נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן מט
אם מותר לעשות יי"ש ממיני קטניות שנהגו לאסור בפסח לאכילה והג"ה מנכד המחבר
ע"ד היי"ש הנעשה מתערובת תפוחי אדמה עם קמח של קטניות. שהובא בספר נשמת אדם סי' ל"א לאסור אותו בפסח מטעם מנהג שלנו באיסור מיני קטניות ע"ש שהראיות שלו מוכרחות ואין עליהם תשובה שבודאי כן הי' דעת גדולי האחרונים גם נתפרסם בזמנינו שהגאון מ' עקיבא איגר נ"י אסר וקבעו בשמו מכתב בדפוס לאיסור אך שמעתי אומרים על מקצת חכמי הדור שבמדינתנו שרוצים להתיר ולא אוכל לדבר דבר על אדותם שלא ראיתי דבריהם וסברתם כי מסתמא דעתם ונימוקם עמם רק על איזה סברות מקצת החכמים אשר ראיתי להתיר בזה לבי מפקפק כי לענ"ד אין להם על מה שיסמוכו. והנה בעיקר המנהג ויסודו מצינו בפוסקים שני טעמים האחד מה שהביא הטור בסי' תנ"ג לפי שמיני חטים מתערבים בהם ולפי טעם זה הי' מותר לעשות מהם משקה קודם פסח אם ידוע שיש בהם ס' נגד המיני דגן [ואולי צריך להיות בהם הרבה יותר מששים לפי החשבון מה שמוציאים מן מיני דגן יותר יי"ש ממה שמוציאין ממיני קטניות השוין בכמותן וע"ד דתנן במשנה ט' פ"ה דתרומות אם ידוע שהחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר ועיין תי"ט ד"ה אם ידוע כו' מצטרף פסולת כו' מה דלא שייך בנ"ד] ואין זה מבטל איסור כיון שאין כונתו רק להוציא היי"ש ולא קי"ל כהיש חולקים שבסי' תמ"ז ס"ד דגם לח בלח חוזר ונעור ומ"מ מתה"ד סי' קי"ד משמע מסוף דבריו דעכ"פ לכתחילה יש לברור ולעיין ולהשליך כל גרעיני הדגן הנראים לעין ע"ש היטיב והטעם הב' הביא הב"י בשם סמ"ק משום דאתי לאחלופי בדייסא שהוא ג"כ מעשה קדירה ולפי טעם זה גם בעשיית המשקה ממיני קטניות שייך אתי לאחלופי. וראיתי אחד קדוש מדבר להתיר היי"ש מטעם דכיון דאינו אלא מנהג יש לנו לתפוס לקולא ולומר שהטעם האסור שנהגו הוא כמו שכתב הטור וא"כ המשקה מותר ולענ"ד דבר זה אין לו שחר כלל כיון דחזינן דהטור לפי סברתו באמת לא תפס המנהג לעיקר והיינו משום דלא עלה ע"ד טעם אחר רק מה שכתב הוא וע"כ כתב דחומרא יתירה היא זו ואזיל לשיטתו הן לענין בטול אסור לכתחילה והן לענין דאינו חוזר ונעור אבל אם הי' הטור רואה דברי הסמ"ק וטעמו אפשר שהי' מודה למנהג:
והרי אנחנו נמשכים במנהג זה ע"פ הסמ"ק שתפס אותו לעיקר. וע"כ דהיינו מחמת הטעם שכתב הוא משום דאתי לאיחלופי. והרי הפר"ח אע"פ שלא נהגו בזה איסור במדינתו. מ"מ הביא סמך למנהג מגמ' ערוכה פ' כל שעה ע"פ פי' הערוך (וידוע שפי' הערוך הוא מר"ח שדבריו דברי קבלה) וכבר העיר בזה שיש סמך מגמ' הנ"ל. הט"ז בסי' תס"ג ס"ק ג' ע"ש. ובזה אזדא לה ג"כ סברא מה שכתב עוד חכם אחר. להתיר משום דהנודר מן הדבר מותר ביוצא ממנו ולא יהא מנהג איסור קטניות חמור מנדר. ולפמ"ש ז"א דכיון שעיקר המנהג הוא משום דאתי לאיחלופי והיינו שאם היינו מתירין להם תבשיל של מיני קטנית יאמרו שאין בשום תבשיל איסור חמץ כלל ואפי' בשל מיני דגן. ולא ידעו להבחין ביניהם כיון שרגילין בכל השנה במעשה קדירה של זה כמו של זה. ויאמרו שאין איסור חמץ רק בפת מעשה אופה. וגם בדורינו זה המון העם קורין בימי הפסח בשם חמץ סתם רק לפת אבל לא לשום דבר אחר הנעשה ממיני דגן. וזה ברור לדעתי באור לשון הסמ"ק שהביא הב"י וז"ל וגם יש מקומות שעושין פת מקטנית ואתי לאחלופי בדייסא שהוא מעשה קדירה. ר"ל שיאמרו כיון שהקטנית עושין ג"כ ממנו פת [אלא שאין רגילין בו] ואפ"ה התבשיל שלו מותר. ה"ה לכל דבר שעושין ממנו פת [אע"פ שיש איסור חמץ בפת מ"מ] התבשיל מותר. וא"כ לפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רט"ז ס"ק כ"ה בכה"ג גם בנודר אסור ביוצא ממנו ע"ש. וכ"ש בנ"ד שעיקר הגזירה הי' משום היוצא מהם ע"י בשול במים דאלו בעינייהו גם מיני דגן מותרים כל שלא באו במים [וגרע טפי מאומר דגים אלו עלי או דגים שאני טועם דגם בנודר אסור ביוצא מהן וכ"ש במה שיוצא לאחר הנדר ע' ט"ז סי' רי"ז ס"ק ט"ז).
עוד ראיתי בדבריהם סברא להתיר. משום דלא שייך אתי לאיחלופי רק אם החשש הוא שמא בשעה שיביא לעשות ההיתר יעשנו בדרך שהוא אסור. אבל אם בשעת מעשה ההיתר אין שום חשש שמא יעשה איסור. רק הגזירה הוא שמא יעשה איסור בזמן אחר. לזה לא חיישינן. וע"פ הנחה הזאת שדימה חכם אחר להוכיח כן מסוגי' דפסחים ד' י"א הוליד לענין נ"ד דכיון שבשעת הלקיחה אין כאן איסור אין חוששין שמא יבוא להתיר בזמן האיסור. והנה מלבד שאין ההנחה הזאת אמת. דהרי מצינו לרז"ל כמה פעמים בש"ס שגזרו משום זמן אחר רבו מלספר ואבוהון דכולהו קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא. וגם מסוגיא הנ"ל מוכרע כן וכן מפ' ואלו קשרים וכמו שהעיר בזה החכם בעצמו אלא שהשיא לדבר אחר. מלבד זה אפי' לפי דעתו יש לגזור בנ"ד דהחששא היא ג"כ לשעתה. שאם נתיר לעשות יי"ש לפסח ממיני קטניות יבואו להתיר ג"כ לעשות ממיני דגן וכנ"ל:
שוב כתב אותו חכם טעם להתיר משום כיון דהרוב הם תפוחי אדמה וא"כ אפי' הי' המיעוט המעורב בהן מיני דגן ממש. הוי מדאורייתא בטל ברובא דהוי מין במינו [וגם בזה צריך לפי חשבון כמ"ש לעיל ממשנה דתרומות] וא"כ לא הי' אסור רק מדרבנן וכיון דמיני קטניות בעינייהו אינו אלא משום גזירה א"כ הו"ל גזירה לגזירה. והביא סמוכות לזה מדברי התוס' שבת ד' קי"ג ד"ה התם כו' שכתבו בתי' השני דס"ל לרב דאפי' לרבנן דגזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא מ"מ מותר לקשור חבל דגרדי בפרה ובאיבוס כיון דחבל דעלמא נמי אינו אסור אלא משום גזירה דלמא מבטיל לי' התם עכ"ד. והנה לא הי' לו להביא מדברי התוס' כיון דלפי תירוצם הראשון דרב ס"ל כר' יהודא משמע דס"ל דלרבנן אפילו בכה"ג גזרינן דלמא אתי לאיחלופי וא"כ מנא לן להקל. ויותר הי' לו להביא מדברי הפוסקים דקי"ל כרבנן ואפ"ה קי"ל כרב. אבל גם מזה אין ראי' דהתם איכא טעמא דלא שכיח כלל שיהי' קשר של קיימא בפרה ובאיבוס משא"כ בנ"ד דגזרו הרחקות הרבה בפסח משום דשכיח ולא בדילי מיני' כולי שתא. ותו דאפי' נימא דהחששות שבנ"ד דומות לאותן שבמס' שבת מ"מ אין הענינים שוים דע"כ לא אמרינן דלא גזרינן גזירה לגזירה. אלא אם האיסור שאסרו חז"ל הוא משום גזירה. משא"כ אם האיסור הוא משום גדר או סייג או תקנה שתקנו חז"ל. בזה אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ובנדון דידן הא דמין במינו לא בטל ברוב מדרבנן. אינו גזירה דרבנן רק תקנה וסייג לתורה ובזה מחמרינן בכל איסורי דרבנן השייכים לזה כמו בשל תורה. והרי חתיכה שאין בה אלא איסור דרבנן מ"מ אם היא ראוי' להתכבד אינה בטילה אפי' באלף. ועוד שהגאון נ"ב כתב במ"ת סי' ס"ו שגם יי"ש ביי"ש ממינים מחולפים הוי מין בשאינו מינו בטעמא ולפי הכרעת הש"ך בסי' צ"ח שהסכימו כל האחרונים לדעתו הוי איסור תורה. וא"כ היי"ש הבא מהמיני דגן וקטנית אינו בטל ברוב היי"ש הבא מתפוחי אדמה. ועוד דכל ההיתר המבטל לא הי' ניכר מעולם בפני עצמו אין בו חשיבות לבטל את האיסור המועט ברוב. כן העלה להלכה הנ"ב שם סי' נ"ד נ"ה בחלק י'. ובנ"ד היי"ש בא לעולם בתערובת איסור עם ההיתר.
(הג"ה מנ"ה) וע' בספר באר יצחק תשובה י"א האריך בהתר זה וכל דבריו אינו אלא לטעם הראשון ובטעם הב' שהוא העיקר קצר מאוד ומה שהקשה לנפשי' מהא דאוסר בשו"ע שמן של קטניות באכילה ותירץ דמיירי שנעשו בפסח ולא נתברר קודם פסח דהוי יבש ביבש וע"פ השיטה דחוזר וניער הוא תמוה מאוד שהרי שם בסי' תנ"ג הביא המ"א בשם מהרי"ל שלא להדליק בשמן משום שכותשין במכתשת של חמץ ובדרכי משה כתב דמותר דאפי נתערב בו משהו בידוע שנתבטל קודם פסח הרי שאפי' ידוע שנתבטל והדעת נותן שגם אם בררו אותן דבלא בררו אי אפשר לומר דבידוע שנתבטל כיון דלחד טעמא זהו טעם איסור הקטניות מפני שמעורבין בו הרבה שעורין והרי הד"מ קאי על השמן הנעשה קודם פסח ועם כל זה לא התיר רק להדליק אבל לא עלה על לבו להתיר באכילה וזה מבואר. מנכד המחבר: