אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן נא

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן נא

סימן נ

בדין ריאה שמזיעה דם ובדקו אותה בפושרין ואינה מבצבצת אם יש לצדד להיתר ואם נקב שאין בו שיעור לבצבץ אבל מוציא רוח קלוש אם הוא פוסל בריאה והג"ה:

מפי עליון יבורך גבר ירא ד' ה"ה הרב הגדול ובחסידות רוב המעלות. מפואר בתהלות ע"ה פ"ה קש"ת מ"ה שלמה זלמן שיחי'.

הנה מצאתי בזה את שאהבה נפשי להשתעשע באמרות טהורות כת"ר דמר ע"פ אשר נדרשתי מאת ידידינו הרה"ג מ"ה נפתלי שיחי' משאט. לעיין מתחילה בד"ק הללו אשר כתב לכת"ר טרם שאגיעם אליו. והריני מחזיק טובה לכת"ר אשר העלה זכרוני לטוב לפני הרב הנ"ל והגיד לו בשמי הסכמת להתיר בנידון דם הנמצא מתכנס אחר הסרת הסרכה במקום שנמצאו גידין דקין מתפשטין לשם משומן הערוגה והולך בין הקרומין. והקרום התחתון נמצא שלם אחר בדיקתינו הרגילה. ואף שאינו כדאי להכניס ראשי כו'. מ"מ כיון שניתן לי רשיון אפרש שיחתי שאין להחמיר בנידון זה מטעם תרתי לריעותא חדא דאין הדם הנמצא ריעותא כלל כיון דהכי אורחי' לבוא מן הגידין. ותו דכיון דאיכא למימר דהסירכא באה מאותה הליחה המתקבצת מן הגידין דמי לקמט הבא מחמת בועא שכ' התב"ש סי' ל"ז סט"ו להכשיר ולא מקרי תר"ל. וגם משום חששא דשמא נקב גם הקרום התחתון נראה דאין להחמיר אפי' היכא דודאי נקב העליון במפולש ואפי' להראב"ד ודעימי' דחולקין על הרמב"ם וס"ל דלא תלינן שניקב העליון לבד היינו דוקא גבי סירכא דמעיד לדבריהם על נקב מפולש המושרש בתוך בשר הריאה ומספיקא לא תלינן בעליון לבד אבל מודו היכא דחזינן להדיא הנקב בעליון לבד. דלא חיישינן לתחתון דהא במ"א כ"ע מודו דאין מחזיקין מקרום לקרום:

ונראה להביא ראי' מריאה דאוושא דאמרינן תתאי אינקב עילאי לא אינקב והעלו הפוסקים להלכה דגם בזה"ז סמכינן על בדיקתינו היכא דאוושא. אע"ג דמחזקינן משמעת קול לריעותא גמורה להצטרף לעוד ריעותא. ומכאן למד הרמב"ם דבדיקת פושרין מוציא מכל חשש נקב בריאה. כמו שנראה מסידור דבריו שסידר בפ"ז מה"ש ה"ח זה עיקר גדול כו' אחר דין ריאה דאוושא ע"ש שבלי ספק כיון בזה להסיר מעליו תלונת השגת הראב"ד שבהלכה ה'. ולהוכיח מזה פירוש הסוגיא דריאה הסמוכה לדופן כשיטתו. אלא דהראב"ד ודעימי' מחלקין בין סירכא לריעותא אחרת וקצרתי בזה כי אין להאריך לפני חכם שכי"ב:

והנה מסוגיא זו דריאה דאוושא הי' נ"ל לפשוט מה שנסתפק הלב"ש בס"ס ל"ט אם נקב קטן שאין בו כדי לבצבץ פושרין פוסל בריאה [דהצד השני שכ' שאפילו אם פוסל אין חוששין לו לפי שאינו מצוי אין נראה כלל דהא בדאיכא ריעותא שיש מקום לחוש לו עסקינן ומאן מפיס שיעור הנקב המצוי] דלכאורה נראה דהא דמסיק רב יוסף עילאה לא אינקב והאי דאוושא זיקא דביני וביני הוא לא קאי רק אהיכא דלא ידעינן היכא אוושא דאי קאי גם אידעינן הו"ל למנקט ברישא אותו דאי גם בידעינן צריכין לתלות בזיקא דביני וביני א"כ היו צריכין גם בזה לבדוק כולה בפושרין דלמא הנקב הוא במקום אחר והקול הנשמע בכאן הוא מזיקא דבו"ב. ומדהוצרך בדלא ידעינן היכא אוושא לאסוקי דהאי דאוושא משום זיקא דבו"ב ולא סגי לי' בהאי הוכחה דע"י בדיקת פושרין נתברר שהקרום שלם ואפשר שהקול נשמע דרך הקרום השלם שהרי אפשר לקול להשמע אפילו דרך מחיצה של ברזל. אלא ודאי דאע"ג דאזנים לכותל מכ"מ תחילת התהוות הקול אי אפשר כ"א ע"י דחיפת הרוח למקום אויר. והכי משמע נמי מהא דמחזקינן כלל משמעת קול לריעותא:

(הג"ה מנ"ה) ועיין בהגהת מהרמ"י על דיני שחיטה בסי' ל"ו לענין משמעת קול ונגלד דנראה מדבריו דאם ידוע שהקול הוא שנגלד בבדיקה ואין טעם לדבריו אם לא ע"פ סברת אא"ז זלל"ה וע' בראב"ן סי' רע"ה וע' בבית אפרים סי' הנ"ל ואולם ע' בפרדס של רש"י זלל"ה כתב בפירוש דגם היכא דידע מהיכן שהוא משמעת קול אם אינה מבצבץ כשר רק מטעם דתתאי אינקוב עילאי לא אינקוב. מנכד המחבר.]:

ולפ"ז אי ידעינן היכא אוושא מחזקינן שבאותו מקום נדחף הרוח לאויר העולם ותו לא חיישינן להפרדת הקרומים שיהי' זיקא דבו"ב ושמא ניקב במקום אחר. והשתא אפי' אי לא מבצבץ ע"כ יש נקב שמוציא רוח קלוש שבכחו לדחוף את האויר אבל אין בכוחו לדחוף את המים. ומכ"מ כשירה ולא הוצרך לאסוקי בהא דתתאי אינקב עילאי לא אינקב וכו' דטעם ההיתר הוא פשוט לפי שאינו מבצבץ. אבל בהאי דלא ידעינן היכא אוושא דאי לאו דחידש לן הסברא דהאי זיקא דביני וביני הוא לא הוי מכשירין מהא דלא מבצבץ. דכיון דאי אפשר להשמיע קול כ"א ע"י דחיפת הרוח באויר. א"כ הי' לנו להבחין מהיכן הקול יוצא. וע"כ שיש בכאן איזה סיבה הגורמת שלא לידע היכא דאוושא ע"כ יש לחוש ג"כ שמא ניקב נקב המטריף והא דלא חזינן היכא מבצבץ אולי יש איזה סיבה נעלמת מאתנו הגורמת שלא נודע הבצבוץ. אבל מאחר דחידש לן דזיקא דבו"ב הוא א"כ מש"ה לא ידעינן היכא אוושא ועילאי לא אינקב כלל ולע"ד ראי' נכונה היא:

ובלא"ה הרי אמרו ריאה שואבת כל מיני משקה והרי אין דרך הקנה לבלוע וא"כ כל מה ששואבת בא מאברים התלויים בושט. שכולן נקבתן במשהו אלמא דיש שיעור לאותו משהו. ועכ"פ רואין אנו שיש במציאות להתכנס משקה דרך נקבים דקים שאינם מטריפין והיינו נידון דלב"ש ומה שתמהו עליו איך נימא שיזיע אחר שאפס חום הטבעי אני אומר ולטעמייהו דנקב יש שם המוציא דם ממש ג"כ קשה מי הוא המניע ומוליך את הדם ממטה למעלה דרך הנקב אחר שאפס חום הטבעי אלא ודאי דגם אחר שאפס רוח החיוני מהבע"ח עדיין נמצא בו הכח הצומח זמן רב אחר מיתתו תדע שהרי השערות והצפרנים גדלים לאחר מיתה:

והזמן והמקום גורם להעתיק מה שראיתי בס' הניתוח והוא שמצאו ע"י נסיון בכלי אומנות הזאה שקורין שפריצר. שאם יזו בכלי הנעשה לכך לאחר מיתה לתוך העורקים או לתוך הוורידים המשמשים רצוא ושוב בחיים איזה לחיות נגרות קלושות צבועות יתראה לאחר זמן ע"פ אותן האברים שהעורקים מובלעים בהם טיפות זיעה על הרוב יהיו אותן הטיפות בלתי צבועים ובמקומות מיוחדים ישארו בצבען עכ"ל. [ואל נא ימהר כת"ר להשיב לי כתשובת הרא"ש ז"ל לתלמידו רבי יצחק הישראלי בעהמ"ח ס' יסוד עולם כי הוא לא דיבר רק על חכמת ההגיון והפלסופיא מה שאין כן בזה שעמדו עליהם. ע"פ החקירה בחינה ונסיון גם כי עמדתי למנין ומצאתי בו ניתוח האברים ובנינם. גם ניתוח הגולגולת המוח וקרומיו חלליו אויריו ולקביו ומיני השערות הכל מכוון למה שבא מזה בסוד ד' ליריאיו. ואינו דומה לפלסופי' הבנוי' על שכל האנושי לבד]:

ועפ"ז הי' מקום לדין בנדון דלב"ש להקל כנ"ל. אך מטעם זה גופי' יש לדון להחמיר שהרי אנו רואין שאותו הזיעה באה מחמת חלישות שאין העורקים עושים בשלימות מלאכתן הראוי' להם. רק לפי שלא ניתן לנו רשות לדרוש טעם לטריפות מלבנו רק מאשר הורו לנו חז"ל. הנה לפי מה שכתב הלב"ש שבגליל ההוא הי' שכיח הרבה אותה הזיעה תחת בשר בלוי כמעט בכל יום. נראה דיש להעמיד בחזקת רוב בהמות כשרות שבאותו מקום. וכן הי' רעש גדול במדינת רייסין בשנת תקצ"ז מזה שהי' מצוי לרוב והי' וועד מכמה בעלי הוראה ביריד:

ובתוכם הרב הגדול המופ' מ"ה נפתלי מלוצין וצרפו עמהם כמה שו"ב מובהקים ואף שלא הייתי במנינם מ"מ דברי בא בתוכם ונמנו וגמרי להורות למעשה להדיח מקודם מקום הזיעה בפושרים צלולין להוציא מחשש שמא נסתם הנקב ע"י קורט דם ואח"ז לבדוק אם אינו מבצבץ ולהבחין אח"כ את הליחה המתקבצת במשמוש היד אם היא קלושה ואין נרגש עביות בין האצבעות אז כשירה ואם לאו טריפה. ול"נ עוד להחמיר לחתוך הקרום באותו מקום ולבדוק אם אין שם דבר המעכב את הבצבוץ. ואולי יש להחמיר כן גם בנידון דכת"ר:

והנה נידון הבית אפרים בתשובתו שאלה י"ט שהביא ידידנו הרב מ"ה נפתלי שיחי' במכתבו נגד הלבושי שרד הי' במקום סירכא והרי בזה גם הלב"ש מודה להחמיר מטעם תרתי לריעותא. אך לפי מה שכתבתי לעיל הי' מקום להכשיר גם בזה. דלא מקרי תל"ד לפמ"ש הת"ש בסי' ל"ז ס' ט"ו לענין בועא וקמט וכש"כ בזה די"ל דהיינו הפשטת הליחה אשר ממנה נתהווה הסירכא בחי'. והרי אנו רואים בעינינו מקום מוצאה של הסירכא שהוא בלא נקב והרי אפילו נאמר דרש"י ס"ל דסירכא מורה על ודאי נקב מכ"מ מודה הוא שיש מציאות להפשטת ליחה דרוב הפוסקים כתבו אליבי' להעשיר מטעם זה בתלוי' ובמינה ובה. מכ"מ חלילה לי לשקוע עצמי לדבר הלכה בזה עד אשר אשמע דבר מה יורני כת"ר. ואם שגיתי לא תלין אתי משוגתי:

ומ"מ הרבה יותר מדאי הפריז על המידה ידידינו הרב מ"ה נפתלי שיחי' שכתב דדין תר"ל הוא יסוד פורח וכן כתב ג"כ אלי כמה פעמים. אמת שהב"ח הביא מריש נדה והת"ש ריש ס' ל"ז כתב שאין ראי' אבל יש דמיון. אבל עיקר ושורש הדבר דחיישינן להכי בטריפות ממקומו הוא מוכרע מהא דריאה הסמוכה לדופן אם העלתה צמחים חוששין לה. כן הובא בפוסקים בשם הראב"ד. והב"ח והת"ש לא הביאו מריש נדה רק להטעים הסברה ובודאי דיש דמיון דבחדא ריעותא הוי ספק השקול ותלינן לקולא דמוקמינן לה בחזקת היתר דרוב בהמות כשרות. ומכ"מ נפקא לה מרובא דאי איכא בהאי דוכתא גופה ריעותא אחריתא מפקינן לה גם מחזקה דהיתרא. דהוי ספיקא דאורייתא כמו שכתב הת"ש ז"ל. השם אשר חותמו אמת. יורנו דרך האמת. בתורה דכתיב בה אמת. וכל נתיבותי' שלום:

(הג"ה מנ"ה) הנה יפה הוכיח אא"ז הגאון המחבר כי בודאי נמצאים נקבים בריאה אשר בכחם להוציא רוח מעט אבל כל זה לענין נקבים שהוא מצד הטבע והטבע לא יוכל להזיק אבל לענין ספיקו של הלבושי שרד שבא אא"ז לפשוט דנקב קטן אינו מזיק אני אומר דכל שאינו טבעי אין לנו להסביר סברות כדי לסמוך על זה להתיר אף לא לאסור כלל ואף נקב קטן שבקטנים אם אינו מן הטבעים הוא מטריף הבהמה כי אין אתנו יודע עד מה הסיבה מה שנקב פוסל בריאה ויש לי להביא ראי' ברורה שאין סיבת של טרפות נקב בריאה מפני שהרוח יוצא מן הנקב ואינה עולה כראוי בנפיחה שהרי כתב המרדכי בחולין פ' א"ט דטרפשא דכבדא שניקבה נקב מפולש [היא חצר הכבד] טרפה אבל אם נסרכה בסרכה בצלע לא היו מטריפין וכן נוהגין רבינו שמחה ורבינו אבי"ה וכן מצאתי בתוס' רבינו ברוך ותימה אם הנקב מפולש טרפה מנא להו בניקב הכבד [כלומר לא יהא חצר הכבד חמור מכבד עצמו שאין הנקב פוסל בו אפי' מפולש כו'] וכי ס"ל דדינו כריאה למה לי מפולש אפי נסרכה נמי ולפי המבואר כונת המרדכי במה שכתב וכי ס"ל דדינו כריאה היינו שיהא דין חצר הכבד שהוא היתרת המפסיק בין הכבד לריאה דינו כריאה שיהא נקב מפולש פוסל בו וע"ז פריך למה לי מפולש אפי' נסרכה נמי והדבר ידוע דנקב שבטרפש אינו מוציא רוח מן הריאה ואינו פועל שלא יהי' הריאה עולה בנפיחה ומ"מ עלה על דעת המרדכי דאם דינו כריאה פוסל בו נקב וגם סרכא. והנה בדין ניקב טרפש הכבד שהובא בטור ושו"ע בסי' מ"א בשם בה"ג דטרפה והב"י הביא שם בשם המרדכי בזה הלשון בשם הגאונים דטרפשא דכבדא שנקבה נקב מפולש מצד הכבד טרפה והרבה קולמסין נשתברו על הלשון מצד הכבד והרמ"א הגיה שהוא חצר הכבד וט"ס יש כאן והנה מסתפינא לומר בזה ספק אחר והוא דנ"ל לכאורה מלשון בה"ג שלפנינו שזה לשונו בדף קכ"ז עמוד ד' ואם נשתייר בה כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חי' כשרה חד היכא דתלאי וחד בדוכתא דמררתא אבל לח אשתייר כלל טרפה אינקב טרפא דכבדא נקבה המרה טריפה והנה רהיטת לשונו נראה לכאורה לענ"ד דהנה נודע דבמקום שהכבד דבק בטרפש שם הוא הסמפון של הכבד וכאשר יהי' שם בטרפש נקב מפולש לצד הכבד יהי' נקוב סמפון הכבד ולזה אחר שביאר הגאון דחיות הכבד הוא מן הטרפש מקום שהוא דבוק בו ומן המרה אמר שאם ניקב שם הטרפש או שנקבה המרה טרפה והמביאים דבריו בארו יותר בדין ניקב טרפש הכבד שאינו טרפה עד שיהי' נקב מפולש לצד הכבד ויהי מפולש לסמפון הכבד והוא כעין מה שכתב הרמב"ם בפ"ו מה' שחיטה ה' ח' והובא בטור סי' מ"א קני הכבד והם המזרקים שבהם הדם מתבשל אם ניקב אחד מהם במשהו טרפה וכתב הכ"מ דסובר הרמב"ם דקנה הכבד כולל גם לסמפון הכבד ובהכי ניחא לי לשון המרדכי הנ"ל שכתבנו לעיל שכתב וכי ס"ל דדינו כריאה ל"ל מפולש אפי' נסרכה נמי וקשה מאוד האיך יעלה על הדעת שיהי' דין טרפש הכבד כדין הריאה הרי אין שם ריאה נקרא עלי' כלל ואולם להנ"ל יהי' כונת המרדכי כן וכי סבירא להו שיהי' דין הכבד כדין הריאה שהרי זה דעת הרמב"ם ז"ל ולכן ניחא מה שאמרו דאם ניקב טרפש הכבד עד הסמפון טרפה על זה קאמר א"כ למה לו מפולש אפי' נסרכה. ולפי פירוש זה יש לנו מקור לדינו של בה"ג והבה"ג לא חידש לנו שום טרפות שלא נזכר בגמ' וגם ראיתי מזה לענין נקב שאפי' בקטן אין להקל כלל כל שאינו מן הנקבים הטבעיים ואולם כל הפוסקים הראשונים והאחרונים הסכימו כולם לחוש לדברי בה"ג ובארו שהנקב פוסל בכ"מ של הטרפשא וא"כ בודאי אין ח"ו לזוז מהא אפי' כל שהו וא"כ ראיתי קמה וגם נצבה:

וע' בראב"ן סי' רל"ה וע' בבית אפרים סי' הנ"ל ואולם בפרדס של רש"י זלל"ה כתב דגם היכא דידע מהיכן שהוא משמעת קול אם אינה מבצבץ אינו כשר רק מטעם דתתאי אינקוב אלעאי לא אינקב:

ואגב ארשום עוד ענין חדש בדין טרפות מה שיצא לי בעזהי"ת והוא הנה בס' מים חיים סמך השיג על האחרונים הפר"ח והפרי תואר והפרמ"ג ולבושי שרד בדין הניבין שכולם תפסו דרמב"ם ורש"י מחולקים בדינו דלרש"י הוא הניב הקטן המחבר השוק לירך ולרמב"ם הם מיתרות וגידין המתוחים מבחוץ מזה לזה. וכתב הפר"ח דמתשובת רשב"א מבואר דסובר כהרמב"ם ובתשובות מים חיים הוכיח דרמב"ם ג"כ סובר כרש"י ומה שכתב מיתרות לשון רבים ונדחק מאוד בלשון זה בדברים שאינם נכונים כלל וכלל ואולם להלכה נלע"ד ג"כ שאין כאן מחלוקת וגם לא דוחק כלל ואעתיק תשובת הראב"ד הובא בכל בו סוף סי' ק"א זה לשונו הכף מחובר עם השדרה בראש העליון ובראש התחתון מזה הכף הוא פקוקלת על שם שפוקקת מקום היציאה ובלשון אגדה קליבוסת ואותן עצמות נקובין בעצמן נקבים עגולים וחוטין גסין של בשר עוברין בתוכן ונקשרין בעובי הירך ע"ש כל הענין דמבואר שמפרש כפירש"י ומ"מ כתב שחוטין גסין של בשר עוברין והדבר פשוט דהכונה שבעודן תוך עצם האסיתא הם חוטי בשר הרבה ואולם כשמגיע לאסיתא הם נקשרים שם ונעשים גוד אחד וא"כ מבואר דאין לחוש למיתרות כלל:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה