אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן מז

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן מז

סימן מו

פלפול גדול בגמ' נדה ד' מ"ו בסוגיא דמופלא הסמוך לאיש ובגמ' פ' הערל ביבמות פ"א:

איתא בפ' יוצא דופן דף מ"ו ב' הקדיש [מופלא הסמוך לאיש] ואכלו אחרים [את הקדישו] ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו לוקין קסברי מופלא סמוך לאיש דאורייתא דמרבינן מאיש כי יפליא] והקשו התוס' אמאי לוקין לר"ל הא איהו סובר התראת ספק לא שמה התראה והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' שנים או ג' ונמצא דאכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש [שהוא לסברת התוס' שנה שלפני גדלות] ואי מיירי שאכלו אחרים לאחר שהגדיל [והביא ב' שערות] א"כ הול"ל שאכלו הוא בעצמו [לאחר שהגדיל אלא ודאי דניחא ליה לאוקמי שאכלו מיד סמוך לנדרו] ובהביא ב' שערות נמי לא מיירי דא"כ הוא עצמו אם יאכלנו ילקה לר' יוחנן דאית ליה לעיל [אם הביא ב' שערות] תוך זמן [ר"ל בשנת י"ג הוי גדול] כלאחר זמן ותירצו התוס' דאזלינן בתר רוב שמביאין ב' שערות בזמנן דהיינו בני י"ג ויום אחד. ושמעתי בשם המפורסם מוה' מרדכי נ"י מראזנאיי שהקשה דברי התוס' אהדדי דבפ' הערל ד' פ' א' איתמר אכל חלב מבן י"ג ויום אחד עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס רב אמר נעשה סריס למפרע [וחשבינן ליה בר עונשין מי"ג ואילך שהיה ראוי להביא דאמרי' האי דלא אייתי משום דסריס הוה] וכתבו התוס' דלקי על חלב שאכל ולא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא ב' שערות קודם י"ח [וא"כ קטן היה בשעה שאכל] דהשתא מיהא כשנודעו בו סימני סריס לאחר י"ח קודם שהביא ב' שערות איגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון דפטור אפי' התרו בו על שניהם ולא אמרי' דממ"נ עבר בחד מינייהו אלא אמרי' דהוי התראת ספק בכל חד מינייהו] דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידע איזהו אביו עכ"ל התוס' דיבמות והשתא לפי הסברה דאמרי' לגבי התראה איגלי מלתא למפרע אין מקום לקושי' התוס' דנדה דהתם נמי נימא אליבא דריש לקיש דלאחר שהגדיל המופלא המקדיש והביא ב' שערות לוקין האחרים שאכלו את הקדישו מיד סמוך לנדרו ולא חשיב התראת ספק דאגלאי למפרע כשהביא שערות בשנעשה בן י"ג ויום אחד שהי' מופלא סמוך לאיש בשעת התראה משא"כ אם אכל הוא בעצמו מיד סמוך לנדרו לא לקי לעולם אף לאחר שהגדיל כיון שבשעת עבירה לא היה בר עונשין זו היא קושית הרב ר' מרדכי נ"י:

שהיה אפשר לומר דלהכי לא תירצו התוס' בנדה כמו ביבמות דהוי התראת ודאי למפרע דאל"כ לא הי' לוקין האחרים שאכלו עד אחר שנעשה המקדיש בן י"ג והביא ב' שערות דאז אגלאי מלתא שהיה מופלא בשעת הקדישו משא"כ לתירץ התוס' דאזלינן בתר רובא שמביאין ב' שערות בזמנן לוקין האחרים שאכלו מיד קודם שהגדיל ומשמע להו להתוס' הא דקאמרי הקדיש ואכלו אחרים לוקין היינו דגם המלקות הוא מיד סמוך לנדר כמו האכילה אלא דלפ"ז קשה מאי איריא דקשה להו להתוס' מקמי דנחתי לתירוצם על ריש לקיש דס"ל התראת ספק לא שמה התראה משמע דלר' יוחנן ניחא ואם נאמר דהאי לוקין דקאמר ר' יוחנן היינו מיד גם לדידיה קשה אמאי לוקה והא אכתי ספק הוא דלמא לאו הקדש הוא כלל דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' שנים או ג' ונמצא דבשעת הקדש לא הוי מופלא סמוך לאיש לשיטת התוס' דמופלא הוי שנה לפני גדלות. ובזה י"ל דבקושיתם ניחא להו טפי להקשות אליבא דר"ל דפסיקא מלתא דאיירי שהאכילה היתה מיד כמו שהוכיחו דא"כ הול"ל שאכלו הוא בעצמו משא"כ לר"י אין להקשות כ"כ בפשיטות דאפשר לתרץ שהמלקות הוא לאחר שנעשה בן י"ג והביא ב' שערות דהא אין הוכחה נגד זה אבל בתירוצם ניחא להו טפי לתרץ בגוונא שגם מלקות הוא מיד. ואין זה נגד הסברא דהאיך לוקין מיד והלא כל היכא דאיכא לברורי מבררינן אפי' במקום רוב וכ"ש הכא שעומד להתברר מאליו די"ל כיון דרובא דאורייתא הוי כאלו עשו האחרים שאכלו ודאי איסור ואפי' יתברר לבסוף שלא היה מופלא בשעת הקדש מ"מ בשעת אכילתן מיהא הוי ליה לאסוקי אדעתא דאזלינן בתר רובא ואיסורא קא עביד ולוקין על החזקות גם הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה וכ"ש דלוקין על הרוב דעדיף מחזקה ולפ"ז לתירוץ התוס' לוקין האחרים אפי' אם לא יביא ב' שערות עד לאחר ב' שנים או ג':

ואין להקשות ע"ז מהא דתנן פ"ד דנזיר ופסקו הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים להלכה שאם נדרה אשה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון ה"ז פטורה ואע"פ שנתכוונה לאיסור הואיל ונעשה ההיתר פטורה עכ"ל הרמב"ם. וא"כ ה"נ אע"פ שבשעה שאכלו האחרים את הקדשו נתכוונו לאיסור מ"מ הואיל ונתברר לבסוף דהתירא קא אכלי דלאו מופלא סמוך לאיש היה בשעת הקדש לא ללקי. די"ל דדוקא גב' נדרה בנזיר שבשעת העברה היה ההיתר ידוע לכל העולם אלא שרק ממנה היה נעלם אמרי' דבהיתר נעשה משא"כ הכא דבשעת אכילתן לא נודע עדיין ההיתר ומדינא אית לן למיזל בתר רובא הוי כאיסור ודאי ולוקין עליו אלא דלפ"ז הדרא קושי' הרב מ' מרדכי לדוכתא ובאופן אחר דהשתא לחייבו מלקות דאמרי' תיגלי מלתא למפרע גבי אכל חלב ונולדו בו סימני סריס כ"ש דאית לן למימר תיגלי מילתא למפרע הכא גבי הקדיש ואכלו אחרים לפוטרן ממלקות ואם כוונת התוס' בתירוצם באמת שאין לוקין אלא אם יביא שתי שערות כשיהיה בן י"ג ויום אחד א"כ למה להו למימר דאזלינן בתר רוב שמביאין שערות בזמנן תיפוק להו דלוקין משום דאיגלאי למפרע דהוי מופלא סמוך לאיש בשעת הקדש ומנא להו לחדש דהאי רוב שמביאין שערות בזמנן חשוב רוב שלא שמענו זאת בשום מקום. והשתא תסוב הקוש' על התוס' בממ"נ נשמע מתי' התוס' דנדה דלא אמרי' איגלאי מלתא למפרע סותר למאי דמסיק ביבמות:

[יעוין בפרמ"ג סי' ק"ט שם רוצה לומר דיבש ביבש שנתבטל ברוב ונתבשל כך ואח"כ הוכר האיסור שנתבשל אחר שנתבשל והוציאו אותו לחוץ לקדירה מ"מ התבשיל מותר כיון דבעת הבשול הי' היתר מטעם דבטל ברוב והשואל בחכם צבי סי' כ"א תפס זה לדבר פשוט עד שהביא מזה ראי' למה שרצה לחדש באשה שנשאת ע"פ שני עדים שמת בעלה וילדה בנים ואח"כ בא בעלה שהבנים כשרים שהרי בהתר נשאת והחכם צבי דחה דבריו וכתב ישתקע הדבר ולא יאמר וצריך סליחה וכפרה מי שאמר כן וגם בנידון התערובות נראה לו לאסור אם חזר והוכר האיסור וכתב גם לפי דבריו שאני התם שכבר נתערב ואינו ניכר ובהתר נתערב הרי שלא הרחיק החכם צבי הסברא לקרוא עליו שם התר מטעם שהי' אז האיסור בתערובות רוב התר ומצינו כה"ג לענין איסור בדין דשיל"מ שמבואר בטור סי' ק"ב בשם הרשב"א דספק טרפה לא מיקרא דבר שיל"מ אף אם ישהו שנים עשר חדש תהי' התרנגולת כשרה עם הבצים שהטילה כיון דאין ההתר ברור שיבוא עכ"פ דאולי לא תחי' והשואל בתשובת צמח צדק סי' כ"א הקשה מה שייך זה לדשיל"מ הרי ממ"נ הנהו אוכל בהתר ואין כאן משום דעד שאתה אוכל באיסור אכול בהתר דאם התרנגולת כשרה אין כאן תערובות איסור כלל ואם היא טרפה הרי אין בידו לאכול בהתר גם בלי תערובת ושפיר בטל דאין זה דשיל"מ והוציא מזה דין חדש דהטור קאי על ביצה שנולדה מספק טרפה או מטרפה ודאית ביו"ט דלא הוי דשיל"מ כיון דגם אחר יו"ט ישאר עלי' איסור טרפה לכן בטלה ברוב אף דדין המוקצה שיש בה יש לו מתירין כיון דמ"מ אנו צריכין לדין ביטול מצד איסור טרפה שישאר על זה וע' בפתחי תשובה שציין לעיין בזה בתשובת חות יאיר ובתשובת מקום שמואל ולענ"ד יש להעיר בזה דלענ"ד מבואר מדברי המשנה בכורים פ"ב משנה ז' ואסורין בכל שהן מלאכול בירושלים ע"ש בפי הר"מ ור"ש ובירושלמי שם דמבואר מדבריהם דחוץ לירושלים אסורין בכל שהוא אף לזרים ובירושלים מותרין לזרים ואף דלזרים אין להבכורים התר מ"מ אסורין לאכול כשנתערב בכל שהוא הרי דשייך גם באופן זה דין החומר של דשיל"מ והנה הצ"צ שם השיב ג"כ דאין להעמיס דין זה בדברי הטור וכתב לבאר דברי הטור כפשוטו דקאי על ספק טרפה ומה שהקשה השואל לא קשה דעכ"פ כל עוד שלא נתברר הענין של הספק טרפה דינו כודאי איסור שהרי חייב על כיוצא בזה אשם תלוי ואף אם יתברר שהיא כשרה אין לומר בזה אגלאי מלתא למפרע דלא עביד אסורא והרי כשמביא אשם תלוי על שאכל חתיכה ספק חלב ספק שומן ואח"כ נודע שאכל שומן אין אומרים שהביא חולין בעזרה כן נמי מי שיש בידו ספק איסור שמן התורה אסור לאוכלו אין לנו להתיר לו לאכול עד שיודע לו שהיא כשרה ועד שלא נודע לו הרי היא אסורה לו ואם נתערבה באחרות אוסרת כל התערובות דאם יודע לו שהיא כשרה נמצא שאכל מה שהי' ראוי להמתין לאכול בהתר בזמן שהיתה אסור עליו כן הי' עולה על הדעת לכן צריך הטור להשמיענו שאין זה בכלל דשיל"מ הרי לך מדברי הגאון בעל צמח צדק דאף מה שהוא אסור מתורת ספק ג"כ שם איסור עליו וכן ידיעת ההפכים אחת דמה שהוא מותר מטעם רוב התר גמור הוא מן התורה. ויש לי להעיר בזה הערה אחת וגדולה היא אלי הנה מבואר בטור וש"ע וכל הפוסקים דאין לחוש לקדושי קטן והב"ח הביא בשם מהר"י ברזילי לחוש לקדושי קטן אם אביו קדש לו אשה מטעם שזכין לאדם שלא בפניו וע' בתשובת נו"ב כמה תשובות בענין זה אם יש לחוש לדברי ר"י ברזילי ובתשובת בית אפרים ובס' רביד הזהב פ' תצא הביא תשובת ר' בצלאל אשכנזי ומהרי באסון שחששו לדברי הגאון ר"י ברזילי וסיים שאין דבריהם מכריעין נגד כל חכמי ישראל, וכן נעשה מעשה פק"ק ווילנא והסכים עמנו מרנא ורבנא הגאון החסיד רבינו אליהו נר"י ולית גאון דחש לדברי הב"ח בסי' א' לחוש לדברי ר"י ברזילי והנה יש להפליא על כל הגדולים הנ"ל שלא חששו לקדושי קטן וגם הגאון ר"י ברזילי לא בא לחוש רק אם קידש לו אביו אשה ומטעם זכין לאדם שלא בפניו וכל הגדולים שאמרו לחוש לדברי ר"י ברזילי שקלו וטרו רק אם הוא זכות לקטן לקדש לו אשה ורצו בזה לתרץ סוגיא דקדושין ד' י"ט דלא משכחינן קדושין בקטן וכדאמרינן בכתובות אדם יודע שאין קדושין לקטן אבל צ"ע האיך יפרנסו ברייתא מפורשת בספרי פ' תצא בדין מוציא שם רע סי' רל"ח דדריש שם ולקחו זקני העיר את האיש ולא הקטן וקשה מאוד איך יצוייר מוציא שם רע בקטן שקידש הרי אין לו קדושין כלל ולא רצה לחייבה מיתה כלל אם הביא עדים שזינתה אחר שקידשה ואין לתרץ כמו שתירצו בקדושין ד' י"ט בבן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו דא"כ בלאו טעמא שהוא קטן לא שייך בזה דין מוש"ר כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' נערה בתולה הלכה ט' אם היתה יבמתו שכנסה והוציא עלי' שם רק שזינתה תחת קדושי אחיו ונמצא זוממין הרי זה פטור מן המלקות ותשלומין והוא פשוט בסוגיא דכתובות ד' מ"ו וא"כ יש להפליא על דברי הגמ' דקדושין ד' י"ט דלא דייק מכאן דיש יעוד לקטן וחיבין עלי' משום אשת איש ובודאי מבואר מן הסוגי' דלא משכיחינן בשום אופן אישות לקטן שיהי' צורך לכתוב למעט מעונש והנלע"ד לישב בהקדם מה שנתקשה מאוד הגאון ר' זאב וואלף סג"ל מק"ק בראד בספרי חידושו הרז"ה דלפי המבואר בשו"ע סי' קנ"ה סעי' י"ד דאין ב' שערות סי' גדלות אא"כ באו מי"ב שנה ואילך אבל אם באו קודם לכן אפי' בשנה י"ב חשיבא כשומא והקשה מזה אהך דיבמות ל"ז ע"א דפרכינן שם קדושין ונדות היכא משכחת לה באיסור בת אחת ושם אמר רב עמרם א"ר בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי נמצא שאיסור הנדות והקדושין שנמסר להם ע"י שליח חלין ברגע אחד והרי אותן השערות התחילו לצמוח קודם והרי הן שומא דאי אפשר שברגע אחת יהי' נעשה באדם שערות כדי לכוף ראשן לעקרן שזהו השיעור של שתי שערות וא"כ התחילו לגדל מקודם ואינן רק שומ' ע"ש מה שהאריך והשיג בזה על כמה גדולי הפוסקים ולענ"ד נראה דבאמת ענין השערות אינן אלא סמני גדלות תדע שהרי עיקר הגדלות תלוי בשנים ואם אכל חלב מבן י"ג והביא סמני סריס נעשה גדול למפרע בי"ג שנים אולם מה הוא הגדלות בעצם נראה ברור דכמו שמצינו לענין חיוב מעשר ותרומה בזרעים שהוא אינו אלא כשהם ראויים לזריעה ויכולין לעשות פירות כן אין האדם נעשה גדול עד שהוא מוחזק שכבר נשלמו כחותיו שראוי להוליד בנים ואם הוא סריס או איילינות שאינם ראויים להוליד לעולם נעשים גדולים באותן שנים שרוב בני אדם ראוים להוליד באותו זמן אבל אם לא הביא שתי שערות הוא סימן שעדיין הוא קטן דכן יסד יוצר הטבע והאדם שבזמן שישיג שלימות הזה יתחילו לצמוח בהאיש השערות וכל עוד שלא נראו בו שערות הוא סימן מובהק שעדיין לא הגיע לגדלות ואולם מיד כשהתחילו השערות לצמוח בגומות אחר י"ג שנה מיד הוא גדול אבל אם אותן השערות נשרו מן הגומות טרם שצמח כפי כשיעור שנתנו חכמים אם כדי קריצת צפורן או נטילת פי הזוג או כדי לכוף ראשן לעקרן אגלאי מלתא למפרע שאותן שערות לא הי' סימן גדלות כלל וכל זה אינו כמו שכתב הנו"ב בזה בסי' צ"ג ע"ש שהאריך להקשות מה הסימן של השערות כיון דשערות בלא גומות אינן כלום וגומות בלא שערות נמי הוי סימן גדלות א"כ אין תועלת בהשערות כלל:

ולענ"ד העיקר בזה כמו שכתב הבית אפרים על הא דמבואר בשו"ע שאנו אין בקיאין בגומות והנו"ב תמה ע"ז מה בקיאות שייך בזה לומר שמה שאנו רואין את הגומות נאמר שאין כאן גומות וכתב הבית אפרים שגם לרוחב הגומות יש להם שיעור שהדעת מכרעת דכל שהשערות יותר גדולים וארוכים גם רוחב הגומ' צריך שיהי' גדול יותר וצריך בקיאות אם אלו הגומות המה ראויים לצמוח בהם שערות כדי לכוף ראשן לעקרן או כדי קריצת צפורן על חד מ"ד כדאית לי' ולפי הנ"ל סרה כל מה שהקשו הרז"ה והנו"ב ונתקשו מאוד בענין זה דהענין כן הוא דתנאי פליגא בשיעור השערות ואנן קיי"ל דגומות בלא שערות מהני אבל עיקר הסימן הם השערות ולכן צריך שיהיו הגומות ראויים לצמוח בהן השערות כפי שעור של כל אחד מן התנאים לכל מר כדאית לי' ואם כשהגיע לי"ג שנה ויום אחד נמצאו לו גומות הראוי לצמוח בו שערות שיהיו כפי השיעור מיד נעשה גדול וכ"ז אם אח"כ אנו מוצאים בהגומות שערות כפי השיעור אבל אם אותן השערות שצמחו בהגומות נשרו טרם שהגיעו לשיעור הראוי לכל חד כדאית לי' אגלאי מלתא שאין ממש בגומות אלו אולם אם צמחו בו שערות כשעור נעשה גדול למפרע ומעתה אין קושי האיך ברגע אחד התחלת שנת י"ד ימצא בו שערות כדי לכוף ראשן לעיקרן דבודאי הגומות יכולים להתהוות ברגע ראשונה שהגיע לגדלות ואולי הם נעשים מקודם ולכשיגיע שנת י"ג מיד נעשים גדולים והדברים ברורים ואמתים. ומיושב כל מה שהקשה הרז"ה קושיות עצומות באמת והשיג על הפוסקים עבור זה כדרכו ומעתה נבוא לבאר דברי הספרי הנ"ל דממעט קטן ממלקות של מוש"ר והדברים מתמיהין איך שייך מוש"ר בקטן והלא אין אישות לקטן ומקודם נדקדק על הסוגי' דקדושין ד' י"ט דפריך אהא דממעט מקרא דאיש אשר ינאף אשת רעהו אישת קטן והאיך משכחינן אשת קטן הרי כל אדם יודע שאין אישות לקטן ולכאורה משכחת לה בכה"ג שהגיע לי"ג שנה ומצאנו בו שערות עם גומות שהם ראויים לשערות שיהי' בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן רק שעדיין לא הי' בהן אותו השיעור ומ"מ הוחזק בגדול ואולם טרם שהגיעו לשעורן נשרו ואגלאי מלתא למפרע שהי' קטן ולכן זה שבא על אשתו פטור:

עוד יש לדקדק בזה לפי המבואר בירושלמי לר' יוסי בר יהודא ע"ש בירושלמי יבמות פ' י' הלכה ח' דרשב"ל סובר שם דקטן עושה אלמנה לכ"ג ומוקים לה כריב"ז דבן ט' שנים שהביא שתי שערות ועודן בו עד לאחר י"ג נעשה גדול למפרע ואף שעד היום החזקנו אותו לקטן חלו הקדושין למפרע ועושה אלמנה לכ"ג אפשר לנו למעט הבא על אשת קטן כזה ממיתה ונראה לבאר כ"ז בהקדם מה שאומר לתרץ על הקושי' שהביא אא"ז הגאון המחבר בשם הגאון ר' מרדכי מראזינאי שהקשה למה להו להתוס' בנדה לתרץ דלכן האוכל הקדש שהקדיש מופלא סמוך לאיש לוקה ולא הוי התראת ספק משום דרוב בני אדם תבוא להם הסימנין בזמנם ולמה לא תירצו כמ"ש ביבמות ד' פ' ע"א אהא דאכל חלב מבן י"ד עד י"ח ויולדו בו סמני סריס דהקשו ג"כ קושי' זו ותירצו דכל היכא דאיכא למימר אגלאי מלתא למפרע אין כאן התראת ספק ולענ"ד נראה דשני דבורי התוס' צריכים זה לזה דזה סברא פשוטה דזה שלפי מצבו כעת אינו בר חיובא במצוה זו ואינו עושה איסור אין לנו צורך למעט מקרא שלא יגיע לו עונש אף אם יתגלה הדבר למפרע שהי' בר חיובא ועבר האיסור שמגיע לו עונש ואין שייך ע"ז לומר אגלאי מלתא למפרע כן אם לפי ההלכה הוא בר חיובא וחייב מלקות או מיתה אם יעבור על איסור זה אך לבסוף יתברר שלא עשה שום איסור ג"כ אין לחייבו על המחשבה שביקש לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ורק בהצטרף שני הענינים במופלא סמוך לאיש דיש כאן רוב משום שרוב בני אדם נעשים גדולים לי"ג שנה וכן ג"כ הסברא דאגלאי מלתא למפרע כשהביא סמנים שבאמת הי' אז מופלא סמוך לאיש וכן ג"כ דיבמות ברוב שאינם מביאין סמנין בזמן ויש בהן סמני סריס אינן מביאין סמנין עד לאחר י"ח וגם אגלאי מלתא למפרע שלא הביא סמנין אז חייב אבל בסוגיא דקדושין ד' י"ט אי אפשר לתרץ ע"פ הירושלמי בפ"י דיבמות דקטן עושה אלמנה לכ"ג כשהביא סמנין כשהי' בן ט' ועודן בו לאחר י"ג משום דחלין הקדושין למפרע דכיון שבשעה שבא עלי' היינו מחזיקין אותו לקטן וקדושיו אינו קדושין אין צורך לקרא למעט הבא על אשתו ממיתה ובלא קרא אי אפשר לחייבו משום דאגלאי מלתא למפרע שהי' גדול דעכ"פ באותה שעה שבא זה על אשתו החזקנו אותה לפנויה (גם אין לומר בזה ולא אשת קטן אחרי דאגלאי מלתא שבאמת הי' גדול) וכן לא הי' להגמ' לתרץ ההיפוך בשהביא ב' שערות בזמנן והחזקנו אותו לגדול ונשרו טרם צמחו שעורן דלזה ג"כ אין צורך לקרא לבאר אחר שנודע האמת שלא עשה עבירה בפועל ואין לחייב על המחשבה כלל אולם הספרי במוציא שם רע הצריך למעט מקרא והוציאו זקני העיר את האיש ולא קטן באופן השני שנמצא בו שערות שלא צמחו כשעור והי' בו גומות שראוי לשערות כפי השעור לכוף ראשן לעקרן ונשרו עד שלא הגיעו לשעורן שהרי את המוציא שם רע אין אנו מחייבין רק על המחשבה שרצה לחייב את אשתו בב"ד ואז באמת הי' מוחזק לגדול והרי לפי האמת באמת לא עברה אשתו שום עברה ואיך נפטור אותו משום דאגלאי מלתא שלא הי' ממש בקדושין שלו עכ"פ באותה שעה הי' מוחזק לגדול והיינו מחזיקים קדושיו לקדושין גמורים ועשה הכל לחייב אשתו בב"ד לכן אין הכתוב ממעט אותו מעונש רק מפני דעכ"פ לפי האמת כעת הוא קטן. והיוצא מזה דצדקו דברי הצ"צ סי' ס"ט דכל שע"פ ההלכה הוא אסור חל ע"ז שם איסור וכמו שהסביר זה גם אא"ז הגאון המחבר ובאופן זה אמרתי שאין מקום למה שראיתי לאיזה אחרונים שצדדו לאמר בשחט בהמה בתוך שמונה ימים להתיר הבשר ולמדו זה מהא דקיי"ל במת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת דבדיעבד סמכינן ארבנן דפליגא ארשב"ג דאמר כל שלא שהה ל' יום באדם ושמנה ימים בבהמה הרי זה נפל ולענ"ד לא מן השם הוא זה דשם באשת כהן טעמא אחרינא אית בי' מה שאינו שייך לנידון זה בשחט בתוך ח' והוא ע"פ מה שכתב הרשב"א בחידושיו ליבמות ד' קי"א ע"ב שהביא בשם ר"ח אהא דאמר רבא שם בלאו הכי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסירא לי' ובתר שתא שרי' לי' דאדר"מ הוא דמקשי ולאוקמי מלתא דרבנן דלית לדר"מ כיון דקיי"ל כרב דאמר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים והא דנפלה לפני קטן כיון דאסירא לי' השתא אסירא לי' לאחר זמן והרשב"א השיג עליו כיון דאינה אסורה רק מספק ואם יבוא אליהו ויאמר שאינו סריס ראוי' לו אין כאן סברה לומר כיון שנאסרה שעה אחת וע' בתוס' ר"פ החולץ ד"ה וריש לקיש ואולם שמעינן מדברי רבינו חננאל דכל שנאסרה מטעם ספק יש לנו לאוסרה ליבם לעולם וכן משמע מדברי התוס' לפוטרה מחליצה ג"כ ואולם גם הרשב"א לא חלק על ר"ח אלא בספק העומד להתברר ואח"כ נתברר שלא הי' אפי' שעה אחת שלא היתה ראוי' ליבום משא"כ במת בתוך ל' אפי' לרשב"ג שהוא ספק נפל בודאי מחמת הספק שלא יתברר לעולם אינה עולה ליבום מן התורה אפשר לומר שהוא פטורה מן החליצה לעולם ואינה אסורה לשוק רק מדרבנן לכן בדיעבד סמכינן ארבנן שלא להוציא אשה מבעלה אבל אין ללמוד מזה לענין שחט בהמה בתוך שמנה ימים כנלענ"ד ודו"ק:

והנה הכלל הזה אשר בררנו בעזהי"ת דאין לומר אגלאי מילתא למפרע שיהי' נחשב למפרע כמו שהוא אחר זמן שכבר נגלה הדבר רק אם בזמן הקדום טרם שנתגלה הי' הרוב מורה שיהי' כן אבל אם נתגלה הדבר כמו המיעוט לא אמרינן בזה אגלאי מילתא למפרע הוא קלורין לעין בכמה סוגיות לע"ד ואין כאן מקום להאריך בזה אולם זה אינו רק לענין דין התורה בענין איסור והתר פטור וחיוב אבל מה שנוגע לעצם הדבר ולטבעו של הדבר שאנו דנין עליו דודאי אמרינן אגלאי מילתא למפרע גם אם הוא נגד הרוב כמו המיעוט ולכן אמרינן דבן ט' עושה אלמנה לכ"ג שהרי נתגלה הדבר שכבר הי' גדול כשהביא שתי שערות כשהי' בן ט' רק דמ"מ לא הי' בר חיובא במצות אבל לענין קדושין מהני מעשיו שקידש וכן אם עשה שליח ביום אחרון של שנת י"ג אף דאין עליו חיוב מצות מ"מ השליחות קיים דעכ"פ נתגלה הדבר שזה מן המיעוט ויש ליישב בזה דברי רש"י ביבמות ד' ל"ד ממה שהקשו עליו התוס' ד"ה מתוך וע' במל"מ פ"ב מה' אשות ובבני אהובה שם כנלענ"ד והוא ברור ויש לדון בזה בענין קדושי קטן ע' בתשובת ר' יהודא מינץ תשוב' י"ג בדין המיאון של מרת סולקא דהוית נשואה להגאון מו"ה ר' דוד צענער והי' בזה מחלוקת גדולה בין הגאון ר' יעקב מרגליות ובין הגאון ר' יעקב פאליק זצלל"ה ע"ש מה שפלפל בדין הביאה סמנים מתשעה שנים ולמעלה. מנכד המחבר]:

ואקדים עוד קוש' שכתב לי הרב הגדול מו"ה אלי' נ"י בר"פ החולץ הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהוולד בן קיימא יוציא וחייבין בקרבן [שבא על אשת אחיו שיש לו בנים] וכתבו התוס' דאיירי בכונס תוך ג' דאי לאחר ג' חדשים אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברה ניכר לשליש ימיו שהוא ג' חדשים וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה לי' למיעבד וכה"ג אמרינן בשבועות גבי הי' משמש עם הטהורה ונטמאת דפטור מקרבן כששמש שלא בשעת ווסתה והקשה הרב הנ"ל דאין ראי' משבועות דהתם וודאי אנוס הוא ואין לו מה לעשות שום דרישה או חקירה ולא המתנה משא"כ בכונס יבמתו לאחר ג' חדשים הואיל ואפשר להתברר הדבר ע"י המתנה אע"פ שאינו מחויב מן הדין מ"מ לאו אנוס הוא דלא עדיף מאשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו שני עדים שמת בעלה ונשאת ואח"כ נודע שבעלה קיים שחייבין בקרבן וכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' שגגות הטעם שהשוגג הי' לי' לבדוק ולדקדק ואלו בדק יפה ודקדק בשאלות לא בא לידי שגגה ולפי שלא בדק בדרישה וחקירה ואח"כ עשה צריך כפרה וכ"ש גבי כונס יבמתו דאפשר בהמתנה. והרב אב"ד דפלונגיאן תירץ דהכא נמי אנוס הוי ע"פ הדבור של תורה לקיים מצות יבום ושהוי מצוה לא משהינן ודייק התו' דמסתמ' איירי מתני' בגדול האחין שהמצוה מוטלת עליו [ולפי מה שכתבתי לעיל יש לחלק דבשבועות לא אמרינן דלא היה לו לשמש עם טהורה שתטמא אבל כונס אחר ג' הרי בעל אשת אחיו מעוברת מכבר לכן יש לחייבו קרבן. מנכד המחבר]:

וכ"ז איננו שוה לי לישב מה דקשה לי בדברי התוס' ס"פ אלו דברים שכתבו השוחט את הפסח בשבת ונמצאת טריפה בסתר חייב אליבא דמאן דס"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב ולא פטור מטעם דהוי אנוס והוכיח כן מהגמ' וכ"כ הלח"מ בפ"ב מהלכות שגגות ולדידהו לא ידענא לחלק מה בין שחט ונמצא טריפה לבין משמש עם הטהורה ונטמאת זה וזה כעצמים בבטן המלאה הוא ואין להם מה לעשות. והרמב"ם באמת פסק בשוחט ונמצא טריפה דפטור ואזיל לשיטתו אבל דברי התוס' צריכין ישוב ובודאי שיש לשיטת התוס' טעם אחר לחלק בין נשאת בעדים ובין משמש עם הטהורה וע"פ הטעם שיתבאר יהיו כונס יבמתו לאחר ג"ח דומה למשמש עם הטהורה ונטמאת ושוחט את הטריפה יהי' דומה לנשאת ע"פ עדים ובא בעלה ויתיישב ג"כ קוש' הנ"ל בהקדם מ"ש הרמב"ם בפ"ז מהל' ממרים כיצד דין בן סורר ומורה מביאין אותו אביו ואמו לב"ד של שלשה ומביאין שני עדים שגנב משל אביו וקנה בשר ויין במה שגנב ואכל אותה האכילה האמורה אחר ההתראה וזו היא עדות הראשון ומלקין אותו כשאר חייבי מלקיות. חזר וגנב משל אביו ואכל אכילה זו אחר שהתרו בו עדים בודקין אותו אחר שמקבלין עדותן שמא הקיף שער ואם לא הקיף גומרין דינו וסוקלין אותו [בזמן הבית] וכתב הכ"מ וצ"ע במה שלא הצריך לבדוק אם הקיף זקן אלא בעת שרוצים לגמור דינו למיתה ולמה לא הצריך לבודקו קודם שילקוהו שאם הקיף זקן כיון דאינו נעשה בן סורר ומורה לאו בר מלקות הוא עכ"ל הכ"מ. והלח"מ כתב על קו' הכ"מ הנ"ל לתרץ דלענין מלקות אוקמינן לי' אחזקתי' הראשונה דעדיין לא הקיף כמו שהי' עד עתה עד שיתברר לנו שהקיף אבל לענין מיתה לא סמכינן אחזקה אלא צריך לבודקו וסיים הלח"מ ומ"מ צריך טעם מאין יוצא לו לרבינו כן דאינו מוכרח כל כך מן הסברא עכ"ל ואני מוסיף דודאי הסברא נותנת להיפך דהא קי"ל בכל דוכתא אפילו לענין איסור גרידא בכל היכי דאיכא לברורי מבררינן ולא סמכינן אחזקה וכ"ש היכא דאיכא למיחש לסכנת נפשות כגון מלקות. ותו דהא קי"ל בכל דוכתא כרבא דאמר [סנהדרין דף י' א'] מלקות במקום מיתה עומדת. ורב אשי מספקא לי' [כתובות ל"ג א'] דלמא מלקות חמיר ממיתה, דאמר רב אלמלא נגדוה לחמו"ע הוו פלחי לצלמא. וגם שהרמב"ם גופי' כתב בפ' כ"ד מהל' שבת ה"ח הרי שנתחייב בב"ד מלקות או מיתה אין מלקין ולא ממיתין אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הרי דגמר מלקות ממיתה אפילו היכא דלא מסתבר כולי האי. ועוד קשה על הלח"מ דהכא לא שייך כלל לומר אוקמי אוחזקתי' כיון דעשוי' להשתנות:

והנראה לי דקוש' הכ"מ מעיקרא ליתא דהרמב"ם בדיוק השמיט דין הבדיקה בעדות הראשונה קודם שמלקין אותו וכלל זה בצחות לשונו שכתב מלקין אותו כשאר חייב מלקיות ונכלל בזה ג"כ שאין מלקין אותו עד שיביא ב' שערות כמבואר בדברי הרמב"ם הל' סנהדרין לענין כל עונשין וגם דברי הרמב"ם שבכאן נמשכין למ"ש קודם לזה בהלכה ה' לא ענש הכתוב קטן שלא בא לכלל המצות כו' ואין דין זה אלא בבן י"ג ויום א' שהביא ב' שערות וסתמא דמילתא לא נבדק אם הביא ב' שערות עד שעה שמביאין אותו להלקות דבשעת התראה לא הי' צריכין לבדקו לשיטת הרמב"ם פט"ז מהל' סנהדרין ה"ז דהתראת ספק שמי' התראה וא"כ בעדות ראשונה ממילא שמעינן דצריך לבודקו אם הביא ב' שערות ואז יראו ג"כ אם הקיף הזקן אבל בעדות השני' שכבר הוא בחזקת גדול. וה"א דסמכינן אחזקה ועדיין לא הקיף כמו שהי' עד עתה קמ"ל דצריך בדיקה ולא סמכינן אחזקה. אי משום דעשוי' להשתנות או משום דכל היכא דאיכא לברורי. אלא דאכתי קשה דאפי' נימא דבשעת התראה א"צ לבודקו משום דהתראת ספק שמה התראה מ"מ בודאי שבשעת עבירה הי' מבורר שהביא ב' שערות דאל"כ אכתי ספיקא הוא שמא קטן הי' בשעת עבירה ואינו בר עונשין אפילו כשיגדיל וא"כ ע"כ שראו בו שערות קודם עברה וא"צ שוב בדיקה לזה בשעת מלקות. וא"כ צריך לבודקו קודם המלקות שמא בתוך כך הקיף זקן. והנה הרא"ש בתשו' כלל ג' סימן ה' כתב שאם שהו מלבודקו זמן רב אחר שהי' לו י"ג שנה ובדקוהו ונמצאו לו ב' שערות הוא בחזקת גדול משעה שהי' לו י"ג שנה והובא דברי הרא"ש בטור ושו"ע ח"מ סי' ל"ה לענין עדות. ונראה מדעת הרמב"ם דס"ל ג"כ כהרא"ש בזה שכתב בפ"ה מהל' אישות הי"ד סריס אדם כשיהי' בן י"ג שנה ויום אחד נקרא גדול שאין זה מביא סימנים לעולם ולא הראו מפרשי הרמב"ם מאין הוציא דין זה שהרי מסברא יש להסתפק שמא אם לא הי' נעשה סריס לא הי' מביא עדיין סימנים עד זמן מרובה לאחר י"ג שנה ומדברי הרמב"ם משמע דהוי ודאי גדול. וא"ל דנפקא לי' מדאמר רבא בפ' יוצא דופן ד' מ"ז קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה [ושוב אינה יכולה למאן אם נתקדשה בקטנותה] חזקה הביאה סימנים. דזה ניחא לדעת הרא"ש והטור אב"ע סי' קנ"ה דס"ל חזקה אלימתא היא ואפי' לא נבעלה לאחר י"ב שנה דאינו אלא ספיקא דרבנן סמכינן אהאי חזקה שפיר יש לומר דכודאי חשבינן לי' אפילו לקולא אבל להרמב"ם שכתב הלח"מ לדעתו בפ"א מהלכות גירושין הל' י"ד שכשלא בעל לאחר שנעשית בת י"ב שנה ואינו אלא ספיקא דרבנן יכולה למאן ואזלינן לקולא אלמא דמשום חזקה דרבא חשבינן לי' רק לספק ולא כודאי ואין חלוק אליבא דהרמב"ם בין לא נבדקה כלל ובין בדקו ולא אשכחי דחשבינן לי' ספק ובדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא דגם בבדק ולא אשכח חוששין שמא נשרו, וא"כ קשה אמאי פסק הרמב"ם גבי סריס דהוי ודאי גדול:

והנה הרא"ש בתשובה הביא ראי' לדין הנ"ל מב"ב ואציע הסוגי' שם ד' קנ"ג איתא במשנה מתנה שאין בה בריא ולא שכיב מרע הנותן אומר שכ"מ הייתי [וחוזר במתנתו] והמקבל אומר בריא הייתי [ואינו יכול לחזור] ס"ל לחכמים המע"ה ואמרינן בגמרא ראי' במאי ר' יוחנן אמר ראי' בעדים שצריך המקבל להביא עדים שהי' בריא בשעת המתנה ר"ש בן לקיש אמר ראי' בקיום השטר שצריך לקיים השטר שלא יוכל נותן לטעון מזויף. ואז יהי' נאמן במגוי דמזויף שהי' שכ"מ בשעת המתנה אבל אם נתקיים השטר ולית לי' מגו לנותן זכה המקבל במתנה משום דאזלינן בתר השתא כמו דעכשיו הוא בריא מסתמא הי' בריא גם בשעת המתנה ואינו יכול לחזור. וקאמר התם איתיבי' ר"י לר"ל מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן הי' בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר' עקיבא מהו לבודקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנים עשוין להשתנות לאחר מיתה (וקס"ד שהנכסים הי' עדיין ביד היורשים והלקוחות באים להוציא מידם מחמת הקנין שקנו מיד המת והיורשין משיבין שאין הקנין כלום מחמת שהי' קרובינו קטן בשעת מיתה ורצו הלקוחות לבודקו בקבר אם הביא סימנים ואמר להם ר' עקיבא שאפילו ימצאו סימנים אין יכולים להוציא מהקרובים משום דסימנים עשוין להשתנות לאחר מיתה ושמא בחייו לא הי' שם גומות ומחמת מיתה הי' שם גמות ואמרינן בפ' בא סימן שתי שערות צריך שיהא בעיקר גומות] ואמר ר"י לר"ל בשלמא לדידי דאמינא דאמרינן ראי' בעדים כיון דאמר ללקוחות אייתו עדים ולא אשכחן היינו דקא אתו ואמרו לי' מהו לבודקו אלא לדידך דאמרת ראי' קיום השטר למה להו לבודקו לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסי' עכ"ל הגמרא. והוכיח הרא"ש בתשובה מכאן דאם מצאו לו סימנים אפי' לזמן מרובה לאחר שנעשה בן י"ג ויום אחד מחזקינן לי' בגדול למפרע משעה שנעשה בן י"ג ויום אחד דהא משמע דוקא משום דסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה ואין הבדיקה מועלת הא אם הי' בחיים והי' בני משפחה מערערין שהי' קטן בשעת מכירה מהני הבדיקה לאחר זמן ואם מצאו שערות מחזקינן לי' בגדול למפרע:

והנה ראיתו של הרא"ש ז"ל יש לדחות. דהתוס' שם ד"ה אלא הקשו אמאי דאמר ר"י אלא לדידך דאמרת ראי' בקיום השטר לקיימו שטרא ולוקמו בנכסייהו דמאי קוש' דע"כ לא אמרינן ראי' בקיום השטר אלא משום דאזלינן בתר השתא וכמו שהוא עתה בריא יש לנו לומר שהי' בריא בשעת מתנה אבל הכא [גבי מעשה דבני ברק] לא שייכא שום חזקה ותרצו דאיכא למימר חזקה שאין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול מהניא כי ההיא חזקה דבתר השתא אזלינן עכ"ל התוס' והשתא קשה טפי דהא מרא דהאי שמעתא דחזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול הוא ר"ל בכתובות ד' י"ט וס"ל דמהני האי חזקה אפילו לגבי עדים עצמן שאין נאמנים לומר קטנים היינו ומהני אפילו להוציא מיד הלוה וא"כ מאי קאמר בשלמא לדידי דאמרינן ראי' בעדים ניחא ומשמע אפילו אית לן האי חזקה דנעשה בגדול וכמ"ש התוס' וזה אינו דהא משום האי חזקה יכולין הלקוחות להוציא מיד הקרובים בלא שום עדים וראי' וכדמסיק באמת בגמ' בתר הכי. ועוד יש לדקדק בהא דאמר ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן הי' בשעת מיתה דדי הי' אם הי' מערערין שהי' קטן בשעת מכר ואפילו הי' גדול בשעת מיתה אין מכירתו מכירה ובזה יש לומר דמעשה שהי' כך הי' אלא דבזה נמי ניחא קוש' הראשונה והיינו שהערעור הי' שקול לאורועי קצת האי חזקה דנעשה בגדול כגון שאמרו בשעת מיתה שאין גומות בעיקרן של השערות וא"כ טעו עדי המכירה בבדיקתן בשעת מכר ומ"מ מהניא כי ההיא חזקה דבתר השתא כיון דלא מרעינן שטרא אבל אי ס"ל ראי' בעדים ומרעינן שטר ע"פ טענות הנותן ה"נ לא מהניא האי חזקה דנעשה בגדול כיון דאיכא ריעותא. והשתא אין ראי' מכאן למקום אחר שאם שהו זמן רב מלבודקו ולאח"ז בדקוהו ונמצאו לו ב' שערות דמחזקינן לי' בגדול למפרע די"ל דווקא הכא גבי מעשה דבני ברק דאיכא חזקה דנעשה בגדול ובודאי בשעת מכר הי' שערות אלא דחיישינן שמא לא הי' בעיקרן גומות אם הי' בודקין אותו בחיים ומצאו גומות איגלי מלתא למפרע שאותן השערות הי' סימן גדלות ולא שומא. אבל היכא דלא נבדק מעיקרא כלל אימא דאה"נ דלא מחזקינן לי' בגדול אלא משעת מציאת השערות ואילך:

ויש להוכיח דלאו כ"ע ס"ל להאי הוכחה שכתב בתשובת הרא"ש מסוגיא דפ' מי שמת. דהטור וש"ע ח"מ [הביאו בשם הרמ"ה] בסי' רל"ה סעי' י"ב מכר קודם שנתברר שהוא גדול כגון קודם עשרים ולא הביא ב' שערות כו' ולאחר זמן הביא ב' שערות שעתה נתברר שעכשיו הוא גדול אין מכירתו שמכר עד עתה כלום עכ"ל. ואם נאמר דלא פליגי הרמ"ה והרא"ש ובהכרח יש לנו לתרץ כי היכי דלא הוי סתירה ממ"ש הטור וש"ע בסי' ל"ה אמה שכתבו בסי' רל"ה] ע"כ לומר דהרא"ש מיירי שלא בדקוהו כלל זמן רב ולא ראו שום פעם לאחר י"ג ושלא הביא ב' שערות והרמ"ה מיירי שבדקו אותו פעם אחת לאחר י"ג ולא מצאו שערות ולאח"ז הביא דאז לא מחזקינן לי' בגדול למפרע ובזה מודה הרא"ש (וכן משמע מלשון הריב"ש שהביא ב"י שם בסי' רל"ה) ואם הרמ"ה ס"ל ג"כ הוכחת הרא"ש מסוגי' הנ"ל יש להוכיח דאפילו נבדק פ"א לאחר י"ג ולא הביא סימנים ולאח"ז הביא שערות מחזקינן לי' בגדול למפרע משעה שיכולין לומר שהביא שערות דהתוס' שם ד"ה ועוד ע"ב הקשו במעשה דבני ברק למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותי'. והא אמרינן בפ' יוצא דופן קטנה שהגיעה לכלל שנותי' אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ותירצו שאחר שהי' זה גדול שהגיע לכלל שנותי' ולא הי' לו סימני גדלות [דהיינו שערות] להכי איכא לספוקי שמא קטן הוא עדיין עכ"ל התוס' וא"כ מיירי שנבדק אחר י"ג ונודע שלא הביא שערות ואעפ"כ טעמא דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה הא אם הי' בודקין אותו בחיים ומצאו שערות מחזקינן לי' בגדול למפרע בשעת מכירה אפילו נודע שהי' זמן מה לאחר י"ג בלא סימני גדלות [וכהוכחת הרא"ש] וזה דלא כהרמ"ה אלא ודאי דס"ל להרמ"ה דאין ראי' מכאן דאיכא בהדה חזקה דנעשה בגדול והרמ"ה מיירי שהודה הלוקח שלא נבדק עד אחר המכירה שעדיין לא הביא סימנים עד לאחר זמן מרובה. וא"כ הדרא קושי' לדוכתא מנ"ל להרמב"ם גבי סריס אדם להחזיקו בודאי גדול משנת י"ג ויום א':

[וראיתי לרמ"א בסי' רע"א ס"ק ב' שכתב דאפילו בן י"ג שנה אינו מוציא את הנשים בקידוש היום דחיישינן שמא לא הביא שתי שערות דבדאורייתא לא סמכינן אחזקה שהביא שתי שערות עד שיתמלא זקנו לכן תקדש האשה לעצמה] ומ"מ אין הקושי' הנ"ל אלא על הרמב"ם לשיטתו בהל' נדרים וכמו שאבאר. דבדין מופלא הסמוך לאיש דאמרינן נדרים נבדקין אם יודע לשם מי נדר נדרו נדר והקדשו הקדש יש ג' שיטות שיטת רש"י שיטת התוס' שיטת הרמב"ם לרש"י מיום שנעשה בן י"ב שנה ויום א' עד שיביא שתי שערות ואפי' שהה כמה שנים לאחר י"ג בהבאת שערות כל הזמן ההוא הוי מופלא סמוך לאיש [כן היא לרש"י בהדיא בנדה ד' מ"ו ע"א ד"ה כי יפליא כו' שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא שתי שערות וע"ש עוד ד' מ"ה ע"ב קטן הוא] ולתוס' לא משכחת לה מופלא סמוך לאיש נדרו נבדקין אלא שנה אחת בלבד והיינו שנה שלפני גדלות ואם נשתהא להביא שתי שערות ד"מ עד שהי' לו ט"ו שנים אין נדרו נדר אלא מה שנדר משנת י"ד עד ט"ו וקודם לשנות י"ד אפי' יודע לשם מי נדר אין נדרו כלום. ולהרמב"ם מהל' נדרים בפי"א שיטה אחרת והוא שלדבריו יש תרי גווני מופלא סמוך לאיש שמשנת י"ב עד שנת י"ג נדרי' נבדקין ולאחר י"ג ועדיין לא הביא שתי שערות אע"ג דקטן הוא לכל מילי נקרא מופלא סמוך לאיש לענין נדרים שאפילו אינו יודע לשם מי נדר נדרו נדר והקדשו הקדש:

ובאמת שיטת הרמב"ם תמוה דמוכח בהדיא בסוגיא דפ' יוצא דופן דכל שלא הביא שתי שערות אפילו לאחר י"ג קטן הוא ונדריו נבדקים והמשנה למלך הניח דברי הרמב"ם הנ"ל בצ"ע וגם הלח"מ הראה לעיין בפ' יוצא דוכן. ולישב דברי הרמב"ם אציע הסוגיא דאבעיא להו תוך זמן [היינו שנת י"ב] כלפני זמן או כלאחר זמן. למאי הלכתא אי לנדרים לא כלפני זמן דמיא ולא כלאחר זמן דמיא [והכל תלוי אם יודע להפלות (לאפוקי קודם זמן אפילו יודע להפלות אין נדרו נדר ולאחר זמן אפילו אינו יודע להפלות נדרו נדר) אלא לעונשין מאי. ופליגי אמוראי אית דאמרי תוך זמן כלאחר זמן ואם הביא שערות תוך י"ב לאו שומא הוא אלא סימן והוי גדול לענין עונשין. ואית דאמרי תוך זמן כלפני זמן (ואם הביא שערות שומא נינהו) מתיב רב המנונא (על מ"ד על תוך זמן כלאחר זמן ממתניתן) דתנן אחר הזמן הזה (דהיינו אחר י"ג ויום א') אע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהם נדר והקדישן הקדש האי לאחר זמן ה"ד אי דלא מייתי שתי שערות קטן הוא (כפרש"י ואמאי נדרו נדר הא לאו בחזקת גדול הוא כ"ז שלא הביא ב' שערות ומופלא סמוך לאיש נמי לא הוי דהא אינו יודע לשם מי נדר ומהיכי תיתי דנדרו נדר. וזה מבואר דלא כשיטת הרמב"ם שפסק דלאחר י"ג ולא הביא שערות אפילו אינו יודע לשם מי נדר נדרו נדר ולכאורה מוכרח לפרש הפשט כרש"י) אלא לאו דאייתי שתי שערות וטעמא (דחשיבא לי' שערות) דלאחר זמן הוא דגמר לי' למלתי' (בין בשערות בין בשנים) הא תוך כלפני זמן (וחשבינן לי' שומא) ונראה דקשי' לי' להרמב"ם אמאי מוקי לה הגמרא האיבעי' לענין עונשין הא שפיר מצינן לאוקמי לענין נדרים ומבעי' אם הביא שתי שערות בתוך זמן אם חשוב כמו לאחר זמן שאפילו אינו יודע למי נדר יהי' נדרו נדר ומתוס' ד"ה אלא משמע דבאמת לענין זה נמי קמבעיא להו ונכלל בלעונשים. אבל להרמב"ם משמע לי' מדמהדר מעיקרא לאוקמי האבעיא לענין נדרים ולא קמה לי' משום דלא כלפני זמן ולא כלאחר זמן דמיא ואוקמה לענין עונשין שוב אין כאן לענין נדרים שום ספק והיינו משום דפשטא דמתני' משמע שאם יודע לשם מי נדר הוי נדר אפילו לא הביא. ואם אינו יודע למי נדר לא הוי נדר אפילו הביא שערות ומ"מ יכול להיות דלענין עונשין מחשב גדול ואין תלוי נדר בעונשין כלל ולפ"ז קשי' לי' להרמב"ם מאי תיובתא דרב המנונא והאיך קא מדייק טעמא דלאחר זמן הא תוך זמן כלפני זמן כיון דבאמת לענין נדרים כן הוא אבל לענין עונשין יכול להיות דתוך זמן נחשב גדול אם הביא סימנים אלא ודאי דמשמע לי' לרב המנונא מדקתני במתני' נדריהן נדר והקדישן הקדש היינו דכופין אותן לקיים נדרם והקדשם והיינו דאיכא בין הא דקאמר בן י"ג ויום א' נדריו קיימים. להך בבא דלאחר הזמן הזה דאי לאשמועינן דאפילו היכא דאמרת איהו גופי' אין אנו יודעים הול"ל לאחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו כו' נדריהם קיימים וכלישנא דרישא אלא ודאי לאשמועינן דכופין להו לקיים נדרם ולוקין בבל יחל וחייבין במעילה. ואהא מדויק שפיר האי לאחר זמן ה"ד אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא והא ודאי שאין לנו לכופו לקיים נדרו (ומ"מ נדרו נדר והקדשו הקדש לגבי אחרים מרישא דמתני' דקתני בן י"ג שנה ויום א' נדריו קיימין דמשמע שפיר אפילו לא הביא שתי שערות] אלא ודאי דאייתי שתי שערות וא"כ בתוך זמן נמי דקתני נדרי' נבדקין איירי נמי אפילו הביא שתי שערות ואפילו הכי אין לוקין על הקדישו מדלא אשמעינן רבותא טפי דאפי' בתוך הזמן אם יודע למי נדר והביא ב' שערות הקדשו הקדש. כנ"ל לישב שיטת הרמב"ם ומצאתי נמי דברי בפי' המשנה:

והשתא לשיטת התוס' שפיר יש להוכיח דבסתמא מחזקינן לי' לכל בן י"ג שנה ויום א' שהביא ב' שערות בזמנו ואזלינן בתר רובא שהרוב מביאין כן. והיינו מחמת הקוש' שהקשה התוס' (והביאנו בתחילת דברינו) אמאי ס"ל לר"ל דלוקה בהקדש ואכלו אחרים דהא התראת ספק הוא דשמא לא יביא שערות עד ב' או ג' שנים אח"כ ואכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש וזהו לשיטת התוס' דמופלא סמוך לאיש הוא שנה לפני גדלות אבל לשיטת רש"י והרמב"ם דמשנת י"ב ומעלה עד שהביא ב' שערות אפילו שנים מרובות הוי מופלא סמוך לאיש והקדשו הקדש אין התחלה לקושית התוס' דהא לעולם הוא התראת ודאי וכ"ש לשיטת הרמב"ם דאחר שנת י"ב נדרו נדר אפילו אינו יודע למי נדר. א"כ אין הכרח דאזלינן בתר רובא שמביאין ב' שערות בזמנן היינו כשהן בני י"ב ויום אחד. וא"כ הדרא קושי' הנ"ל על הרמב"ם בהל' אישות וגם על הרמב"ם בהל' ממרים מה שהקשה הכ"מ לדוכתי':

ואפתח אנא פיתחא לנפשאי להמציא מקור ושורש לדינא של הרמב"ם והרא"ש דאם מוצאין לו שערות זמן מרובה לאחר י"ג מחזקינן לי' בגדול למפרע משנת י"ג והוא מדתנן בפ' ד' אחין ד' ל"ג ע"ב שנים שקדשו ב' נשים ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו של זה בזה ואת של זה לזה הרי אלו חייבין משום אשת איש ואם הי' אחין משום אשת אח ואם הי' אחיות משום אשה אל אחותה ואם הי' נדות משום נדה ותני עלה הרי כאן ששה עשר חטאות מוקי לה הגמרא באיסור בת אחת (דאל"ה אין איסור חל על אסור אפילו באיסור כולל ואיסור מוסיף אליבא דר"ש] ואמרינן בגמרא בשלמא כולהו משכחת לה דשוו אינהו שליח ופגע שליח בשליח (שני האחין עשו שליח אחד להוליך את הקידושין לשתי האחיות והן עשו שליח אחד לקבל הקידושין וחלו יחד בשעת קבלת הקידושין על ארבעתן איסור אשת איש ואשת אח ואחות אשה) אלא נדות היכי משכחת לה (בבת אחת עם קידושין אי קידושין קדמו לנדות זה הרי קדמו האיסורין הנ"ל ותו לא אתי איסור נדות וחייל עלייהו ואי נדות קדים לא אתי איסור אחרינא וחייל עלי') אמר רב עמרם אמרי בי רב בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובי אינהו מתוך י"ב לאחר י"ב לאחיובי אינהי (פרש"י שביום משלם שנת י"ב לנקבות שהן י"ג לזכרים מסרו קידושין שיחולו ליום המחרת שהן נעשים גדולים דיום אחד משנת י"ג בעינן לנקבות ויום אחד משנת י"ד בעינן לזכרים והתחילו שופעת נדה בסוף י"ב ללידתן שהוא סוף י"ג ללידת הזכרים ואע"פ שהנדות קדם לקידושין לא הי' הן אסורות לאלו לפי שאין בכלל מצות ולא הזכרים אסורים בהם לפי שאינן בני מצות נמצאו הקידושין ואיסור עונש נדות חלו בבת אחת כשחשיכה ר"ה של שנת י"ד לזכרים שהוא שנת י"ג לנקבות ולהכי נקט שופעת דא"א לצמצם פריסת נדה ותפיסת קידושין בשעה אחת אא"כ קדמו שעה אחת בקטנותן והי' כל האיסורין תלוין ועומדין לחול כשיגדלו ובשעה אחת חלו כולם):

והשתא נחזי אנן באיזה זמן הביאו ב' שערות אילימא בתוך י"ב לנקבות ובתוך י"ג לזכרים הא לאו סימן הוא אלא שומא נינהו ואע"פ שאותן שערות עומדות במקומן לאחר שהגיעו לשנים אינן סימן דהא קי"ל תוך זמן כלפני זמן ואם נאמר דבדקו אותן והביא שערות ארבעתן כאחד הוא ודאי דא"א לצמצם ולבדוק כולם במשלם י"ב והתחלת י"ג לנקבות ומשלם י"ג והתחלת י"ד לזכרים. ותו דא"כ ל"ל לרב לאוקמי באוקימתא דחיקא כי האי שהי' גם הזכרים גם הנקבות תאומים ושהי' הזכרים גדולים יותר מהנקבות בשנה אחת בצמצום לא פחות ולא יותר טפי הוי לאוקמי שהביאו כל הארבעתן שתי שערות בשעה אחת ואין שוים כלל זה לזה בשנים רק שפירסו נדה קודם חלות הקידושין שהוא זמן הגדלות של ארבעתן שהי' בשעה אחת ואז חלו בבת אחת כל האיסורין שמחמת הקידושין גם עונש איסור נדות כיון דבלאוה"כ השתא נמי צ"ל שהביא שערות כאחד. ואין לומר שהביאו ביום האחרון של שנת י"ב לנקבה ושנת י"ג לזכרים דהא הרמב"ם ס"ל תוך הפרק שהוא יום האחרון כלפני הפרק שכתב ברפ"ב מהל' אישות שאם הביאה ב' שערות והיא מבת י"ב שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה אלא ודאי צ"ל שעכשיו אם רואים בהם סימנים ולא איכפת לן אימת שהביאום משום דמחזקינן להו בגדולים משנת י"ב לנקבות וי"ג לזכרים דאל"ה יש לחוש שמא איכא מינייהו מאן דקדים והביא שערות והא איסורא קדים ותו לא אתי איסורא דקידושין דאחרינא וחייל עליו. ובזה א"ש מה שלא כתב בהל' ממרים דצריך בדיקה למלקות אם הקיף זקן דהא בלא"ה צריך לבודקו בשעה שמלקין אותו אם הביא ב' שערות ואם מוצאין בו שערות מלקין אותו ואין חוששין שמא הי' קטן בשעת עבירה דמחזקינן אותו בגדול למפרע משנעשה בן י"ג ויום א'. וכן גבי סרים אדם כיון דא"א לבדקו וליכא ריעותא סמכינן ארובא משא"כ בדיני של הרמ"ה בח"מ סי' רל"ה דאיכא ריעותא שידוע בודאי שהי' שעה אחת שלא הביא סימנים לאחר שהגיע לכלל שנים. וגם דינו של מ"א א"ש כיון דאפשר לבודקו לא סמכינן ארובא ואם יבדקו ולא ימצאו איתרע רובא והוי ספיקא דאורייתא שמא נשרו. וכל זה לדעת הרמב"ם שמפרש בפ' ד' אחין כגירסת רש"י ופירושו:

אבל התוס' הביאו שם גירסא אחרת ולפי פירושם אין משם ראי' אבל יש ראי' שפיר מהא דס"ל לר"ל הקדיש ואכלו אחרים לוקה אע"ג דס"ל לר"ל התראה ספק לא שמה התראה. ולשיטת התוס' דמופלא סמוך לאיש אינו אלא שנה שלפני גדלות ומשמע להו להתוס' דלוקין מיד שאכלו סמוך להקדישו וא"כ ע"כ דלא אמרינן איגלי מלתא למפרע דא"כ הי' לב"ד להמתין שמא לא יביא ב' שערות עד לאחר ב' וג' שנים ונמצא למפרע דקטן הי' בשעה שנדר ולא עביד איסורא ובודאי דלא סמכינן ארובא לענין מלקות היכא דאיכא לברורי וגדולה מזו קי"ל בריש סנהד' דחוששין ללעז ב"ד אלא ודאי שלא יועיל הבירור דמ"מ בשעת האכילה הי' איסור מבורר והתראת ודאי והיינו משום דרוב מביאין ב' שערות בזמנן היינו כשנעשו בני י"ג ויום אחד:

אלא דבאמת קשה אמאי לא נימא תגלי מלתא למפרע כמ"ש התוס' בפ' הערל אכל חלב מבן י"ח ונולדו בו סימני סריס דלוקה משום דהשתא מיהא איגלי למפרע שהי' גדול בשעת התראה וכ"ש דאית לן למימר הכי לפוטרו ממלקות. ולישב זה נקדים. דאיתא בר"פ החולץ. איתמר החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אומר אינה צריכה חליצה מן האחין קסבר חליצת מעוברת שמה חליצה שאם יבא אליהו ויאמר דהא דאעיברה אפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא. השתא נמי איגלי מילתא למפרע דחליצה מעלייתא הואי. ר"ל אמר צריכה חליצה מן האחין קסבר חליצת מעוברת לא שמה חליצה דתגלי מילתא למפרע לא אמרינן וקי"ל בהא כר"ל וכתב התוס' אע"ג דגבי קידש אחת משתי אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום משום דאם יבא אליהו ויאמר דהא קדיש לא דמי דהכא אין זה ספק הראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע העתידות אבל התם אין צריך לידע אלא מה שבאותו שעה ע"כ. וא"כ גבי אכל חלב מבן י"ח דודאי סריס חמה שנולד סריס בטבעי אלא שנעלם מאתנו שאין אנו יכולים להבחין אם הוא סריס בלא הסימנים וא"כ אם יבא אלי' ויאמר שהוא סריס אין מגלה לנו אלא מה שבאותה שעה ובזה שפיר אמרינן תיגלי מילתא למפרע משא"כ בנדה אין ראוי להתברר עכשיו מתי יביא ב' שערות ואין אומרים בזה אם יבוא אלי' שאי שאפשר לידע העתידות בזה לא אמרינן תגלי מילתא למפרע וסמכינן ארובא:

ומעתה מתיישב על נכון דברי התוס' ר"פ החולץ הכונס יבמתו לאחר ג' חדשים פטור מקרבן אם נמצאת מעוברת משום אונס דמאי הוה לי' למיעבד. ואין סתירה לזה מתוס' דס"פ אלו דברים דשוחט את הפסח בשבת ונמצא טריפה דחייב והוא דס"ל להתוס' דחסרון ידיעה לא מקרי אונס לגבי קרבן כיון שעכ"פ נכשל בעבירה ואם הי' יודע בשעת מעשה אמתתו של דבר כמו שהוא הי' פורש ולא הי' עושה ואין נקרא אונס לפוטרו מקרבן אלא שאם הי' יודע הדבר כמו שהיא מ"מ לא הי' שב מידיעתו כגון אנוס ע"פ אחרים או ע"י נפשות וכן במשמש עם הטהורה ונטמאת שבשעת מעשה תחילת ביאה לא שייך לומר שאם יבא אליהו ויאמר שתראה נדה בשעת תשמיש שא"א לידע עתידות וכן כונס את יבמתו לאחר ג"ח ונמצאת מעוברת שאפילו יבא אליהו ויאמר שהיא עתה מעוברת מ"מ א"א לידע אם תלד בן קיימא ואכתי מדאורייתא בת יבום היא ואין כאן עבירה בשעת מעשה משא"כ כונס תוך ג' הוי שוגג דהוי לי' לאסוקי אדעתי' ודומה לבעל סמוך לוסתה ונטמאת דחייב קרבן בע"ה ואומר מותר אבל שחט את הפסח בשבת ונמצא טריפה חייב קרבן משום שאם יבוא אליהו בשעת שחיטה ויאמר שהוא טריפה הי' פורש ואינו שוחט וכן הלך בעלה למדינת הים ובאו עדים שמת ונשאת ובא בעלה חייבין בקרבן שאין האונס אלא מחמת ידיעת הענין כמו שהוא באמת והנה אמת והנה נכון:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה