אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן מח

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן מח

סימן מז

אם יש איסור להעמיד גבינות בעור קיבה כשרה משום מבטל איסור לכתחלה.

נשאלתי אם יש היתר לעשות גבינות באופן שיתבאר, היינו שקולפין עור הקיבה ומגררין אותו הרבה עד שנשאר דק מן הדק אח"כ מיבשין אותו הרבה עד אשר לא נשאר בו שום לחלוחית ואז מחתכין הקליפות שנתייבש לרצועות דקות ומטילין הרצועות הדקות לתוך שכר באופן שיש בהשכר כמה פעמים ששים נגדם. ואחר אשר נשרה בתוך השכר ב' ימים או ג' עד שהופג טעם השכר ונתחמץ ונעשה קרוב למעופש מסננין השכר מעל חתיכות הקיבה. וכאשר ישימו ב' או ג' כפות מזה השכר שנסתנן לתוך חבית של חלב שיש בהחלב ג"כ כמה פעמים ששים נגד השכר יש כח באותו מעט מן השכר להפריד הפסולת מן החלב ולקבץ האוכל ולהקפיאם לגבינה. דבר זה מותר או לא:

תשובה שנינו בחולין ד' קט"ז ע"א [ב"י סספ"ז] המעמיד בעור של קיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה:

ופי' הר"ן דקמ"ל אע"פ דעור הקיבה מעמיד החלב [ר"ל וקי"ל בע"א ל"ה א' כיון דאוקמי' קא מוקים חשיב לי' כמאן דאיתא לאיסורא בעיני'] מ"מ לא מתסר בכל דהו אלא ה"ה כשאר אסורין בנ"ט [לפי שהמעמיד דבר המותר בפ"ע הוא] וע' באריכות בב"י סוף סי' כ"ז. אלא דמה שצריכין לעיין אם מותר לכתחילה לעשות או שיש לחוש בזה משום אין מבטלין אסור לכתחילה. והנה בתשובה צמח צדק סי' פ' העלה לאסור ליתן מעט חלב ביין באופן שמתבטל בתוכו משום חששא דשמא ישתנו עם בשר והוי כמבטל איסור לכתחילה. והמ"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה והפר"ח בסי' תר"ז ס"ח הביאו דבריו ואע"פ שחלקו עליו הרי כתבו דכיון שאין כוונתו לערבו כדי לשתותו עם בשר אלא לתקן היין לא הוי מבטל אסור. ולפ"ז בנ"ד מודו המ"א והפר"ח דאסור דהא כוונתו שערב עור הקיבה בשכר כדי לערבו אח"ז בחלב [דאותו השכר מסתמא לא יוצלח לד"א רק להעמיד חלב] ואין לחלק דבנידון הצ"צ החששא הוא שמא ישתה היין עם בשר בענין שלא יהי' בבשר כדי לבטל היין משא"כ בנ"ד שיש גם בחלב כדי לבטל השכר אשר כבר נתבטל בו הבשר:

דז"א דהא אין מ"א לכתחילה הוא אפילו באלף אלפים משהו. ומה לי בחד זמנא ומ"ל בתרי זמנא וע"ד שהקשו התוס' חולין ד' ק' א' ד"ה בשקדם. וע' בנה"כ סי' צ"ב ס"ק ט"ז שהעלה לענין חמץ בפסח דחתיכה שנאסרה מחמת משהו אוסרת שוב במשהו כדעת הדרישה והב"ח. וכן הסכים המ"א בסי' תס"ז ס"ק י"ג והח"י ושכן נוהגים בכ"מ לאסור בתרי משהו. ומ"מ לדעת הט"ז סי' צ"ב ס"ק ט"ז (שהעלה לענין חמץ בפ') ובא"ח סי' תס"ז ס"ק י"ז והסכים עמו הא"ר ר"ס תמ"ז להתיר בתרי משהו הי' אפשר לחלק בהכי אלא שלא רציתי לסמוך ע"ז לבד דעכ"פ אין ללמוד לכתחילה מדיעביד. ונחזי אנן בגוף הדין שחידש הצ"צ דהוא מדמה לה להא דת"ר בפסחים ל"א אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה. והוסיף מן דילי' שאסור ליתן לכתחילה אפי' מעט חלב בעיסה בענין שאין בו כדי נ"ט משום דהוי מבטל אסור לכתחילה וכתב דמ"ש איסור מדרבנן זה מכל איסור דרבנן כגון בשר עוף בחלב דאסור לבטל לכתחילה ולענ"ד דודאי שאני בשר עוף בחלב או בשאר איסור דרבנן שנקרא כבר שם איסור עליו בשעת התערובות בזה אמרו דאין מבטלין לכתחילה אפילו איסור של דבריהם אבל תערובות חלב בעיסה דבשעת התערובות אין כאן שום איסור אלא דגזירת חכמים היא שלא לעשות כן מפני הרגל עבירה שמא יאכלוה עם בשר. א"כ היכא דהחלב בטל במיעוטו בהעיסה שאפילו אם יאכל עם בשר אין כאן שום איסור בזה לא גזרו חכמים כלל. והרי כלל מסור בידינו מפי כל הפוסקים דכל היכא דבדיעבד ליכא איסורא אע"ג דלכתחילה צריך איזה תקנה כדי להתיר לא חיישינן מתחילה שמא ישכח ולא יעשה התקנה ע' ט"ז סי' צ"א ס"ק א' וס"ק ו'. וכ"ש בזה שאחר התערובות חלב מועט בעיסה מותר לכתחילה לאכול הפת עם בשר כמ"ש בש"ך סי' צ"ט ס"ק כ"ב כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס' מותר לכתחילה ליתן המים בקדירה של בשר. והנה גם ע"ז כ' הצ"צ דמ"מ אסור ליתן לכתחילה חלב מעט לתוך המים כדי ליתן לקדירה של בשר וכ"כ בשמו המ"ב כלל פ"ה ס"ק מ"ב והפמ"ג שם וסיים הפמ"ג דלא כבל"י משמע דהבל"י מתיר אפי' בכה"ג וכן משמע מפשט לשון הת"ח שם דין י"א וכן נראה למהר"מ מטראני הובא במנ"י כלל ס' ס"ק א' שכתב היכא שנתבטל בתוך הקמח שרי ולא דמי לאמ"א לכתחילה דכשנתערב היתר בהיתר הוא משמע דס"ל דמותר לכתחילה לערב מעט חלב בקמח דאין לומר דמיירי שכבר נתערב ממילא וקמ"ל דמותר לאכול אח"כ הפת עם בשר ולא אמרינן דבשעת אכילה הוא מבטל איסור [הג"ה מנכד המחבר ע' בתשובת הרדב"ז ח' ג' סי' תקמ"ז שאוסר להדי' ליקח מן העכו"ם דבר שנתבטל בו איסור ומדמה זה למבטל איסור לכתחילה ע"ש שמחמיר הרבה בזה ומדשרי בצוקער משמע דבאמת מותר אף לערב לכתחילה וצ"ל משום דהוי התר בהתר גם צ"ע דלענ"ד לא מצאתי מקור בש"ס להא דאין לבטל איסור לכתחלה במין בשאינו מינו במה שאינו רק איסור אכילה דאז אחרי שנתערב באינו מינו בטל טעמו והוי כמו שאינו במציאות כלל ובשלמא במינו הרי יכול לאכול ההתר אינו מעורב ולא גרע מדבר שיל"מ דאינו בטל אבל מין בשאינו מינו אנו רואין שאין אנו מקפידין על סברה זו דגם בשיל"מ בטל מנ"ל דאין מבטלין ויש לצדד בזה גם לנ"ד אך אין מקום להאריך ע"כ הג"ה מנ"ה] דא"כ האיך כתב המנ"י דהצ"צ חולק על מהר"י מטראני הא בכה"ג גם הצ"צ מודה דשרי דזהו הדין של או"ה שהובא בהגהת ש"ע סי' צ"ט סעי' ו' כזית חלב שנפל למים כו' וכן ממה שכתב המנ"י אכן בתשובת צ"צ האריך להוכיח דכה"ג כיון שסופו לאכול עם בשר אף דהשתא היתר הוא הוי בכלל א"מ א"ל עכ"ל משמע דמהר"י מטראני מתיר לערב לכתחילה. הן אמת דמנידון דהרדב"ז שהובא בפר"ח סי' פ"ז ס"ק ז' דמתיר לאכול עם בשר צוקער שנתבטל עם חלב אין ללמוד דמותר לערב לכתחילה די"ל דלא התיר רק ליקח מהאומנים וס"ל דזה לא הוי כמו למי שנתבטל בשבילו אך בלא"ה הרי כתב המ"י שבשכה"ג הביא מחלוקת הפוסקים בזה אם מותר לערב ולבטל לכתחילה היתר בהיתר גם בשערי תשובה כתב בשם הגאון נ"ב שהכריע בס' דגול מרבבה להתיר ליתן חלב בהמה לתוך היין משום דעדיין היתר הוא:

אך י"ל דאפילו לדברי הפוסקים המתירין לא התירו רק לערב מעט חלב בעיסה או ביין דאין כוונתו בשעת התערובות לאכול הפת או היין עם בשר דוקא ואע"ג דדרך הפת לאכלו בין עם בשר בין עם חלב וכן דרך היין לשתותו בסעודה של בשר מ"מ אנן בתר דעתו אזלינן ולו יהי' דדעתו להכי ולהכי לא הוי מבטל איסור ויש ללמוד זה ממה דאיבעי' להו ב"מ ד' ל' לענין שומר אבידה אם מותר לשוטחה לצורכו ולצורכה ולא איפשטא ואע"ג דקי"ל התם לחומרא היינו בשל תורה אבל לענין ביטול איסור דלרוב הפוסקים הוא מדבריהם אית לן למיזל לקולא (וכ"ש לפי מה שיתבאר לקמן דבנ"ד אין כאן רק איסור דרבנן וא"כ אפילו לדעת הראב"ד דס"ל דמן התורה אסור לבטל איסור לכתחילה מ"מ בנ"ד הוי ס' דרבנן):

ועוד לפמ"ש שם התוספות ד"ה לצורכו כו' והובא בסמ"ע סי' לא מספק' להו להש"ס התם אם אסור לצורכו ולצורכה אלא משום דאיכא למגזר שמא יניחנה שטוחה יותר מדאי אבל היכא דליכא למיחש למידי שרי היכא דהוא לצורכה אע"ג דדעתו לצורכו ג"כ וה"נ כיון דצריך להפת ולהיין כשרוצה לאוכלם בלא בשר אע"ג דבודאי יאכלם עם בשר ג"כ לא הוי מבטל איסור:

ואין לחלק דהתם הרי מחויב הוא לשוטחה לצרכה ולא סגי בלא"ה ולהכי אפי' מכוין ג"כ לצורכו שרי משא"כ הכא הרי אפשר ללוש עיסה בלא חלב דז"א דהא קי"ל אנן כרבא פסחים כ"ג ב' דלא אפשר וקמכוין אסור ופסקה הרמב"ם פי"ד מה' ע"א הי"ב גם לענין אסור דלאו איסורי הנאה וא"כ לפי סברת התוס' דלא מיבעי' להו אלא משום דאיכא למגזר שמא יניחנה שטוחה יותר מדאי אבל בלא"ה שרי להשתמש בכלי כסף בצונן ובכלי נחושת בחמין אפי' מתכוין לצורכו והא לא אפשר וקמכוין אסור ועכצ"ל לדעת התוס' דבמאי דתלי אסור במה שמתכוין אין אסור אם מתכוין לצורך היתר ואיסור אלא דק' לפ"ז הא דפסחים שם מביא ראי' מבשביל שתינוק ותידוש ואינך דלא אפשר וקמכוון אסור דהא שאני התם דפתיכא בי' כונה דהיתרא ואפשר דעדיפא קא משני בכולהו ע"ש וצ"ע במ"ש בזה לענין דבר הנעשה בשבת בשביל ישראל ובשביל נכרי בסי' רע"ו ובסי' תקט"ו ועיין בב"ק דיש פלוגתת אמוראים בזה בירושלמי ואפי' למאן דאסור י"ל דשאני התם דכה"ג שייך ג"כ גזירה שמא יאמר כו'. וכ"ז היכא דפתיכא בכוונתו גם כוונת היתר משא"כ ליתן חלב למים ולבטלם אדעתא לערב המים בבשר אפשר דגם החולקים על הצ"צ מודים דאסור משום דהוי מבטל להדי' איסור לכתחילה. ולכאורה יש להביא ראי' דאפי' בכה"ג שרי מאותה הראי' עצמה שהביאו הפוסקים דהיתר בהיתר בטלי והיא מיו"ד סי' רצ"ט ושם איתא ג"כ מי שנתערב לו צמר עם פשתים מביא מין אחר ומערבו עמהם ומבטל אחד מהם והוא מהירושלמי והטעם בזה דלא הוי מבטל איסור אלא מבטל היתר שלא יבא לידי איסור. דבכלאים אין אסור אלא כשהצמר ופשתים מחוברים ונעשים בגד עיין ט"ז שם. וא"כ כ"ש שמותר לערב ולבטל לכתחילה צמר רחלים בצמר גמלים אדעתא לערבו בפשתים ולעשות מהם בגד וה"נ מותר לערב חלב במים ולבטלו בשעה שהוא מותר אדעתא ליתן לתוך בשר כדי שלא יביא לידי אסור בעת החבור דדוקא חלב ובשר שכבר נתערבו אינו רשאי להוסיף על אחד מהם מין אחר לבטלו משום שכבר חל עליו שם אסור משא"כ צמו"פ המעורבים כ"ז שלא נעשה מהם בגד ולא באו אפי' לכלל לבדין לא נקרא על התערובות שם אסור כמ"ש הט"ז שם [ובזה מיושב ג"כ מה שתמה הטו"ז על הכ"מ שהביא סיוע לדברי הרמב"ם מן הירושלמי הנז' כדי להצילו מהשגת הראב"ד וכתב הט"ז דאדרבא הוא תיובתא דהא שם לא התיר אלא כשמערב שם מין אחר כו' ולענ"ד נראה בכוונת הרמב"ם ושכן הבין הב"י במ"ש הרמב"ם ואין חוששין לנימות של צמר ר"ל אותן הנימות של צמר המדולדלין מן השער המחובר בעורות. מפני שהנימות בטלין במיעוטן בשיער שאין עליהם עדיין שם צמר והוי ממש דומי' דהירושלמי] ומה שהביא הצ"צ ראי' דאסור לכתחילה לבטל אפי' היתר בהיתר מדקמיבעי' לי' לרב דימי בפ' כל הבשר ד' קי"ב א' מהו לאנוחי כדא דחלא גבי כדא דכמכא ופשיט לי' ר"נ דשרי משום דאיתא לאיסורי' בעיני' וא"כ ע"כ פשיטא דלא חיישינן שמא יפול הרבה כותח לתוך החלא עד שיהי' בו נ"ט דא"כ כי ליתא לאיסור' בעיני' מאי הוי הא איכא למיחש דלמא נפיל הרבה עד דיהיב טעמא ואמאי פשוט לי' דשרי אלא ודאי דליכא חששא רק שמא יפול בו מעט בענין שיהי' בטל ואפ"ה לא שרי רק להניח כד חומץ אצל כד חלב משום דאינו רק חששא שמא יפול מעט חלב לתוך החומץ ולא חיישינן לה לפי שאפילו אם יפול יתבטל בתוך. וכשיתן החומץ לתוך תבשיל של בשר ליתא לאיסור' בעיני' וכבר נתבטל הא ליתן לכתחילה מעט חלב לתוך החומץ פשיטא לו לרב דימי דאסור דאי אפי' בכה"ג שרי לא הוי קמיבעיא לי' אי שרי לאנוחי כו' ע"כ דברי הצ"צ. ולדידי אין ראי' מכאן כלל דע"כ ר"ד דקמיבעי' לי' הוי סליק אדעתא דאיכא נמי למיחש שמא יפול הרבה דהכי איתא התם מתחילה קמיבעי לי' לר"ד מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא ופשיט לי' רל"נ דאסור והדר מיבעי' לי' דחלא מאי ופשיט לי' דשרי והדר קמקשה ר"ד לר"נ מאי שנא כו' ויש לדקדק כיון דרב דימי לא ידע לחלק ביניהם א"כ בתר דפשיט לי' ר"נ במלחא דאסור מאי קא מיבעי' לי' שוב בחלא. וע"כ צ"ל דר"ד רצה לעמוד על טעמו של דבר מאי דאסור במלחא והי' סבור שהטעם הוא דחיישינן שמא יפול הרבה עד שיתן טעם דזהו ג"כ סברת ספיקו כדמיבעי' לי' אי חיישינן להכי או לא והי' דעתו נוטה יותר דלא חיישינן אלא שלא רצה להעמיד על דעתו ושאל מר"נ וכשהשיב לו דאסור והוי משמע לי' דטעמו של ר"נ משום דחיישינן שמא יפול הרבה ולא נחה דעתו בזה ולא אסיק אדעתי' טעם אחר ולהכי הדר שאיל מיני' דחלא מאי בכדי לעמוד על עיקרו של דבר ובתר דפשיט לי' דשרי בחלא... משום דליתא לאיסור' בעינו נודע לו דבאמת לא חיישינן שמא יפול הרבה ומ"מ במילחא אסור משום דאיתא לאיסורי' בעיני' והוי מבטל איסור כשיתן המלח לתוך בשר אבל בחלא אפשר דבאמת אפי' ליתן לכתחילה דבר מועט שרי וכי האי סוגי' איתא נמי בפ' ק' דחולין ד' ד' דמתחלה קאמיבעי לי' לר"ד באומר לשלוחו צא ושחוט כו' וסברת ספיקו הי' אי אמרינן חזקה שליח ע"ש וכשפשיט לי' ר"נ דחזקתו שחוט הי' סבור דהטעם הוא משום דחזקה שליח עושה שליחותו כו' ולא נח דעתו בזה לפי שהי' דעתו נוטה יותר דאין חזקה כו' וכדקי"ל באמת בשל תורה] ולהכי הדר שאיל מיני' לענין תרומה וכשהשיב לו דאין חזקתו תרום נודע לו דבאמת אין חזקה שליח ע"ש אלא דבשחיטה הטעם הוא משום דרמא"ש מומחין הן כן מפורש בהדי' בסוגי' שם] אלא שלא מצאתי לשום מחבר להתיר בכה"ג רק מה שהביא הפמ"ג בסי' צ"ט בשם הבל"י אלא דיש בנ"ד צד להיתר ממ"ש בש"ע יו"ד סי' צ"ט ס"ז ובסי' קכ"ב ס"ה להיתר להשתמש בכלי שנבלע בו איסור מועט אם דרך הכלי להשתמש בו בשפע בענין שא"א לבוא לידי נ"ט והוא מהרשב"א והראב"ד ואע"פ שהביא הט"ז שהר"ן והרא"ה והטור חולקים ע"ז והכריעו להלכה שלא להתיר אלא בדבר שהוא פוגם וגם ברשב"א לא מצינו להתיר רק באיסור בלוע אבל לא במה שהוא בעין. הרי הפר"ח הביא ראיות מכריתות להתיר לבטל אפי' איסור בעין במה שאין דרכו להשתמש בענין שיביא לידי נ"ט וכן הכריע להלכה הגר"א מווילנא בביאור לש"ע יו"ד שם. וא"כ בנ"ד כיון שכן דרך עושי הגבינות לתת דבר מועט מאוד מעור הקיבה לתוך השכר באופן שנתבטל ודאי דשרי לדעתם ז"ל וכן החומץ בתוך החלב הדרך ליתן באופן שיתבטל אפי' למאן דאסור ללוש עיסה במעט חלב היינו משום דאיכא למגזר שמא יתן הרבה חלב בקמח משא"כ בכאן דליכא למיחש להכי לפי סברת הרשב"א ודעימי' ואין לחלק דהם לא התירו רק משום הפסד כלי וכה"ג אבל בנ"ד למה לנו להכניס עצמינו מתחילה לזה לבטל הבשר וכ"ש להסוברים דהא דאין מבטלים איסור לכתחילה הוא מן התורה. דז"א דהא חילי' דהרשב"א הובא בפר"ח הוא ממשנה ח' פי"א דתרומות המערה מכד לכד ונוטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין ומזה למדו דמותר בכה"ג לבטל לכתחילה והנה תנו התם בסיפ' הרכינה ומיצה ה"ז תרומה. ואפ"ה לא חייבו אותו חז"ל להטות הכד אל צדו עד שיתמצת ויתכנס התרומה גם הרי אפשר בקנוח אלא ודאי דכיון שנטף שלש טיפין ולא נשאר רק הדבוק בדופני הכד וא"א שיבא לידי נ"ט מותר לבטל לכתחילה גם אין לחלק דהתם אין כונתו לבטל דבנ"ד נמי אין כונתו לבטל. דהא אפי' אם יתן הרבה מעור הקיבה לתוך השכר אין הטעם של עור הקיבה פועל כלום רק שטבע העור לעורר הכח המחמיץ שבתוך השכר ולהוציאו אל הפועל וכן טבע החומץ שאחר זה לעורר כח ההקפאה שבתוך החלב לצאת אל הפועל ואפשר שאם הי' נותן בכדי נ"ט הי' גרע טפי כי תגבורת הכח יותר מכדי מדתו אדרבא הוא מחלישו ומקלקלו כידוע לבקיאים במלאכות השייכים לחכמת פרוד והרכבה [אלחימיע] וא"כ אין כוונתו רק לעורר כח החמוץ לא לבטל טעם הבשר. וכסברא הזאת הובא בש"ת נו"ב חי"ד שכ' ומטעם זה עצמו ג"כ אין לחלק דשאני התם דהוי דבר שאינו נחשב בעיני המבטל דהא בנדון דידן נמי אין גוף האסור שהוא טעם הבשר נחשב בעיני המבטל דהא אדרבא הוא מיבש אותו בתחילה הרבה עד שלא ישאר בו שום לחלוחית ונעשה כעץ. ועוד דמטעם זה לחוד דיבש ונעשה כעץ ג"כ יש להתיר ע"פ מה שכתב בהגהת ש"ע יו"ד סי' פ"ז סוף ס' י' להתיר עור הקיבה שמיבשים אותו וממלאים אותו חלב מטעם כיון שנתיבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר ואע"פ שכ' הש"ך שם דלכתחילה אין לעשות כן ויותר מזה הובא בחי' אבן העוזר בשם כה"ג שהעם נזהרין אפי' בדיעבד מטעם דכיון ששוהה שם שיעור כבישה העור חוזר ומתרכך ושכן המנהג לאסור ע"ש מ"מ הא אנן בדליכא טעמא עסקינן וכל הפלפול הוא לענין בטול אסור לכתחילה. והנה הגר"א מווילנא הביא מקור הדין מירושלמי דכלאים דכל שיבש בטל מיני' תורת אוכל והוי עפרא בעלמא והיכי דנפגם מעיקרא קודם שיבא לכלל איסור כ"ע מודו דלא בעינן שיהי' נפסל מאכילת כלב ואפי' לא נפסל רק מאכילת אדם לא חשיב אוכל ומותר אפי' בבשר בחלב דמ"ש הרמב"ם בפ' י"ד מהל' מ"א הלכה י' וי"א דמה שנפסל מאוכל אדם אינו פטור רק בשאר איסורין משום דהוי שלא כדרך הנאתן אבל בבו"ח חייב עליו משום דלא כתיב בי' אכילה היינו היכא שכבר נאסרה חתיכה משום בב"ח ואח"כ נפסלה מאכילת אדם אבל אם נפסל הבשר מאכילת אדם שוב אין חל עליו איסור בב"ח וזה מבואר מאוד למעיין בסוגי' דבכורות ד' ק"ג בפלוגתא דבר פדא ור"י וא"כ אע"ג דכשיחזור ויתרכך ישוב לתורת אוכל מ"מ מותר לבטלו בעוד שהוא עפרא בעלמא ואפי' דבר שהוא איסור מותר לכתחילה לעשותו עפר ולבטלו להחזירו להתיר [ואפי' הטו"ז לא אסר בסי' פ"ז ס"ק י"ד להושיב תרנגולת על ביצת טריפה אלא משום תקלה מה דלא שייך בנ"ד] וא"כ כ"ש שמותר לבטל לכתחילה דבר שהוא עתה היתר אע"פ שדעתו אח"ז לבטל איסור כיון דעכשיו הוי עפרא בעלמא ואין לומר כיון דאפשר להשרות ולחזור לכמות שהי' הוי עליו תורת אוכל אף בעודו יבש וכמו דאמרינן בפ' דם הנדה לענין טומאת נבילה דהא הש"ך בסי' ק"ג ס"ק ז' ס"ל דדבר הפוגם ולבסוף משביח מותר קודם שישביח משום דהשתא מיהת פוגם הוא וכן הסכימו רוב הפוסקים וס"ל דאיסור קיל מטומאה לענין זה וכמ"ש התוס' בבכורות ד' כ"ג ב' ד"ה ואידך. אנן לענין לבטל איסור לכתחילה קיימינן דאינו אלא מדרבנן וגם גוף האיסור אם הי' בו כדי נ"ט אינו אלא מדרבנן כמ"ש התוס' בע"ז ובחולין ושומעין להקל כמ"ש הפמ"ג שם בסי' ק"ג גם מידי ספק לא יצאנו דשמא אף אחר שרי' לא יהי' ראוי לאכילה ובספק איסור מותר לבטל לכתחילה ואפי' מדרבנן לא גזור כמ"ש הפ"ת ס' צ"ט ס"ק ה' גם אין שייך לומר בנ"ד כהא דא"ר זירא ע"ז ד' ס"ח א' שאני עיסה הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות ופרש"י אע"פ שפגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין חימוע עיסות אחרות וה"נ אע"פ שפגום בטעמו שבח הוא לענין העמדה ז"א דסברא זו לא שייך רק בשאור של תרומה וכה"ג דאיסורו מגופו ולזה אע"פ שאין טעמו אוסר מ"מ גופו לא יצא מכלל איסור כ"ז שראוי לחמץ או להעמיד אבל בנ"ד שהגוף הוא היתר והטעם הוא פגום ועפרא בעלמא אין כאן איסור מחמת שראוי להעמיד וזו היא בעצמה סברת הר"י הלוי שהביא הר"ן בפ' אין מעמידין וכ"כ בחי' הרשב"א ס"פ כל הבשר לחלק בין מעמיד בעור קיבת כשירה למעמיד בעור קיבת נבילה לענין אם יש בחלב יותר מששים וה"ה שיש לחלק בהכי אם הקיבה פגומה ומעתה גם החולקים על הרשב"א שהתיר בכלי שדרך להשתמש בשפע. יודו בכה"ג שהאיסור פגום דשרי לבטל לכתחילה אם א"א לבוא לידי נתינת טעם וכמו שהכריח הט"ז בסי' צ"ט ס"ק ט"ו:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה