נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן סב
יום ב' י"ג כסליו חר"א קידאן.
ישאו הרים שלום לכבוד ידיד ד' וידיד"נ הרב הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי המפורסם לשם ולתהלה כש"ת מו"ה שמעון נ"י האב"ד דק"ק טאווראג.
גי"ק מיום ח' דנא הגיעני שמחתי בשלומו והשתעשעתי בחכמתו ואשר הוקשה לרמכ"ת דברי רש"י ס"פ כל היד רצה לתת מקום למ"ש התוס' בפ' א"ט בשם רש"י מה שלא נמצא כן ברש"י שלפנינו הנה כל זה לא יתן ולא יוסיף לשנות דברי רש"י המפורשין דאף היכא דאגמר' סמיך אסור להתיר מה שאסר חבירו מדכ' רש"י והאי דהוי מטמא מעיקרא כו' א"כ חזינן דאף להמסקנא דאגמר' סמיך צריכינן לומר דטימא מעיקרא וע"כ הי' להתוס' נוסחא אחרת ברש"י בנדה כמ"ש הש"ך ושאר גדולים ז"ל ואי משום דיוקי דמר על דברי רש"י הקודמין הנה אין לזוז מפשטן של דברים דדעת רש"י כהני פוסקים דסברי טעמא דאין חבירו רשאי להתיר משום כבודו של ראשון הוא והכא בדמשני הגמרא מעיקרא טמויי כו' נשמר רש"י ז"ל כדרכו שלא נטעה לומר דמצד הדין הוי מטמא לה דאי הכי לא הוי הימנה ודאי דכל יומא הוי דכי לה כה"ג ועוד דאי הכי למה לן למימר כלל דטימא מעיקרא הול"ל רק דמש"ה דכי לה משום דאמרה לי' דכל יומא כה"ג הוי דכי לה רבב"ח] לכן פי' דרק משום כבודו דרבב"ח טימא לה ובב"י סי' קפ"א הביא לשון הרשב"א ז"ל בת"ה [וכן ראיתי ממש בת"ה] וגרסתו הי' בגמרא לקמי' דר"י ב"י ודכי לה כיון דאמרה לי' דרבב"ח טמי לה הדר איהו וטמי לה כיון דהוי אמרה לי' כל יומא כו' יעי"ש ולפי גירסא זו ליתא לתי' התוס' בפ' א"ט בסד"ה דלא ידע מה שאסר חבירו דהא הכא אע"ג דלא ידע מעיקרא דרבב"ח טימא ודכי לה מ"מ לבתר דאמרה לי' דרבב"ח טימא הוי הדר בי' ובלא"ה צ"ע ג"כ על תי' זה של התוס' מאי פריך הגמ' והיכי עביד הכי והתניא כו' דלמא לא הוי ידע שטימא רבב"ח ואולי י"ל דא"ה לא הוי עבדה הכי ילתא לשאול מרב"י אחר שטימא רבב"ח ולא תודיענו מזה כמ"ש הפוסקים. והתוס' פ"ק דע"ז גם אולי הודיעתו ילתא בחר דדכי לה שרבב"ח טימא מעיקרא דבכה"ג ודאי שרי לשאול ולד' התוס' ליתא בהא משום חכם שאסר כו' [אמנם התוס' בנדה שם נראה דלא סברי הכי]:
מה שנתעורר רומכ"ת בקונטרסו תיתי לי שכוונתי לרוב דבריו כאשר עיינתי לעצמי בהך דינא דחכם שאסר לענין נדון הזה. ורציתי לומר ג"כ דלא שייך בזה שווי חד"א ע"פ דברי מהרי"ק שהובא בש"ך סי' י"א י"ב ומ"מ חוכך אני בזה דהאי שווי' חד"א לא דמי לדהתם רק בלישנא לא כפירושו דהא התם כיון דע"א בהכחשה לאו כלום היא א"כ הוא היתר גמור לכ"ע רק משום דאיהו עביד לנפשי' חד"א נאמן הוא על עצמו א"כ היכא דאין האיסור מוחלט לגמרי דאפשר בתשובה לא שייך בזה שווי' אנפשי' חד"א וגם ע"ז השיג שם הפר"ח דהא מ"מ לפי דבריו הוא חד"א כ"ז שלא עשה תשובה יע"ש משא"כ הכא ע"כ צריכינן למימר כיון שחכם אחד אסרו נעשה זאת חד"א לכ"ע אפשר דלא מחלקינן בהכי אמנם צדקו דברי מעכ"ת דאין לך בו אלא חידושו גם בזה שפיר קאמר מר דנידון דידן דמי טפי לחיוב וזכות מלאיסור והיתר ועדיפא מינה טובא גם כי ודאי לא נאמר במילתא כהאי אשר רבו כמו רבו המזכים ויחיד הוא נגד רבים אע"ג דהר"ן הביא בשם הראב"ד ז"ל דאין חבירו רשאי להתיר אע"פ שהוא גדול בחכמה ובמנין הא גופא צ"ע דלא תני אין חביריו רשאין כו' ודייקינן בכל דוכתי מחבירו ולא מחביריו ובאמת המהרי"ק לא סבר הכי אבל עכ"פ אפי' לדעת הראב"ד ז"ל מסתבר דליתא להא בכעין נ"ד אשר כל היודעים ובקיאים בענין זה על בוריו לא יקבלו דמיונו והשערתו כלל ואינו אלא מן המתמיהים בזה ח"ו למיפסק לחיותי' דגברא צורבא מרבנן ולגרוע חזקת כשרותו ולהחזיקו במין ואפיקורס ומאכיל נבו"ט ישתקע הדבר ולא נאמר ליכא למ"ד הכי:
ומדי עברי בענין זה ראיתי כי כל הפוסקים ז"ל לא הביאו כלל דעת הרמב"ם בהך דינא דחכם שאסר כו' ונראה שהשמיט דין זה [גם אני בעניי חפשתי ברמב"ם ולא מצאתי] ואדרבה מדבריו בפ"א מה' ממרים דין ה' נראה לכאורה להיפך מדכתב שני חכמים כו' בין בזמן אחד בין בזה אח"ז אחד מטמא כו' והא לדעת הרבה מהראשונים ז"ל אי התיר מה שאסר חבירו מקודם אפי' בדיעבד אינו מותר אם לא שנאמר דסובר כהנך דיהבי טעמא משום כבודו של חכם הראשון וא"כ בדיעבד אתינן לכללא דבשל תורה הלך אחר כו' או נאמר דהרמב"ם לא מיירי כלל בעובדא דאתי לקמן והורה בה חכם א' לאסור ואחריו השני להיתר אלא דחכם א' קבע דעתו בדין א' מדיני התורה לאיסור והשני להיתר בין שהיו ב' החכמים בזמן א' או שהיו בזה אח"ז ואין אנו יודעין להיכן כו' אז אם היא בשל תורה כו' עכ"פ איך שהוא הרמב"ם השמיט לדין זה וגם הטור ושו"ע לא הביאו [זולת הב"י בבד"ה והרמ"א בהג"ה] וצ"ע למה הא ברייתא מפורשת היא ופריך מינה בגמ' בכמה דוכתי:
אציע לפני מר מה שנתעוררתי זה מקרוב בטור הל' נדה אשה שאמרה לבעלה טמאה אני שמצאתי כתם כגריס ושוב חזרה ואמרה טהורה אני ומתחלה משחקת הייתי אי נאמנת אי לא. ולכאורה הדין פשוט דאינה נאמנת אחרי שלא נתנה אמתלא טובה לדברי' כמבואר ביו"ד סי' קפ"ה אבל יש לעיין כיון דהא דאינה יכולה לחזור הוא משום דשויא אנפשה חד"א כדאיתא בפ"ב דכתובות וטומאת כתמים אינו רק מדרבנן והוא דעת הרא"ה בבד"ה שער ב' גבי ראיות הרשב"א לענין ס"ס מסוגיא דפ"פ דבדרבנן לא אמרי' שויא אנפשיה חד"א וא"כ אם חזרה הדין נותן שתהא נאמנת וראיתי בתשו' הגר"ע איגר ז"ל ס"ס רכ"א ורכ"ב הובא דברי הב"ש בסי' קנ"ו דלא סבר הכי והנה הגאון הנ"ל דחה שם בטוב טעם קו' הב"ש ולא מוכח מידי מהא לסתור דעת הרא"ה ז"ל ע"ש ומהתימא שלא נזכר רבינו הגר"ע מדברי המל"מ פ"ג מהל' יבום וחליצה שהעיר ג"כ בקו' הב"ש הנ"ל ביבמות ובתר הכי דחי לה כסגנון דברי הגר"ע ז"ל אמנם במעט העיון הייתי מסופק אז בדעת הרא"ה ז"ל שם אי כללא הוא דקא כייל לכל איסור דרבנן יעו"ש גם בנידון זה הייתי חוכך שמא אין זה דומה לשאר שויא אנפשה חד"א כיון דתחילת נאמנותה מרבינן מקרא דוספרה לה ובודאי טמאה חשבינן לה רק דבחזרתה אתינן לשא"נ חד"א משא"כ בשאר דוכתי היכא דמעיקרא לא מהימנינן לה רק מטעם שאחד"א כמו דמיירי הרא"ה ז"ל והנה אך נגעתי בקצה חקירה זו דנאמנותה ומצאתי בחוות דעת סי' הנ"ל שהאריך בזה ות"ל שכוונתי למעט דבריו אבל עדיין מסופק אני לנידון זה ואולי יש לחלק ובמטותא מיניה דמר לעיין בזה:
תשובה
ולענין מאי דשאילנא קדמי במכתבו שמסר בידי בהיותי בקידאן אם יש לחלק בין הא דהביא בשם הרא"ה דבדרבנן לא שויא אנפשיה חד"א לנידון השאלה באשה שמצאה כתם כגריס וחזרה בה בלא אמתלא מקובלת מטעם דלענין טומאה מקרא דוספרה לה מרבינן הנאמנות שלה ובוודאי טמאה חשבינן משא"כ בשאר דוכתי והאריך מעכ"ת קצת בזה והנה מחמת טרדות לא אוכל עתה כ"א להתבונן בדברי החו"ד סי' קפ"ה ולכאורה לענ"ד אינן עולין להתקבל כי מה שהעלה דבע"א באיסורין אין מועיל אמתלא מהא דכתב הרמב"ם פט"ז מה"ס ה"ו אמר האחד חלב כליות הוא זה ובא אחר ואכל אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א וכ' החו"ד דאם היה מועיל אמתלא לא היינו מלקין משום דהוי התראת ספק הוא תמוה מאד שהרי באותו פרק ה"ד כ' הרמב"ם דהתראת ספק הוי התראה ותו דאפי' למאן דס"ל דלא הוי התראה ג"כ לוקה בכה"ג ע"פ מ"ש התוס' בפ' השולח ד"ה ואפקעינהו כתב דלא חיישינן לאמתלא כי היכי דלא חיישינן לנזיר לשאלה ומדברי הרמב"ם בעצמו מוכרח לומר כן שהרי כתב בספי"ח מה"ס גזה"כ הוא שאין ממיתין ולא מלקין בהודאת פיו אלא ע"פ שנים עדים כו' כש"ד גזירת המלך הוא. ובסוף פ"א מהל' א"ב וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה שיהיה שם או תוחזק וכפי סדר לשון הרמב"ם שהסדר שלו הוא עיקר גדול בהבנת דבריו משמע דהא דקאמר או תוחזק דהיינו שהחזקה היה על פיה וכההיא דקאמר לעיל מינה ה' כ"א הוא אומר זאת אשתי וזאת אומרת זה בעלי אם הוחזקה בעיר שלשים יום הורגין עליה אבל בתוך הל' יום אין הורגין עליה משום א"א דאין סברא כלל לחלק דהתם לא הוחזקה מעולם שאין זה בעלה דהא כל אשה יש לה חזקת פנויה אלא ודאי דהא דסוקלין על החזקה היינו אפי' לא הוחזקה רק על פיה ולענין אמתלא ודאי דמועיל אפי' לאחר שהוחזק וכדמשמע פשט הלשון כתובות ד' כ"ב לימים עמדה ונתקדשה דאפי' לזמן מרובה והא דלא מהני אמתלא בהוחזקה נדה הרי דקדק שם רש"י לפרש שראוה לובשת בגדי נדות וכ' הרמב"ן ורשב"א הטעם משום דאין אמתלא אחר מעשה רב ורב יהודה קמ"ל דמהני האי חזקה גם למלקות וממקומו הוא מוכרע קדושין ד' פ' דא"ר יוחנן סוקלין ושורפין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות דצריך להבין הכל טעמא מאי דוודאי רציחה חמורה משריפת תרומה טהורה והכתיב והצילו העדה. וע"כ צריכין לפרש דכוונת ר"י להשמיענו שאין כל החזקות שוות דיש חזקה שאין סומכין עליה אפי' לשריפת תרומה הקלה וכדמסיים דחזקה שדרכו של תינוק לטפח אין זו חזקה ששורפין כו' וכמ"ש התוס' משום שאין זה רוב חשוב ויש חזקה אלימתא שמוציאין ע"י את זה לשריפה ולסקילה והיינו משום דחזקה שהחזיק האדם א"ע הוי רוב חשוב ועדיף טפי מרובא דליתא קמן דאיהו לא עדיף רק מחזקה דמעיקרא והאי חזקה חשובה כעדים דאנן סהדי ומוציאה מהאי דהצילו העדה ולא חיישינן לאמתלא כי היכא דלא חיישינן דילמא במקום סייף נקב הוה ולפי"ז נסתר ג"כ מ"ש החו"ד אח"ז דהא דכ' הרמב"ם דלוקין על איסור שהוחזק בע"א היינו דוקא כשהעיד בב"ד אבל לא כשהעיד חוץ לב"ד וכנ"ל והמעיין בלשון הרמב"ם יראה דלא תלוי כלל בהעיד בב"ד רק תולה בקבלת התראה ע"ש הל' ז' פט"ז מה"ס וכמו שהביא ע"ז הכ"מ לשון הגמ' אמר לה ע"א וטימאו טהרותיך והלה שותק ועי' בירושלמי פ"ו דסוטה ה"ב משמע הל' להדיא כמ"ש ולפי"ז יש מקום לומר דגם לענין מבודה אני דאיתא בתוספתא לא תלי דוקא בהגידה בב"ד רק אם נתקיים עדותו והא כדאיתא והא כדאיתא ועי' תשובת הר"ן שהביא הב"י סי' כ"ט שכ' אל תחשוב תשתפסו זה הלשון עד שלא נחקרה ומשנחקרה שבא בדקדוק גמור ותלמוד ממנו שגם בד"מ דל"ב דו"ח אחר שנתקבל עדותן יהיו יכולים לחזור כיון שלא נחקרו דזה ודאי אינו אלא כיון שנגמר עדותן אין אנו צריכין עוד לדבריהם הרי הגיד ושוב אין חוזר ומגיד וכ"מ מלשון הברייתא שהובא פ' האומר דס"ו ע"ב מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ותמורה כ"ח ע"א בע"מ העדאת עד אחד פוסלתו מהקרבה ואלת"ה נצטרך לחקירה בחכם שאסר ע"פ העדאת ע"א אם חבירו יכול להתיר כשאמר העד מבודה הייתי וגם זה דלא כמו שהעלה הגאון בס' חו"ד ומה שהביא מהח"מ וב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ח לפי מה שהבנתי מל' הח"מ שם מה שהביא בשם תשו' הר"ן נלענ"ד דהר"ן לא קאמר רק בעד מפי עד דאכתי לא נתקיים עדותו של הראשון כלל ולא חשובה כלל הגדה אפי' אם בא השני לב"ד לא שייך לומר דעי"ז יהיה נחשב אמירת הראשון להגדה וכמ"ש הח"מ שם וגם בזה צ"ע וכמו שסיים הח"מ דא"כ תהיה האשה צריכה לחקור בכל עד מפי עד שמא יחזור הראשון וע"ש וצ"ע בתשו' הר"ן גופיה. אם ישנו בידו ימחול להעתיק לשונו ולשלוח לידי ועוד יש ללמוד סתירה להחו"ד ממ"ש שם הרמ"א שאין הב"ד צריכין לשלוח אחר הראשון ואין להאריך בזה:
גם מה שחילק הגאון בעל חו"ד בין נאמנות באיסורין ובין שאחד"א הוא מגזירת או תקנות חז"ל ואין לו עיקר מה"ת וכשאני לעצמי נלע"ד דהאי דאמרי' בכל דוכתי שוויא אנפשיה חד"א היינו מטעם דע"א נאמן באיסורין ואע"ג דהיכא דאתחזק היתרא לא מהימן ע"א היינו לגבי אחרינא בכל מה שאינו בידו והרי במה שבידו נאמן לאסור על אחרים אפי' באתחזיק היתרא וה"ה כל אדם לגבי עצמו הרי בידו לאסור עליו בנדר אפי' היתר ברור והשתא הני תרי טעמא דכתבו המחברים על הא דשוי' אנפשיה חד"א משום נדר ומשום דנאמן על עצמו אהדדי שייכים וצריכים להדדי ועפי"ז יש ליתן טוב טעם למ"ש מעכ"ת בשם הרא"ה דבדרבנן לא אמרי' שאחד"א אע"ג דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ומה"ת לחלק ולפי הנ"ל א"ש דלא שייך שאחד"א כ"א היכא דאמר מילתא שאם היה עדים בדבר שמעידים שהוא כן היה שם ודאי איסור אבל היכא שאם אפי' לפי דברי העדים אין שם איסור ויש דרכים לתלות להיתר אלא שחז"ל חששו להחמיר מחמת איזה טעם שיהיה שראוי לחוש למיעוט וכיוצא בזה לא שייך לומר דנאמן באמירתו לאסור על עצמו שהרי אפי' לפי דבריו ג"כ יכול להיות שאין כאן איסור כלל ולפי"ז קשה לי להבין מ"ש מעכ"ת בשם תשובת הגר"ע איגר ס"ס רכ"א ורכ"ב דהב"ש בסי' קנ"ו לא סבר כהרא"ה דבנידון דהב"ש שאני וגם הרא"ה יודה דאע"ג דחליצה לכהן אינו רק מדרבנן מ"מ כיון דלדבריו זקוקה ליבם וצריכה חליצה בודאי הרי יש כאן איסור דרבנן בודאי והיא נאמנת לאסור על נפשה לא יהי' אלא מדרבנן מאן דעבר אדרבנן מיקרי עבריין ולא יועילו להעדים להצריכה כרוז. גם בזה ימחול כת"ר מטיבותי' להעתיק לפני לשון הגר"ע בתשובותיו. והשתא לענין השאלה דאמרה מצאה כתם כגריס אם נאמנת לחזור בלא אמתלא תלוי בהתירוצים שנאמרו על קושי' הכ"מ ר"פ מהל' א"ב דלמה כתמים טמאים דהא הוי ס"ס דלהסוברים טעמא משום חששא לחומרא תהיה נאמנת ולהסוברים משום גזירה או ספק השקול אינה נאמנת ויש לצדד עוד דלכ"ע נאמנת לחזור במגו דבעי הוי אמרה שמצאה מקום לתלות בו הכתם דאע"ג דצדקו דברי הגאון חו"ד בס"ק ג' דלהרשב"א דלא מהני עדים נגד שאחד"א פשיטא דלא מהני מיגו הכא אכשר דהוי האי מיגו כאילו באו עדים ואמרו דהכתם אתו מעלמא דלא מכחשי אהדדי כלל אמירתה דמעיקרא ודהשתא לענין איסור כלל משא"כ שבתשו' הרשב"א. כל זה כתבתי לעת הזאת בדעת עכורה היושב ומצפה לרחמי שמים אשר ירחיב לבי ויאיר עיני בתורתו ולענ"ד הדברים נכונים אם אין בחילוקי סברות אשר כתבתי סתירה מלשונות המחברים הנ"ל הבלתי נמצאים אצלי הרא"ה בבד"ה תשו' הר"ן תשו' הגרע"א והיה כי יביא דברי מעכת"ר אלי בחידושיו אשר ישעשעו נפשי אענדם עטרה לראשי ולמען צדקו יגדיל תורה ויודיעני ג"כ את אשר נתהוה חדשות מהדבר האמור בראשית כתבא דנא למען יהי' לי למשיב נפש. הדור"ש באה"ר ואהב"ע או"נ: