נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא
בעזר יושב תהלה הופך קינה לגילה אכתוב חידושים במסכת מגילה · דף ג.
גמ'. סוף סוף אלה המצות וכו'. ע' ביה"מ למז"ה ז"ל פ"ט מיסוה"ת מה שביאר יפה סוגית הגמ' דהכא ע"ש ותתענג אכן במה שהתעורר שם על הרמב"ם ז"ל שכתב ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכתב ע"ז מז"ה ז"ל זה הוא בתמורה דף ט"ז דמביא הגמ' שם דג' אלפים הלכות (ביה"מ כ' ג' מאות והוא ט"ס דאח"כ אי' מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו ג' מאות הלכות אבל כאן אי' ג' אלפים) נשתכחו בימי אבלו של משה ואמרו ליהושע ושמואל וכו' והשיבו לא בשמים היא דאין נביא רשאי וכו' אמנם בפ' הבונה ובפ"ק דמגילה מביא הש"ס לימוד גמור ע"ז אלה המצות וכו' עכ"ל. הנה במח"כ גדולת תורתו של אא"ז ז"ל הי' לו להעיר על רבינו ביתר עז דהתם בתמורה גופא איתא לימוד גמור זה והגירסא אינה כמו שהעתיק מז"ה ז"ל אבל הכי איתא התם א"ל ליהושע שאל א"ל לא בשמים היא אמרו לו לשמואל שאל א"ל אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ע"ש הרי להדי' דמקרא דלא בשמים היא לא הוכיח בפירוש האיסור רק השיב סתם לשון הכתוב אבל מקרא דאלה המצות הוציא הדין שאין נביא רשאי וכו' והוא כמו בשמעתין וא"כ במקומו בתמורה מוכח כדברי מז"ה ז"ל ותמוה על הרמב"ם ז"ל שהוכיח הדין מקרא דלא בשמים היא וחידוש על מז"ה ז"ל שלא העתיק הגמ' כמ"ש שם:
ותרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו והאמר רב איקא בר אבין אר"ח אמר רב מ"ד ויקראו וכו'. במס' נדרים דף ל"ז ע"א פליגי רב ור' יוחנן בהא דשרי ליטול שכר לימוד מקרא דרב אמר שכר שימור ורי"א שכר פיסוק טעמים ושם ע"ב פריך הש"ס ולמ"ד פיסוק טעמים מ"ט לא אמר שכר שימור ומשני קסבר בנות מי קא בעיין שימור והדר פריך ולמ"ד שכר שימור מ"ט לא אמר שכר פיסוק טעמים ומשני קסבר פיסוק טעמים דאורייתא הוא דא"ר איקא וכו' מ"ד ויקראו וגו' ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים וכתב שם הר"ן לענין הלכה כיון דקיי"ל דרב ור' יוחנן הלכה כר"י נקיטינן דאפי' ללמד מקרא לגדול דלא בעי שימור שרי ליטול שכר על המקרא משום שכר פיסוק טעמים וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות נדרים ע"כ. והקשה שם הגאון מהרש"ק ז"ל בספרו נדרי זריזין דהרי על כרחך רבי יוחנן דסבר פיסוק טעמים לאו דאוריי' פליג אמימרא דרב איקא בר אבין בשם רב וא"כ מאי פריך הש"ס כאן על ר' ירמי' ואיתימא רחב"א דאמר תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מדא"ר איקא מפורש זה תרגום והלא אין דרשה זו מוסכמת שהרי רבי יוחנן פליג עלה ושוב מצי גם ר' ירמי' או רחב"א למיפליג עלה ומאי קושיא ממימרא דרב על ר"י והשאיר קושי' זו בתימה ושוב הקשה על הרמב"ם והר"ן ז"ל שפסקו כר' יוחנן משום דהלכתא כוותי' לגבי רב והלא גם רב איקא בר אבין דאמר מימרא זו סתמא בשם רב ודאי נמי כוותי' ס"ל וא"כ הוי ר"י יחידאה לגבי רב ורב איקא בר אבין והו"ל למיפסק הלכה כרבים ע"כ קושיותי' יעו"ש. ובמחכ"ה אין שום מקום לקושיותי' דבקושטא י"ל שהיתה דרשה זו בכללותה מקובלת לחז"ל כ"כ עד שאין חולק עלי' ומקשים מינה שפיר למאן דאמר ההיפוך וכיון שאמר ר' ירמי' דתרגום אמרו אונקלוס מתמה עלי' ממימרא זו דדריש מפורש זה תרגום והא דסבר ר' יוחנן פיסוק טעמי' לאו דאוריתא לאו דפליג על כל עיקר הדרשה אלא משום דבהך דויבינו במקרא יש במימרא זו גופא תרתי לישני דאמר ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים ואמרי לה אלו המסורות ורבי יוחנן ס"ל כאמרי לה ומש"ה התיר ליטול שכר פיסוק טעמים ורב ס"ל כלישנא קמא שאמר רב איקא בשמו אלא דרב איקא מסיים אמימרא דרב בשם אמרי לה דרשה אחריתא והכא בשמעתין פריך מדרשה דמפורש זה תרגום דכ"ע מודו בה וגם רבי יוחנן סבר בהא כוותי' ולק"מ על הש"ס כאן וממילא גם דעת הפוסקים ניחא דמאן לימא לן דרב איקא סבר בזה כרב דילמא ס"ל כאמרי לה אלו המסורות אבל פיסוק טעמים לאו דאורי' וכר' יוחנן וזה ברור ותמהני על הגאון ז"ל שלא עלה בדעתו דבר פשוט כזה. ושוב אחר כמה שנים ראיתי בתוספות שם שכתבו בהדיא מאן דאית לי' פיסוק טעמים לאו דאורייתא מפרש אלו המסורת עכ"ל ושמחתי שזכיתי בילדותי לכוין אל האמת בס"ד:
גם בעיקר הדבר דפשיטא לי' להרב בעל נדרי זריזין ז"ל דכיון דרב איקא קאמר משמי' דרב גם איהו כוותי' ס"ל והו"ל דבריו של ר"י דברי אחד במקום שנים וע"כ תמה על הרמב"ם והר"ן ז"ל שפסקו כר"י, במחכ"ה נתעלם ממנו דסברא זו במחלוקת שנוי'. והנה במבוא התלמוד כתב בפשיטות שיש הבדל כשאומר אמר פלוני אמר פלוני שוים הם באותה סברא אבל כשאומר משום פלוני לא ס"ל לדידי' עכ"ל וזה כדעת הרב נ"ז הנ"ל וע' ברש"י פ"ק דנדה דף י' ע"ב בד"ה דבריו של א' במקום ב' מ"ש דהא פליג עלי' ר"י לעיל מלבי' וחזינן דקאי ר"ש כוותי' ומדלא דייק רש"י ז"ל מדקאמר ר"י כאן המימרא משמי' דר"ש ש"א כוותי' ס"ל אבל דייק לה מהא דאמר מלבי' מכלל דכיון דגרס משום י"ל דלא ס"ל לדידי' וכדברי המבוא התלמוד בהא. אמנם בתוספות פרק האיש מקדש דף מ"ב ע"ב בד"ה אבל כתבו בשם רשב"ם לענין שליח וז"ל דהתם רבא משום דר"נ קאמר ולי' לא א"ל ע"כ והתם בפרק אלמנה ניזונת איתא רבא אמר ר"נ הרי מפורש דעת התוס' דאפי' היכא דאי' אמר פלוני אמר פלוני לאו בחדא שיטתא קיימי וחידוש שסתם במבוא התלמוד כלל זה ולא זכר שר שיטת הרשב"ם ז"ל. וראיתי להרא"ש ז"ל בפרק לולב וערבה סוף סימן א' וז"ל א"ר אמי ערבה וכו' ואין אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב וכו' ור"ח אמר רב יצחק אדם יוצא י"ח וכו' והרמב"ם ז"ל פסק כרבי אמי וראבי"ה פסק כרב חסדא וכן מסתבר דר"ח דאמר משמי' דר"י קיבלה מיני' מדלא פריש גמרא דפליג עלי' והו"ל רבי אמי חד לגבי תרי עכ"ל הנה לפנינו מחלוקת בזה בין הרמב"ם והרא"ש ז"ל ודעת הרמב"ם (מדפסק כרבי אמי ולא חשבי' ליחידאה) דלא ידעינן אם ר"ח מסכים לדברי רב יצחק שאמר בשמו וכן הוא גם דעת הר"ן ז"ל שכתב בפרק בהמה המקשה בשמעתא דצומת הגידין וז"ל ומדברי הרי"ף ז"ל נראה דהלכתא כשמואל משום דרבינא אמר הכי משמי' ואינו נראה דכיון דמשמי' דשמואל אמר לה הויא לה פלוגתא דרב ושמואל וקיי"ל כרב באיסורי ע"כ וע' במלא הרועים קונטרס שונה הלכות שנעלמו ממנו דברי הר"ן אלה שהבאתי. ועשו"ת ח"ס חאו"ח סימן קס"ד מ"ש ליישב קושית השעה"מ על דעת הרא"ש הנ"ל מסוגי' דביצה דף י"א ע"א משום ר"י אמרו דחשיב לי' יחיד ע"ש ואין השעה"מ כעת ת"י אבל לפ"מ שהבאתי לעיל בשם מבוא התלמוד ליכא קושיא כלל דהרא"ש ז"ל לא אמר למילתי' אלא התם דגרסינן ר"ח אמר ר"י משא"כ בהאי דביצה דגרס משום ר' יהושע. עכ"פ חזינן מכל הא דכתיבנן דהרמב"ם והר"ן תרויהו ס"ל דלא מצרפינן דעת התלמיד בעל המימרא אם אמר סתם בשם רבו ולא גלי' לדעתי' אי ס"ל נמי הכי וא"כ הכי נמי בהא דקמן כיון דרב איקא בר אבין לא גילה דעתו רק אמר דבר בשם אומרו רב הו"ל פלוגתא דרב ורבי יוחנן דקיי"ל כר"י ושפיר פסקו הרמב"ם והר"ן ז"ל הלכתא כר"י ותמהני על הרב נדרי זריזין שתמה עליהם מסברא שבפירוש גילו דעתם כנגדה ונעלם ממנו שכבר מחלוקת ישנה היא ולשי' הרמב"ם והר"ן בזה ניחא פסקא דידהו כאן גם בלי דברינו הראשונים כמובן:
וראיתי אני דניאל לבדי וכו'. כתב רבינו המהרש"א ז"ל בחד"א איידי דקאמר לעיל דבכתובים דהיינו בספר דניאל אית בי' הקץ קחשיב עוד מעלת דניאל עכ"ל ותמהני דבפשיטות ניחא שסידר הש"ס להא הכא משום דר"י ואיתימא רחב"א איירי בי' והש"ס אזיל ומייתי מימרותי' וכמ"ש בטורי אבן לעיל אמנם לפ"מ דכתיבנא לעיל דהכא קפיד הש"ס גם על תוכן המימרות שיהי' מענינא השייך לכאן א"ש דברי המהרש"א וק"ל:
מאן ניהו אנשים וכו' וכי מאחר דלא חזו מ"ט איבעיתו וכו'. יש לדקדק דזה קשה על הקרא גופי' גם אם לא ידענו מי הם האנשים האלה ודאינהו עדיפי מיני' ולמה הקדים הש"ס לפרש מי הם והדר פריך וכי מאחר וכו' הלא בכל אופן קשיא אם לא ראו את המראה מדוע נפלה עליהם חרדה ויש ליישב דבלא"ה הייתי יכול לומר דאע"ג שלא ראו בעיניהם את המראה מ"מ בראותם פני דניאל והנה איננו כתמול שלשום וכדכתיב והודי נהפך עלי למשחית ע"כ נפשם יראה להם כי הבינו שנגלה לו מחזה צרה הבאה על שונאי ישראל והיו חרדים ודואגים על העתיד אבל השתא דקאמר שהיו חגי זכרי' ומלאכי ודאינהו נביאי ואיהו לאו נביא א"כ הי' להם להבין שעדיין לא נגמרה הגזירה שהרי מצינו בספרים דחוזה הוא הרואה לבד ונביא הוא מגזרת ניב שפתים ובאופן זה שוב אין הדבר משתנה כאמור כן יהי' דברי אשר יצא מפי וגו' ע' באלשיך שם וגם לפי דברי רש"י ז"ל כאן פי' נביאי שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום וא"כ מדלא הראו זה רק לדניאל ולא להם מכלל שעוד יכול להיות שיחזור בו השי"ת ולא יתן המשחית לנגוע בישראל ח"ו דאל"כ הו"ל להודיעו להם שהיו באותו מעמד למען ילכו בשליחות השי"ת להודיע הדבר לעמו ולהזהירם על ככה ובשלמא דניאל הגם שהבין כי עוד לא יצאה הגזירה לחלוטין מ"מ אחזתו רעדה ממראה עיניו אשר ראה אבל הם שלא ראו מאומה רק שהבינו ממראה פני דניאל הרי ידעו כי עוד יש תקוה כיון שלא נתגלה להם ומאחר דלא חזו בעיניהם מ"ט איבעיתו ומשני דמזלייהו חזי וע"כ פחדו ממראה עיני מזלם אע"ג שהבינו בשכלם כי לא נחלט הדבר כנלע"ד נכון:
מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת וכו' ק"ו מעבודה וכו'. תרי תמיהי קא חזינא הכא. א' הקשה בטו"ז סימן תרפ"ז על הר"ן ז"ל שכתב דהא דמבטלין עבודה היינו דוקא בשיכולים אח"כ להשלים העבודה הא לאו הכי ודאי אין מבטלין העבודה דאורייתא משום מגילה דרבנן והקשה רבינו הטו"ז ז"ל דהא אמרינן מגילה עדיף מת"ת והתם בת"ת נדחית לגמרי מפני' דהיינו הלימוד שיש עכשיו עליו חיוב בשעה זו א"א בתשלומין שמה שילמוד אח"כ היא מצוה בפ"ע ואיך למדו של בית רבי ק"ו מעבודה שמאחרין אותה למקרא מגילה דמותר לבטל ת"ת של אותה שעה לגמרי והיא תימה רבה ועמ"ש בס"ד בחי' משניות ריש פאה סוד"ה ות"ת כנגד כולם בישוב קו' הטו"ז. ב' הקשה דו"ז הגאון המצוין מוה' יעקבקא סג"ל לנדא ז"ל מה מקום לומר שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה ולמאי בעי למיגמרי' מק"ו הלא גם מגילת אסתר תורה היא כאחד מספרי כתובים ובשמיעתה מקיימים גם מצות תלמוד תורה ואת זו שאל מהגאון מהרא"ז מרגליות ז"ל והובא בשו"ת בית אפרים חאו"ח סי' ס"ז וס"ח ע"ש. ונלע"ד ליישב קושיות אלו בחדא מחתא ע"י סברא פשוטה דהנה ישנם שני מיני חיוב לימוד. א' מצות לא ימוש והגית בו יומם ולילה שהכל מצווין עלי' קטן וגדול שם הוא כולם חייבין להגות בתורה תמיד כל אחד כפי כחו וחיוב זה מוטל על האדם בכל שעה ואין פוטר אותו. ב' החיוב הפרטי שיש על מי שחננו ה' חכמה ודעת שכל וזכרון כלים מכלים שונים עד אשר כח בו לעמוד בהיכל התבונה להורות ולדון ולברר הלכה מתוך עיון עמוק ולהשיב לשואל מיד כדכתיב ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך שלא תגמגם כ"א תאמר מיד על איש זה מוטל ליגע בתורה להבינה על בורי' ולהוציא משפטי' לאורה וכמ"ש רבינו הטו"ז ז"ל באו"ח סימן מ"ז סק"א בבאור נוסח הברכה לעסוק בד"ת ע"ש בנועם שיח קדשו ולימוד זה אינו חיוב בכל שעה רק בזמן קבוע כפי הצורך וע' בהקדמת ההפלאה ז"ל שיש לקבוע זמן למיגרס גירסא בעלמא וזמן לעיוני ע"ש ואם מניח לימוד זה ומפסיק באמצע השיעור והוגה בתורה גרסה נפשו גירסא בעלמא אינו מבטל בזה העיון לגמרי כ"א מדחה אותו על שעה אחרת ויש תשלומין לחלק זה של הלימוד וזה דבר ברור. ומעתה הרוחנו תלי"ת ליישב הכל ואין מקום לקושית דו"ז הגאון ז"ל דאע"ג שבשמעם קריאת המגילה יוצאין ידי חובת החלק הראשון שהוא ההגיי' בתורה מ"מ הם מבטלין על שעה זו החלק השני שעסקו בו של בית רבי ודכוותיהו שלמדו בעיון עמוק ומש"ה איצטריך ק"ו מעבודה שמבטלין עיון זה בשביל הקריאה לחודה וממילא ניחא גם קושית הטו"ז על הר"ן דהרי גם תלמוד תורה אין מבטלין לגמרי משום דגם בשמיעת מקרא מגילה יוצאין י"ח הלימוד המוטל על האדם בכל שעה אלא שמבטלין העיון וזה יש לו תשלומין כי אין חיוב זה מוטל עליו בכל שעה ודמי לעבודה שמאחרין אותה בשביל הקריאה וא"ש:
ולכאורה יש להשיב על דברי דא"כ מאי פריך הש"ס ועבודה חמורה מת"ת והכתיב ויהי בהיות יהושע וכו' והלא התם ביטלו לגמרי ת"ת שלא למדו כלל באותו הלילה וא"כ יש לחלק דההגיי' בתורה גדולה יותר מהקרבת תמידין והעיון שביטלו של בית רבי קיל מעבודה. אבל לדעתי הוי ס"ל להש"ס דגם התם לא ביטלו לגמרי שהרי כתבו התוס' בשלמא ת"ת בטלוה לפי שהיו צרים על העיר וכו' ואולם אכתי אינו מספיק שהרי גם אז היו יכולים ללמוד תדע דהא גם אח"כ במלחמת עי לנו במחנה ושם נאמר וישם אותם אורב וגו' וישימו העם את כל המחנה אשר מצפון לעיר ואת עקבו מים לעיר הרי שהיו מארבים וצרים על עי ואעפ"כ לן יהושע בלילה ההוא בעמק ההלכה ומסתמא כל ישראל למדו אתו עמו דאל"כ במה תיקן ביטול ת"ת דרבים שנענש עליו במלחמת יריחו וא"כ מ"ט לא למדו ביריחו א"ו דבקושטא למדו רק מטרדתם במצור לא עסקו בעיון כ"א בגירסא בעלמא וע"ז הוכיחו המלאך ולכן אח"כ נזהר מזה והלך ולן בעומקה של הלכה שהעמיק העיון בגירסתו ומש"ה שפיר פריך הש"ס אדבית רבי מהא דתרויהו בחדא גוונא איירי ואיצטריך לשנויי הא דרבים והא דיחיד. וע' לקמן ע"ב בדברינו מ"ש עוד בזה בס"ד:
ועבודה חמורה מת"ת והכתיב וכו'. הקשה בפני יהושע מאי ס"ד דת"ת חמיר מעבודה הא עבודה דחי שבת ות"ת אפי' שבות בעלמא לא דחי דהא קיי"ל אין קורין לאור הנר וכו' ע"ש מ"ש ליישב. אמנם לפ"מ שבארתי בס"ד בחי' משניות ריש פאה דת"ת נדחה מפני כל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים ובפרט מפני שום איסור אפי' דרבנן דתכלית תורה מעשים טובים וכל הלומד ואינו מקיים וכו' והא דבעי ק"ו לבטל ת"ת מפני מקרא מגילה שאני הכא דאין מבטלין שינון התורה מפני מצוה שהיא רק שינון ולא מעשה וכדאי' בירושלמי ע"ש בחידושי שהארכתי בזה לפ"ז א"ש קושית הפ"י ז"ל דבודאי גבי שבות דרבנן אין כח ת"ת גדול לדחות דהתורה עצמה קוראה בחיל לא תסור וגו' אבל התם ביהושע דלא מיירי מביטול זה מפני זה שפיר י"ל דת"ת גדול לענין עונש ביטולה וממילא ליכא ק"ו מעבודה לענין מגילה דבעי ק"ו משום דהוי שינון כאמור ודו"ק:
תוס' ד"ה וילן. ודרך הש"ס הוא לקצר הפסוקים וכו'. ע' בחידושי משניות ברכות פ"ז מ"א בתוי"ט ד"ה והקדש מה שכתבתי בס"ד: ע"ב.
גמ'. ת"ת ומ"מ מ"מ עדיף מדתניא מבטלין ת"ת וכו'. הקשה בטו"א כיון דמייתי לקמן עבודה ומ"מ מ"מ עדיף מולאחותו כ"ש דמ"מ עדיף מת"ת דקיל מעבודה ולמה לי' לאתויי הא דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת וע"ש מה שתירץ ע"ז. ואולם לפ"מ שבארתי לעיל דגבי מקרא מגילה אין דנין לענין ביטול ת"ת לגמרי שהרי גם בקריאת המגילה יוצאי י"ח לימוד רק כל הק"ו של בית רבי הוא על ביטול העסק בעיון ובהא מסקינן שיש חילוק בין ת"ת דיחיד לדרבים א"כ י"ל דגם בדיחיד לא קיל רק זה החלק של ת"ת אבל עיקר הלימוד בתורה חמיר מעבודה וע"כ גבי מת מצוה שמבטלין ת"ת לגמרי שאין עוסקין אז גם בגירסא בעלמא לא מצי רבא למילפי' בק"ו מעבודה דאפשר זה החלק מהלימוד עדיף מעבודה מש"ה איצטריך לאתויי ברייתא ערוכה שמבטלין ת"ת להוצאת המת וא"ש:
ועפ"ז יתישבו דברי רבותינו הרא"ש והטור ז"ל באו"ח סימן תמ"ד שכתבו ההולך בערב פסח לשבות שביתת הרשות דהיינו לילך אצל רבו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו יחזור מיד ותמה עליהם הפר"ח ז"ל שם מדמסקינן סופ"ק דקידושין לימוד גדול ע"ש וכבר כתבתי ליישב בחי' משניות ריש פאה ע"ש דברים נכונים בס"ד. אכן עפ"י דברינו הנ"ל יש לחדש דהתם בקידושין על חלק הלימוד הכללי קאי שעיקר המצוה של ההגיי' בתורה גדול יותר מן המעשה משא"כ חלק העיון המעשה גדול ממנו וכדאמרינן לעומת עבודה דעיקר הלימוד חמיר מעבודה ועבודה חמורה מלימוד העיוני וע"כ גבי ההולך אצל רבו שיכול ללמוד בביתו לגירסא בעלמא רק שע"י חזרתו לבער החמץ לא יוכל ללכת למחר אצל רבו ויבטל מהעיון והסברא אשר לא מכל אדם זוכה ללמדו ונמצא שאינו מבטל עיקר הגירסא בשביל ביעור חמץ רק חלק העיון וזה קיל ממעשה מש"ה יחזור מיד. ויש קצת ראי' לדברי דאלת"ה למה לא הובא הדין בפשיטות במי שעוסק בתורה או שהולך לביהמ"ד ללמוד א"ו דבכה"ג לימוד גדול רק בהולך לקנות שביתה שאינו לומד עתה ולמחר לא יתבטל רק מחלק השני שהוא קל מהמעשה וק"ל. וע' בדברינו בפרק בני העיר דף ז"ך ע"א בד"ה אין מוכרין ס"ת וכו':
ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך וכו'. רש"י ז"ל העתיק הסוגי' דזבחים באריכות איך כל הני קראי דנזיר לדרשה דמת מצוה קאתו ע"ש היטב וכתב ע"ז רבינו בעל טורי אבן ז״ל וקשה לי מנלן דהני ארבעה קראי כולן למעוטי מ"מ קאתו דילמא חד מינייהו לגופא אתי שאם הי' כהן ונזיר נמי א"מ לקרובים כמו נזיר גרידא וכ"ת ולאו כ"ש הוא ליתא דה"א כהן ונזיר גרע טפי מנזיר גרידא דהואיל והותר לו טומאת קרובים לכהונתו הותר לו נמי לנזירתו וכה"ג אמר בפ"ג דזבחים וכו' ומהשתא לא נשאר אלא ג' קראי לדיוקא דמ"מ חד לנזיר גרידא ואידך לכהן ונזיר והג' לכה"ג ונזיר אכתי להולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו דמטמא למ"מ מנ"ל והניחא לרבא דאמר התם מצורע התירא הוא להא אשתרי להא לא אשתרי ה"נ לא צריך קרא לנזיר וכהן דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דכיון דטומאת קרובים לכהן היתרא הוא ל"ש לומר הואיל אבל לאביי ועולא דס"ל התם דלגבי היתרא אמר הואיל הא ודאי צריך קרא למעוטי הא דאמרי' והדק"ל עכ"ל והניח בקושיא בלי שום ישוב כלל. ואחרי בקשת המחילה מעצמותיו הקדושות כראוי אומר אני ברתת ובזיע דמעיקרא דקושיא פירכא ויש לחלק טובא בין האי דפ"ג דזבחים דאמר הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו בין זה שלפנינו. דאפי' אביי ועולא החולקים על רבא ואומרים הואיל גם בהיתרא הני מילי היכא דהדבר הוי מילתא דאיסורא ויש אופן וזמן דבאיסורי' קאי אז שפיר אמרינן דבהגיע זמן שהותר הדבר ממילא גם איסורא אחרינא אשתרי בהדי' אבל אם אין בו שום איסור כלל שיחזור להיתרו באיזה אופן לא שייך למימר בי' הואיל דאשתרי ההיתר אשתרי גם האיסור וזה פשוט מסברא וברור מאד. וא"כ אין מקום לקושית הטו"א ז"ל דגם אביי ועולא לא אמרו רק התם דכל שבעת הימים הי' אסור משום צרעתו להכניס ידיו לבהונות והרי גם ביום השמיני עודנו מחוסר כפרה ולא סרה טומאתו ממנו ואפ"ה שרי לי' רחמנא לבוא להר הבית ולהכניס ידיו לבהונות מש"ה יפה אמרו הואיל והותר לו ביאה במקצת למקדש הגם שעדיין טומאת צרעתו עליו הותר לו נמי ביאה במקצת הגם שהוא טמא קרי וכן בהאי דפ"ק דיבמות דאשת אחיו אסורה היא שלא במקום מצוה וביבום שרי' רחמנא ע"כ אי לאו קרא דעליה הי' עולה על הדעת שנאמר הואיל ואשתרי איסור אשת אח במקום יבום אשתרי נמי אי' אחות אשה משא"כ הכא דטומאת קרובים לכהן מישרא שרי ומעולם לא הי' עליו שם איסור כלל אלא דאי הוי כתב קרא סתם לנפש לא יטמא סד"א דגם קרובים במשמע אבל השתא אשמעינן קרא כי אם לשארו וגו' דדוקא על הרחוקים כיון המקרא הקודם הא לקרובים אין כאן איסור טומאה כלל וא"כ לא שייך לומר הואיל ואשתרי טומאת קרובים לכהונתו אשתרי נמי לנזירותו דהרי טומאת קרובים לכהן היתר גמור הוא ובנזיר הוי איסורא ומה מקום לומר הואיל ואשתרי אשתרי דבמילתא דהוי היתר גמור אלא דאיצטריך קרא למשריי' בהדי' משום דבלא"ה היינו טועין וסוברים דהוי איסורא לא שייך גבי' למימר הואיל ואשתרי כיון דלא הי' אסור מעולם וכמו שהסברתי. וזה שכתבתי בפשיטות דטומאת קרובים לכהן מישרא שרי לא מלבי הוצאתי מלים כ"א מתורתו של רבינו הגדול רש"י ז"ל למדתיו שכתב בפ"ג דברכות דף כ' ע"א בד"ה שוא"ת שאני וז"ל דמעיקרא כשנתן ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים עכ"ל הרי מפורש כמ"ש ולק"מ קו' הטו"א וכתוב על לוח לבך חילוק ישר זה בענין הואיל וכו' כי הוא אמת וברור לפע"ד. איברא דרבותינו בעהתו"ס ז"ל בפ"ק דפסחים דף ט' ע"א בד"ה בשפחתו כתבו דשלא לצורך המת אסור לכהן לטמאות לקרובים והובא דעת התוס' הזאת בהגהת הרמ"א ביו"ד סימן שע"ג ס"ה וסיים שנכון להחמיר. ואולם הלא ראינו דרש"י ז"ל גליי' לדעתי' בהדיא דלא כשיטה זו וכן פסקו כמה פוסקים מצוינים כמ"ש בטור ובב"י שם וא"כ הו"ל להרב טו"א ז"ל לפרש שאין קושיתו רק לשי' התוס' אבל לשי' רוב הפוסקים ניחא ומדלא פירש ש"מ שנעלמה מעיניו המאירות הסברא שכתבתי אלא דלשי' התוס' הדק"ל ויש לעיין בזה. ומאד תמהני על מרן הב"י ז"ל ביו"ד שם שלא זכר שר דעת רש"י כלל להיכן היא נוטה ולפע"ד ברור דדברי רש"י ז"ל שהבאתי מורין בפירוש דפליג על התוספות. והנה זה כתבתי בלמדי בטורי אבן דפוס מיץ אכן איזו שנים אח"כ קניתי בס"ד ספר טו"א דפוס ווין ונספחו אליו הגהות אמרי ברוך מהגאון האבד"ק לייפניק זצ"ל וראיתי שם שבישוב קושית הטו"א עפ"י שיטת רש"י כיונתי לדעת הגדול והנאני ואולם הוא ז"ל חזר וסתר מה שבנה מפני דברי הרמב"ן בס' תורת האדם שמסביר דברי רש"י ומדמי שם לזה גם היתר איסור אשת אח במקום יבום שאינו בגדר דחי' וליתא לכרת ולא ללאו בהכי יעו"ש ברמב"ן ואעפ"כ אמרו בגמרא דסד"א הואיל ואשתרי אשת אח וכו' הרי דגם בכה"ג אמרינן הואיל ע"כ דברי הגאון מלייפניק ז"ל. אמנם לפ"מ שהסברתי אני עני סברת חילוק זה אין מדברי הרמב"ן ז"ל שום סתירה דדוקא גבי אשת אח אע"ג דבמקום יבום לא אסרה תורה מעיקרא אשת אח כלל מ"מ כיון דעכ"פ אשה זו עצמה היתה אסורה לו משום אשת אח כל זמן שהי' אחיו קיים וכשמת הותרה לו ונסתלק האיסור הקודם שפיר אמרינן הואיל דאעפ"י שיבמה לא אסר רחמנא כלל מ"מ הרי עכ"פ עד עתה היתה אסורה לו והשתא אמרה תורה דאין כאן איסור שוב יש מקום לומר הואיל ואשתרי אשתרי משא"כ גבי טומאת קרובים לכהן דאין שום מציאות לפי שיטת רש"י ז"ל שיהי' אסור ומאז ועד עתה דבר זה לו היתר גמור מה שייך לומר הואיל וכמו שבארתי. וע' בתוספות פ"ג דזבחים דף ל"ג ע"א באמצע ד"ה א"ל מטונך שכתבו והתם לא שייך למימר מתוך שהותר לצרעתו שהרי בשמיני קאי ואינו אלא מחוסר כפורים דלא נאסר מעולם במחנה לוי' ומה שייך שם לומר שהותר וכו' עכ"ל וזה סמך גדול מדברי התוס' לסברא שכתבתי בס"ד:
וראיתי למז"ה ז"ל ביה"מ פ"ב ה"ט מהלכות שביתת עשור שחילק בין אכילת איסורים למי שאחזו בולמס בשאר ימות השנה שיש להאכילו הקל הקל תחלה בין חולה האוכל ביו"כ שאין להקפיד ע"ז וטעמא קאמר משום דביו"כ גם אכילת היתר יש בה איסור כרת וכיון דהותרה לחולה אמרינן הואיל ואשתרי אכילה ביו"כ אשתרי גם אכילת איסור ע"ש באריכות. ואם אמנם אינני כדאי לדון בדבריו ז"ל בכ"ז תורה היא ולפע"ד יש להסס בסברא זו דהרי בפ"ק דיבמות מסיק הש"ס דדוקא היכא דאיסור הנדחה קדים כגון מצורע שראה קרי ביום שמיני דטומאת צרעתו קודמת לטומאת קריו או בנשא מת ואח"כ נשא חי דאיסור אשת אח קודם לאיסור אחות אשה אז שייך למימר הואיל ואשתרי איסור הראשון גם האיסור הבא אחריו לא יעכב עליו מלכנוס במקצת למקדש או לקיים מצות יבום אבל בנשא חי ואח"כ נשא מת דאיסור אחות אשה שאינו נדחה קדים לא אמרינן הואיל ואם כה איפוא בנידון זה הרי איסור המאכל דקדים (דגם קודם יו"כ הי' עליו האיסור) לא הותר לו משום חליו דאפשר בהיתרא או באיסור קל אלא דאכילת יו"כ הותרה לו משום דאי אפשר בלא"ה וא"כ לא שייך למימר הואיל והותר לו איסור יום הכפורים הבא אחרון הותר לו גם אכילת איסור דקדים דמבתרא לקמא לא אמרינן הואיל. ותו דהתם מסיק דאפי' אם האיסור הנדחה קדים מ"מ לא אמרינן הואיל אלא אם כבר יצא לכלל היתר כמו בראה קרי ביום השמיני דמשהאיר השחר הותר לצרעתו להכניס ידיו לבהונות ע"כ לא יוכל איסור טומאת קרי לעכב עליו וכן גבי אשת אח לא שייך הואיל רק אם נשא מת ומת דחזיא לי' דביני ביני ואח"כ נשא חי שבא איסור אחות אשה אחרי אשר כבר יצא איסור אשת אח לכלל היתר משא"כ אם לא יצא האיסור הראשון לכלל היתר עד שבא האיסור האחרון שוב לא אמר הואיל ומש"ה בראה קרי בליל שמיני שלא יצא לשעה הראוי' לקרבן ולא הותר לו ביאה במקצת עדיין מודה עולא דאינו מכניס ידיו לבהונות כמבואר בגמ' שם וא"כ גם הכא בזמן שאנו רוצין לדחות איסור יו"כ מקמי חליו כבר ישנו לאיסור נבילה וכה"ג בעולם ולא שייך למימר הואיל ואשתרי איסור אכילה ביו"כ אשתרי נמי אי' אכילת נבילה כיון שאיסור נבילה בא בשעה שעדיין לא הותר אי' יו"כ כי בזמן שהותרה אכילת יו"כ כבר נמצא אי' נבילה בעולם ולפום ריהטא נראין דברי מז"ה ז"ל תמוהים וצ"ע ליישבם אל נכון. וע' עוד בענין זה ביה"מ פ"ג ה"ט מהלכות ציצית ופ"ב ה"ג מה' שבת:
בתר דבעיא הדר פשטה מ"מ עדיף דאמר מר וכו'. נלפע"ד דמסברא פשטה דאע"ג דמעיקרא אבעי' לי' פרסומי ניסא וכבוד הבריות הי מינייהו עדיף מ"מ אחר ההתבוננות הכריע לצד זה של האבעי' דכבוד הבריות עדיף מפרסומי ניסא ולאו מדאמר מר איפשטא לי' ולא הביאו רק לרווחא דמילתא לראי' על כל עיקר חיובא דכבוד הבריות שהוא גדול עד שדוחה ל"ת שבתורה אבל אכתי אין ראי' דעדיף גם מפרסומי ניסא אלא דמסברא הדר פשטה דעדיף וכה"ג איתא בפרק במה מדליקין דף כ"ג ע"ב דאבעי' לי' קידוש היום עדיף משום דתדיר א"ד נ"ח עדיף משום פרסומי ניסא והדר פשטה נ"ח עדיף משום פרסומי ניסא הרי שלא הביא שום ראי' לזה רק הכריע מסברא לצד אחד של החקירה והכי איתא נמי בגיטין דף פ"ג סוע"ב בעא מיני' רבא מר"נ וכו' בתר דבעיא הדר פשטה מסתברא וכו' ע"ש וכן בזבחים שלהי פרק דם חטאת בעי רבא דם עולה למטה וכו' הדר פשטה דאין טעונין כבוס ע"ש הרי שלא הביא שום ראי' להכרעתו אך מסברא הסכים לצד א' של האבעיא וא"כ חזינן בג' מקומות דכך דרכו של רבא וילמד סתום מן המפורש דהה"נ הכא לא איפשטא לי' אלא מסברא דפרסומי ליסא גרע מכבוד הבריות. וע' מנחות ז' ב' בעי רבא קידוש קומץ וכו' הדר פשטה מדם ילפינן לי' הרי ג"כ בלי ראי'. ואף דהתוס' שם כתבו טעם דקידוש קומץ כנגדו קבלת דם מ"מ הרי גם זה אינו רק סברא ובפרט שבדברי רבא אינו מבואר דמה"ט פשטה ומשמע דגם בצד האבעיא הי' סברא זו נגד עיניו ובמסקנא הסכים לזה. וע' גיטין ר"פ המגרש בעי רבי אבא בקידושין היאך וכו' לבתר דאבעי' לי' הדר פשטה וכו' ובזבחים דף ק"ה ע"א בעי ר"א פרים וכו' הדר פשטה מחוסר יציאה וכו' ע"ש שלא הביא ראי'. וא"ש בהכי קושית הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל תמי' לי מקרא מגילה נמי הא דחי עבודה ות"ת עכ"ל וקושית הרטו"א ז"ל הא אע"ג דמ"מ דוחה פסח ומילה אפ"ה מבע"ל דילמא מגילה עדיף א"כ מאי אולמא הא דכבוד הבריות דוחה להשבת אבידה וכו' ע"ש שהאריך ליישב אמנם לפ"מ דפרישית מיושבים ב' הקושיות האלו וגם קושית הרטו"ז ז"ל בסימן תרפ"ז על המזרחי א"ש בהכי ע"ש ודו"ק:
סמוך אע"פ שאינו נראה וכו'. ע' כסף משנה פ"ב ה"י דסמוך היינו סמוך ממש ונראה היינו עד מיל וכ"כ בב"י סי' תפר"ח. ולפע"ד יש להביא ראי' לזה מדנקיט סמוך ולא נקיט קרוב כמו בפ"ד דר"ה דתנן עיר שהיא קרובה:
ולא שישב ולבסוף הוקף. עטו"א מה שחידש דאם בנו עוד בתים אח"כ הו"ל דין בתי ע"ח. וצ"ל לדבריו כמ"ש בעצמו מקודם בפי' קושית הש"ס שילהי עירוכין לדעת מהר"ם מרוט"ב יעו"ש דלפירש"י קשה גם לדעת הטו"א די"ל דנ"מ גבי לויים אם בנו אח"כ וק"ל:
אלא מאי חרב שחרב מעשרה בטלנין. בקרבן נתנאל תמה על הרא"ש שלא הזכיר מימרא זו ותי' משום דבזה"ז ליכא נפקותא בהכי ע"ש. ונעלם ממנו דגם הרמב"ם השמיט דין זה וכבר התעורר עליו הרב לחם משנה בפ"א ה"ח ע"ש ולא שייך תירוצו של הרב ק"נ ז"ל שהרי הרמב"ם הביא גם דין קריאת הכפרים:
רש"י ד"ה את לא תעשה. דכתיב לא תוכל וכו' עמהרש"א וע' בספר שושנת העמקים כלל ו' מ"ש בזה:
תוס' ד"ה כרך שאין בו י' בטלנין וד"ה כרך שושב וכו'. הנה אלו הדיבורים הפוכים מסדר הגמרא ויש ליישב עפ"י קושית המהרש"א על התוס' שלא הוכיחו מדלקמן דמיירי בסתם כרכים ותירץ בפנ"י דהוי מצינן לפרושי דלענין בתי ערי חומה איירי יעו"ש. ומש"ה הקדימו דיבור זה דכרך המוק"ח לא בעי י' בטלנין מכח ראי' אחרת ושוב יכלו לכתוב דלקמן מיירי לענין קריאת מגילה דבלא"ה הייתי מכריח דבבתע"ח מיירי משום דבמגילה ע"כ ביש בו י' בטלנין מיירי ואמאי נידון ככפר וק"ל: