אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן נח

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן נח

סימן נז

תשובה להרב מו"ה אברהם יצחק הלוי עפשטיין בענין אשה שילדה לעשרה חדשים אחר שנסע בעלה ממנה וגם יש עליה רנון:

תשובה

החיים והשלום וכל טוב סלה לא יבצר מאת ידידי ואוהבי נאמני הרב המאה"ג חריף ובקי כו' כבוד מו"ה אברהם יצחק הלוי עפשטיין שלום לו ולתורתו ולב"ד:

לענין מאי דשאלנא קדמיכן. ענ"ד האשה בקהלתכם אשר ילדה אחר כלות עשרה חדשים ואיזה ימים מעת שפירש ממנה בעלה והי' בארץ מרחק. והאשה הזאת כבר אתרעי חזקתה במה שבילדותה זה יותר מעשרים שנה שעברו שנתגרשה ע"פ ב"ד מבעלה הראשון מחמת זנות הנה הב"י ורמ"א סי' ד' פי' בפשיטות בלי שום חלוק כרבה תוספאה דפ' הערל ד' פ' דעד י"ב חודש אמרינן אשתהי. ונלע"ד דהגם שהח"מ וב"ש הביאו דעת התו' נדה דף ל"ח דלא קי"ל כרבה תוספאה מ"מ נראה מלשונם דלאו להלכה למעשה כוונו רק להעיר לב המורה שיש חולקין ולדינא מודו להש"ע וכדמסיים הח"מ בס"ק י"א ומיהו הכל לפי הענין ע"ש והב"ש מסיים ועיין שם במהרי"ק שרש ק"ג ר"ל שהאריך שם לקיים להלכה דאמרינן אשתהי. ולא הביא כלל דעת התו' דנדה. ובאמת סיום דברי המהרי"ק צ"ע דדוחק גדול הוא לומר דהלכה כר' אבוה במקצתו ולא בכולו היינו דהלכה כמותו לאפוקי מדרשב"ג דסגי בבן שמונה ודאי שהה שלשים יום להחזיק בבן קיימא ואין הלכה כמותו במה שמצריך שהה עשרים שנה. אלא דסגי בי"ב חודש או שיעור אחר כו' עיין שם במהרי"ק ואנחנו לא נדע איזה שיעור ליתן מדעתינו לומר עד פה תבוא. והמעיין בדברי התוס' פ' הערל ד"ה והתני' וד"ה כיון יראה דמה שכתבו התו' בנדה בפשיטות בלא ראיו' דלא קי"ל כרבה תוספאה קאי לשיטת אותו התירץ שכתבו דלא משמע להו למסדרי הש"ס פי"ט דשבת דף קל"ו דהא דאמר ר"י א"ש הלכה כרשב"ג קאי אבן שמונה ודאי משום דבהא סמכו אדר' אבהו דמפקא מרשב"ג. ולשיטת התוס' שם ד"ה והתניא פליג ר' אבוה אדרבה תוספאה וכן מה שכתבו התו' בנדה כ"ז א' ד"ה אלא דרוב אמוראים לית להו דרבה תוספאה דמשמע דפסיקא להו ממקום אחר דאם משום הכרח הקושי' דשם הל"ל ואפשר דהאי סוגי' לא קאי לרבה תוספאה. וע"כ דסמכו ג"כ אהאי תירוצא ורוב אמוראים היינו סתמא דגמ' דשבת. ולפ"ז כיון דשם בפרק הערל ד"ה כיון כתבו תירוצים אחרים ובשבת ד"ה מימהל לא הביאו כלל האי תירוצא דר' אבוה מפקא מדרשב"ג והתוס' בעצמם הביאו שם דף קל"ה ע"א סד"ה בן שמונה להלכה בשם ר"י דגם בבן שמונה ודאי אמרינן דבן שבעה הוא ואשתהי. וזה דלא כמו שכתבו התוס' בפ' הערל סוד"ה והתניא נשמע מזה דר"י בעל התו' בעצמו ס"ל דאיתא לדרבה תוספאה אע"ג דאיתי לדר' אבוה או דס"ל דהלכה כרשב"ג מכל ומכל ולענין הקושי' דנדה כ"ז דלפ"ז אמאי לא משכחת לה למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין שנשתהי הולד אחר חבירו ל"ג יום נימא דנגמר צורתו בשביעי ואשתהי עד שמיני שערי תירוצים לא ננעלו כיון דהאומים נינהו אלו נשתהי האחד גם השני הי' נשתהא. ויש הוכחה לזה מל' גמרא שם דקאמר כמה פעמים האחד נגמרה צורתו ואמאי לא קאמר אחד נולד כו' אלא ודאי דהעיקר הוא בין בן שבעה לבן תשעה גמר הצורה והלידה נמשכת אחר גמר הצורה אם להוולד מיד או להשתהות איזה משך מחמת חלישות עצבי האם ולפיכך אם הם תאמים הלידה שלהן נמשכת בשוה אחר גמר צורתו ובאמת אם נאמר אשתהי אתי' שפיר טפי הא דמדקדק ראב"א נדה ל"ח מדר"י דשיפורא גרים רק התוס' כתבו שם לפרש הא דראב"א גם לפי התוס' דפ' הערל דהלכה כר' אבוה ולא כרבה תוספאה. ומ"מ מצאנו כל האחרונים מסכימים לענין מילה ס' רס"ו דאמרינן אשתהי וכן לענין יבום רק הב"ש הביא בס' קנ"ו ס"ק ג' שיטת הר"מ דנדה הנ"ל. ונראה דגם לשיטת הר"מ דנדה היינו דלא תלינן מסתמא בנשתהי משום דלא שכיח [ע' הג"ה] והוי כרוב פסולין אצלה וע"כ כתבו דלא קי"ל כרבה **(הג"ה וראיתי לפרש כאן דבור התו' פ' הערל ד"ה והתניא דלכאורה אינו מובן דמתחילה כתבו בסברת המקשן דאם יכול להיות בר קיימא לא הי' אסור לטלטלו אע"ג דבהדי' קאמר ר' אבוה דעד שיהא בן עשרים לא מחזקינן לי' בבן קיימא ולבסוף מסקו התו' דכיון דאינו יוצא מתורת נופל עד שיהא בן עשרים מילתא דלא שכיח הוא ואסור לטלטלו. ואם המקשן והתרצן מחולקים בזו הסברא ל"ל לחדש הב"ע כשגמרו סמנין בפשיטות ה"ל לתרץ דאע"ג דבן שמונה קחיי אפ"ה אסור לטלטלו משום דלא שכיח. וע' במהרש"א שם והשתא ניחא כו' נראה כונתו לתרץ זה ואינו מובן. ותו דלפי המהרש"א הו"ל התם בשלא גמרו. והנלע"ד בזה דהתוס' מפרשי הסוגי' דהמקשה לא אסיק אדעתי' דיכול להיות דבן שבעה הוא ואשתא רק ס"ל דכל הנולד לשמונה מסתמא מיהר לצאת קודם זמנו ולהכי קשי' אדר' אבוה ובן שמונה ודאי מי קחיי דא"כ אמאי אסור לטלטלו דאין לומר משום דאין שכיח דהא קחזינן בהאי ולד דודאי נולד לשמונה להיות מאותו המיעוט דלא שכיח וכיון דאפשר לחיות אמאי אסור לטלטלו. ומשני הב"ע כשגמרו סמנין דהשתא מספקא לן אם מיהר לצאת ואז בודאי א"א לחיות או שמא בר שבעה הוא ואפשר דאשתהי ואהא קאמר ר' אבוה דיש הוכחה ע"י עשרים שנה דאשתהי ובר קיימא הוא ומ"מ אסור לטלטלו משום דלא שכיח ואזלינן בחר רובא דלא משתהי והאי בר שמונה הוא דמיהר לצאת והוי נופל. ולפ"ז קאי הב"ע אכולי מלתא דר' אבוה ואברייתא. ומיושב בזה המשך הגמרא אלא הא דעבד רבה תוספאה כו'. דלכאורה בלאו הא דר' אבוה הוי מצי למידק הכי ולפי מה שכתבתי אתי' שפיר דבשלמא בלא ר' אבוה ה"א דלא תלי פלוגתא דרבי ורבנן באשתהי כלל דכיון דנולד לשמונה ודאי מיהר לצאת רק דרבנן ב"ל דבעינן שנדע בודאי דלא כלו לו חדשיו ורבי ס"ל דסמנין שלא גמרו הוי הוכחה שנולד לשמונה. אבל היכא דלא שייך מיהר לצאת כ"ע ס"ל דתלינן אשתהי. אבל לפי מה שחידש המתרץ דר' לקולא וס' שגמרו הוי הוכחה דאשתהי ואפ"ה פליג רבנן אלמא דס"ל דאשתהי לא שכיח קשה אדרבה תוספאה דעבד כיחידאה:)** תוספאה דמכשיר בסתמא. מ"מ כיון דעכ"פ ישנו במציאות דמשתהי סמכינן אברי דידה דהא קי"ל כר"ג דאלימא לי' ברי היכא דאיכא חזקה כל דהו דאילו להרמב"ם ודעימי' הפוסקים כרבי וכרשב"ג תלינן מסתמא באשתהי בבן שמונה ודאי א"כ ה"ה בדרבה תוספאה [ולמהרי"ק הוא כ"ש] דתלינן באשתה' אפי' בלא ברי דידה [וע' בנ"ב מ"ק ס' ס"ט קצת מזה] ובלא שום חזקה להיתר דהא לרשב"ג בן שמונה ודאי הוי כמו סתם ולדות וליכא חזקה וכן משמע מלשון הרמב"ם וש"ע דלא התנו בילדה תוך ב' חודש שתהא בפנינו ותאמר ברי דאשתהי כדרך שהתנו שצריכה לומר מנכרי או מעבד נתעברתי וכן משמע למהרמ"א שכ' אבל תוך י"ב חודש אין לחוש דאמרינן דאשתהי כ"כ עכ"ל משמע דאין כאן בית מיחוש ואנן אמרינן דאשתהי בלא אמירה דידה ולפ"ז הא דמסיים הרמ"א ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער ע"כ דר"ל שאם ראו בה עכשיו דבר מכוער הרי זה רגלים לדבר דלידה הזאת אינה מבעלה וכ"ה להדי' בעובדא שהובא בתשובה מיימוני ובהגהת מרדכי דיבמות שהי' הכיעור לפי חשבון חדשי הלידה. דודאי לא איכפת לן בכיעור שקודם לכן דלא שייך ללידה הזאת כיון שאין צריכין כלל לאמירה דידה דהוי ספק השקול. ומספיקא אמרינן דאשתהי דתולים דלא נבעלה עכשיו לאחר והולד כשר דלהנך פוסקים עד י"ב חודש לא הוי כלל ריעותא דהא אפי' בבן ח' ודאי מתירין יבמה לשוק מטעמא דאשתהי אע"ג דהיא בחזקת זקוקה ליבם ואע"ג דאיכא מעוט מפילות דשכיח וע' ב"ש סי' קס"ד ס"ק י"א. ובספק גמור מכשרינן לולד. וא"כ אפי' הי' כעור קודם לכן באופן דמשום הכיעור לחוד לא הוי מפקינן לה מבעלה כיון דבלאו הלידה היתה מותרת לא מסתבר לאוסרה בהך לידה דמחזקינן הולד לכשר וכן בתשוב' מיימוני ומהרי"ק למדו מהך דרבה תוס' דמיירי להכשיר הולד לענין שלא לאוסרה על בעלה וזהו לדעת הפוסקים דלא כתוספת דנדה:

ונלע"ד עוד דבנ"ד אע"ג דאיתרע חזקתה ואפי' לשיטת התוס' דנדה שהביאו האחרונים אין לאסרה. מאחר שהעליתי דעכ"פ מהני אמירה דידה אליבא דכ"ע לא אמרינן כיון דעכ"פ צריכין לאמירה דידה. ואמירה דהאי דאתרע חזקתה לאו כלום הוא דהא חשודה על הדבר זה אינו דהא מודו כל הפוסקים ס' ו' סעיף י"ז דבדיעבד סמכינן על אמירתה לכשר נבעלתי אפי' ברוב פסולין ומיירי בנבעלה ברצון דהא כתבו התו' כתובות דף י"ח ע"ב ד"ה כמאן דבודקת ומזנה וסתם פנוי' לא טבלה לנדותה ואפי' הכי מהני אמירתה. וכן הא דכתב הרמב"ם וש"ע דאם היא אומרת מנכרי או מעבד נתעברתי הולד כשר משמע דאיירי אפי' ברצון [וע"כ צ"ל כן בהרמב"ם לפי מ"ש המ"ל פי"ח מה' א"ב ה"י דהרמב"ם ס"ל דאינה נאמנת לומר נאנסתי] והרי היא חשודה על איסור א"א ומיירי אפי' ברוב ישראל מזה הטעם שאין הבעל יכול להכחישה ואפי' בא"א שהיא פרוצה ביותר דלרש"י סוטה כו' רוב בעילתה מאחרים כ' הרמ"א סעיף ט"ו דנאמנת לומר על בניה שהם בשרים והטעם דנאמנת אע"פ דהיא חשודה הוא משום דלא אתחזק אסורא. וכ"ש דנאמנת לענין שלא לאוסרה על בעלה דאתחזק היתרא.. ולשון הב"ש שכ' דלא אמרינן אשתהי אלא כשיש לה חזקת כשרות וכ"ה במאוה"ג הוא שלא בדקדוק ור"ל חזקת היתר לאפוקי אם ראו בה דבר כיעור באותו פרק של אותה הלידה דאתרע חזקת היתר שלה כמ"ש התו' חולין ט' ע"ב ד"ה התם דהיכא דאיכא רגלים לדבר אין לה חזקת טהרה ועפ"ז נלע"ד לפרש הירושלמי שהביא המ"ל שם דבטוענת נאנסתי או מוכת עץ לקיימה אינו רשאי דלא תקשי מינה על סברת הר' יונה שבס' ס"ח סעיף ז' בהג"ה. דלהכי מדיק הירושלמי וקאמר דמשום ספק סוטה דר"ל כדין סוטה דאסורה משום רגלים לדבר וה"נ אם יש רגלים לדבר אע"ג דלענין ממון נאמנת מטעם מיגו לקיימה אסור היכא דאתרע חזקת היתר] וכן הא דנתייחדה דבס' קע"ח הוי רגלים לדבר דברצון ואין לה חזקת היתר משא"כ בנ"ד אע"ג דריעי חזקת כשרת דידה הרי היא בחזקת היתר לבעלה. והרמב"ן בריש גיטין מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על בעלה [וע' תוס' חגיגה י"ד ב' ד"ה בתולה] א"נ כיון דא"א שתביא עדים לפיכך האמינוה ע' תשובת שאלה בס' ספר מחנה אפרים בחידושיו על הרמב"ם פי"ח מה' א"ב דין י"ז. ובנ"ד יש עוד לומר דכיון שעברו יותר מעשרים שנה ולא נשמע עלי' דבר חזרה לתמותה דהא שכיחי פריצים ויש לה ג"כ חזקת כשרות אשר ע"כ אם יסכימו המורים להתיר לבעלה מטינא גם אנא שיבא בהדייהו ובלבד שיודיעו להבעל שמה שנשתהי הולד אין זה ריעותא ואם אין לבו נוקפו מטעמים וריעותות אחרות רשאי לקיימה והולד כשר בכל ענין אם לא הדבר מכוער עכשיו. והש"י אשר חותמו אמת הוא ינחנו בדרך האמת בתורה דכתוב בה אמת וכל נתיבו תיה שלום אלה דברי דו"ש ומברכו בכו"ח טובה כרצונו ורצון או"נ:

שמעון בלא"א מו"ה זרח זלה"ה מטאווראג .

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה