אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן נו

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן נו

סימן נה

תשובת הרב הגאון מו"ה הלל לדחות דברי אא"ז הגאון המחבר ותשובת אא"ז המחבר אליו.

תשובה

אל כבוד ידיד ה' הרב המאוה"ג סו"ע חו"ב יראת ה' אוצרו כו' כק"ש מהו' שמעון נ"י.

בדבר הקידושין אשר יכול לטעון קי"ל אשר שלח הרב הגדול מהר"י אל מעכ"ת והתשובה אשר שלח כת"ר מרוב הטירדות אשר סיבב עליו לא הספיק לעיין בו כראוי. וטרם נסיעתו הראה לי את מכתבו של כת"ר ואמר לי אם יעלה מה במצודתו בענין הזה שאכתוב ואמסור ליד אחיו של כת"ר המופלג מו"ה משה נ"י והוא ישלח לכת"ר ועיינתי בו כפי קט שכלי וזה אשר העליתי לדין:

הנה צידד כת"ר דהקדושין הם קדושי ודאי מטעם כיון שהתורה זיכתה לו א"כ הם שלו. לבי לא כן ידמה שהרי הגמרא קאמר שם בב"מ ד"ו ואי ס"ד תקפה כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן ע"כ. אלמא בדבר דמהני תפיסה יש להשני זכות בדבר אפילו כשהוא ביד אידך ואין יכול הראשון לפטור בהם מעשר ודאי והגם שהתורה התירה לו שיכול לעשות בממון הזה ככל חפצו. עוד אמרו בקידושין נ"ב המקדש בחלקו אינו מקודשת והקשו שם התוס' מי גרע מעל מנת שאדבר עליך לשלטון ועיין שם בתו"י נמצא דבדבר שאינו שלו והגם שיש לו בה זכות אינו כלום. עוד כתבו התוס' פסחים ד' כ"ט ד"ה אין פודין על הא דהמקדש באיסורי הנאה אינו מקודשת והגם דכל הנשרפין אפרן מותר ע"ש וגם בקידשה במשכון שאמרו שם ד"ח דמקודשת משום שיש לו קנין בגוף המשכון כדר' יצחק כו' אבל אי לאו דר"י והגם שיכול ליקח עבורו ממון מ"מ אינו מקודשת וכמו בטובת הנאה אם אינו ממון דאינו מקודשת א"כ גם בממון זה שטען קי"ל הרי יש להשני זכות בהם ואינם של הראשון לגמרי וממילא נפל היסוד של כת"ר משום יאוש דא"כ מאי מקשה הגמ' שם נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן נימא משום דהכהן מיאש ממנו ובענין זה יאוש כדי קנו דכל הטעם דיאוש כדי לא קני ב"ק דס"ו משום דבאיסורא אתא לידו וכן כתב הרמב"ן שם נמצא כאן דבהתירא אתא לידו ביאוש כדי קנו ואין לומר משום דהוי יאוש שלא מדעת וקימ"ל דלא הוי יאוש ז"א שהרי לחד תירוץ התוס' שם דמיירי במכירי כהונה אין זה יאוש שלא מדעת כמו שאמרו שם לקמן ד' כ"א אמרי כיון דאיכא ענים הכא הנך מעיקרא איאושי מיאש ואמרי עניים דהתם מלקטי לי' נמצא דגם הכא שאר כהנים מיאשין ואמרי שמכירי כהונה יקחו אותם והמכירי כהונה מיאשים ואפילו לפי תירוץ השני של התוס' שם מ"מ בזה לא שייך י"א ש"מ כיון שהתורה שריי' כמו שאמרו שם בזוטי של נהר כו' ובאמת זה יש לדחות אבל גוף הסברא של מעכ"ת דבסתמא הוי יאוש כמו דאמרינן שם בב"ק ליסטין ישראל כיון דאמרי מימר הוי יאוש שותא דמרן לא ידענא דשם קאי אמתניתין דקאמר דגזלן הוי יאוש ואמר רב אשי דהיינו בגזלן עכו"ם וע"ז קאמר שם דהסברא הוא בהיפך אבל כל זה בגזלן וכן לשיטת הסוברים חילוק זה בגנב ועיין בחו"מ סי' שס"ח אבל באמת באיש כשר בוודאי אין מייאשין והגם שטוענין קי"ל דלמחר יתפוס ממונו אבל גזלן אינש אלמא הוא כדאמרינן בבא ב' דמ"ז וגדולה מזה כתב התו' יבמות מ"ה ד"ה כיון וז"ל דשמא היו מצפים שתהא גאוותו מושפלת:

עוד מה שיצא מכ"ת בדבר חדש דאפילו אם גילה דעתו דאינו מיאש הוי קדושי וודאי ממה שהביאו הפוסקים בשם התוס' דאם תקפו הראשון והקדישה כשהוא בידו תו לא פקע אפילו חזר השני ותקפה מידו וא"כ ה"ה שאין התובע יכול להוציא מהלוקח ומהמקבל מתנה ולכן גם בקי"ל אין יכול להוציא מהאשה ואני אומר דאם כתבו התוס' זה דוקא בהקדיש דאז אפילו אי תקף השני אמרינן דכח ההקדש לא פקע אבל באם נתן במתנה לאחר בודאי יוכל השני לתפוס מידו דלא עדיפא את מגברא דאתית מחמתו ואפילו בהקדש משני התומים בקת"כ אות א' על דברי התוס' יע"ש ואפילו אם נאמר דלפי סברת התוס' דה"ה באם נתן לחבירו במתנה אין יכול השני לתפוס מיני' היינו משום דבדין כל דאלים גבר יש סברא דאין השני יכול לחזור ולתפוס כמו שכתב הרא"ש ב"ב והביאו המחבר בחו"מ סי' קל"ט יע"ש שם בש"ך אבל בקי"ל בודאי אינו סברא לומר דאם הוא נותן החפץ ליד אחר דתו לא יכול לתפוס מיני' ולא טעמא בעי:

והנה הגאון בעל קצו"ה נשאר בספק לשיטת הסוברים דמהני תפיסה א"כ בש"ס בטענת קי"ל דלהרבה פוסקים כל חזקתו הוא באיסור בוודאי לדידי' אינו אלא ספק קדושין והרב בעל ח"ש מילא את ידיו אפילו לשיטת הסוברים דלא מהני תפיסה מ"מ לאו שלו לגמרי מיקרי והביא ראי' ב"ב דפ"א דקאמר שם לרבנן בשני אילנות מספקו להו והרי שם קרקע שייך להמוכר דבחזקתו עומד ואי אמרינן דחזקה הוי שלו לגמרי א"כ אי חזר המוכר ולקח אילן אחד מהלוקח נאמר דקורא שהרי לו יש בודאי קרקע א"כ קשה אמאי צריך הלוקח להביא אפילו מספק שהרי הקרקע שייך בודאי להמוכר אלא דחזקה לא מיקרו בודאי שלו יע"ש. אומר אני דלו יהי כדבריו דגם אינו של המוכר לגמרי מ"מ נשאר קשה אמאי צריך הלוקח להביא אפילו מספק שהרי אין לו בודאי קרקע שהרי שייך להמוכר וכדאמרינן ב"מ ד"ז כל ממון שאין יכול להוציא בדיינים אינו קדוש והרי שם אפילו ספק הקדש לא חל כדמוכח מהסוגיא דשם והרי ב"ד פוסקים דהקרקע שייך להמוכר א"כ נשאר קושיתו במקומה ולי הי' נראה להביא ראי' דאפילו לשיטת הסוברים מהני תפיסה מ"מ כל זמן שלא תפס הוי שלו לגמרי מתוס' ב"מ ד"ו והביאו כת"ר דכתבו בדין כל דאלים גבר שיכול להקדיש ואפילו אי תפיס אח"כ אידך לא פקע ההקדש והרי במקדיש כתוב ביתו והוי כמו לכם כ"כ התוס' סוכה ד"ל ד"ה כי וכן במלחמות שם ואין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו א"כ כי תפיס אח"כ אידך והוא טוען ששלו הוא לא הי' ההקדש חל מעיקרא. אבל לפי מה שכתבתי לעיל דסברת התוס' היא דוקא בדין כל דאלים גבר אין ראי' גמורה משם אכן מגיטין דמ"ב משמע דספק לאו לכם מיקרי דאיתא שם מעוכב ג"ש אוכל בתרומה כו' התם אם יבא אלי' כו' והרי שם כל אחד מוחזק בגוף שלו ואין לאידך עליו שום שיעבוד ועל כ"ז אמרינן דמחשב בכך קנין כספו מיהו לשיטת הסוברים דתקפו כהן אין מוציאין מידו קשה מאי קפשט מעיקרא מתערובות שהרי שם אוכלים ממ"נ ואי משום דאינו עושה מלאכה ז"א שהרי אי תקיף חד לחברי' ועשה בו מלאכה פטור מלשלם אח"כ וצ"ע ובהא ענינא ישבתי מה שהקשה קצוה"ח אי חזקה לאו חזקה טובה אמאי ספקות נכנסות לדיר הלא לקוח הוא וספק לאו בר עשורי הוא ויעויין בח"ש שמאוד האריך לתרץ זה ואני אומר דבבכורות איתא להדיא הא דלקוח פטור ממעשר היינו שלקח אחר ח' ימים אבל בלקח קודם ח' חייב וכן פסק הרמב"ם פ' דבכורות א"כ אינו קשה כלל. כל זה הכינותי לפני מעכ"ת ועומד ומצפה לתשובתו הרמ"ה:

הילל בא"א מהו' צבי הירש נ"י

תשובה

חדאי נפשאי בפלפולא דלי'. אך לדינא אין דבריו נכונים כי במכתבי הראשון לא הבאתי כלל מזו הסוגיא דת"כ דריש ב"מ לפי כל הפירושים סעד לדברי דאפילו ממון שזוכה בו בטענת קי"ל הוי ממון גמור לכל דבר. דמה שהביא החכם הכותב מהא דאס"ד ת"כ אין מוציאין א"כ זה פוטר ממונו בממונו של כהן. ורצה להוציא מזה דמה שיש לאחר זכות בו בתפיסה מעכב על המוחזק שאין יכול לקדש בו את האשה כמו שאין יכול לפטור עצמו בו ממעשר ודאי שלו. תמיהני דהא הספק שלנו הוא רק לשיטת הסוברים דאם חזר השני ותקפה א"מ מידו ולדידהו הא לא קיימא אליבא דאמת הך סברא דאס"ד כו' כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' שי"א לדעת הרמב"ם. והמחוור שבפי' הוא הדרך הפשוט שכ' בתומים וכן הייתי רגיל ללמוד הפשט לתלמידים קודם שראיתי בתומים דעיקר הסייעתא לרבה הוא להוציא מסברת רב המנונא שרצה לפשוט מהא דאסורין בגיזה ועבודה דמאחר שיש לאידך זכות תפיסה חל הקדשו ג"כ ואין בו למוחזק חזקה גמורה. וע"ז אמר רבה בדרך דחיה לעולם ר"ל אפי' תימא מוציאין מ"מ אין ראי' [וכן פי' התוס' והא הכא] וע"ז מביא תניא דמסייע דאי כסברת רב המנונא א"כ זה פוטר כו' אלא ודאי דיכול להיות דאפי' יש לאידך זכות תפיסה מ"מ כל כמה דלא תפס הוי ממון גמור של המוחזק גם לענין איסור ובכור בהמה טהורה דאסור בגו"ע משום קדושה הבאה מאלי' כסברת רבה. ואם ירצה בע"ד עוד לאמר כיון דאין קי"ל לדינא דמהני תפיסת השני בטענת קי"ל אפילו להסוברים ת"כ מוציאין כמו שהאריכו המחברים לחלק בין הספיקות. וא"כ לשיטת המפרשים הסייעתא כפשטה עכ"פ מוכח מהכא דהיכי דאין מוציאין לא הוי ממון גמור שלו. ע"ז אומר אני דע"כ לא פליגי המפרשים בסברא זאת המוכרחת לדעת הרמב"ם וכ"ע ס"ל דכ"ז שהוא ביד המוחזק הוי ממון שלו לכ"ד. דהא פשיטא להו להתוס' [ועוד פוסקים שהביא הש"ך סי' קל"ח] ד"ה הנ"ל מסברא דאם תקפה האחר והקדישה כשהוא בידו דהוי הקדש ותו לא פקע אפי' חזר הב' ותקפה. ואם אמרו כן בזוכה בדינא דכל דאלים גבר שאינו רק תקנת חכמים כ"ש בזוכה בו מן התורה ע"פ השורש דהמע"ה [ומה שכ' החכם המשיב] דהתוס' לא כתבו זה רק בדינא דכל דאלים גבר לפי שכ' הרא"ש בב"ב שאין השני יכול לחזור ולתפוס. תימא איך העלים עיניו ממה שבין ידיו באותו התוס' גופי' דס"ל דאפי' גבר הא' אם חזר הב' ותקפה זוכה והש"ך פסק לדינא מחילי' דהאי תוס' כן [ונ"ל עוד דגם הרא"ש לא כתב כן אלא אם מה שתקף הראשון הי' ע"פ פסק ב"ד ובזה מיושב גם דעת המחבר ע' תומים סי' קל"ט] גם אני תמה שמתחילה לא כ' הכותב ולא קיבל את סברתי ע"פ התו' הנ"ל דאפילו גילה התובע דעתו דאינו מייאש הוי קידושין מקרא זה שבאתי לדין בדין חדש. ובסוף דבריו הביא הכותב בעצמו שהי' נראה לו ראי' מזה התו' ודחה אותה. ובאמת אין להשיב עליו כנ"ל] עכ"פ לפ"ז דחל ההקדש אליבא דכ"ע בעודה בידו. א"כ אדרבא קשה לאידך גיסא מה בכך דאם ת"כ א"מ הא בשעת קריאת שם מעשר שפיר חל ותו לא פקע אף דבא אח"כ ליד כהן. וע' תומים שכ' ישוב ע"ז בדרך רחוקה וגם ישובו אינו מספיק רק לדעת הרמב"ם אבל להתו' שמדבריו נובע הקושי' הזאת ולדידהו כן הוא המסקנא דאם תקפו מוציאין הקושי' במקומה עומדת:

והנראה לי בזה דהנה יש עוד להקשות מה הועיל אביי במאי דמוקי לה בלית לי' אלא תשעה והוא דאי לאו בר חיובא הוא תשעה לא בני עישורי נינהו דאכתי קשה נהי דאם יצא בעשירי לא פטר ממונו במש"כ מ"מ אם לא יצא זה בעשירי רק שהאחר של הבעלים ואס"ד ת"כ א"מ א"כ לאו בר חיובא הוא והרי זה קרא לתשיעי עשירי ודינו דנאכל במומו אפי' הי' עוד בדיר וכ"ש היכי דאין כאן עשירי ולישנא דנכנס לדיר להתעשר משמע דקרב כדין מעשר וא"כ הוי חולין בעזרה. וגם על רב חנני' יש לדקדק דלא מקשה רק אם יצא בעשירי דפוטר ממונו כו' ולא קשיא לי' בפשיטות כל היכי דנפיק דמקריב חולין בעזרה בתורת מעשר. אלא ודאי דגם רב חנני' ס"ל דכ"כ דלא תפס הכהן הוי ממון גמור של הבעלים ופוטר מדינא את האחרים אם יצא בעשירי אפי' אם אח"ז תקפו כהן ואין מוציאין מידו אע"ג דנקרא עליו שם מעשר מ"מ הוי ממון הדיוט דקי"ל כריוה"ג דק"ק ממון בעלים ע' פ"ה מה' נזקי ממון הלכה א' ובלח"מ והכהן באמת יאכלנו בקדושת מעשר תמים או במומו. רק דקשי' לי' דאחר התפיסה נהי דנפטר ממונו של בעלים מדינא דלגבי דידי' לא גרע מגוזל עולתו של חבירו והקריבה סתם דעלתה לבעלים הראשונים ע' פ"ה מה' איסורי מזבח הלכה ח' מ"מ הא פטר נפשי' בממונו ש"כ וקא משתרשי לי' ופורע חובו במעשרו וכ"ש היכא דקטעין הכהן ברי רוח הפילה והבעלים ספק דגם בזה המע"ה כדאי' ר"פ הפרה ואהא קאמר אביי דליכא סייעתא לרבה דאפי' נימא דלא הוי ממון גמור של הבעלים רק ספיקא הוי לא משתרשי לי' ולא מידי ולא נחית אכתי לאוריי דינא דהקרבה עד דמסיק דספיקא לאו בר עשורי הוא כלל. עכ"פ נשמע מזה דגם לפום סייעתא דרח"נ אין מה שיש בו זכות תפיסה להכהן מעכב להיות ממון הבעלים להיות חייב במעשר ולחול עליו שם מעשר בקריאת הבעלים וה"ה שאין מעכב להיות מקדש בו את האשה:

והרווחנו עוד בזה דאפי' אם גם הרמב"ם הבין כן דלפום סייעתא דרב חנניא לרבה באמת ת"כ מוציאין וכמו שהבינו התוס' והרא"ש ודלא כמ"ש לעיל בפי' הסוגיא מ"מ שפיר פסק לדינא דאין מוציאין משום דמשמע לי' להרמב"ם דהא דאי' בסוף הסוגי' א"ל ר"א מדיפתי לרבינא מאי ספיקות כו' היינו נמי למידחי סייעתא דרב חנני' דכיון דמוקמינן לה בישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור א"כ כיון דכולהו ספיקי נינהו לא משתרשי לי' ולא מידי ואין זה פוטר ממונו כו' אפי' אם נאמר תקפו אין מוציאין. ובהכי ניחא הא דבבכורות קתני בברייתא דכיצד נכנס לדיר כו' אלא בישראל שהי' לו עשרה כו' ולא מוקי לה כפשטא באחד שהוא ספק פדיון ביד ישראל שמצטרף וע"כ משום דס"ל דבכה"ג באמת אין מצטרף משום דפוטר ממונו במש"כ וא"כ ע"כ ס"ל האי ברייתא דת"כ אין מוציאין וקרוב לשמוע דזהו כוונת הסמ"ג בה' בכור ע' רי"א. אם תפס הכהן אין מוציאין כרבה דתניא כוותי'. ע' קת"כ סי' ב':

ולפ"ז אדרבא מוכח מהכא ג"כ דאפי' היכא דיש לאחר זכות תפיסה מ"מ הוי ממון גמור של המוחזק דאי ספיקא הוי אמאי נכנס לדיר להתעשר אפי' בעשרה ספיקי פדינן דלמא יש מהן איזה בכור ודאי והוי עשירי ספק. וגם דברי קצוה"ח שהביא הכותב נכונים דאם לאו ממון גמור הוא הוי ספק לקוח ומה שדחה מסוף בכורות אינו מספיק דמי לא עסקינן שמפריש שויים בני שמונה ימים שבעדרו ואפי' הכי תקני מעשרין. ואין בידי ס' קצוה"ח ולא ס' ח"ש לעיין בהם. ומ"מ נראה לי הסברא בזה כמו שהבאתי במכתבי הראשון מפ' ח' הבתים לענין חצר השותפין דכל כמה דלא תפס תלינן מסתמא דמחל או מייאש כיון שאינו יכול להוציא בדיינים. וכמו שהבאתי ג"כ מהא דמציל מן הלסטים ישראל ללשון ראשון של רש"י ואע"ג דגברא אלמא הוא הא אייתי החכ' הכותב נורא לקיני' מתו' יבמות מ"ה דשמא הי' מצפים שתהא גאותו משפלת וכ"ש היכא שהמוחזק מחזיק ברשות ב"ד די"ל כ"ז שלא תפס מסתמא מייאש אלא דאם תפס אחר זמן אין מוציאין מידו משום דהא מילתא הוי איבעי' דלא איפשטא גבי תקפה אחד בפנינו אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע ומספק אין מוציאין מיד המוחזק:

ומ"מ הא דמוקמינן לה ביד התופס השני משום הך סברא דאיגלאי מילתא למפרע אין מעכב מלחול ההקדש או הקידושין כ"ז שהוא ביד המחזיק הראשון כמ"ש התוס' הנ"ל ופסק כן הסמ"ע והש"ך גם במטלטלים ע' סי' קל"ח אם אח"ז תפס השני לא פקע ההקדש. והיינו משום דחזקה דממונא דהוי דאורייתא כל שאין חזקה אחרת כנגדה הוי ככל שאר חזקות שמן התורה כגון חזקה דמעיקרא וכאן נמצא כאן היה דכודאי חשבינן להו. ומה שהביא בשם הגאון בעל ח"ש בקונה שני אילנות דמביא ואינו קורא התם השטר וקנין של הלוקח מגרע חזקת מרא קמא דהמוכר וקרקע בכ"מ שהיא בחזקת הבעלים מי שהם קיימא לענין הבאת בכורים. ותו לא מידי:

זהו מה שראיתי להשיב לענין המכתב שמעון.

(הג"ה מנ"ה) עי' תשובת הרא"ש כלל מ"ב בדין אומן שאסר הכלי על בעה"ב אף אם אומן קונה בשבח כלי מ"מ אינו יכול לאסור כיון דהוי ס' דממונא לקולא והנה בסברה שכ' אא"ז דכל היכא שאינו יכול להוציא בדינין מתיאש צריך עיון מגיטין מ"ג ע"ב גבי כהנת שנתערב ולדה בול שפחתה. מנכד המחבר:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה