אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן נ

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן נ

סימן מט

טעם בספק שיעור כזית אשר פלפל בזה בס' שו"ת חוט השני בקו לטרם ההשבון ופלפלא חריפתא בענין זה:

בסוף שו"ת חוט השני בקונטרס החשבון העיר על סתירה הנמצא בפסקי הרמב"ם רפ"ד מהל' טומאת אוכלין דלענין לטמא ט"א פסק דכביצה ולענין פסול גוי' פסק כביצה ומחצה והפסקים סותרים זא"ז עכ"ד. באור דבריו דהכי איתא בעירובין ד' פ"ג במתני' פלוגתא דר' יוחנן בן ברוקא ור' שמעון לענין שעור שתי סעודות דעירוב דלריב"ב הוי ככר של ב' סעודות ששה ביצים ולר"ש הוא שמונה ביצים וסיים במשנה חצי לבית המנוגע וחצי חצי' לפסול את הגוי'. ובגמ' שם תני וחצי חצי חצי' לטמא טומאת אוכלין ופירשו רש"י והתוס' שם דאכולהו תנאי קאי ולריב"ב הוי השעור לטמא ט"א כביצה חסר רביע. והתוס' בפ' חלון ד' פ' ע"ב ופ' יה"כ ד' פ' ע"א כתבו דהכי מוכח בגמ'. והיינו מדפריך התם ותנא דידן מ"ט לא תני ט"א. ואי ס"ד דלענין ט"א מודה ריב"ב דהוי בכביצה א"כ לא מצי כלל למיתני במתני' חצי חצי חצי' לטמא ט"א דהא במתני' קתני שעורין דשייכי אליבא דכ"ע והברייתא ע"כ לא קאי רק אככר דר"ש לחוד. אלא ודאי דגם לריב"ב שעור ט"א הוא חלק שמינית מככר דידי' דהוא ג' רביעי ביצה ולמה זה פסק הרמב"ם לענין לטמא ט"א כר"ש ולענין פסול גוי' כריב"ב והקושיא עצומה:

והנה הגאון ר"ע איגר בגליון הש"ס תמה על הגמ' בהיפך דמהיכא פסיקא לי' למקשה דלריב"ב שעור ט"א הוא כביצה חסר רביעי הא מה דקי"ל בכל דוכתא דכביצה מטמא ט"א מייתי לה ר' אבהו בפ' יוה"כ שם מקרא דמכל האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת ושערו חז"ל כביצת תרנגולת ועל כרחך דלא פליגי ריב"ב אקרא והברייתא ע"כ ככ"ע ואככר דר"ש קאי ומתני נקטה חצי' לבית המנוגע וחצי חצי' לפסול גוי' דזהו לכל מר כדאית לי' ובככר דידי' משערינן ואין מקום לקו' הגמ' מ"ט לא תני במתני' ט"א. ונשאר הגאון ז"ל בתימא. ומ"מ אין זה מעלה ארוכה לקוש' החוט השני על הרמב"ם אע"פ שהכ"מ נתן טעם לדברי הרמב"ם. ונאמר לפ"ז דבאמת מחלק בין ט"א לפסול גוי' וכסברת הגאון ז"ל. הא כיון דחזינן דסתמא דגמ' ס"ל דהא בהא תלי' אליבא דכ"ע מנ"ל להרמב"ם לחלק:

ונראה ליישב ב' הקושיות בחדא מחתא שתהי' קוש' הגמ' נכונה גם פסקי הרמב"ם יבואו על נכון:

ע"פ מה שנקדים ליישב סתירה הנמצאת בש"ס ירושלמי דבר"ה ד' י"ג הביא התוס' בשם ירושלמי דחלה דמקשה על מ"ד דחדש אסור בכל מושבות. מעתה כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בליל פסח בכניסתן לארץ בתמי'. ובקדושין ד' ל"ח הביא התוס' בשם הירושלמי על מ"ד הנ"ל דמוקי לקרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לדיוקא ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול. ומקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש והוא פלא דבחד דוכתא פסיקא לי' להש"ס ירושלמי דלמ"ד חדש אסור בכל מושבות ודאי לא אכלו מצה והתם מקשה בתמי' דא"כ לא אכלו ומשמע לי' דבודאי אכלו. ובלא"ה קשה על ההיא דמביא התוס' בר"ה דמאי קושיא אם לא אכלו מאחר דלא הי' להם מצה של היתר מהיכן יאכלו. ומהיכא פסיקא לי' כולי האי דבודאי אכלו:

וליישב זה נקדים הקוש' המפורסמת בשם הגאון ר' יונתן על הירושלמי שהביא התו' דקידושין דמקשה שיבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש דהא קי"ל דש' הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וחד מינייהו שעורין וא"כ לא היו יכולים לאכול מצה כיון שהיו מסופקים בהשעור. עד"מ שלא היו יודעים אם שעור אכילה הוא בכזית או בכביצה וא"כ אם יאכלו כביצה דלמא שעור אכילה הוא בכזית וכבר יצאו בזה י"ח מצוה והמותר הוי איסור שלא במקום מצוה ואם לא יאכלו רק כזית דלמא שעור אכילה הוא כביצה וכיון דקי"ל חצי שעור אסור מן התורה הרי שעברו על איסור חדש ולא קיימו מצוה [ואין לומר דכשם ששעור שלם דמ"ע דוחה שעור שלם דל"ת כך ח"ש דמצוה דוחה ח"ש דאיסור. דז"א דבשלמא ח"ש דאיסור שמעינן מקרא דכל חלב לרבות חצי שעור משא"כ לענין מצוה לא אשכחן קרא לרבות ח"ש. והכי מקשה בפשיטות המשנה למלך בפ"א מהל' חו"מ ה"ז על המזרחי דכתב דסתם אכילה דקרא הוא בכל שהו אלא דאתא הלכתא ואפקי' לקרא ממשמעותי' לענין עונשין דלא הוי כ"א אכזית. דהתינח במל"ת דלא עקרה הלכתא משמעותא דקרא לגמרי דנשאר המשמעות דקרא קיים לענין איסור. אך במ"ע אם נאמר דאכילה דקרא הוא בכ"ש א"כ כי אתאי הלכתא ואוקמא אכזית עקרי' לקרא ממשמעותי' מכל וכל דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום עכ"ל המל"מ. אלמא דפשיטא לי' דפחות מכשעור לענין מצוה לאו כלום אפי' אם נימא דמשמעות אכילה בקרא הוא כ"ש. וכ"ש להסוברים דההלכה הוא על פי' לשון אכילה שבכתוב שהוא בכזית. בודאי לשי' ח"ש דמצוה אינו כלום]:

ותי' הגאון הנ"ל בעצמו דמ"מ מקשה הירושלמי שפיר דעכ"פ היו יכולין לאכול השעור הפחות שהיו מסופקין בו עד"מ כזית. וממ"נ אם השעור הוא באמת כזית הרי קיימו המצוה בשלימות דאתי עשה ודחי ל"ת. מאי אמרת דלמא שעור אכילה הוא כביצה ואכלו ח"ש איסור שלא במקום מצוה כלל ז"א דהא כתבו התו' ביומא ד' ע"ד דעיקר הטעם דמרבינן ח"ש לאיסור מקרא הוא משום הסברא דחזי לאיצטרופי והיינו שאם יאכל עוד וישלים השעור יבא לידי חיוב. וזה לא שייך הכא דהא כשישלים השעור שוב לא יהי' איסור כלל כיון שנעשה המצוה בשלימות ואתי עשה ודחי ל"ת [וזה אין חשש שמא יאכל עוד יותר דהיינו כדי חיוב לבד שעור המצוה שהרי לזה אין אנו צריכין לצרף ח"ש הראשון ולא מקרי חזי לאיצטרופי] ויותר טוב הוא שיאכלו כזית דשמא יצאו בזה ידי חובת מצה. והתי' לכאורה כפתור ופרח אבל אחר העיון אינו עולה יפה. דהא מאי דקי"ל שעורין הוי הלמ"מ קאי בין על הכמות ובין על שעור זמן לשהיית האכילה דהשתא קים לן דהוא בכדי אכילת פרס. דהכי אמר רבי חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר כו' חטה לבית המנוגע דהוא שעור שהיית אכילה כו' זית שכל שעורי' כזיתים. ולבסוף מסיק אכולהו דהלכתא נינהו ואסמכינהו אקראי וא"כ כשנשתכחו שעורין בימי אבלו של משה לא ידעו ג"כ שעור זמן צרוף אכילה. וכיון דזמן מצות אכילת מצה הוא רק עד חצות ואח"ז אין עוד מצוה כלל. ולפ"ז הדרא קוש' הגאון על הירושלמי לדוכתא. שלא היו יכולים לאכול מצה אפי' כזית דדלמא שעור אכילה הוא בכביצה וא"כ לא עשו מצוה באכילת כזית ואיסור מיהו עבדו באכילת חצי שעור איסור דאסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי אם יאכלו עוד להשלים שעור אכילה אחר חצות בתוך זמן שעור שהיית אכילה דמצטרף לאיסור אבל לא למצוה.

והנראה לתרץ קו"ש הגאון ר' יונתן בדרך וסגנון אחר באופן אשר בזה יתיישב ג"כ שלא יהיו סוגיות הירושלמי:

(הג"ה מנ"ה) סיום הדברים חסרים ואולם לפי אשר הבנתי מתוך רשומי דברים אשר מצאתי כן הוא סגנון הדברים דהנה דברי הירושלמי הנ"ל שהביאו התוס' בקידושין ל"ח דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדבור סותר לסוגית הגמ' ביבמות בשיטה דעלי' ד' ה' ע"ב דבעי הגמ' למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממילה ותמיד דדוחה את השבת דחי הגמ' מה למילה ותמיד שכן ישנן לפני הדבור אלמא דיותר מסתבר שידחה עשה דלפני הדבור לל"ת מעשה דלאחר הדבור והוא היפך דברי הירושלמי הנ"ל. ואולם לתרץ יש להקדים עוד קושי' על הא דאמרו דשעורין נשתכחו בימי אבלו של משה ולכן לא היו יודעין שיעור של כזית מצה ומרור ופסח שהרי זאת ההלכה של שיעור כזית לא הי' להם לשכוח בשום אופן והוא ע"פ המבואר בט"ז או"ח סי' עת"ר גבי נר חנוכה שהנס הי' מה שלא הי' בפך כי אם להדליק בו יום אחד ודלקו בו שמנה ימים שביאר שם הט"ז דעל כרחינו אנו צריכין לומר שבכל יום לא הי' נחסר מהשמן רק השמינית ממה שנמצא ועפ"ז הי' הנס גם ביום הראשון והנה גם בימי אבלו של משה הי' ג"כ נס כזה במן שבכליהם שמן העומר לגולגולת מן שירד להם בשבעה באדר יום שמת בו משה רבינו הסתפקו עד י"ו ניסן ובודאי הי' ענין הנס ג"כ על זה האופן כמו שביאר הט"ז בענין השמן ולפ"ז בי"ד ניסן שהיו צריכין לאכול עכ"פ שלשה זיתים פסח מצה ומרור בודאי נחסר אותו יום מן המן שבכליהם מעט יותר לפי הערך הזה נגד שאר הימים ומזה היו יכולים להתודע שיעור כזית של מצוה ואולם הדברים נכונים ושני הקושיות מתורצים חדא בחברתה דזה ודאי הא דאמרינן דנשתכח בימי אבלו אין הכונה שנשתכח עיקר ההלכה דא"כ לא הי' יכול עתניאל בן קנז להחזירם בפלפולו אבל ברור שנולדו להם ספיקות אם לשער בגדולים או בבינונים וכה"ג והנה התוס' והראשונים באמת הקשו קושיות גדולות ועצומות בענין שיעור כזית וכביצה וכמעט כי לא מצאו גם היום כל אנשי חיל ידיהם בזה ע' תוס' ערובין פ' ע"ב ד"ה אגב הקשה רבינו חנן שהקשה דהאיך אמרינן שם בסוגי' די"ח גרוגרות הוי שיעור ב' סעודות ולקמן פ"ד ע"ב תנן ר"ש אומר שתי ידות לככר מככר לקב והוא חשבון חמש בצים ושליש לשני סעודות וא"כ מגיע לכל ביצה לחשבון י"ח גרוגרות שלשה גרוגרות וז' שמינית של גרוגרות ומבואר דגרוגרות קטן מכזית ומסוגי' דשבת פ' המצניע וכריתות ד' י"ד ויומא ד' מבואר דגרוגרת גדול מכזית וזית הוא כחצי ביצה ע"ש מה שתירצו דברייתא דלקמן קאי אר"ש ור' יוחנן בן ברוקא ואנן קיי"ל כר"י או כר"מ ותירוצם אינו עולה יפה לפי מה דקיי"ל בשו"ע דהרמב"ם פסק כריב"ב והטור פסק כר"ש ע' בשו"ע סי' שפ"ו וסי' ת"ט ובסי' שס"ח פ' בשו"ע דשיעור י"ח גרוגרת הוי ב' סעודות וע' במגן אברהם סי' תפ"ו שהקשה על הרמב"ם שכתב דגרוגרות הוי שליש ביצה מההיא דפ' המצניע ומההיא דכריתות דמבואר דגרוגרות גדול מזית וזית הוי חצי ביצה וע' מה שהאריך בזה הרז"ה בתשובתו על הנו"ב שהשיב לו ז"ל בשו"ת נו"ב מ"ק ח' או"ח סי' ל"ח שהאריך בזה והנה מבואר לפ"ז דבאמת למאי דס"ד הי' ההל"מ כמבואר בברייתא ערובין שם שיעור הסעודה לענין בית המנוגע שהוא חצי הככר וחצי' לענין לפסול הגוי' וחצי מזה לטמא טומאת אוכלין והחצי מזה הוא שיעור כזית ורק נסתפקו בזה אם לשער שעורים של ביצים גדולים או קטנים קלופים או בקליפתן וכיוצא בזה והנה כבר אמרנו שמן המן הנשאר להם ליום י"ד בניסן היו יכולים להתוודע זאת וכנ"ל שהרי אז לא נשאר להם מן רק ליום י"ד ויום ט"ו וט"ז פחות ג' זיתים ואולם כאשר נפל להם ספק אם עשה דמצה שהוא קודם הדבור דוחה עשה דחמץ א"כ אם נודע להם ששיעור המן שנחסר הוא כביצה נסתפקו עוד אם הוא השיעור של ג' זיתים כדין מה שיש להם לאכול פסח מצה ומרור או אינו אלא שיעור שני זיתים משום דאין להם לאכול מצה דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דלאחר הדבור ומתורץ קושית הגאון מהר"י ז"ל אולם כל זה אינו רק לפי הסברה של הס"ד דכן הי' ההלכה שיעור סעודה לבית המנוגע חצי ככר ששיעור בו ר"ש וחצי חצי' לפסול הגוי' וחצי חצי חצי' מטמא טומאת אוכלין וחצי מזה הוא כזית הנאמר בכל מקום אולם למסקנא דלהכי לא תני במתניתין חצי חצי חצי' לטמא טומאת אוכלין דלא שוו שיעוריהו להדדי אין דין אכילת פרס וטומאת הגוי' תלוי כלל בדין טומאת אוכלין ושיעור כזית ומיושב בזה קושית הגאון בעל ת"ה והגאון רע"א זצוקלל"ה על נכון:

(אמר נ"ה) כל זה הבנתי מתוך איזה פסקי דברים ממה שראיתי במקצת חתוכי גליונות אשר בר"י אא"ז הגאון זצ"ל ויש להאריך בדין השעורים בישוב קושיות עצומות הנופלות בענין זה ואין כאן מקומו והנה מצינו בשבת פ"א ע"א מעשה בבן זונין דעל לבי' מדרשא כו' אמרו לו כזית כאגוז כביצה ועל כרחך מלמטה למעלה חשבי שהרי הזית בודאי זוטר מביצה וא"כ הוא פחות נמי מן האגוז ועינינו רואות כי באגוזים רובם אין בהם אף כדי רביעית ביצה ויש גדולים מאד ע"כ צ"ל כי כל בעלי הגמרא בענין זה כל אחד במקומו שיער ואין לדון מאחד על חבירו אם לא שנחלקו בפירוש כנלע"ד:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה