נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן מג
תשובה
בענין רבית השאלה חסרה ויובן מתוך התשובה:
הנה על כרחינו צריכין אנחנו לחפש צדדי היתר מה שעלה על דעת ראובן דמותר לו ליקח שכר מעותיו בכדי דלא לשוי' נפשי' רשע והעולה על הדעת בהשקפה ראשונה הוא מה שהוצאתי ממה שכתב במכתבו הראשון בזה"ל אשר סך המעות אשר אוסיף על מע"ל יעלה לי השותפות פרעצענט נראה מזה כוונת ראובן ודעתו כי מה שנלקח מכיס השותפות לא הוי ריבית הבא מיד לוה ליד מלוה ודימה בנפשו כאילו כיס השותפות הוא איש מיוחד בפני עצמו [ע"ד שנתחדש מכמה שנים רבות במלאכת בוך האלטער הכפולה המובא מאיטליא כידוע לבקיאים בזה] ושאין חל על כיס השותפות איסור ריבית וא"כ יש לדמות דין זה למ"ש הרא"ש בפ' כל שעה בשם בעל העיטור הובא בש"ך סי' קס"ו ס"ק נ"ז] דמשכונו של נכרי ביד ישראל בריבית מותר למשכונו לישראל אחר באותו הריבית כו' אלמא דאע"ג דהלוה הוא ישראל מ"מ שרי משום שאין הריבית עולה אלא מתוך החשבון שהוא של נכרי וה"נ הריבית עולה מתוך כיס השותפות דלאו בר חיובא הוא אפשר ויכול להיות שכן עלה על דעת ראובן ושמעון או קרוב לזה אבל טעותא הוא שהרי כתב הט"ז בסי' ק"ע ס"ק ג' שאפי' שותף הנוטל מעות מנכרי בריבית לצורך השותפות ונותן הריבית מהשותפות הוי ריבית קצוצה וכ"ש כשלוקח ריבית מהשותפות בעד מעותיו של עצמו שהוא ממש ר"ק והיינו טעמא דדוקא התם גבי משכונו של נכרי ביד ישראל מותר משום דישראל מנכרי לא קני משכון כדמסיק התם הרא"ש (וגם בזה לא התיר הט"ז שם ס"ק כ"ו אלא ע"י מכירה) אבל מעות השותפות כל היכי דאינהו ברשותא דמרייהו איתנהו והרי הוא בחזקת שני השותפים שוה בשוה ומיני' דמישראל קשקיל רביתא כה"ג כ"ע מודו דאסור ורבית קצוצה הוא ואע"ג דלא נשתעבד שמעון כלל לשלם הרבית מביתו רק שיקח ראובן שכר מעותיו מן כיס השותפות כשיהיה שם מעות. אבל אם הפסיד העיסקא לגמרי ולא יהיה לראובן מה לגבות מן השותפות אין לו לראובן על שמעון תביעה של כלום מחמת שכר מעותיו. וכדמשמע מן הלשון שכתב ראובן יעלה לו השותפות פרע' משמע דשמעון אינו מחויב לסלק הפרעצענט מביתו וא"כ יש לומר דלא הוי רק צד אחד ברבית דשמא יהי' פסיד עיסקא ולא יהי' מקום לגבות הרבית. אבל זה אינו דא"כ הוי מקום להמקילין בצד אחד ברבית ליתן רבית קצוצה באופן שיעשה אפותיקי מפורש על הרבית שלא יהי' לו פרעון הרבית אלא מזה וח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר דצד אחד ברבית אינו אלא באופן שאם בשעת מתן מעות אינו מבורר עדיין ואפשר שלא יבוא לידי הלואה באיסור כלל כגון עשה שדהו ומכר ד' ס"ג א' וכן כשתרצה למכרם לא תמכרם אלא לו בדמים הללו או כשיהיה לו מעות החזירם לי ד' ס"ה ב':
או בעבר ונעשה ערב לנכרי דאפשר שהלוה בעצמו יפרע להנכרי ולא יהי' שום איסור מן הלוה לערב כמ"ש הט"ז סי' ק"ע ס"ק ב' אבל בכה"ג יש קצץ בשעת מתן מעות רק דאפשר שלא יהי' למלוה מקום לגבות ודאי דהוי רבית קצוצה לכ"ע ולא דמי למשכנתא בנכייתא דכתב רש"י הטעם משום דזימנין דלא שקיל מידי דהתם המלוה משלם להלוה בעד הפירות שאוכל אלא שמשלם פחות משווי' ולזה מהני מה דזימנין לא שקיל בי' מידי דהוי כקונה פירות על הספק בדבר מועט אבל הכא כל מאי דקייץ ליה לוה למלוה אפי' ייחד לו כלום והם על אחריות המלוה כך דרכן של בני אדם לישא וליתן בסחורה ומקבלים עליהם אחריות הספק והספק בעצמו נחשב לשוה כסף עובר לסוחר וה"ז רבית קצוצה ולא גרע ממלוה מעות לחבירו ע"מ שכל מלאכה שתבוא לידו יתן למלוה לעשותה דלמ"ד להוי ממון הוי ר"ק וכ"ש שרוב הפוסקים מסכימים דצד אחד ברבית הוי רבית דאורייתא. עוד היה נראה בהשקפה ראשונה שעלה על דעת ראובן צד היתר מחמת מה שכתב במכתבו השני. וז"ל ואת אשר ישלח מעלתו מעות יחשב כמו כן כזאת עכ"ל. ור"ל שמחשב על מעות שמעון ג"כ א' פר' ורביע לחודש. וא"כ הרי הוא כמו שהותנו שמה שיעלה ריוח עד א' ורביע פר' לחודש יחלקו לפי מעות ומה שיעלה ריוח בשותפות יותר ע"ז יחלוקו שוה בשוה. אבל גם זה אינו מעלה ארוכה לאיסור רבית דזה הי' מועיל אם היה ביניהם תנאי כזה גם לענין הפסד שיהי' נחשב עד סכום ידוע לפי מעות ויותר על הסכום יהיה נחשב לאמצע שוה בשוה. אך עתה כיון שע"פ המכתבים של ראובן נראה שדעתו היה שאפי' אם יהיה הפסד במו"מ יקח הוא מתחלה מן השותפות הרווחים א' ורבע פר' לחודש שכר הוספת מעות שלו וכיון דאחריות מחצית העסק הוא על שמעון רבית גמור קא שקיל מיניה דשמעון דאפי' במקבל צאן ברזל אם פסק דמי השבח דבר קצוב הוי רבית קצוצה אליבא דכ"ע כמ"ש הש"ך סי' קע"ז ס"ק א':
ויש עוד מקום לטעות בזה ממה שכ' הש"ך סי' קע"ז ס"ק י"ג דאם שניהם נותנים מעות והאחד מתעסק יכולים לחלוק הריוח וההפסד באיזה ענין שירצו ואין חוששין משום רבית עכ"ל הש"ך. וא"כ כ"ש בנ"ד ששניהם נותנים מעות ושניהם מתעסקים שיכולים לחלוק באיזה ענין שירצה. אבל גם זה אינו דגם דברי הש"ך אינם לפענ"ד אלא אם שניהם נותנים מעות בשוה ולאפוקי מדעת הרמב"ם שגם בזה אם אחד מתעסק הוי המעות של האינו מתעסק פלגא מלוה אבל אם אחד נותן מעות יותר מהשני מודה הסמ"ג דחזר יתרון המעות לדין פלגא מלוה (כן העליתי בס"ד מעובדא דר"א מהגרוניא ד' ס"ט א'. וגם כששניהם נותנים מעות בשוה יש אופנים בחלוקה לאיסור אך אין פנאי להאריך ואינו ענין לנ"ד) ואז אם הנותן פחות הוא המתעסק צריך לשלם לו שכר טרחו על א' מהדרכים שנתבאר בסי' קע"ז [ואפשר דאמרי' בזה גבל לתורא גבל לתורי] ואם שניהם מתעסקים יכולים לחלוק כמו שירצו רק שלא יהיה הפרש והבדל בין ריוח להפסד רק או הכל בין ריוח בין הפסד לאמצע או שיהיה הכל לפי המעות אבל להקדים וליטול שכר מעותיו בראש רבית קצוצה היא זו ולא שייך עוד ג"כ ההיתר המבואר בסי' קע"ז סעיף ה' כיון שראובן בעצמו היה הקונה הסחורה ואדעתא דהאי עיסקא נחית ושמעון לא שינה גם לא התנו מתחילה כלל:
ולפ"ז אפי' אם כבר היה חשבון ביניהם בחיי ראובן וחשב לו שמעון את הרבית ע"פ התנאי שביניהם וניכה את חלקו בשותפות לא שייך בכאן לומר הדין שבסי' קס"א סעיף ו' לקח רבית קצוצה ומת אין הבנים צריכים להחזיר דהיינו דוקא כשהלוה ידע מתחלה שהוא רבית קצוצה ומדעתו נתן ומחויב המלוה להחזיר משום מצות וחי אחיך כו' אמרי' לדידיה אזהר רחמנא לבניו לא אזהר ומשום גזל ליכא דהא ידע הלוה וקא מחיל אבל כל שבעת הנתינה שניהם המלוה והלוה היו סוברים שבהיתר עושים ועכשיו נודע ע"פ ב"ד דאיסורא דאורייתא הוא הו"ל מחילה בטעות דודאי איסורא לא ניחא להו לתרווייהו למיעבד. וא"כ אם יכול שמעון לברר ע"פ מכתבים וחשבונות של ראובן כמה שקיבל שכר מעותיו במשך השותפות מחויבים היורשים להחזיר דה"ל כתוך זמן כיון שאינו עומד לפירעון. וכ"ש אם עדיין לא היה כלל חשבון ביניהם רק שראובן רשם לעצמו את מה שהוסיף מעות בכל זמן וזמן כמ"ש במכתבו השני ונתמשך הדבר כן ודאי שאין שמעון מחויב ליתן את הא' ורבע פראצענט להיורשים וזה א"צ לפנים והנל"ד כתבתי וחתמתי: