אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן נב

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן נב

סימן נא

תשובה

לשאלת הרב הגאון מו"ה יצחק הוראדנא בענין אם ע"פ דין יצא מב"ד שהוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והתובע מבקש מב"ד שיתנו בידו פס"ד שחבירו חייב בדיני שמים אם נותנין לו ע"ז פסק ב"ד חתום:

לענין מאי דשאילנא קדמוהי. באם נראה להב"ד שהנתבע אינו יוצא ידי שמים עד שישלם להתובע סך שקצבו עליו לפי אומדן דעתם אם יש להב"ד לשמוע לבקשת הנתבע שיתנו לו פסק ב"ד ע"ז בכתב אשר סך כזה מחויב לו הנתבע אם ירצה לצאת יד"ש. ודלי לי מר כספא בזה הלשון הנה בב"ק פ' הכונס המבעית את חבירו כו' כתב השיטה מקובצת כ"מ שאמרו חייב לצאת יד"ש פסול לעדות כו' עד שיצא יעוי"ש אכן היש"ש פ' הנ"ל הביא תשובה דכייפינן והוא חולק ע"ז וראיתו מתוס' שם שהקשו והא קמי שמי' גליא ולא תירצו זה יע"ש אכן לענ"ד נראה דגם השיטה לא כתב כן רק במבעית או בנותן סם לפני בהמת כו' אבל בטמון דגם לדידן ספק אולי כוונתו לטובה לא נוכל לכוף אותו בכפיות כאלה עכ"ל כת"ר. והנה לאשר אין בידי לא הש"מ ולא היש"ש לעיין בהם כמצותו רק מה שהובאו דברי היש"ש בש"כ ובתומים סי' כ"ח. ע"כ מפתח שפתי מישרים ליתן בים דרך להצילו מפי ארי שבחבורה שתמה עליו בתומים תרי תמיהי. וכפי מה שאין היש"ש בידי משער אני מדעתי:

דהוכחת הרש"ל הוא דמנ"ל להתוס' לחדש בתירוצם האי דינא דאפי' אם באמת נתכוין לטובה להציל בכדי שלא ימהר כו' מ"מ חייב בד"ש משום דאיבעי לי' לאסוקי אדעתי' ולאזדהורי מה שהוא נגד הסברא והיושר והוי נעילת דלת בפני עושי טוב וג"ח. והרי רודף שהי' רודף אחר רודף אחר חבירו ושיבר כלים אפי' בידיה פטור. ומסתמא דפטור אפי' מדין שמים כדאמרי' בהגוזל בתרא שאם א"א אומר כן אין לך אדם מציל את חבירו מן הרודף. ומשמע דפטור אפי' לא הציל לבסוף וכ"ש דפטור בכה"ג אם לא הזיק בידים רק בגרמא בעלמא. ואין לחלק בין הצלת גוף חבירו להצלת ממונו דהא אדם בהול כו' ויהי ממון חבירך כו' וגם איתקשו להדדי בקרא והשבותו לו בפ' בסו"מ. ואפי' היכא דקדם וזכה במצוה ועי"ז גרם הפסד לחבירו לא פסיקא להו לתוס' שיהא חייב בד"ש לתי' האי נמי שבתוס' נ"ה ב' ד"ה אילימא. וגם לתי' הראשון שבתוס' שם דבמצוה חייב מ"מ במתכוין לטובת והצלת חבירו סברא הוא טפי דפטור דשפיר יש לחלק בין מצוה לטובה בכמה אנפי וע' פ' החובל בשור העומד להריגה. ומסתמא התוס' לפי קושייתם הכי הוי סבירא להו וא"כ אי ס"ד דכופין לצאת יד"ש או דמועיל תפיסת התובע. טפי הו"ל להתוס' להשאר בסברתם הפשוטה ומתקבלת ולתרץ דה"פ בגמ' מהו דתימא מצי הכופף קמת חבירו למיפטר נפשי' בטענת אנא כסויי כסיתי' ניהלי' כו' קמ"ל דלאו טענה היא שאין לך אדם עשוי לכסות קמת חבירו בסדינין לרש"י ובתבן לרמב"ם להצילו מפני הדליקה וסתמא דמילתא לשוויי טמון קעביד וחייב בד"ש ונ"מ דמהניא לי' תפיסה בספיקא כה"ג דבמעוטא דלה שכיחא כהאי גם בד"מ אזלינן בתר אומדנא אפי' להוציא וע' יבמות קט"ו תוס' ד"ה ומי חיישי' דהא אומדין אם יכול להציל ברועים ובמקלות חייב. וגם בע"א הכובש עדותו אי מהני תפיסה והא עכ"פ ספק הוא דילמא הוי אידך משתבע ומיפטר ואע"ג דעכ"פ ראוי הוא לעונש שמים משום דלפניו מי גלוי מ"מ לדידי' לאו מידי אפסדי' ויאכל הלה וחדי אלא ודאי דמוקמינן לאידך אחזקה דלא ישבע לשקר וכ"ש דאית לן למיזל בתר רובא דשכיחא טובא ומינכר טסי. ומדלא מתרצי התוס' הכי שמעי' דס"ל דאין דינו מסור רק לשמים. והשתא לפי תירוצם נמי אין עליו שום דין בידי אדם. ואם נדמה הטומן קמת חבירו בסדינין להציל ועושה כן לפי תומו ולא אסיק אדעתי' כו' ממש לרודף להציל חבירו מ"מ לא קשה שאין לך אדם כו' די"ל משום חיוב בד"ש לא ימנע מלהציל. ואפשר דמצוה נמי הוא וגם חיובא רמי עלי' להציל אע"ג דקרוב הדבר מאוד שיתחייב עי"ז בדיני שמים. ודומה לת"ח בשבת דצריך למיתב תענית לתעניתו דנפרעין ממנו כו'. ואזדא לה בזה תמיהת התומים:

ורואה אני במכתב כת"ר שבאו דבריו בהשכל לדחות ראית הרש"ל ודקדק שגם השיטה יודה בשוויי' טמון דלא כייפינן כיון דגם לדידן ספק אולי כוונתו לטובה וזה דלא כסברת התומים דלדידי' גם בטמון כופין להשיטה למסקנת התוס' מ"מ מפשט לשון התוס' מוכח דס"ל דכל חייבי בד"ש עונשו מסור למקום לבד דאי ס"ל במבעית ונותן סם דאיכא כפי' או מהני תפיסה הו"ל להקדים לחלק בין שאר חייבי ב"ד ובין חיובא דשוויי טמון מקמי דמקשי וא"ת גלוי וידוע כו' כדרך התוס' בכ"מ להקדים הצעה בכדי שתבוא קושייתם על נכון וגם מסתמא כל הני חיובי בד"ש דפ' הכונס חד דינא אית להו:

ולכאורה הי' נראה לה"ר מהש"ס דמהני תפיסה בכל חייבי לצאת יד"ש מהא דספ"ק דב"ק דאי תפיס קנסא בבל לא מפקינן מיני'. וע"כ הטעם משום דעכ"פ חייב לציד"ש. דליכא למימר משום דעביד אינש דינא לנפשי' דלא יהי' כחו יפה יותר מכח ב"ד דלא מצי למידייני' בבבל. אבל באמת אין ראי' כלל די"ל דעביד אינש דינא דתורה לנפשי' כב"ד סמוכין שבא"י. ויכול להיות דאין חיוב כלל לצאת יד"ש בקנס בזה"ז דהתורה לא חייבתו רק בקבלו סמוכין עדות שהרי פטרתו בהודאה. ותפיסה כב"ד מומחין ועדים דמי כידוע מדברי הראב"ד ורמב"ן ז"ל. אבל בחייב לצאת יד"ש שאין כח ביד שום ב"ד אפי' סמוכים להוציא מידו גם תפיסת התובע לא מהני. ומ"מ אע"ג דאין ראי' עכ"פ יש מקום לומר דיועיל תפיסה אם נאמר דיש להב"ד לכופו לצאת יד"ש דכיון דממונא דידי' הוא הרי הוא כב"ד לענין זה כהא דאמרי' רפ"ד דב"ק דיורשי הניזק ממשכנין על הכופר אע"ג דכופרא כפרה. ויהי' תפיסתו ג"כ לכפי' כההיא דתפסה מלוגא דשטרי דפ' הכותב:

ולפ"ז הדרא ראית התומים לדוכתא דהתוס' והרשב"א ס"ל דאפי' בקם לי' בדרבה מיני' לא מהני תפיסה מהא דרבא אגנבו לי' דיכרי במחתרתא ואהדרינהו ניהלי' ולא קבלינהו. ואזדא לה מה שדחה הנתיבות דאסור לתפוס [ולפי סברת הנתיבות דטעמא דתפיסה מהני הוא משום עביד דינא לנפשי' לא ידעתי לחלק בין לכתחילה לדיעבד דהא הוי כטעה בדבר משנה וחוזר ואי מצי אינש למעבד דין שמים לנפשי' לכתחלה נמי מותר] מיהו יש לדחות דלזה ג"כ כוונו התוס' בתירוצם דכיון דהם לא רצו להחזיר רק אם יתחייבו בדיני אדם ע"כ גם רבא לא רצה לקבל מהם ושיהי' להם כפרה משום הלעיטהו כו':

(הג"ה מנ"ה) הנה בהא דעקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גנבתך דפריך בגמ' וכיון דאי תבע לקמן לדינא לא אמרינן לי' זיל שלים ע' בשיטה מקובצת ובספר ההשלמה בשם ספר הישר דגריס גרסא אחרת שהוא מפרש ואומר כיון דאמרינן לי' זיל שלים (שהרי קבל עליו לשלם בזה לא אמרינן אינו מת ומשלם) ונראה דיש להשוות ב' הגרסאות להלכה דאם התובע תבע אין אנו נזקקין לו לומר זיל שלים ואם המזיק שואל אמרינן לי' זיל שלים ובחידושי הארכתי בענין זה ויש לפשוט מזה זה הספק (דברי נכד המחבר):

אבל האמת יורה דרכו דגם לרש"י לא פסיקא לן אפי' בקם לי' בדרבה מיני' דיועיל תפיסה ע"ש בפ' השוכר אה"פ ד' צ"א ד"ה רבא אמר אתנן כו' דנראה דכן היתה גרסתו בגמ' ולא כמו שהועתק על הגליון מחלופי גרסאות רבא אמר לוקה ומשלם בבא לצאת ידי שמים אתנן אסרה כו' וזו היא גי' התוס' שציינו דבור המתחיל בבא לצאת יד"ש:

ולפי הגרסא שהי' לרש"י בגמ' פי' הוא ב' פרושים שונים ומתחלפים לא ראי זה כראי זה. ומובן למעמיק בלשון רש"י דהאי א"נ אי תפיס לא מפקינן הוא לשון אחר לפרש מילתי' דרבא והיינו דמשום הכי אסרה תורה אתנן בבא על אמו אע"ג דאי תבעה לי' בדינא לא יהיב משום דק"ל בדרבה מיני' אפ"ה כיון דלא מפקינן מינה כשהיא תופסת חל עלי' שם אתנן וה"נ בחוסם פרה ודש בה אי תפס לא מפקינן אע"ג דק"ל ב"מ והיינו דקתני לוקה משלם ור"ל אי תפס משתלם וכההיא דס"פ המניח והכא ניחא הלשון טפי שאם בא הנתבע להוציא מיד התובע מה שתפס משלם ד' קבין לפרה וג' לחמור ולפי לשון זה אין חיוב כלל בקם לי' בדרבה מיני' אפי' לצאת יד"ש אי לא תפס דמקרא דכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות שמעינן דליכא עלי' שום חיוב מרשעה הקלה אפי' חיוב כל דהו לצאת יד"ש אלא דאי תפס לא מפקינן מיני' בודאי דהא אי אפשר למעט מכדי רשעתו דהא אנן לא מחייבינן לי' אלא דלא מזכינן לי' וזה הלשון שמע רש"י ממורו הזקן ושיש דוגמתו בפ' מרובה ושם מפורש יותר. וע"כ לא האריך רש"י בבאור כ"כ כמו שהאריך בטעמא דחייב לצאת ידי שמים בלשון ראשון וסמך עצמו על המפורש בפ' מרובה שגם שם לא הביא רש"י כלל דחייב לצאת יד"ש משמע דמפרש כפשוטו שאלו הי' מפרש כפי' התוס' שם ד"ה אילו כו' משום דקיהיב לה הוי אתנן פי' שצריך ליתן לה לצאת יד"ש כו' לא הי' לו לסתום אלא לפרש. ולפי פי' זה אין לקוש' התוס' והרשב"א ממחתרתא דרבא שום התחלה ואפשר דזהו הראי' שהביא לו מורו דרש"י דתירוצם של התוספת והרשב"א דחוק קצת דמשמע דמשום תשובה אהדרינהו לדיכרי ובודאי שהיו רוצים לצאת גם יד"ש אם היו חייבים בזה:

אבל ללשון ראשון של רש"י דפי' מילתי' דרבא דמש"ה חל עלי' איסור אתנן משום דאפי' במקום מיתה כמו תשלומין עליו לצאת ידי שמים [ומשום רשעה אחת אתה מחייבו קאי על הב"ד ושפיר ניחא לישנא דברייתא דנקט לוקה ומשלם לצאת ידי חובתו אין הכי נמי דיש לומר דאי לא למיפק ידי חובתו בדיני שמים אפי' אם תפס התובע מפקינן מיני' דמהיכי תיתי לומר כן כיון שאין הכרע לא מסברא ולא מלשון הברייתא. וגם אם הי' באמת הדין כן לא הי' צריך רש"י ז"ל להביאו בכאן כיון שאין בו צורך לסוגית הגמ'. אלא ודאי דהא דכתב רש"י אי נמי אי תפסה כו' הוא לשון אחר והיינו דלא נקט רש"י האי לישנא דאי תפס לא מפקינן מינה מעיקרא על אתנן הבא על אמו ולומר דהכי נמי בחוסם פרה כו' כדמפרש רש"י באריכות גבי אתנן חיובו לצאת ידי שמים. ובאמת בשום דוכתא לא חל איסור אתנן עד דקאי בחצירה. וזהו שיטת התוס' שציינו בגמ' בבא לצאת ידי שמים וס"ל באמת דלא מהני תפיסה ובהכי ניחא הא דלא משני אקושייתם מחולין תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן דפי' ומשלם אם תפס משתלם כההיא דס"פ המניח והכא ניחא טפי די"ל כשבא להוציא תפיסתו מיד בעל הפרה משלם ד' קבין כו' כדלעיל משא"כ ההיא דפ' הזרוע דלא שייך בי' תפיסה כלל אלא ודאי דס"ל להתוס' דלא מהני תפיסה והוצרכו לתרץ דשפיר מצי למתני משלם לצאת ידי שמים. [ולא ידעתי אמאי לא הביאו ראי' לזה ממתני' דהגוזל בתרא לר"ה ור"י דקתני חייב לשלם בבא לצי"ש]:

ואע"ג דבהג"א בשם א"ז כתב דכל קם לי' בדרבה מיני' חייב לצאת ידי שמים ואי תפס לא מפקינן מיני'. משמע דתרווייהו איתנהו דלא כמו שאני מבין מפירש"י, יכולני לומר דהא"ז תפס לדינא כחומרת שתי הלשונות דרש"י וכן דרך הפוס' האחרונים כידוע לרגיל בפסקי הטור. אבל אחר העיון מצאתי דבזה יתיישבו שפיר דברי הרש"ל ביש"ש במה שכתב דגם בקם לי' בדרבה מיני' דמהני תפיסה היינו דוקא אי לא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמה"ז ותמה עליו התומים תמי' נפלאה דהא רש"י כתב כן אחוסם פי פרה דלוקה ומשלם וכן כתב בהג"א ע"ש בתומים שהאריך לתמוה והעלה לדינא דמהני תפיסה אפי' אם עושין לו החומרא. ולפמ"ש בהבנת דברי רש"י צדקו דברי הרש"ל. דהנה מרש"י לא מוכח כ"כ דיועיל תפיסה בק"ל ב"מ וכמ"ש. ועיקר הוכחת הרש"ל הוא מהג"א אלא שתלה ברש"י דמסתמא מקור דברי הא"ז מפי' רש"י יצא לו ומלשון הא"ז יש להוכיח לכאורה דהבין ברש"י דהא בהא תלי' דהא דאם תפס לא מפקינן מיני' היינו משום דרמי חיובא עלי' לצאת יד"ש דליכא למימר משום חומרא דספיקא דלישנא דהא הוי תפיסה לאחר שנולד הספק. ולפיכך תפס הרש"ל בלשונו והיכא שתפס הניזק לא מפקינן מיני' מאחר שמחויב לצאת יד"ש עכ"ל אע"פ שלא נמצא זה הלשון לא ברש"י ולא בא"ז [וכמו שתפס בזה התומים על שו"ת שבות יעקב] דמ"מ מוכח לומר כן דהא בהא תלי' [וזה הי' סברת השו"ת ש"י] וע"ז כתב הרש"ל לדחות ולחלק דאפי' הא"ז לא החליט דמשום חיוב לציד"ש יועיל תפיסה רק דע"כ לא קאמר אלא בקם לי' בדרבה מיני' דעכ"פ חייב הוא רק דעבדינן לי' החומרא אז אם אין עושין החומרא כגון בזמה"ז אין לחוש אם נחמיר עליו מספק כלשון הזה של רש"י שלא להוציא מיד התופס אע"פ שאין תפיסתו רק בספק מ"מ הסברא נותנת דלא מפקינן דהא ס"ס חייב הוא החומר או הקל ואכתי לא עבדינן לי' רק חדא. משא"כ במזיד ועבדינן לי' החומרא אה"נ דמפקינן מיני' ולא מהני תפיסה דדילמא פי' מילתי' דרבא הוא לענין חייב לצאת יד"ש ולא דאי תפס לא מפקינן. והרש"ל קיצר בלשונו ואם לא היתה זאת כוונתו מ"מ לדינא כיון לאמת ורוח ד' דבר בו. ואדרבא דעת התומים לא נתברר לי שכתב דמבואר בהג"א דאפי' היכא דלוקה אי תפס לא מפקינן דהא הא"ז לא קאי כלל אחוסם פרה ודש בה דהתם מדינא משלם אפי' אם לוקה מטעמא דרב פפא ולא רק לצאת יד"ש וכמו שהעתיקו הפוסקים. ואין דברי הא"ז נרשמים ברא"ש רק אהא דקיי"ל דאין לוקה ומשלם וע"ז הובאו דבריו בהגה"ת הרא"ש ונ"מ לשאר חייבי שתי רשעיות והיכי דאינו לוקה דהיינו בזמה"ז וברור הוא:

זכינו לדין דלא מהני תפיסה אפי' בחייבי שתי רשעיות וכ"ש בשאר חייבי לצאת יד"ש. והי' נ"ל לה"ר מסוגיא דס"פ המניח לפי שיטת התוס' בד"ה ראוי ליטול כו' דלהכי לא משני מציעתא דומיא דסיפא בדתפס משום דכיון דאין לו תביעה אלא על הגדול לא מהני תפיסת הקטן וכן צ"ל ג"כ דלא מהני תפיסת התם להשתלם תביעת נזקו מהמועד וכ"כ הרא"ש ומוכח מזה דטענו חטים והודה בשעורים לא מהני תפיסת השעורים דלא כהרי"ף. והשתא אי נימא דבחייב לציד"ש מועיל תפיסה אכתי קשה דאית לן לשנוי' כולה מתני' באוקימתא רוויחא מציעתא בדתפס ובמזיק שמא דכ"ע מודו דחייב לציד"ש כדאיתא בהגוזל בתרא ובזה אי מהני תפיסה אפי' במה שאין לו תביעה עליו נמי לא מפקינן ושקיל אפי' יותר מדאמר מזיק ומשתמע הכי מלישנא דהמוציא כמ"ש התוס' ד"ה הא לא מייתי, והוי ארוח לן טובא דהוי רישא ממש דומיא דמציעתא ולא צריך לדחוקי דברי ושמא ושמא וברי חדא מילתא היא. והוי נמי מציעתא דומיא דסיפא בדתפס. וגם כולהו בבי דמתני' הוו צריכי ולא הוו צריכין לומר כמ"ש התוס' שם דתם ומועד דסיפא משום איידי תני לה אלא דאשמעינן דבמזיק שמא מהני תפיסת הניזק לגבות כל תביעתו דאכתי לא שמעינן לה ממציעתא. וברייתא מילתא אחריתי קתני במזיק ברי [ע' תוס' שם ד"ה ניזק שמא דמשמע דלא אצטרכינן רק למצא חדא גוונא בכל בבי דאיכא רבותא וישוב הלשון ודו"ק] ומ"מ אין להוכיח מזה דאפי' תפיסה שלא בעדים לא יועיל. דמלישנא דהמוציא דייקינן הא לא אייתי ראי' שקיל משמע אפי' אם תפס בעדים דג"כ לא בא להוציא רק להחזיק כמ"ש התוס' שם ד"ה הא לא אייתי. אבל לענ"ד לזה אין צריך ראי' כלל דוודאי כיון דתפיסה בעדים לא מהני אין מעלה כלל מה שתפס שלא בעדים מאחר דאין לו טענת ברי בלא"ה דאי מצי להחזיק בהאי טענה גופא דחייב לו בדיני שמים א"כ אפי' בעדים נמי. ומ"ש כת"ר דהריב"ש הכריע דבמקום שחייב לציד"ש מהני תפיסה שלא בעדים והעתיקו הש"ך והתומים עכ"ל כת"ר אני בעניי לא מצאתי כן אדרבא בש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ו הביא דברי הריב"ש בשם הרמב"ן וכתב עליו דהא דנקט בעדים היינו משום דהתובע טוען ברי. והוא הדין [ר"ל באמת וא"צ להגהת הנתיבות] בסעי' י' כ"ו לא מהני תפיסה אפי' שלא בעדים כיון שאין התובע טוען ברי עכ"ל הש"ך ואם כוונת כת"ר היכא דאית לי' טענת ברי בלא"ה אכתי מה יועיל לו מה שיתנו הב"ד בכתב שחייב לו לציד"ש דעכ"פ יהי' צריך שבועה על טענת הברי ובזה יחזיק אפי' בלא הכתב מב"ד. במטותא מכת"ר יאיר עיני בזה לפרש דבריו הק':

עוד הביא הש"ך בשם הרש"ל דאין לב"ד לדוחקו אפי' בדברים בעלמא בלא כפי' ולפי שאין בידי ס' יש"ש לא ידעתי אם כתב כן מסברא או שהביא ראי' לזה דמתוס' דפ' הכונס לא מוכח כ"כ דאם ב"ד מאיימין עליו לצאת יד"ש יש לאיים עליו גם על ספק עונש שמים. ולענ"ד נראה להביא ראי' שאין הב"ד מזדקקין כלל למחויב לצאת יד"ש דהא ודאי אע"פ שאין ביד ב"ד לכוף לקיים המקח בקנין מעות בלא משיכה מ"מ חייב לקיימו לצאת יד"ש דהא נפרעין ממנו כמו מדור המבול וכו' ואפי' נאמר דכיון דמקבל עליו לטותא שוב אין עליו שום חיוב לקיים אחר שחזר בו ואפי' שוב רוצה לקיים המקח קנין חדש הוא זה אינו אלא לנוסח הרמב"ם ממי שאינו עומד בדבורו דמשמע לשעבר אבל לנוסח הרא"ש אם אינך עומד בדבורך דמשמע להבא אכתי יש בידו לקיים וחייב לצאת יד"ש לקיים המקח ואם יש לבע"ד לחלוק ולומר דאין כאן שום חיוב בד"ש רק חכמים הוא דלטיי' לי' מ"מ ז"א אלא למ"ד מילט לייטינן לי' אבל למ"ד אודועי מודעינן לי' ודאי דכל חיובו הוא בדיני שמים וכנ"ל וא"כ אי אמרינן דב"ד דוחקין אותו בדברים לצאת יד"ש היכי מוכיח רבא בפ' הזהב מהא דא"ל ר"י לר' חייא בר יוסף ואי לא קביל עלך מי שפרע דמילט כו' משום דאי אמרת אודועי כו' ר' חייא בר אודועי פרש"י בתמי' וכי הי' צריך לאודועו שהוא נפרע מן השקרנים והלא ת"ח הי' עכ"ל דלמא צריכין הב"ד להודיעו בפני בע"ד וברבים לדוחקו כי היכי דלכסוף ויקים המקח שהוא מחויב לצאת יד"ש אלא וודאי שאין לדוחקו כלל:

ועוד נלע"ד שאפי' לפי מה שהביא כת"ר בשם השיטה מקובצת דפסול לעדות כו' עד שיצא יד"ש. דקשה הדבר לאומרו דפסלינן לי' בפועל ושאין מקבלין עדותו בב"ד מעתה. דעיקר הדין דחיוב דיני שמים בגרמא שמעינן לה מהא דפ' חלק. על ידך נטרד דואג כו' ולא נפסל דהמע"ה לדין ולעדות ח"ו. וא"ל דשאני דהמע"ה שהי' כל ימיו בתשובה. להאי נמי למה לא נעמידנו בחזקת כשרות ולענין השבה ניחוש שמא מלוה ישינה יש לו עליו או שאר אמתלא. דלא גרע מכופר במלוה ואע"ג דלא מהני בגזלו שחייב בדיני אדם ודאי דיש לחלק. ואיך נפסול אותו לעדות מספק אפי' מדרבנן. אלא נ"ל דהשיטה מקובצת ר"ל שהב"ד מודיעין לו חומר החיוב שעליו בד"ש אם לא ישוב תשובה הראוי' וכ"ז שלא בפני בעל דין אבל בפני בע"ד אומרים איש פלוני יצאת זכאי מאתנו דהא לאו בעל דברים דידי' את כלל במה שבינו לבין שמים [ולא דמי לכופר שניתן לתבוע בב"ד] וכ"ש שלא ליתן ביד התובע כתוב וחתום פסק ב"ד שאין לך חיוב בד"א יותר מזה דפעמים דזילא בי' מילתא ודמי כמאן דנקטי בכובסא כו' ומוכרח לפייסו בדמים:

והתוס' בפ' הבא על יבמתו ד' ס"ד והרא"ש שם הביאו בשם ר"ח דכל היכא דאמור רבנן יוצא ולא פירשו דכופין אומרים לו חכמים חיובו להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין וגי' התוס' ואם לא הוציא מותר לקרותו עבריין ונראה דיש נ"מ לדינא בין שתי הלשונות ומ"מ שמעינן דבנ"ד אפי' עבריין אין לשום אדם לקרותו דהא לא ברור לן חיובו וכנ"ל ואמר מר החושד בכשרים כו'. ואפשר דבעל דינו שיודע שאין לו בידו שום מלוה ישינה מותר לקרותו עבריין אבל אין לב"ד ליתן יד לזה. וההיא דיארוד ילדה ועורבא בעי בני משום תיקון העולם הוא ואפ"ה רבא הוי אמר להו בניחותא ניחא לך דמתזני בניך מצדקה:

וכ"ז במקום שאמרו [חייב או] בבא לצאת יד"ש דהיינו שהתביעה או החיוב ברור בכמותו רק שאין דינו מסור לב"ד להוציא מידו ומוטל עליו לצאת ידי חובתו הידועה. משא"כ היכא דנקטו חז"ל בדבריהם חייב בדיני שמים דמשמע הלשון שדינו מסור לשמים להפרע ממנו על שגגתו או שאינה לידו או מעשיו אשר לא טובים דהכי מוכח ממ"ש בפשיטות בפ"ב דקידושין מכלל דת"ק סבר בדיני שמים נמי פטור בתמי' ר"ל דליכא מאן דפליג אהנהו דפרק הכונס דכל גרמא חייב בד"ש ומשני דינא רבה ודינא זוטא איכא ביניהו פרש"י דלשמאי הזקן מיחייב בדינא רבה בעונש גדול ולת"ק לא מיענש כולי האי אלא כגורם עכ"ל רש"י משמע להדי' דכל גורם אפי' בממון כהנהו דפ' הכונס אין עליו עונש כ"כ בדין שמים שיהי' שקול כמו החיוב שעל העושה בידים. ומי עלה שמים ויוריד משקל בעל הדיעות לשקול ולקצוב ערך העונש ואיך יתכן בזה תפיסה וכפי' (ובדהמע"ה אמרו רצונך שיכלה כו' או תמסר כו') רק אם המחויב בעצמו רוצה לסלק מעליו דין שמים ועונש הראוי לבא עליו מסתמא כשישלם לניזק כל הפסדו שוב לא ישאר עליו כלום ודמי למה דאמרינן לענין איסור בכולי' משערינן דאי במה דנפק מיני' כו' ואפשר שזהו טעמו של תשוב' הר"מ אלשיך שהביא הש"ך סי' ל"ב שאינו יוצא ידי שמים עד שישלם לו כל הזיקו [גם הר"ם אלשיך אין בידי לעיין בו] וע"כ צ"ל כן ביודע עדות לחבירו ואינו מעיד דדילמא אה"נ דהוי אידך משתבע לשקרא אלא ודאי כמ"ש:

עוד רגע אשתעשע בדברי כת"ר היקרים וחביבים עלי דמ"ש כת"ר בפשיטות דב"ד נזקקין ליתן פס"ד בדבר דמועיל לו כשתופס והוכיח כן מהכרעת רש"ל בהרי"ף בממונא דלא שכיח דשיימינן לי' מיד כדי שיועיל לו אם יתפוס לאח"ז [מ"ש דהרא"ש לא פליג רק בקנס תמוה לי דהרא"ש פליג להדי' בריש החובל בנזק שור באדם] נלע"ד דאין הנדון דומה לראי' די"ל דוקא לענין שומא נזקקין לו דהוא מלתא דתליא באומדנא ויש לחוש דלמא למחר וליומא אחרא לא משכח בקיאי כי הני ושמא ישתנה הנזק בהמשך הזמן משא"כ לענין ליתן פס"ד אחזוקי אנשי בשקרי לא מחזיקינן ודומה לקבלת עדות בקנס דהביא הרא"ש ראי' ברורה דלא מקבלינן מהא דאין מועד בבבל ובודאי דגם הרי"ף מודה בזה שהוא ראי' שאין עליו תשובה אלא שלפי גרסתו בהחובל צריך לחלק בין שומא לקבלת עדות כמ"ש והרא"ש לפי הגרסא שראה בספרים לא נראה לו לחלק מסברא דנפשי':

ועוד נ"ל דאפי' במידי דאיכא למיחש אין לב"ד להזדקק במחויב לצאת יד"ש וראי' מהכרעת רש"ל בהאי דינא גופי' בקנסות כהרא"ש דאין שמין עד שיתפוס כמ"ש הש"ך והתומים בשמו. ולפי שאין בידי ס' היש"ש הוצאתי הטעם מלבי דבאמת כל מה שמסור ביד הב"ד לחייבו ולהוציא מידו אין להם להזדקק ולעשות שום התחלה לזה רק בממונא דבאמת עבדינן שליחותיהו אלא משום דלא שכיחא א"כ כיון דלתפוס הוא דבר קל שוב הוי ממונא דשכיחא ונזקקים לו וא"כ בחייב לציד"ש דאפי' בשכיח פטור בדיני אדם לא מהני הא דלתפוס הוא דבר קל:

ועוד נלע"ד טעם הגון שאין להב"ד ליתן פס"ד שחייב לצאת יד"ש דכיון דפטור מדיני' אדם אין לחייבו אפי' פרוטה אחת ובהאי פסק ב"ד שכותבין הרי מחייבין אותו תומ"י יותר מפרוטה כמ"ש הרב המגיד טעם רבותיו של הרמב"ם דמחייבין למלוה היסת על שטר פרוע שאבד אע"פ שיש שובר ביד הלוה ואין הנייר שוה פרוטה משום דמחמת ראי' שבו הוא שוה לו יותר מפרוטה וה"נ דכוותי' ואפשר דהיינו טעמא דהרמב"ם בפכ"א מהל' עדות דעדים זוממין משלמין דמי העין שרוצין להפסידו ואע"ג דאינו זוכה אלא בתפיסה מ"מ הוי הפסד ממון לפי שהי' זה רוצה ליתן ממון קודם שיהי' לכנגדו זכות עליו בתפיסה ולפ"ז אפשר דאפי' לא הי' תפיסה דבר קל כ"כ מ"מ הכל לפי הענין יש בדבר שומא ואומדנא ומ"ש הרמב"ם דמי עינו ר"ל כפי מה שישערו הדיינים וסמך על מ"ש כאן הלכה א' ועל מ"ש בה' חובל ומזיק. ואפשר דסברת הכ"מ דאם לא הי' תפיסה דבר קל אין כאן שווי ממון כלל דלא איכפת לי' להאי בזכותא דאידך ולפ"ז בנ"ד בין אי הוי ממון או לא ממ"נ אין ליתן פס"ד אפי' לסברת הרמב"ם ועל פי מה שהסברתי דברי הכ"מ נתיישב מה שהקשה עליו הלח"מ והתומים הדוש"ת:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה