נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן סד
סעיף א
מדי דברי בהאי ענינא בס' הקדום באיזה עת שאשה בחזקת טהורה עומדת או בחזקת טמאה והחילוק בין נדה לזבה אומר להעתיק בו קונטרס מיוחד אשר כתבתי בזה. וארבעה חילוקי דינים בזה:
א) היכא דאשה עומדת בימים שטהורה לגמרי וראתה דם ספק טמא ספק טהור אם זאת מקרי חזקת טהרה:
ב) אם האשה עומדת בימי נדה ותקראנה אותה כאלה:
ג) אם עומדת בימי זבה בשבעה נקיים:
ד) אם קרה לה הספק ביום השביעי שמהדין טהורה אז שמקצת היום ככולו אם אז הוי חזקת טהרה:
והנה בראשונה נבאר היכא דאשה טהורה וראתה דם וספק אם הוא דם טמא או דם טהור או אם הוא מהצדדים או מהמקור או אם הוא דם מכה אם מוקמינן בזה על חזקת טהרה של אשה וספיקה טהור או לא מהני בזה חזקת טהרה של האשה:
והנה הש"ך כתב בסי' קפ"ז בס"ק י"ט על מאי דאיתא במחבר שם דאם דם מכתה משונה מדם ראיתה אין תולין בדם מכתה וז"ל כתב הרב המגיד והר"ן והרשב"א דווקא שנתברר שהיא משונה הא לאו הכי תולין במכה לפי שהאשה בחזקת טהורה עומדת וכן דעת הרא"ש וכן פסקי האחרונים דלא כהרמב"ן ע"כ:
והנה דברי הרמב"ן הלא המה כתובים בהלכות נדה שלו בפרק הלכה ז' שכתב הי' בה מכה באותו מקום והרי הדם שותת יש מי שהורה שמטהרין אותה אפילו בזמן הזה ויראה לי שמטמאין אותה שאם הי' דם מכתה משונה מדם ראיתה טמאה מדין התלמיד וא"כ פעמים עתה מביא אותנו להקיף ולבדוק בדמים והרא"ש בפרק תינוקת כתב דכל זמן שלא נודע לנו שהיא משונה תולה במכתה והרשב"א דעתו שלעולם תולין במכה אף שא"י אם מוציאה דם ומקצת מהאחרונים רצו לומר דבזה פליגי דהרמב"ן ס"ל דלא מוקמינן האשה על חזקת טהרה מש"ה כל שאנו מסופקין שמא דם מכתה משונה מדם ראייתה אין תולין והרשב"א דסובר דתולין במכה תמיד משום דסובר דמעמידין האשה על חזקת טהרה ואנכי לא כן עמדי כאשר יבואר אח"כ:
הנה בריש המפלת איתא המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה רבי יהודא אומר בין כך ובין כך טמאה וקאמר שם רבי יוחנן של ארבעה מיני דמים ד"ה טמאה של שאר מיני דמים דברי הכל טהורה לא נחלקו אלא שהפילה ואינה יודעת מה הפילה ר' יהודא סובר זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ארבע מיני דמים הם ורבנן סוברים לא אמרינן רוב חתיכות של ארבעה מינים:
וכתבו בתוס' בד"ה ורבנן וז"ל תימא ונימא דהוי פלגא ופלגא ויהי' ודאי טמא ברה"י אף דאיכא חזקת טהרה וכו' הנה מבואר בדבריהם דהיכא דאשה עומדת בטהרה אם ראתה דם איכא חזקת טהרה אך קושיתם לטמא מטעם ספק טומאה ברה"י ולקמן בס' נבאר כוונתם אם כוונתם דוקא לטומאה לענין טהרות דזה תלוי ברה"י ורה"ר אבל לאסור לבעלה הוי איסור ולא טומאה ואינו תלוי ברה"י ורה"ר:
אך לענין חזקת טהרה יש לדון אם נטהר האשה משום חזקת טהרה מאי נעשה בדם היכא דגם הדם לפנינו ואנו מסופקין אם הוא מהמקור או מהצדדין או דם מכה ואם נימא דהדם טמא משום דעל הדם ליכא חזקת טהרה שוב נוכל לומר דגם האשה טמאה כיון שהדם טמא ועל הדם ליכא חזקת טהרה וכדאיתא ברמב"ן בנדה בדף י"ח בתינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דסובר רבי מאיר סמוך מיעוטא לחזקה חזקת טהרות ואיתרע לה רובא דרוב תינוקת מטפחין ופי' הרמב"ן כפי' התוס' דהספק הוא בעיסה אם נגע בה התינוק ואמרינן רוב תנוקת מטפחין ולא כפי' רש"י דספק הוא בתינוק אם טפח באשפה ונטמא דהא בתינוק ליכא חזקת טהרה ומטמאין התינוק וממילא אנו מטמאין העיסה ג"כ כיון שודאי נגע בה התינוק והוי העיסה כתינוק וע"כ הוא כפי' ר"ת שהספק הוא אם נגע התינוק בעיסה והביא ראי' משליא מבית דטמא ודאי מטעם דרוב שליות בולד אף דאיכא לבית חזקת טהרה מ"מ כיון דלהשליא ליכא חזקת טהרה והשליא טמא ממילא גם הבית טמא דהבית כשליא יעו"ש:
וא"כ גם כאן נוכל לומר כן דאף דלהאשה איכא חזקת טהרה להדם ליכא חזקת טהרה וכיון דבדם ליכא חזקת טהרה והדם טמא ממילא גם האשה טמאה:
וראיתי אח"כ כדברים אלו ברשב"א שם בהמפלת וז"ל וא"ת להוי כמחצה על מחצה אמאי טהורה לגמרי י"ל משום דמסייע לה החזקה דאשה זו בחזקת טהורה עומדת והעמידנה על חזקתה ואינו מחוור דהא ודאי חתיכה הפילה וכיון דרוב חתיכות מארבעה מיני דמים הן נפקא אתתא מחזקתה וכעין שאמרנו לעיל גבי שליא בבית עכ"ד:
והנה בוודאי אין פי' דברי הרשב"א כיון דרוב חתיכות מארבע' מיני דמים הן דהרי עתה קיימינן אליבא דרבנן דלא אמרינן רוב חתיכות מארבע' מיני דמים הן וגם הרשב"א בעצמו מתחיל וא"ת להוי כמחצה על מחצה אמאי טהורה לגמרי הרי דקיימינן עתה דהוי רק מחצה על מחצה אך ע"כ מאי דקאמר וכיון דרוב חתיכות מארבע' מיני דמים הן הוא לאו דוקא אך כיון דמחצה חתיכות מארבע מיני דמים ג"כ נפקא אתתא מחזקתה:
והנה הי' מקום לפרש דברי הרשב"א דכיון דודאי הפילה חתיכה איתרע חזקתה אך כיון דמדמה לה לשליא ושם לעיל בדף י"ח בשליא בבית כתב וז"ל פי' רש"י ז"ל תינוק שאינו ודאי טמא אלא מפני שרוב תנוקת מטפחין באשפה והוא בוודאי נגע בעיסה ואין פירושו מחוור דאי ודאי נגע מאי חזקת עיסה יש כאן דהרי מדנגע בה נפקא לה עיסה מחזקתה והוי כתינוק עצמו וכעין שאמרו בשליא בבית דכיון דהשליא בבית נפקא לה הבית מחזקתה והוי כשליא עכ"ד הרי דטעמו בשליא בבית דכיון דודאי נגע השליא בבית הבית כשליא ולית לי' חזקת טהרה כמו השליא וכיון שמדמה הרשב"א אשה שראתה דם ג"כ לשליא בבית הוי ג"כ הטעם משום דלהדם ליכא חזקה ואנו דנין האשה כהדם:
והנה לשיטת התוס' דכתבו דמעמידין האשה על חזקת טהרה ולא אמרינן דלהדם ליכא חזקת טהרה ושוב האשה כהדם כיון דהדם אינו לפנינו ואין אנו דנין עליו דאלו הי' הדם לפנינו היינו יודעים אם הוא מארבעה מיני דמים או לא אך דמיירי שהפילה וא"י מה הפילה וא"כ אין אנו דנין על הדם כלל ונזכרת סברא זו בתוס' בקידושין בדף ס"ו בד"ה מאי חזית דכתבו דה"מ אי הואי האם לקמן והיתה לה חזקה דכשרות והיתה באה להתירה אז מועיל חזקת היתר שלה יעו"ש והתם מיירי לענין חזקת היתר וה"ה בנ"ד לענין חזקת איסור:
אך הרמב"ן והרשב"א ע"כ לא ס"ל חילוק זה דא"כ גם בשליא בבית לא שייך לומר דהבית כשליא דהרי השליא גם כן אינה לפנינו ואין אנו דנין עלי' דאילו הי' לפנינו היינו יכולין לראות אם יש בה ולד וכן הרשב"א שמדמה הך דמפלת וא"י מה הפילה לשליא בבית לא ס"ל סברא זו והוא סובר דבאינה יודעת מה הפילה גם כן ליכא חזקת טהרה משום הדם אבל לשיטת התוס' אפשר לחלק כן דשם כיון שהדם אינו לפנינו לא שייך לומר כיון דהדם טמא אף האשה טמאה ואילו הי' הדם לפנינו לא הי' ספק עליו כלל ושפיר מעמידין האשה בחזקת טהרה אבל בנדון שהבאנו לספק כגון שהדם לפנינו ואין אנו יודעים אם הוא מהמקור או מהצדדים או דם מכה בזה אפשר אף התוס' מודים לדברי הרשב"א דלא שייך להעמיד להאשה בחזקת טהרה כיון דהספק על גוף הדם ואנו מטמאין הדם ממילא אף האשה טמאה כסברת הרמב"ן והרשב"א בשליא בבית:
אך מה שאמרנו דכיון שהדם לפנינו ואנו מסופקין עליו ג"כ ומטמאין אותו ממילא גם האשה טמאה עדיין יש לדון היכא שהדם ודאי מהמקור אך שהוא ספק אם הוא ממכה שבמקור או לא יהי' הדבר תלוי בפלוגתא אי מקור מקומו טמא אי מקור מקומו טהור דאם נימא מקור מקומו טמא היינו שאף שהוא דם ממכה שבמקור ואין האשה טמאה מ"מ הדם טמא דמקור מקומו טמא כדאיתא בדף ט"ז א"כ שוב האשה טהורה משום חזקת טהרה ולא שייך לומר כיון דהדם לפנינו ואנו מטמאין הדם דלית לי' חזקה אף האשה טמאה דהרי על הדם אין אנו מסופקין כלל דהדם בלא"ה טמא אף אם הוא מדם מכה דמקור מקומו טמא:
והנה ראיתי אח"כ בנו"ב בסי' נ"ז אביאו לקמן בסעי' ב' שהביא סברא זו דכיון דהדם טמא דלית לי' חזקת טהרה אף האשה טמאה אך למ"ד דמקור מקומו טמא והדם בלא"ה טמא האשה טהורה והן הן הדברים שאמרתי:
ואנכי בחידושי חזון הרביתי לבאר דברי הגמ' בנדה בדף ט"ז דאיתא שם הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר וסתות דאורייתא ומר סבר וסתות דרבנן אמר רבינא לא דכ"ע וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא קא מפלגי רשב"ג סבר אשה טהורה ודם טמא דקא אתי דרך מקור ואמר לי' אי חיישת לוסת אשה נמי טמאה היא ואי לא חיישת לוסת מקור מקומו טהור הוא:
ודברי הגמ' הנ"ל אין להם שום ביאור דבפלוגתא דרבי ורבנן לא הוזכר כלל על הדם אם הוא טהור או טמא רק על גוף האשה ועוד מאי דקאמר רבי אי חוששת לוסת אשה נמי טמאה הוא ואי לא חיישת לוסת מקור מקומו טהור הוא מאי שייכות אלו השני דברים ביחד ומאי הספק ואמאי תלאן זה בזה:
ולפי הנ"ל ניחא בטוב טעם דהנה דם דתולין במכה כתבו הפוסקים הטעם משום דיש להאשה חזקת טהרה וכדאיתא בנו"ב בסי' מ"א אך לפי הנ"ל לא נוכל לטהר מטעם חזקה דכיון דלהדם ליכא חזקה והדם טמא אף האשה טמאה וכדברי הרשב"א הנ"ל אך למ"ד מקור מקומו טמא והדם בל"ה טמא ואין נ"מ עליו שוב האשה טהורה ושפיר ניחא דברי הגמרא דקאמר והכא במקור מקומו טמא קא מפלגי דרשב"ג סבר דאשה טהורה ודם טמא דקא אתי דרך מקור דהיינו דרשב"ג ס"ל בדף ס"ו דמקור מקומו טמא וא"כ שוב האשה טהורה דיש לה חזקה וא"ל רבי אי חיישת לוסת אשה נמי טמאה היא ואי לא חיישת לוסת מקור מקומו טהור היא ואף הדם טהור ומש"ה אף האשה טמאה דאי לא חיישת לוסת אף הדם טהור ולהדם ליכא חזקה:
אמנם דברי הרשב"א קשיא דידי' אדידי' דכאן כתב כיון דוודאי ראתה אף דהוי ספק שמא הוא דם טהור לא שייך לאוקמי על החזקה חזקת טהרה כנ"ל ובתורת הבית כתב לענין דתולין במכה דאפילו כשהגיע וסתה טהורה ואשה בחזקת טהורה ותלינן להקל שאני אומר דם זה מהמכה בא הרי דהתיר אף בשעת וסתה ואמרינן שדם זה מהמכה משום דאשה בחזקת טהורה עומדת אף שבודאי ראתה אך שא"י אם היא מהמכה או מהמקור וצ"ל לשיטתו לחלק דכיון דיש לה מכה לא נפקא מחזקתה כלל בשביל שראתה כיון שע"י המכה דרך לראות דם ובפרט לשיטת הש"ך בשיטת הרשב"א דאף שאינה צריכה לדעת שעתה יצא דם מהמכה מ"מ צריכה לדעת שיוצא דם ממכה זו מש"ה לא אתרע חזקתה אך כפי שבארנו לעיל דהרשב"א מדמה לה לשליא בבית דאין מעמידין הבית על חזקתו כיון דלהשליא ליכא חזקה א"כ גם כאן בדם מכה נימא כן כיון דהרשב"א מטהר מטעם חזקה וקשה דלהדם ליכא חזקה והדם טמא וממילא אף האשה טמאה ואפשר דמה שכתב שם בתורת הבית משום חזקת טהרה הוא לאו דווקא רק כיון שיש כאן מכה לפנינו בוודאי תולה בה יותר ממקור ואין עיקר הטעם משום חזקת טהרה ויהי' נ"מ דאף בימי טומאת' תולה במכה כאשר פלפלנו לעיל:
ואחר אמרי דברי' הנ"ל ראיתי בנו"ב בסי' נ"ז הביא סברות הנ"ל בשם חכם אחד והוא חלק עליו והרבה פצעיו ולא הי' למראה עיניו הבדולח שגוף הסברא ממקום קדוש ילכון מדברי הרשב"א אך החכם שהוזכר שם בדבריו לא כיון כראוי בפרטי הדברים וגם תשובת הנו"ב ז"ל צ"ע גדול:
הנה החכם הנ"ל כ' בפלוגתא של הרמב"ן והרשב"א דהרמב"ן כתב שאין תולין במכה והרשב"א סובר שתולין דהרמב"ן אזיל לשיטתו שסובר שאין חזקה של זה מועיל לאחר כמבואר בחידושי הרשב"א בגיטין בדף ס"ד בשמו גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה וכאן יש לדון בתרתי על הדם ועל האשה ולשיטת הרמב"ן אין מועיל חזקת האשה לטהר הדם והדם טמא וממילא אף האשה טמאה וחילק שם ג"כ דאם מקור מקומו טמא אין הספק על הדם כלל וחלק עליו הנו"ב. א) דהוא סובר דהלכה דמקור מקומו טהור ובאמת הלכה דמקור מקומו טמא ואין נ"מ לענין הדם ועוד חלק עליו דאינו ענין כלל לדברי הרמב"ן בגיטין בדף ס"ד שאין חזקת האשה מועיל לקרובים שנאמר העמד אשה על חזקתה שלא נתקדשה וממילא אין קרובתי' אסורין דכל זה בשני גופים מחולקים אבל דם שיצא מהאשה הרי היא כמוה ולמה לא תועיל חזקת האשה להדם האם לא תועיל חזקת הבהמה לחלב הלא מבואר בסי' פ"א בבהמה שנמצאת טריפה ויוכל להיו' שנטרפה קרוב לשחיטתה אנו מוקמינן לה כחזקתה עד עתה ועוד דאפילו נימא שאין חזקת האשה מועיל לדם וכי בשביל שנצרך לטמא הדם נטמא גם האשה אדרבא נהפוך היא שאם תלוי זה בזה אף הדם נטהר שהדם כשם שאין לו חזקת טהרה כך אין לו חזקת טומאה ואסור רק מספק אבל האשה יש לה חזקת טהרה ולכך קיי"ל כר' יוחנן בכתובו' בדף י"ג ע"ב לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ואף לדברי האומר דמכשיר בה ופוסל בבתה מ"מ אין שום ה"א דנאמר דאף האם תפסל משום זה יעו"ש דבריו בארוכות:
והנה כבר הראנו לדעת בסעי' הקדום דסברא זו מבוארת ברשב"א מה שהמציא החכם הנ"ל מדעתו דמטמאין האשה בשביל שהדם טמא והדם לא נוכל לטהר והסברא הזאת שדחה הנו"ב בשני ידיו ממקום קדוש תהלך וחוזר ונראה אך מה שרצה שם החכם הנ"ל לומר דהרמב"ן והרשב"א אזלי לשיטתם דלהרמב"ן אין תולין במכה משום דכיון דהדם טמא אף האשה טמאה ולהרמב"ן הדם טמא דאינו מועיל חזקת האשה להדם כמו שם בגיטין דאינו מועיל חזקת האשה לקרובי' ולהרשב"א כמו דסובר דמועיל חזקת האשה לקרובי' ה"ה דמועיל חזקת האשה על הדם ג"כ ואף הדם טהור ונשאר חזקת האשה בתוקפה:
הנה בכל אלה הוא מהיפך להיפוך דהרמב"ן בריש המפלת כתב בפירוש דמהני חזקת טהרה של האשה דכתב בד"ה דאפשר לפתיחת הקבר וכו' אבל שילדה לידה יבשתא העמד אשה על חזקתה וטהורה היא וכן ללשון ראשון שאמרו רבנן סברי לא אמרינן רוב חתיכו' מד' מיני דמים הן קשיא ותהוי נמי מחצה על מחצה תהי' טמאה מספק אלא משום האי טעמא דהעמד אשה על חזקתה עכ"ד הרי מפורש בדברי הרמב"ן דמהני חזקת טהרה של האשה ודברי הרשב"א כבר הבאנו לעיל מה שכתב בריש המפלת דלא מהני חזקת טהרה של האשה ומטמאין האשה כמו שמטמאין הדם:
ומה שרצה החכם הנ"ל לומר דכיון דאינו מועיל חזקת האשה להדם ומטמאין הדם שוב ע"י הדם גם האשה מטמאין זה בוודאי דברי תימא הוא דכיון שחזקת האשה אינו מועיל לדם איך מועיל ספק הדם להאשה לקלקל החזקה:
אך באמת נהפוך הוא והדברים ישרים דלהרמב"ן שם שאינו מועיל חזקת האשה לחברתה מכ"ש שאינו מועיל ספק הדם להאשה ונשארת האשה בחזקתה ואין מלמדין מאחד על חבירו כאשר באמת סובר הרמב"ן כאן ולהרשב"א דסובר דמועיל חזקת האשה לחברתה גם כאן מלמדים מהדם על האשה וכמו דהדם טמא אף האשה טמאה כאשר סובר הרשב"א כאן ואי משום דכיון דמלמדין מהדם שהוא ספק על האשה מכ"ש דנלמד מהאשה שיש חזקת טהרה על הדם ונטהר גם הדם כאשר הקשה הנו"ב והביא ראי' ממה שמועיל חזקת הבהמה לחלב שלה וגם מזה דאיכא פלוגתא אם מחזיקין מאם לבת אם מועיל חזקת האם להבת לטהר גם הבת אבל לא שנאסור גם האם על ספק הבת כאשר צווח הגאון בעל נו"ב ככרוכיא ע"ז:
אך לדבריו יוקשה משליא בבית ותינוק שנגע בעיסה דכתבו הגאונים הנ"ל הרמב"ן ורשב"א דמטמאין הבית אף שיש לו חזקה משום ספק השליא וכן מטמאין העיסה בשביל ספק התינוק כיון דלהשליא ותינוק ליכא חזקה הרי ראינו דספק השליא וספק התינוק מועיל לבית ולעיסה וחזקת הבית והעיסה אינו מועיל לשליא ותינוק:
אך באמת הדברים נכונים וביאור הדברים הוא כך דיש חילוק בין היכא שנולד ספק על שני דברים כאחד ובין היכא שנולד ספק בדבר אחד והשני תלוי בספק של חבירו והיכא דהספק נולד על שני דברים כאחד כמו שם בספק למי נבעלה או לכשר או לפסול והספק עלי' ועל הבת ביחד בזה איכא פלוגתא אם מחזיקין מאם לבת אם לא אבל ספק הבת בוודאי אינו מלמד על האם:
אבל דבר שאחד תלוי בחבירו והספק הוא רק על האחד והשני תלוי בו כגון בשליא שהספק הוא על השליא אם יש בו ולד והבית תלוי בשליא דכיון דהשליא בבית אף הבית נטמא וכן היכא דהוי ספק על התינוק אם נגע בטומאה ואח"כ נגע התינוק בעיסה דאם התינוק נטמא נטמא העיסה ג"כ וכל עיקר הספק הוא רק על השליא והתינוק אך הבית תלוי בשליא והעיסה בתינוק בכה"ג אזלינן בתר הדבר שהספק עליו וכיון דזה שהספק עליו טמא ממילא גם מה שתלוי בו כמוהו דכיון דהשליא טמא אף הבית שהשליא בו טמא או כיון שהתינוק נטמא אף העיסה שנגע בו טמא אף דלהבית והעיסה איכא חזקת טהרה ועל התינוק והשליא ליכא לא חזקת טהרה ולא טומאה מ"מ אנו הולכין אחר דבר שנולד בו ספק וכיון דבו ליכא חזקת טהרה והוא טמא אף מה שתלוי בו ונגע בו טמא אף דבו איכא חזקת טהרה ובדבר הראשון ליכא לא חזקת טהרה ולא טומאה:
וכן איתא בט"ז ביו"ד בסי' א' שכתב שם לענין הכלים משוחט שנבדק ונמצא שא"י וז"ל וג"כ אין לומר בנידן דידן להתיר הכלים ולאוקמינהו בחזקתייהו דהיתר מתחלה ז"א דהא בגיטין בדף ל"א פירוש רש"י גבי מקוה שנמדד וכו' וז"ל כל תרומו' וטהרו' שנשתמשו בהן בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן טמאו' משמע אע"ג דאית לי' חזקת טהרה לאותן הטהרו' לא מהני וכו' יעו"ש והיינו כדברים הנ"ל דכיון דספק דטהרו' בא ע"י ספק המקוה אנו דנין הטהרו' בתר ספק המקוה:
שבתי וראיתי אח"כ חילוק זה וסברא זאת בש"ש ש"ד פ"ג לחלק כן דכל היכא דאחד תלוי בחבירו אנו דנין בתר דבר שהספק נולד בו יעו"ש:
ומעתה נחזי אנן גם באשה שראתה דם דעיקר טומא' האשה משום הדם שראתה אנו דנין מתחלה על הדם מה הוא ואם אנו מטמאין הדם ממילא גם האשה טמאה ומה שהקשה הנו"ב מחלב מבהמה שנמצא אח"כ טריפה דמתירין החלב מטעם חזקת היתר של הבהמה אין מקום כלל לקושיתו דשם ספק טריפה נולד בבהמה וכיון שהבהמ' מותרת משום חזקת היתר ממילא כל היוצא ממנ' מותר כיון דעיקר הספק על הבהמ' אבל בדם מהאש' עיקר הספק היא על הדם מה הוא אם הוא מארבע' מיני דמים ושפיר מדמ' הרשב"א הדם מהאש' לשליא בבית כנ"ל:
והנה כפי שהבאנו לעיל דהרמב"ן סובר דמוקמינן האש' על חזקת טהרה לפי זה יוקש' מאי דהרמב"ן כ' בהלכו' נדה בפרק ג' הלכה ז' שכתב דאם הי' מכה באותו מקום אין תולין במכ' משום שאם הי' דם מכת' משונה מדם ראית' טמאה מדין התלמוד וא"כ פעמים אתה מביא אותנו להקיף ולבדוק בדמים ע"כ והנראה מדברי הפוסקים דמספק מטמא הרמב"ן שמא דם מכתה משונ' מדם ראית' ואנן אין בקיאין וכפי שהבאנו אי אפשר לומר כן דהרי הרמב"ן בעצמו כתב דמספק מעמידין על חזקת טהר' אך נראה טעם הרמב"ן דהוי ספק חסרון ידיעה דאולי יבואו בקיאים ויאמרו שהוא משונ' וגם הרא"ש בפרק התינוק' דכתב דמספק טהור כל זמן שלא נודע שדם מכת' משונה מדם ראית' סיים אח"כ דזה כל אדם יוכל להבחין כשיש שני דמים לפניו לראות אם משונ' זה מזה יעו"ש וא"כ אף לפי שיטת הרא"ש כל זמן שתולין במכ' צריכין להביא דם נדה שלה ודם מכה לראו' אם דומים זה לזה שכל שאפשר לברר צריכין לברר ושפיר כתב הרמב"ן דא"כ אתה מביא אותנו להקיף ולבדוק בדמים:
סעיף ב
הנה בסעי' הקדום הבאנו דברי הרמב"ן דהיכא דהוי ספק אם הדם טמא או טהור מעמידין האש' על חזקת' וקש' עליו דהרי הוא בעצמו כתב גבי שליא בבית כיון דלהשליא ליכא חזק' אף הבית טמא ואינו מועיל חזק' הבי' וה"ה גבי דם נימא כן כיון דלהדם ליכא חזקה אף האשה טמא' כאשר באמת הרשב"א מדמה דם באשה כמו שליא בבית:
ונראה לשיט' הרמב"ן לחלק בין שליא בבית ובין אשה שראת' דם דשם בשליא הבית אין הטומא' על הבית בעצמותו רק משום שנגע בשליא ונעתק טומאת השליא אל הבית וכן בתינוק ועיסה דאין הספק על העיסה מצד עצמ' רק מצד נגיעת התינוק ונעתק טומא' התינוק אל העיס' ומש"ה לא מהני חזק' הבי' והעיס' שאין הספק על הבי' והעיס' מצד עצמותם אך מצד שנגעו בשליא ותינוק או שנמצא השליא בבי' וטימא את הבי' אבל בדם ואשה אין האש' נטמא' משום שנגע' בדם שיהי' נעתק טומא' הדם עלי' אך בשעה שראת' דם נטמאו שניהם הדם והאש' טומא' עצמם והאש' נטמא' כמו הדם ושפיר הספק על שניהם יחד ספק עצמו' ושפיר נוכל להעמיד האש' על חזקת' ואינו דומ' לשליא בבי' דאין על הבי' מצד עצמו שום ספק:
ובפרט לפי מה המבואר בריש פרק דם הנד' בדף נ"ד ע"ב והדוה בנדת' מדוה כמוה מה היא מטמא' אף מדוה מטמא' א"כ נרא' דעיקר עצמו' הטומא' עלי' ומש"ה נטמא גם הדם והי' מקום לומר כדברי הנו"ב דנהפך היא דטומא' הדם תלוי בהאש' וכיון דהאש' טהור' מטעם חזק' שוב אף הדם טהור דלא שייך מדוה כמוה אך באמת התוס' כתבו בריש פרק דם הנד' דלרבא דאמר קל וחומר לאחרים גורמ' טומא' לעצמ' לא כ"ש א"צ לטעם דמדוה כמוה ובחידושי בפרק שני בדף ט"ו הבאתי דזאת הוא שיט' הר"ן דאף דהוי בלא הרגש' והאש' טהור' מ"מ הדם טמא, אף דלא שייך מדוה כמוה והבאתי שם דכן איתא ברמב"ן בדף מ"א ע"ב לענין יוצא דופן:
והעיקר נרא' דבין לטעם דמדוה כמוה והדם כמו האש' בין לטעם דלאחרים גורמת טומא' לעצמה לא כ"ש מ"מ על שניהם עצמו' הטומא':
ושיטת הרשב"א נרא' דמ"מ כיון דעיקר גורם הטומא' הוא הדם שע"י שיצא הדם היא טמא' ואף להטעם דמדוה כמוה היינו כמו שהדם טימא את האשה כן הוא עצמו טמא וכיון שעיקר גרם הטומא' הדם הכל תלוי בדם ולשיט' הרמב"ן אינו כן רק דעל שניהם עצמו' הטומא' ואינו דומ' לשליא בבי' ותינוק בעיס' דנעתק הטומא' מהשליא אל הבית ומהתינוק על העיסה וג"כ הבי' היא כשליא והעיס' כתינוק כיון שנגע בו אבל כאן האש' והדם שניהם עצמיו' הטומא' ולא נעתק מאחד על חבירו:
ולכן נרא' דאף לשיט' הרמב"ן דמעמידין האש' בחזק' טהרה ומ"מ הדם טמא דלהדם ליכא חזק' טהר' עכ"פ האש' טמא' טומא' ערב כיון שנגע' בהדם ניהו דאינ' טמאה טומאת שבע' כטומא' הנד' מ"מ כיון שהדם טמא והיא נגע' בהדם ע"כ טמא' טומא' ערב דף דאינ' טמא' טומא' עצמיו' מ"מ טומא' הדם נעתק עלי' כמו שליא בבי' ותינוק בעיס':
ובזה יתיישב לי בטוב טעם הסוגי' דר"פ הרוא' דם דאית' התם ת"ש נמצא' אתה אומר ג' ספיקו' באשה על בשרה ספק טהור טמא על חלוקה ספק טמא טהור ובמגעות והיסטו' הלך אחרי הרוב לאו אם רוב ימי' טמאים טמאה אע"ג דלא ארגיש' לא אם רוב ימי' בהרגש' חזיא טמאה דאימור ארגיש' ולאו אדעתה:
ומעודי לא הבנתי מאי זה דקאמר ובמגעו' והסיטו' הלך אחרי הרוב אמאי הזכיר כאן מגע והיסט שאין לו שום ביאור:
ולפי הנ"ל ניחא דהנה התוספו' לעיל בדף י"ח בד"ה המפלת דהך דינא דנמצא' אתה אומר הוא בכלל הג' דברים דאמר רבי יוחנן לעיל דהלך אחר הרוב דשורפין עליו את התרומ' והנה שם אמר רבי יוחנן בשלש' מקומו' הלכו בו חכמים אחרי הרוב ועשאוהו כודאי מקור שליא חתיכ' מקור היינו דם הנמצ' בפרוזדור דטמ' שרוב מהמקור ושליא בבית וכו' ושם בדף י"ח ע"ב קאמר בגמר' על מאי דקאמר רבי יוחנן בשלש' מקומו' למעוטי מאי וקאמר שם הגמר' מתחל' למעוטי רובא דאיכ' חזק' בהדה פי' כנגד הרוב דלא שורפין עליו את התרומ' והקשו בתוספו' בד"ה למעוטי רובא דהלא בהנהו ג' דברים איכא חזקה דטהר' ושורפין את התרומה:
אך לפי הנ"ל בשליא בבית ליכא חזקה דבשליא ליכא חזקה והבית כשליא וכן בדם גופי' ליכא חזקה וכן איתא שם בדף י"ז תני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומ' היינו ע הדם ובהדם שפיר ליכא חזקה:
אך שם בג' ספיקו' נראה דמיירי לענין האשה דקתני נמצאת אתה אומר ג' ספיקות באשה והאשה יש לה חזק' טהרה לשיטת הרמב"ן אך כבר בארנו לעיל דניהו דיש לה חזק' טהר' שלא יהי' עלי' טומא' עצמיו' טומאת הנדה אבל מכל מקום טמאה טומא' מגע כיון שנגעה בהדם וכיון שהדם טמא אף היא טמא' ושפיר קאמר ובמגעו' והסיטו' הלך אחר הרוב היינו כדברי התוספו' הנ"ל שתהי' טמאה טומא' ודאית וישרפו עלי' את התרומ' הוא רק לענין מודי' והסיטו' מה שנגע' והסיט' את הדם ולא טומא' עצמיו' טומאת הנדה ודו"ק:
אך לפ"ז לא תהי' טמאה רק טומאת ערב ולא טומא' שבעה אך אפשר לומר דטמאה משום זה אף טומא' שבעה ולבעלה ג"כ כפי מה שכתב הנו"ב בסי' נ"ה דאם טמאה עכ"פ טומאת ערב משום טומאת מגע שוב אין לה חזקת טהרה כיון שכבר נזקקת לטומאה ושוב טמאה מספק טומא' שבעה כדאיתא בתוס' כתובו' בדף ע"ה ע"ב בתוס' בד"ה ספק טמא וז"ל הקשה ר"ת מ"ט דרבנן דאמרו טמא אמאי לא אזלינן בתר חזקה ואומר ר"ת דהכא מיירי דחקק לטומאה שהי' בו נגע אחר וכתב ע"ז הנו"ב וז"ל ואני רואה הדברים קל וחומר ומה התם שאין ענין לנגע הראשון עם השני ואטו טומאת נגע השני מחמת הראשון הוא בא כו' אפילו הכי קרי להו התוס' חזקת טומאה ק"ו בזה דטומאת ימים הבאים עם טומאת יום הראשון מחמת ראי' אח' הן באים יעו"ש דבריו דסיים וכיון דטמא' לטהרו' שבע' אף לבעלה טמאה דאי אפשר לומר דטמאה שבע' ולבעלה טהור' יעו"ש:
והנה בנ"ד עוד ק"ו בן בנו של ק"ו דהנו"ב מיירי שם דאף דהוי ספק דשלא בהרגש' ראתה ואינ' טמא' טומאת נדה מכל מקום הדם טמא והיא טמאה טומאת ערב מחמת שנגעה בהדם וא"כ לענין זה שאנו נאמר כיון שנזקקת לטומאת ערב נטמא אותה כל שבעה מספק שהית' בהרגש' שפיר נוכל לומר דטומאה ראשונ' טומא' ערב הלכה לה אף דהכל נולד מראי' אח' מכל מקום הטומא' שבא שלא ע"י הרגש' כבר הלכה לה אף דהתוספו' כתבו כן גבי נגע דמחזיקין מנגע לנגע יהי' תלוי בהשיטות אם מחזיקין מאיסור לאיסור.
אבל בנ"ד ע"כ זה תלוי בזה דאם אנו מטמאין אותה טומאת ערב משום שנגעה בהדם ואמרינן דהדם טמא אף היא טמא' טומא' שבע' ואם היא אינה טמאה טומא' שבע' והדם אינו מהמקור אף הדם טהור וכיון שאנו מטמאין אותה עכ"פ טומאת ערב כיון שהדם טמא כנ"ל והיא נגעה בהדם ולענין טומאת ערב אנו מחזיקין שהי' דם טמא ומשום זה היא טמא' שפיר אנו אומרים כיון שנזקקת לטומא' טמא' כל שבעה דהכל מצד ספק א' הוא ודו"ק:
ולדברי הנו"ב כיון שטמאה שבע' אף לבעל' טמאה דאי אפשר לומר דטמאה שבע' ולבעלה תהי' טהור' ויש סברא לומר כן דנראה דכל הענין האיסור לבעלה היא מצד שהיא טמא' אך אמנם אשתמיטתי' לי' לבעל הנו"ב דברי התוספו' בבבא קמא בדף י"א בד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד דמבואר בדבריהם דאף דספק טומא' טמא ברה"י אף במקום דאיכא ספק ספיק' והאשה טמא' לטהרו' מכל מקום לבעלה טהורה מטעם ספק ספיקא יעו"ש ודו"ק:
סעיף ג
והנה על מה שהבאתי בסעיפים הקודמים דאף דלהאש' איכא חזקת טהרה מכל מקום להדם ליכא חזק' טהר' וכיון דהדם טמא אף האשה טמא' וכמבואר ברשב"א עדיין יש להעיר ע"ז.
דאפשר לומר דגם להדם איכא חזקת טהרה דלמ"ד מקור מקומו טהור א"כ כל זמן שהדם הי' ברחם הי' טהור אף אם הוא מארבע' מיני דמים וכדאי' בדף ע"א בנדה לענין דם תבוסה דלמ"ד מקור מקומו טהור בנמצא לאחר מיתה טהור וכן בדף מ"א ביוצא דרך דופן דטהור ואינו טמא רק בראת' דרך ראי' וא"כ גם להדם איכא חזקת טהרה:
ואפשר לומר דהרשב"א לשיטתו דדעתו בתשובה דבספק בכור אין מעמידין על חזקת מרא קמא דנולד בספיקו הובאו דבריו גם בפ"י בסוגיא דתקפי כהן והקשיתי שמה דהא בכור קודם שיצא לאויר העולם אינו קדוש וא"כ שפיר איכא חזקה כאשר כן כתבו התוס' בבכורו' בדף ק' ע"ב בד"ה חלב עוטר שיש להולד חזקה שלא הי' קדוש במעי אמו וכן הוא בתוספו' ביבמו' בדף קי"ט והי' נרא' דעת הרשב"א משום דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לא הי' דנין עליו כלל ונולד בספיקו וא"כ ה"ה בדם:
וכן ראיתי אח"כ בש"ש ש"ד פ"ה דכ' סברא זו בבכור דאין אנו דנין על מה שהי' קודם שנולד דהוי דבר שלא בא לעולם:
אך אנכי בתשוב' בס' סי' א' בארתי דאי אפשר לומר כן דא"כ יהי' כנגדו גמר' ערוכ' בבבא מציעא בדף ק' דאית' שם המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילד זה אומר עד שלא מכרתי ילד' וזה אומר משלקחתי ילד' יחלוקו ומקש' בגמר' ונוקי אחזקת מרא קמא הרי דאיכא לעובר חזק' מרא קמא:
ואמרתי מטעם אחר דלשיטת הרשב"א ליכא בבכור חזק' מרא קמא כדאי' ברש"י ביבמו' בדף ל' ע"ב דאמרינן אשה זו בחזק' היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסר' אל תאסרנ' מספק והיינו דקודם שנתגרש' הערוה הית' הצר' מותרת לשוק ואינו מובן דהא בחיי בעל' הית' עדיין אסורה לשוק ופירוש רש"י דהוי לה חזק' מתחל' לכשימו' בעלה תהי' מותרת והרי עתה מת בעלה ומשום הכי שפיר גם בבכור ליכא חזקת מרא קמא דאף דקודם שיצא לאויר העולם לא הי' קדוש מכל מקום גם מתחלה הי' לו חזקה כנ"ל לכשיולד יהי' קדוש והרי עתה נולד והחזק' שהי' קודם שנולד אינו מכרעת לאחר הלידה אבל התם במחליף פרה בחמור מעשה הליד' אינו גורם שום שינוי ושפיר מעמידין הולד על חזקת מרא קמא:
וא"כ ה"ה לענין דם מהמקור אף דהדם בהמקור קודם שיצא אינו טמא למ"ד מקור מקומו טהור מכל מקום לא שייך בשביל זה חזקת טהרה דמ"מ יש חזקה להדם כשיצא מהמקור יהי' טמא והרי עתה יצא מהמקור ומה שהי' טהור קודם שיצא מהמקור אינו מכרעת לאחר יציאה מהמקור וכיון שאנו מסופקין שדם זה מהמקור הוא ליכא חזקת טהרה אף שהיה טהור קודם שיצא מהמקור:
אך לפ"ז יש מקום לומר שגם להאשה ליכא חזקת טהרה כיון דתמיד יש דם במקורה ויש לה חזקה כשיצא הדם ממקורה תהי' טמאה ואין לדון ממה שהי' קודם יציאת הדם לאחרי יציאת הדם כנ"ל ואין להאריך:
סעיף ד
והנה עד כה בארנו באשה שראתה דם ספק טמא בימי טהרה אם מעמידין על חזקת היתר. ועתה נבאר באשה שראתה בימי נדתה:
והיא טמאה טומאת נדה ואנו מסופקין לאחר ז' אם טהורה היא. או שנימא דמקרי חזקת טומא' כיון שמעיקרא טמאה הית' עדיין טמאה היא:
לכאורה הדבר תלוי בפלוגת' הפוסקים אם מחזיקין מאיסור לאיסור היכא שהי' כאן איסור ואחר כך איסור הראשון בודאי חלף הלך לו ואנו מסופקין אם נולד איסור אחר כגון בבהמה שבחייה אסורה ולאחר שחיט' ניתר האיסור הראשון ואנו מסופקין אם נטרפה בחייה דלמ"ד דמחזיקין מאיסור לאיסור ואנו מחזיקין לומר שנולד בה איסור טריפה שתצא מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה ותשארה באיסור. ג"כ כאן בנדה מחזיקין מטומא' לטומא' לומר שראתה אח"כ ג"כ אבל למ"ד דאין מחזיקין מאיסור לאיסור כיון דאיסור הראשון בודאי חלף הלך לו אין אנו מחזיקין כאן איסור אחר וא"כ ג"כ בטומאת הנדה דאף שראתה מתחלה נדה מכל מקום על ידי הראי' ראשונה בודאי נטהרה אחר שבע' כיון דעברה שבע' היא טהורה אך שאנו מחזיקין שמא חזר' וראתה עוד הפעם ונטמאה על ידי ראי' שני' ע"ז שוב אין מחזיקין מטומא' לטומא':
ואפשר לומר דאף למ"ד דאין מחזיקין מאיסור לאיסור היינו רק בשני מיני איסורים כגון בבהמ' שבחיי' יש עלי' חזקת איסור אבר מן החי או שאינו זבוח ולאחר שחיט' בודאי נסתלק איסור ראשון ואנו מסופקין שמא בא עלי' אחר כך איסור טרפה בזה אמרינן דאין מחזיקין מאיסור לאיסור כיון דהוו שני מיני איסורים אבל בנדה אם נימא שחזרה וראח' הוי עלי' טומאה כמו בראשונה דע"י ראי' הראשונה הוית נדה וכן ע"י ראי' השני' והוי הכל טומא' אח' בזה אפשר לד"ה מחזיקין מטומא' לטומא':
ויש ראי' לסברא זו דהנה התוספו' כתבו ביבמו' בדף ל' ע"ב על מאי דאי' התם דגבי גירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני מאי טעמ' אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק וכתבו בתוספו' וז"ל וא"ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אע"פ שבשעה שנולד הספק הית' עומד' בחזקת איסור שבעלה עדיין חי ובפרק קמא דחולין בדף ט' אמרינן בהמ' בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחט' נשחט' בחזקת הית' עומד' עד שיודע לך במה נטרפה ומשמע דוקא לענין ריעות' דאיתיליד אחר שחיט' הוי בחזקת היתר כגון בא זאב ונטל בני מעיים וכו' אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשע' שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסו' ואומר ר"י דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיח ומוכח מלתא לאיסורא טפי מלהתירא וכן ה"ה דישב לה קוץ בושט דחיישינן לספק דרוסה מסתבר לאיסור טפי מלהיתר יעו"ש:
הרי דעתם דאע"פ בעת שנולד הספק הית' עומדת בחזקת איסור מכל מקום כיון שאיסור ראשון חלף לו אין מחזיקין לאיסור שני:
ואילו בכתובות בדף ע"ה ע"ב בד"ה ספק טמא כתבו דהיכא דהי' לו נגע וקודם שנטהר הנגע נולד לו ספק נגע אחר ואחר כך נטהר הנגע הראשון ונשאר ספק נגע השני דחכמים מטמאים ורבי יהושע מטהר וכתבו שם דרבי יהושע מטהר אף היכא שנזקק לטומא' דאיכא חזקת הטומא' מחמת נגע ראשון מ"מ חזקה דגופה עדיף יעו"ש:
הרי דכתבו בפירוש דהיכא דנולד ספק נגע השני קודם שנטהר הראשון הוי חזקת טומא' הרי בפירוש מבואר דנולד ספק מחיים הוי חזקת איסור ונמצא דברים סותרים לההוא דיבמו':
והיה נרא' ראי' ברורה מכאן לשיטת הש"ך בסימן נ' בס"ק ג' דהביא דברי הדרכי משה דכ' דהיכ' דנולד הספק והריעות' מחיים אסור וכן משמע בתוספו' בפרק ד' אחין ע"כ ותמה המהר"ם לובלין דהרי התוספו' דחו חילוק זה ומסקנו' התוספו' דאפילו היכא דנעש' הריעות' מחיים אפילו הכי יש להעמיד בחזקת היתר וכ' הש"ך ע"ז דהתו' כתבו כן לרבה דאמר אשה זו בחזק' היתר עומד' אבל לאביי דאקשי לרבא לא אמרינן נשחט' הותר' היכא דאתילד ריעות' מחיים יעו"ש:
ולפי דברי הש"ך יהי' ניחא דברי התוס' גבי נגע דלפי המסקנא מחזקינן מאיסור לאיסור ולכאור' ראי' ברור' לדברי הש"ך מדברי התוספו' בכתובו':
אך לפי דעת הפוסקים ומהר"ם לובלין שפירשו דברי התוספו' כפשוטן דשיטת התוס' דאין מחזיקין מאיסו' לאיסו' יהי' תמי' עצומ' דדבריהם סותרים לדברי התוספו' בכתובו':
אך לפי הנ"ל ניחא שם גבי נשחט' הותר' אין אך מחזיקין מאיסור לאיסור כיון דהוי שני מיני איסורי' איסור ראשון הוי אבר מן החי או אינו זבוח וזה האיסור בודאי חלף הלך לו ואין מחזיקין מאיסור אחד לאיסור אחר אבל בנגע דנגע הראשון והשני טומא' אחד הוא שפיר מחזיקין מנגע לנגע:
וא"כ ה"ה בנדה מחזיקין מראי' לראי' כיון דהכל טומא' אח' הוא ורק בשני איסורים אין מחזיקין מאיסור לאיסור:
אך עדיין אפשר לספק ולומר דאף אם באיסור אחד ממש מחזיקין מאיסור לאיסור כיון ששניהם מאיסור אחד הם מכל מקום אפשר דטומאת נדה וטומאת זבה לא הוי מין טומאה אח' דזה הוי טומאת נדה וזה טומאת זבה ובנדה טמא' טומאת שבע' וא"צ נקיים ומה שראת' אחר שבע' אין עלי' עוד טומאת נדה רק טומאת זיבה ובראחת' יום אחד צריכ' להיו' שומרת יום כנגד יום ובראתה ג' פעמים צריך להיו' שבע' נקיים שבתי וראיתי בח"ס בסי' קי"ב דכ' ג"כ דאין מחזיקין מנדה לזבה דכתב שם בד"ה מכל הנהו מבואר וז"ל דהואיל דהוחזקה נדה לא נחזיקנ' זבה ואם נאמר ששפע' אחר ימי נדת' הרי מחזיקין אותה בזבה ולאותו חזק' לא הוחזק' יעו"ש:
והנה יש מקום לומר להיפוך דאף למ"ד דמחזיקין מאיסור לאיסור היכא שנולד הספק מחיים בעת שהי' עדיין איסור הראשון עליו מכל מקום כאן בנדה לא מקרי חזקת טומא' דבנדה הדין אף שראת' כל השבע' טובלת בערב וטהור' דבנדה אין צריכ' שבע' נקיים אך היכא שחזר' בערב וראת' אז מתחלת להיו' שומרת כנגד יום אם כן לא הוי כלל כנולד הספק מחיים בשע' שעדיין איסור הראשון עלי' דהא כאן בשע' שהי' טומא' הראשונ' עלי' דהיינו תוך שבע' אין לספק כלל בטומא' שני' דהרי אף שראת' כל השבע' טובלת לערב וטהור' היא אך הספק הוא שמא ראת' אחר כלות כל השבע' בערב ואז יתחיל טומא' חדש' והוי כנולד הספק לאחר שחיט' דכאן הספק מתחיל לאחר כלות השבע' ימי נדה אם ראת' אז:
אך עכ"ז גם לנולד הספק לאחר שחיטה לא דמי דשם בנולד הספק אחר שחיטה כבר הי' חזקת היתר בשע' שחיטה אבל כאן אנו מסופקין שמא תיכף בהתחלת ליל השמיני ראת' ולא פסק' מלראו' בין השמשו' של ליל שמיני ומעולם לא הי' לה חזק' היתר אך תיכף יוצאת מטומא' לטומא':
ובאמת בזה יש לספק לדעת האומרים דהיכא דנולד ספק איסור שני בשע' כשהי' עדיין איסור הראשון עליו הוי חזקת איסור והיכא שנולד הספק איסור שני בשע' שנסתלק איסור הראשון הוי חזק' היתר כדאמרי' נשחט' הותר':
יש לספק היכא דהוי ספק אם תיכף בשע' שנסתלק איסור הראשון נולד איסור השני למאי לדמותו דלא נולד בשע' שהי' איסור הראשון עלי' אך בשע' שנסתלק וגם לא נולד בשע' שכבר נסתלק איסור הראשון והי' לו חזק' היתר אך דהוי ספק אם תיכף כשנסתלק איסור הראשון נולד איסור השני יש לספק מאי נדון בו:
ויש להביא ראי' מנגע מדברי התוספו' הנ"ל שהבאנו שכתבו דהיכא שנולד הנגע השני' בשע' שהנגע הראשון עלי' הוי חזק' טומא' והתם ג"כ אינו מתחיל טומא' הנגע השני עד שיתרפא מהראשון כדאי' בר"ש בפ' ד' דנגעים משנ' ד' אחר שהביא דברי ר"ת דמוקי לה דמיירי בנזקק לנגע אחר כתב וז"ל והא דמטמאין רבנן לא שיחליטנו בנגע זה קודם שנתרפא דהא תנן לעיל בפרק שלישי אין מחליטין את המוחלט אלא כשנתרפא מן הראשון יחזור ויחליטנו וכן אית' שם בפרק שלישי משנ' א' אין מסגירין את המוסגר ולא מחליטין את המוחלט כדתניא אם החליטו בנגע אחד ואח"כ נולד בו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקק לו ונ"מ לקרבן ולמילי טובא דכי מהסי מהראשון אין על השני לא תורת מוסגר ולא תורת מוחלט עד שיזקק לו אח"כ יעו"ש:
וא"כ כיון דאינו נזקק להשני לתת עליו דין תורת מוסגר ולא תור' מוחלט עד שיטהר מהראשון אם כן הוי כנולד הספק לאחר שחיט' בעת שהי' בחזקת היתר דגם כן כאן אינו נזקק כלל להשני להסתפק בו מאי הוא עד שיטהר מהראשון ואז נזקק להשני לדעת מה הוא וכיון שנטהר מהראשון הוי כנולד הספק לאחר שחיטה בעת שהוא בחזק' היתר:
וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דתיכף שיטהר מהראשון נטמא אותו מהשני ולא יהי' היתר בנתיים הוי חזק' טומא' כיון שיצא מטומא' לטומא':
וא"כ ה"ה בטומא' נדה כיון דהוי ספק שתיכף אחר ז' בא לכאן טומאה אחרת ולא תהי' בנתיים בהיתר ותצא מטומא' לטומא' ג"כ הוי חזק' טומא':
אך עדיין אפשר לחלק דשאני גבי נגע דעכ"פ בעוד שהי' הנגע הראשון עליו נולד הספק מנגע השני ניהו דלא נוכל לטמאו משום הנגע השני רק אחר עבור הטומא' מנגע הראשונה מ"מ על ידי הספק הזה שנולד עתה מהנגע השני נטמא אותו אח"כ ונולד הספק הזה בעוד שהי' הנגע הראשונה אשר ע"י הספק הזה נטמא אותו אחר כך אבל בנדה לא נולד הספק בעת שהי' הטומא' הראשונ' עלי' שהוא שבע' ימי נדה שהראי' כל ימי השבע' אינו מוריד שאף שראת' כל שבע' טהור' לאחר שבע' אך הספק לאחר שבע' אם ראת' אז ונולד הספק לאחר כלות השבע' ואינו דומ' להתם:
אך אפשר לומר דגם שם בנגע כל זמן שהכהן אינו מזדקק אינו ספק כלל דאף שהוא נגע גמור כל זמן שהכהן אינו מזדקק אינו טמא כלל וכיון שהכהן אינו מזדקק עד שיטהר מנגע הראשון הוי כלא נולד הספק עד שנטהר מנגע הראשון אך מכל מקום לא דמי להתם דעכ"פ לנו נולד אז הספק שידענו שאח"כ כשיטהר מנגע הראשון יהי' מזה ספק וגם אחר כך כשנטהר מנגע הראשון אנו מסופקין לחזור ולטמא אותו ע"י הנגע שנולד בעת שהי' הנגע הראשון ואף שאין נטמא על ידי נגע זו רק עתה מכל מקום לידת הנגע שאנו מטמאין אותו על ידה נולד בשע' שהי' עדיין נגע הראשון עליו ואינו דומה לנדה דכל עיקר לידת הספק הוא אחר עבור שבע' ימי נדה ואנו מסופקין שמא חזר' וראת' אחר השבע' בזה לא הוי חזק' טומא':
וגם בלאו הכי בארנו לעיל דנדה וזבה המה שני מיני טומאו' ואין מחזיקין מזו לזו ולדינא נראה דבטימא' הנדה והוי ספק אם חזר' וראת' אחר שבע' לא הוי חזק' טומא':
והחתם סופר בסימן קמ"ב ביור"ד כ' מטעם אחר דבנדה לא הוי חזק' טומא' דניהו דהיא מוחזק' לראו' בימי נדה שאז רגילין כל הנשים לראו' לא נחזיקנ' לטומא' בימי זיבה שאז היא בלא עת נדתה וכל הנשים אז בחזק' מסולקים מדמים יעו"ש וכבר הבאתי לעיל בתשוב':
סעיף ה
והנה כל זה בטומא' הנדה אבל בטומא' זבה היינו שראת' בי"א יום שבין נדה לנדה בין אם ראת' יום אחד שהיא שומר' יום כנגד יום או שראת' ג' ימים שהיא זבה גדול' וצריכ' שבע' נקיים והוי ספק אם הי' לה נקיים או לא והוי ספק אם ראת' בימי הנקיים או לא ואם היו הימים בטהרה יעלו לה לספיר' ימי הנקיים:
בזה נרא' בודאי דהוי חזק' טומא' לא מיבעי' אם נימא כאשר אמרנו לעיל דהיכא דהוי הכל איסור אחד מחזיקין מאיסור לאיסור כמו שם בנגע דמחזיקין מנגע אחד לחברת' כיון דהכל טומא' אח' אם כן ה"ה בטומא' זיב' דאם חזר' וראת' עדיין טומא' זיבה עלי' בודאי מחזיקין מטומא' לטומא':
אך אף אם נימא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ואפילו בכהאי גוונ' שהכל איסור אחד וטומא' אחד היא מכל מקום אין מחזיקין מאחד לחבירו מכל מקום בזבה בודאי מחזיקין דכי אין מחזיקין מאיסור לאיסור היינו היכא שאיסור הראשון חלף הלך לו ואנו מסופקין שמא בא איסור אחר לכאן אף ששניהם ממין איסור אחד הוא מכל מקום כיון שאיסור הראשון חלף לו ואנו מסופקין שבא איסור אחר לכאן ממין איסור הראשון אין חוששין:
אבל בזבה לא הוי החשש על איסור אחר כלל וטומא' אחר' אך דהספק הוא שמא טומא' הראשונ' נשאר עלי' דלא נסתלק הטומא' הראשונ' עד שיעברו עלי' ימי הנקיים וכל זמן שלא עברו ימים נקיים עלי' עדיין טומא' הראשונ' עלי' ולא טומא' חדש' תדע דהיכא דהוי זבה גדול' שצריכ' למנות שבע' נקיים אם חזר' וראת' אפי' ראי' אח' בתוך השבע' צריכ' לחזור ולמנו' שבעה נקייה וזה בודאי אינו בשביל הראי' החדש' דהרי מחדש לא ראת' רק ראי' אח' ועל ראי' אח' אינה צריכ' למנו' שבע' רק שומר' יום כנגד יום ומה שצריכ' למנו' ז' הוא רק בשביל הראיו' הראשונו' שראת' ג"פ ונעשית עי"ז זבה גדול' שצריכ' למנו' שבע' נקיים וכיון שראת' ראי' אח' בתוך השבע' סופר' המנין ונשא' טומא' הראשונ' עלי' ואם כן כל הספק שראת' בתוך שבע' לא הוי ספק על טומא' חדש' רק ספק אם נשאר טומא' ראשונ' עלי' או שהטומא' הראשונ' חלפ' ועבר' ושפיר הוי חזק' איסור ממש לומר שנשאר' בחזקת' הראשונ' ואין זה ענין כלל לאין מחזיקין מאיסור לאיסור דאין זה איסור אחר רק איסור הראשון נשאר:
אך יש להביא ראי' דגם בכה"ג מקרי חזק' היתר למ"ד דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מדברי התוספו' יבמו' שהבאנו לעיל בסי' הנ"ל מה שכ' שם בדף ל' דמש"ה חיישינן לספק דרוסה משום ששכיח וכן ההוא דיש לה קוץ בושה ג"כ שכיח לאסור הא לאו הכי הי' מותר משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור:
וקשה בשלמא בדרוס' ניחא דאיסור הראשון הלך לו ובא לכאן ספק טריפו' אבל בישב לה קוץ בושט דהדין דניקב הושט נבילה ולא מהני השחיט' ונשאר איסור הראשון עלי' איסור שאינו זבוח ואין זה ענין לאין מחזיקין מאיסור לאיסור כאשר באמת דעת הכרו"פ דמש"ה בספק ניקב הושט הוי חזק' איסור אך בתוספו' מבואר דאף בזה לא הוי חזקת איסור ואם לא הי' שכיח לאיסור טפי מלהיתר היה מותר:
אך קושיא זו לא על התוספו' לבד קשה וראי' זו אינה רק מדברי התוספו' אך כן מבואר בפירוש בגמר' בחולין בדף מ"ג על מאי דקאמר בגמר' שם דאין חוששין שמא הבריא מקש' בגמר' מ"ש משני חתיכו' אח' של חלב ואח' של שומן דמביא אשם תלוי ומתרץ התם איתחזיק איסורא הכא לא איתחזיק איסורא הרי בפירוש דספק נקיבת הושט לא הוי איתחזיק אף דאם ניקב הושט עדיין איסור הראשון עליו וא"כ ה"ה בספק זבה יהי' חזק' היתר ולא חזק' איסור:
אך לשיטת רש"י בפרק אין צדין היה אפשר ליישב הטעם דבישב קוץ בושט לא הוי חזק' איסור דשם בדף כ"ה פירוש רש"י בהמה בחיי' בחזק' איסור עומד' בחזק' איסור אבר מן החי. והקשו בתוספו' אם כן אמאי ספק בשחיט' אסור הא איסור אבר מן החי חלף לו ופירשו הם דאיכא חזק' איסור שאינו זבוח:
ולשיטת רש"י צ"ל דסובר דאף דאיסור אבר מן החי חלף הלך לו מכל מקום ספק בשחיט' אסור דהיכא דנולד הספק מחיים אסור אף שנסתלק איסור הראשון כמו ספק דרוס' ומחזקינן מאיסור לאיסור וזה הוא היכא שנולד הספק בשחיט' או מחיים אבל לאחר שנשחט' בחזק' היתר עומד' ועיקר החילוק בין שנולד הספק מחיים או לאחר שחיטה:
וא"כ ה"ה בישב קוץ בושט כיון דנולד הספק לאחר שחיט' שמצאו קוץ תשוב בושט כאשר פירוש רש"י שאכל קוץ ונתחב לתוך הושט והוי ג"כ נולד הספק לאחר שחיט' ומותר דאיסור אבר מן החי הלך לו והוי ג"כ רק להחזיק מאיסור לאיסור מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה וזה אין מחזיקין רק היכא שנולד הספק מחיים:
אך התוספו' לשיטתם שפיר מקשו על פירוש רש"י דהמה מסקו ביבמו' דאף בנולד הספק מחיים גם כן אין מחזיקין מאיסור לאיסור וקש' אמאי ספק בשחיט' אסור כיון דאיסור אבמה"ח כבר נסתלק ואין מחזיקין מאיסור לאיסור אף בנולד הספק מחיים ותירצו דאיכא איסור שאינו זבוח ובספק בשחיט' נשאר איסור הראשון:
ולשיטתם שוב יוקש' כנ"ל דאם כן אמאי בישב קוץ בושט הוי לא איתחזק איסורא הא גם שם נשאר איסור הראשון שאינו זבוח ולשיטת מהרש"א בבכורו' בדף ק' ע"ב בד"ה חלב פוטר דדעתו בשיטת התוספו' דניקב הושט לא הוי נבל' אף לאחר שחיט' ניחא אך כבר בארנו במקום אחר דדברי מהרש"א תמוהים וכאשר תמה עליו גם הפ"מ בסי' נ"ג:
ואפשר לומר בשיטת התוספו' דסביר' להו ג"כ בזה כאשר אמרנו לשיטת רש"י שיהי' ע"כ החילוק בין שנולד הספק מחיים או לאחר שחיט' כן צריך לומר לשיטת התוספו' דאף בספק שמא נשאר איסור הראשון דהוי בודאי חזק' איסור מכל מקום כיון שכבר יצא פעם אח' בהיתר ונתחזק בהיתר כגון שנשחט' והוחזק' בהיתר הוי לי' חזק' היתר ולא חזק' איסור וכמו למ"ד דמחזיקין מאיסור לאיסור והוי לדידי' כאילו הוי הכל איסור אחד אף דהמה שני מיני איסורים דמחזיקין מאיסור לאיסור אף ע"פ כן כיון דנשחט' פעם א' והוחזק' בהיתר הוי כאית לי' חזק' היתר ה"ה באיסור אחד ממש כיון שכבר הוחזק בהיתר שניתר איסור הראשון כיון שנשחטה אף דהוי ספק שמא באמת נשאר איסור הראשון כגון שישב קוץ בושט ואם ניקב הושט לא מהני השחיטה עכ"ז כיון דבשע' שנשחט' לא הי' נודע מהקוץ והי' אז בחזק' היתר מוקמינן בחזק' היתר:
ולפי זה אפשר לומר מאי דהתוספו' כתבו שם ביבמו' בשני אלו בספק דרוס' ובישב קוץ בושט דאי לאו מהאי טעמ' דשכיחא יותר לאיסור מלהיתר הי' מותר לאו מחדא טעמא הי' מותר אך בספק דרוס' הי' מותר משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ושיטת התוספו' דבזה אף בנולד הספק מחיים מותר ואין מחזיקין מאיסור לאיסור ובישב קוץ בושט אינו מותר מטעם זה דשם לא הוי מאיסור לאיסור דאם ניקב הושט הוי נביל' ונשאר איסור הראשון שאינו זבוח אך שם מותר משום דלא נולד הספק מחיים רק לאחר שחיט' נמצא הקוץ תחוב בושט ואז כבר הוי חזק' היתר אך בספק דרוס' נולד הספק מחיים ושם מותר מטעם אין מחזיקין מאיסור לאיסור:
וע"ז מורה שם לשון התוספו' דמתחיל' לענין הקושיא דהקשו דאף היכא דנולד הספק מחיים ששה כן מעמידין בחזק' היתר הקשו רק מספק דרוס' רק בהתירן שחלקו דאינו אסור רק משום דשכיחא יותר לאיסור מלהיתר כללו גם ישב קוץ בושט דגם שם אינו אסור רק משום דשכיחא יותר לאיסור אך התם משום טעם אחר הי' מותר אם לא הי' שכיח יותר לאיסור כיון דנולד הספק לאחר שחיט':
ולפי זה אין ראי' מישב קוץ בושט לספק זבה דהוי חזק' היתר אך בספק זבה דהוי ספק אם נשאר טומא' הראשונ' שפיר הוי חזק' איסור ובישב קוץ בושט אף דהוי ג"כ ספק שנשאר איסור הראשון אע"פ כן מקרי חזק' היתר התם הוא משום שכבר נתחזק בהיתר והספק נולד אחר שחיט':
אבל בזבה נולד הספק בימי טומא' אך בתוספו' בחולין בדף מ"ג ע"ב בד"ה קסבר עולא נרא' מבואר מפורש דבישב קוץ בושט הוי כאילו נולד הספק מחיים וע"כ משום דהוי ריעות' מחיים דנתחב הקוץ בושט הוי כאילו נולד הספק מחיים.
וא"כ ע"כ צ"ל דהטעם דבישב קוץ בושט וספק אם ניקב בושט הוי בחזק' היתר הוי הטעם כאשר יבואר לקמן אף דהוי ספק אם נשאר איסור הראשון מכל מקום כיון דאם לא נעש' מעש' חדש הי' השחיט' מתרת ולענין ספק זה אם נעש' מעש' חדש מוקמינן על חזק' היתר כדברי הרשב"א ביבמו' גבי אשה זו בחזק' היתר לשוק עומד' וא"כ ה"ה שספק זבה אף דאם חזר' וראת' נשאר איסור הראשון עלי' מכל מקום מקרי חזק' היתר משום דמראי' הראשונ' תטהר לאחר שבע' כשלא יהי' ראי' חדש' כאשר יבואר לקמן וראי' מניקב הושט כנ"ל:
סעיף ו
והנה כאשר בארנו עתה בשיטת התוס' דניקב הושט הוי גם כן חזק' היתר ומאי דהתוספו' ביבמו' מדמי' אלו תרתי בהדדי דרוס' וישב קוץ בושט היינו דתרווייהו הוי כנולד הספק מחיים דדרוס' הוי נולד הספק מחיים וישב קוץ בושט אף שלא נמצא רק אחר שחיט' מכל מקום כיון שישב הקוץ בושט מחיים והוי הריעות' מחיים הוי כנולד הספק מחיים ולפי קושית התוספו' הוי שני אלו טריפ' משום שנולד הספק מחיים ולפי תירוצם דאף בנולד הספק מחיים כשר הוי התם הטעם משום דשכיח' יותר לאיסור מלהיתר:
אפשר בזה ליישב דברי הד"מ התמוהים שהביא הש"ך בסימן נ' בס"ק ג' דכ' מעש' בא לידינו פה קראקא בראש בהמ' שהי' בו מים וקודם שידעו הריעות' חתכו הגלגולת לשנים כו' ויש שהי' רוצים להכשיר מהא דתני' נשחט' הותר' עד שיודע לך במה נטרפ':
ולא דמי דהואיל ויש כאן ריעות' ברור מחיים אין להכשיר משום זה וכן משמע בתוספו' בפרק ד' אחין עכ"ל ומהר"ם לובלין בתשוב' חולק עליו בסימן ס"ו דאדרב' מסקנו' התוספו' דאפילו היכא דנעש' הריעות' מחיים יש להעמיד בחזק' היתר:
ולפענ"ד דמהר"ם לא הביא ראי' מדברי התוספו' רק דהיכא דהוי ריעות' מחיים הוי כנולד הספק מחיים אף דהספק נולד לאחר שחיט' וזה משמע מדברי התוס' מדכתבו לפי תירוצם דבנולד הספק מחיים גם כן מותר צריך לומר דבישב קוץ בושט הוי שכיח יותר לאיסור מלהיתר משמע דלפי הס"ד דהיכא דנולד הספק מחיים אסור הי' ניחא האי דין דישב קוץ בושט אף אם לא הי' שכיח לאיסור יותר וקשה דבישב קוץ בושט קשה בלא"ה דלא הוי נולד הספק מחיים רק לאחר שחיט' נמצ' הקוץ תחוב בושט וע"כ דכיון שנולד הריעות' מחיים אפילו שלנו נולד הספק לאחר שחיט' הוי כנולד הספק מחיים וזה הוא ראיו' הד"מ מדברי התוספו' לענין זה דכיון דהוי ריעות' מחיים הוי כנולד הספק מחיים אך לענין גוף הדבר היכא שנולד ספק מחיים אם הוי חזקת איסור או חזק' היתר זה תלוי בפלוגת' הפוסקים וע"ז לא הביא ראי' מדברי התוס':
וזה התירץ נראה לי מרווח יותר משאר תירוצים שנאמרו על דברי הד"מ הנ"ל ולפענ"ד זה הנכון והברור בפירוש דבריו:
סעיף ז
עוד אפשר לומר הטעם דספק ניקב הושט הוי חזק' היתר כמבואר בחולין בדף מ"ג דספק ניקב הושט הוי חזקה להכשיר אף דבניקב הושט איכא חזק' איסור לומר שנשאר עדיין איסור הראשון עליו כנ"ל כיון דניקב הושט איכא נבלה ועדיין נשאר איסור הראשון שאינו זבוח מכל מקום איכא כנגדו חזק' הגוף שלא ניקב הושט וחזקת הגוף עדיף מחזקת איסור ובריש כתובו' קי"ל כר"א וכר"ג דחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון וחזקת ממון עדיף מחזקת טומא' דהא אף ר' יהושע דסובר חזקת ממון עדיף מחזקת הגוף מכל מקום סובר דחזקת הגוף עדיף מחזק' טומא' בריש פרק ד' דנגעים משנה י"ד מכ"ש למאן דסובר דחזק' הגוף עדיף מחזק' ממון מכ"ש בחזק' הגוף עדיף מחזקת טומא':
וה"ה בניקב הושט אף דאיכ' חזקת איסור איכ' כנגדו חזק' הגוף שלא ניקב הושט דהוא עדיף מחזקת איסור:
ומהאי טעמ' גם בזבה בימי הספיר' אף דאית לה חזקת טומא' מכל מקום איכ' כנגדו חזק' הגוף דעדיף טפי לומר דלא ראת' עוד הפעם וכאן עדיף הרב' דלא הי' כאן שום ריעות' שנחזיק שהי' כאן ראי' אבל שם בנתחב קוץ בושט עכ"פ ריעות' הוי ולקמן יבואר דספק זה לומר שמא נעש' כאן מעש' שאין שום הוכח' ע"ז עדיף מכל חזקו' שבעולם. וכל זמן שאין הוכח' לומר שנעשה כאן מעש' אין אנו חוששין שמא נעש' מעש' ויש ע"ז הרב' ראיו' וכיוצא בזה אית' בפרי מגדים בסימן כ"ה בש"ך בס"ק ב' בשם הגנת ורדים דאין חשש רק שיש מקום לחוש ונולד איזה ספק אבל כל שלא נולד שום ספק אין חשש כלל ומש"ה לא חיישינן שמא במקום נקב שחט ונימא סמוך מיעוט' לחזק' חזקת שאינו זבוח אך משום שלא נולד שום ספק כלל ליכא חשש:
וראיה לזה מדברי התוספו' בנדה בדף י"ח בד"ה ותו ליכא דכתבו וז"ל דהתם מסייע חזק' האדם לרוב הרי בפירוש מבואר דהחזקה הוא חזק' הגוף לא חזקת טהר' דשם מיירי באיש ואשה שעשו צרכיהן בספל דאם נימא שהוא מאיש אינו טמא וליכא חזק' טהרה רק חזקת הגוף יעו"ש:
אך לפי זה יהי' דוקא היכא דהפסיקה ראייתה איכא חזק' הגוף שלא חזרה וראת' אבל היכא דהוי ספק אם הפסיק' ראיית' או שלא פסק' כלל ליכ' חזק' הגוף ואפשר דגם בזה שייך חזק' הגוף דאין מחזיקין מראי' אח' לחברתה ולקמן יבואר:
אמנם אם נבוא בזבה בספק ראי' לטהר מטעם חזקת הגוף אף שאין לה חזק' טהר' לא שייך זה רק בספק אם ראת' כל עיקר אבל היכ' שודאי ראת' אך שאינו ידוע אם הוא דם טהור או דם טמא או שראתה קרטין ואינו ידוע אם הוא דם או ברי' בכה"ג לא שייך חזק' הגוף לומר דהעמידנה על חזקתה דלא הי' כאן ראי' חדשה דהרי בודאי ראת' ואין נפק' מינ' לענין חזק' הגוף אם ראת' דם טהור או דם טמא או אם דם ראת' או בריה ראתה דאינה מוחזק' בזה יותר מזה ולא שייך בזה חזק' הגוף שוב מעמידין על חזק' טומא' שבימי הספיר' עומדת בחזק' טומאה:
שבתי וראיתי דברים אלה בנו"ב בסי' ס"ג שמביא שם בשם הגאון מוה' חיים כהן אבד"ק לבוב שחידש סברא זאת שמה שאמרו אשה בחזק' טהר' עומדת הוי הפירוש חזקת הגוף שהוא בחזקת מסולקת דמים שלא בשע' וסתה וחזקת הגוף עדיף מחזקת טומא' וראיתו מתוספו' כתובו' בדף ע"ה ע"ב בד"ה ספק טמא וז"ל אמר ר"ת דהכ' מיירי שנזקק לטומא' וכו' והשתא מייתי שפיר ראיה דאזיל ר' יהושע בתר חזקה דבגופה אע"ג דאיכא חזק' דהעמידנה בחזק' טומא' כנגדה עכ"ל:
והנו"ב חולק עליו וסיים לבסוף וז"ל ועוד אפי' יהיבנא לי סברת הגאון מהו' חיים כהן מכל מקום וכי חזקת הגוף שאינו מוצא' דם נדה שלא בשעת וסתה אבל קרטין ונקודו' דרכה להוציא אתמהה והלא חזקת הגוף בכל הנשים שלא להוציא בשעת וסתה כלל וע"כ צריך אתה לומר שבאשה זו נתחדש מקרה בגופה ויצאתה מחזקתה אם כן מאן מוכח שאינה מוציאה דם נדה באופן זה שלא בשעת וסתה עכ"ד ות"ל כי כוונתי לדעת הקדושים אשר בארץ המה:
ובזה הנ"ל אשיחה וירוח לי בסוטה בדף ס"ו דאי' שם בשבע' דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה משנזקק לזיבה אין בודקין אותו אנסו ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר ומפרש בתלמוד' ספיקו לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראי' כיון שנזקק לטומא' ספיקו טמא:
והמהרי"ט בח"א בסי' פ"ב הביא מזה ראי' דמחזיקין מאיסור לאיסור דאמרינן כיון שנזקק לטומא' ספיקו טמא:
והש"ש בשמעתת' ה' פ"ב דחה דבריו דהתם לא הוי הטעם משום חזקת טומא' אלא משום שרגלים לדבר שלא בא מחמת שכבת זרעו אלא מחמת זיבה כיון שכבר נזקק לזיבה ותדע דהא אמרינן התם אנסו וספיקו לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת זיבה כיון שנזקק לטומא' טמא ואם נימא משום חזקה א"כ בספק חזא נמי נימא אוקמי אחזקת טמא ע"כ:
ולפי הנ"ל ניחא דשפיר נוכל לומר הטעם משום חזקת טומא' אך איכ' כנגדו חזקת הגוף דלא ראה דהוא עדיף מחזקת טומא' אבל היכא דודאי חזא ואינו יודע מאי חזא אי שכבת זרע אי זיבה בלא"ה הי' כאן שינוי הגוף אך שאינו יודע אם משכבת זרע או מזיבה אבל עכ"פ הי' כאן שינוי ועכ"פ אינו עלול לראות יותר שכבת זרע מזיבה כיון שכבר הוזקק לזיבה ואין כאן חזקת הגוף ושוב מעמידין על חזקת טומאה ודו"ק:
ובזה יתיישב לנו ג"כ דברי התוספו' בד' ט"ז בד"ה ומי סבר וסתות דרבנן דכתבו וז"ל נראה דוקא במרגשת שבא דם זה מהמכה ואעפ"כ למ"ד וסתות דאוריי' חיישינן שמא גם מהמקור בא דם אבל אם אינ' מרגשת דם מהמכה טמא' לכ"ע אם הוא זמן וסתה דאל"ה וכי לעולם לא תהי' רואה והלא קודם מכה הי' לה וסת עכ"ד:
ואינם מובנים דהא על הוסת אמרינן דוסתו' דרבנן ומדאוריי' אין משגיחין על הוסת אך הקשיתי בעצמי וכן מצאתי בחוו' דעת בסימן קפ"ג דאמאי יהיו וסתו' דרבנן הא בתלת' זמנא הוי חזק'. אך אפשר לומר דבדבר התלוי במעש' לומר שנתהוה כאן מעש' לא אזלינן בתר חזק' דאיכ' כנגדו חזק' הגוף דלא נעשה המעשה וכו זה היכא דהוי ספק אם ראת' אבל היכ' דודאי ראת' ואינ' יודע' אם היא דם נדה או דם אחר דליכ' חזקת הגוף דהגוף בודאי נשתנ' מאינה רוא' לרוא' שוב שפיר אזלינן בתר הוסת ולענין זה וסתו' דאוריי' אבל היכא שמרגשת שהדם הוא מהמכה ואנו יודעין מאין בא השינוי אך שיש לספק שמא הי' עוד שינוי בהגוף וראתה באותו זמן דם נדה גם כן לענין זה איכ' חזק' הגוף שלא הי' עוד שינוי בהגוף ולענין זה הוי וסתו' דרבנן:
ובזה יתיישב לנו מה דהקש' החוות דעת בסימן קפ"ג לשיטת הרמב"ם דהיכ' דבא וסתה אף שהיא עומד' עדיין בימי זיבה חוזרת לוסתה ולימי נדות והקש' החוו' דעת כיון דוסתו' דרבנן איך תלינן חשבון פתחי נדה וזיבה שהן גופי הלכו' נדה דאוריי' בוסתו' שעיקרן מדרבנן ולפי הנ"ל ניחא דהיכא דראת' דם ואינ' יודע' מה היא שאין כאן חזק' הגוף המתנגדת לחזקה דתלתא זמנא ושוב אזלינן בתר תלתא זמנא דהוי חזקה ולענין זה וסתו' דאוריי' ודו"ק:
והנה מה שאמרנו לעיל דהיכא דאיכא חזק' הגוף נגד חזק' טומא' חזק' הגוף עדיף יש להוסיף עוד נופך בדבר כפי שבארנו במקום אחר דכי מעמידין חזק' נגד חזק' היינו דוקא היכא שחזק' אח' לא הית' משמשת במקום החזקה השני' אז אמרינן אף דהי' לה חזקה לזה מ"מ כיון שבאה אח"כ חזקה הסותרת הראשונה הוי חזקה נגד חזקה אבל אם חזקה אח' היתה משמשת אף שהית' חזקה אחרת כנגדה לא נוכל לדחו' חזקה זו בשביל חזקה אחרת שהיא כנגדה דהרי יש חזקה לזה שחזקה זו תהי' משמשת אפילו שחזקה אחרת כנגדה ויש לה חזקה לזה שתכריע החזקה השני וכאשר דחיתי בזה דברי הנו"ב שכ' דמשום הכי הוי וסתו' דרבנן אף דהחזקה דאורח בזמנו בא משום דאיכא כנגדו חזקת טהרה ודחיתי דבריו דהרי יש לה לזה חזקה ג"כ שיבוא האורח בזמנו אף בימי טוהר כמו שבא תמיד האורח הזה בימי טוהר ופלפלתי בזה בתוספו' בבכורו':
וא"כ ה"ה בנ"ד הוא להיפך כיון דהי' לה חזקה לזה שפסק' לראו' דם בשבע' ימי נקיים אף דהיא אז בחזקת טומאה כן בודאי הוי ג"כ אח"כ שלא חזרה לראו' ולא שייך לומר דאיכא כנגדו חזקת טומא' שהרי חזק' הגוף זה שפסקה לראו' הי' ג"כ בימי טומאה אע"פ כן פסק' לראו' ומעמידין על החזקה שג"כ אח"כ לא ראתה עוד:
סעיף ח
הנה בסעי' הקדום הבאתי דברי הנו"ב שהביא דברי הגאון מהו' חיים כהן דאף דאשה בימי ספירה אית לה חזקת טומאה איכא כנגדו חזקת הגוף דעדיף מחזקת טומא' כמבואר בתוס' בכתובו' בד' ע"ה דאף דהי' לו נגע מתחל' ונזקק לטומא' ואיכא חזקת טומא' מכל מקום איכא כנגדו חזקת הגוף שלא נולד נגע אחר:
וכתב אח"כ ע"ז הנו"ב דאין ראי' מדברי התוס' דהתם גבי מצורע אין חזק' טומאה נגע הראשון חזקה אלימתא כי מאי שייכו' לנגע השני עם נגע הראשון אטו טומא' נגע השני מחמת נגע הראשון בא אם השני טמא אף אם לא הי' בו נגע הראשון מעולם הי' טמא מחמת השני ואפילו אם השני טמא מכל מקום נגע הראשונה בודאי כבר נתרפאה ולכן אין זו חזקה אלימתא ויש כח בחזק' הגוף לדחותו אבל חזק' טומאה של נדה מחמת שכבר הוחזקה נדה טומאה זו יש לה שייכו' עם ספק ראיו' המתחדשו' בשבע' נקיים שהנקיים על ראיו' הראשונים באים ואם המה נקיים אזי טהור' מזיבה ואם אינם נקיים אזי היא טמא' מחמת זיבה הראשונ' לא מחמת ראי' שראתה עתה שעל ראי' אח' אין להצריכ' שבע' נקיים אלא כל זמן שלא ספרה נקיים תמיד זיבה הראשונה עלי' וא"כ חזק' טומאה הראשונה שייכא בספק זה והוי חזקה אלימתא ואין כח בחזק' הגוף לדחותו עכ"ד.
והנה סברתו לחלק בין חזקה אלימתא אינו סברא אלימתא דמנין לו זה לומר דאף דמחזיקין מאיסור לאיסור מכל מקום לא הוי חזקה אלימת' ויש כח בחזק' הגוף לדחותו דהא כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור נימא דהוי ג"כ חזקה גמור':
אך אפשר לומר כפי מה שאמרתי לעיל בסעי' הקודם וכן כ' בנו"ב דאם מטעם חזקת הנוף אתינן עלה הוא דוקא היכא דהוי ספק על הראי' אם ראתה או לא ראתה אבל היכא שראתה וא"י מה ראת' אם דם טמא או טהור לא שייך בזה חזק' הגוף דשינוי בודאי הוי בגוף ואינו הגוף עלול יותר לראו' דם טמא מדם טהור:
אך לפי זה יוקשה גם בנגע לא שייך חזק' הגוף דהתם ג"כ מיירי דהי' לו נגע אחר אך שהספק הוא בהנגע אם הוא נגע טהור או נגע טמא היינו אם הי' הבהרת קודם או שער לבן קודם דאם הבהרת קודם הוא טמא ואם השער לבן קודם הוא טהור וא"כ ג"כ השינוי בודאי נעש' שיש כאן בהרת וגם שער לבן אך שהספק אם השינוי הי' לטמאו או לא וע"ז יש חזק' טומא' ותקי הגוף ליכא כנגדו דהא שינוי בגוף בודאי נעש' ומאי זה שכתבו שם התוספו' דאיכ' חזק' הגוף נגד חזק' טומאה וחזק' הגוף עדיף:
וע"כ צריכין אנחנו לומר דגם זה נכנס תחת סוג חזק' הגוף לומר שלא נולד בגוף דבר המטמא שזה הוי שינוי בגוף שנולד בו דבר המטמא אף דכבר יש בו נגע והוא טמא לע"ע ע"י הנגע הראשון מכל מקום איכא חזקת הגוף שלא נולד בו דבר חדש המטמא אותו:
ובזה שפיר יש מקום לחלק בין היכא דהי' בו איסור אחד ואיסור הראשון בודאי נסתלק ואנו מסופקין שמא נולד בו איסור חדש אפילו למ"ד דמחזיקין מאיסור לאיסור ואיכ' חזק' איסור לומר שלא יצא מאיסורו הראשון ונשאר באיסורו מכל מקום איכ' כנגדו חזק' הגוף שלא נולד בהגוף איסור חדש אף דבין כך ובין כך ע"כ נעש' שינוי בהגוף מכל מקום גם זה מקרי חזק' הגוף שלא נולד בו דבר איסור או טומא' (היינו באדם דבר המטמא ובבהמה דבר איסור) כאשר הבאתי ראי' ברורה מנגע דכ' התוס' דאיכ' חזק' הגוף נגד חזק' טומא' אף דבין כך ובין כך נעש' שינוי בגוף:
אבל היכא דלא נולד כאן איסור חדש כלל רק שאנו מסופקין שלא יצא מאיסורו הראשון כגון בזבה שמסופקין אנחנו אם ספרה שבעה נקיים וראת' בוודאי בימים אלו אך שהספק הוי אם ראת' דם טמא או דם טוהר בזה ליכ' חזקת הגוף כיון שהשינוי הי' בודאי בגוף ולא שייך לומר דאיכ' חזק' הגוף דלא נולד בה דבר חדש המטמא אותה דהרי ראי' זו אינה מטמאה אותה מחדש רק שלא יהיו ימים נקיים ונשאר טומאה ראשונ' עלי' ואין כאן חזק' הגוף לא מצד גוף הראי' לומר שלא ראת' שהרי בודאי ראתה ולא מצד שלא נולד לה מחדש דבר המטמ' אותה שהרי אין כאן טומא' חדת' ובזה נרא' לי דשפיר יש לחלק בין אם החזק' לטמאו' הוא מצד מחזיקין מאיסור לאיסור בין אם הספק אם האיסור הראשון נשאר עליו ודו"ק:
ולפי זה בטומא' נדה ולא בזבה שהספק הוא אם חזרה וראתה אחר שבעה וגרם לה טומאה חדשה זולת זה מה שאמרנו לעיל שאין כאן חזק' טומאה כלל גם כן איכא חזק' הגוף לטהרה ולומר שיש כאן חזק' הגוף שלא נולד בה טומאה חדשה לאחר שבע' ובפרט שלאחר שבעה יהי' טומא' אחרת לגמרי שהוא טומאת זיבה שאף בראי' אח' עכ"פ צריכה לשמור יום כנגד יום ותשמור יום אחד בטהרה והוא משונה מטומא' נדה שא"צ לשמור שום יום נקי לגמרי וטומא' זיבה הוא טומאה אחרת לגמרי בודאי איכ' חזקת הגוף שלא נולד בה טומאה חדשה והוא טומא' זיבה ודו"ק:
סעיף ט
בדברים הללו שאמרנו בסעי' הקדום יתבאר לנו ג"כ מאי דבספק ניקב הושט הוי חזק' היתר כנרא' מדברי התוס' ביבמו' בדף ל' וכמבואר בפירוש בחולין בדף מ"ג וקש' דהא בניקב הושט לא מהני השחיט' ושוב הוי חזק' איסור הראשון ותירצנו לעיל משום דאיכא כנגדו חזק' הגוף שלא ניקב הושט:
ולפי דברי הנו"ב שהוא כתב לחלק בין היכא דהוי ספק אם נשא' עלי' איסור הראשון דאז הוי חזק' אלימתא עדיף מחזק' הגוף ובין היכא דהוי ספק שבא לכאן איסור אחר אף דמחזיקין מאיסור לאיסור לא הוי חזק' אלימתא וחזק' הגוף עדיף וא"כ יוקש' דבספק אם ניקב הושט דהוי ספק אם נשאר עליו איסור הראשון דניקב הושט הוי נבל ונשאר עלי' חזק' איסור שאינו זבוח וא"כ הוי חזק' אלימתא ועדיף מחזק' הגוף והוי חזק' איסור ולא חזק' היתר:
אך לפי אשר בארנו לחלק דחזקת הגוף הוי ג"כ חזק' שלא נולד בו דבר חדש המטריף וזה הוא היכא דהוי איסור אחר אף דמחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ איכא חזק' הגוף שלא נולד בו איסור חדש אבל אם הספק הוא שנשאר עלי' איסור הראשון לא הוי חזק' הגוף כנגדו שלא נולד כאן איסור חדש:
וא"כ שפיר ניחא בניקב הושט אף דלא מהני שחיטה ונשאר עלי' איסור הראשון מ"מ בניקב הושט נולד ג"כ איסור חדש דאף קודם שחיט' היא טריפ' והחלב ומי רגלים אסור כאשר בארנו בענין סמוך מיעוטא לחזקה סי' א' א"כ שפיר איכא כנגדו חזק' הגוף שלא נולד כאן טריפו' חדש:
וגם בספק ניקב הושט בלא"ה איכא חזקת הגוף שלא נעש' שינוי בהגוף ולא ניקב הושט דרק היכא שבודאי נעש' שינוי בהגוף ואינו ידוע אם השינוי הי' לאיסור או להיתר לא שייך לומר דהעמד הגוף על החזקה שלא נעש' בו שינוי רק להעמיד על החזקה שלא נעש' שינוי המטריף והיכא דנשאר איסור הראשון לא שייך זה אבל בספק ניקב הושט הוי חזק' שלא נעש' בו שינוי כלל ואיכא כאן חזק' שלא נעש' שום שינוי בהגוף ולא ניקב וגם שלא נעשה בו דבר המטריף:
והנה הת"ש כתב בסי' כ"ט בס"ק א' באמצע דבריו וז"ל ונרא' דבנשבר העצם מארכוב' ולמעלה וכדומ' דלא ידע אם מחיים נעשה או לאחר שחיטה בכה"ג מודים התוס' דלא מוקמינן אחזק' לא מיבעי' היכא דליכא למתלי לאחר שחיט' דמסתבר טפי דנעש' מחיים כמ"ש לעיל אלא אפילו כי הדדי ננהו כגון שנשבר ביד השוחט ולא ידע אם נעש' קודם שחיט' או אח"כ אין לומר העמידנ' על חזקת' ועת' נשבר' דהא הבהמ' בחי' בחזקת שאינ' זבוח' וחזק' שאין רגלי' שבורות עומדת והשתא הוא שחוט' ושבור' ומאי חזית דאמרי' עתה נשבר' אחר שחיטה אימא איפכא עתה נשחטה אחר שבור' ומ"מ נרא' דרבינו יונה לאו מההוא טעמא קא אתי לה דהא כייל בהדי ספיקא אחרינא יעו"ש:
כיון דבוודאי שבור' לפנינו אך הספק אם קודם
ודעתו שחיט' או לאחר שחיט' לא נוכל להעמיד' על החזק' שלא נשבר' רגלה מחיים דהרי עכ"פ שבורה לפנינו ואם נתלה השבור' באיחור הזמן אדרבא נתלה השחיט' באיחור הזמן ומש"ה קשה לו על רבינו יונה דכייל האי ספיקא דנמצא רגלי' שבורה בין שאר ספיקות והא שאני זה דליכא חזק' שאינו שבור':
ולפי הנ"ל שפיר גם בזה איכא ג"כ חזקה דלא נולד בה דבר המטריף אף דוודאי נעשה שינוי בגוף שנשברה הרגל או קודם שחיטה או לאחר שחיטה מ"מ איכא חזקה שלא נעש' בה דבר המטריף כמו שם בנגע אף שבוואי נולד בה נגע והיא בהרת עם שער לבן והוי ממש דין הת"ש דשניהם נולדו ואין חזקה שאחד נולד קודם השני כמו בשבורה ושחיט' שאין חזק' שיהי' אחד קודם חבירו ואעפ"כ כתבו בתוס' גבי נגע דאיכא חזקת הגוף וע"כ דאיכא חזקת הגוף שלא נולד בו דבר המטמא ה"ה גבי שבורה שא"י אם הוי מחיים או לאחר שחיטה איכא חזקת הגוף שלא נולד בו דבר המטריף וזה ברור מאוד:
שבתי וראיתי ברש"י בביצה בדף כ"ה דכתב נשחטה בחזקת היתר עומדת היינו היכא דניקבה הריא' וספק אם ניקבה מחיים או לאחר שחיטה הוי חזקת היתר ודלא כהת"ש ובוודאי הוא מטעם שבארנו:
ובזה אשיחה וירוח לי ומאי דהקשה בש"ש ש"ה פ"ו דאמאי בספק אם ניקב הושט הוי חזקת היתר כדאיתא בחולין בדף מ"ג והקשה ממאי דאיתא בחולין בדף כ"ח שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיט' נשמט' או לאחר שחיטה נשמט' זה הי' מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה ומאי בין זה לספק ניקב הושט דגם שם לא מהני השחיטה:
ולפי הנ"ל ניחא דבספק אם ניקב הושט איכא חזקת הגוף שלא נעשה שינוי בגוף כנ"ל וגם שלא נולד בו דבר המטריף כנ"ל:
אבל בנמצא הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה או לאחר שחיט' ליכא חזקת הגוף כדברי הת"ש כיון דוודאי נעשה השינוי משמוט' וא"י אם נעש' קודם שחיטה או אח"כ אך שם בשבור' תרצתי דאיכא חזקה שלא נעשה מעשה המטריף אבל בשמוטה דדעת הבה"ג דאינה טריפה רק שאין השחיטה מועלת בו כדאיתא בתוס' בחולין בדף כ' בד"ה אלימא למעוטי ונפסק בש"ע יור"ד בסי' כ"ד בסעי' ט"ו אין כאן חזקת הגוף שלא נעשה מעש' המטריף דאין כאן מעש' המטריף כלל אך שלא תהני השחיטה ואדרבא לענין זה איכא חזקת איסור שאינו זבוח והוי כמו שם בזבה שבארנו לעיל דליכא חזקת הגוף שלא נולד בה דבר המטמא שאין כאן לידת טומאה חדשה אך שלא יהי' נקיים וישאר טומאה הראשונה אך בושט אמרנו לעיל ניהו דג"כ הוי ספק שנשאר עלי' איסור הראשון מ"מ אם ניקב הושט נולד בה טריפות חדש מה שלא הי' מקודם ואיכא לענין זה חזקת הגוף אבל בנשמט הגרגרת אין כאן שום דבר המטריף ולא נולד בו דבר המטריף ורק הוי ספק אם נשאר איסור הראשון ואם הי' מהני השחיט' או לא והוי ממש כמו שם בזבה דהוי ספק אם הי' נקיים לטהרה מטומא' הראשונ' וגם לא שייך בשמוטה לומר דהוי חזקה שלא נעש' שום שינוי בגוף דהרי שמוטה בוודאי נעשה אך שלא נודע אם נעש' קודם שחיטה או אח"כ ואין שום חזקה לומר יותר שנעש' אחר שחיטה מלומר שנעש' קודם שחיטה כדברי הת"ש הנ"ל ושפיר אסור התם משום חזקת איסור וכל זה ברור מאוד:
ממוצא הדברים הנ"ל מבואר ג"כ הכל כנ"ל דבזבה איכא חזקת טומא' היכא שעכ"פ בוודאי ראת' וא"י מה ראת' ובנדה איכא חזקת טהר' וחזקת הגוף לטהר וזה הוא היכא שאנו מסופקין אם ראת' כל עיקר אבל אם ראת' ואנו מסופקין מאי ראת' בזה ליכא חזקת הגוף אך בנדה לא משכחת לה כלל זה דמה שראתה בתוך שבעה לא מעל' ולא מוריד שאף שראת' כל שבע' טהור' לאחר שבעה ואם ראת' דם ספק אחר שבע' אז כבר עומדת בחזק' טהר' גמור דתיכף כשעברה שבע' וטבל' טהור' היא ולקמן נבאר דאף אם לא טבל' מ"מ בחזקת טהר' היא דיש לה חזק' כשתטבול תהי' טהור' ומה אחר שבע' ראת' בימי טהר' אך נ"מ יהי' היכא דתהי' שופעת מתוך שבע' לאחר שבע' ותיכף לאחר כלות השבע' הוית ספק רואה בזה אפשר לספק קצת כיון דבעת שהית' עומדת לצאת מטומא' לטהר' נולד הספק ואתרע חזקת הגוף מ"מ נרא' דאף בזה מעמידין על חזקת טהרה דנד' לאחר שבע' הוי חזקת טהר' ואין מחזיקין מנד' לזבה כנ"ל בארוכ' וכאשר מבואר בנו"ב בתשוב' הבאתיו לעיל. וזה הוי נ"מ אף לדידן אף דנשי ספק זבות המה כאשר נתבאר לעיל בתשוב' דנשים שיש להם מכה באותו מקום ואי אפשר להם לטהר לא מחמירין להחזיק אותן בזבות אן דבימי וסתה אין תולין במכה די שמחזיקין אותה לנדה ולא לזבות כנ"ל בתשובה:
עוד אפשר לתרץ על מה שהקשיתי לעיל על דברי הח"ש דהיכא דנשבר העצם ולא נודע אם קודם שחיט' או אח"כ טריפ' דבהמ' בחזקת שאינה שחיט' ושאינה רגלי' שבור' עומדת ועת' נמצאת שחיט' ושבורה מאי חזית דאמרת דהשחיט' קודם דלמא השביר' קודם והקשיתי מנגע דכתבו התוס' דאיכא חזקת הגוף ושם ג"כ הוי בהרת ושער לבן וא"י איזה נעש' קודם ומאי חזית דשער לבן קודם דלמא בהרת קודם:
ואפשר לומר דבשבירת העצם אם הי' עם הגמר שחיטה בשוה בוודאי אסור ואינו מותר רק היכא שנשבר לאחר שחיטה בזה שפיר קאמר הת"ש כיון דאין סברא לאחר אחד יותר מחבירו טריפ' ואם הי' בב"א ג"כ טריפ' אבל בנגע דבעינן דווקא שיהי' הבהרת קודם ואח"כ בא השער לבן דבעינן דווקא הפכה שער לבן בשאח וא"כ כיון שאין להקדים לאחד על חבירו שפיר איכא חזקת הגוף לטהר כיון דאין סברא לאחר אחד על חבירו או להקדימו מוקמינן על החזקה חזקת שלא נולד הבהרת קודם השער לבן ואף דאיכא ג"כ חזקה שלא נולד השער לבן קודם מ"מ הוא טהור דאם היו בב"א ג"כ טהור: