אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) בעזר יושב תהלה הופך קינה לגילה אכתוב חידושים במסכת מגילה › דף ד.

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

בעזר יושב תהלה הופך קינה לגילה אכתוב חידושים במסכת מגילה · דף ד.

דף ג.

גמ'. מאי איריא פורים אפי' יו"ט נמי דתני' וכו'. הנה בירושלמי פ"ק דפסחים הובא תוספתא דמכילתין פ"ג בזה"ל שואלין בהלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג בבית וועד שואלין קודם לשלשים יום ופי' הרב פני משה ז"ל שואלין בה"פ בפסח כל א' וא' בביתו אבל בבית וועד שמתקבצין הרבה בביהמ"ד ללמוד שואלין קודם לשלשים יום עכ"ל ועי"ז השיג על הב"י רס"י תכ"ט דרמי הא דמשה תיקן לישראל שיהיו שואלין ודורשין מענינו של יום במועדו אהא דדורשין שלשים יום קודם החג ובאמת הכא בבית הועד מיירי והתם לכל אחד ואחד בביתו תיקן משה ה"פ בפסח ע"ש במראה"פ וכן הסכים לפירוש זה הרב בעל מנחת בכורים על התוספתא ע"ש. ולפע"ד קשיא טובא דסוגיא דידן הויא תיובתי' דפירושם הלזה דלפי דבריהם מאי פריך הכא הש"ס מאי אירי' פורים אפי' יו"ט נמי והרי י"ל דביו"ט הלא דורשין רק כל אחד ואחד בביתו ואולם בפורים משום פרסומי ניסא שואלין ודורשין ברבים וכמו שפירש"י ז"ל מעמידין תורגמן לפני החכם לדרוש אגרת פורים ברבים א"ו דגם האי דמשה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום היינו בביהמ"ד לפני רבים וזה ברור ותמהני על הרפנ"מ ז"ל שלא הרגיש בזה. ומהא מוכח כפירושו של הרשב"א ז"ל בחידושיו לקמן בפ' בני העיר דהחיוב לדרוש הוא רק הלכות מועד במועדו רק בבית הועד שהתלמידים שואלים דבר הלכה אז שלשים יום קודם מיקרי שואל כענין וכשיטת הר"ן ז"ל שהובא בב"י שם וע' בחק יעקב שכ' על הר"ן והבאים אחריו דאשתמיטתיהו הירו' והעיר עליו הרב בעל סדרי טהרה ז"ל בהגהות ש"ע שנעלם ממנו חידושי הרשב"א הנ"ל שפירש הירו' כדעת הר"ן. אמנם לדברי התוספות דס"ל דחיובא לדרוש שלשים יום קודם כדמוכח מדבריהם בשמעתין אכתי אנו צריכין לתי' הב"י או הב"ח שם וקשיא איך יפרשו הירושלמי והתוספתא שמחלק להדי' בין החיוב לדרוש בין שאלת התלמידים בבית הועד וצ"ע. והנה רבינו הטו"ז ז"ל רס"י תכ"ט תירץ דנ"מ לענין ממון דכל שלשים יום הוי שאילה בבעלים והקשה במקור חיים שם על הש"ס גופי' בבבא מציעא דמסיק דאיהו שאיל להו ביומי דכלה והלא גם התלמידים שאולים לרבם שאינם יכולים לשנות ממס' דכלה אם הרב חפץ בה ובפירוש איתמר מפומי' דהרא"ש ז"ל ואיפסק הכי בש"ע חו"מ סימן שמ"ו שאם שניהם אינם יכולים לשנות ממסכתא למסכתא שניהם אינם שאולים זל"ז ותירץ דכיון דאין חיוב ללמוד רק התלמיד השואל אז הוי שואל כענין א"כ לא שייך רק מתלמיד לרב אבל הרב אינו שואל מתלמידו ע"ש. ואולם זה שייך לשיטת הר"ן כמ"ש במקו"ח בעצמו אבל לשי' התוס' שיש חיוב ללמוד הלכות החג מקודם מאי איכא למימר. ועוד הקשה במקו"ח שם מה השיב רבא אדרבה אתון שאילתין לי והלא אכתי שאיל להו שמוכרח ללמוד עמהם כל היום וכי בשביל שהברירה בידו לעשות איזו מלאכה שירצה אינו נקרא משועבד במה שחייב לעשות עכ"פ מלאכת חבירו וע"ש שתי' בדוחק, ולפעד"נ ליישב בס"ד דלא שייך שאילה בבעלים אלא אם בלא"ה לא הי' עושה מלאכה זו הצריכה לבעה"ב כלל משא"כ הכא הרי גם בלא התלמידים הי' לומד עכ"פ בפ"ע כמחויב עליו להגות בתורה יומם ולילה ומאי איכפת לי' אם גם התלמידים נהנים ממנו תושי' ומש"ה איקפד רבא על תלמידיו משום דמשמע מדבריהם כאילו חושדים אותו דאלמלא הם הי' יושב ובטל מלימודו דלפי האמת דגם בלעדם הי' לומד כל היום אינו שאול להם רק אם הי' מוכרח ללמוד מס' שהם רוצים בה שפיר הי' משועבד להם משום זה עצמו אבל השתא דמצי לאשתמוטי ממס' למס' במאי שאיל להו וז"ש רבא אדרבה אתון שאילתין לי דאתון לא מציתו לאשתמוטי ואולם ביומי דכלה שהרב מצווה לדרוש לתלמידיו במס' דכלה הוא שאיל להו ואינהו לא שאילי לי' דאע"ג שבעל כרחם עליהם ללמוד מס' דכלה אינו מפני רצון הרב רק מפני שהחיוב מוטל עליו ללמדם הלכות החג הבא והוי ג"כ בשביל טובתם ואפי' אם לבם חפץ במסכתא אחרת מ"מ על כרחם יש חיוב על הרב לדרוש להם הלכות פסח למען ידעו המעשה אשר יעשון דכך צוו עליו חכמים והרי הוא משועבד למלאכה זו הצריכה להם וא"ש כל הקושיות ולא דמי לדברי הרא"ש הנ"ל דהתם כל אחד רוצה ללמוד מס' שהוא רוצה בה משום טובת עצמו אבל כאן אם הרב רוצה במס' אחרת אינו יכול להכריח תלמידיו רק במסכתא דכלה שהוא בשביל טובתם אפי' בעל כרחם ודוק היטב. וע' בס' מעיני החכמה על ב"מ שם בפרק השואל מ"ש בישוב קושית המקו"ח וגם עפ"י דרכו ז"ל יישב הא דאיקפד רבא ע"ש:

תוס' ד"ה שאף הן. פירשב"ם שעיקר הנס וכו' לכך נ"ל שאף הן היו בספק וכו' גבי מצה יש מקשה וכו' וי"ל וכו' ורבינו יוסף וכו'. נלע"ד בס"ד לדרוש סמוכין בדברי רבותינו בעהתו"ס ז"ל שיהי' המשך וקישור בלשונם דלפי דעתי מ"ש התוס' דמשום ה"ט לא מחייבי אלא מדרבנן היינו דוקא לפי פירושם דאף הן היו באותה גזירה והן טפלות לאנשים כמשמעות הלשון שאף הן וכו' משא"כ לפי' רשב"ם דעיקר הנס הי' על ידן ומהן היתה נסבה לגאולה ולתשועה אין להעלות על הדעת דטעם זה לא יחייב אותן אלא מדרבנן דכיון דחיובא תליא באותו נס והן הנה היו העיקר בדבר הזה ודאי חייבות מדאורי' וז"ב ומש"ה סמכו התוס' הקושיא גבי מצה להאי דלעיל כדי להורות דלפירושם שהסכימו אליו יש ליישב קושיא זו דאינו אלא מדרבנן והלכך בעינן היקשא אבל לפי' הרשב"ם קשיא ל"ל היקשא ואח"כ הביאו תירוצו של ר"י איש ירושלים דבהכי א"ש גם פירשב"ם ז"ל. ועפ"י דברינו אלה יתישב מה שהקשה הגאון בעל טו"א ז"ל לדעת רבינו יוסף מהא דפריך גבי סוכה ל"ל האזרח להוציא את הנשים הא הוי מ"ע שהז"ג והשתא מאי פריך הרי איצטריך משום דסד"א דחייבות מטעם שאף הן היו באותו הנס של בסוכות הושבתי וע"י קושיא זו נטה מדרכו של ר"י איש ירושלים ונלחץ אל הקיר ערה מגן וסעד לתירוצם הראשון דהתוס' ע"ש בטו"א שהניח דברי ר"י בתימה. אמנם לפ"מ דפרישית א"ש דהא בסוכה ודאי גם רשב"ם מודה שאין הנשים רק טפילות דלא שייך גבי בסוכות הושבתי דעיקר הנס הי' על ידן וא"כ גם רבינו יוסף מודי מיהת דאין חיוב הנשים מטעם זה אלא מדרבנן ושפיר קשה למה לי האזרח והבן כי נכון הוא. וע' בתוס' פסחים דף ק"ח ע"ב בד"ה היו דגם התם אחר שהביאו פירשב"ם ודחייתו ומה שנראה להם לפרש הקשו אח"כ מ"ט אינן חייבות בסוכה מטעם דהיו באותו נס ע"ש ולפי האמור גם שם א"ש הסמיכות דלרשב"ם שפירש בכל דוכתי הטעם שעיקר הנס הי' על ידן וזה גורם חיוב הנשים לדידי' לא קשיא משום דבנס דבסוכות הושבתי היו טפלות ולא שייך לחייבם מטעם זה מדאוריתא אבל לפירושם קשה והוצרכו לחלק בין דאוריתא לדרבנן וק"ל:

בד"ה פורים. דוקא בשבת וכו'. מן התימה על הרב בעל לחם משנה ז"ל בפ"א הי"ג שכתב בפשיטות דאפי' בחול שואלין ודורשין בענינו של יום ע"ש ונעלם ממאור עיניו דברי התוספות אלה דפשיטא להו דבחול א"צ לדרוש דבקריאת המגילה איכא פרסומי ניסא טפי:

בד"ה מאי איריא. נ"ל דה"פ וכו'. ע' בדרושים שלי דרוש ז' מ"ש בזה בס"ד:

בד"ה חייב. אור"י דאע"ג דמברך זמן בלילה וכו'. כ"כ גם הרא"ש ז"ל בפסקיו דעיקר פרסומי ניסא הוי ביממא וקריאת הלילה אינה חובה כ"כ וע"כ הגם שבירך שהחיינו בלילה חוזר ומברך ביום ואולם דעת הרמב"ם ז"ל בחיבורו שאינו חוזר ומברך ביום וע' להרה"מ ז"ל דיהיב טעמא דדמי לסוכה אבל מ"מ עדיין צריך ביאור דהרי ודאי עיקר מצותה ביום כדמוכחי כל הני ראיות שהביאו התוס' והרא"ש ז"ל. ונלע"ד נכון עפ"י המבואר בטוא"ח סי' תל"ב בשם בה"ע לענין שהחיינו של הבדיקה שאין לברך משום דלא קביע לה זימנא שהמפרש בים ויוצא בשיירא בודק אפי' מתחלת השנה ושם הביא מרן הב"י בשם תשובת הרשב"א שהקשה ע"ז משהחיינו דמגילה דג"כ כפרים מקדימין ויש לה זמנים הרבה ונדחק לחלק יעו"ש והשתא י״ל דמה"ט ס"ל לרבינו הגדול דאינו מברך שהחיינו ביום מפני שאין לקריאת המגילה של יום זמן קבוע שהכפרים מקדימין אך בקריאת הלילה ס"ל לרבינו כדבריו הראשונים של הר"ן ז"ל שהכפרים לא היו קורין בלילה וא"כ קביע לה זימנא ע"כ מברכין עליו שהחיינו וכן לשיטה זו גם האונסין שקראו קודם י"ד לא קראו רק פעם אחת אימתי שהיו נחפזים ללכת לדרכם וממילא קריאה א' קביעא לה זימנא ולכן בקריאה ראשונה שהיא בלילה מברכין שהחיינו ולא בקריאה שני' שהיא ביום ואם לא בירך בלילה באמת מברך שהחיינו ביום משום דקריאה א' עכ"פ קביע לה זימנא וזה טעם נאה להבין שיטת הרמב"ם והמנהג שהובא בהגהות מיימוני ובטור סימן תרצ"ב. ועפ"ז יהי' מוכח שהרשב"א ז"ל ס"ל אחת משתי אלה או דהכפרים היו קוראין בלילה או שחוזר ומברך ביום דאלת"ה איך נפרנס דבריו שהבאתי דהו"ל לתרץ כאמור. ולפ"ז אם נאמר כהפוסקים שמברכין שהחיינו גם ביום לא מהני מה שאין קורין ביום הכניסה בלילה דאכתי משהחיינו דיום קשיא דלא קביע זימנא לקריאת היום וצריכין אנו לחילוקו של הרשב"א ז"ל. ואולם אבא מארי עט"ר הרב הגדול החריף זך השכל כקש"ת מוה' יהודא הלוי לנדא זצ"ל אמר דמקריאה דיום לק"מ משום דאיכא למימר דעיקר ברכת שהחיינו של יום לא נתקן בשביל הקריאה לחודא אלא בשביל הסעודה ומשלוח מנות וע"ד שהביא במג"א סי' תרצ"ב בשם השל"ה ע"ש כן י"ל דכל עיקר הברכה הוא בשביל זה רק שקבעוה בזמן הקרי' דילמא פשע ולא מברך על המצות הללו שעושה אותן בביתו וטרוד בשמחת היום וגם מפני שהקריאה היא בציבור ואיכא פרסומי ניסא בברכת שהחיינו אז והשתא לק"מ קושית הרשב"א ז"ל משהחיינו של יום דהרי קביע זימנא שהכפרים אינם מקדימים לקיים משלוח מנות וסעודת פורים כדאמר לקמן דשמחה אינה נוהגת אלא בזמנה ובאמת לפי סברא זו אם לא בירך שהחיינו על הקריאה של יום יברך על הסעודה משום דעיקר הברכה בשביל זה הותקנה ולא כשיטת המג"א שם ודפח"ח. ואחר כמה שנים ששמעתי זאת מפה מפיק מרגליות אאמו"ר ז"ל ראיתי בסידור הגאון מהריעב"ץ ז"ל שפסק להדיא דמי שאין לו מגילה מברך זמן על כוס בסעודה וגם בשוק ודלא כמג"א ז"ל ע"ש ושוב מצאתי בשו"ת מן השמים כתב מפורש דעיקר ברכת שהחיינו של יום נתקן בשביל מצות משלוח מנות יעו"ש והיו עיניך רואות כמה רב גוברי' דאאמו"ר ז"ל גברא דמארי' סייעי' לכוין אל האמת כמו שגילו לחד מקמאי מן השמים: ע"ב.

גמ'. למימרא דתקנתא דכרכין הוי והתנן וכו'. הנה בריש מכילתין כתבתי דלפי הס"ד שהטעם כדי שיספקו י"ל דהקדמת הכפרים חיובא הוי ואולם להטעם דמסיק הש"ס מפני שמספקין הוי רשות וכעת מצאתי בחידושי הרשב"א בפ"ק דיבמות שהי' פשוט גם בעיניו המאירות כמו שכתבתי בעניי וז"ל הרשב"א ז"ל שם דעיקר קושיא דר"ל מי"ד וט"ו היא דבדידהו הוא דאיכא איסורא למיקרי חד ביומא דחברי' וכו' אבל בני כפרים אילו רצו שלא להקדים ליוהכ"נ שפיר דמי קל הוא שהקילו להם חכמים להקדים ליוהכ"נ ותקנתא דידהו הוא כדאיתא התם במסקנא ועוד דתניא וכו' אלמא יום כניסה לבני כפרים לאו זמנן הוא אלא שהקילו להם קולא בלבד אילו רצו לקרות ביום כניסה מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין הלכך אי בעו למיקרי בי"ד ש"ד וליכא איסורא של כלום ור"ל לא קשיא לי' אלא היכא דאיכא איסורא וכו' וכן נראה מדברי רש"י ז"ל עכ"ל. הבט ימין וראה שהחליט הרשב"א דהכפרים רשאין לקרות בי"ד וגם תלי לה בהמסקנא דתקנתא דידהו הוי אלמא דלפי הס"ד דתקנתא דכרכין הוי אינן רשאין לקרות בארבעה עשר וגם סיים שכ"נ מדברי רש"י וכמו שרמזתי גם אני לעיל ללשון רש"י ז"ל ביבמות ותלי"ת שבכל הדברים האלה זכיתי בימי ילדותי לכוין לדעת רבינו הרשב"א ז"ל. ושוב ראיתי בשו"ת משיב דבר להגאון האב"ד ור"מ דוואלאזין ז"ל שנדפסו זה לא כביר ושם ח"א סימן מ"א בסופו דחה דברי השואל שרצה לומר דבני הכפרים אינן רשאין לאחר קריאתן עד י"ד ע"ש ותמהני על הגאון המשיב ז"ל שלא הזכיר דברי הרשב"א ז"ל לראי' ע"ז. ובעניותי קבעתי בו מסמרים במה שבארתי דיוקא דלישנא דמתני' מגילה נקראת ולא קתני קורין את המגילה משום דאילו תני הכי הוי משמע דחיובא הוא והשתא מוכח דרשות הוא וקולא בלבד שהקילו עליהם חכמים כמבואר בדברינו לעיל. והשתא לכאורה קשה על הש"ס בשמעתין מ"ט לא פריך למימרא דתקנתא דכרכין הוי והתנן מגילה נקראת בי"א ואילו קורין את המגילה לא קתני אלמא דהוי רשות ואם רצו בני כפרים למיקרי בארבעה עשר שפיר דמי ואמאי כיון דלטובת הכרכין תקנו להם חכמים קריאת יום הכניסה הו"ל חיובא להקדים. ואולם באמת לק"מ דאע"ג שכתבתי דלטעם כדי שיספקו י"ל דהוי חיובא מ"מ אינו מוכרח דשפיר גם לטעם זה איכא למימר דהוי רשות וגם הרשב"א ז"ל לא תלי לה בטעם מפני שמספקין אלא משום דלטעם זה מוכרח הדבר שאינו רק רשות דאילו לטעם כדי שיספקו אפשר דחיובא הוי אבל לעולם גם לטעם זה אפשר דאינו רק רשות ומש"ה לא הוי מצי הש"ס כאן להקשות מלישנא דמתני' מידי דאינו מוכרח שהרי גם אם תקנתא דכרכין הוי י"ל דהוא רשות ואולם לפי המסקנא דתקנתא דכפרים הוי הדבר מוכרח דאינו רק רשות ויכולים לאחר עד ארבעה עשר:

לא תימא כדי שיספקו אלא אימא מפני שמהפקין וכו'. בריש מכילתין בארתי בס"ד דגם להמסקנא לא נאיד הש"ס מהנוסחא כדי שיספקו אלא דמפרש לה דמפני שמספקין הקילו עליהם כדי שעי"ז יספקו תמיד מים ומזון לאחיהן שבכרכין ע"ש בדברינו וזהו לפמ"ש רש"י ז"ל בשמעתין שכר הוא להם בשביל שהן מספקין הילכך היכא דאין נכנסין לאו קולא היא לגבייהו ואין כאן שכר עכ"ל אלמא דמפרש הטעם מפני שמספקין קבעו להם חכמים שכר והקילו להם להקדים ליום הכניסה ואולם ראה זה חדש הוא שראיתי לרבינו הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב וז"ל ק"ל אמאי לא אקשי לי' ממתני' וכו' פחות מכאן הרי זה כפר ועיירות לא מספקין מים ומזון לאחיהם כדי שנתקן להם מפני תקנת עיר אחרת וי"ל דכל שהוא יכול להביא מכפרים ממש מביא ואסיקנא מפני שמספקין וכו' כלומר מפני שביום הכניסה מתכנסים לספק מים ומזון לכרכים והקלו להן לקרות בשעת כניסתן שלא יטרחו ביום פורים ויתבטלו מסעודתן וה"ה לעיר שאין בה עשרה אע"פ שאין מספקין וכו' לפי שאף הן אינן מתאספין אלא ביום הכניסה והקילו להן לקרות ביוהכ"נ מפני שמתאספין בו ביום עכ"ל גם לקמן דף ה' במשנה כתב כן יעו"ש היטב. והוא פלא שאין זה שכר רק קולא לכפרים שמתכנסין לספק מים ומזון אזי קוראין בו ביום שלא יצטרכו להתכנס בפורים בשביל הקריאה וגם עיירות שאין בהן עשרה מקדימין מאותו הטעם. ואולם הדבר יצא מפי המלך רבינו הרשב"א ז"ל ואין להשיב. אמנם לא ידעתי א"כ מה הוצרך רבי חנינא ליתן טעם מפני שמספקין הול"ל מפני שהם מתכנסין לכרכין למשפט או לקריאת התורה דטעם זה כולל גם עיירות שאין בהן י' בטלנין וע' בר"ן ריש מכילתין שכתב ג"כ דביום הכניסה מספקין מים ומזון אבל אכתי אין ראי' שלא פירש דמטעם שכר הוא רק ביאר באיזה יום מספקין דאילו להס"ד כדי שיספקו משמע שמספקין בפורים וא"כ להמסקנא מה הועילו חכמים שהקילו עליהם כיון דעכ"פ צריכין להתאסף ביום פורים להספיק מים ומזון וא"כ יוכלו לקרות אז ע"כ כתב הר"ן ז"ל שמספקין ג"כ ביוהכ"נ לפי המסקנא. אבל מדברי הרשב"א מוכח להדיא דמטעם זה מקילין כיון שמתאספין להספיק ויצטרכו לטרוח להתאסף בי"ד בשביל הקריאה אבל אינו שכר בשביל ההספקה וא"כ הו"ל לומר מפני שמתאספין ולא מפני שמספקין וזה חידוש. ועכ"פ רש"י ז"ל גילה דעתו להדי' דלא כהרשב"א ז"ל. גם בחידושי המאירי כתב שהקלו להם חכמים מצד מה שהיו מספקין כל השנה ע"ש. ולפ"ז עלינו להבין מה נעשה במה שהעיירות שאינן מספקין לכרכין ומ"מ כשאין שם עשרה מקילין להן להקדים ליוהכ"נ. וצ"ל דלא פלוג רבנן בתקנתן וכיון שהיו מתקנין קריאת הכפרים ביוהכ"נ מפני שמספקין וכו' ע"כ גם בני עיר שאין שם עשרה דדינן ככפרים מקדימין ליום הכניסה הגם שאין מגיע להם שכר. ולפ"ז סרה קושית הרשב"א ז"ל אהא דלא אקשי לי' ממתני' משום דגם לפי הס"ד דתקנתא דכרכין י"ל דלא פלוג רבנן כאמור וק"ל:

איידי דמתהפכי לי' נקט סידורא דיומי. עמ"ש בס"ד במתני' בד"ה כיצד ובגמ' ריש הסוגי' באופן השביעי וראה בעיניך כי לא תעבור מהדברים הישרים האלה:

כל הנדחה ידחה ליום הכניסה כמאן כרבי. הקשה הרשב"א ז"ל מאי כל הנדחה דקאמר והרי לא אשכחן שום דחי' רק הכא בעיירות ותירץ הרב פני יהושע ז"ל דר"ה קמ"ל דאע"ג דעיקר מילתא דכפרים לגבי יום הכניסה לא שייך בזה"ז מ"מ לגבי עיירות כשחל בשבת לא בטיל הדחי' ליוהכ"נ יעו"ש ותיתי לי כי תלי"ת בראותי הקושיא בחידושי הרשב"א יישבתי כן ממש אבל בעלות מחשבה זו בלבי מיד דחיתי' משום דבזה"ז שבטלה הקדמת הכפרים אי אפשר שיחול יום י"ד בשבת כמו שהבאתי במשנה וא"כ איך נאמר דמ"ש ר"ה פורים שחל להיות בשבת כל הנדחה וכו' אשמעינן בהכי רבותא דגם בזה"ז נדחה ליוהכ"נ והרי בזה"ז לא מצי למיקלע פורים בשבת א"ו דאמתני' קאי ומיירי בזמן שקידשו עפ"י הראי' דמיקלע י"ד בשבת והרי אז הקדימו הכפרים ליוהכ"נ ואכתי קשיא מאי קמ״ל ר"ה ותמהני על רבינו הפנ"י שלא הרגיש בזה. ואולם אנכי בעניי יישבתי ג"כ עפ"י דרך זה אך באופן שלא יוקשה כנ"ל והיינו דר"ה קמ"ל דגם במקום שאין נכנסין בשני ובחמישי שאין קורין אותה אלא בזמנה אעפ"כ כשחל בשבת שהעיירות והכפרים נדחין מיום י"ד אזי נדחין ליום הכניסה דמ"מ הו"ל יום קבוע וחשוב שברוב המקומות מתכנסין ביום זה לקריאת התורה והוי פרסום ניסא טפי מלקרות בע"ש שאינו יום חשוב וקבוע וזה נכון. ועפ"ז אפשר ליישב מה שהעיר המהרש"א ז"ל על מה דקאמר הש"ס כמאן כרבי ולא אמר כסתם מתני' ע"ש וכבר קדם הרשב"א ז"ל בחידושיו וזכה בכל דברי המהרש"א יעו"ש ולפמ"ש יתישב דהש"ס מילתא פסיקא נקט שהרי למ"ד אימתי דר"י לחלוק לא ס"ל לסתם מתני' חילוק בין מקום שנכנסין למקום שא"נ כמ"ש בטו"א וממילא לא שייך לאשמעינן חידוש לענין עיירות בשחל פורים בשבת כיון דגם הכפרים מקדימין שם ומטעמא דכדי שיספקו ואע"ג דר"ה מצי סבר כסתם מתני' בחדא וכרבי יהודה בחדא מ"מ עדיף טפי לאוקמי דבריו כרבי דמסתמא סבר כר"י דהלכתא כוותי' וק"ל. ומ"מ תמהני על הפנ"י ז"ל שלא תירץ עפ"י דרכו גם קושית המהרש"א ז"ל כיון דסתם מתני' ס"ל דגם בזה"ז איתא להקדמת הכפרים כמבואר לעיל ע"כ אמר כמאן כרבי דמסתמא סבר כחכמים דפליגי אדרע"ק:

הכל חייבין וכו' וה"ט דשופר וכו'. רבינו הגדול הרי"ף ז"ל כתב גרסי' במס' סוכה מפני מה אין לולב דוחה את השבת ביו"ט ראשון והלא מצוה מה"ת ואפי' בגבולין ואוקימנא משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ומספיקא לא דחינן שבת והיינו טעמא דשופר וה"ט דמגילה עכ"ל. והנה מ"ש וה"ט דשופר הגם דאפי' בזמן שהי' ביהמ"ק קיים שהיו בקיאין לא הי' דוחה שבת בגבולין כבר יישב הר"ן ז"ל לפי שברוב השנים לא היו יודעין בשחרית בקבועו של חודש זה שהחג מתכסה בו שהעדים לא באו ברוב השנים בשחרית ע"כ לא היו תוקעין בשבת במדינה אפי' כשבאו עדים בשחרית כדי שלא יבאו לתקוע גם בשאר שנים. אמנם מ"ש הרי"ף וה"ט דמגילה ע"ז תמה הרז"ה ז"ל במאור מס' סוכה שהרי מעולם לא דחתה שבת בשום מקום אפי' במקדש דמגילה דרבנן והרמב"ן ז"ל פירש כונת הרי"ף באמת כן דכמו דלא דחי שופר ולולב לדידן משום דהוי ספיקא ה"נ מגילה אינה דוחה משום דלא הוי דבר תורה והר"ן ז"ל כתב ע"ז שאינו עולה יפה בלשון ותירץ בדוחק יעו"ש. ולולא דמסתפינא לעמוד במקום רבותינו הראשונים הייתי אומר דלפע"ד הרי"ף ז"ל ס"ל דמגילה דאוריתא דד"ק כד"ת דמיא כמ"ש הטו"ז באו"ח סימן תרפ"ז סק"ב וכמ"ש בתוספות רי"ד בהדיא דמשום שמצאו למקרא מגילה רמז בתורה הו"ל דאורי' ויובא אי"ה בדברינו לקמן דף כ' ע"א גבי אין מביאין ראי' מן הקטן ע"ש ומש"ה הי' מהראוי שידחה שבת אי לאו טעמא דלא בקיאינן בקביעא דירחא והא דלא הי' דוחה בזמן המקדש היינו טעמא משום דאינו קבע גמור ליום ארבעה עשר דוקא שהרי המפרש בים ויוצא בשיירא שיהי' אונס בי"ד ולא יוכל לקרות אז הרי זה מקדים לקרות בי"א י"ב וי"ג וכן הכפרים משום טרחתן עשאום חכמים לאונסין והקילו עליהם להקדים ליוהכ"נ ומש"ה גם בני עיירות וכרכים כשחל יום קריאתן בשבת מקדימין שחששו חכמים לגזירה שמא יעבירנו ברה"ר והו"ל אונסין דאע"ג דבמקום ודאי דאוריתא לא גזרו שלא רצו לעקור מצוה מן התורה ודאית מפני גזירה זו מ"מ במגילה דאנשי כנה"ג התירו לאונסין להקדים א"כ גם הימים המוקדמים לי"ד הם זמני קריאה ולכן חששו כאן לגזירה דרבה וממילא הו"ל אונסין ומקדימין וכמו שבענין לולב במקדש בשאר ימים דהוי ג"כ ודאי דאוריתא מ"מ משום שאינו נוהג בגבולין גזרו בשבת מפני דנטילה דידהו לא חשיבא כמבואר בפירש"י ז"ל ריש לולב וערבה ה"נ במגילה דלא חשיב קביעות זמנה בי"ד שהרי אונסין מקדימין ע"כ גזרו משום חומרא דשבת וזהו כונת הרי"ף ז"ל במ"ש ואוקימנא וכו' ומספיקא לא דחינן שבת והיינו טעמא וכו' כלומר דאע"ג שמחויבין ליטול לולב ביום ראשון משום ספיקא דאוריתא מ"מ משום חיוב קלוש אין דוחין שבת. ועל כרחינו לפרש כן דאם נפרש כפשוטו משום דלא בקיאינן ויכול להיות שהיום י"ד בתשרי ואין כאן חיוב נטילה ואינו מקיים שום מצוה כלל א"כ לא שייך זה גבי מגילה דאפי' אם היום יום י"ג מ"מ מקיים המצוה דלא גרע מאונס שהרי הוא קורא משום חיוב הקריאה בי"ד ואם באמת הוא י"ג מה הו"ל למיעבד ובודאי יוצא י"ח הקרי' כמו כל אונס הקורא בי"ג א"ו דכונת הגמרא דלא בקיאינן בקביעא וכל החיוב אינו רק מספק הלכך לא חשיבא נטילה דידן לדחות בשבילה גזירה דרבה כמו דלא דחינן לה בשביל נטילת שאר ימי החג במקדש אף דהוי ודאי דאוריתא ומש"ה שפיר כתב הרי"ף ז"ל דמשום חיוב ספק הגם דעכ"פ חיובא הוי דסד"א לחומרא מ"מ חיוב קלוש הוא ובשבילו לא דחינן שבת וה"ט דשופר דג"כ הו' ספק ברוב השנים כמ"ש הר"ן ז"ל וה"ט דמגילה דג"כ חיוב קלוש הוי שאינו חיוב קבוע ביום י"ד דוקא דבקל יוכל להקדים קיומו אם הוא אונס וכיון דחששו רבנן לשמא יעבירנו הו"ל אונס ומותר לו להקדים וא"ש. ויש לי קצת ראי' דכך היא כונת הרי"ף ז"ל דבמס' סוכה כתב סתם כלישנא דגמרא אי הכי האידנא נמי לידחי לא ידעינן בקביעא דירחא ולא סיים ע"ז דמספיקא לא דחינן שבת כמו שסיים במכילתין ולכאורה שם במקומו הו"ל לפרושי כונת שינויא דגמרא ולא להמתין עד הכא. אמנם הוא הדבר אשר דברתי דהתם לא הי' לו לרבינו הרי"ף צורך לפרש דבקושטא מילתא דפשיטא הוי ומאי איכפת לי' אם נפרש כפשוטו דלא בקיאינן ולהכי חיישינן שמא אינו יום שמחויבין ליטול בו אבל הכא דבעי לאסוקי למילתי' דהיינו טעמא דמגילה אם נפרש כן לא יהיו דבריו מובנים שהרי גם במקדש שלא הי' אותו חשש לא דחתה מגילה שבת וכדמתמה בעה"מ ז"ל מש"ה הקדים לפרש דאין הטעם מפני שאנו חוששין שמא אינו יום המחויב בנטילה דזה אינו מספיק דמ"מ אנו חייבין לקיים מצות נטילה משום דהו"ל סד"א ולחומרא אלא דמשום דכל החיוב הוא מספיקא הו"ל חיוב קלוש ומספיקא אע"ג שמחויבין לקיימו אין דוחין שבת כמו בנטילה במקדש בשאר ימים דכיון שאינו נוהג במדינה לא חשיבא לדחות שבת כן ביום ראשון לדידן הו"ל חיוב קלוש ולא חשיבא וזה נכון בבאור כונת הרי"ף ז"ל:

ובהכי ניחא הא דמסיים הש"ס בכל מקום בגזירה דרבה והיינו טעמא וכו' ולא סגי לי' במה שמבואר הטעם במקומו אלא דקמ"ל בכל דוכתא רבותא. דהכא בשמעתין גבי מגילה אשמעינן דלא תימא מש"ה גזרו משום דאינו רק מדרבנן ולהכי קיל לדחות קיום המצוה אפי' במקדש. דליתא אלא גם אם הי' מדאוריתא וכמו דבקושטא יש לה דין דאורי' דדברי קבלה כד"ת דמיין מ"מ גזרו משום דלא איקבע ליום י"ד דוקא. וז"ש וה"ט דשופר וה"ט דלולב דהוי מדאוריתא ואפ"ה גזרינן מפני שלולב אינו נוהג בשאר ימים בגבולין ושופר הי' ספק ברוב השנים ע"כ גם במגילה גזרו דהו"ל חיוב קלוש כאמור אבל לעולם כדאורי' דמיא. ובמס' ר"ה גבי שופר קמ"ל לאפוקי מסברת רבינו בעל המאור ז"ל דלהכי גזרו בי' מפני שמצות שופר מעורבת מדאוריתא ומדרבנן שיש בה קולות דרבנן יעו"ש אלא הוי דאוריתא ממש ומ"מ מקילין משום דהוי ספק וזהו שמסיים והיינו טעמא דלולב דהוי דאוריתא גמור ואין מעורב בו דרבנן ואפ"ה לא דחי וה"ט דמגילה דכדאוריתא דמיא שמצאו לה רמז מן התורה ואין בה תערובת קריאה דרבנן ולא דחי משום דהוי חיוב קלוש. ובמס' סוכה גבי לולב אשמעינן דלא תימא דמש"ה מקילין מפני שאין מבטלין המצוה לגמרי שהרי בשאר ימים יכולין ליטול תדע דביום ראשון שיש בו חיוב על כל ישראל בכל מקום הרי דוחה שבת אפי' בגבולין מפני שאין לו תשלומין דאם ידחו הנטילה ביום זה לא יוכלו לקיים עוד מצוה זו דבשאר ימים אינו נוהג אלא במקדש אבל בשאר ימים שיוכל לקיימה אח"כ מש"ה גזרו ע"כ קמ"ל הש"ס דלא כן הוא וזהו שמסיים וה"ט דשופר שאינו רק יום אחד ברוב השנים ואפ"ה דוחין אותו משום גזירה דרבה וה"ה בלולב אין הטעם רק מפני שהוא חיוב קלוש ואגב זה מסיים ג"כ וה"ט דמגילה. ועפ"ז א"ש מה שלא סיים והיינו טעמא דהזאה וה"ט דטבילת כלים וכמו כן גבי הזאה בפסחים וגבי טבילת כלים בביצה לא סיים וה"ט דשופר וכו' וכמו שהתעוררו ע"ז רבינו הטו"א ז"ל בשמעתין ומז"ה ז"ל בצל"ח פסחים יעו"ש וע' ביד המלך לאא"ז הגאון ז"ל בה' יו"ט שכיון ג"כ לקושיא זו אבל לפי דברינו ניחא שלא הי' הש"ס צריך לזה דדוקא בג' דברים אלו מסיים הכי לאשמעינן רבותא וכמו שבארתי ומה שלא אמר רבה בסוכה הכל חייבין בנטילת לולב כמ"ש גבי שופר ומגילה שהעיר ע"ז בטו"א וכמו כן התעורר בזה מז"ה ז"ל ביה"מ פי"ב מהלכות שבת יעו"ש לפע"ד פשוט שרמז רבה בזה דמיירי בשאר ימי החג שאין המצוה נוהגת רק במקדש ואין הכל חייבין בה דביום ראשון שהכל חייבין אפי' במדינה הרי באמת דוחה שבת וזה ברור:

ועפ"ז יבואר דעת התוס' והר"ן שהקשו מפני מה לא גזרו גם על מילה בשבת משום דרבה ודבריהם ז"ל אינם מובנים לפמ"ש הרי"ף דכל הטעם שגזרו בשופר ואידך הוא משום דלא ידעינן בקביעא דירחא והרי מילה ביום השמיני היא ודאי דאוריתא ומש"ה דחי שפיר וכבר הרגיש בזה הרב בעל כנסת הגדולה ז"ל הובא בשעה"מ פ"ב מהלכות שופר יעו"ש. אמנם לפי הנ"ל י"ל דגם דעת התוס' והר"ן הוא כסברא הנ"ל דבמגילה שאין החיוב קבוע ליום י"ד דוקא לא חשיבא לדחות גזירה דרבה אפי' בזמן שהיו בקיאין בקביעותא דירחא והא דלא פירש הר"ן ז"ל בזה דברי הרי"ף ע"ד שבארתי היינו טעמא משום דאזיל לשיטתי' דס"ל להר"ן ז"ל דמגילה דרבנן כמ"ש להדיא גבי כהנים מבטלין עבודתן כמבואר למעיין וא"כ אין צורך לטעמא דידי דבלא"ה אפי' אם הי' יום קבוע לא הי' דוחה אפי' במקדש מש"ה דחק בפירושא דלישנא דהרי"ף ז"ל אבל בעיקר הסברא מודה הר"ן דאפי' אם הי' מגילה דאוריתא קילא בהכי משום דאין יומה קבוע וה"נ ס"ל להתוס' ז"ל והילכך א"ש מה שהקשו מ"ט דחי מילה את השבת ולא חיישינן שמא יעבירנו ד"א ברה"ר דהתוספות ז"ל לשיטתיהו שכתבו במס' קידושין דף כ"ט ע"א בד"ה אותו דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק הרי דגם אח"כ יכול האב לקיים המ"ע דמילת בנו וגם הר"ן י"ל דס"ל הכי ומה שתירץ שם בקידושין שינוי' אחרינא לקושית התוס' הוא בשביל הקושיא השני' דהוי מ"ע שהזמן גרמא שאינה נוהגת אלא ביום ע"ש וק"ל וע' מה שאכתוב בזה אי"ה לקמן דף כ' ע"א בתוס' ד"ה דכתיב. עכ"פ השתא בשיטת התוס' דקידושין אזלינן כפי פשט משמעות דבריהם דגם אחר יום השמיני מקיים האב מ"ע וע"כ הקשו שלא ידחה שבת כיון דגם אח"כ יוכל לקיים המ"ע דומיא דמגילה שמקיים המצוה גם בהקדימו לפני י"ד. ואל יהי דבר זה זר בעיניך דהרי עכ"פ באותו יום מבטל מ"ע שהטילה תוה"ק עליו למול ביום ח' שהרי כעין זה כתב המאירי ז״ל בשמעתין וז"ל ומגילה מקדימין אותה ולא תדחה מכל וכל ואע"פ ששופר ולולב נדחין מכל וכל מבלי הקדמה ואיחור הוא מפני שמצותן בשאר ימים שופר למחרתו ולולב בשאר ימים אבל מגילה אין לה אלא יום אחד עכ"ל הרי לך כסברתי דאע"ג דאכתי מצות שופר ולולב של יום זה אין לה תשלומין מ"מ כיון דעכ"פ יוכל לקיים מצוה זו בשאר ימים נדחית מפני השבת מכל וכל וה"נ דכוותה שיוכל לקיים מ"ע דמילה אחר השבת הקשו התוס' והר"ן שלא ידחה שבת אע"ג שהוא ודאי דבר תורה. והא דלולב ביום ראשון דוחה שבת אף שיקיימה בשאר ימים. היינו משום דבאמת במחכ"ה של המאירי ז"ל דבריו אינם מספיקים דהרי בכל יום מצוה בפ"ע הוא ואם יטול לולב בשאר הימים אכתי מצות נטילה של יום ראשון נתבטלה ואין לה תשלומין וכן גבי שופר ולעיל כתבתי דהוי ס"ד למימר הכי כסברת המאירי אבל הש"ס בסוכה במאי דמסיים וה"ט דשופר דחה זה ואשמעינן דגם בלא"ה לא דחי שבת משום דלא חשיבא חיובא דשאר ימים שאינו נוהג בגבולין ולפי האמת מיקרי ביטול נטילת יום אחד ביטול מכל וכל. ולא זכיתי להבין מ"ש המאירי ז"ל דשופר יקיים למחרתו והרי דוקא אם לא היו העדים באין בשחרית אז עשו שני הימים קדש אבל כשבאו קודם המנחה לא הי' ר"ה רק יום אחד ואדרבה עפ"י רוב לא הי' אלול מעובר ומאי למחרתו דקאמר. ע"כ העיקר בעיני דבשופר ולולב שדוחין מכל וכל כשחל בשבת הוא מפני שמצותן באותו יום דוקא משא"כ במגילה דגם י"א י"ב וי"ג חזו לקרי' מש"ה מקדימין וזה ברור. וח"א השיב דכונת המאירי שלא רצו חז"ל לעקור גוף המצוה לגמרי מבלי ישאר לה זכר עכ"פ בשאר ימים וזהו החילוק בין שופר ולולב למגילה. ויפה כיון בדעת הרב המאירי ז"ל אבל אכתי לא נתישב מה שהקשיתי דברוב השנים הי' ר"ה רק יום א' וגם מדוע לולב יום ראשון דחי שבת. ע"כ נראין דברי הפעוטים בטעמא דמלתא וכבוד רבינו המאירי במקומו מונח. אך עכ"פ יש לנו ראי' מדבריו דסברא היא יותר לדחות היכא שיוכל לקיים המצוה אח"כ מש"ה שפיר הקשו התוס' והר"ן ז"ל דהתם בלולב ביום ראשון דהוי ודאי ד"ת ומצוה חשובה שנוהגת בכל מקום שפיר דחי שבת משום שהיא קבועה ליום זה דוקא ואין למצות יום זה תשלומין דלמחר מצוה בפ"ע היא וכן גבי שופר אי לאו דמספקא לן אם נקבע החודש אז הוי דחי מטעם האמור אבל במילה שאין על האב החיוב למול רק פעם אחת ואותה המ"ע יכול לקיים אחר השבת הו"ל לחכמים לגזור משום דרבה כמו במגילה לפי הסברא שהסברתי וע"כ הוצרכו לתרץ מה שתירצו והבן:

*) הג״ה ואע״ג דאכתי מצות למול ביום השמיני לא יוכל לקיים אח"כ ועדש"כ בשאג"א סי' נ"ג דב' חלקי מצוה הן. מ"מ הרי גוף המצוה יקיים וראי' לזה ממ"ש בשאג"א סי' נ"ב לסתור ראיית הש"ך ממנחות דא"כ עדיין ק' מ"ט דחי שבת הא אחר ח' לכ"ע מילה כשרה היא ע"ש ואי איתא דלמא לא דחי משום דגם בדיעבד לא קיים חלק המצוה של וביום הח' א"ו כיון דעיקר המ"ע קיים הגם שלא קיים חלק זה לא הי' דוחה אי לאו דמשום למול בזמנו כמצותו ג"כ דחי שבת. וא"כ י"ל שמור בכונת התוס' והר"ן שהקשו דעכ"פ חכמים הי' להם לגזור שמא יעבירנו כיון דגוף המ"ע יקיים גם אחר ח' וכמ"ש בפנים:

ויתישב בזה מ"ש התוס' בד"ה ורב יוסף דאיכא נפקותא במקדש דליכא שבות ואפ"ה אסור משום האי סברא דקאמר ר"י והתפלא ע"ז הגאון בעל טו"א ז"ל והרי לולב בשאר ימים במקדש אינו דוחה שבת משום שבות שמא יעבירנו דאפי' יום ראשון לא הי' דוחה שבת במקדש אי לאו טעמא דאיתי' בגבולין מה"ת אבל מגילה שהיא מדרבנן ודאי גם במקדש לא דחי משום גזירה דרבה וע"ש מה שהאריך בזה. אולם לפי המבואר י"ל דגם התוס' ס"ל דמגילה דאוריתא וכדברי התוספות רי"ד שהזכרתי ועטו"ז סי' תרפ"ז שהחליט בדעת התוס' דעבודה נדחית לגמרי משום מגילה וחלק על מרן הב"י ז"ל שכתב דהתוס' ס"ל כהר"ן יעו"ש הרי מבואר כמ"ש דרבותינו בעהתו"ס ז"ל אזלו בשיטת ר"ת ז"ל דד"ק כד"ת דמיא וא"כ דמגילה מיקרי דבר תורה ממילא הויא עדיפא מלולב כל שבעה שאינו נוהג בגבולין משא"כ מגילה נוהגת בכל מקום והוי כמו לולב ביום ראשון דגם בגבולין דוחה שבת בזמן המקדש ואעפ"כ דין הוא שלא ידחה שבת גם במקדש מחמת הסברא שכתבתי משום דלא קביע לה זימנא שהאונסין מקדימין לקרות לפני י"ד וזו היא סברת רבה. אבל רב יוסף פליג עלי' בסברא זו וס"ל דסגי שלא ידחה בגבולין מטעם זה אבל במקדש שאין שם שבות מהראוי לדחות דהוי דאוריתא ונוהגת גם בגבולין ע"כ איצטריך לטעמא שעיניהם של עניים וכו'. ולפ"ז אין כונת התוס' לעשות מחלוקת בין רבה לר"י לענין דינא דבאמת גם לרבה אין מגילה נקראת בשבת אפי' במקדש מטעמא שיכולין להקדימה אלא דר"י לא סגי לי' בטעם זה לענין הקריאה במקדש ומפרש טעם אחר. ונסתלק בזה מה שהקשה בצל"ח בחי' נכד המחבר דלדברי התוס' למה לא מצינו בכל הש"ס דלרבה קרינן מגילה במקדש גם בשבת כמו שמצינו גבי תקיעת שופר וגבי לולב ביו"ט ראשון ע"ש. ואולם לפמ"ש מודו התוס' דגם לרבה אין קורין בשבת אפי' במקדש וק"ל:

וראיתי בהגהות אמרי ברוך לטו"א במס' ר"ה שכתב שם וז"ל לפמ"ש המחבר במס' מגילה דהחשש שמא יעבירנו הוא מחמת שטרוד ובהול לעשות המצוה ישכח שהיום שבת קשה לב"ש דגם ביו"ט יש איסור הוצאה א"כ אף אם ישכח שהיום שבת מ"מ לא יעביר מחמת איסור יו"ט שאין שכחה לפניו דהא כל טרדתו רק לתקוע תקיעת מצוה של ר"ה ואמאי אסור לב"ש לתקוע בשבת ויעוין ברש"י סוכה דף מ"א ע"ב ד"ה שהוציאו ברשות כתב בזה"ל טעה במצוה וכו' ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת עכ"ל הגאון מלייפניק זצ"ל. ולכאורה דבריו סתומים ונראה שחידש סברא מדעתו הרמה. אבל כל מבין יודע שנתכוין הגאון לשינויא דגמרא בפ"ק דפסחים דף י"א ע"א הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיני' ופירש"י ז"ל אע"ג דבעלמא גזרינן בדבר שעסוק בו שלא יושיט לפיו הכא בבדיקת חמץ ליכא למיגזר דהוא עצמו כל עסקו זה בחמץ אינו אלא מחזר עליו לשורפו אין לך זכרון לאיסור גדול מזה עכ"ל ולמד מזה הגאון ז"ל דגם הכא כיון שהוא טרוד לקיים מצות תקיעת שופר הנוהגת ביו"ט של ר"ה א"א שישכח שהיום יו"ט אלא שסמך על המבין ולא הערה מקורה של סברא זו. איברא לפום ריהטא יש להסס בדבר שהרי רבנן הוא דאית להו התם סברא זו אבל רבי יהודה דפליג וגזר ביו"ט דילמא אתי למיכל מיני' בשעת הביעור לית לי' סברא זו וא"כ אולי גם ב"ש אית להו הכי ומה מקשה על ב"ש איך גזרו על תקיעה בשבת. אלא דדוחק לאוקמי ב"ש כר"י דוקא וטפי ניחא לי' להגאון בעל אמרי ברוך ז"ל למימר גם אליבא דב"ש סברא מושכלת זו. ואולם זה יפלא עליו כיון דנחית להך סברא הו"ל לשנויי בהכי קושית הגאון מהר"ם פדווא ז"ל שהובא במג"א סימן תקפ"ח סק"ד וקושית הר"א מזרחי ז"ל שהובא בטו"ז שם סק"ה יעו"ש דלפי סברא הנ"ל אין מקום לקושיתם דהרי אנן קיי"ל כחכמים דאית להו סברא דהוא עצמו מחזר עליו וכו' וא"כ ליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דכיון שהוא טרוד לקיים תקיעה של מצוה אין שכחה לפניו שהיום יו"ט של ר"ה ולא אתי למיעבד איסורא דמלאכת יו"ט ודוקא בשבת יש חשש שמא יעבירנו שישכח שהיום שבת וביו"ט העברה מותרת אבל תיקון כלי שיר שאסור גם ביו"ט ליכא למיחש לי'. אמנם דע דכד הוינא טליא אמרתי ליישב קושית התוי"ט מפני מה לא גזרו על קריאת התורה בשבת שמא יעבירנו עפ"י סברת הש"ס דפסחים שהבאתי דכיון שהוא טרוד לקיים מצות קה"ת שתיקן משה רבינו ע"ה שיהיו קורין בשבת הרי לא ישכח שהיום שבת ואע"ג דגם בשני וחמישי קורין מ"מ כיון שלא בכל יום קורין הרי יזכור שהוא רוצה לקרות עתה מפני אשר שבת היום לה'. ואשתכח דגם מר אחי הרה"ג שליט"א (זללה"ה) חידש כן בישוב קושית התוי"ט שנים רבות בטרם העליתי זאת והי' הדבר לפלא בעיני על רבינו התוי"ט ז"ל שלא ירד לזה והצעתי הדבר לפני אאמו"ר הרב הגדול זצ"ל והשיב לי דישוב זה אין סופו להתקיים. דאע"ג דבקריאת התורה ליכא למיחש שיעביר ברה"ר ע"י שכחת שבת מ"מ עדיין יש חשש שיעבירנו ע"י שגגת מלאכה שמתוך טרדתו לקיים המצוה ישכח שהעברת ד"א ברה"ר מלאכה היא משא"כ גבי חמץ כשמחזר עליו לשורפו הוא זוכר דחג הפסח הוא ושאסור לאכול בו חמץ דתרויהו מוכחי מטרדתו בהביעור ע"כ תשובת מר אבא זצ"ל ושפתים ישק משיב דברים נכחים ויהיו שפתותיו דובבות. ולפ"ז מ"ש רש"י ז"ל בסוכה שהי' טרוד במצוה וממהר לעשותה ומתוך כך שכח שהוא שבת חדא מיניהו נקט וה"ה די"ל שזכר בשבת ושכח דמלאכה זו אסורה וגם הרב טורי אבן ז"ל דנקט שיעביר ד"א בשגגת שבת לאו דוקא נקט הכי אלא משום דשכיח יותר שמתוך טרדתו ובהילותו ישכח שהוא שבת משא"כ לזכור שהוא שבת ולשכוח איסור ההעברה לא שכיח כל כך אבל לעולם במקום שאין חשש שכחת שבת גזרו משום חשש שכחת מלאכה. ולפע"ד אדרבה מדברי התוס' משמע לי קצת שלא חששו לשכחת שבת רק לשכחת מלאכה שהרי אהא דמקשו מ"ט לא אמר רבה שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר משנו התוס' דמרה"י לרה"ר איכא היכרא אבל ברה"ר זימנין דלאו אדעתי' ומעביר ד"א כמ"ש בשמעתין ובר"ה ובסוכה ובביצה יעו"ש והלא אם ישכח שהוא שבת מאי נ"מ בהיכרא דרה"י כיון שלא יזכור כלל שהוא שבת הרי מותר לו להוציא מרה"י לרה"ר א"ו דלא מסתבר להו להתוס' שחששו שמא ישכח בשבת או בדין איסור ההוצאה וההעברה אלא משום טרדתו ישכח שהוא עומד ברה"ר ויטלטל ד' אמות ולאו אדעתי' וזה דבר מוכרח בהבנת דעת התוס'. אלא דקשה הדבר לומר כן מפני שרש"י ז"ל כתב בהדי' ששכח שהוא שבת וצ"ל דלעולם גם זה יכול להיות אלא דהתוס' כתבו דכשאמר רבה גזירה שמא יעבירנו נקט הכי משום דהוא חשש מצוי שיזכור בשבת ובהאיסור אלא בלא דעת יעביר ד"א ולא ידע שהוא עושה כן מתוך טרדתו ומש"ה לא נקט שמא יוציאנו דלא שכיחא. אבל עכ"פ זה ברור דגם בזכרו שהוא שבת יש חשש שישכח ויעביר ארבע אמות ע"י טרדתו ודבר זה מוכח להדיא מדברי התוס' שהזכרתי. ומעתה עפ"י כל הדברים האלה אין מקום לקושית הגאון מלייפניק ז"ל הנ"ל דגם לבית שמאי יש חשש דאע"ג שיזכור שהוא יו"ט של ראש השנה שמחויבין לתקוע בו אעפ"כ ישכח שאסור בו ההוצאה וההעברה או שיזכור גם זה אלא זימנין שעומד ברה"ר והשופר בידו ומתוך טרדתו לקיים המצוה יעבירנו ד"א ולאו אדעתי' ותמהני על הגאון שלא ירד לזה. ולפ"ז ממילא גם קושית הרא"ם ומהרמ"פ ז"ל נכונה וליכא לשנויי כדשנינן לעיל משים דאע"ג שיזכור שהוא יו"ט יכול להיות שישכח שאסור לתקן כלי שיר ביו"ט ואע"ג שכתבו התוס' דהיכא דאיכא היכרא כגון הוצאה מרה"י לרה"ר לא חיישינן כבר בארתי כונת התוס' ז"ל דלרווחא דמילתא אמר רבה שמא יעבירנו ד"א דשכיח יותר משום דליכא היכרא אבל לעולם דחיישינן גם לתיקון כלי שיר. אלא דלפ"ז לא יונח לנו רק בדעת הרא"ם ז"ל שהקשה ניחוש גם בר"ה כשחל בחול שמא יתקן כלי שיר אבל לסגנון קושית מהרמ"פ ז"ל שהקשה למה לנו בשבת חששא דשמא יעבירנו נימא שמא יתקן כ"ש. ע"ז באמת יש להשיב דהש"ס בעי למימר חשש יותר מצוי דליכא היכרא וזימנין דמעביר ד"א ולאו אדעתי' משא"כ שמא יתקן כלי שיר אינו מצוי כ"כ אם יזכור עכ"פ שהוא יו"ט וכמו דלא אמר שמא יוציאנו הגם דאיכא למיחש גם להכי מ"מ טפי נקט חשש יותר שכיח כמ"ש התוס' לפ"מ שבארתי דבריהם ז"ל. ושוב ראיתי בפני יהושע מ"ש בישוב קושית התוס' ויש משם קצת סמך לדברינו ע"ש היטב:

הואיל ואמרו שכפרים מקדימין למהכ"נ גובין בו ביום וכו'. בטו"א התעורר מ"ט לא תני סתם על כל המקדימין דגובין בו ביום דליהוי גם המקדימין מפני שחל פורים בשבת נמי בכלל ויעו"ש מה שיישב בזה. ולפע"ד לפי דעת הרמב"ם בפ"ב הי"ד מהלכות מגילה לק"מ דרבינו ז"ל כתב שם בני כפרים אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו וכתבו הכ"מ והלח"מ ע"ז דרבינו כתב לשון דיעבד מפני לשון המשנה דמותרין משמע אבל לא חייבין וגם פי' הברייתא כן הוא לדעתו דגובין ר"ל אם ירצו גובין ע"כ דבריהם ז"ל ובירושלמי מבואר יותר דאדרבה אין מחלקין לכתחלה לעניים אלא בי"ד ובט"ו מפני שאין עיניהם תלויות אלא בי"ד ובט"ו ובגליון הש"ס כתב דמזה יצא לו לרבינו לחלק דדוקא בדיעבד יצאו ע"ש. ואולם נחזי אנן היכא שמקדימין מחמת שחל י"ד בשבת בודאי חייבין לחלק לעניים ביום שקוראין כיון שלא יוכלו לחלק ביום י"ד שהוא שבת וכמ"ש בלחם משנה שם ע"ע והכי איתא בש"ע סי' תפר"ח ס"ו וגובים וכו' ומחלקים וכו' בלשון לכתחלה לא כלשון הרמב"ם ועמג"א שם סוסק"י והגם דמיירי בט"ו שחל בשבת וקורין בי"ד מ"מ ה"ה לעיירות שמקדימין לי"ג אליבא דת"ק או לי"ב אליבא דרבי וסתם מתניתין ג"כ גובין ומחלקין דוקא ביום קריאתן לפי שעיניהם של עניים נשואות או למקרא מגילה או לארבעה עשר וכאן דאי אפשר בי"ד בע"כ מחלקין בו ביום וכן מבואר סברא זו בדרכי משה שם אות ג' להדיא וז"ל ומה שנוהגין לחלק מת"ע בו ביום כ"כ הר"ן דכשמקדימין הקריאה נותנים ביום הקריאה דלא כמרדכי פ"ק דמגילה שכ' דאעפ"י שמקדימין הקריאה מ"מ גובין בו ביום ומחלקין בו ביום ומקיימין שמחה בזמנה ואפשר דבכה"ג דא"א לגבות מעות בשבת אף המרדכי מודה דגובה מע"ש ומחלק בע"ש עכ"ל הרי מפורש כמ"ש בס"ד. אך תמהני מאד על רבינו הרמ"א ז"ל מה ראה על ככה ומה הגיע לחכמתו הטהורה לחשוב דמ"ש המרדכי גובין בו ביום וכו' ר"ל ביום י"ד והלא הדבר פשוט דהמרדכי כיון במ"ש בו ביום ליום הקריאה וכמבואר בברייתא לפנינו אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה דמשמע דמ"ש בו ביום אינו בזמנה ואשר ע"כ הגיה הש"ס הואיל ואמרו וכו' ובריי' זו הביא המרדכי אלא שלא הביאה כמו שתיקן הש"ס לשונה והרמ"א ז"ל שם בהגהותיו הנוגהות להמרדכי כתב ר"ל כיון שקורים כשמקדים עכ"ל והיינו כדברי הגמרא כאן ואיך חשב בד"מ דהמרדכי חולק עם הר"ן וס"ל שגובין בזמנה ודברי הד"מ האלה צריכים לי תלמוד. וע' באשל אברהם שם סק"י מה שתמה על הבאה"ג שרשם ע"ז להמ"כ שבב"י ולא להגמרא והניח בצ"ע אך לפני המלות וצ"ע כתב ועד"מ יעו"ש ויכול להיות שרבינו הפרמ"ג ז"ל נתכוין למה שתמהתי על הד"מ. עכ"פ חזינן דלענין גביי' בו ביום יש חילוק דכפרים המקדימין אין מחלקין לכתחלה רק בזמנה ומ"ש בברייתא גובין בו ביום היינו בדיעבד אם גבו וחלקו יצאו ועיירות המקדימין כשחל י"ד בשבת חייבין לגבות ולחלק ביום הקריאה ואינן רשאין לאחר עד אחר השבת אפי' לשיטת הירושלמי שעושין הסעודה באחד בשבת מפני שעיניהם של עניים תלויין בי"ד או ביום מקרא המגילה וכיון שיראו שאין מחלקין להם ביום הקריאה וגם בי"ד לא יוכלו לחלק להם מפני קדושת השבת יתעצבו האנשים על זאת כמ"ש במחהש"ק שם. וא"כ נסתלקה קושית הטו"א דמש"ה לא קתני אסתם מקדימין לכלול גם המקדימין בשביל שחל י"ד בשבת משום דלא דמו אהדדי ואי הוי תני הכי והי' כולל כל המקדימין יחד ה"א דכמו בני עיר שקורין קודם י"ד מחמת שבת גובין בתחלה ומחלקין בו ביום כן גם בני הכפרים חייבין לגבות דוקא בו ביום ע"כ דייק ותני כפרים דוקא למען דעת דפירושא דגובין ומחלקין היינו בדיעבד אם גבו וחלקו בו ביום יצאו אבל לכתחלה אין מחלקין אלא בי"ד ונפלאתי על רבינו הטו"א ז"ל שהעיר בזה והרחיב הדיבור בישובו ולא זכר שר דברי הרמב"ם ז"ל דלשיטתו א"ש בפשיטות. ויכול להיות דגם מכאן חיזק רבינו שיטתו דהברייתא דייקא כוותי' כמבואר. אמנם קושטא קאמינא דבעניותי דחיקא לי מילתא טובא לפרושי לישנא דבריתא לענין דיעבד דמדמסיים עלה טעמא מפני שעיניהם של עניים וכו' משמע להדיא דחיובא קאמר דגובין ומחלקין בו ביום דוקא. ולא זכיתי להבין דעת מרן הכ"מ ז"ל והרב לח"מ ז"ל דהוי ניחא להו למימר דרבינו מפרש לברייתא דבדיעבד מיירי ולפע"ד קשה הדבר לאומרו. ולולא דמסתפינא ה"א דלעולם רבינו מפרש לברייתא כפשוטו אלא שדחה למתניתא מקמי מתניתין דתנן ומותרין במתנות לאביונים דמשמע דרשאין אבל לכתחלה שפיר טפי ועדיף לחלק בזמנה וגם הירושלמי דקאמר שאין מחלקין אלא בי"ד ובט"ו ולא השגיח על התוספתא הוא משום דמתני' פליגא עלה. והא דאייתי הש"ס דידן סיעתא לרב יוסף מברייתא זו משום דעכ"פ שמעינן מינה דסברא מפני שעיניהם וכו' מילתא הוא ומסתמא לא פליגא מתני' לגמרי על סברא זו אלא דס"ל דאדרבה משום האי טעמא אין לגבות בו ביום מפני שאין עיניהם של עניים תלויות רק בי"ד כדאמר בירושלמי וא"כ ממ"נ יש ראי' לר"י דאם יקראו בשבת ולא יתנו אז מתנות לאביונים תעגם נפש העניים שעיניהם תלויות ליום י"ד או למקרא מגילה וביום ההוא יתלכדו שניהם יחדו אלא דבמתני' אין מפורש הטעם מש"ה לא מצי למייתי מינה ראי' אבל בברייתא מפורש הטעם ואם גם המשנה ס"ל דעיניהם נשואות לי"ד גם מזה ראי' לר"י ודו"ק:

רש"י ד"ה ויעבירנה. ואפי' לן בשדה וכו'. דברי מאור עינינו רש"י ז"ל עניים במקום זה ועשירים במקום אחר ר"פ לולב וערבה שם הרחיב הדברים וז"ל ה"ה דמצי למימר ויוציא מרה"י לרה"ר אלא שברוב המקומות וכו' יש לחוש להעברת ד"א ואין לחוש להוצאה כגון אם הי' מונח בכרמלית או בקרפף או בגינה דאין כאן אי' הוצאה דאורי' ויש כאן אי' העברה בר"ה עכ"ל ולזה נתכוין גם כאן במלים אחדים. אח"ז ראיתי בהגהות הרב בעל פר"ח ז"ל שרשם על פירש"י כאן בזה"ל מה שהקשו תוס' בד"ה ויעבירנו אמאי לא קאמר ויוציאנו מרה"י לר"ה הרגיש רש"י במ"ש אפי' לן בשדה ודוק עכ"ל וזה כמ"ש בס"ד אלא דתמהני על הפר"ח ז"ל שלא רמז לפירש"י ז"ל בסוכה שהבאתי דהתם מבוארים הדברים האמורים כאן. וע' בתוס' שם שהסכימו לדברי רש"י אלה ועתו"ס רעק"א ז"ל במס' שבת פרק הזורק אות קכ"ב מה שביאר דברי תוס' הללו יעו"ש:

תוס' ד"ה ויעבירנה. ועוי"ל וכו'. זהו שינויא אחרינא דמשני רש"י ז"ל בסוכה שם והתוספות דחו התם תירוץ זה משום דגבי העברה נמי אם מתחלה נטלו ע"מ שלא להעבירו ד"א אעפ"י שהעבירו אח"כ לא מחייב וכ"כ גם ריש פרק יו"ט של ר"ה ע"ש. ולפע"ד אפשר ליישב פירש"י ז״ל דכונתו דאם מתחלה נטלו בידו שלא על דעת להוציאו ובטרם עמד לפוש נמלך לילך אצל בקי שוב לא יעבור על אי' הוצאה בשום אופן אמנם בלכתו להבקי אשר מסתמא מעונו רחוק הרבה אמות לא ימלט מלעמוד לפוש ואז יטלטל ארבע אמות ברה"ר ע"י עקירה חדשה. ואולי מפני זה סתמו רבותינו בעהתו"ס ז"ל הכא ותירצו כמ"ש רש"י ז"ל ולא דחאו הדברים כמו שדחאום בר"ה ובסוכה. וראיתי בתפארת ישראל על משניות במס' סוכה פ"ד מ"ב שכתב שם בן המחבר להצדיק דברי רש"י ז"ל ולהצילו מקושית התוס' עפ"י מאי דמסיק הש"ס ר"פ הזורק דכל ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה והרי טעם הדבר דכשנטלו ע"מ להצניעו והוציאו פטור הוא משום דילפינן ממשכן דמלאכת מחשבת בעינן והא תינח הוצאה דגמר ממשכן אבל העברה ד"א ברה"ר דלא הוי במשכן אלא דהלכתא גמירי לה אפי' נמלך חייב ע"כ דבריו ז"ל. ובמח"כ לפע"ד אין סברתו מתקבלת על הלב דהרי העברת ד"א ברה"ר תולדה דהוצאה היא ומי איכא מידי דבהוצאה ליתא לאיסורא דאורי' בלתי אם כיון להוצאת איסור ובהעברה גם בלא מחשבת איסור חייב ואיך תהי' התולדה חמורה מן האב ואין ספק דכיון דקיי"ל מלאכת מחשבת אסרה תורה משום דדרשינן סמוכין דפרשת ויקהל וכל אבות מלאכות הן ותולדותיהן אינן אסורות בלא כיון גם העברה לא עדיפא מכולהי. תדע שהתוס' בהשיגם על רש"י ז"ל לא הביאו שום ראי' לדבריהם והקשו בפשיטות דגם בהעברה אם לא הגביה ע"מ להעבירו ד"א ונמלך והעבירו פטור מפני שהי' הדבר פשוט בעיניהם מחמת הסברא שבארתי. ואם לבך נוקפך להתנגד לדברי הרב הנ"ל מכח סברא זו אביא לך ראי' ברורה לדברי שהרי ש"ס ערוך הוא בידינו במס' שבת דף ע"ג ע"א דגרסינן התם איתמר נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע רבא אמר פטור דלא קמכוין לזריקה דארבעה וכן כסבור רה"י ונמצאת רה"ר דלא מכוין לזריקה דאיסורא ואביי נמי לא פליג עלי' אלא משום דהא קמכוין לזריקה בעלמא אבל עכ"פ מודה דכונה בעינן וטעמא משום דבשבת בעינן מלאכת מחשבת וכמבואר הטעם להדיא במס' ב"ק שילהי פרק כיצד הרגל יעו"ש והכי איתא נמי במס' שבת דף צ"ז ע"ב דנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע או איפכא לא מחייב משום דלא נח במקום מחשבתו ע"ש הרי מפורש דגם בזריקה קפיד אמלאכת מחשבת אע"ג דבריש הזורק מסיק הש"ס דכל ד"א ברה"ר גמר גמירי לה והתם קאי גם אזורק דליתי' במשכן יעו"ש וא"כ ה"ה במעביר דמאי שנא דהרי הש"ס בחדא מחתא מחתינהו דתרויהו לא גמרינן ממשכן אלא הלכתא גמר לה וכיון דבזריקה אמר להדי' דבעינן מלאכת מחשבת גם במעביר כך דינו ומשום דלא עדיפא משאר מלאכות שבת וצדקו דברי רבותינו התוס' ז"ל וזה דבר ברור בלא שום פקפוק דגם במעביר ד"א ברה"ר אין כאן חיוב רק בנתכוין לעשות עקירה והנחה ברה"ר ודלא כהרב בן התפארת ישראל ז"ל שנעלמו ממנו סוגיות מפורשות בש"ס שהבאתי:

בד"ה ויעבירנה (השני). אבל מילה בשבת אין לדחות וכו'. גם הר"ן ז"ל במס' ראש השנה הקשה כן וכבר הבאתי לעיל קושית הכנה"ג הובא בשעה"מ דהרי במס' סוכה מסיק הש"ס דמה"ט גזרו בלולב ביום ראשון אע"ג דהוי דאוריתא משום דאנן לא בקיאינן בקביעא דירחא והביאו הרי"ף ז"ל במכילתין והרי מילה ביום השמיני ודאי חיובא דאוריתא היא ואין ספק בקביעות היום א"כ מאי מקשו דלא לידחי שבת מטעמא דשמא יעבירנו והרי בכה"ג לא גזרו. וראיתי בקול הרמ"ז על משניות רפ"ד דסוכה שכתב על הכנה"ג וז"ל ותמה אני עליו שלא שם את לבו דאהא דאמרי' בגמ' דלא ידעינן בקביעא דירחא יש ב' פירושים פירש"י דאיירי בזמן הראי' ואנן בבבל ובחו"ל לא ידעינן ופי' התוס' דמיירי אפי' בזה"ז דעבוד רבנן כאלו לא בקיאינן משום גזירה דאתו לאקלקולי והשתא לפי' התוס' יש מקום לתמיהת כנה"ג דטעמא דגמ' הוא גם לזמננו אבל לפירש"י אין הטעם אלא לזמן הראי' והר"ן ז"ל כתב בהדי' כרש"י וכו' עכ"ל. ונפלאתי על הרמ"ז ז"ל שנעלם ממאור עיניו דגם התוס' הקשו כאן קושית הר"ן ז"ל וא"כ אכתי עליהם תוסב תמיהת הכנה"ג לשיטתם בפי' הגמ' דאנן לא בקיאינן. אמנם לפע"ד אפשר ליישב בפשיטות דהרי גם לולב כל שבעה במקדש הוא דאוריתא ואפ"ה גזרו משום דרבה ומפרש התם טעמא משום דאין לה עיקר מה"ת בגבולין ופירש"י ז"ל דלא חשיבה נטילה דידהו שלא לגזור בשבילה שמא יעבירנו ומשום חומרא דשבת גזרינן אע"ג דעכ"פ במקדש הוי דאוריתא וכן פירש הר"ן ז"ל שם והכונה דדוקא ביום ראשון דחיוב נטילת לולב הוא בכל מקום לא רצו חכמים לבטל כל ישראל מקיום מצוה חשובה הבאה פעם אחת בשנה ולא חששו שמא יעבירנו אבל בשאר הימים שאין המצוה נוהגת אלא במקדש לא חשו חכמים משום ביטולה וגזרו על קיומה משום חומרא דשבת ומש"ה יפה הקשו התוס' והר"ן ז"ל דגם במילה הי' להם לחכמים לגזור כיון שאין החיוב חל רק על אבי הבן לא עדיפא מנטילת לולב כל שבעה שהחיוב חל על כל הנמצאים במקדש ומ"מ גזרו עלי' ולא דמי לנטילה ביום ראשון שהחיוב חל על כל ישראל בכל מקום שהם ע"כ היכא דבקיאינן לא גזרו אבל מילה הי' מהראוי לדחות בשביל האי גזירה וימול האב את בנו אחר השבת ולפיכך הוצרכו התוס' לשנויי משום חומרא דמילה והר"ן תירץ דאדרבה כיון שאינה נוהגת רק באבי הבן ליכא חששא שהאחרים יזכירוהו וזה ברור בעיני ותמהני על הרב כנה"ג ז"ל שלא ירד לזה. ואע"ג דגם רבינו הריטב"א ז"ל יישב כן קושית התוס' דמשום דמילה היא דאורי' ויום ח' שלו הוא ברור ע"כ לא גזרו עליו מ"מ אין ראי' דהריטב"א ז"ל לטעמי' שפירש שם בגמ' דקאמר הנך דליתניהו מה"ת בגבולין וז"ל פי' ראשון שהוא חובה מוטלת עליו לגמרי דהא מחייב בה בגבולין ואי אפשר לו שלא יתחייב מה"ת לא הקלו בו לדחות לולב משום גזירה דרבה אבל שאר ימים שאפשר לו להפטר מן התורה כשאינו במקדש דהא ליתי' בגבולין הקלו בו אף במקדש לדחותו עכ"ל ולפי ביאורו זה שפיר משני דמילה שא"א לו להפטר ממנה דעכ"פ אבי הבן חייב בה בכל מקום שהוא ואין לו שום דרך להפקיע עצמו מחיוב קיומה מה"ת מש"ה לא גזרו בה רבנן אבל הר"ן שכתב להדי' כפירש"י דחשיבא נטילתו של יום ראשון דאפי' בגבולין חייב אבל שאר ימים דליתניהו בגבולין לא חשיבא נטילה דידהו והכונה כמו שהסברתי לעיל דלא איכפת להו אם יבטלוה כיון שאינה חיובא דכל ישראל וכן התוס' שלא דברו בזה ודאי הסכימו לפירש"י ז"ל מש"ה שפיר מקשו דגם מילה דמיא בהא לנטילת לולב בשאר ימים ומסולק קו' הכנה"ג ודו"ק:

והנה שם בסוכה כתב הרע"ב ז"ל דמשום דלא בקיאינן בקביעא דירחא ושמא אין זה יו"ט ראשון הלכך לא דחינן שבת מספיקא וטעמא דגזרו שלא ליטול לולב בשבת הוא משום שמא יטלנו בידו וכו' וה"ט דשופר וה"ט דמגילה וכתב ע"ז בתוי"ט ומ"ש וה"ט דמגילה אגזירה שמא יטלנו קאי אבל משום דלא בקיאינן לא שייך לענין מגילה דכיון דמדבריהם היא ואפי' היינו בקיאין לא הי' דוחה שבת עכ"ל. לכאורה לא ידעתי מנא לי' לרבינו התוי"ט ז"ל דלא קאי האי וה"ט דמגילה אכולא מילתא והלא כבר רבינו הגדול הרי"ף ז"ל סיים בהדיא אהא דלא בקיאינן בקביעא דירחא דהיינו טעמא דמגילה ואף שהרז"ה ז״ל השיג עליו הרמב"ן והר"ן ז"ל חתרו ליישב דבריו כמו שהבאתי למעלה וא"כ שפיר מצינן למימר דהרע"ב ז"ל הואיל הלך אחר דברי ראש הפוסקים הרי"ף ז"ל אמנם י"ל דכיון שיכולין אנו לבאר דברי הרע"ב ז"ל שלא יוסב סיום זה רק על עיקר טעם הגזירה שפר קדמי' דהתוי"ט ז"ל לפרושי הכי שלא להצטרך לכנוס בדוחקים ליישב דבריו כמו שהוצרכו הרמב"ן והר"ן לדחוק בהבנת לשון הרי"ף. אך מ"מ יפלא שלא הזכיר התוי"ט מאומה מכל זה ומדבריו ז"ל משמע שחידש מדעתו דבר זה דבמגילה שהיא מדבריהם גם אם היינו בקיאים בקביעא דירחא לא הי' דוחה שבת ונראה כאלו אשתמיטתי' לפי שעה לשון הרי"ף והשגת הרז"ה ודברי הבאים אחריהם מה שהאריכו בזה. וצ"ל דרבינו התוי"ט ברוב חכמתו בקיאות זו מילתא זוטרתא היא לגבי' וחשב דכל אדם יודע דברי הראשונים הנ"ל ע"כ ביאר דברי הרע"ב בקצרה וסמך על המבין שיבין בשכלו דכונתו להסיר מעל הרע"ב ז"ל תלונת בעה"מ שעל דברי הרי"ף ז"ל. וחזות קשה חזיתי בקונטרוס קובץ על יד החזקה להגאון הר"ן טרייביטש ז"ל הנספח לספרי הרמב"ם שכתב בהלכות מגילה וחנוכה פ"א הי"ג וז"ל ומ"ש התוי"ט וכו' ודברים אלו מחוסרים הבנה אף שיש לפרש דבריו עפמ"ש בש"י וכו' במצוה דרבנן לא בהיל כ"כ ולא שייך שמא יעבירנה וכו' א"כ י"ל דט"ס הוא בתוי"ט וצ"ל אפי' לא היינו בקיאין לא הי' שייך שמא ילך אצל בקי ומלבד שהוא דוחק הוא נגד הגמ' וצ"ע עכ"ל. ואשתומם על המראה דבמנוחכ"ה לא הבין דברי התוי"ט וחשב דמ"ש דלא בקיאינן וגם מ"ש אח"ז ואפי' היינו בקיאין ר"ל בקיאין במקרא מגילה וע"כ נלחץ לבאר הדברים ולא עלתה בידו וכל זה גרם לו יען רבינו התוי"ט ז"ל קיצר ולא הביא דברי הראשונים הנ"ל ומהרב הזה במח"כ נעלמו דברי הרי"ף ז"ל ונושאי כליו אבל באמת כונת התוי"ט במ"ש דלא בקיאינן היינו בקביעא דירחא שהזכירו הרע"ב ז"ל ואהא קאמר התוי"ט דלא ע"ז סיים והיינו טעמא דמגילה משום דבהא אפי' אם היינו בקיאין בקביעא דירחא לא הי' דוחה שבת דהוי גזרינן שמא יעבירנה ד"א ברה"ר ודברי התוי"ט מבוארים היטב:

אחרי אשר העליתי המאמר הזה על הגליון עיינתי בשעה"מ בהלכות שופר שהזכרתי וראיתי דהרב ז"ל בעצמו תירץ קושית הכנה"ג עפ"י החילוק שכתבתי לעיל ושמחתי שכיונתי בס"ד לדעתו הרמה ואנכי מטרדת העיון לא ראיתי בתחלה סיום דברי השעה"מ ואולם הוא ז"ל חידש הסברא מדעתו ולא עלה על לבו לבאר דברי רש"י והר"ן כדפרישית בס"ד. וז"ל השעה"מ שם וליישב דעת הר"ן ז"ל נראה דס"ל להר"ן דאע"ג דגבי לולב ה"ט משום דלא ידעי' בקביעא דירחא הא לא"ה הוי דחי שבת ול"ג משום שמא יעבירנו היינו משום דהוי מצוה דכל ישראל דאלימא אבל במצוה דיחיד אפי' במצוה ודאית לא דחי שבת וה"ט דהזאה וכו' ומש"ה שפיר ק"ל ממילה עכ"ל. הנך רואה שלא זכר שר מאומה מדברי הש"ס דמחלק בלולב בין יום ראשון לשאר ימים ומפירש"י ז"ל עלה. דאם הי' עולה אז במחשבתו הטהורה סוגי' הזאת הי' מביא ראי' משם לדבריו והי' מראה בעליל דלאו דוקא הזאה ומילה דהוי מצוה דיחיד אלא גם לולב בשאר ימים במקדש דמצוה דרבים היא מ"מ כיון שאינה נוהגת בבני ישראל הנמצאים חוץ למקדש לא דחי שבת. ובאמת לפ"מ דלא מייתי הרב שעה"מ ז"ל מהא לא ידעתי היכי משני בהכי דברי הר"ן ז"ל דמנא לי' להר"ן לחדש חילוק זה ולהקשות מ"ט לא דחינן מילה בשביל גזירה דרבה והרי י"ל דגם במצוה דיחיד לא גזרינן כמו בלולב ואי משום דמצינו גבי הזאה שגזרו אע"ג דהוי מצוה ודאית א"כ הו"ל להר"ן להקדים הך דהזאה והרי לא הביא מעיקרא רק האי דגזרינן גבי שופר ולולב ומגילה ועלה מקשה מ"ש מילה מהני תלתא וכן התוס' בשמעתין לא הזכירו מהזאה ואפ"ה הקשו זה ומנא להו לחדש דה"ט דלולב משום דהוי מצוה דרבים ולעשות עי"ז קושיא על מילה. אמנם לפ"מ שבארתי בדעת רש"י ור"ן ז"ל דזהו כל החילוק בין יום ראשון לשאר ימים שפיר הקשו דמילה לא עדיפא מלולב במקדש בשאר ימים דלא דחי גזירה דרבה אע"ג דידעו בקביעא והוי מצוה ודאית ובאמת גם בהזאה מש"ה גזרינן משום דהוי מצוה דיחיד וכדברי הרב שעה"מ ז"ל אבל עכ"פ כל חילם של התוס' והר"ן הוא מסוגי' דסוכה הנ"ל והתמי' קיימת על השעה"מ דכיון דנחית לסברא זו הו"ל לאתויי הך דלולב בשאר ימים במקדש שמסכים הולך למה שחילק מסברא וע' לקמן בחבורי דף ה' ע"א סוד"ה שלא בזמנה בעשרה השמטה השייכה לכאן:

בד"ה ור"י. דאיכא נפקותא מיהא במקדש דליכא שבות וכו'. בטו"א תמה ע"ז תרי תמיהי חדא דמגילה אין לה ענין להא דשבות במקדש דהו"ל שבות דגבולין במקדש כדאמר שילהי עירובין דדוקא שבות דמקדש במקדש לא גזרו ועוד הרי מצות לולב כל שבעה נדחית במקדש משום גזירה דרבה ובמה יפה כחה של מגילה דרבנן שלא לדחותה ועי"ז דחה דברי התוס' באמת הבנין יעו"ש. ולפע"ד אפשר לחדש דבר נכון בזה דהרי הא דאין שבות דמקדש במקדש ודאי הטעם משום כבוד המקדש ועבודתו וכמ"ש הגאון ז"ל בטו"א ר"פ יו"ט של ר"ה בקושיתו על רש"י ז"ל ע"ש היטב וא"כ י"ל דלפ"מ דקיי"ל דעבודה נדחית מפני מקרא מגילה ולדעת התוספות נדחית לגמרי כמ"ש בטו"ז סי' תרפ"ז דהתוס' לא ס"ל כהר"ן בזה יעו"ש. וחידוש על רבינו הפני יהושע ז"ל לעיל דף ג' ע"א בד"ה דאר"י א"ר כהנים בעבודתן שכתב בפשיטות בשם הפוסקים דאין שום מצוה דאורי' נדחית לגמרי מפני מגילה דרבנן וכ"כ גם אח"ז בד"ה ועבודה חמורה מת"ת ועוד בשאר דיבורים יעו"ש ולא הזכיר כלל דעת רבינו הטו"ז ז"ל שהחליט להלכה דלא כדעיה זו והמשיך גם דעת התוס' לשיטתו. ולפ"ז אם נגזור במקדש משום שמא יעבירנו יהי' זלזול לעבודה שנדחית משום פרסומי ניסא ושבות דשבת לא נדחה מפני קריאתה אע"ג דמלאכת שבת דאוריתא נדחית מפני עבודה ולפיכך כיון שהדבר נוגע לכבוד העבודה אין שבות במקדש ויש לקרות גם בשבת אלא דבגבולין גזרינן משום דשבות דמקדש בגבולין גזור כדאמר רב יוסף בעירובין אבל במקדש הגם דמלאכה גמורה דאוריתא אסורה ויש שבות חמור דגם במקדש גזרו כמ"ש התוס' בכמה דוכתי מ"מ שבות זה לא גזרו במקדש כיון שיהי' זלזול לעבודה שדוחין אותה בשביל קריאת המגילה והו"ל כעין שבות דמקדש וע"כ בלולב שאינו נוגע לכבוד המקדש גזרינן וא"ש הכל וידעתי דזו מילתא חדתא אבל מ"מ ניתן הדבר לאומרו בדעת התוס' שלפנינו וק"ל. וע' בהגהות הש"ס להגאון בעל חתם סופר ז"ל מ"ש דר"י לשיטתי' דבגבולין גזרו על שבות דמקדש א"כ במקום תליא מילתא וגם שבות דגבולין לא גזרו במקדש יעו"ש ותמהני והלא שפתי רב יוסף שם ברור מללו ושבות מקדש במקדש התירו וכו' אלמא דדוקא שבות מקדש הא שבות דגבולין לא התירו אפי' במקדש דאל"כ הול"ל סתמא ושבות במקדש התירו ובגבולין אפי' שבות דמקדש לא התירו א"ו כאמור:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה