיטה הרמב"ם ז"ל. ומן התימה על הרב לחם משנה ז"ל בהלכות תעניות פ"ג ה"ח שכתב התירוץ הראשון של מרן הב"י ז"ל מדעתא דנפשי' בלשון ושמא י"ל והיותר תמוה דהתם בפ"ה ה"ו כתב בלח"מ וז"ל כבר כתבתי לעיל למה לא הביא רבינו להא דממעטין במו"מ דהיא ברייתא בהחולץ והרב ב"י ז"ל בסי' תקנ"א כ' וההיא דהחולץ מדת חסידות היא וכו' ודוחק עכ"ל והרי גם מ"ש לעיל ליישב הוא של הב"י בתי' הראשון וזה חידוש שלא ראה רק דברי הב"י האחרונים ולא דבריו הראשונים:
ותנא עלה בנין בנין של שמחה וכו'. בטוא"ח סימן תקנ"א כתב וקאמר בירושלמי הדא דתימא בנין של שמחה אבל אם הי' כותלו גוהה ונוטה ליפול מותר ובנין של שמחה מפרש בפ"ק דמגילה הבונה בית חתנות לבנו ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים פי' שנוטעין לצל להסתופף בצלו ולפי זה הא דאמר אם הי' כותלו גוהה מותר אפי' בכותל של בית חתנות קאמר שמותר אם גוהה וי"א כיון דגמרא דידן אוסר בנין סתם כל בנין קאמר וכו' עכ"ל. וכתב עלה מרן הב"י וז"ל ומ"ש ובנין של שמחה מפרש בפ"ק דמגילה וכו' בגמרא דידן פ"ק דמגילה מייתי הא דתנן בפ"ק דתענית גבי ת"צ עברו אלו ולא נענו ממעטים במו"מ וכו' ותני עלה בנין בנין של שמחה וכו' ולא הי' צריך רבינו לאתויי מפ"ק דמגילה דמייתי לה התם אגב גררא דהא בפ"ק דתעניות גופי' איתי' עכ"ל וזה דקדוק עצום ראוי למרן הב"י ז"ל ויש להבין דעת רבינו הטור ז"ל שלא הביא מהמקור הראשון שהוא במס' תענית משא"כ בשמעתין הובאה בריי' זו אגב גררא. ונלע"ד ליישב דהנה בהך דאבורנקי של מלכים פירש"י ז"ל במס' תענית שני פירושים וז"ל שכך היו נוהגין כשנולד בן למלך היו נוטעין אילן לשמו ויום שממליכין אותו עושין לו כסא ממנו לישנא אחרינא אילן גדול המיסך על הארץ לטייל המלך תחתי' ודומה לו בעירובי ההוא אבורנקא דהוה לי' לריש גלותא בבוסתני' של מלכים דרך מלכים נוטעין אותו לצל הוא נוטעו כמו כן לצל הוא עכ"ל. ויש נפקותא מזה לדינא אי מפרשינן כפירוש הא' י"ל דדוקא אילן שעושין העם בעת הולדת בן למלך שהיא שמחה דרבים מיקרי נטיעה של שמחה ואסורה בת"צ או מר"ח אב ואילך לדעה ראשונה שבטור אבל לעשות אילן לצל כדרך שעושין המלכים שרי אבל אי מפרשי' כפירוש בתרא גם זה אסור וק"ו לאילן הנטוע לשם המלך בשבתו על כסא מלכותו. ויש לנו להבין דעת רבינו הטור ז"ל שפסק לחומרא כפי' בתרא שכך כתב בפירוש כאן ובסימן תקע"ה דהיינו שנוטעין להסתופף בצלו ומנא לי' הא ואף שי"ל שהחמיר מספק מרא הו"ל עכ"פ להזכיר גם פירוש קמא ולכתוב דיש להחמיר מספק אבל מדוע דחה פי' זה באמת הבנין ולא הזכירו כלל. ונראה בעיני דרבינו הטור הכריע כן מסוגי' דידן דשקיל וטרי בעובדא דרבי שנטע נטיעה בפורים ומסיק דרבי נטיעה של שמחה נטע כדתנן עברו אלו וכו' ותנא עלה וכו' ומוכח מכאן כפירושו השני של רש"י ז"ל דהרי רבי ודאי לאו נטיעה לשם בן המלך לעשות לו ממנו כסא נטע דא"כ מאי אריא רבי הלא באופן זה היו הכל נוטעים ומשתתפים בזה ודורו של רבי לא חסר מחכמים אחרים זולתו ועל כולם הי' קשה ואין לומר דהם מנעו א"ע מזה מה"ט גופי' ורבי לבדו התיר לעצמו דזה אינו מכמה טעמים א"צ לפרשם כמובן א"ו דאבורנקי היינו הנטוע לצל לחסות בו מחורב יומם ועשאו רבי להתנאות בו ולהסתופף בצלו כמו האי ריש גלותא דהו"ל אבורנקי בבוסתני' שהביא רש"י ז"ל ומש"ה סתם הטור כפירוש זה. ואנו רואין דרש"י ז"ל עצמו הכא בשמעתין פירש כגון אילן שכופפין אותו ע"ג כלונסות ויתדות והמלכים אוכלין תחתיו בימות החמה והוא כפירושו השני שכתב במס' תענית ומדוע השמיט פירושו הראשון דהתם וטעמא בעי אבל הוא הדבר אשר דברתי דכאן בעובדא דרבי אי אפשר בשים אופן לפרש כן והבן. ועפ"י הדברים האלה יתישבו דברי רבינו הטור ז"ל דמפני שביאר אבורנקי של מלכים דהיינו אילן שנוטעין לצל להסתופף בצלו מש"ה השכיל להביא מפ"ק דמגילה דמכאן מקור מקומו טהור וכאן נוכחנו לדעת אמתת ביאור נטיעה של שמחה שהוא כמו שביאר הטור משא"כ בפ"ק דתענית אין הכרע לאחד משני הפירושים דשפיר אפשר לבאר באילן של מלכים ממש אבל במגילה מוכח דאפי' של יחיד שנטע לעצמו לחסות בצלו בימות החמה. וע' בב"ח מה שיישב קושית הב"י על הטור ולענ"ד נראה יותר נכון כמו שכתבתי בס"ד:
עוד נ"ל בישוב דעת רבינו הטור ז"ל דהנה בדעה א' דאזיל בשיטת הירושלמי דגם קודם ט"ב אין אסור רק בנין של שמחה כתב הטור מוכח דברי הירו' דאפי' בכותל של בית חתנות מותר אם גוהה ואין אסור רק לבנות בית חתנות חדש. ואולם אם נבוא לדייק היטב לישנא דברייתא כמו שהובא בפ"ק דתענית אפשר להוכיח בהיפוך דהתם איתא איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית החתנות לבנו (כן הוא הגירסא בדפוס זולצבאך שלמדתי בו בימי ילדותי אבל כעת אני רואה בדפוס זיטאמיר דגם בתענית אי' חתנות בלא ה' גם בדפוס ווילנא שינו מהגי' הישנה והחסירו הה"א אבל אין הכרח להוציא ישן מפני חדש וקרוב בעיני שלפני רבינו הטור הי' הגי' בתענית החתנות בה"א הידיעה כמו שהוא בדפוס ישן) וכל מבין מעט בדרכי דקדוק הלשון יודע דעל הבנין מתחלתו לא יתכן לומר בה"א כדאמר הכא הבונה בית החתנות בה"א הידיעה דבעת הבנותו לא נודע הבית עדיין וכל חיך טועם ירגיש זה א"ו דלישנא דברייתא מוכח דלא כדמשמע מהירושלמי וגם אם בית החתנות כבר עומד על תלו אלא דנתרועע הכותל אסור לבנותו ולהשיבו כבתחלה וע"כ דייק תנא ונקיט זה הבונה בית החתנות כלומר שחוזר ובונה הבית הידוע אשר כבר נבנה עיקרו מקודם (ובשמוע אלוף נעורי מורי הרב החריף מו"ה שמואל קהת ווערבער ז"ל מבראדי את הדברים האלה מפי עוררני על דברי הגמ' לעיל דף ד' ע"א הדר אינפול אתא אסא שפצינהו דיקא נמי דכתיב ויאמר ליהודה נבנה את הערים האלה מכלל דערים הוו מעיקרא ש"מ וזה עזר למה שבארתי) ואם כנים דברינו מה נעשה ביום שידובר בנו מדעת הטור שפסק לדינא דשרי בכה"ג מכח הוכחתו מהירושלמי ולא פסק כדמוכח מלשון הברייתא שהובאה בגמרא דידן בפ"ק דתענית. וי"ל דרביט סמך על מה שהובא בריי' זו בשמעתין וכאן גרסינן בית חתנות בלא ה"א ש"מ דגירסא דהתם לאו דוקא ואשגרת לישן הוי דאי הי' דוקא הוי הש"ס מדקדק בכל פעם להביא הגירסא הנכונה א"ו דהש"ס ידע דלישנא דבריי' ל"ד מש"ה שינה פעם אחת וגרס גי' אחרינא להורות ע"ז ומכח הירושלמי החליט הטור דהגי' בברייתא בית החתנות והש"ס כאן שינה והביא בלא ה"א להורות דלאו דוקא ובאמת אין איסור רק אם בונה בית חדש ומש"ה יפה פסק הטור דבכותל בית החתנות גוהה מותר לבנותו. והשתא דברי רבינו הטור נחמדים מזהב ומפז דאם הי' מביא מפ"ק דתענית הי' מוכרח להעתיק כאמור שם ולא להגיה כרצונו ואז הי' מביא הלשון זה הבונה בית החתנות לבנו וא"כ הי' משמע דגם לחזור ולבנות הבית הישן אסור ושוב לא הי' מובן מ"ש מיד אח"ז דבכה"ג שרי לכן שכל רבינו את ידיו אמונה וכתב מפרש בפ"ק דמגילה והעתיק כפי הנוסחא האמורה במכילתין בית חתנות בלא ה"א ושוב יפה כתב אח"כ דמ"ש בירו' אם הי' כותלו גוהה שרי אפי' בכותל של בית חתנות קאמר שמותר וא"ש הערת הב"י וק"ל:
תוס' ד"ה ורחץ. וי"ל כיון דקבלוהו וכו'. מדברי התוס' משמע דאכילה לא התיר להם רבי כיון דקבלוהו עליהם וכן הבין הגאון בעל טורי אבן ז״ל שהביא מהתוס' ראי' דלא ביטל רבי מלהתענות בי"ז בתמוז ע"ש אמנם הרב טו"ז ז"ל בסימן תק"נ כתב בבאור לשון התוס' דבמה שהתיר רבי הרחיצה ממילא בטלה הגזירה אף לענין אכילה אלא שהוא קבל עליו מעצמו אי' אכילה יעו"ש וע' בסמוך:
בד"ה ובקש. וי"ל דלא רצה לעוקרו וכו' א"נ י"ל דרצה לעוקרו מתשיעי וכו', מדברי הר"ן ז"ל סופ"ק דר"ה מוכח דלא ס"ל כהתוס' בזה שכתב שם דרבי עקר י"ז בתמוז לפי שאין גזירה ואין שלום הי' בימיו ומש"ה רחץ משמע דהא מעיקר דינא אסור ברחיצה למתענין בו וליכא למימר שרחץ והתענה בו דהא אפי' ט"ב בקש לעקור אלא מאי דאמרי' התם ורחץ דמי למאי דאמרי' וירד ר"א ורחץ כדי לעקור את התענית עכ"ל מבואר להדיא דלדעת הר"ן ז"ל בקש רבי לעקור ט"ב לגמרי דאי הוה סבור כהתוס' שלא רצה לעוקרו רק מתשיעי ולקובעו בעשירי הי' יכול לפרש שלא עקר י"ז בתמוז רק מרחיצה א"ו כאמור ולפ"ז יש לדעת מה יענה הר"ן לקושית התוס' וצ"ל דס"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן דלא שייך בזה מבטל דברי ב"ד חבירו משום דתקנה ראשונה בתנאי היתה ואפי' בט"ב הנהגת הדורות היתה יעו"ש. ובטו"א הקשה על תירוץ זה של הרשב"א ז"ל מדברי התוס' בסמוך גבי ורחץ בי"ז בתמוז שלא התיר להם רבי לאכול וא"כ השתא בי"ז בתמוז לא ביטל מלהתענות איך ס"ד שרצה לבטל ת"ב מלהתענות מה"ט דאין שמד ואין שלום עכ"ל ובמחכ"ה נעלם ממאור עיניו דברי הר"ן בר"ה שהבאתי דבאמת במה שרחץ עקר את התענית לגמרי גם לענין אכילה ובודאי גם הרשב"א הכי ס"ל וא"כ מאי מקשה על תירוצו מדברי התוס' אטו גברא אגברא קארמית והתוס' באמת ס"ל שלא בקש לעקור ת"ב לגמרי וק"ל: