אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן סג

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן סג

סימן סב

עזרנו בשם ד'

מוצאי ש"ק פ' אלה פקודי כ"ז אדר הראשון תור"ה לפ"ק

שלומים רבים אהובים וחביבים לאהובי מחותני ידיד נפש כל איש ישראל ה"ה הרה"ג חכם חרשים ונבון לחש כקש"ת מהו' יצחק נ"י שירווינטער ולכל אשר לו ואתו והנלוים אליו ולתורתו רב טוב שלום וברכה עד העולם אתנו וכל אשר לנו בחמלת ד' עלינו החוה"ש כה יתן לשמוע בשורות טובות כל הימים:

עריבים עלי דברי דודים ברשימת כת"ר בקצרה במכתבו הטהור אלי בעש"ק י"ב דנא והעולה על רעיוניו האיר מול עבר פני ביום כ"ג דנא ע"י ידידינו ר' אברהם גארדן חתן ידידינו הרב המובהק מהו' אברהם דוד נ"י וכאשר כת"ר העיר לי אוזן את חפץ לבבו השלם שאשיב אנכי ע"ז את דעתי וכו' הנני למלאות רצונו בחפץ לבבי ומאז העירותי שאין דעת מכרעת ואולם מצאתי חובה לנפשי לבאר במקצת רמזי החקירות אשר העליתי על ספר במכתבי השני הקטן ביום הבשורה ושלחתי תומ"י להגיעו לכת"ר למען דעת משפטי פיהו בתורת ד' תמימה ברור הספיקות אשר עלו על דעתי בדיני שומרין ע"י המאורע בהשגחות הבורא אשר תודות לעליון הקרה לפני בהשקפה לטובה:

בראש החקירה אם מ"ש הפוסקים דבזמנינו כ"ע דינם כשלחני דמותר להשתמש במעות פקדון וחייב בגו"א כש"ש אפי' לא נשתמש אם אין בזה שום חלוק ונכלל בזה ג"כ אפי' ידוע שהנפקד לא נגע בהן. וביארתי בקצרה ג' פנים. הא' מצד שאין דרכו של הנפקד בקניית סחורה. הב' מצד הענין ודברים שהיו בעת מסירת הפקדון. והג' מחמת שלא נמסר בידו רק להוליכם למקום פלוני וליתנם שם לפלוני עכ"ד. וכת"ר החליט במכתב תשובתו אלי על הא' בזה הלשון מ"ש רוכ"ת אשר השליח אין דרכו כלל במו"מ. ידידי הנה הפוסקים בחו"מ סי' רצ"ב סתמו דבריהם אשר לדידן כל אדם דינו כשלאני וביארו שם שאין חלוק בין עשיר לעני ובין תגרים מצויים כו' לכן מחמת פרט זה כבד הדבר לפטור השליח דהא גם איש שאינו תגר אם יזדמן לו סחורה במקום הזול יכול להיות שיקנה ע"כ דברי קדשו וכוונתו מבוארת ללמוד את הסתום בדינו של ר"ת והמרדכי שבסמ"ע ס"ק י"ח מן המפורש בסמ"ע ס"ק י"ט בדינו של מהרי"ק וכללא היא דכל שיכול לבא לידי איזה הנאה שיהי' ויהי' מי שיהי' הוי ש"ש. ולבי אומר לי שאין הנדון דומה לראי' דמהרי"ק מיירי לענין החיוב דש"ש והוכיח מדלא מפליג מידי בחנוני ושלחני ואפי' עשיר גדול כו' אלמא דאפי' בגווני דלא שכיחא הנאתו מ"מ הוי ש"ש כיון שעכ"פ ישנו באפשרי המציאות ואפי' בדרך רחוקה. והיינו דוקא במקום שאין להסתפק לענין היתר תשמיש כגון שלחני שהוא צריך תדיר למעות כמ"ש רש"י והנ"י וכן חנוני לר' יהודה עי' רש"י קדושין ד' נ"ג ד"ה חנוני וכן לר"ת ומרדכי בזמנינו שאין עסקינו בשדות גם בעה"ב בכלל היתר תשמיש ומשמע מל' רש"י והנ"י הטעם דמותר להשתמש משום דכיון דלא קשרם המפקיד בקשר משונה והוא יודע שמעות הוא דבר המתבקש ונצרך בכל שעה למי שהפקידם בידו גלי' אדעתו דלא איכפת לי' אם יקחם הנפקד וישתמש בהם ואפי' אם הוא עשיר גדול אין אדם יודע במטמוניות של חבירו וכיון דמותר להשתמש ממילא חייב באחריותן הואיל ונהנה מהני אע"פ שאין ההנאה מצוי' וכמ"ש מהרי"ק מדלא מפליג בגמ' משא"כ לענין מי שאינו בעל עסק שאנו דנין על גוף היתר התשמיש הא חזינן דמפליג בגמ' טובא דלר"מ אפי' חנוני אינו רשאי להשתמש וכמ"ש רש"י בקדושין שם הטעם שימצא סחורתו וכל מכר חנותו באשראי ואינו צריך כ"כ למעות לא אסיק המפקיד אדעתי' לקשרם בקשר משונה ודומה לשאר כלים הראוים לתשמיש אדם ור' יהודה אע"ג דפליג עליה דר"מ בזה ומסתמא אין מחלוקתם במציאות שכתב רש"י דחנוני א"צ כ"כ תדיר למעות כמו שלחני וס"ל דאפ"ה מותר להשתמש ע"כ הטעם כיון דעכ"פ גם בזה הו"ל לאסוקי אדעתא שמא יצטרך למעות ולא קשרם כו' מסתמא לא איכפת ליה כו' ומדחזינן דאפ"ה מודה ר"י בבעה"ב ואע"ג דגם בעה"ב יכול להיות שיזדמן לו עסקא ולו יהיה כמ"ש המרדכי דתנא בא"י קאי שכל עסקיהם בשדה כו' הא אמרי' יבמות ד' ס"ג הפוכי בעסקא טב מינך וגם מצינו בדמי אבידה דמשמע שאפי' מוצא בעה"ב מותר להשתמש בהן ומוכח מהא דאמר אביי ב"מ כ"ט ע"ב בטעמא דהיתרא הואיל וטרח בטיפולה דשקדו חז"ל לטובת המוצא. אלמא דגם בבעה"ב שייך שיהיה נצרך למעות וע"כ הא דאסור בעה"ב להשתמש במעות פקדון הוא משום דמה שיהיה נצרך למעות לא שכיח כ"כ א"כ אין האומדנא ברורה דלא איכפת ליה למפקיד אם ישתמש בהן ודמי מעות לשאר כלי תשמיש דהוי שולח יד כו' וא"כ מי שאינו בעל עסק בזמנינו הרי הוא כבעה"ב לר"י וכחנוני לר"מ דאסור להשתמש במעות פקדון ולפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן:

ועפי"ז יש ליישב דעת הרמ"א בסי' רס"ז דעל מ"ש המחבר דבמעות אבידה הוי ש"ש הגיה דיש חולקים וס"ל דאינו אלא ש"ח ולא כתב דלהחולקים לא הוי בדמי אבידה קודם שנשתמש רק ש"ש ולא כמ"ש המחבר דהוי שואל. ונלע"ד דמה שתפס הסמ"ע ס"ק ל"ח לדוחק יש בו ע"פ הנ"ל טעם מרווח דהא במעות אבידה מדלא מפליג בגמ' ופוסקים משמע דאפי' היה המוצא שלחני אסור להשתמש וע"כ הטעם כנ"ל דאין כאן הוכחה מבעל האבידה דלא איכפת ליה וליכא דעת מקנה ומש"ה להפוסקים כרבה הוי ש"ח כמו שומר חפץ ומ"מ בדמי אבידה אפי' אם יסבור רבה כר"נ דנאנסו לא היינו דוקא בפקדון דאכתי אין כאן שאילה ברורה קודם שנשתמש דהא מפלגינן בין בעה"ב וחנוני ושלחני משא"כ בדמי אבידה דחז"ל הם שהתירו להשתמש אפי' לבעה"ב קמו המעות ברשותי' דמוצא והו"ל שואל מיד מדעת מקנה דהם חז"ל והרא"ש שהביא סברת הראב"ד בטעמא דהרי"ף והרנב"ר שהביא הנ"י לחלק בין פקדון מעות מותרין לשלחני ובין דמי אבידה אינהו אסברי לן לדעת קונה דגם המוצא ניחא ליה למהוי שואל מיד. ובכלל דבריהם דטוב לו יותר למוצא להשתמש בדמים ולהתחייב באחריות אונסין דלא שכיח כ"כ מלהעמידם בעין ויהיה מחויב בשמירת כספים דבעי נטירותא יתירה משא"כ במעות פקדון מהיכי תיתי נטיל עליו תורת שואל מיד אפי' הוא שלחני כ"ז שאין ההנאה שלו מכרעת כ"כ דאפשר שיתבעם המפקיד או תפסול המטבע והארכתי קצת בזה לפי שעפ"ז יובן טעמו של הרמב"ם פ"ז מהל' שאלה ופקדון הלכה ה' במה שכ' דבדמי פקדון שמכר בב"ד אינו אלא ש"ש דמ"ש המ"מ בטעמו אין מספיק אם מתחילה היה ש"ש על הפקדון קודם שמכרו בב"ד דודאי גם בש"ש שייך משום השב אבידה לבעלים דריקבון וחימוץ אונס הוא והן במה שמותר להשתמש בדמי פקדון דלא נתבאר בגמ' והוא משום דלא קיבל עליו רק שמירת חפץ ולא שמירת כספים ולהלן יתבאר למה לא כתב הרמב"ם בלשון יראה לי כדרכו בכל מה שהוציא מדמיון וסברא מדעתו וכן מה שלא ביאר דין דמי פקדון לאחר שנשתמש:

ומענין לענין באו"ע מדי דברי אעיר אזן לשמוע בלימודים ליישב דעת הרמב"ם פ"ז מהל' מעילה הל' י' שכתב דמפקיד מעות הקדש מותרין אצל שלחני וחנוני אע"ג דמותר להשתמש בהן מ"מ אם הוציא לא מעל הגזבר שהרי לא אמר לו השתמש בהן. ודבריו תמוהין שהם נגד הגמ' ב"מ דף מ"ג דקתני בהדיא דמעל הגזבר ועי' רש"י קדושין ד' נ"ג פי' המשנה דמעילה ומ"ש הכ"מ בשם הרי"ק דהרמב"ם דחאה מהלכה מפני ברייתא דנתנה לבלן ולספר אין מספיק דא"כ מאי מקשי מינה ר"נ לר"ה ואדרבה תיקשי מינה לר"נ דהא לר"ה א"ש טפי דלאוקימתא דידיה אין סותרות אהדדי ומטיבותי' דמר אמינא בה מילתא והוא דהרמב"ם דקדק מדלא פריך ותני במשנה דמעילה אם צרורין כו' שלחני מעל ואם מותרין גזבר מעל וכלשון ששנה בראש הפרק בעה"ב מעל שליח מעל אלמא דתנא דמתני' ס"ל דגזבר לעולם לא מעל וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דהוא לא צוהו והא דקתני בההיא דמותיב מינה ר"נ לר"ה דמעל הגזבר יחידאה היא דלא קי"ל כוותיה ומ"מ מותיב מינה שפיר וכמש"ל דהיא מתוספתא דמעילה דמסיים בה דר"מ ולפי שלא נתברר היטב הטעם דמותר להשתמש במעות פקדון וטעם פלוגתא דר"י ור"מ בחנוני ניתן לנו רשות לפרש בלבון הלכה ונלע"ד דהרמב"ם לא ס"ל בטעמא דר"מ כמ"ש רש"י בקדושין משום דאין חנוני צריך למעות כ"כ דא"כ סברא קלושה ואומדנא בעלמא איכא בינייהו דר"מ ור"י אם לא נאמר דמר כי אתריה כו' והנראה נכון דגם לר"מ חנוני צריך תדיר למעות להעמידם בסחורה ולהרחיב חנותו כדאי' פ' איזהו נשך ומ"מ ס"ל לר"מ דאסור להשתמש במעות פקדון דהא אפי' במתנה גמורה דיד בעלים מסולקת הימנה ס"ל לר"מ בפ' השוכר הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית וכ"ש במסר בידו אדעתא דשמירה דאסור אפי' להעמידה בעסקא ובשלחני טעמא אחרינא הוא לר' מאיר דמותר אפי' להוציאם למשתי בי שכרא והוא משום דשלחני כל שעה מעות מזומנים אצלו והרי זה כ"ז שירצה להחזירו ימצא לקבל פקדונו מהאי גברא דנאמן הוא אצלו ואמדוהו חז"ל לדעת המפקיד דניחא ליה שיוציאם השלחני ויהי' בטוח מפסול מטבע דבחליפין מעות אחרים אין קפידא לשום אדם דמהאי טעמא פסיקא להו לתוס' ב"מ ריש ד' כ"ט דכל שואל במעות הוי לוה:

**(הג"ה דמזה למד הש"ך סי' ע"ג ורצ"ב דהיכי דמותר להשתמש במעות יכול להחליפם אפי' תובע קודם שהוציאם אליבא דכ"ע והיינו מדהתחילו התוס' בפשיטות "תימא דהול"ל והוה ליה עלייהו" ומנ"ל להקשות כן ואם סמכו על הראי' מפ' המפקיד שהביא אח"ז אין סגנון הלשון כן וגם מאי ראיה מדר"י לסוגיין דהכא וטפי הו"ל להקשות מסוגיא דהכא על ר"נ מאי מקשי לר"ה דלמא ס"ל אע"ג דחייב באונסין אין דינו אלא כשואל חמץ דהדרא בעיניה כדאיתא א"ו דהא פסיקא להו להתוס' מסברא פשוטה דאין קפידא בחליפי מעות לשום אדם דמה לי הן כו' והשואל מעות דסתמן להוצאה קמו ליה ברשותיה לכל מילי ולהכי תמהו דהו"ל והוי ליה כו' דנ"מ לענין פסול מטבע ולענין מחילה וכה"ג ושוב כתב דאם נאמר שקודם שהוציאם חייב להחזירם עצמם ר"ל אע"פ שזה נגד הסברא מ"מ נכריח כן מלשון הגמ' דקאמר והוה שואל ולא לוה ואז באמת אע"ג דחייב באונסין מ"מ ברשותא דמרה איתא לענין פסול מטבע ולענין מחילה כמו בשואל חפץ וע"ז סיימו להכריח מס' ה מפקיד שא"א לומר כן דא"כ ה"ה לענין מעילה לרב הונא כו' ומאחר דא"א לומר כן הדרינן לסברא הפשוטה אליבא דכ"ע וזה פשוט בכוונת הש"ך ואין כאן שגגה שכתב עליו החכם צבי סי' ע"ג:)**

ולפי"ז לר"ה דס"ל אפי' נאנסו דהו"ל שואל מיד כיון דכל שואל במעות הוי לוה ולר"מ בשלחני איכא נמי דעת מפקיד מש"ה מעל הגזבר אפי' לא הוציא וכמ"ש רש"י דאין לך הוצאה גדולה מזו. ולר"נ דס"ל נאנסו לא עכ"פ הא דניחא לי' שיוציאם וע"ד כן מסר בידו הו"ל כשלוחו כאומר כל הרוצה כו' וכ"ז דוקא לר"מ אבל לר"י לא מהני טעמא דניחא ליה אפי' בשלחני לענין מעילה דהא אשכחן לר"י דאפי' בהכשר זרעים דקרינן וכי יותן ס"ל דלא מהני ניחא ליה ולענין היתר תשמיש ע"כ טעמא אחרינא הוא לר"י דהא אפי' בחנוני שאין מעות מזומנים מותר להשתמש. ולדעתי הקלושה אמינא בה לר"י טעמא דמסתבר והוא דכל הנפקד צריך תדיר למעות והמפקיד לא חתמן ולא קשרן בקשר משונה עמדו חז"ל על סוף דעתם של ב"א דאדם בהול ולא יעמיד א"ע מלהשתמש בהם [וא"ש לפי"ז לישנא דמקשה בפשיטות ב"מ ד' מ"ג משום דצרורין לא ישתמש בהן דלפרש"י קצת דחוק] וע"כ הפקיעו חז"ל מפקדון מעות בנפקד כזה דין שליחות יד ומעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן ל"ל לר"י והרי לא התנה עמו רק על השמירה ועל החזרה הרי האמינו יהי' במעות או בעסקא אם הוא חנוני וזה דלא כסברת הראב"ד שהוא ירא כו'] [משא"כ במעות אבידה לא האמינוהו בעלים כלל והתורה הטילה עליו שמירה לא התירו חז"ל השליחות יד וההיפך בדמי אבידה עשאוהו כשואל לטובת שניהם וכנ"ל] וא"כ לר"י בודאי לא מעל המפקיד לעולם וכלשון הרמב"ם שהרי לא אמר לו כו' רק חז"ל התירו לו. ורבנן דפליגי עליה דר"י בהכשר זרעים. הא לא אשכחן להו מידי בשלחני דאמרי' ניחא ליה ומנ"ל לחדש מדעתינו כיון דמספיק הטעם דאיתא בחנוני להיתר תשמיש במכ"ש לשלחני. וא"ש פסקו של הרמב"ם ולהכי ג"כ לא כתב הרמב"ם גבי דמי פקדון שמכרו בב"ד לשון יראה לי שמותר להשתמש דלמד בהדיא מדין חנוני דחד טעמא הוא. אלא דהתם אפי' בעה"ב סברא הוא דדינו כחנוני ומהטעם שכתבתי לעיל] ור"נ דמקשי מהא דאתיא כר"מ אע"ג דלאו דהלכתא היא דמדר"מ נשמע לר"י דנאנסו לא דבהא לא פליגי. ונלע"ד דבהתוספתא דמעילה מסיימת בתיבות דברי ר"מ דקאי על כל הבבא דדין מעילה. רק שהמעתיקים הוסיפו בסופה תיבות ר"י אומר כשלחני משיטת לשון המשנה שידוע לשוקדי תורה דמזה מצוי מאד וניתן להכתב ליישב פסק הרמב"ם התמוה לכאורה. כנלע"ד בטעמי נכון ופשוט וכת"ר בחכמתו יוסיף לקח. ולא העמסתי עליו להביא דברי האחרונים ולפלפל במה שיש בדבריהם קוש' וסתירות. רק כתבתי את הנלע"ד בטעמי תורה בחלוקי הסברות ובישוב לשונות הראשונים ז"ל בשיטה זו. ודברי האו"ת סי' ע"ב וע"ג המה דלו לי החספא דאשכחנא האי מרגניתא תותא. ואשר חשבתי אני לטעמא דפטור מאחריות מפן הב' מצד הענין במה שרמזתי בספור המאורע שהיו קצת המעות של השליחות בתורת הלואה מדעת המפקיד ובפניו. ושלקח הנפקד מהמעות בהלואה ברשות, מה שהיה צריך להוצאה במשך זמן הפקדון. שחשבתי זאת לקשר משונה [דהא לא היה צריך לרשותו] דאסור להשתמש או דבסתמא דלא ישתמש בהן. וכת"ר החשיב זה לשליחות יד. אתמהה והא במותר המעות שנעשה עליו שומר עכ"פ הגבהה בעינן ולא הוי:

ולענין שימש במקצת נעשה לוה להתחייב באונסין בכולה שכ' כת"ר בשם הנתיבות שאפי' במקום שמותר להשתמש הדין כן הנה מהרא"ש פ' המפקיד שפי' דהרי"ף מיירי שהחזירם למקומם נראה דלא ס"ל בזה כהנתיבות דא"כ טפי הו"ל לפרש דקמ"ל דאפי' לא נשתמש רק בש"פ נתחייב בכולה דהוי רבותא טפי וכמ"ש הנתיבות בעצמו שם ס"ק י' ותמיהני שהביא ראי' מדברי הרא"ש אלו והעלים עין מזה ומ"ש שם עוד דאם כבר הוציא כל המעות לא היה הרא"ש צריך ליתן טעם דלא מהני חזרה בלא דעת בעלים דבלא"ה לא נעשו של המלוה עכ"ד:

ולפמ"ש לעיל שלשת הרועים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לדבר אחד נתכוונו והיינו האלפס כ' בשם הגאון דלא נימא אם השתמש בהם השלחני ר"ל שהחליפם במעות אחרים והיינו החזירם למקומם שכתב הרא"ש [וכ"ה בהדיא בהג"א בשם מהרי"ח] וה"א דכל שהמעות האחרים הם בעין ולא הוציאם לצרכו אכתי ברשות דמפקיד קאי דהא במעות אין קפידא וכדלעיל ואינו עליהם רק ש"ש כיון שהשליחות יד היה ברשות חז"ל ונשאר שומר כמקדם דלא בעי דעת בעלים בחזרה קמ"ל דהוי ככל מלוה שבעולם ונתחייב באחריות עד שיחזירם לבעלים ואהכי הוצרך הרא"ש ליתן טעם ע"ז הואיל וכבר נהנה ועוד מצפה ליהנות נעשה שואל ממש ושואל במעות ה"ה כלוה ובהכי ניחא נמי מה דמשמע מסדר לשון הרמב"ם פ"ז מהלכות שאלה ופקדון שבמעות פקדון דוקא נעשה שואל ולוה אם נשתמש אבל בדמי פקדון שמכר בב"ד לא חילק כלום והיינו מטעם הנ"ל דאם הוציאם לצרכו לא הוצרך להשמיענו דנתחייב באחריותן ואם החליפן במעות אחרים ולא הוציאם ונאנסו באמת פטור וכנ"ל דהשימוש בהן היה ברשות ואין מוסיף עליו חיוב עי"ש ברמב"ם ודו"ק בלשונו הלכה ה' ו' ז':

ומ"ש רש"י קדושין ד' מ"ז ע"ב ד"ה וקאמרי דאם שלח בה יד להוציא ממנה ש"פ הרי החזיק כו' היינו לענין חזרה למאן דס"ל מלוה ברשות בעלים קיימא אע"ג דלהוצאה ניתנה ולא להעמידה בעסקא וא"כ צריך גבול לחזרה וע"כ כ' דבהוציא שו"פ הוי חיקה בכולה דאין יכול לחזור וממילא ה"ה לאונסים למאי דס"ד אבל לבתר דמסקינן דמלוה ברשות לוה קאי לא שמעינן מידי בהא וסברא הוא דפקדון כה"ג שרק מותר להשתמש ומעיקרא לא אשתעבד להתחייב באונסין רק לכשירצה אמרי' מאי דגלי ברצונו גלי ומאי דלא גלי לא גלי ושאני שליחות יד דגזירת הכתוב בנפקד כמשמעות הלשון ולא זכיתי להבין מ"ש הנתי' ראיה מרש"י הנ"ל:

והחקירה בפן הג' באם היה רק בדרך שליחות להוליכם למקומו וליתנם לפלוני שם בזה העיר כת"ר לחלק בין שליחות מלוה למלוה והאיר עיני בדברי הב"י ביו"ד סי' קס"ט ומצאתי זכות בנ"ד וראיתי בנתיבות סי' קנ"א שכ' דאישתמיטתיה להש"ך שם ס"ק ל"ה דברי הב"י אלו. ולענ"ד דהכל לפי הענין דהא הב"י מיירי להדיא אפי' ממלוה ללוה ואפ"ה אסור להשתמש כל שלא מסרם רק ליתנם מיד לפלוני ולא שישהה זמן מה. והש"ך כתב דהשליח פטור מגו"א אם לא שהיה חנוני או שלחני ר"ל באופן שהיה לו לשהות בידו איזה זמן קודם שימסרם דאז אפי' מלוה למלוה רשאי להשתמש בהם אע"ג דהולך הוי כזכי והרי הם של המלוה והרי המלוה לא נתן לו רשות לא מבעי' לפי מה שכתבתי בדעת הרמב"ם דלא תלי בדעת המפקיד אליבא דר"י שאין רצוני לחדש דין מדעתי. אלא אפי' לפרש"י דמשמע דאומדן דעת הבעלים הוא שהרשה להשתמש בהן הכא א"צ הרשאת המלוה דלענין זה אכתי ברשות לוה קאי דהוי כאלו שלח לו ע"י מקצת המעות או בתנאי שלא יתנם לו עד זמן פלוני או במקום פלוני. דהשליח אין לו עסק כלל עם המלוה רק שאינו רשאי להחזיר ללוה מה שזכה בו המלוה והשמוש במעות מותרין ששלח לו הלוה ע"י שלחני עדיין לא זכה בו:

ועפ"ז מה שאין להשליח עסק עם מי שנשתלחו לו ולא בעל דברים דידיה הוא העירותי במכתבי הקצר הנ"ל אות ג' בהחקירה באם שקבל להוליך למקום פלוני ליתנם שם לפלוני אם לגבי השליח הוי כלתה שמירתו במה שהביא לעירו והודיע למי שנשתלח לו דיותר מזה לא קיבל עליו בשעה שבאו המעות לידו. וכאשר גם כת"ר העיר בזה והאריך להוכיח שאין לפטור את השליח מהמלוה בהודעה לאשתו אפי' אם היא נו"נ ובסוף דבריו כתב כת"ר רק הדין בין הלוה והשליח ולא ביאר כלום איך הדין ביניהם דיש מקום לומר שאפי' הודעה לא היה צריך שעל המשלח היה מוטל להודיעה למלוה ע"י הפאסט שילך אצל השליח כשיבא לביתו ויקבל ממנו המעות שכל ההנאה היתה של המשלח שוויתר לעצמו דמי הפאסט והשליח לא אסיק אדעתיה להתנות דבר דמה"ת יעלה בלבו פשיעה והחקירה שלי אפי' אם נאמר דהוי כש"ש מטעם פקדון מעות מותרים אם שומר שכר לזמן וכלה הזמן שהתנו ביניהם ונשאר בידו לאיזה סיבה אם עכ"פ הוי כש"ח שאין בזה הכרע בפוסקים.

וגם בדין פשיעה מצד אחר שלא בגוף שמירת הפקדון שרמזתי ע"ז באות ד' ובספור המאורע במה שלא העלה את האורח להשכיבו בעלי' וליטול סולם מתחתיו כר' יהושע במס' ד"א אם הוי פשיעה לענין שמירה ג"כ וכת"ר כתב בקצרה מהא דנזדמנו לו אורחים לא ישטחנה כו' ויש לחלק ולדבר בזה. ומאות ב' ואות ה' בענין קרעדיטני בילעטין ופשיעה דשטרות לא העיר כת"ר דבר. בטובו הגדול יקח כת"ר מועד לעצמו לעתות הפנאי להשיבני דעתו הרמה בכל מ"ש אף במה שאינו נוגע להלכה כי תורה היא ופטפטי' טבין וכש"כ במה שנוגע להלכה שאין בידי רק דעת נוטה לסברא הישרה במה שאין סתירה מדברי הראשונים והיה כאשר יבאו דברי קדשו אלי בדברים הנאמרים וביתר החקירות אשר עדן לא באו בכתובים מכת"ר אנכי אענדם עטרה לראשי ויודיעני למתי דעתו לבוא ברצות ה' לביתו לשלום. ובשלום וברכה אסיים ואחתום באהבה כמליצת כבוד תורתו זה כשמנה שנים אשר מטעלז כתב אלי מחותני הדו"ש החותם באהבה כשמואל ורבנן שמעון בלאמ"ו מוהר"ז זללה"ה:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה