נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן מב
תשובה
בדיני דגרמי והשאלה מובן מתוך התשובה:
בהגהת רמ"א סי' קכ"ט ס"ב אפי' לא נתערב בהדיא רק שאומר למלוה להלוות לו כי הוא בטוח ועשאה ע"פ והי' שקר חייב לשלם לו דהוי כאילו נתערב לו בהדיא ואפי' לרש"ל שכ' דדווקא אם אמר חזי דעלך קא סמיכנא היינו דוקא היכי שלא הי' מוכרח לעשות כן משא"כ בנ"ד כיון שהביאו אצל הנכרי ובפניו א"ל שאין כאן מקום חשש וגם שהוא בטוח בוודאי שלא הי' שוב יכול להשמט מן הנכרי והי' מוכרח לחתום וא"כ גם הרש"ל מודה דאפי' לא אמר חזי דעלך כו' חייב:
ובלא"ה הכריעו האחרונים להיפך דאפי' מאן דס"ל גבי דינר דבעינן שיאמר חזי דעלך כו' הכא לא בעינן כיון דא"ל מקודם הלוה וכן בנ"ד אמר לו שיחתום ואע"פ שיש לומר שלא היתה כוונתו אלא שתוכל לחתום אם תרצה הלא גם בדינא דרמ"א לא הי' מכריחו שילוה לו רק אמר שתוכל להלות לו אם תרצה:
והנה כתוב ברמ"א והי' שקר ובנ"ד ג"כ איגלאי מלתא השתא דעל שקר הבטיחו הנכרי במה שאמר שאין חשש אם הם בזמנים מחולפים ואע"פ שלא אמר לו כן מפי עצמו רק בשם הנכרי מ"מ לא הי' לו להחזיק את דברי הנכרי כיון שר"מ לא ידע כלל שיש כאן נדנוד חשש והוא מתחלה חתם בראשונה לפי תומו וכן הלך לחתום שנית רק אח"ז כשהעיר לו אוזן שיש לחוש קצת והוא בעצמו היקל לו סבר הפה שאסר כו' אבל ר' א' שידע מקודם שיש חשש לא הי' לו כלל לסמוך בעצמו על הנכרי וכ"ש להסמיך אחרים כמ"ש הפוסקים שיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק:
ואין כאן אונס כלל לומר שדעתו היתה סומכת מאוד ע"ז שזמנים מחולפים אין חשש דכ"ש ממה שכתב הש"ך שם דאפי' אב לגבי בנו וראה אצלו זהב וכסף ומטבע הרבה אפ"ה לא חשיב אונס דמ"מ לא הי' לו ליעצו על ככה:
ומה שהזכיר לו בעת הליכתם שיש איזה חשש אין זה כאומר אל תסמוך עלי די"ל דזה לא עשה רק בכדי שלא יהי' לר"מ תרעומות עליו אם היה חותם ר"מ בסתם בלא הודע כלל בתחילה שיש איזה חשש ואח"כ היה נודע לו מפי אחרים שיש לחוש בזה ע"כ התחכם להודיעו מתחילה ושאעפ"כ לא יארע תקלה מזה. שאילו היתה כוונתו במה שהודיעו לו החשש כדי שלא יחתום כלל יותר טוב הי' לו להשמט מן הנכרי ולומר שאינו מוצא את ר"מ וגם אח"כ כשבא ר"מ ואמר אל הנכרי שהוא מתירא הי' לו לשתוק והי' חל התרעומות של הנכרי על ר"מ לא עליו ולמה הי' לו לבקש תחבולות להסמיך את ר"מ על בטחון עכוב המעות א"כ ודאי שרצונו הי' דוקא שיחתום והי' מהדר ליעצו על ככה:
וכ"ש הבטחון שהבטיחו לעכב מעותיו ע"י גיסו שעי"ז הוי כאילו נתערב לו וזה לא הוי כאילו נתקלקל אח"ז ובשעת מעשה הי' אמת רק שבשעת החשבון הי' אונס שלא עלה על הדעת דזה הוי פשיעה שר"א הי' לו טובת הנאה מזה וא"כ ה"ה כשולחני העושה בשכר דחייב אפי' בקרוב לאונס דהא הטעם דבקי פטור כ' הב"י בסי' ש"ו משום דהוי אונס וכמ"ש פ' הגוזל צ"ט דנכו ואיסור טעו בסיכתא חדתי ואפ"ה בשכר חייב ומש"ז ג"כ אין צריך לומר חזי כנ"ל:
ועוד אפי' אם לא היה ר"א מבטיחו כלל כיון דבשעה שהביא לו גיסו המעות הרי היו משועבדים לר"מ אלא היה לו להחזירם והוי מזיק שיעבודו של חבירו דסתם המחבר בר"ס ק"ד דחייב משום דינא דגרמי והרבה פוסקים ס"ל דדינא דגרמי חייב אף בשוגג:
ולא עוד אלא אפי' מזיק בידים נמי הוי שהרי המעות שביד גיסו היה ממש של ר"מ ע"פ המבואר בקאנטראקט שהוא משולחו של ר"מ בעל המקח והרי מסר מעותיו להנכרי:
וגם ההבטחה שהבטיחו אחרי כן אחר שבא הבאפעל שיעכב מעותיו של הנכרי שבידו הרי נשתעבד לו מדר"נ ולאו כל כמיניה לומר אח"כ טעיתי במה שהודיתי ולא מהני בנ"ד מגו דלא הודה כלל בב"ד על ההבטחה הנ"ל ובר כל מן דין אפי' לא היה כלל חל מעיקרא שום חיוב על ר"א לא משום ערבות ולא משום דינא דגרמי ולא משום מזיק ולא מדר"נ. אפ"ה בנ"ד כיון שכבר שילם ובא להוציא מר"מ הנ"ל כמו מי שנתפס על חבירו דפטור:
ואין לחייב את ר"מ משום שהלך בעש"ג דהא אינו טוען בברי שר"מ נגש אותו לזה ועוד דאפי' היה ידוע בעדים שהכריחו מ"מ אין לר"מ דין מסור כיון דלא נתכוין להזיק אלא להציל את שלו כמ"ש ברמ"א סי' שפ"ח ס"ה ואפי' היש חולקין שם יודו בנ"ד דדוקא התם אע"פ שנתכוין להציל את שלו ולא להזיק לחבירו מ"מ היה יודע בתחילה שעי"ז שיציל את שלו מוכרח הוא שיביא עי"כ היזק לחבירו משא"כ בנ"ד סבור היה שהשופטים יעשו איזה תחבולה שלא יצטרך שום אחד מהם לשלם כאשר באמת השתדל בזה השופט הרבה רק שלא הועיל ונפל ממילא ההיזק על ר"א:
ואפשר עוד דאם אפי' הי' מקום להסתפק שמא יחול ההיזק על חבירו ג"כ מותר להציל עצמו כ"ז שאינו ברי שיבוא על חבירו כמו שמותר להציל עצמו מספק נזק אע"פ שעי"כ יגיע ודאי נזק על חבירו כן יש ללמוד מהנ"י דפ' השותפין הובא ברמ"א סי' שפ"ח סס"ב היה רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אע"פ שעי"ז בא הנזק לאחר. ואע"פ שכתב הסמ"ע אבל אם כבר בא עליו אסור לסלקו ממנו כשגורם בזה היזק לחבירו היינו אם בודאי ידע היזק לחבירו.
וגם אם היו באים לפני ב"ד קודם שהלכו במשפט אפי' נימא דאין ר"א ערב ולא מחייב מדינא דגרמי מ"מ הוי משמתין עד דמסלק הזיקא כדין מזיק לחבירו בעצתו שיעץ סי' שפ"ו ס"ב בהג"ה:
ואם באנו בנ"ד לדין מוסר אדרבה י"ל דר"א לא הי' לו לילך לקרות את ר"מ בצווי הנכרי ולהעמידו במקום סכנה לגרום לו שיצטרך להתגרות עם הנכרי או להעמיד ממונו בסכנה עי' בסמ"ע סי' שפ"ח ס"ק ט"ו בהג"ה:
גם ר"א איהו דאפסיד אנפשיה במה שהודה בפני השופט והרי היה בידו לכפור וא"כ יש לומר דכל מה שעשה בתחילה ועשה הוצאות על פראזבעש וגם מה שסילק הכל הוא כי היכי דליקו בהימנותא ומיהדר הוא דקא הדר בי' עתה לחזור ולתבוע את ר"מ מה שכבר מחל: