נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון
סימן א
ע"ד עגונה מסמארגאן.
נדרשתי לאשר נטל עלי מכבוד הב"צ דק"ק סמארגאן. לבקשת האשה גרונא בת מו"ה שמואל כ"ץ מק"ק הנ"ל, לעיין בשריותא דידה אם יש להתירה מכבלי העיגון ע"פ העדות שנתקבל בב"ד הנ"ל. וע"פ העדיות שנגבו ונעשו בפנינו בסביבותינו מאותו שנמצא ביום ה' ב' שבט תר"וא"ו מוטל על הקרח בנהר שעשאווא פרסא א' סמוך לעיר באטק. ואחר העיון ראיתי שיש להתירה להנשא לכל הדיעות אפי' להפוסקים המחמירים ביותר. כי נראה פשוט שיש לסמוך על מה שהסימן שהעיד הרופא בטאווראג. והשמשים דח"ק דבאטקי שראו בפניו של הנטבע. נמצא מכוון עם הסימן שהועד לפני הב"ד דסמארגאן שהי' בבעלה של אשה זו. והסימן הוא מובהק ביותר. כי מה שלא נראה בחייו בעליל כמ"ש הבד"צ דסמארגאן. שלא נתברר להם בראי' גמורה סמנים בגופו עד שמצאו עדים שהיו רגילים עמו ביותר. וכן האנשים שראו אותו בחייו בערזווליק לא ידעו לאמר סימן בגופו אע"פ שהי' בפניו. ואלו הרופא והשמשים מצאו אותו בגלוי. לדעתי דבר זה עושה את הסימן למובהק ביותר ומצמצם המקום היטב דז"ל עדות השמשים כשהסתכלו לראות אחר סמנים. מצאנו בלחי השמאלית וואו עש טיילין זיך דיא ביינער לעבין דיא האר אונ אבישיל אין דיא האר אריין אנקב אזו גרויש לערך וויא איין פעניג אזו טיף לערך וויא מאן צוא קוועטשען מיט איין פינגער. וע"כ לא נראה בחייו בעליל לפי שהי' קצת השערות מכסים עליו והאנשים שהיו רגילין עמו בחייו העידו לפני הבד"צ שבשעה שהי' מדבר הי' ניכר כעין גומא ושפאלט. וזה מכוין עם מה שהעידו השמשים שהי' הגומא בין הפרקים. כידוע שבשעה שאדם מדבר נשקע מקום הלחי שבין הפרקים יותר ומתרחב. רק שאלו מעידין על מראית עיניהם ואלו מעידים על משמוש ידיהם. ודבר זה אין צריך לפנים. דשינוי ואפי' רושם בצמצום המקום הוי סימן מובהק אליבא דכ"ע. ב"ש ס"ק ע"ד:
ומלבד זה הסימן. יש להתיר ע"פ מה ששלחתי לערזווליק שישלחו אנשים לבאטק קודם קבורתו להכירו וכן עשו והכירו תיכף ומיד בראותם אותו בטביעת עין בגופו ובכליו גם אמרו שהראה להם הכתב שנמצא באמתחת בגדיו. והנה אם האנשים האלה ראו במיתתו בודאי שהי' מתירים את אשתו ע"פ מה שהחזיק שמו ושם אביו ושם עירו ע"פ הכתב שהי' לו באמתחתו מבד"צ דסמארגאן. וכ"כ בנ"ב סי' מ"א ד"ה והנה אני רואה דבאדם שהוא חי לפנינו ואומר שהוא מאותה עיר וגם יש לו כתבים שהוא מאותה עיר אין חוששין למשקר ולזיופא אפי' להפוסקים דחיישי לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי אינשי ע"ש. ובודאי דכן הוא דהאי חזקה שאדם מחזיק את עצמו בה חזקה אלימתא הוא וסוקלין ושורפין עליו ולא חיישינן למידי. והכא לא בעינן שלשים יום כיון דאיכא מעשה הכתבים וכדאמרינן בעלמא מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח. דאם באנו לחוש הדבר ברור דנגד כל החזקות אפי' באותה שבאה לירושלים ובנה מורכב על כתפה יש לחוש לאיזה זיוף ואמתלא. אלא ודאי ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן. ומה שיש לחלק בזה נדבר להלן בס"ד. וא"כ השתא נמי שראו אותו האנשים מערזווליק ודברו אתו בחייו והי' להם בו ובגדיו ט"ע בשעה שראו אותו במיתתו אע"פ שהי' שלשה ימים אחר מיתתו והי' נקרש ונגלד מחמת הקור. והביא הב"ש בשם המ"ב והראב"ן דקור עדיף טפי מצנת המים ומעידין עליו אפי' אחר כמה ימים. ואע"ג דנראה מהח"מ סקנ"ה בהתשובה דפנחס מארלא שלא סמך על סברה זו. שהרי הביא דברי המ"ב בסוף דבריו. ואעפ"כ נסתפק בדבר. כמו שסיים דיש להסתפק הרבה למעשה. רק שחסר בדפוס סוף דברי התשובה ולא ביאר הטעם למה נסתפק ולא נסמוך על סברה זו דנקרש ונגלד צמתי' ליה מאחר שבראב"ן מבואר להדי' כן. ויש ללמוד במכ"ש מהא דאמרינן שאני מיא דמצמתי:
והי' נראה לי דטעמא דהח"מ לחלק דדוקא בעובדא דמ"ב שלא הי' כלל במים אז אמרינן דמחמת הקור לא נשתנה. משא"כ בעובדא דידן שמת במים והעלוהו ושהה חוץ למים אפשר דזה גורם לו להשתנות. ולכאורה יש ללמוד כן מדברי הרמב"ן והרשב"א בהגה"ה ראשונה סעיף כ"ט דס"ל דאפי' תוך שלשה למיתתו אם שהה אחר שהעלוהו מן המים חיישינן שמא נשתנה אע"ג דאם הי' ביבשה לא היו חיישינן לנתפח בזמן קצר אם שהה אחר שעלה גרע טפי וכשם שאין קוצר הזמן מעכבו מלתפוח מחמת השינוי שעבר עליו ממיתתו במים והעלאתו ושהיותו אח"ז באויר העולם. כן אין הקור מעכבו מלתפוח מחמת כל אלו. וכן הי' נראה לכאורה מסדר לשון הראב"ן שהביא המ"ב סי' ק"ד דמתחילה כתב לחלק דהא דאין מעידין לאחר שלשה היינו במוטל במקום חמימות. אבל בימות הגשמים ומוטל במקום צינה מעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים ואח"ז כתב דאם הי' מוטל בתוך המים אם ראוהו בשעה כו' מעידין עליו אפי' לאחר ג' אבל אם שהה לאחר שעלה מן המים אין מעידין עליו דמתפח תפח ואינו ניכר עכ"ל:
משמע דבשהה לאחר שעלה מן המים אין חילוק בין מוטל במקום צינה למוטל במקום חמימות. דאל"כ הו"ל לאשמועינן הא דמוטל במקום צינה לבסוף אחר מה שכתב דינא דהעלוהו מן המים ושהה. כן הי' נראה לכאורה ליתן טעם למה נסתפק הח"מ:
אבל האמת יורה דרכו דגם הראב"ן לא אמר מסברת עצמו להאי חלוקא דמוטל במקום צנה ללמדו במכ"ש מהא דמיא צמתי לי' דהא שפיר י"ל דקים לחז"ל איזה טעם שיש בעלה ושהה מה שלא שייך בצנה אלא שלמד כן מהירושלמי שהביא המ"מ מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר י"ז יום והכירו שצרפתו (גי' הגאון שצפדתו) צנה והתירו את אשתו ומזה למד הראב"ן דטעמא דמים גופא משום צנה הוא דאין הצנה מניחו לתפוח. וכיון דכן אם לאחר שהעלוהו מן המים לא הביאוהו למקום חום לא חשבינן לי' עדיין להועלה כלל ומעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים אפי' להרמב"ן והרשב"א:
ועוד בנ"ד אפי' אם נניח ספיקא של הח"מ ונאמר שאם שהה אחר שהועלה מן המים גרע טפי מאם הי' מונח בצנה משמת יש ג"כ היתר לאשה זו כיון ששום יהודי לא ראהו מת במים רק למחר ביום ו' ראו אותו מוטל על הקרח. ולפי עדותו של ר' אברהם שמש דח"ק דבאטק שמע מהערלים דבשעה מועטת אחר שראו הטביעה הוציאו אותו מן המים והניחוהו על הקרח ולא דקדקו השומעים מן הערלים אם הוציאוהו חי או מת. ובאמת אין לסמוך עליהם בזה. וע"כ יש להעמידו בחזקת חי כל כמה שנוכל ולומר דלא יצאה נשמתו במים רק אחר שהניחוהו על הקרח מת מחמת הקרירות שהי' באותו זמן. ואומדנות מוכיחות על זה שהרי הפונדקית נכרית הושיטה לו עץ ארוך לאחוז בו מסתמא ראתה שיש בו עדיין קצת חיות גם מקום טביעתו הי' סמוך להחוף במקום שאין הנהר עמוק כל כך רק שהי' סביבו קרח נשבר ולא הי' יכול להגביה עצמו מן המים. גם הכתבים שהיו באמתחתו בבגדו אצל לבו לא היו מטושטשים כ"כ ואפי' בלא אומדנא וחזקה ואפי' למאן דאוסר בספק אם הוא אחר שלשה ימים יודה בספק זה דשכיח טפי שימות מחמת הקור וצינה ממה שימות מחמת הטביעה במים במקום שאינו עמוק כל כך בשעה מועטת ואפי' בשתים ושלש שעות אין עדיין שעור שתצא נפשו כמ"ש רש"י ביבמות קכ"א ע"ב. ולפ"ז יש לסמוך על הכרת האנשים מערזוויליק אע"פ שהי' אחר כמה ימים ובפרט שהעידו השמשים דבאטאק דער בר מינן איז גאר ניט גיוועזין אויף גישוואלין רק ער איז גיוועזין דער פנים אונ דער גוף אזו וויא אלטבעדיגער. ואע"פ שהי' יום ששי אחר מיתתו והיינו משום שהי' נקרש ונגלד כההיא דאמר בירושלמי והכירו שצפדתו צינה. ובלא"ה יש כאן עוד צדדים להתיר לדעת כמה פוסקים הובאו בב"ש ס"ק פ"ט ובתשובה שבח"מ שם מאחר שיש כאן שני עדים שלא ראו הטביעה והוא שלם אע"ג דהמ"ב סי' מ"ו כתב דידע הוי כראה הנה הצ"צ סי' מ"ה הביאו הקרבן נתנאל סתם ס"ל דידע לא הוי כראה וכן משמע פשט לשון הרא"ש דדוקא ראה הטביעה אומר בדדמי:
הן אמת דיש לחלק דדוקא אם הי' מת בפנינו לא חיישינן לזיופא דכיון שבשעה שראה עצמו נוטה למות לא הגיד לנו שלא נסמוך על הכתב אין חוששין לומר שמא הכתבים הם של איש אחר אבל במת פתאום וכ"ש בנ"ד רק מצאוהו מת והכירוהו שפיר יש לחוש שמא הי' אומר בשעת מיתתו האמת. והיינו נמי טעמא דסוקלין ושורפין על החזקות דכיון שיוצא ליסקל ואין אומר אמתלא דהא הנהרג עצמו יכול ללמד עליו זכות אין חוששין לאמתלא. ולפ"ז אזדא ג"כ הראי' שהביא הנ"ב שם סי' מ"א נגד הרב מק' מהא דכותבין אע"פ שאין מכירין מ"מ הדעת נוטה דהא דסוקלין על החזקות מיירי אפי' באלם ואלמת וכה"ג במקום שאי אפשר להתברר אם יש שם איזה אמתלא על החזקה. וכמו דאין חוששין שמא במקום סייף נקב הוה ורובא לא עדיף אלא מחזקה דמעיקרא לא מחזקה אלימתא כי האי דהוי כאנן סהדי. וכיון דהאי חזקה מוציאה מהא דוהצילו העדה כ"ש שיש לה להוציא מחזקת אשת איש בכה"ג דהרבה פוסקים ס"ל ע"פ התוס' פ"ב דכתובות וש"ד דחזקה דאיתתא דייקא ומנסבא מרעא לה לחזקת אשת איש:
ולבד כ"ז הנה מאחר שהכתב והפאספארט וגם סימני הכלים מובהקים כמו שהעידו בפני הב"ד דסמארגאן. הכל נמצא כן בפנינו בהבגדים שהי' לבוש בהן האיש הנמצא מת סמוך לבאטאק והעידו הב"ד דסמארגאן על בעלה של אשה זו שהוא מן הצנועין. ומעולם נטה שכמו לסבול עול פרנסת ב"ב והרבה טרח ויגע להשיג פאספארט וכתב מליצה להמציא טרף לאשתו ובניו. חששא רחוקה למאוד היא זו שאיש כזה ישאיל כל כליו ופאספארט והכתב שלו לאחר וכן מטעם זה עצמו אין לחוש לגניבה. דודאי אם הי' כן שנגנב ממנו הפאספארט והכתב הי' מודיע צערו לרבים וגם סברא דקלא אית לי' למילתא מוציא מחזקה אפי' מחזקת ממון. ובפרט לאיש שיש לו סימן בגופו כמוהו. דלא גרע מצרוף סימנים שהסכימו הפוסקים להתיר. ומכ"ש מאחר שנודע בערזוויליק שאחז דרכו לילך משם לבאטאק שאינו רק ג' פרסאות ובאותו יום נאבד זכרו והדרך היא לא סלולה ולא הוחזקו בה עוברים ושבים יהודים. ואין לך לאלתר יותר מזה גם לא נשמע מן אז עד היום זה זמן רב שנאבד איש אחר באותה הדרך חוץ מזה האיש שהי' באותו יום בערזויליק. מכל הלין טעמי יש להתיר להאשה גרונא בת ר' שמואל כ"ץ מסמארגאן להנשא לאיש בלי פקפוק. והנני מצטרף להתירה עם עוד שני רבנים סמוכים היושבים על כס ההוראה:
סימן ב
בדין ש"ש שפשע ומשלם אם יכול לנכות מדמי השכירות, מה שמגיע לו בעד שמירתו:
ע"ד החקירה אשר נשאל קדמוהי בדין שומר שטר שמשלם גניבה ואבידה שאין מבואר להדי' בפוסקים אם הפסיד שכר שמירתו או לא. הנה ממה שהעיר המ"מ הביאו הש"ך סי' ש"ג ס"ק ה' דבאונסין לא הפסיד שכרו ולמד כן מסוגי' דהזהב דף נ"ח משם גופי' יש להוכיח לכאורה שאם נגגב או נאבד הפסיד שכרו אע"פ שמשלם. דכן משמע מלשון רש"י שם ד"ה אגרייהו דאע"ג דהתם מיירי בגוונא דפטור מתשלומי הפקדון בגו"א והפסיד המפקיד על ידו מה שלא שמר כראוי אבל היכי דמשלם ולא הפסיד בעה"ב כלום י"ל דעכ"פ נוטל שכרו. מ"מ מפשט הלשון של רש"י שכתב וע"מ כן היו נוטלין שכר והלא לא השלימו מלאכתן שנשתעבדו לשומרן מגו"א. דמצד שלא קיים התנאי שקיבל עליו לשמור מגו"א אתינן עלה דלא נתחייב המפקיד כלל בשכר השמירה אם לא שמר כראוי לפ"ז ה"ה כשמשלם ג"כ מפסיד שכרו דהא עכ"פ לא קיים תנאו. כן הי' נראה לכאורה. אבל כד מעיינין בה הא ליתא. דהא גם להשואלים לא מספקא להו אלא במפקיד חפץ דע"י מה שלא שמר כראוי הפסיד בעה"ב חפצו החביב עליו אבל במפקיד מעות פשיטא להו דמנכה שכרו וכן מסתבר דמה"ת נאמר שירויח בעל הפקדון ע"י פשיעת השומר ואם באנו להוכיח מדברי רש"י כנ"ל ונפרש כפשוטו יהי' אם גם הפקדון מעות הדין דהשומר מפסיד שכרו אע"פ שמשלם דהא לא קיים התנאי ולא שמר כראוי דבההוא סוגי' בפקדון של מעות מיירי. וע"כ צ"ל בכונת רש"י במה שכתב והרי לא השלימו מלאכתן ר"ל והפסידו בני העיר ע"י כן שצריכים לשקול אחרים תחתיהם. מעתה י"ל דבמקום שמשלם מה לנו בזה שלא השלים מלאכתו הרי עיקר דין תשלומי שומרין מדין מזיק הוא. כדאמרינן ריש מס' ב"ק שחייבתו תורה על הזיקא דאתי' ממילא ומה"ת יתחייב לשלם יותר ממה שהזיק ולא גרע משולח יד בפקדון דמשלם באונסין ומנכה שכרו כדמשמע בההיא סוגי' דפ' הזהב ואע"ג דנעשה גזלן ע"ז. והנה לענין הוזל הפקדון נראה דאין צריך לשלם רק כדהשתא בשעת גניבה כדאמרינן בסוף פ' המפקיד גבי שואל כי חסר ברשותא דמרי' חסר ומשמע דאתי' ככ"ע אפי' למ"ד משעת משיכה אתחייב באונסין מ"מ חיוב התשלומין הוא כשעת שבירה [וע"י סי' שמ"ד סי"ב ותוס' ב"ק י"א סד"ה אין שמין וש"ך סי' רצ"ה סק"ז] וא"כ ה"נ בש"ש אי הוה מהדר לי' חפצא היה מחויב המפקיד לשלם לו שכרו נמצא שלא הפסידו ע"י מה שלא שמר כראוי רק כפי שומת החפץ נכי שכר השמירה [והא ודאי לא שייך שיאמר המפקיד לדידי שוה לי לכל הדיעות בסי' ע"ב ס"כ] מאי אמרת מעיקרא לא אשתעבד המפקיד בשכר שמירה אא"כ ישמור לו חפצו כראוי אדרבא זיל לאידך גיסא מעיקרא לא נשתעבד השומר כ"א באחריות שיווי החפץ נכי שכרו דהכי איתא בכמה דוכתי. ועוד דגדולה מזו אמדו רז"ל דעת המפקיד דמקני ליה לנפקד והיכי דמשלם אפי' ע"פ הדין כפילא ושבחא דאתיא ליה מעלמא. ולדעת הסמ"ע סי' רצ"ה ס"ק ו' קני גם יוקרא שאחר שעת הפקדון וכ"ש האי רוחא דאית לי' בתשלומי השכירות דאתי' מחמת הגניבה. ואפי' לדעת הש"ך שם נראה דבזה מודה דהוא כשבחא דבתר גניבה דבוודאי אקני לי' וכ"ז אינו ענין להטעמים שכ' הטור סי' ש"ו על טבח אומן שקלקל דהתם קאי על המנהג שאין נוטלין שכר מהטריפות וה"א דאינו כש"ש דהא מעיקרא לא נחית כלל אדעתא דאגרא אבל היכא דנחית אדעתא דאגרא ודאי דאי משלם לא הפסיד שכרו:
גרסת הילקוט פ' תשא נשבעין לגזברין לטו"ל שכ"ר הנאת"ן מזה ראי' לדעת הרמב"ם דאם מסר לשומר חנם אין הבעלים נפטרין והכ"מ תמה עליו ויש מזה ראי' גם כן לסברת אא"ז ז"ל. והוא דע"פ הגירסא שבילקוט בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו בלסטים מזוין או אבדו שטבעה ספינתן בים אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברין ליטול שכר הנאתן מבני העיר הרי לפניך שהשכר שהן נוטלין הוא בעבור ההנאה שבני העיר נהנין מן השלוחים. וא"כ משמע בהדי' דאם אין בני העיר נהנין מן השלוחין אין להשלוחים לטול שכר. וא"כ אם נימא דגם במסרו לשומר חנם פטורין וע"כ צ"ל הטעם משום דאין הבעלים מחוייבין באחריות השקלים דאם היו חייבין הבעלים באחריות השקלים הרי הי' עליהם דין שומר שכר. וע"כ צ"ל דאין הבעלים חייבין כלל באחריות ושוב אין מקום לחלק בין פטור דגניבה ואבידה לפטור דפשיעה דגם מפשיעה יהיו פטורין. ובאמת הביא התוס' בשם רש"י בביאור מה שעתיד לגבות דגם אם לא שלחו כלל אין להם לשקול א"כ מה הנאה יש לבעלים מן השליחות ומוכח כדעת הרמב"ם ואולם לדייק מדברי רש"י כמו שדקדק אא"ז הגאון ז"ל שפירש כונת רש"י שלא השלימו מלאכתן היינו משום שבני העיר משלמין דאי נימא דגם אם לא היו משלמין היו פטורין מלשלם שכר השליחות. א"כ בני העיר הרויחו במה שפשעו השלוחים וזה לא מסתבר כלל לכאורה יש לומר כיון דהא דאין בני העיר משלמין אין זה מצד השליחות שהרי לרש"י כמו שהביאו התוס' בשמו גם אם לא שלח כלל תורמין עליו וע"כ אין אנו צריכין לדון רק אם השלימו השלוחים שליחותן. ואולם יש לדון דאכתי לא אסיק אדעתא הפי' נשבעים לבני העיר משום קדשים שחייב באחריותן וא"כ יש לדקדק דיש דין שומרים בהקדש גם מהא דנשבעים לבני העיר וצ"ל דנשבעים ליטול שכרם אף דבני העיר שוקלים אחרים ואינם נהנין כלל. וא"כ הרי צריך אחד משני תנאים שיקבלו שכר או שיהיו משלימים מלאכתן או שיהי' ההנאה מצדם כפי גירסת הילקוט ומוכח כדעת הרמב"ם דשומר חנם חייב. ובעיקר החקירה נ"ל ראי' ברורה מתוספתא פ"ו דשבועות דאין להם שכירות ז"ל התוספתא נגנב או שאבד אח"כ הודה שאכלו פטור (מקרבן) הרי שדין שניהם שוה דבאכלו בודאי אינו מגיע לו שכירות וה"ה בנגנב ואבד. ועי' בקצוה"ח סי' רכ"ז סעיף כ"ה. עד כאן לשון נכד המחבר ז"ל]:
סימן ג
לכבוד תלמידי ה"ה הרבני החריף והבקי חו"נ מו"ה הלל כ"ץ בישקא, בדברי הש"א סי' צ' בדין אם שייך להחמיר בתחומין בספיקו כיון דהוי דשיל"מ.
אשר הקשית לשאול בדברי הגאון שאגת ארי' בסי' צ' שהקשה שם על דברי התו' בגיטין מביצה ל"ז ב' ותירץ דס"ל לר' יוחנן כרב אשי בפ"ק דביצה דאמר דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן כמו שאינו בטל אפי' באלף ה"נ ספיקו אסור. וה"נ תחומין דדשיל"מ הוא. וה"ה דספיקו אסור. והוקשה לך דאין זה מספיק לתרץ דברי התו'. דהא הם בעצמם כתבו בעירובין מ"ה ע"ב ד"ה איבעית אימא כו' בעירוב הקילו הרי לפנינו דלענין עירובי תחומין לא מחמרינן בספיקו. אע"ג דהוי דשיל"מ עכת"ד, והנה היא קושיא גדולה על הש"א. ולא יתכן שנעלם מעיני הגאון. אשר עיניו היו משוטטות בכל הש"ס בסקירה אחת כידוע, לפי שעה דבור התו' הנ"ל:
ויכילנא לתרוצי לך דכוונת הש"א דר' יוחנן ס"ל כר"א דדבר שיל"מ ספיקו אסור אפי' בדרבנן. ועדיפא מיניה דאילו ר"א שסידר הג' ואליבי' סתמא אמרינן בעירובין מ"ה ב' לגבי תחומין ספק דבריהם להקל. ואע"ג דהוי דשיל"מ משום דבעירוב הקילו. ואילו ר"י ס"ל דאפי' בעירוב נמי הואיל ויש לו מתירין מחמרינן בספיקא. וההיא ברייתא דקתני גשמים שירד ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם. תיקום אליביה דר' יוחנן באמת כר' יהושע ודלא כר' אליעזר. א"נ אפילו תימא ר"א ובעבים שנתקשרו מעיו"ט ואית ליה סימנא בגווייהו. ותי' כיון דלמסקנא דאמרינן מיא בעיבא מינד ניידי תו לא מיבעי לן למימר דבעירוב הקילו שוב באמת אין חילוק בדשיל"מ. ולא היינו צריכין מתחלה להך סברא לחלק דבעירוב הקילו אלא כדי לישב הברייתא. וכיון דהברייתא מתורצת בלא"ה יש לנו לומר דכיון דיש חומר בדשיל"מ דאפי' בדרבנן דקי"ל בכל התורה כולה ספק דבריהם להקל מ"מ בדשיל"מ ספיקו אסור ה"נ בעירוב הקל ג"כ ספיקו אסור משום חומר דהוי דשיל"מ. ומלבד כל זה הנה עיקרא דמלתא דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל הוא פלוגתא דתנאי בנדרים נ"ח א' ומצינן לאוקמא הך ברייתא כמ"ד דאפי' דשיל"מ בטיל וא"כ ספיקו לקולא אלא דהתו' לא הוי ס"ד דמיהדר לאוקמא הך ברייתא אליבא דכולי תנאי ואפי' כר"א הוכרחו לפרש שאם נרצה לקיימא גם אליבא דמ"ד דשיל"מ לא בטיל יש לומר דבעירוב הקילו. בכל אלו הדרכים הייתי יכול לדחות קושייתך:
מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך וגם כי אילו הי' בדעת הגאון אחד מדרכים הללו לכל הפחות הי' לו להביא דברי התוס' הנ"ל דעירובין ולתרץ אותם כנ"ל. ע"כ שמתי פני לתרץ בדרך אחר מורווח. וזה כי קושית הגמ' דעירובין שם ודילמא הנך אזלי והני אחריני נינהו. והוא בלתי מובן דמה"ת נחזיק ריעותא כזאת ולמה לא נימא כאן נמצא כאן הי'. לא מבעי אליבא דרבי בפסחים יו"ד ע"א הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא. ודאי דליכא למיחש כלל דלמא אחרינא נינהו. אלא אפי' לרשב"ג דס"ל שם תבדק כל השדה כולה. י"ל דדוקא התם דבשעה שאבד הקבר הראשון הוחזקה כל השדה בחזקת טומאה. תו לא אתא ספק דקבר הנמצא ומוציא מידי חזקת טומאה וחיישינן דלמא קבר אחר הוא. אבל הכא דאכתי אין איסור כלל אחזוקי רעותא לא מחזקינן. וע"כ צריכין אנו לפרש דהאי ודלמא הנך אזלי כו' חששא דרבנן הוא. וכעין מה שכתבו התוס' בספ"ק דב"מ ד"ה איסורא כו' דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון. ומדרבנן בעלמא הוא דחיישינן. וכה"ג כתבו התוס' חולין י"ב א' דמדאורייתא לא חייש ר"מ למעוטא אלא מדרבנן. ובמיעוט המצוי כתב הר"ן דאפי' רבנן דר"מ מודו דחיישינן מדרבנן למעוטא דשכיח. ובעבים שכיח לפרקים שיתפזרו טרם יריקו מים על הארץ ויבואו אחרים תחתיהם. [וע"כ מיירי הכא שלא הי' גשם מעת שנתקשרו העבים מעי"ט עד שבאו גשמים ביו"ט דאל"כ לא משני מידי] ופריך שפיר דניחוש מדרבנן דלמא הנך אזלי והני אחרינא נינהו. ועיין בביצה דף ז' ב' במאי אוקימתא בדספנא מארעא כו' כי לא בדק נמי. ומשני כי לא בדק אימא מאתמול הואי. ופרש"י דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא והוסיפו בתו' ד"ה כי כו' דגם כי ספנא מארעא שכיח דיולדת ביום יותר מבלילה. והנה יש לעיין מה הועילו תוס' בתירוצם דאע"פ שיצאנו מידי ספק דשיל"מ ואיכא רובא להיתירא אכתי קשה הא בדבר שיל"מ אין מועיל רוב דהא אפי' באלף לא בטיל. אך די"ל כתי' הר"ן דע"כ לא אמרינן דשיל"מ לא בטיל אלא היכי דאיכא איסור בעולם. ומתורת רוב אתינן עלה להתיר בהא אמרינן דלא בטיל וכן בספק כפי קושית התו' אע"ג דהוי ספיקא דרבנן ושמא אין כאן איסור כלל מ"מ כיון דהוי ספק השקול וכה"ג בדאורייתא לחומרא ה"נ בדבר שיש לו מתירין אע"ג דהוא דרבנן אזלינן בספיקא לחומרא אבל היכי דאיכא רובא להיתירא לומר דאין כאן איסור כלל לא מחמרינן בשיל"מ יותר משאר איסורין. וכן מוכח דס"ל להתו' גבי חדש עי' בב"י יו"ד סי' רצ"ג שהביא תשובת הרא"ש והגמ"יי בשם ר"י [דהוא מרא דתו'] דאזלינן בתר רובא גבי דשיל"מ היכא דאין כאן איסור כלל:
ואקדים לך מה שישבתי בהא דהביא הפר"ח ביו"ד סי' ק"ה בשם הב"ח דקשה על האי דינא דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ממנחות ס"ח ע"ב דקאמר ר"פ ור"ה בדר"י אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קסברי חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן. והלא חדש הוי דשיל"מ והו"ל לאסור כמו בביצה. ותירץ המרדכי פ"ק דביצה דהתם מיירי בספק בקביע דירחא. ואנן בקיאין בקביע דירחא וע"כ מקלינן עכ"ל. והעולם מקשין מאי קושיא. דהא לר"פ אשכחן בהדי' בריש ביצה דלא ס"ל להא דר"א דכי היכי דמחמרינן בביטול דשיל"מ ה"נ ספיקא אסור דהא משני התם בביצה האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא. ולא ניחא לי' בתירוצא דר"א. ודלמא ר"ה בדר"י נמי לא ס"ל לדר"א. וע"ז י"ל דסמכו הגדולים בקושיתם על הא דמסיק התם במנחות ורבנן דבי ר"א אכלו בצפרא דשיבסר קסברי חדש בח"ל דאורייתא אלמא דאי הוו ס"ל דרבנן אינהו נמי הוו אכלי באורתא נגהי שיבסר אע"ג דר"א רבם ס"ל דדשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו אסור. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי על תירוץ המרדכי דמקלינן בספיקא קביע דירחא דהא לא אשכחן דמקלינן שום קולא באיסור דרבנן ביו"ט שני משום דבקיאין בקביע דירחא אלא כל מה שאסור בראשון אסור בשני. מעתה יש לנו להוסיף עוד דע"כ לא אמרינן דדשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקא אסור אלא בספק השקול דמדאורייתא חיישינן לספק כזה. ואפי' למ"ד ספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא. עכ"פ היכי דאיתחזק איסורא מודה דחיישינן מן התורה לספק. ובזה החמירו בדשיל"מ בדרבנן כעין של תורה. אבל אותו ספק אשר מדאו' לא חיישינן לי' כלל אלא דרבנן החמירו לחוש לאותו ספק. לא החמירו אלא באיסור דאורייתא אבל לא באיסור דרבנן ואפי' בדבר שיש לו מתירין כמו שלא החמירו לחוש למעוט דשכיח בשיל"מ כו' גבי לא בדק מאתמול דודאי שכיח ספנא מארעא דיולדת בלילה. או דאשרוש אחר העומר. ואפ"ה מתירין ספיקו משום דאכתי אין איסור ברור לפנינו. והשתא ניחא תירוץ המרדכי דכוונתו דהתם במנחות איירי בספק קביע דירחא ואנן בקיאין בקביע וא"כ מדאורייתא אין כאן ספק כלל אלא דרבנן עשוהו כספק ועצמיות הספק אינו אלא מדרבנן ובזה לא החמירו אפי' בדבר שיש לו מתירין בדרבנן כיון דאפי' באיסור דאורייתא כה"ג לא הוי אסור מדאורייתא כלל אלא חומרא דרבנן בעלמא דמשוי לי' לספק:
ולפ"ז י"ל דבר הא דעירובין נמי אע"ג דדשיל"מ מ"מ קאמר שפיר ספק דבריהם להקל כיון שהספק גופי' לא הוי חיישינן לי' באיסור דאורייתא אלא מדרבנן. לא החמירו בספק כזה אפי' בשיל"מ ולפ"ז לפי שיטת התוס' דביצה וכן לפי מ"ש הגמ"יי בשם ר"י גבי חדש אין אנו צריכין לתי' התו' דעירובין דבעירוב הקילו. ונוכל לומר דגם התוס' דגיטין הכי ס"ל וא"כ גבי חביות דפ"ה דביצה ל"ז ע"ב דהוי ספק השקול דלמא בא לידי חלק של חבירו דהא מחמרינן בי' גבי איסור דאורייתא שפיר י"ל דבשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקא לחומרא:
אלא דעדיין חל עלינו ליישב לפי מ"ש התו' בעירובין דבעירוב הקילו ואם נתפוס פירושא דאין ברירה כמ"ש התו' בגיטין דשמא הגיע לו כל חלקו של חבירו או חציו ולא ידעינן כמה א"כ הדרא קושית הגאון ש"א לדוכתי אמאי קאמר ר"י דאפי' חבית אסורה דהא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואפי' בדשיל"מ דהא בעירוב הקילו:
וליישב זאת וגם יתיישב בזה מה שהקשה בש"א על הרמב"ן שכתב בס' המלחמות בפ"ב דפסחים דלר"י דשיל"מ בטל ודלא כר' אליעזר אחקור על עיקר הקושיא שהקשה הש"א על שיטת התו' דגיטין מהא דס"ל לר"י חבית אסורה דהא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא דלכאורה אינה קושיא כלל דהא קי"ל דלא אזלינן לקולא בספיקא דרבנן אלא בספק שבא באקראי בעלמא אבל לא בספק ידיעה ושיעור וזה הספק דברירה הוי ספק ידיעה ואפי' בדרבנן לחומרא. אלא דהט"ז הקשה על זה מגבינות ע' סי' צ"ח ס"ק ו' וחילק דהיכי דכל הדור אין בקיאים אזלינן שפיר אף בספק ידיעה לקולא והדר מקשה מכחל דהוי הספק לכל העולם ומ"מ אמרינן דבכולא משערינן דאי במאי דנפיק מיני' לא ידעינן וחילק דהיכי דיש גבול לאיסור אסרינן עד הגבול אפי' בספק ידיעה לכל העולם וא"כ יש לומר דלהכי ס"ל לר' יוחנן דחבית אסורה אע"ג דהוי ספיקא דרבנן כשיטת התו' בגיטין ואע"פ שהוא ספק ידיעה הרי ספק הוא לכל מ"מ אסור כיון שיש גבול לאיסורו דהא יל"מ למחר. ובאמת יכול להיות דס"ל לר' יוחנן דדשיל"מ בטיל ברובא כדעת הרמב"ן:
[ויש ליישב לפ"ז שיטת הרמב"ם דהנה ר"ן כתב שם בביצה דדרבנן דלא אתחזיק איסורא בטל ברוב אף בדשיל"מ הרי לפנינו ג'. א' שיהי' אסור דרבנן. ב' שלא יהי' אתחזיק אסור. ג' שיבטל ברוב. ולפ"ז יש ליתן טעם לדברי המרדכי שבת גבי ענבים בגיגית דשם נמצא כל הג' טעמים. וצ"ע על הג"ה ביו"ד סי' ק"ב שסתם להתיר כל היכא שלא הי' ניכר האיסור אף מדאורייתא. והנה אם נימא דהא דבהמה ינקא מהדדי אינו בטל ברוב משום דבאמת ליכא רוב א"כ שפיר יש לחלק בין בהמה של שותפין לענין תחומין ובין המוקצה דבהמות דעלמא מה שגדלים דשם ודאי בטל ברוב כמבואר בתוס' ב"ק. ומה שהקשו ר"כ ור"א משום דהוא סובר מין במינו לא בטל כלל. ואם הטעם דאינו בטל הוא כדכתב המרדכי ריש חולין וצ"ל שם הטעם דאינו בטל משום דגם ההיתר מעולם לא הוכר. וזה שייך לענין בהמת שותפין דכיון שנכנס שבת נאסרו הבהמה לילך לצפון ולדרום ושוב כשחלקו הי' חשש ינקי ולא היתה מעולם בחזקת היתר. אבל גבי מוקצה אדרבה ההיתר הי' מבורר ולא האסור. נמצא דקושית ר"כ ור"א אינה אלא לרב לשיטתו ודברי הרמב"ם נכונים שפסק בבהמת שותפים לאיסור ולא חש לאיסור מוקצה:
ולענ"ד י"ל דהטעם דבלא הוכר האיסור בטל בישל"מ ג"כ שהוא כעין שכתב הנקודת הכסף סי' צ"ב לחלק דחמץ בפסח דאוסר במשהו גם שלב"מ גם תרי משהו אסור אבל בשאר איסורים מה שהוא בתערובות לא חשיב מינו. וכן י"ל בדשיל"מ דאינו אוסר רק במינו כל שנולד בתערובות אין לאסור ולפ"ז יש לדון על מה שלמד הפרמ"ג דין ברי' וחה"ל מדין דשיל"מ והוכיח מדברי או"ה דהאו"ה י"ל דאזיל לשיטתו שכתב הש"ך בשמו סי' ק"א ס"ק י"ח והרי חולק עליו שם והביא בשם כמה פוסקים דברי' וחה"ל אוסר אף שלא במינו. מנכד המחבר ז"ל]:
סימן ד
בדין להקדים הבדלה לגר חנוכה:
ט"ז באו"ח סי' תרפ"א ד"ה ועוד ראיה כו' שיש לנו לפסוק דתדיר עדיף כיון שהוא כלל בתורה ואין לנו דבר ברור להוציא מן הכלל עכ"ל. כתב עליו בש"א א"י מ"ק דהא כל המקודש הוא נמי כלל בתורה ומקראי ילפינן לה בשילהי הוריות וגם הרמב"ם פסק בפ"ט מה' תו"מ דאיזה שירצה יקדים וכתב הש"א שזה נעלם מהט"ז ולבבי לא כן ידמה. ודברי הט"ז אין צריכין חיזוק למבין באור דבריו שלמד לענין קדימת הבדלה לנ"ח ממאי דלא פשיט הש"ס דמקודש קודם לתדיר כי היכי דחובת היום דסוכה קודם לתדיר אלמא דאין לדמות מעלה לחברתה ואפשר דחובת היום עדיף ממקודש וה"נ יש להסתפק דלמא מעלה דמקודש עדיף ממעלה דפרסומא ניסא והשתא כיון דזה הוא כלל בתורה דתדיר קודם. ואם פרסומי ניסא הוא שקול כמקודש או לא אין לנו דבר ברור. אין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש לקמן דלא מצינו מעלת פרסומא ניסא אלא לדחות לא להקדים:
סימן ה
בדין חצי עבד וחצי ב"ח כופין את רבו ועושה אותו ב"ח:
בריש מסכת ערכין גבי מי שחציו עבד וחציו ב"ח למשנה אחרונה כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכותב לו שטר על חצי דמיו. והוקשה ע"ז להראשונים וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו [משום דעבר אלעולם בהם תעבודו]. ותירצו התו' והר"ן כ"א בשיטתו ע"ש. ואנכי לא ידעתי דגם לפי תירוצם מ"מ קשה וכי אומרים לו לאדם שיפסיד ממונו בשביל שיזכה חבירו במצוה דהכי אשכחן בפ' מי שמת דף קנ"ד ע"ב אנן זוזי יהבינן לי' לינוול ולינוול. והא ודאי דניוול אסור מדאורייתא כדמשמע בפ"ק דחולין אתיא מהורג את הנפש וכ"ת דבדקינן ליה הא קמינוול וכ"ת משום איבוד נשמה כו' והכא משום פסידא דהאי נמי לא משגחינן בניוול דהאי. וכ"ש דלית לן למיעל נפשין במה שזה יושב ובטל בשב וא"ת משום פסידא דהרב. וסברא נמי הכי הוא דהא לא מצינו חיוב צדקה רק להחיותו לכסות ולמזונות אבל אין חיוב כלל ליתנו צדקה בכדי שיקיים חבירו מצוה רק בארבע כוסות ש"פ. ומהא דדרשינן בפ' נערה מדי מחסורו אשר יחסר לו זו אשה אין לחייב את הרב יותר מאשר מגיע ממנו לפי ערך ברכתו לקופת הצדקה והאיך ניקום ונאמר לו שיפסיד את עבדו ויקבל שטר דנקיט מרגניתא ויהבינן ליה חספא כדאיתא פ"ק דקדושין דף י"ח. וכעת קצת ניחא לי ע"פ דקשה עוד לישנא דב"ש דאמר תקנתם את רבו שעמדו בזה רש"י ותוספות ריש חגיגה. ותו קשיא לי למה הכניסו עצמם כלל חכמינו ז"ל במי שחציו עבד וחציו ב"ח אפי' למשנה ראשונה לומר עובד את עצמו יום א' ואת רבו יום א' הלא טוב שישאר הדבר כמו שהוא ויהי' מעשה ידי העבד בין שניהם בשותפות כיון דגם עתה כן הוא. וע"כ משמע לי משום דלפי עיקר הדין בדבר שאין בו דין חלוקה ואין שני השותפים יכולים להשתמש בו כאחד יכול כל אחד לעכב על חבירו בעת שהוא רוצה להשתמש בו ולומר אני רוצה עתה להשתמש בו כן משמע בד"מ סי' קע"א בשם תשו' הרשב"א. אלא משום פסידא דתרווייהו תקינו לרב יהודא דינא דגוד או אגוד. ולרב נחמן ל"ל דינא דגוד או אגוד אלא הם מתפשרין בזמן תשמישן. והיכי דאחד מהם מוחה בפשרה כגון בכור ופשוט דניחא ליה לפשוט טפי דלא יתפשרו ועכ"פ יהיה ידו כיד הבכור אע"פ שגם הבכור יכול למחות עליו בכל זמן שירצה להשתמש הרי גם הוא יכול למחות בהבכור ומחמת זה יוכרח הבכור לוותר לו בפשרה. בזה תקנת חכמים הוא שיהיה ביניהם חלוקה בימים. וזה כעין פי' ר"י שס בתו' פ"ק דבתרא ד"ה בכור. אלא דלפי מ"ש גם בשור לחרישה ועומד לחרישה לזה מנה ולזה מאתים אם עשו שותפות לזמן ועבר הזמן ועדיין השור בידם והם רוצים בפירוד השותפות אז לר"נ שוב אין השכר לאמצע רק מתקנת חכמים חולקים לימים אלא דאנן לא קי"ל כר"נ אלא כר"י דאית ליה דינא דגא"ג:
והשתא מעיקר הדין טוי שחציו עבד וחציו ב"ח אם לא תקנת חכמים יהיה. העבד יכול לעשות ולהחזיק הכל לעצמו כיון שהוא מוחזק בעצמו ואין הרב יכול לתבוע ממנו כלום כמ"ש הרמ"א סי' קע"א ס"ח בהגהה שניה לא חלקו להשתמש כו' ולא יוכל אח"כ האחר כו' אלא דחכמים תקנו למשנה ראשונה עובד א"ע כו' משום קטטה והיינו כמו בכל שותפים דעלמא ענין חלוקה כפי היותר טוב. וכמ"ש הרב המגיד בפ"ב מהל' שכנים סוף הל' ב' כיון כו' אין להם דרך אחר ע"ש. ולפ"ז שפיר קאמר ב"ש תקנתם את רבו דהא מעיקרא משום תקנה אתינן עליה. ותו לא קשיא נמי למשנה אחרונה היאך נפסיד את הרב משום תקנת מצוה דהעבד דהא מעיקר הדין נמי לא היה לו לרב כלום רק דחכמים ראו לתקן. וכיון דנחתינן לתקנה מוטב לתקן באופן שלא תתבטל מצוה כיון דלית ליה פסידא כלל להרב:
סימן ו
שאלה
מהרב הגאון בעל אפריון דוד אב"ד דק"ק זאגער:
בירח אדר, שלמא אשדר, לאשר פעלו הוד והדר, ובתורת ה' חילים יגבר, ובקבוץ חכמים הוא ראש המדבר, ובהוויות דאביי ורבא בפלפול וסברא מפרק ומחבר, ה"ה כבוד הרב הגאון סוע"ה אור הברק נ"י פ"ה כקש"ת מו"ה שמעון בהרב מו"ה זרח נ"י ויורח כאוה"ב ראב"ד דטאווראג:
אמרתי להעריך על שולחן מלכים את אשר עלו רעיוני לספק לפי דברי הרשב"א המובא בב"י באו"ח סי' מ"ז שנשאל מדוע אין אנו מברכים ברכה אחרונה בכל יום על לימוד התורה. והשיב הוא ז"ל לפי שאין מברכין על מצות דאורייתא אאדריהן. וראיתו מש"ס נדה נ"א ע"ב ע"ש. ולפ"ז לא ידעתי דד מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד שאנו מברכין על קריאת זכור לאחריו שהוא דאורייתא לדעת רוב הפוסקים. ואף שהב"י שם על הרשב"א היינו שאין צורך לתירוצו כיון שאין הפסק ד תורה ע"ש. אבל תירוצו הוא אמת עפ"י ש"ס הנ"ל וידעתי לתרץ שחיוב הקריאה הוא לאו דוקא בשבת זו. אולם הוא מבואר ע"כ אבקש ממעכ"ת נ"י לעיין בזה ולהשיבני ע"י המוכ"ז ממני המצפה לתשובתו:
אורי' דוד.
תשובה
נדרשתי לבקשת כת"ר אשר הפציר בי להשיבו ע"ד שאלתו שאלת חכם למה מברכין על קריאת פ' זכור לאחרי'. אחר דקי"ל ע"פ הסוגיא דפ' בא סימן דמצות טעונות ברכה לפניהן ואין טעונין ברכה לאחריהן. וסוגי' זו הובא בב"י סי' מ"ז בשם הרשב"א לתרץ למה אין מברכין על מצות ת"ת לאחרי' ויפה העיר בזה ויש לדקדק בענין זה הרבה. ואולם לנחיצת המוכ"ז העומד עלי למהר תשובתי וגם להפיק רצון כת"ר ולבלתי יחשבני שאיני חושש להשיבו כותב אני כעת את העולה על רוחי כאשר ינוד הקנה. והוא כי בודאי לא מצינו שום מצוה שתהא טעונה ברכה לאחרי' וגם הלל ומגילה הברכות שלאחריהם אינם שייכים לענין המצוה והם רק כמו שאר ברכות הודאה ושבח. ואינן כמו ברכות הנהנין שלאחריהם דשייכים על ההנאה שקדמה להם. וגם אינם כמו הברכה שלפני המצות דשייכים להמצוה והנוסח הוא אשר קדשנו במצותיו וצונו [והרשב"א שהובא בב"י שכ' משום דהוי תקנות לרווחא דמילתא כ"כ]. מעתה גם הברכות שאנו מברכים על קריאת פ' זכור לא מיבעי אותה שלאחרי' אלא גם אותה שלפני' אינה ענין להמצוה כלל. רק ברכת שבח והודאה על אשר בחר בנו כו' ואשר נתן לנו תורה כו' ויש מחליפין נוסחי הברכות ומברכים אשר נתן בתחילה ואשר בחר בסוף ובזו גם הברכות עצמן הם מן התורה כדילפינן ר"פ מי שמתו מקרא. משא"כ מה שמברכין בכל יום ביחיד אקב"ו לעסוק בדברי תורה הברכה עצמה היא מדרבנן על מצות ת"ת דכל היום וכמו כל הברכות המצות דאורייתא שהברכה היא מדרבנן כמו ברכות הנהנין. וע"ז כתב הרשב"א טעמו שאין מברכים לאחרי' מה דלא שייך כלל להברכות שאנו מברכים על קריאת פ' זכור שהברכות בעצמם הם מן התורה. ואפי' להפוסקים שאין שום קריאה מן התורה בס"ת מ"מ ס"ל בשרוצים לקרות בס"ת בצבור צריך לברך [וילפינן לה מכי שם ד' אקרא דמיירי ברבים] אלא דלפ"ז יש לדקדק איפכא ממה שדקדק מעלתו למה מברכים על קריאת פ' זכור לאחרי' דלפי מה שכתוב באמת אין מברכים אלא יש לדקדק למה אין מברכים לפני' אקב"ו על זכירת מעשה עמלק ככל המצות. ובזה ימצא כת"ר תירוצים נכונים דגם בק"ש דאורייתא אין מברכים לפני' אקב"ו לקרות ק"ש:
סימן ז
בדברי הש"א סי' ט"ז ובדין התראת ספק לענין בל יראה על חמץ שקבל עליו אחריות:
בש"א סי' ע"ז כתב להוכיח דחמץ שקבל עליו אחריות לא מהני בטול. מהא דתנן השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת. ומשמע בגמ' דלוקין על לאו זה [וכן פסק הרמב"ם] והקשה הגאון ש"א דהיכא משכחת לה דלוקה הא מצי למימר דכבר ביטל את החמץ קודם זמן איסורו. ובכה"ג אינו עובר על לא תזבח על חמץ כדתנן בפ' א"ע ההולך לשחוט את פסחו כו' מבטלו בלבו. והאריך שם הרבה בקושיא זאת. ומחמת זה העלה דשוחט את הפסח עה"ח אינו לוקה אלא בחמץ שקבל עליו אחריות והוא דחוק למאוד דאנו ניקום ונאמר דלר"ל אין מלקות עד שיהא בעזרה עמו פקדון שקבל עליו אחריות. דכל כה"ג לא הוי משתמיט תנא ואמורא להשמיענו ולא לסמוך על פלפולא. והנה עיקר הוכחת הגאון דבכה"ג אינו לוקה היכי דמצי לומר שביטל. הוא מדברי התו' ד"ה התראת שיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי ע"כ. ומדמי הגאון הא דמצי לומר בטלתי לשוגג הייתי. ולפי דבריו קשה על התו' דא"כ אפי' לר' יוחנן דס"ל התראת ספק שמה התראה אינו לוקה דהא אי אפשר להתברר לעולם דעביד איסורא דבכל שעה יכול לומר שהי' שוגג [וכמ"ש הגאון לענין ביטול] ואפי' אם יודה שהי' מזיד הא אינו מתחייב מלקות ע"פ עצמו כדאיתא ריש מכות. ועוד קשה לי לפי הנחת הגאון דבהתנצלות כזה שיכול לומר דביטל לאו בר חיוב מלקות הוא א"כ הא דתנן נדר שהי' שותה כו' חייב על כל אחת ואחת היכי משכחת לה הא אמר ר"ש בכריתות י"ב ב' דמהימן לומר נשאלתי על נזרי לענין קרבן וא"כ ה"נ לענין מלקות לא שמה התראה דלעולם יכול להתנצל ולומר נשאלתי על נזרי. ע"כ נראה לענ"ד דהא אינו מהני לו לפטרו ממלקות. ואע"ג דבאמת אם אמר שנשאל על נזרו נאמן לפטור מ"מ אם שותק חייב. וע"כ לא אמרינן דאין אדם מתחייב ע"פ עצמו אלא היכי דדיבורו מחייב לי' אבל היכי דשתיקתו מחייב לי' מוקמינן לי' אחזקתו דמעיקרא שהי' נזיר ולא נשאל על נזרו ואפי' למ"ד התראת ספק לא שמה התראה חייב מלקות דחזקה משוי' לי' כודאי וכמ"ש התו' [למעוט בקיאותי איני זוכר מקומו ואין לי פנאי לחפש לנתה"ב עה"ד] דמש"ה חזקה לא חשבינן לכל נזיר התראת ספק דשמא ישאל על נזירתו דהא מהני שאלה אפי' לאחר שעבר [ואפי' כפתוהו על העמוד] וא"כ ה"נ לא מהני לי' הא דיכול לומר שביטל. והיכי דמודה שלא ביטל מלקינן לי' משום חזקה דמעיקרא. ולא אלימא חזקה דביטל משום מצוה דאינו אלא חזקת חבר לאורועי חזקת דמעיקרא שהי' ברשותו משא"כ בהא דיכול לומר שוגג הייתי יכול להכחישנו ולומר דאין ברשותו חמץ. ואע"פ שאח"כ יתברר שהי' חמץ ברשותו בשעת שחיטה יכול לומר שוגג הייתי והייתי סבור שאין ברשותי' חמץ והו"ל התראת ספק. ומ"מ למ"ד שמה התראה חייב אם אינו אומר שהי' שוגג דסתמא דמילתא יודע מה שברשותו ואין שתיקתו מחייבת אלא שאינה פוטרת אותו וכהאי גוונא צריכים לחלק בהא דאיתא בשו"ע יו"ד סי' א' סעיף י"ב השוחט בפני עדים בהמה כו' והוא אומר לא שחטתי אינו נאמן אע"ג דעדים שאינם גומרים עדותן לא שמה עדים וה"נ אינם יכולים לידע אם שחט כראוי משום דאם שתק מחזקינן לי' ששחט כראוי ואין דומה לשנים אמרו אכלת חלב דפטור:
סימן ח
בדין ישב לה קוין בושט אין חוששין שמא הבריא
חולין דף מ"ג ע"ב אמר עולא ישב לו קוין בושט אין חוששין שמא הבריא. בסוגיא הלז רבו השאלות והדקדוקים ובפרט בפרש"י כאשר אבאר אחת לאחת איש על דגלו באותיות:
(א) בפירש"י ד"ה ישב כו' פי' ואינו נראה נקובתו בחוץ וקורט דם אין בו מבפנים עכ"ל. כתב ע"ז התוס' ד"ה ישב. ונראה דאין לחוש אפי' יש מבפנים אם אין מבחוץ כיון דלא חיישינן שמא הבריא עכ"ל התו'. ובאמת צריך עיון בדעת רש"י דמשמע סברתו שאם הי' ק"ד מבפנים מודה עולא דחיישינן ואין לזה טעם כמו שכתבו התו'. ואפי' הי' בזה איזה סברא וטעם מנ"ל לרש"י הא. ומאי בעי רש"י בזה לענין סוגיא דשמעתין:
(ב) פירש"י ד"ה אין חוששין שמא נקב הי' והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום עכ"ל משמע שאם הי' קרום מחמת מכה כשר וסתימא מעליא. לא הי' שום חשש. וזה סותר למה שפירש"י בעצמו בפ' השוחט דף כ"ח ע"ב ד"ה אין לו כו' דושט אין לו בדיקה מבחוץ אפי' לענין נקב דטיפת דם נכנסת לו מבפנים בנקב ואינו נכר משום דאדום הוא העור החצון דוושט. וא"כ אפי' נימא דבכל דוכתי קרום מחמת מכה סתימא מעליא הוא. מ"מ גבי עור החצון דוושט יש לנו לחוש דילמא אכתי איכא נקב ולא מינכר:
(ג) פירש"י ד"ה מאי שנא וכו' לא אפשר למבדקא דנקב במשהו בעור חצון של וושט לא מינכר עכ"ל קשה אמאי נאדי מטעמא שפי' בעולא. דלא אפשר למבדקא משום דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. ומוהר"ם לובלין כתב שזה הי' ליישב שיטת ההלכה גם לפי' השני. ואין כן דרכו של רש"י ז"ל. אלא שמפרש לפי פירושו והדר מפרש וללשון ששמעתי הכי פירושו. ועוד שהצריך מהר"ם לדחוק את עצמו במ"ש שפירש"י לקמן גבי אבל ישב כו' כדי ליישב גם הפי' הראשון. וזה דוחק גדול מלבד שאפי' לפירושו אינו לשונו של רש"י ז"ל מיושב שם כמו שכתבתי לקמן:
(ד) לפירש"י דפי' בדעולא דאין חוששין שמא נקב ועלה קרום ונסתם. יש להבין מאי קשיא לי' לתלמודא מ"ש מספק דרוסה והוצרך לומר דקסבר עולא לא חיישינן לספק דרוסה. דהא אפי' תימא דסבר עולא חיישינן לספק דרוסה. היינו דבעי בדיקא. ובדבדק ואשכח דשלימה היא שוב אין חוששין למידי. וה"נ קמ"ל עולא בישב לו קוץ בושט ולא אשכח נקב דאין חוששין שמא הי' נקב ונסתם ואינו דומה כלל לחששא דדרוסה:
(ה) דקדוק בלשון הגמ' דפ' ולעולא מאי שנא מספק דרוסה דהא אעולא קיימינן ולמה לי' למהדר ולאמר ולעולא דמשמע דאתי לאפוקי אי לאו דעולא לא הוה קשיא לו. ופשיטא דאי לא אמר דאין חוששין דלא קשיא מספק דרוסה:
(ו) פירש"י ד"ה חיישינן שמא שתי העורות נקבו והבריא החצון עכ"ל גם בזה קשה למה לי' לרש"י לסיים והבריא החצון לשטתו דס"ל דאין בדיקה בעור החצון אפי' לענין נקב. ואין במה שכתב מהר"ם לובלין דרש"י כתב זה ליישב הסוגיא לפי' ראשון להעלות ארוכה. גם אם נודה לדברי המהר"ם אכתי קשה למה לי' לרש"י האריכות הזה. והי' לו לפרש חיישינן שמא הי' נקב והבריא כמ"ש בעולא אהא דאין חוששין. ומאי בעי בהא דכתב שתי העורות ובהא דכתב החצון ודו"ק:
(ז) בגמרא יש להקשות לפי מאי דקאמר ההוא מדרבנן נמצאת אתמר. ואיצטרך לי' לעולא לאשמעינן דלא אסיק אדעתי' דכולהו חיווי ברייתא קוצי אכלין. וא"כ ע"כ אליבי' דידי' ג"כ צריך לאמר דס"ל לעולא לא חיישינן לספק דרוסה דהא מדמי' לה הגמרא לספק טומאה בר"ה דהיינו ספק נגע ספק לא נגע. וא"כ למאן דחייש לספק דרוסה אפי' בנמצאת הוי לי' למיחש אי לאו דכולהו חיוי ברייתא כו' אלא ודאי דעולא לא חייש לספק דרוסה וא"כ אמאי חיישינן בישב. דהא בתחוב בעור אחד אינו נקרא ריעותא לגבי עור השני וכדאמרינן הכא לא אתיילד בה ריעותא וע"כ לומר כדפרשתי. ואין לומר כיון דנקב בעור החצון אינו מנכר חיישינן שמא יש נקב ואינו נכר דא"כ אפי' נקב הפנימי ע"י חולי בלא תחיבת עץ איכא למיחש להכי והשתא ניקב זה בלא זה היכא משכחת לה היינו נקב הפנימי ולא החצון:
(ח) מה שהקשה התו' על פירש"י דף כ"ח ע"ב ד"ה אתא כו' דלשיטת רש"י כשניקב הפנימי היכי ידעינן אי נקב החצון אי לאו. כיון דאין לו בדיקה מבחוץ אפי' לענין נקב. וכתב דדוחק לפרש כגון שנקב מחמת חולי ובחצון אין נכר שום חולי. ואע"ג שהרא"ש החליט לפרש כן דעת רש"י. מ"מ יש לעיין אולי נמצא תירוץ מרווח בלא שום דוחק:
(ט) מה שהקשו עוד התו' על פירש"י דאין לוושט בדיקה מבחוץ אפי' לענין נקב מהא דאמרינן בפ' א"ט למאי נפקא מיני' לספק דרוסה. ולא קאמר לספק נקובה וע"ז לא תירצו בתוס' והרא"ש כלל:
והנה בזאת הקושיא האחרונה יש ליישב דעת רש"י. דלהכי קאמר נפקא מיני' לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקובה כיון דאמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. אלמא דאי בדק מבפנים ולא אשכח נקב כשירה. והשתא ממ"נ במאי מיירי רבה. אי בבהמה דצריכה שני סמנין מאי מהכי מאי דבדק מבפנים דילמא במקום נקב קא שחיט. דדוקא לענין דרוסה פירש"י דף מ"ג ע"ב ד"ה ההיא כו' כיון דמקומו מאדים אפי' שחט בו יש היכר במשהו ואי לענין עוף דאפשר דשחט לקנה ומהפך לי' לוושט. מ"מ לא קמ"ל רבה מידי במה שסיים אלא בפנים. והיל"ל אין לו בדיקה מבחוץ. ולהכי קאמר נפקא מיני' לספק דרוסה דהשתא תרתי שמעינן מיני'. מהא דאמר אלא בפנים חדא דלגבי דרוסה לא חיישינן דילמא במקום אדמומית הארס קשחיט. לפי שהי' נכר מקומו. ועוד קמ"ל במה שכתב הרא"ש דאם אין אדמומית בעור הפנימי הוא ראי' שלא נתחלחל עדיין הארס לפנים וטיפת הדם היתה נכרת יפה בעודה מונחת על עור החצון. ובזה מתורץ קוש' הט':
ועוד שאם הי' אומר דנפקא מיני' לספק נקובה הוה משמע דאין בדיקה כלל לעולם מבחוץ אלא מבפנים וא"כ אם ניקב העור הפנימי חיישינן שמא גם עור החצון נקב ואינו נכר. וזה אינו כיון שהנקב במקום ידוע מהני בדיקה אפי' לעור החצון ויש לנו לומר כן מסברא דהא טעמא מאי אין לוושט בדיקה מבחוץ לענין נקב דחיישינן שמא ישב לו טיפת דם בפנימת הנקב וכשהמקום ידוע ודאי דיש להבחין במשמוש אם הוא טיפת דם או עור הוושט אבל כשאין המקום ידוע דאז הבדיקה הוא ע"י ראיית העין בזה אין להבחין בין עור החצון שהוא אדום או לטפת דם שבתוך הנקב והשתא שפיר משכחינן ניקב הפנימי ולא החיצון בכל גוונא שרואין מקום הנקב וכנגדו אין נקב בחיצון ואין צריך לדחוק שאין שום חולי ניכר בחיצון ומתורץ קוש' החי"ת והזי"ן:
ובזה יתורץ גם כן קושית האל"ף דמנ"ל לרש"י דדוקא היכא דאין קורט דם ניכר מבפנים קאמר עולא דאין חוששין שמא הבריא. והיינו משום דמשמע לי' לרש"י טפי לשון הבריא שהוא לשון בריאות המורגל וקשה לי' לרש"י באמת לפי שיטתו קוש' הבי"ת דמאי מהני הא דאין חוששין שמא הבריא ונסתם דילמא אכתי איכא נקב ולא מינכר. ולהכי פירש דמיירי דאין בו קורט דם מבפנים והשתא ליכא למיחש שמא יש נקב דהא נקב באמת ניכר בעור החיצון אלא דהחשש הוא שמא ישב טיפת דם בתוך הנקב וכיון דליכא טיפת דם כנגד הנקב אפי' בפנים תו ליכא למיחש ולשאר עור הוושט ס"ל לעולא דליכא למיחש אפי' בנקב ע"י קוץ ובזה מתורץ קוש' א' וב':
ולפ"ז א"ש לשון הגמרא דקאמר ולעולא מ"ש מספק דרוסה דכיון דקאמר אין חוששין שמא הבריא דהיינו שמא נתרפא אלמא דאי הוי חיישינן להכי הוי טריפה אע"ג דאין הקוץ אלא בפנימי מ"מ חשיב ליה לעולא ריעותא גם לגבי החצון אלא דאיכא הוכחה שלא ניקב החיצון מעולם. אבל אם ראינו כך שהקוץ תחוב רק בפנימי לבדו ולא בחיצון ונאבד קודם שנבדק אם החיצון שלם הי' טריפה אלמא דחשיב כעל ארי' בנייהו גם לגבי החיצון והשתא מאי מהני שכשנבדק ונמצא שלם נגד הנקב דהא איכא למיחש ג"כ שמא ניקב עור החיצון במקום אחר שלא במקום הקוץ משום דאכלה בי' ופעי' בי' גמדי לי' ופשטי' לי' ותו לא אפשר למבדקא כיון שאין המקום ידוע. ובשלמא בלא עולא אע"ג דלא הוי מטרפינן לי' בישב לו קוץ בוושט. לא קשי' מספק דרוסה משום דלא דמי' כלל לעל ארי' בנייהו והוי ספק על דגם בדרוסה לא חיישינן. אלא לעולא דקאמר אין חוששין שמא הבריא ונתרפא קשה ובזה מתורץ קושיא ד' וה' וג'.
ולפ"ז הוצרך ג"כ רש"י לפרש אבל ישב דהחשש שמא הבריא החיצון ואפי' לפי שיטתו לא בעי למימר משום דאי אפשר למבדקא דהא אפי' לההוא ג"כ צריך לאמר דס"ל לעולא דלא חיישינן לספק דרוסה וא"כ אין צריך בדיקה בכל עור החיצון אפילו בישב וכנגד הקוץ הא מהני בדיקה וכו' וע"כ טעמא דישב הוא משום דחיישינן שמא ניקב ונתרפא ומתורץ קושי' הוא"ו.
[אכתוב גם אני הנלע"ד ומתחילה אקדים דעת רש"י וסברתו בדיני ושט בקיצור ואח"כ נבוא לביאור דבריו. והנה בהא דפסק רש"י בהמסס דאפי' לא ניקב מעבר לעבר טרפה נחלקו האחרונים עי' בש"ך סי' מ"ח ס"ק י"ב דדעת הב"ח דאפי' אם רק מחמת חולי נחסר מעור ההמסס ג"כ אוסר רש"י ז"ל ודעת רוב האחרונים בטעמו של רש"י דחוששין שמא הבריא ורק בנתחב קוץ או מחט דאז אנו חוששין שמא באמת ניקב מעבר לעבר ועלה בו קרום. והנה נראה להוכיח מדברי הכל בו שהבין בדברי רש"י כדעת מהרש"ל שכתב בזה הלשון והר"ש ז"ל כתב דדוקא בבית הכוסות שיש לו שני עורות אבל בשארי בני מעיים כיון שניקב מעט שוב אין לו מה שיגין עליו. והקשו עליו מהא דבני מעיים שניקבו ולחה סותמתן אסור משמע דמעט מעור החצון ודאי מגין. והנה בדין מעיים ודאי לא איירי רק מחמת חולי דאי מחמת מחט הרי מחט שנמצא בבני מעיים בלא שום נקב ג"כ טרפה כמבואר שם סעיף ג' ואף לדעת המכשירין וכן דעת רש"י מן המכשירין מ"מ הרי יש ליישב דהגמ' קאי על ניקב מחמת חולי הרי דהראשונים שמביא הכל בו למדו בדעת רש"י כסברת מהרש"ל:
עוד יש להקדים דדעת רש"י ז"ל דהא דאין לושט בדיקה מבחוץ הוא גם לענין נקב והתוס' חלקו עליו בזה בשם הריב"א דנקב יש להרגיש גם במשמוש. ונראה פשוט דדעת רש"י דכל היכא שצריך בדיקה מנקב צריכין ג"כ לבדוק אם אין שם קורט דם וגם אם לא האדים הבשר שהרי בהדי' ביאר רש"י ז"ל דלכן אין לושט בדיקה מבחוץ שאנו חוששין שנכנס טיפת דם בתוך הנקב ע"ש בדף כ"ח:
ולפ"ז נראה כונת רש"י בחולין ד' מ"ג מבואר בלי גמגום והוא דאהא דאמר עולא ישב קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא פי' שאינו נראה נקובתו בחוץ וקורט דם אין בו בפנים הכונה דעיקר ההיתר הוא מצד עור החצון שאינו נראה נקובתו בו בחוץ אבל אחרי שחצי עור החצון אינו מגין צריכין ג"כ שבפנים בעור החיצון לא יהי' איזה חלק אשר יהי' בו קורט דם והפירוש שפירש"י קורט דם אין בפנים היינו בפנים של עור החיצון ואז יתברר לנו בודאי שעור החיצון לא ניקב כלל ומ"מ אין ההיתר מצד שעור הפנימי ג"כ לא ניקב מעבר לעבר דזה אינו שהרי לרש"י חצי עור אינו מגין כלל כו' כנ"ל ובודאי לא בא כאן רש"י ז"ל לפסוק הלכות ורק לתוספת ביאור כתב תיבות אלו וקורט דם אין מבפנים. ואולם באמת לפ"ז יקשה יותר מה שכתב רש"י ז"ל אין חוששין שמא הבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בושט שאינו קרום דאף אם הי' הדין דהוה סתימה מעלי' ולא היינו חוששין לזה דלא הוה סתימה דמעיקרא שזה הוא הטעם דלא הוה קרום שעלה מחמת מכה סתימה כמ"ש רש"י לעיל מ"מ קרום כזה שהוא בפנינו ודאי דלא הוה סתימה שהרי ביארנו לדעת רש"י ז"ל דאף דהיכא דלא מינקב רק חצי העור ג"כ אסור. ונראה דבדקדוק כתב רש"י לעיל ואם ניקב ונסתם אפילו עלה בו סתימה עבה אינה מתקיימת דאלו קרום דק אף בסתימה מעיקרא לא מהני. ונראה דלרש"י אין חילוק בין קרום עב או דק רק בין אם שלט החולי באותו עור עד שנחסר ממנו שוב גם השאר אינו מגין. וא"כ אם הי' הדין גם דקרום שעלה מחמת מכה הוי קרום הרי לא שלט החולי כלל באותו קרום שעלה אח"כ אדרבה הרי הוא הולך ומשביח ורק דכיון שכבר נעשה בו מעשה טרפה אין הקרום והחוזק הנעשה אח"כ דבר המתקיים כנלע"ד. ועי' בראב"ן שפירש בפסקיו סי' רכ"ז אם הי' הושט ספק דרוס היינו שאנו רואים הבהמה צוארה מלוכלך בדם ואין אנו יודעים אם חי' דרסה או בקנה נוכתה וצריכה בדיקה אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. ואהא דאמר עולא פירש כפירש"י ופסק כותי' וכתב הרא"ש דלראב"ן אפי' הי' קורט דם בפנים ג"כ כשר ותמה הבית מאיר מנ"ל דהראב"ן אינו פוסק לגמרי כרש"י. והרא"ש תמה על הראב"ן דלדידן דחוששין לספק דרוסה יש לנו לומר דחוששין שמא הבריא:
ואולם לפי מה שפירש הראב"ן דספק דרוסה הוא ספק קני' י"ל ג"כ דהיכא דלא אפשר תלינן בקני' והא דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ נ"מ לספק דרוסה היינו דלכתחילה צריך להפוך הושט ולבודקו אף דלא הוי אלא ספק שונרא ספק קני' ואולי י"ל דושט חמור שהרי לדעת הכרו"פ דרוסה בושט הוי ספק בשחיטה וע' בס' באר יצחק ובס' אמרי בינה ולכן ס"ד דאף בדיעבד מעכב הבדיקה ומסיק דעולא לא חייש לס' דרוסה כגון הכא ומיושב קושית הרא"ש על הראב"ן וגם מה שהקשה הב"מ א"ש שהרי עכ"פ אנו למדין יש לושט בדיקה מבחוץ לענין נקב שהרי בספק קני' וספק שונרא הוא דאין לושט בדיקה מבחוץ אבל לודאי יש לושט בדיקה מבחוץ:
והנה בין לרש"י בין להראב"ן מסולק קושיית הרשב"א ז"ל על הלשון והבריא שנעשה קרום חדש דא"כ איך מהני בדיקה במחט שנמצא בריאה שהרי להראב"ן באמת להלכה אין חוששין. ולרש"י אין לחוש לזה רק היכא שכבר שלט הקוץ באחד מן העורות:
והנה לפי מה שבארתי דדעת רש"י לחוש דגם לענין נקב אין לושט בדיקה מבתוך היינו שאין להבחין בין הטיפת דם שנתיבש בתוך הנקב לשאר עור החיצון של הושט אתי שפיר מה שפירש"י לקמן נמצאת איתמר דגם אם לא נתחב אנו חוששין שמא ניקבו שני העורות והבריא החיצון וקשה ל"ל למימר שהבריא הרי אין נקב ניכר בו אלא ודאי שזה שנתיבש בו הדם קרי לי' רש"י הבריא. והנה מבואר מדברי רש"י דגם ללשון נמצאת איתמר קאי ג"כ הקושיא מ"ש מספק דרוסה וגם התירוץ קסבר עולא אין חוששין לס' דרוסה וא"כ לדידן דחוששין לס' דרוסה יש לחוש גם בנמצא אלא דלפ"ז יקשה קושית הרשב"א דהא בריאה לא חיישינן להכי. לכן דקדק לכתוב דהחשש הוא שמא הבריא החיצון וא"כ מבפנים מהני בדיקה ומינה דלעולא אף בדיקה מבפנים אינו צריך ותימה מזה על מה שהביא הרשב"א בתורת הבית ראי' דעולא קאי בלא מצא קורט דם בפנים כפירש"י מהא דנמצאת איתמר שהרי מדברי רש"י נראה דללשון זה כל החקירה הוא רק אם צריך לכתחילה לבדוק מבפנים או שנאבד הושט ולא נבדק בפנים וא"כ אין מקום לראייתו:
והנה יש לדון דלפי מה שבארתי דלרש"י אם לא ניקב מעבר לעבר ג"כ שוב אין חצי עור מגין אפשר לומר דמאן דחייש לס' דרוסה וא"כ צריך נמי לבדוק אם לא נגע אף מעט מעור הפנימי אם ניקב מבחוץ וצריך להפריד את העור הפנימי מן החיצון וכלפי מה שאמר ושט א"ל בדיקה כו' אלא מבפנים משמע דמבפנים יש לו בדיקה אף בלא הפרדת העור לכן אמר נ"מ לס' דרוסה ויתישב קושית התוס' על רש"י. ע"כ מנכד המחבר ז"ל]:
סימן ט
אל כבוד ידידי המאה"ג החריף ובקי המפורסם בתורה וביראה כש"ת מו"ה שמעון נ"י יקבל שלום מאה"ש.
אבוא לפני רומעכ"ת בדבר הלכה ע"ד אשר פה מחנינו יש אלמנה מינקת והזמן של שתי שנים הוא י"א שבט הבעל"ט (דהיינו כ"ה חודש עם העיבור) וכבר גמלה הילד בערך אמצע הקיץ העבר ועשתה שידוך עם איש חיל אשר השלים עבודתו ומחמת אשר האלמנה היא עניה גדולה עם ארבעה יתומים קטנים ע"כ היא להוטה מאוד אחרי החתן שיש לו ממון ומחמת יראתה אולי יחזור מהשידוך התקרבה מאוד אליו ולקחה אותו בביתה על שלחנה והרבה טרחות טרחתי שלא יהיה אצלה. אבל לא צייתו לי בשום אופן כי הא"ח ידוע אשר נתגדל בין אנשים אשר לא מישראל וגם האשה להוטה אחריו. ועכ"פ במקצת שמע אלי ולא לן בביתה עכ"פ בלילה. והנה כעת שכרו קרעצמי בכפר ויצאו לדור בקרעצמי והרבה הרביתי עליהם דברי מוסר שלא יהי' עמה שם בקביעות ובשפה רפה השיב לי שיהיה במקום אחר. אבל נראה בבירור שהוא שקר וגם היא בכתה לפני ואמרה שזה מן הנמנע כי הוא מקום פרנסה וצריך לו לסייע אותה ואיך יהיה באפשרי שתגרש אותה בלילה שלא ילין שם. והנה לפי הנראה כמעט הוא בלא שום ספק שיבואו לידי איסור נדה ואפילו בהיותם פה יש חשד עליהם אולי כבר נכשלו ח"ו. ועכ"פ שם בכפר אין ספק ע"כ צריך לעיין אולי אפשר להתיר להם לעשות נשואין שלא יבואו ח"ו לידי איסור חמור קרוב לודאי. וכפי הנראה לע"ד יש להביא ראיה מהדביק פת בתנור (שבת ד') וכן מהא דעירובין שהביאו התו' שם ד"ה וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה כו' שכתבו שם התו' דלמדביק עצמו עכ"פ יכולים לפשוט משם דהתירו לרדותה רק דיש לדחות דבמדביק כבר נעשה האיסור נמצא בנדון דידן בודאי יש לפשוט משם להתיר רק יש לעיין במה שהביא הב"ש בס"ק כ"ד בשם הריב"ש שאין לחוש לחורבן בית ולא לקלקול בחרותה ואין לי ספר הריב"ש לעיין בו רק אפשר דמיירי הריב"ש בחשש בעלמא אבל בנ"ד שהקלקול כמעט בבירור אפשר דיש להתיר, ובקשתי ממעכ"ת ימחול נא לעיין בזה ולהשיבני מה שנראה בדעתו אם באפשרי להתיר. ואם אפשר שיושיב לי ע"י המוכ"ז מה טוב כי הזריזות בזה משובח. יקבל שלום מאדה"ש כנפשו ונפש דו"ש בלונ"ח
שמואל שמעלקא בלאמ"ו יהודא זללה"ה מ"ץ דפה וואניטא.
תשובה
ברך לקחתי וברך לו אשיבנו. להרב המאה"ג חו"ש מפורסם בתורה ויראה כבוד מו"ה שמואל שמעלקא נ"י:
אחד"ש הטוב כחוק ומשפט ליראי ד' הנני להשיב בדבר הלכה אשר פלפל בחכמה אם יש להתיר הנשואין תוך כ"ד חודש במקום שיש לחוש קרוב לודאי שיבואו לידי איסור נדה. והנה שאלת חכם חצי תשובה כי הראיה אשר הביא מתוס' שבת ד' ד' ע"א ד"ה וכי אומרים להתיר להעבריין עצמו לעשות איסור קל בכדי שלא יבוא לידי איסור חמור מהא דעירובין דסבר רבי ניחא ליה לחבר דלעבד הוא איסור קלילא ולא נעביד עם הארץ איסורא רבה על ידו כמ"ש התוס' ראיה נכונה היא. אע"ג דרשב"ג פליג עליו ואין הלכה כרבי במקום אביו. בזה פסק הר"מ פ"י מהל' מעשר כרבי. ונ"ל הטעם משום דאמר רבי נראין דברי מדברי אבא (והכ"מ לא העיר בזה) ובנדון זה י"ל דגם רשב"ג מודה לרבי דע"כ לא פליג עליה אלא היכא דאינו אלא גורם לאחרים לעשות איסורא רבה אבל היכי דהוא עצמו יבוא לעשות אסורא רבה מודה לרבי דניחא ליה ליעבד לעצמו איסורא קלילא קודם לכן וכן הוא השיטה בכ"מ להשוות השיטה בכל מאי דאפשר ולא להרבות במחלוקת. ונראה שמכאן הוא מוצא ומקור הדין המובא באחרונים בש"ע אה"ע ריש סימן כ"ג בשם ספר חסידים ע"ש. אבל מ"מ לענין להתיר הנשואין בנדון זה יש לדחות דע"כ לא התירו לעובר עצמו במה שאין אחרים מסייעים באותה עבירה כלל משא"כ בנשואין דלא סגי בלא כתובה וחופה וקידושין וכי אומרים לסופר ולעדים ומסדרים חטא בשביל שלא יעבר חבירך. [אע"פ שאין מסייעים אלא בעבירה דרבנן הא האי איסורא דעביד ע"ה דאוכל תבלים ג"כ אינו אלא מדרבנן כדין תרומה בזה"ז ותרומת שאר פירות ואפ"ה סבירא לן דניחא ליה לעבד איסורא קלילא ולא לעבד ע"ה האי איסורא ע"י] ואדרבה מצינו בכיוצא בזה שאין אחרים מזדקקין לתקנת עבריין כלל דהא אפי' צנועין שעושין תקנה לכרם רבעי מ"מ בערלה בשאר שני שבוע אין מציינין משום הלעיטהו וכו' (עי' ברמב"ם פ"ט מהל' מע"ש ה"ז ובתו' ב"ק ד"ה והצנועין). והספר חסידים עצה טובה להעבריין עצמו קמ"ל אבל לא שיזדקקו אחרים לסייעו ח"ו, וכ"ז הוא לפי מה שהחליט כת"ר שזהו קרוב לודאי שיבואו לידי איסור נדה ועפ"ז ירד לחלק בין נדון דידן לההיא דריב"ש שהביא הב"ש סי' י"ג ס"ק כ"ד וכ' אפשר דהריב"ש מיירי בחששא בעלמא. ואנן יתמי מה נענה בתרי' דהריב"ש לעשות גבול בין חששא בעלמא ובין קרוב לודאי דהא אפי' באשתו כ' הב"ש סוף ס"ח דלפעמים מוקי אנפשי' ולא בעיל זמן רב וביבמתו דכ"ע ס"ל דכל שלשים מוקי אנפשי' ומשוינן ליה אחזקה ומה"ת לחוש לביאה אם נתיחד עם אשה בעלמא [ואפי' היא משודכת לו עי' סי' קמ"ט ס"ב בהג"ה וב"ש שם וצ"ע בלשון תשובות להרמב"ן] להחזיק זה לודאי ועוד דהוי ספק ספיקא ספק לא יבעול ואפי' יבעול מן לימא לן שיעבור על איסור נדה דשמא תטבול דהא דכ' בסי' כ"ו דכופין להוציא המיוחדת דודאי בושה היא מלטבול ובא עליה בנדתה היינו לכתחילה ומשום ספק הקרוב לודאי אבל ודאי גמור לא הוי. ועוד נ"ל דכי היכי דאמרינן בפ' החולץ ד' מ"ה ע"ב לענין גר מי לא טבלה לנדתה מי לא טבל לקריו ה"נ לענין נדה מי לא טבלה להקר דדוקא לענין גר בענין דעתו לטבילה דמצוה עכ"פ כמ"ש רש"י שם דדת יהודית היא וע' ט"ז סי' רס"ח ס"ק ח' מ"ש על לשון הרי"ף בזה משא"כ טבילת נדה אין צריכה כונה. ובזה לא שייך בושה אלא דלא תעלה לה טבילה משום שתתבייש לחוף כדין להסיר כל חציצה ושוב אין כאן רק איסור דרבנן דמן התורה דוקא רובו המקפיד חוצץ וזהו לא שכיח והרי אין לפנינו רק חשש מכשול שהוא ס"ס של תורה וספק אחד דרבנן שהביא הש"ך ביו"ד סי' ס"ו ס"ק י'. ואיך נכניס עצמנו להתיר לו לכתחילה איסור ודאי בדרבנן. ועוד בנ"ד אם טבלה ללידתה בחיי בעלה ה"ה כל ימי מניקתה שהם כ"ד חודש בחזקת טהורה אפי' גמלתו דדמיה מסולקין כמ"ש ביו"ד סי' קפ"ט סל"ג ואין כאן חשש מכשול איסור נדה כלל:
מכל הלין טעמי נלע"ד שלא להתיר להם הנשואין ותו דאוושי מלתא דאיסורא. ואם א"א בשום אופן להפרישם נלע"ד שכת"ר יסביר להם כפי רוחב בינתו שגם בפנוי' שייך איסור נדה החמור ושפנוי' שטבלה לנדתה קילא טפי. וזהו העצה המובא באחרונים ריש סי' כ"ג בשם ספר חסידים אשר כת"ר מצא ופתח המקור מזה הדין. הנלע"ד כתבתי וכת"ר יוסף לקח ויודיעני את אשר עלה במצודתו בזה. וד' אלהים אמת ינחני בדרך אמת בתורה דכתוב בה אמת וכל נתבותיה שלום כנפשי ונפש דו"ש באה"ר:
שמעון במוהר"ז מטאווראג.
סימן י
לחתנו הרב המואה"ג הצדיק ר' שמואל מרדכי זצוקלל"ה. בדין חלוקת המקומות בעת בנין בהכנ"ס או בהמ"ד.
הדבר הנהוג בכל הקהילות. שימכרו המקומות בבהכ"נ לאנשים מיוחדים במחיר. הנו מנהג קדמון שהרי נמצא בפוסקים ראשונים דינים במכירת וחזקת מקומות בבהכ"נ וסברות אם יש בהם דינא דבר מצרא. ובמרדכי פ' המוכר פירות נמצא גם בשם רב האי גאון מדין מכירת מקום בבהכ"נ. ומ"מ לא נמצא שרש לזה בש"ס. דלא אישתמט בשום דוכתא שיהי' ליחידים מקום קנוי לחלוטין בבית הכנסת. ואפי' להרא"ש דס"ל שיש להשתדל לקבוע לו מקום בבית הכנס' הקבוע לו להתפלל כתב המ"א סי' צ' ס"ק ל"ד דתוך ד' אמות חשיב מקום א'. ובתר"י מביא לפי גירסתו בירושלמי דבבית הכנסת שכולה מקום תפלה אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזו. וכ"ז אינו ענין להנהוג עתה בהחלטת המקומות לקנין עולם ושיהיה ביד הבעלים למכור ולהוריש. ומצינו סדר הישיבה בבהכ"נ תוס' דמגילה הובא לדינא ברמב"ם וטש"ע סק"נ הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכל העם יושבים שורה לפני שורה ופני השורה לאחורי השורה שלפניה שיהא פני כל העם כלפי הקודש וכלפי הזקנים. כ"ה לשון הרמב"ם. ומסתמא סדר השורות הוא ג"כ לפי מעלתם בשנים ובחכמה וכמו לענין סנהדרין להשורות שלפניהם. והכי משמע נמי מברייתא דפ' החליל שממנה הוציאו הפוסקים דין הבימה. דתני ולא היו יושבים מעורבים אלא הזהבים בפני עצמם והכספים בפ"ע ונפחים בפ"ע וכו'. ומי לא עסקינן באופן שנמצאו מהזקנים שלא נתנו מכיסם כלום לצורך הבנין. או שנתן נפחי לפי עשרו יותר מחברו הזהבי העני. שאין עשירות מן האומנות. והא ודאי דההיא דתוספתא שהביאו הפוסקים דכופין בני העיר זא"ז לבנות להם בהכ"נ דגובין הכל לפי הממון וכמ"ש בד"מ חו"מ ריש קס"ג בשם מוהר"ם פאדאווע. וכן נראה ממ"ש הרמ"א שם בסוף הסי' בשם הכלבו דמי שאינו נושא בעול עם הציבור יכול להכריח אחרים. וגדולה מזו הביא בד"מ שם בשם מוהר"י מינץ דלצרכי העיר אע"פ דקצתן אינן צריכים כגון מקוה שאין הזקינות צריכות לה כו' אפ"ה יתנו חלקם וטעמא רבא איכא בכל זה משום דהוי מצוה המוטלת על הציבור שבאותה העיר ודינה כמו צדקה כמ"ש ב"ב ט' א'. והכי איתא בנדרים פ' השותפין דלכל בני העיר יש להם דין שותפים בבהכ"נ. וא"כ אמאי לא אמרינן דיחלקו בני העיר ביניהם סדר הישיבה במקומות בהכנ"ס בדינא דגוד או אגוד שהרי לכאורה הוי המקומות דברים שתשמישן שוה. ונוכל להכריע מזה כדעת הרמב"ן בח"מ סקע"א סי"ג דשותפים בדברים שאין דמיהם שוים הוי כשני מינים ואין בהם דינא דגא"ג. ודלא כדיעה הראשונה שם שהם הרבים. אלא ודאי דאע"פ שיד כל בני העיר שוה בכל הבהכ"נ והם נחשבים כשותפים בכל אחד ממקומות הישיבה שבתוכו מ"מ אין שייך בזה חלוקה דגא"ג לפי שכללות המקומות הוי כמו כמה עניים ויתומים שלכולם יש להם זכות בבהכ"נ. ועוד כמה טעמים אשר מחמתם אין גא"ג בחלוקות מקומות בבהכ"ס ימצא המעיין היטב בסי' קע"א. ומ"ש שם סעיף י"ד בהג"ה דאין חלוק לענין גא"ג בין בית או מקום בהכ"נ הוא מתשובת רשב"א סי' תתקנ"ו דמיירי להדי' בשנים שקנו מקום ישיבה אחד ולאחר שנתפשט מנהג מכירת המקומות כדלקמן. אבל לתקן מתחילה חלוקת סדר הישיבה במקומות בהכנ"ס ע"פ העלאה בדמים בדינא דגא"ג ודאי אי אפשר וכמו שהוכחתי. ואם היינו צריכים לתקנה יותר שייך בזה תקנתא דחלוקה לזמנים כמו בחצי עבד וחצי ב"ח, או שיהיה כל הקודם ביומו זכה במקומו כדין שותפין בחצר שאין בו דין חלוקה. אלא שתקנה הזאת המבואר בתוספתא מסדר הישיבה לפי המעלה והחשיבות היא יותר נכונה. אי משום דרכי שלום וכמו שפירש"י גיטין ס' ע"א לענין סדר הקורים בתורה. וכמו שכתוב בטוש"ע קל"ו. או משום דדינא הכי וכדמצינו בדגלים החונים סביב למשכן. ויותר נראה דגם לענין סדר העולים לקרות בתורה ג"כ מדינא הוא וכדיליף התם לענין כהן ולוי מקראי וקאמר בתר הכי דאורייתא הוא והדרך שלום שלא יהיה בידו למחול או לכבד לאחר. וה"נ לענין אחריהם. לשון הרמב"ם כל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות. ודברי רש"י שם ד"ה מי קוראין הוא לפי שאלת בני גלילא אבל תשובת ר' יצחק נפחא הוא מדינא ושאין רשאין למחול לאחר משום ד"ש וכמ"ש המ"א שם בשם רמ"מ ומהרי"ק ע"ש. ונמצא לפ"ז שאין ע"פ הדין מקום למכירת המקומות דבהכנ"ס וגם לא ע"פ תקנת גא"ג להעלותם בדמים. אלא שנוסדה ענין מכירת המקומות בזמן גאונים הקדמונים כאשר ראו כי אזלת יד הציבור. וכמו שנתחדש בזמן הגמרא ענין מכירת מצות לעלות לקרות בתורה שהוא ג"כ בזמן שלא היה בידם באופן אחר במה להספיק צרכי בהכנ"ס. ורשאים בני העיר ע"ז כמ"ש בסי' רל"א. ומעתה כמו שכתב המ"א סי' קל"ו בשם הלבוש שגם כשמוכרין המצות צריכין לקרות לכ"א לפי כבודו. כן גם במכירת המקומות יש להעמיד לכל אחד לפי כבודו הראוי לו והיינו בכדי שלא להתרחק הרבה משורת הדין המבואר ברמב"ם פ' י"א מה' תפילה הלכה ד'. ולפי שרבו בדורנו זה האומרים אני גדול ממך ומעשי גדול ממעשך. חלילה בעבור זה להעלות בדמים את המקומות שהוא להדי' נגד שורת הדין ומרבה קטטה ח"ו רק יש לעשות על הדרך ש"כ הרמ"א בסי' קס"ג מתשובת מהר"מ ב"ב. ובהגמי"י הביא זה בהל' תפלה על מה שכ' הרמב"ם דכופין לבנין בהכנ"ס וסדר הישיבה והמנהג בזמננו להושיב נכבדי העיר הנושאים בעול ולבחור מביניהם שמאים אשר יטילו הערכה בשווי המקומות לפי העת והמקום ולפי ההצטרכות ואח"ז יסדרו ביניהם לחלק המקומות ליחידים אשר יקבלו עליהם סילוק ההערכה איש על מקומו. ונותנין דין קדימה במקומות הגבוהים למסלקי הערכה שעליהם לפי החשיבות והמעלה ולפי הזכיות. היינו האנשים המעמידים הקהלה יש להם זכות מצד מעשיהם כמ"ש המ"א בשם מהרי"ל. בעלי המקומות מבהמ"ד הישן יש להם זכות משום קרש שזכה להנתן בדרום כו' ומעלין בקודש. אותם אנשים שנתנו נדבות על הבנין יש להם זכות ויפוי כח שהמה זיכו את הרבים במצוה. ומ"מ אין להם לנכות דמי הנדבה ממכסת ערך המקום אשר יעלה לגורלם ע"פ הסדר. לפי שכבר זכו בזה כל בני העיר וכמ"ש הרא"ש במגילה בפ' בני העיר לענין בהכנ"ס של כרכים דאפי' ידוע שבני הכרך בנו אותה ולא סייעו אותה מחוץ לעיר בהוצאת בנינה אפ"ה כיון דמעלמא קאתו לה. בני העיר הקדישוהו לדעת כל העולם. וה"נ הנדבות שלהם היו מתחלה לדעת כל הנכנסין לבהמ"ד ויש לכל בני העיר זכות בתוכה. ומי הקנה להם דבר בתוך הבהכנ"ס בעד הנדבה רק שיש להם יפוי כח להיות קרובים לקנות מקום יותר גבוה מחבריו שלא נתנו נדבה. ואפי' המקדים לדבר מצוה יש לו זכות יותר כדאמרינן בב"ק ובהוריות. וצירוף זכויות עולים ג"כ לחשבון להקדימו למי שאין לו רק זכות א' או ב'. וסדר החלוקה והמקומות כנ"ל לפי הכבוד והחשיבות והמעלה הוא לתפארת ג"כ ליתר ההמון שהם מתכבדים בכבוד התורה המתכבדת באנשים גדולים כמ"ש הרמ"א סרפ"ב ס"ג. וכ"ז הוא מכוון לדרכי התורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום:
סימן יא
בדין לטבול בשבת במקוה שהטילו בה חמין מע"ש:
הנני נותן את בריתי שלום וברכה, מאלקי המערכה אלף פעמים ככה. לאהובי ידיד נפשי ואו"ג ער בחכמים, לא אנס ליה כל נעלמים. חוקר הכל וסוקר, לב חכם אין חקר, ה"ה המופלג ומפורסם, אי"א חכם ונבון כבוד מו"ה משה נ"י ויזרח כאור הבהיר.
תיקר נא נפשי בעיני מעכ"ת הרמה לקחת לעצמו הפנאי לעיין בדברים האלה אשר אנכי דן כתלמיד היושב ודן לפני רבותיו ולהשיבני על כל פרט ופרט מהדברים הנאמרים מלבד אשר יעלה בדעתו בכללות הדברים הנוגע לענין הלכה למעשה.
ע"ד בית הטבילה אשר נתיסד מקרוב בקהלתנו וכל יקר ראתה עינינו תחת אשר מלפנים ברוב ימות השנה לא היה בעיר מקוה כשרה לכתחילה אלא בדיעבד כמ"ש בהגהת רמ"א ביו"ד סי' ר"א סעי' ס"ו. וכן הוא בשו"ע סי' קצ"ח סעי' ל"ו ל"ז וע"ש בט"ז ס"ק ל"ח גודל הזהירות שצריכין להזהר באותן המקואות שמוכרחין לשחות גופם טרם בוא המים על כל בשרם. וכן היה המקוה דמכבר מחמת מיעוט המים מלבד אשר נמנעו מלהטהר בזמנם מחמת הקור והצינה. אמנם על של עתה באתי לפי שקודם נסיעתי לפה הגיד לי ידידנו הרב המפורסם מו"ה בנימין וואלף במוהש"ז בשם הרב המ"ץ דקהלתנו שהראה לו בבאה"ט בשם הגאון חכם צבי שאוסר ליטבול בלילי שבת בחמין שהוחמו מע"ש. ובהשקפה ראשונה עלה בדעתי לחלק בין רחיצה שעליה היתה עיקר הגזירה במס' שבת דף מ' ע"א ובין טבילת מצוה שאינה בכלל רחיצה. ולפי שלא ראיתי אז עדיין בגוף השו"ת ע"כ לא יכולתי לדבר דבר ואמרתי בלבי כיון שהגאון בעל ח"צ מדמה טבילה לרחיצה ואינו מחלק ביניהם בודאי שהוא מביא ראיות לזה מש"ס ופוסקים. ואולם בבואי לפה לא הסחתי דעתי מחשוב והתבונן בענין זה מחמת שדבר בית הטבילה חמין דקהלתנו יקר בעיני עד למאוד כנ"ל ולא הוכשר בעיני ההוראה שהורה המ"ץ ע"פ דעת הגאון ח"צ ז"ל שיטבלו הנשים בהש"מ כי אין הנשים שלנו זהירות כ"כ שיוכלו לשער זמן בהש"מ מכוון וקודם לכן אין להתיר בשום ענין אפי' בשעת הדחק טבילה מבע"י ביום שביעי כמ"ש בש"ך סי' קצ"ד ס"ק ואו. וגם ליזהר שלא יהיו המים חמין בלילה רק שיהיו פושרין כבד הדבר עד למאוד כי מי יוכל לשער מהו נקרא פושרין לענין רחיצה דלא שייך לומר בו גבול דיד סולדת ואין דעתם של ב"א דומין זל"ז כי על שעור החמימות שיאמר האחד שהוא רק לעפליך יאמר השני שהוא חם וטוב לעשות וואנע. ואנו על מי נסמוך:
ועוד כי לפע"ד מוכח מתוספת דאפילו בפושרין אסור לרחוץ כל גופו בשבת דתנו רבנן (כירה ד' מ' ע"ב) מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשר מים שעליו. ומפרש ריב"א בתוס' ד"ה מפני דאע"ג דבהפשרת המים אין בו משום איסור בישול אסור משום דדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו עכ"ל התוספ'. וכן פירשו הטעם הרשב"א והר"ן. והדבר ידוע שפושרין כאלו שעל גופו א"א שיבואו לכלל חמין וגם בברייתא קרי להו שמפש"ר ואפ"ה אסור משום לתא דרחיצה בחמין. ואין לומר דשאני התם דנפשרו בשבת עצמה דמתוספ' ד' ל"ט ע"ב ד"ה והא מעשה משמע דאין לחלק. ובאמת אין נראה לחלק כיון דאפילו אם הפשיר בשבת לא עביד איסורא ומותר לכתחילה כדתנן (ד' מ"א) אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ואפי"ה אסור משום גזירה דרחיצה א"כ ה"ה בהוחמו בע"ש והשתא הם פושרים דאסור וכן משמע מלשון הרמב"ם שהעתיק בשו"ע א"ח סי' שנ"ו סעי' ד' כמ"ש המ"א שם. והנה ראיתי בגוף שו"ת ח"צ סי' י"א בסוף התשובה שהביא משם חכם א' שהתיר טבילה בחמין בשבת והוא השיב עליו ואין ראיות שני הסברות מפורשות דנראה שמה שכתב החכם הנ"ל משום בטול פו"ר אין זה עיקר הטעם אלא כוונתו דמה"ט יש לחלק בין טבילה לרחיצה. ולפי זה אין סתירה עליו מאיסור מפורש הנזכר בגמ' אשר מחמת כן כתב הגאון ח"צ שחלילה להתיר אלא שעדיין הדבר שקול מנ"ל לחלק בין רחיצה לטבילה:
שוב מצאתי בספר קרבן נתנאל בפ' במה מדליקין ס"ק מ"ב שהביא דברי הגאון ח"צ בתשובה סי' י"א הנ"ל והשיב עליו במה שהתיר טבילת ביהש"מ לשיטתו יסיים בזה הלשון ובעיקר הדין כתבתי באריכות שטבילת מי מקוה בחמין לא הוי בכלל גזירת מרחצאות עכ"ל. ואע"פ שגם הוא לא הביא ראיה לדבריו מ"מ כיון שהוא ראה דברי הח"צ וסתר דבריו עליו יש לסמוך להלכה כמ"ש הש"ך סוף סימן רמ"ב בהנהגת הוראת או"ה ס"ח. וכן נראה לכאורה ג"כ מתשובת דב"ש הובא בלקט הקמח על גליון השו"ע יו"ד סי' קצ"ז ע"ש דמשמע דמ"ש מפני שנוהגות לחמם כו' אינו אלא טעם תפל ועיקר הטעם סמוך על הועוד מפני שלא יבואו לזלזל בהש"מ ומשתחשך בטלטול הנרות והבערת האש. שהרי בתקנתו מש' שלימד את העם להדליק נר בברכה כו' לא תקן כלל חשש רחיצת חמין הנ"ל. שהרי עתה יהיו רוחצות אחר קבלת שבת דלרוב פוסקים אסור מדאוריתא וחמור מספק חשיכה אלא ודאי דלמעשה לא חש לה כלל. אלא שעכ"פ עדיין צ"ע להלכה למעשה כיון שהרב בק"נ הרחיק עדותו ולא ביאר ראיתו מנכד המחבר ז"ל ומדברי הראב"ן דף קמ"ה תשו' רשב"ם משמע נמי דלא עלה על דעת לאסור טבילה רק במשכשך בהן גופו כאדם שטובל במים להקר אבל לא בטובל שלא משום תענוג רק ליטהר ועי' בחדושי רע"א או"ח ש"ז דמצטער מותר לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש וע"ש בבאורי הגר"א שכ' בדעת הרמב"ם דחמום שאין היד סולדת בו אינו אסור בשבת רק משום רחיצה בשבת אסור דהוי כחמין שהוחמו מע"ש ומבואר דכל שגם בע"ש לא הוחמו שיהיה היד סולדת מותר לגמרי ע"כ] שהרי אף בהשגתו על ח"צ שם לענין טבילת חמין ע"ש ביהש"מ אין דבריו מוכרחים. שכתב שם דהוי תרי מילי דסתרי אהדדי לפי שצריכין לומר דביהש"מ הוא מן היום ומן הלילה וחשבינן לענין ספירת שבעה לילה ולענין רחיצה בשבת יום ולפי מה שהוכיח רבינו יונה לחומרא הוא דאמרינן הכ' ולא לקולא עכ"ל הקרבן נתנאל. ונראה דאינו קושיא דלדבריו למ"ד תחלת היום קונה ערוב למה אמרינן בכמה דוכתי לא גזר שבות בהש"מ הרי ממ"נ יש לנו לגזור על שעת הקנאת העירוב אלא ע"כ דחכמים לא גזרו על השבותין רק בשעה שניכר לכל שהוא ודאי לילה מנכד המחבר ז"ל ועי' בס' ישועת יעקב סי' שס"ה ס"ק ב' ובמ"ש נראה ברור דנדחה מ"ש שעלה בדעתו מתחילה בכל היכא די"ל ממ"נ או דאין העירוב קונה בזו השעה או דאסור לטלטל ג"כ בזו השעה והעיקר כמ"ש במסקנתו כיון דהאיסור טלטול הוא מטעם אחר מדין כרמלית לא מטעם חסרון העירוב אינו מזיק לענין העירוב אלא שיש לדון בזה מדין ק"ו שהרי יותר דומה הכרמלית לר"ה מחצר שאינו מעורבת וכיון דמותר לטלטל מטעם כרמלית כ"ש שמותר לטלטל מטעם חצר שא"מ. אבל באמת כל זה תלוי לענ"ד אם סוף היום קונה עירוב אין היזק בזה שמותר לטלטל אז שהרי בכל סוף היום מותר לטלטל ונתגלגל חוץ לתחום טעם אחר יש בו כיון דמוכרח לילך חוץ לתחום אינו שובת בתוך התחום ע"כ]. ובאמת לא זו הדרך ואין הנידון דומה לראיה כלל דהתם לדבר ערוב דאיירי בי' ר"י דעירב עליו ביהש"מ ונאכל ערובו ביהש"מ ע"כ צריכין אנו לחשוב ביהש"מ מקצתו יום ומקצתו לילה ושנאמר ערובו ערוב כמו לגבי זיבה ואי ביהש"מ ספק הוא לאו כלום הוא משא"כ לגבי טבילה חשבינן ביהש"מ לספק ממש וע"כ לענין רחיצה בשבת אמרינן כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביהש"מ. ולענין טבילה בשביעי שטעם הוא שלא תבוא לידי ספק דהיינו שמא תשמש ביום טבילתה ותראה אח"כ ותסתור ונמצא בעל זבה למפרע לא שייך הכי בטבילה ביהש"מ שהרי בשעת תשמיש ע"כ שיהא ודאי לילה. ועי' שבת ד' ל"ה ע"א אר"ח הרוצה לידע כו' יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה ועי' ברש"י ותוספ' שם וע"כ בכל חייבי טבילות איירי וכ"ע אית להו הא דר"ש דואחר תטהר אלא דאיכא למגזר משום סרך בתה וע"ז כבר כתב הגאון כדי הוא ר"ת לסמוך עליו. וכיון שכן אית לן למיחש דלמא ראיות הק"נ דטבילת מי מקוה לא היה בכלל הגזירה לאו דסמכא אינון ודלמא אי הוי שמיע לן לא הוי מקבלינן להו וכיון שאין בידינו הכרע לא כמר ולא כמר אם טבילה בכלל רחיצה או לא אין להתיר מטעם ספיקא דרבנן לקולא שאין לנו לעשות בידים ספק דרבנן לכתחילה ועוד דלגבי דידן הספק תלוי בחסרון ידיעה וה"ל ספק חסרון חכמה.