אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן ס

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן ס

סימן נט

שלום וכל טו"ס לידיד אנשים האברך המופלג מו"ה..

יקרת מכתבו על של תורה בא היום לידי על נכון. ואשר חשב עלי כי בזיתי אמרתו מבלי להשיב לו על מכתבו שקודם הפסח חלילה לי מזה וכי"ב. ויאמין לי ידידי כי רבו חבילות טרדות אשר הקיפוני באותו הפרק בהקפות כל הראש. ולא הי' שעות לפתוח האגרת. והנחתי בקופסא באמתחת הספרים. וכאשר יצא מלבי שוב בעת בדיקת חמץ בקשתיו ולא מצאתיו. ועתה כאשר שוב שנית באו דבריו אלי נעימים הם לי עד לאחת ויהיו לי לנחת. והנני משיב כהלכה על ראשון ראשון.

ע"ד הקושי' בדבור תו' ב"ק ה' ע"א ד"ה המטמא כו' מהא דקי"ל דלא מחייבי ד' דברים אלא או מזיד או קרוב למזיד דומי' דכי יריבון אנשים כמ"ש רש"י דף כ"ו ע"א. וע"ש ע"ב תו' ד"ה ש"מ כו' וא"כ לא הוי מצי למימר דמשו"ה לא תני ר' אושעי' המומו"מ משום דלא מחייב בשוגג זהו תורף קושיתו. אלא שהביא ראיותו לפטור ד' דברים בשוגג מדברי רבא ורבה ס"פ כיצד ומדייקים מה שהי' מקום לדחות דרב אושעי' לא ס"ל הכי ולא הי' צריך לזה דמשנה מפורשת הוא שם וכדדיקינין בגמ' קתני סימא דומי' דשיבר. הקושי' באמת עצומה וראוי' למי שאומרה. אבל כד מעיינין כראוי למעמיק בלמוד הגפ"ת. יבואו דברי התו' על נכון מאוד כי רגילין אנחנו לפרש בדקדוק חברים בכל מקום שנמצא בדברי התו' שציינו על הגמ' וכתבו דהמ"ל באופן אחר מאשר אמרו בג' דיש לדקדק מאי בעי בזה. ומישבין ד' התו' על א' משני דרכים הא' כעין תימא. והוא אם האופן אשר הביאו התו' הוא יותר פשוט או מיושב שיקובל על הדעת יותר מהאופן אשר הובא בגמ'. הדרך הב' הוא אם בלא הוספת דברי תו' יש איזה קושי' על הג' כתבו התוס' האי דהומ"ל לתירץ על הקושי' וסמכו על המעיין שיבין הקושי' מעצמו והג' סתמה ולא ביארה הדברים דסמכה על האי הומ"ל דכתבו התו' וכל הקבוע בלימוד הש"ס ימצאו בכ"מ שכתבו התו' המו"ל שכן הוא והדברים פשוטין. והנה בדבור התו' דהכא אין לפרש כדרך הראשון. דגם בלא קושיותו היינו אם באמת הי' חייב בארבע דברים גם בשוגג ק' מאי בעי התוס' בזה לומר שהי' יכול לומר תירץ אחר שהוא דוחק קצת דמה בכך שאינו חייב במומו"מ בשוגג עכ"פ הוי לי' למתני באבות כיון דאשכחן בהו חיוב בצד מה והלא בלא"ה אין כל החיובים שלהם דומה דהא שואל אפי' באונסים מה שאין כולם חייבים. והתי' של הגמ' דנקט למילתי' קמייתא בקנסא לא קמיירי או כבר תנא לי' נזק הוא יותר מרווח ולא נקטו התו' דבריהם בכדי. וע"כ צריכין לפרש דברי התוס' כדרך השני:

והוא דהנה יש מקום להקשות על מה שתי' הג' דאי הזיקא שאינו ניכר שמי' היזק הא תנא לי' נזק דאכתי' הו"ל לרב אושעי' למיתני' כי היכי דמסיק אליבי' דר' חייא דתנא הזיקא דמינכר ותנא הזיקא דלא מינכר. ובמאי מחולקים ר' אושעי' ור' חייא דבשלמא בהא דתני ר' חייא גנב וגזלן דהוי ממונא דאתי' לידי באיסורא י"ל דלא חשיבא לי' לרב אושעי' למחשבי' באפי נפשיה וכללינהו בהדי' ש"ח והשואל דאין כאן שום רבותא [דעיקר הרבותא מה שמנה התנא והאמוראים בברייתות אבות נזיקין הוא להשמיענו דחידוש הוא שחדשה תורה לחייב את האדם בממון ולהוציא מידו מה שמצד הס' בעלמא אם לא נתנה תורה לא היינו מוציאין ממון מיד המוחזק. כ"א במה שחייב את עצמו שלקח בהלואה או פקדון שהוא בעין. ד"ה בזה דבזה יתישב מה שהתחיל מע"ל להתבונן על סוגי' הג' גופא בלא דברי התו'] משא"כ מומו"מ ומה דתני' לי' נזק הא ר' אושעי' נחת לי' לחלק ולהשמיענו רבותות אע"פ שנכלל בדברי התנא אליבי' דרב הכל במבעה דתני' במתני' ואפ"ה פרט להו רב אושעי' ותנא אדם דאזיק אדם. אדם דאזיק שור הזיקא דממילא הזיקא דבידים. וה"נ הוה מצי למתני' ג"כ הזיקא דלא מינכרא:

לתרץ זה כתבו התו' שפיר דהומ"ל כו' ר"ל כיון דהומ"ל לומר הכי שוב א"ש דלא תני להו משום דתני לי' נזק ויש להקדים לזה מ"ש הט"ז בי"ד סי' צ"ט ט' ס"ק דאומר מותר קיל יותר משוגג והכי איתא בכמה דוכתי' דאומר מותר הוי קרוב למזיד והרמב"ם פסק לדינא בפ"ה מהל' תרומות הא דאומר מותר לתרום מן הטמא על הטהור ה"ה כמזיד והמשנה למלך בפט"ו מהל' מאכלות אסורות הכ"ה כתב דדין זה של הרמב"ם סותר למ"ש התוס' בכורות דכ"ג ע"א ד"ה סבר כו' דכסבור שמותר לבטל איסור הוי שוגג דמזה למד הט"ז דינו הנ"ל ובאמת צ"ע דהא לענין קרבן חטאת אמרינן אומר מותר כשוגג והשיטה בזה עמוקה ואין להאריך כעת עכ"פ לענין נ"ד במומו"מ בשוגג דאומר מותר תלי' בזה דלמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק אלא דבמזיד קנסוהו שלא יהא כאו"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני גם באומר מותר שייך למיקנסי' מהאי טעמא דיאמר טעיתי בדין ואמרתי שהוא מותר. ועדיפא מיני' מקשה הרשב"א שגם בשוגג יהא חייב שלא יהא כו' ויאמר שוגג הייתי אלא דכתב דכולי האי בשוגג גמור לא קנסינן לו משא"כ באומר מותר דמצינו בפ' כירה דקנסו גם בשוכח משא"כ למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק אלא בשוגג פטור כדי שיודיעו א"כ באומר מותר יש לפוטרו מהאי טעמא כדי שיודיעו דהא אפי' במזיד נמי פריך הגמ' דהוה לי' למפטרי' כדי שיודיעו אלא דמשני השתא לאיזוקי קא מכווין אודוע לא מודע לי' מה דלא שייך כאן באומר מותר שאין מכוון לאזוקי וכן במתכוון להנאתו ג"כ יש לפוטרו להאי מ"ד דס"ל דשמי' היזק דשייך ג"כ כדי שיודיע:

מה שאין כן לענין ארבעה דברים אע"ג דשוגג פטור אבל אומר מותר ודאי דחייב דהא עכ"פ הזיק בכוונה והוי שפיר דומי' דכי יריבון ומיושב בזה פסק הרמב"ם בהל' תרומות דאע"ג דבעלמא אומר מותר דינו כשוגג וכן לענין ביטול איסור שכ' הט"ז והתו' דבכורות היינו משום דלא נתכוין לעשות איסור משא"כ תרם מן הטמא על הטהור אע"ג דסבר דמותר לענין תרומה מ"מ נתכוין לגזול את הכהן דאמר קרא תתן לו ולא לאורו. ולהכי חשיב כמזיד וכן אם נתכוון להנאותיו חייב ג"כ בד' דברים דהא חייב עליו בפשיעה אפי' שלא בכונה (ואפשר דגם בושת חייב בכה"ג כמו נתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש ע' רש"י ב"ק ד' כ"ז ד"ה ואם נתהפך):

והשתא אי הוה מומו"מ חייבין בכל גווני דלפ"ז החיוב בא על המעשה ולא על הכונה הו"ל למיתנייהו ולמחשבינהו בתלתא כי היכי דחשיב ד' דברים דהא הנהו נמי מצרכינן להו בגיטין דנ"ג ואע"ג דתני לה נזק ה"ל למתני' גם היזק דממילא והלכך כתבו התו' דהמ"ל דלא תני להו משום דלא מחייבו להו בשוגג ור"ל אפי' באומר מותר ואפי' אם נתכוון לעשות באיסור אבל לא נתכוין רק להנאותיו. ואין החיוב רק אם נתכוין להדיא להזיק לחבירו ותו לית בהו צריכותא לחיובא כ"א צריכות על מתניתין דגיטין לפטורא כמ"ש התו' שם ד"ה משום כו' ע"ש תו לית לי' למחשבינהו בהדי' אבות דהא תנ"ל נזק ובנתכוין להזיק מס' ידעינן דהיזקא דלא מינכרי' ג"כ שמי' היזק משא"כ ר' חייא דתני גם מילתא דאתי' מס' כי היכי דתנא ממונא דאתי' לידי' באיסורא וממונא דאתי' לידו בהתירא שפיר מסקינן אליבי' ג"כ דתני היזקא דמינכר' ותני היזיקא דלא מנכרי':

ולענין הקושיא שהקשה בשם הגאון ר' העשיל. אכתוב לידידי איך שאני לומד הפשט בהסוגי' דריש ב"ק מדקתני אבות כו' תולדותיהן כי"ב כו' והוא דהשם אבות יש לפרש בשני פנים הא' אב. ר"ל עיקר כמו שהאב הוא העיקר והשרש ליוצאי חלציו והוא הסיבה להם והם המסובבים ממנו ולפ"ז התולדה היא פחותה מהאב במעלה וכיוצא בזה הוא אבות הטומאה שאם אין לה אב אין לה תולדה ועל כן תולדותיהם לאו כיוצא בהם. הב' אב. ר"ל ראשון בחשיבות ובמעלה ואינו סיבה כלל להתולדה וגם אם אין האב במציאות יכול להיות התולדה אלא שהם מסוג אחד והאב יש לו איזה חשיבות נגדם כמו אבוהון דכולהון דם שכל המצות שוות בזו שאין רשאין להיות בזויות אלא שיש חשיבות למצות כיסוי הדם בזה שפרט בו הכתוב להדי' וכיוצא בזה הוא אבות מלאכות דשבת שהוא הנוטע הזורע כולם מסוג אחד וכן האופה והמבשל. החורש והחופר וכי"ב ולפ"ז תולדותיהן כי"ב בהן והשתא דייק הגמ' אבות דנזיקין מאי קא מיירי אם כאבות דשבת א"כ התולדות הן דוגמתם אבל תולדות מסובבין לא נמצא כלל בנזיקין ולפ"ז לא הי' שום חיוב על צרורות שהוא מסובב מן רגל או תולדותיהן לאו כיוצא בהן ר"ל דקרי להם אבות לפי שיש להם תולדות מסובבין מהן אבל תולדות דוגמתן לא ילפינן מינייהו כלל ולפי זה לא יהי' שום חיוב על נשיכה רביצה ובעיטה וע"ד הזה סובב כל הסוגי' ח"נ צרורות. ולפי פשט הזה אין מקום לקושיתו כנ"ל:

ב' ר"ח אייר טאווראג.

וע"ד אשר הזכיר כת"ר בהיותו בצל קורתי ופלפל במכתבו הנ"ל במאי דמסתפקא להו לרבנן בגנב ע"מ למיקט אם חייב באונסין או לו. אמר לי מחותני שיחי' שבס' קצות החושן נשאר בזה בצ"ע ושדקדק מס' שיטה מקובצת לצדד דפטור. ומטיבותא דמר אמינא. כי אשר דנתי לפני כת"ר בהשקפה ראשונה דמאחר דנתחייב בהשבה חיובא דאונסין עלי' רמיא נתחזק אצלי אחר ישוב דעתי העני' ומה שהעיר כת"ר דמדאיצטריך קרא לרבות לאיסור אמרי' למאי דאהדרי' אהדר' אבל לא לחיוב וכמ"ש התו' ביצה י"ב א'. לענ"ד חיוב אונסין דגנב לאו מקרא דלא תגנבו שמעינן. ורש"י סנהדרין ע"ב כ' דילפינן משליחות יד ע"ש ד"ה ולא היא. ובד"ה אבל כ' הטעם דגזלן לא גרע משואל דכל הנאה שלו. וצ"ע ל"ל לרש"י ב' טעמים. ואע"ג דהני טעמי' תרווייהו לא שייכי בגנב ע"מ למיקט. דאע"פ דכל הנאה שלו לא עדיף משואל ע"מ ליראות בו דלא איפשטא לפירש"י ותוס' בפ' השואל אם חייב באונסין כיון דאין ההנאה באה מגופו של החפץ. ומשום שליחות יד ג"כ י"ל דלא חייבה תורה רק היכא דבתורת שמירה אתא לידי' ואפשר דזהו כוונת רש"י בסנהדרין שכ' שני הטעמים דתרווייהו צריכין לחייב גזלן באונסין. מ"מ לענ"ד דאפי' היכי דלא נתכון לקנות השבה מיהא בעי למיעבד. דהא שטרות לא שייך בהו קנין ואימעיטו מדין שבועה ומדין שמירה ג"כ מקרא דוכי יתן וגו' משום דאין גופן ממון ואפ"ה איצטריך קרא אחרינא למעוטינהו מדין גזילה וכ' התוס' שבועות ל"ז ב' ד"ה מיעוט שטרות דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אע"ג דאם שרפן בידים פטור איצטריך קרא למעט שטרות משום דה"א דוקא אם קלינהו באתרייהו אבל אם נטלן בידו ושרפן חייב קמ"ל דפטור דאין בהם דין השבה משמע הא בשאר מטלטלין מחויב השבה אע"ג דלא נטלן לקנות. דשטרות שנטלן לקנות להא דמיין וכנ"ל והיינו דרבה ב"ק דצ"ח גבי דוחף מטבע דאע"ג דאדיי' אדויי לים הגדול פטור דס"ל גרמי פטור וא"ל הא מנח קמך אפ"ה אם שקלי בידים חייב אם זרקו אח"ז לים הגדול ולא מהני לי' הא מנח קמך דדמי ממש לגנב ע"מ למיקט. וגם מפשטא דלישנא דרבה משמע דאפי' נטלו בידים תחילה ע"מ להחזיר ולבסוף זרק ליה"ג נמי חייב וכדקאמר טעמא השבה מעליא בעי למיעבד. ונלע"ד ליתן תבלין לסברא דרבה משום דאפי' אם לא נתכוון לקנות אכתי אית לי' בי' קצת קנין לענין אם כפר ונשבע והודה דחייב באשם גזילות דהא ודאי כעין הפרט הוא דבר המטלטל וגופו ממון וכ"ש למאן דדריש רבויי ומיעוטי דלא ממעט אלא שטרות ורבי כל מילי וגדולה מזו ס"ד בתו"כ לרבות מוכחש אפי' אכלתי ולא אכל הלכתי ולא הלך אלא דממעט לה מכי תחטא וכחש יצא כחש שלא קדמו חטא. והאי גנב ע"מ למיקט כחש שקדמו חטא הוא. וכיון דחייב עלי' קרבן שבועה ממילא אף בלא שבועה חייב בהשבה דהא השבה דגזילה גופא לא שמעינן כ"א מהאי קרא דוהשיב דמיירי בכפר ונשבע והודה וממילא שמעינן חיוב מצות השבה דבלא שבועה. וקרא דלאחר שבועה קמ"ל דהביא אשמו קודם שהביא גזילו לא יצא ולפ"ז תו לא צריכין לחפש טעמא לחיוב אונסין בגנב וגזלן דמהאי קרא גופי' יליף לה בתו"כ וז"ל אי והשיב יכול בזמן שהיא בעינה ת"ל ושלם ולא דמיא לפקדון ואבידה קודם שנשבע דמעיקרא ברשות ובהיתירא אתי' לידי' ולא נתחייב בטרחא דהשבה כ"ז שלא כפר והשתא קרא דלא תגנבו לרבות ע"מ למיקט קמ"ל איסורא אפי' אם רוצה להתחייב באונסין דומי' דאמר התם לרבות גונב ע"מ לשלם תשלומי כפל. ואכתי צ"ע בנטל ודאי הינוח [או ספק הינוח] והוליכה לביתו לעשות שמירה יתירה אם נאנסו. וצ"ע בהא דאמרינן ב"ב פ"ח א' אימור דאמר רבה בבע"ח דנקטינהו נגרי ברייתא כה"ג מי אמר. ובכולי סוגיא דשבר את הצלוחית שם ובסוגיא דיחדו דחבית ב"מ מ"א וכת"ר דמר יאיר עיני:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה