נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן סד · סעיף ב
הנה בסעי' הקדום הבאנו דברי הרמב"ן דהיכא דהוי ספק אם הדם טמא או טהור מעמידין האש' על חזקת' וקש' עליו דהרי הוא בעצמו כתב גבי שליא בבית כיון דלהשליא ליכא חזק' אף הבית טמא ואינו מועיל חזק' הבי' וה"ה גבי דם נימא כן כיון דלהדם ליכא חזקה אף האשה טמא' כאשר באמת הרשב"א מדמה דם באשה כמו שליא בבית:
ונראה לשיט' הרמב"ן לחלק בין שליא בבית ובין אשה שראת' דם דשם בשליא הבית אין הטומא' על הבית בעצמותו רק משום שנגע בשליא ונעתק טומאת השליא אל הבית וכן בתינוק ועיסה דאין הספק על העיסה מצד עצמ' רק מצד נגיעת התינוק ונעתק טומא' התינוק אל העיס' ומש"ה לא מהני חזק' הבי' והעיס' שאין הספק על הבי' והעיס' מצד עצמותם אך מצד שנגעו בשליא ותינוק או שנמצא השליא בבי' וטימא את הבי' אבל בדם ואשה אין האש' נטמא' משום שנגע' בדם שיהי' נעתק טומא' הדם עלי' אך בשעה שראת' דם נטמאו שניהם הדם והאש' טומא' עצמם והאש' נטמא' כמו הדם ושפיר הספק על שניהם יחד ספק עצמו' ושפיר נוכל להעמיד האש' על חזקת' ואינו דומ' לשליא בבי' דאין על הבי' מצד עצמו שום ספק:
ובפרט לפי מה המבואר בריש פרק דם הנד' בדף נ"ד ע"ב והדוה בנדת' מדוה כמוה מה היא מטמא' אף מדוה מטמא' א"כ נרא' דעיקר עצמו' הטומא' עלי' ומש"ה נטמא גם הדם והי' מקום לומר כדברי הנו"ב דנהפך היא דטומא' הדם תלוי בהאש' וכיון דהאש' טהור' מטעם חזק' שוב אף הדם טהור דלא שייך מדוה כמוה אך באמת התוס' כתבו בריש פרק דם הנד' דלרבא דאמר קל וחומר לאחרים גורמ' טומא' לעצמ' לא כ"ש א"צ לטעם דמדוה כמוה ובחידושי בפרק שני בדף ט"ו הבאתי דזאת הוא שיט' הר"ן דאף דהוי בלא הרגש' והאש' טהור' מ"מ הדם טמא, אף דלא שייך מדוה כמוה והבאתי שם דכן איתא ברמב"ן בדף מ"א ע"ב לענין יוצא דופן:
והעיקר נרא' דבין לטעם דמדוה כמוה והדם כמו האש' בין לטעם דלאחרים גורמת טומא' לעצמה לא כ"ש מ"מ על שניהם עצמו' הטומא':
ושיטת הרשב"א נרא' דמ"מ כיון דעיקר גורם הטומא' הוא הדם שע"י שיצא הדם היא טמא' ואף להטעם דמדוה כמוה היינו כמו שהדם טימא את האשה כן הוא עצמו טמא וכיון שעיקר גרם הטומא' הדם הכל תלוי בדם ולשיט' הרמב"ן אינו כן רק דעל שניהם עצמו' הטומא' ואינו דומ' לשליא בבי' ותינוק בעיס' דנעתק הטומא' מהשליא אל הבית ומהתינוק על העיסה וג"כ הבי' היא כשליא והעיס' כתינוק כיון שנגע בו אבל כאן האש' והדם שניהם עצמיו' הטומא' ולא נעתק מאחד על חבירו:
ולכן נרא' דאף לשיט' הרמב"ן דמעמידין האש' בחזק' טהרה ומ"מ הדם טמא דלהדם ליכא חזק' טהר' עכ"פ האש' טמא' טומא' ערב כיון שנגע' בהדם ניהו דאינ' טמאה טומאת שבע' כטומא' הנד' מ"מ כיון שהדם טמא והיא נגע' בהדם ע"כ טמא' טומא' ערב דף דאינ' טמא' טומא' עצמיו' מ"מ טומא' הדם נעתק עלי' כמו שליא בבי' ותינוק בעיס':
ובזה יתיישב לי בטוב טעם הסוגי' דר"פ הרוא' דם דאית' התם ת"ש נמצא' אתה אומר ג' ספיקו' באשה על בשרה ספק טהור טמא על חלוקה ספק טמא טהור ובמגעות והיסטו' הלך אחרי הרוב לאו אם רוב ימי' טמאים טמאה אע"ג דלא ארגיש' לא אם רוב ימי' בהרגש' חזיא טמאה דאימור ארגיש' ולאו אדעתה:
ומעודי לא הבנתי מאי זה דקאמר ובמגעו' והסיטו' הלך אחרי הרוב אמאי הזכיר כאן מגע והיסט שאין לו שום ביאור:
ולפי הנ"ל ניחא דהנה התוספו' לעיל בדף י"ח בד"ה המפלת דהך דינא דנמצא' אתה אומר הוא בכלל הג' דברים דאמר רבי יוחנן לעיל דהלך אחר הרוב דשורפין עליו את התרומ' והנה שם אמר רבי יוחנן בשלש' מקומו' הלכו בו חכמים אחרי הרוב ועשאוהו כודאי מקור שליא חתיכ' מקור היינו דם הנמצ' בפרוזדור דטמ' שרוב מהמקור ושליא בבית וכו' ושם בדף י"ח ע"ב קאמר בגמר' על מאי דקאמר רבי יוחנן בשלש' מקומו' למעוטי מאי וקאמר שם הגמר' מתחל' למעוטי רובא דאיכ' חזק' בהדה פי' כנגד הרוב דלא שורפין עליו את התרומ' והקשו בתוספו' בד"ה למעוטי רובא דהלא בהנהו ג' דברים איכא חזקה דטהר' ושורפין את התרומה:
אך לפי הנ"ל בשליא בבית ליכא חזקה דבשליא ליכא חזקה והבית כשליא וכן בדם גופי' ליכא חזקה וכן איתא שם בדף י"ז תני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומ' היינו ע הדם ובהדם שפיר ליכא חזקה:
אך שם בג' ספיקו' נראה דמיירי לענין האשה דקתני נמצאת אתה אומר ג' ספיקות באשה והאשה יש לה חזק' טהרה לשיטת הרמב"ן אך כבר בארנו לעיל דניהו דיש לה חזק' טהר' שלא יהי' עלי' טומא' עצמיו' טומאת הנדה אבל מכל מקום טמאה טומא' מגע כיון שנגעה בהדם וכיון שהדם טמא אף היא טמא' ושפיר קאמר ובמגעו' והסיטו' הלך אחר הרוב היינו כדברי התוספו' הנ"ל שתהי' טמאה טומא' ודאית וישרפו עלי' את התרומ' הוא רק לענין מודי' והסיטו' מה שנגע' והסיט' את הדם ולא טומא' עצמיו' טומאת הנדה ודו"ק:
אך לפ"ז לא תהי' טמאה רק טומאת ערב ולא טומא' שבעה אך אפשר לומר דטמאה משום זה אף טומא' שבעה ולבעלה ג"כ כפי מה שכתב הנו"ב בסי' נ"ה דאם טמאה עכ"פ טומאת ערב משום טומאת מגע שוב אין לה חזקת טהרה כיון שכבר נזקקת לטומאה ושוב טמאה מספק טומא' שבעה כדאיתא בתוס' כתובו' בדף ע"ה ע"ב בתוס' בד"ה ספק טמא וז"ל הקשה ר"ת מ"ט דרבנן דאמרו טמא אמאי לא אזלינן בתר חזקה ואומר ר"ת דהכא מיירי דחקק לטומאה שהי' בו נגע אחר וכתב ע"ז הנו"ב וז"ל ואני רואה הדברים קל וחומר ומה התם שאין ענין לנגע הראשון עם השני ואטו טומאת נגע השני מחמת הראשון הוא בא כו' אפילו הכי קרי להו התוס' חזקת טומאה ק"ו בזה דטומאת ימים הבאים עם טומאת יום הראשון מחמת ראי' אח' הן באים יעו"ש דבריו דסיים וכיון דטמא' לטהרו' שבע' אף לבעלה טמאה דאי אפשר לומר דטמאה שבע' ולבעלה טהור' יעו"ש:
והנה בנ"ד עוד ק"ו בן בנו של ק"ו דהנו"ב מיירי שם דאף דהוי ספק דשלא בהרגש' ראתה ואינ' טמא' טומאת נדה מכל מקום הדם טמא והיא טמאה טומאת ערב מחמת שנגעה בהדם וא"כ לענין זה שאנו נאמר כיון שנזקקת לטומאת ערב נטמא אותה כל שבעה מספק שהית' בהרגש' שפיר נוכל לומר דטומאה ראשונ' טומא' ערב הלכה לה אף דהכל נולד מראי' אח' מכל מקום הטומא' שבא שלא ע"י הרגש' כבר הלכה לה אף דהתוספו' כתבו כן גבי נגע דמחזיקין מנגע לנגע יהי' תלוי בהשיטות אם מחזיקין מאיסור לאיסור.
אבל בנ"ד ע"כ זה תלוי בזה דאם אנו מטמאין אותה טומאת ערב משום שנגעה בהדם ואמרינן דהדם טמא אף היא טמא' טומא' שבע' ואם היא אינה טמאה טומא' שבע' והדם אינו מהמקור אף הדם טהור וכיון שאנו מטמאין אותה עכ"פ טומאת ערב כיון שהדם טמא כנ"ל והיא נגעה בהדם ולענין טומאת ערב אנו מחזיקין שהי' דם טמא ומשום זה היא טמא' שפיר אנו אומרים כיון שנזקקת לטומא' טמא' כל שבעה דהכל מצד ספק א' הוא ודו"ק:
ולדברי הנו"ב כיון שטמאה שבע' אף לבעל' טמאה דאי אפשר לומר דטמאה שבע' ולבעלה תהי' טהור' ויש סברא לומר כן דנראה דכל הענין האיסור לבעלה היא מצד שהיא טמא' אך אמנם אשתמיטתי' לי' לבעל הנו"ב דברי התוספו' בבבא קמא בדף י"א בד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד דמבואר בדבריהם דאף דספק טומא' טמא ברה"י אף במקום דאיכא ספק ספיק' והאשה טמא' לטהרו' מכל מקום לבעלה טהורה מטעם ספק ספיקא יעו"ש ודו"ק: