נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן סד
עזרנו בשם ד'
נדרשתי לחוות דעתי לענין נשואין בתוך שלשים ימי אבלה של הכלה בנדון שכבר הוגבל ע"פ שני הצדדים זמן ומקום לחופה. ומצד הכלה היו מוכנים בעוד שלשת ימים לאחוז דרכם למקום המוגבל והיה מוכן במקצת צרכי החופה כנהוג ומתה אחות הכלה בעוד שהיה החתן שהוא מעיר אחרת רחוקה מוכן ומזומן לשים לדרך פעמיו עם אחוזת מרעהו וגם הקרובים איש ממקומו באשר הוא שם הביא אתו לבא על החתונה ליום המוגבל לחופה ונשאלתי מאבי הכלה אם יש למצוא היתר להכניס לחופה תוך שבעה או שלשים באשר שיהיה לו הפסד מרובה בעסקים שלו אם ידחה הנשואין עד לאחר זמן וגם מי יודע מה יוכל להיות אחרי מתי עוד והחתן כבר קיים פו"ר ויש לו בנים קטנים:
הנה לכאורה ממ"ש ביו"ד סי' שצ"ב מי שלא קיים מצות פו"ר ושידך אשה ואחר שהכין צרכי החופה מת אחי המשודכת מותר לכונסה ולבוא עליה אחר שבעה. וכ' הש"ך הטעם כיון דאיכא הפסד בדבר אם לא יכנוס וגם לא קיים פו"ר וכ"ה ג"כ לשון הטור. והט"ז כ' דהאי מותר לכונסה ר"ל לאחר שבעה דוקא. משמע מזה דאם קיים פו"ר אסור לכנוס תוך שלשים אפי' היכא דאיכא הפסד. אבל כד מעיינין בה שפיר יתברר לפנינו כוונת הטור והש"ך ושבנדון השאלה מותר לכל דיעות הפוסקים המדברים בענין הזה לכנוס עכ"פ לאחר שבעה תוך שלשים:
וזה החלי בס"ד. א) דהנה בגמ' כתובות ד' א' אין מבואר הדין באם ליכא דטרח ומזדבן וכן במת אחד משאר קרובים ואיכא פסידא רק אמאי דקתני דבמת אש"ח או אש"כ כונס ובועל ב"מ באנינות ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ שבעת ימי אבילות אמרינן בגמ' אבל איפכא לא ומפרשי בה"ג והרי"ץ גיאות דלא דחינן אבילות מקמי משתה אבל מותר לכנוס באנינות ולדידהו אפשר דגם באבילות מותר לכנוס בכה"ג ונוהג ימי המשתה לאחר שיכלו ימי האבילות [עי' בנה"כ סי' שמ"ב מה שמביא בשם ר' ירוחם] אלא דבאנינות שרי ג"כ למבעל ב"מ ובאבילות אסור אפי' ב"מ [עי' תוס' שם ד"ה ובועל וע' ר"פ מי שמתו] ודעת הרא"ש דהאי אבל איפכא לא ר"ל דלא דחינן לא האנינות ולא האבילות ואסור גם לכנוס עד לאחר שלשים והכרעת הש"ך סי' שמ"ב כדעת הרמב"ם והרמב"ן דמותר לכנוס מיד לאחר שבעה והכי נקטינן:
ב) ויש להבין בדעת הרמב"ם מאין יצא לו האי דינא שיהי' מותר לכנוס תוך שלשים כיון דקי"ל כל שלשים יום לנשואין והכא אמרינן דאבל איפכא לא משמע דלא דחינן שום דבר. ונלע"ד שיצא לו כן מלשון רבו רב אלפס שכ' ושמעינן מהכא דהיכא דאפשר לזבוני וליכא פסידא דאינו נוהג ימי המשתה ברישא עכ"ל ולהרמב"ם נמי לא מסתבר למהר החופה ולבזות המת ולהפסיד באבילות בין חופה למשתה וכמ"ש הרא"ש בסיום דבריו ות"ו ל"א מיד"י כוונתו בזה דלא הי' צריך הרי"ף לכתוב כלל האי ושמעינן מינה דלא קמ"ל מידי יותר מדאמר ר"ח לא שנו כו'. אבל הרמב"ם לא רצה לדחות דברי רב אלפס רבי' דרבו ופי' דבריו דהא קמ"ל דלא מאחרינן שלשים כשאר נישואין וכן דעת הרמב"ן ומטעם שיתבאר. ופשוט הוא דהא דאמרי' בגמ' אבל איפכא לא היינו בדאיכא פסידא ואיכא דטרח דינו ג"כ כמו מזדבן דרב חסדא דליכא פסידא וליכא דטרח שכ' הרי"ף דכונס מיד לאחר שבעה. ולא מאחרינן לי'. וכ"ה להדי' בשו"ע דאי אית לי' פסידא ומת אחד משאר קרוביהם קובר את מתו ונוהג שבעת ימי אבילות ואח"כ תכנס לחופה מיד ונוהג ימי המשתה:
ג) ואין לחלק ולומר דדוקא בפסידא דהכנת צרכי חופה הוא דשרי אבל לא משום הפסד אחר דהא כבר הכריע הש"ך דלאו דוקא הכין כל צרכי חופתו. והביא ראי' לדבריו. וא"כ משמע דאע"ג דקתני בברייתא פתו אפוי' ויינו מזוג וטבחו טבוח. וכן בלשון הפוסקים מי שהכין כל צרכי חופתו. מ"מ לא קפדינן עלה למידק בלישנא ואזלינן בתר טעמא [כמ"ש הש"ך] דמשום הפסד התירו לכנוס לחופה ולבעול באנינות. ה"נ בהאי דינא דהרי"ף משום הפסד התירו לכנוס בתוך שלשים יהי' איזה הפסד שיהי'. וכדמעיינין בה ונעמוד על עיקרן של דינים אלו יתברר לנו דמשום הפסד אחר אם היו מוכנים לנשואין יש סברא להתיר יותר מבהאי פסידא דהכנת צרכי חופה דאיירינן בה. דהנה לפמ"ש הש"ך דכל צרכי חופה לאו דוקא עכצ"ל דהא דקחשיב בברייתא ופריט כל הני. היינו משום דרבותא קמ"ל בדיוקא דאיסורא ר"ל דאפי' הכין הכל ולא מזדבן דאיכא הפסד מרובה אפ"ה אי איכא מאן דטרח לא שרינן לכנוס ולבעול באנינות. והטעם בזה משום דהאנינות שהוא משום המת המוטל עליו לקברו הוא מצוה עוברת. והנשואין הוי מצוה שאינה עוברת כיון דאיכא מאן דטרח בתר הכי. משא"כ היכא דליכא דטרח דגם הנשואין הוי מצוה עוברת. סברא הוא דאם אפי' לא הכין רק מקצת מצרכי חופה עכ"פ הוי התחלה והעוסק במצוה פטור מן המצוה דאנינות [כן הוא סברת הש"ך] ומ"מ אי מזדבן לא הוי כלל התחלה. ובזה מתיישב מה שיש לדקדק מנ"ל הא לרב חסדא לחלק בהברייתא ולאוקמה בכגון מתא מחסי' דמפקא מכרך ומפקא מכפר שזה דוחק בלשון הסתמי שבהברייתא. אלא ודאי דמשמע לי' לרב חסדא הכי מדקחשיב ואזיל האי תנא בצרכי חופה כולי האי ע"כ דבלא מזדבן איירי ולרבותא דדיוקא. דאי אפי' במזדבן ומשום טעמא דהתירא פשיטא לי' לר"ח דאפי' בחדא ובהכנה בעלמא הוי התחלת המצוה. ולית לן לחלק בין איכא דטרח או לא:
ד) ומינה דגם מה דקיי"ל במת אחד משאר קרוביהם ואית לי' פסידא לא מאחרינן לחופה לבתר שלשים לאו משום פסידא דצרכי חופה הוא דהא במה שיכנוס לאחר שבעה לא מהני לי' ולא מידי לסלוקי פסידא מיני' וממ"נ יצטרך למכור מה שהכין קודם שמת הקרוב דודאי לא אפשר למשהי במ"י וחמרא מזיגא כל שבעה וגם הפת יבש יהי' נקודים וע"כ יהי' צריך לעשות צרכי חופה מחדש וא"כ ימתין עד אחר שלשים ולמה התירו לו איסור נישואין באבילות שלשים דרביע עלי'. אלא ודאי דהטעם הוא כמ"ש הטור וב"י בשם הרמב"ן משום דטריח לי' וקאי עלוי' מילתא לא מאחרינן לי' שלשים כשאר נשואין עכ"ל ולפי הטעם הזה נראה דגם היכא דאיכא מאן דטרח ומה שהכין ג"כ מזדבן בלא פסידא אפ"ה לא מאחרינן לחופה והכל משום דבכה"ג לא העמידו חז"ל כלל דבריהם דאיסור נשואין באבילות שלשים ומטעמא דהרמב"ן וכמו שיתבאר להלן:
ה) וכ"נ מלשון הר"נ בכתובות שכ' אמה של כלה וכגון דאיכא תמרוקי נשים וקישוטין שאין מתקיימין דאי לא באותם שהכינה תנשא לאחר שבעה ימי אבילות דלא צריכה אמה למטרח עלה עכ"ל הר"נ והובא בב"י אלמא דבמתה אמה והתמרוקין והקישוטין מתקיימין דהיינו איכא דטרח וליכא פסידא אפ"ה מותרת לינשא תוך שלשים. וכן הרמב"ם לא התנה במת אחד משאר קרובים שיהי' דוקא באית לי' פסידא מותר לכנוס אחר שבעה. ובשו"ע סי' שמ"ב שהעתק ל' הטור בחדא למעליותא ובאמת אפי' בתרתי למעליותא כונס לאחר שבעה. דבשלמא להרא"ש והטור בדוקא נקט לומר דאין מתירין לישא בתוך שלשים בקיים פו"ר. אבל הש"ע דפסק כהרמב"ם להתיר הכניסה בתוך שלשים בכל גוונא לא הי' לו לתפוס דינו של הרמב"ם על לשונו של הטור. ואפשר דנקט הני משום רבותא דאיסורא דאפי' בהני גווני אין מתירין הכניסה באנינות. וכיון דאפי' בהני גווני ג"כ איכא רבותא שמותר לכנוס תוך שלשים ולאפוקי מדעת הרא"ש לא חשש הש"ע לבאר יותר. ותפס ל' הטור דאליבא דהרא"ש בדוקא נקט דאין מתירין בקיים פו"ר לישא תוך שלשים:
ו) ונ"ל טעמם וסברתם של הרמב"ם והרמב"ן. הוא משום דלא העמידו חז"ל גזירה דאיסור נשואין תוך אבילות שלשים כל היכי דאיכא טעם כל דהו להתיר. ואע"ג דלא דחינן אבילות שבעה דהוי ג"כ מדבריהם היינו משום דכל פרטי דיני אבילות שבעה אסמכוהו אקרא [ע' ר"מ פ"ה מה' אבל] משא"כ בגזירת שלשים שאין בפרטי הדינים סמך רק מכללא אתמר מקרא דובכתה את אביה וגו' ירח ימים מכלל שהאבל מצטער שלשים יום. ואפי' להראב"ד דגמר לתספורת פרע פרע מ"מ בנשואין ליכא אסמכתא. והרי לרוב הפוסקים דקי"ל כוותייהו מקילין באבילות שלשים אפי' דאביו ואמו לכנוס לאחר שבעה למי שיש לו בנים קטנים ולמי שאין לו מי שישמשנו. ואפי' להרמב"ן דמחמיר בהני ואוסר נשואין כל שלשים אפי' למי שלא קיים פו"ר כמ"ש הטור סי' שצ"ב בשמו אפ"ה ס"ל בהכין כו' היכא דאפשר ולית לי' פסידא ומת אביו של חתן כו' נוהג אבילות שבעה ואח"כ מכניסין לחופה ולא מאחרינן לי' שלשים כשאר נישואין. וכ' ב"י בס' שמ"ב הטעם בשמו כיון דטריח לי' וקאי עלוי' מילתא עכ"ל ונלע"ד לפרש כוונתו דהגם דכי מזדבן לא הוי הכנתו התחלה להיות דינו מחמת זה כעוסק במצוה לפוטרו ממצות אנינות דקבורת מתו [וסמך לדבר חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק דמשום דמזדבן הוי מצה הנאכלת לשבעה וה"נ ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא. ואכתי קאי בחזרה ולא סמכא דעתי' לשם נישואין ולא חשיב התחלה דמעשה המצוה ואפשר דמה"ט למד ר"ח לחלק בהכי דמיירי דוקא באתרא ובגוונא דלא מזדבן] מ"מ מאחר שהכין והזמין עצמו לחופה טריחא לי' הא דנדחה מזמנו המוגבל וקאי עלוי' ר"ל כבד עליו לדחות עוד הנשואין זמן רב אע"ג דבע"כ מאחרינן לי' כל שבעה היינו כי היכי דלא תהוי חופה שאינה ראוי' לביאה [דבתה"מ אסור מדינא] וכד שלמו ז' ימי אבילות דמותר בתשה"מ לא העמידו דבריהם דגזירת שלשים להכביד עליו עוד יותר:
ז) והא דעדיפא לי' להרמב"ן הטעם הזה דקאי עלוי' מילתא להיתר יותר מהטעמים שסוברים כל הפוסקים להתיר משום מצות פו"ר או פרנסת בניו הקטנים או שאין לו מי שישמשנו דבכל אוסר הרמב"ן תוך שלשים וס"ל דלא הותרו רק תוך שלש רגלים במתה אשתו [דלסברתו ההיא לאו משום איבול אלא מטעמים אחרים שכתבו המפרשים] אלמא דמחמיר בדיני אבילות שלשים ומ"ש להתיר בזה שהכין צרכי חופה. נלע"ד סברת הרמב"ן בזה בנוי על יסוד מוסד בדרכי חז"ל. והוא דכיון דגזירת שלשים גזירה קבועה היא לא חילקו חכמים בתקנתם ואין לאסור לזה ולהתיר לזה אפי' היכא דאיכא טעמא להתירא וע"ד שאמרו יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי ביתוס מותרין והיינו דוקא במידי דשכיח משא"כ מי שהכין והזמין עצמו לחופה ואירעו אבל דאיקראי בעלמא הוא בכה"ג לא העמידו גזירתם משום שינוי דעתא דחתן וכלה. ומצינו כה"ג דבגוונא דלא שכיח בטלו חז"ל גזירתם הקבוע פ' הדר ד' ס"ז מתוכו לים ומים לתוכו לא שכיח ע"ש:
ח) וע"כ צריכין אנו לטעם הזה לדברי הר"ן שהבאתי לעיל אות ה' דמתיר אחר שבעה אפי' איכא דטרח וליכא פסידא כלל. ואפי' אם נתפוס לדינא דלא כר"ן רק כפי המובן מפשט לשון השו"ע דאפי' הכין צרכי חופה ואיכא שינוי דעתא מ"מ לא שרי לכנוס בתוך שלשים כ"א בצירוף חדא למעליותא דליכא מאן דטרח או דאיכא פסידא. עכ"פ הרי הדברים ק"ו להפסד הבא לו מעלמא שלא מצרכי החופה דמה התם דאפי' אם יכנוס תוך שלשים לא מרווח ולא מידי ופסידא דצרכי חופה כדקאי קאי דאפ"ה מתירין משום דקשה בעיניו ההפסד מכ"ש שיש להתיר לכנוס תוך שלשים היכא דאם יכנוס לא יהי' כלל הפסד ואם לא יכנוס יהי' הפסד. וגם י"ל דהזמנת מיני תרגימא לדידן הוי כפתו אפוי' בזמן הש"ס. הרי דלדעת הרמב"ם והרמב"ן וכן קבעו בשו"ע וכל האחרונים להלכה. יש להתיר בנדון השאלה בפשיטות להכניס לחופה תוך שלשים:
ט) ולא עוד אלא דאפי' מי שרוצה להחמיר כדעת הרא"ש במי שהכין וכו' דס"ל כשמקדים באבילות למשתה יאחר גם החופה עד שיכלו כל שלשים אם לא שלא קיים פו"ר אפתח לי' פיתחא דהתירא מדעת הרא"ש במקום אחר דבאמת אם נפרש כוונת הש"ך שהבאתי בפתח דברי לפרש הטעם על מ"ש השו"ע במת אחי המשודכת דדוקא משום הפסד ומשום דלא קיים פו"ר מותר לכונסה והאי לכונסה הבין הש"ך ג"כ כמו שמפרש הט"ז דהיינו לאחר שבעה. זהו תימא גדולה דהש"ך בעצמו רמז לעיין בסי' שמ"ב והרי בסי' שמ"ב איירי בסתם ואפי' בקיים פו"ר וכ' דאי אית לי' פסידא ומת אחד משאר קרוביהם מכניסין לחופה אחר שבעה. ופשוט הוא שלא היתה כוונת הש"ך רק לרמז הסתירה ולסתום ולשתוק שלא להכריע לדינא. וגם אם האי מותר לכונסה שכ' השו"ע ר"ל לאחר שבעה (הסוף חסר):
[כלו תשובות הגאון המחבר]