נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן מא
עוד בדיני שותפים והכחשות שנפל ביניהם.
ראובן ושמעון הי' שותפים בלא קביעות זמן ועסקו שניהם במסחר פשתן וקנו הרבה פשתן ומכרו ונשאר עוד מהפשתן שלא מכרו עדיין והי' ריוח וחשבו הריוח בשוה לכל אחד ולא חלקו עדיין לא הריוח ולא הקרן והמה ביד ראובן והלך ראובן וקנה עוד פשתן בעד המעות וגם שמעון שלח לו עוד מעות ועת שקנה פשתן האלו קנה ג"כ פשתן רב לסוחר אחר והתנה עם אותו הסוחר שיהי' נמכר הפשתן שלו עם הפשתן של אותו הסוחר וטוען שכונתו הי' לטובת השותפים מחמת שאותו סוחר קונה הרבה פשתן בסך מעות ויכול להשיג בחצרות פארטייאן ישנים משא"כ לפי ערך מעות שלהם אין להשיג פשתן ישן ומחמת פשתן ישן של אותו סוחר ימכר הפשתן שלהם ג"כ בטוב וכן עשה שמכר הפשתן עם פשתן של אותו סוחר והי' הפסד רב מחמת שנפל השער של פשתן וטענת ראובן שהי' שותפים ומחויב שמעון בחצי ההפסד שעולה על חלקו ושמעון טוען שלא הי' כוונתו כלל בהקנין הזאת להיות שותפים כי בפרוש אמר לו בשעה שנסע לקנות שיקנה דוקא בחצר הידוע ופשתן הידועים אבל פשתן אחר לא יקנה ואחר שקנה פשתן אחר לא הי' בדעתו כלל שיהי' שותף וגם לא הי' מעותיו על כל חצי הפשתן שקנה כפי החשבון שהראה לפני ב"ד והי' כוונתו בזה שהניח המעות ביד ראובן וגם שלח לו מעות היינו הכל דרך הלואה וראובן מכחיש אותו בכל זה ואומר שלא דבר לי כלל איזה פשתן יקח רק נשאר בסתם שותפים כמקדם ומה שטען שמעון שהיו מעותיו פחות הוא מראה חשבון שלא הי' פחות ועוד שלא הקפיד על שהי' פחות והראי' שבמסחר הראשון נמי הי' מעותיו מרובין משל שמעון ולא הקפיד לחשוב לו ריוח בשוה ע"כ השאלה:
ומה שיש לעיין בדברי משפטם האלו א) שלפי חשבון של שמעון הי' מעותיו פחותים משל ראובן אם צריך לסבול הפסד בשוה או לפי מעותיו ב) במה שעסק ראובן במסחר אחר בשעת השותפות היינו שקנה פשתן להסוחר ג) במה שעשה שותפות עם אחר היינו עם אותו סוחר שקנה הפשתן עבורו. ד) בטענת ראובן שעשה לטובת השותפות אם צריך שיהי' אותו טובה נכרת לב"ד או נאמן בטענתו אף שהב"ד אין מכירין לזה הדבר שהוא לטובת השותפות. ה) אם ישבע ראובן שלא אמר לו שמעון כלל ליקח פשתן הידוע אם נשארו אח"כ ג"כ שותפים לקנות עוד פשתן או דלמא שמעון יכול לטעון לא רציתי לקנות פשתן אחר שמכרנו אע"פ שלא חלק עם השותף את המעות והמה ביד ראובן מ"מ אחר שהמעות א"צ לחלוק בב"ד רק חולק בפ"ע א"כ נאמן לטעון שהי' דעתו לחלוק השותפות והא שהניח המעות ביד ראובן היינו דרך הלואה כי לא הי' דעתו כלל להיות במסחר. ו) אם ראובן מחויב בזה שקנה פשתן אחר אשר לא צוה אותו השותף לקנות
ראשון בזה שהי' מעותיו פחות והוי כמו שור לטביחה וטבחו דאין חולקין אלא לפי המעות דהא פשתן הוא דבר שנוכל לחלוק מ"מ הרי ראובן הוא המוחזק ויכול לומר קי"ל כהר"י והרא"ש והביאם הט"ז בח"מ סי' קע"ו ס"ח דאפי' קנו לטביחה וטבחו באמת הוי לאמצע כיון שלא התנו מתחילה אומדנא דמוכח הוא שכוונתם שיהי' הכל לאמצע ואפי' כשראובן אינו טוען קים לי טוענין עבורו שהוא מוחזק מעיקרו וכמבואר בכלל תפיסה. ובפרט שבמסחרם הראשון לא הקפיד ראובן על שהי' מעות שמעון פחותים אומדנא הוא לכל הדיעות שכוונתם לאמצע:
שנית מה שעסק בסחורה אחרת הלא הש"ך שם פסק דאינו אסור אלא לכתחילה ואם עבר ועסק אין צריך ליתן לחבירו ריוח ממילא לא הוי פושע בזה. ועוד הא טעם שלא יעסוק בסחורה אחרת הוא משום שלא יבטל מן העסק כמ"ש הש"ך ס"ק נ"ד וראובן לא ביטל בזה שקנה להסוחר והראי' שהעמיד סך פשתן אף לפי טענת שמעון העמיד יותר מערך הדמים. ומה גם שטענת ראובן שהענין אחר הי' לטובת השותפות הגם שהוא לקח פע"ט מאותו הסוחר עבור שהוא קנה לו פשתן מ"מ לדעת הש"ך אפי' בעסק אחר שאינו לטובת השותפות אינו אסור אלא לכתחילה וכאן שהוא לטובת השותפות אפשר אפי' מותר לכתחילה לדבריו:
שלישית במה שעשה שותפות עם אחר הנה הסמ"ע ס"ק ס"ט כתב דמשמע דכל שותף יכול להשתתף עם אחר כשרואה שהוא לטובת השותפות אלא שקשה מסי' והש"ך ס"ק מ"ו תי' בשם ראנ"ח שיש חילוק אם נתן השותף הג' מעות או לא וא"כ בנ"ד שהשותף הג' נתן מעות שפיר היו יכול להשתתף לטובת השותפות. אכן הט"ז כתב חילוק אחר דבסי' ל"ט מיירי שלא האמין הסחורות בידו רק נתן חלקו בריוח עבור טרחתו ובס"י מיירי שהאמין בידו. ובנ"ד מיירי נמי שהניח הפשתן ביד השותף הג' והאמין לידו הגם שלתי' הש"ך אין לנו לחילוק של הט"ז וראובן המוחזק מ"מ אפי' נאמר שהש"ך מודה לחילוק של הט"ז אפ"ה לא נגרע לראובן בזה דהא שמעון ידע מזה ונתרצה למעשיו הגם שבסמ"ע כתב דבסתם לא הוי נתרצה למעשיו אם לא שיתרצה בפירוש הלא כתב הטעם דבסתם לא הוי נתרצה היינו משום דמה הי' לו לעשות אחר שכבר עשה לזאת שתק. אבל בנ"ד שפיר הי' לשמעון לעשות ולאמר שאינו חפץ שיהי' הפשתן אצל השותף הג' וכאן שמעון מודה שלא אמר לו מאומה דהא טוען שלא הי' דעתו אשותפות כלל והמעות עזב ביד ראובן דרך הלואה ואם כדבריו א"כ ודאי לא אמר לו מאומה:
רביעית בטובת השותפות אם צריך שיהי' ניכר לב"ד או לא מלשון הסמ"ע משמע דהשותף בעצמו נאמן ועוד אי דוקא כשב"ד מכירין הדבר שהוא לטובת השותפות. א"כ למסקנת הסמ"ע דאין השותף רשאי להשתתף עם אחר היינו אפי' כשב"ד רואין שהוא לטובת השותפי' עדיין אמאי לא ומ"ש מ"א מהשותפים שבא לישן הפירות דאין חבירו יכול לעכב עליו משום שהיא טובת השותפי'. ועוד שיהי' הדבר כחוק בלא שום טעם שלא יהא רשאי לעשות בדבר שנראה לכל שהוא טובתו. אע"כ שאין ידוע לכל שהוא טובת השותפים רק להשותף לבד נראה שהוא טובת השותפי' אעפ"כ להש"ך השותף יכול לעשות וכמו כן להט"ז כשלא האמין בידו אך מה נאמר ששמעון אינו מאמין אותו שהי' נראה לו טובת השותפי' ושמא עשה כן לטובתו והיינו שיהי' שותף ויקנה פשתן עבור השותף הג' ויקח פע"ט א"כ הוא משביעו בטענת ספק והיינו שבועות השותפים וכמו כן ישביע את שמעון נמי שבועת השותפים אם לקח הכל לטובת השותפים בפעם הראשון ולא נטה אחר טובת עצמו בקנייתו:
חמישית אם יכול שמעון לטעון שהניח מעותיו ביד ראובן דרך הלואה ולא הי' דעתו למסחרו. ע"ז נביא מעט בארוכה אם נאמר כשמכרו הפשתן הוי כמו שכלה זמן השותפות ועמדו בשתיקה וראובן קנה כנ"ל. והי' ריוח במסחרו ולא הי' רוצה ליתן ריוח לשמעון בטענתו שלא קנה כלל לצורך השותפות והמעות של שמעון הי' בידו דרך הלואה כבר האריך הט"ז בי"ד סי' קע"ז ס"ק ל"א בראיות שכ"ז שהעסק בידו סתם אף שכלה הזמן מ"מ אמרינן דמעכב העסק בידו אדעתא דמעיקרא. ואף שדבריו אינם צריכים חיזוק כי חזקים הם מעצמם בכ"ז לענ"ד מוכח התם ב"מ ד' ק"ה ובהג"א שם שאפילו בלא טעם של הט"ז מחמת שהוא בוש נמי סתמא אדעתא דמעיקרא דשקו"ט בהא דטרח ולא אודעי אם קבל לשנה או לזמן. דהכא מיירי שהי' רגילים לחלוק מיד כל ריוח שהי' בא להם וכן כל הפסד ולפי דבריו דמיירי הכא בלא זמן והי' חולקים בכל ריוח ובכל הפסד אז ע"כ כל ריוח או הפסד זמנו הוא. נהי דמפרש"י שם שפי' דרי מהאיך כו' ובשכר טול שליש וכו' אין להביא ראי' שאדעתא הראשונה נשאר די"ל שרש"י מפרש שמיירי הכא שהי' להם זמן קבוע ובתוך הזמן הי' חולקים כל ריוח וכל הפסד ודלא כהג"א מ"מ להג"א איך קא"ל להכי טרחת למליותיה כי היכי דלא ליקרי' כו' והא עדיין בכלות הזמן ועסק בסתם ל"א דמעכב העסק בידו אדעתא דמעיקרא רק בתורת הלואה ואיך שייך לומר דעסק למלאות ההפסד דהא אילו עסק במעות של עצמו אחר ההפסד היתכן לומר שנחשוב הריוח מדידי' למלאות ההפסד וה"נ הא אלו המעות הלואה גבי' וכמי שעוסק בשל עצמו דמי אע"כ כ"ז שאינו מודיעו אחר כלות הזמן אמרינן מסתמא אדעתא דמעיקרא עסק לכלל השותפות ואז שפיר שייך לומר דטרח למלאות ההפסד. עכ"פ שמענו דהמקבל העסק ודאי אינו יכול לטעון בכלות הזמן ושתק שהמעות בידו בתורת הלואה אף בלא טעם הט"ז משום בושה. אכן דעת הנותן לא שמענו אם בסתם כוונתו ג"כ אדעתא דמעיקרא. או דלמא כל עוד שלא נתרצה בפי' להיות שותף י"ל מחמת החשש שמא יפסיד לא נתרצה להיות שותף והא דמניח מעותיו ביד המקבל י"ל דכוונתו שיהי' בידו בהלואה וכמו שטוען שמעון בנ"ד:
והנראה לפע"ד להוכיח זאת מכתובות ד' מ"ז ע"ב גבי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. והקשו התוס' א"כ כל אדם הלוקח פרה ומתה או נטרפה אח"כ נימא דאדעתא דהכי לא קנה ותירצו דדוקא גבי קונה ומוכר דתלוי בדעת שניהם ומוכר לא מקני' לי' אדעתא דלבטל מאיזה קלקול שיארע אח"כ אבל יבמה שנפלה לפני מ"ש לא איכפת לי' לבעל מה שיבוטל אחר מותו ורק בדידה הדבר תלוי. שמעינן דהיכא דדעת השני לא אמרינן אומדנא דמוכח וא"כ אם נאמר שדעת הנותן לאחר זמן אינו להיות שותף מחמת חשש פסידא עדיין איך נאמר אומדנא של המקבל שדעתו על דעת הראשונה הא דעת הנותן אינו כן אע"כ גם דעת הנותן מסתמא על דעתו הראשונה שיהי' שותף ולא שיהי' בידו בהלואה ואפי' כשטוען אח"כ כשיש הפסד שלא הי' כוונתו לשותפות רק להלואה אינו נאמן. ומה שיש להשיב ע"ז הא שכתבו התוס' דדעת השני מעכב האומדנא היינו דוקא להאומדנא של הראשון הוא חסרון לגמרי להשני וכמו בלוקח פרה ונטרפה דאומדן דעת של הלוקח מבטל המקח ואז לא יתן להמוכר מאומה אז שפיר שייך שדעת המוכר מעכב האומדנא של הלוקח. משא"כ במקבל עסק שהאומדנא של המקבל הוא לטובת הנותן ג"כ הגם שיש חשש הפסד מ"מ מהתוס' לא שמענו ע"ז האופן שיעכב דעת המקבל ואעפ"כ יכול הנותן לטעון כשיש הפסד הלואה היתה בידו. זה נלפענ"ד דהמל"מ פ"ו מהל' זכיי' בתשובתו הקשה לתי' התוס' והא גבי לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ג"כ יש דעת שני' שלא רצתה להתקדש לי' רק באופן זה שיתן לה התו"כ וכן גבי זבין ולא אצטריכא לי' זוזי יש דעת לוקח ג"כ. ותירץ דדוקא כשאין פסידא לכשנגדו בתנאי ההוא כגון בכתובה כשימות תחזור היא ותעשה פנוי' וכן בזבין ולא אצטריכי' לי' זוזי דזוזי יהיב וזוזי שקיל והוי דומיא דיבמה דאינו חושש מה שיארע אח"כ ואין הדבר תלוי אלא בדעתו וכל דאיכא למימר שאין הדבר תלוי אלא בדעתו סמכינן אאומדנא כיון שאין שכנגדו מקפיד במה שיארע אח"כ ע"כ בקיצור:
וא"כ שמענו דדוקא היכא דדעת השני מסולק לגמרי ואינו מקפיד כלל אז נשאר הראשון דעת אחת ואמרינן בי' אומדנא משא"כ כשיש קצת קפידא להשני הוי שפיר תלוי בדעת שניהם עדיין ולא אמרינן גבי ראשון נמי אומדנא אפי' שיהי' אותו אומדנא לטובת השני ג"כ מ"מ אין כאן דעת אחת דהא תלוי בהקפדת השני ג"כ. ובזה הסברא לענ"ד ינצל הרמ"א מיד משיגיו ויהי' ראי' לנ"ד דהנה הרמ"א בחו"מ סי' של"ג ס"ח פסק לענין ש"ץ אם עמדו בשתיקה לא נשאר על תנאי הראשון והקשה עליו הש"ך מהא שכ' ר"ה גאון בתשו' גבי שכירות בתים אם עמדו בשתיקה מסתמא על שכר הראשון אע"פ שהוקרו בתים ודחק ליישב את דבריו והניח בצ"ע. ותירוצו אינו מספיק שתי' דגבי ש"ץ יכולים לומר מה הי' לנו היזק שהיית ש"ץ. ועדיין קשה הא שכ' הב"י בסי' שי"ב בשם הר"ן שאפי' הוזל שצריך לשלם כמו בתנאי הראשון ואמאי. והא שפיר יכול לומר השוכר מה היזק הי' לך שדרתי. והנה בנתיבות תי' ע"ז דדוקא בש"ץ דאין בו משום גזל כששומעין בשעה שמתפללין יכולים לומר מה היזק הי' לנו משא"כ בבית יש בו משום גזל כשדר בלא שכירות להכי אמרינן דודאי הי' דעתו אשכירות ומדלא פסק אמרינן דאדעת פסיקה הראשונה דר עכ"ל. ולפענ"ד אין זה תי' כלל דאם גבי ש"ץ אין בו משום גזל בשמיעתו א"כ אמאי מסיק הש"ך דהוי כפועל בלא קציצה שמשלם כפחות שבפועלים והא אינו דומה לפועל דיש בו משום גזל. משא"כ בש"ץ שאין בו משום גזל ובלא קציצה לא ישלמו לו כלל. ואם מחמת שלא הוציאם בתפלתו באם שלא ישלמו לו אז הדר דעתייהו לשכירות והוי כמו בבית. ועוד סברתו גבי שוכר דדעתו אשכירות ומדלא פסק אמרינן דאדעתא דפסיקה הראשונה דר עדיין לא שמענו אומדנא לזה מהא שדעתו אשכירות ושתק דודאי אפסיקה הראשונה והא שפיר י"ל דדעתו אשכירות אבל אין בדעתו לשלם רק המקח אשר עתה ואין בזה משום גזל ומש"ה שתק דמה היזק לו שהניח אותו לדור ובאמת קושית הנתיבות לא קשי' כלל דהא הש"ך כתב ואם באנו לישב דברי הרב דלא תקשי' עלי' האי דמייתי הריב"ש ראי' מרב האי גאון צריכים אנו לומר וכו', והריב"ש שהביא דברי רה"ג אינו מביא שהוזל רק שהוקר כמו שמבואר בדברי הש"ך. ושפיר י"ל בהוזל ס"ל דלא אמרינן אדעתא דמעיקרא וכמו גבי ש"ץ אכן הב"י שכתב בשם הר"ן בהוזל נמי אדעתא דמעיקרא לא יהי' תירץ לרמ"א. אבל י"ל דעת הרמ"א כמו שכתבו התוס' ועליהם סמך ולזאת גבי בתים ונתיקר דאומדנא ממשכיר שעל תנאי הראשון מדהניח אותו לדור והאי אומדנא אין שום פסידא להשוכר דאדרבא אם לא האומדנא אז ישלם כהוקר ושפיר אמדינן דעת המשכיר אף שיש דעת שני מ"מ כיון דדעת שני אינו מקפיד לזאת אינו מעכב וכמו שכ' המ"ל וכן בהוזל אמרינן אומדנא לשוכר מדלא יצא משום (ולא כסב' הש"ך שיהי' טוען מה היזק לי) ודעת המשכיר נמי אינו מעכב דהא אין לו פסידא בהאי אומדנא דאי לא אז ישלם לו בהוזל. משא"כ גבי ש"ץ אע"פ שאומדנא דהש"ץ שעל תנאי הראשון מדלא עזב אותם מהיות ש"ץ מ"מ עדיין תלוי בדעת הקהל נמי ושפיר תלוי בדעת שניהם דהא מהקהל אין אומדנא שנתרצו על תנאי הראשון ואפשר על מקח הפחות הי' דעתם לזאת לא אמרינן אומדנא לגבי ש"ץ. והנה מי לא עסקינן לגבי ש"ץ כשטוען ומבקש שכירות יותר מתנאי הראשון באמרו לפי ערך שהוא ש"ץ השכירות הראשונים אינם עולים לשווי' שלו כי הוא שוה יותר אעפ"כ פסק ותני הרמ"א דלא על תנאי הראשון נשאר וזה הדבר אשר אמרתי כל עוד שיש חשש שאין דעת השני מתרצה לאותה האומדנא. אע"פ שהאומדנא היא לטובת השני מ"מ לא אמרינן. לכן גבי קהל נמי יש חשש בהא דשתקו דלמא לא רצו ליתן לו אף השכירות הראשונים לזאת ל"א אומדנא. וא"כ לפ"ז במקבל עסקא ושתק בכלות הזמן דאמרינן שדעתו אדמעיקרא ע"כ משום שדעת הנותן נמי ודאי כן הוא דאי לא אז הי' מעכב דעת המקבל וא"כ אינו נאמן לטעון אח"כ כשיש הפסד שהניח המעות ביד המקבל בהלואה:
ויען שראיתי שהפ"י ב"ק ד' ק"י מיישב דברי התוס' בדוחק משמע שאין תירוצם מוכרח כ"כ לדינא לזאת אמרתי להאריך קצת עוד בזה. והנה הפ"י ז"ל שם בתוס' ד"ה דאדעתא כו' תמה על קוש' התוס' דאימא ה"נ כל היכי דאיכא אומדנא דמוכח לגמרי דאדעתא דהכי זבין בטיל המקח וכו'. וה"נ קי"ל בשולח סבלונות ומת הוא או היא דמוהרי הדרי וכה"ג הוי לגמר דומי' דכסף הכהנים. ותי' דבאמת לא מקשים התוס' מכסף הכהנים אלא מדפריך הגמ' מיבמה שנפלה לפני מ"ש אע"ג דשם עיקר הקדושין לא נעשו כדי שתזקק לחליצה והוי מלתא דלא אסיק אדעתיה. אע"כ דהמקשה סובר שאין לחלק ואפי' בכה"ג הוי דומיא דכסף הכהנים וא"כ התוס' מקשים שפיר דא"כ תקשה בכל מקח שנתקלקל אח"כ דמלתא דלא אסיק אדעתיה אפ"ה יבטל לפי סברת המקשה והא דמדמה הש"ס אומדנא דיבמה לאומדנא דכסף דהוי אומדנא טפי היינו דהמקשה סבר דכסף כהנים נמי לא הוי אומדנא כ"כ דנהי שהכסף אינו מכפר אבל מאיסור גזל מתכפר כיון שהוציא מתח"י ומה לי לעשות עוד כאן כיון שאין לו יורשים לנגזל וכשנתנו לכהנים י"ל להכי איכוון כן נראה לישב בדוחק עכ"ל וא"כ לפי דברי קדשו לפי האמת חלוק התוס' אינו קאי. אכן כבר העיד עליהם המל"מ שדברי התוס' אלו יתד נאמן בל ימוט ובנה עליה מבצריו. ואני ברוב עניי וקט שכלי לא זכיתי להבין את דברי קדשו דהא התוס' מקשים אדם שקנה שום דבר מחבירו ונתקלקל יבטל המקח וזה ידוע במה שמתקלקל אח"כ אינו מבטל המקח כדאמרי' בחולין דף נ"א הוגלד פי המכה בידוע שג' ימים קודם שחיטה לא הוגלד פי המכה המע"ה ועדיין אף בלא הוגלד נימא אומדן דעתא שלא לקח שיהי' טריפה וכן כשקנה ומתה אח"כ נמי אמרי' גבי המחליף פרה בחמור ומתה ואינו יודע אם קודם משיכת החמור או אח"כ המע"ה כמבואר בסי' רכ"ד אלמא בטריפה או מתה שנתקלקל אח"כ ל"א אומדן דעת ולזה מקשים התוס' בכתובות בפשיטות מטריפה או מתה אבל מסתמא ה"ה בשאר קלקולים שמתקלקלים אח"כ נמי אינו מועיל האומדנא לבטל המקח כמו בטריפה ומתה ולכן מקשים התוס' הכא סתם מקח שנתקלקל אח"כ והא שהקשו מסבלונות דהדרי במיתת אחד מהם הלא ההיא דסבלונות מקורם מההיא דכתובות שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ושם באמת מקשים התוס' כנ"ל והא דלא הקשו התוס' אכסף הכהנים היינו משום דזה פשוט לחלק בקל דשם אינו תלוי אלא בדעת המקדיש לחוד משא"כ במוכר ולוקח שתלוי בדעת שניהם אבל ביבמה לכאורה הקדושין תלוי ג"כ בהמקדש ודומה ללוקח ומוכר אפ"ה אמרי' אומדנא. וע"ז תירצו דביבמה נמי אינו תלוי אלא בדידה דהמקדש אינו חושש במה שיארע אחר מותו דאל"כ מאי מקשי מיבמה דלמא מש"ה אינו יוצא בלי חליצה מחמת שתלוי בדעת המקדש נמי. וזה שמסקי התוס' וכן גבי מקדיש וכן גבי נותן גזל בדידיה קאי והיינו ראיה דגבי יבמה נמי ע"כ אינו תלוי בדעת המקדש רק בדידה וקושית התוס' שפיר וממילא מוכרחים אנחנו לתירוצם:
ואגב אמרתי אשר לכאורה בתירוצם יש פקפוק דהנה בב"ב דף צ"ב איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך ולחזי אם גברא דזבין לנכסתי' לנכסתא אם לרדיא לרדיא ופי' רשב"ם אי האי גברא עובד אדמה הוא ולא טבח ורגיל לקנות שוורים לחרישה וכיון שהיו מכירים זא"ז ודאי לרדיא זבין ואפי' לשמואל להוי מקח טעות דכיון שמכירים זא"ז הוי כאלו פירש לו מכור לי שור לחרישה ודמיא למוכר זרעוני גינה שאין נאכלין דמסתמא חייב באחריותן עכ"ל וכן בב"מ דף מ"ב גבי ההוא אפטרופא דיתמי דזבין תורא ליתמי וכו' וברא"ש שם מוכח דכיון דידוע שאין הלוקח קונה אלא לרדיא הוי מקח טעות וכאלו פירש לו שאין קונה אלא לחרישה אע"ג שכאן תלוי בדעת שניהם מ"מ אומדנא טובה הוי כאלו פירש וא"כ קשה דהא הלוקח פרה ונמצא טריפה או מתה אח"כ דע"כ היא נמי אומדנא טובה דהא בזה שלא כתב אלא ע"מ לכונסה ודאי דהיא אומדנא טובה דאל"כ עדיין לא הוי אלא דברים שבלב וא"ד כדאמרי' בקדושין ד' נ"ט ע"ב אע"כ הוא בכלל הדברים שכתבו התוס' בכתובות ד' צ"ז ד"ה זבין וכו' שיש דברים דאפי' ג"ד לא בעינן והיינו משום שהוא אומדנא טובה והתוס' שמקשים בלוקח פרה מהא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ע"כ בפרה נמי האומדנא היא אומדנא טובה וא"כ עדיין מה תירצו דבפרה תלוי בדעת המוכר נמי והא באומדנא טובה לא מהני דעת המוכר וכמו גבי מוכר שור:
והנראה בזה לפענ"ד שיש חלוק בדבר שהוא מסופק למוכר וללוקח ובין דבר שהמוכר יודע החסרון רק הספק הוא ללוקח לחוד ועיקר הסברא של רבינו יצחק הוא דלא נחית אינש נפשיה לספיקא ובדבר ששניהם אינם יודעים כגון בלוקח פרה ונטרפה או מתה ששניהם לא ידעו שיתקלקל אז אין המקח בטל הגם שדעת הלוקח לא הוי על הספק מ"מ הא כמו כן ג"כ לא הוי דעת המוכר על הספק ולא מכר על דעת הלוקח אלא כמו שהוא עתה כן מכר לכן האומדנא של המוכר מעכב האומדנא של הלוקח משא"כ בדבר שהמוכר יודע החסרון וגם יודע דעת הלוקח שאינו חפץ באותו חסרון כגון במוכר שור לחבירו שהוא נגחן וגם יודע שחבירו זבין לרדיא מחמת שהוא איש אדמה ולא טבח איך נאמר בזה שהמוכר לא מכר אלא כמו שהוא והא כמו שהוא הוא בעצמו יודע שאין זה מכירה רק אונאה לכן שפיר הוי אומדן דעתיה דהלוקח אומדנא והמקח בטל:
אכן אין זה החילוק מספיק דהא הוגלד פי המכה דהוי מקח טעות עדיין והא לא ידע המוכר ג"כ ולא אינה את חבירו בדעתו ושפיר י"ל שלא מכר אלא כמו שהוא וצ"ע לפענ"ד:
עכ"פ מוכח מכל הנ"ל בנ"ד דאמרי' לאחר כלות הזמן שדעת שניהם לשותפות נשארו ואע"פ שיש כאן ספק לשניהם דלמא יפסידו ולא נחית אינש נפשיה לספיקא מ"מ עכ"פ במסחר לא מקרי זה חסרון מחמת הספק והיינו משום שזהו דרך התגרים אם להרויח אם להפסיד והוי כאלו אין בזה ספק ושפיר אמרי' אומדן דעת שניהם על השותפות ומה שיארע אח"כ הפסד אין זה נקרא קלקול:
ומעתה נשאר לנו ששית בהא שקנה ראובן פשתן אשר לא צווה אותו שמעון רק לקנות פשתן הידוע במקום הידוע גרסי' בקדושין ד' נ' ע"א האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת ותנן נמי גבי גיטין כהאי גוונא ועביד התם צריכותא וקשה דהא בגיטין ד' ס"ה רמי שתי ברייתות אהדדי האומר לשלוחו ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות תני חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב אמר רבא ל"ק הא רבנן הא ר"א ופרש"י הא רבנן דאמרי גבי דידה אע"ג דלאו בדידה תליא מלתא ולא איכפת לה אמרי' כל מאי דאמרה לשלוחה אי שני לאו שלוחה הוא ה"נ אין עירובו עירוב עכ"ל וא"כ שמענו לרבנן דאף בדבר שאין קפידא דלא איכפת ליה אעפ"כ כשהשליח שני לו הוי שליח וא"כ עדיין למה לי תרתי גבי גיטין וקדושין ליתני גבי גיטין לחוד ואף אם נאמר גבי קדושין לא איכפת ליה והא אפי' בדבר דלא איכפת ליה כל עוד ששני לא הוי שליח.
והנה התוס' שם בד"ה הא וכו' הקשו מפ' המפקיד גבי כשותא משמע דלא הוי קפידא ותירצו דהתם הוו תרי כרי' דכשותא וגם אין רגילין להקפיד כיון דהכל מין אחד וכנ"ל וכתבו התם ר"ל במקום אחד וכן כתבו בהמפקיד דכשות הוי מין אחד וגם במקום אחד משא"כ הבא לי מן החלון דאע"ג דהוי מין אחד אבל הוי בשני מקומות ועדיין מה הועילו בתירוצם דהא לרבנן גבי דידה אע"ג דלא בדידה תליא ולא אכפת לה כמ"ש רש"י אפ"ה לא הוי שליח כששינה ואמאי גבי כשות הוי שלו הן אמת גבי דידה הוא שינוי מקומות מ"מ כיון דלא בדידה תלוי ולא איכפת לה ה"ז כמקום אחד דלא איכפת ליה נמי והנה הפ"י הקשה על קו' התוס' האלו דנהי דהוי קפידא היינו לענין שנתבטל השליחות כיון שעבר על דעת המשלח אבל התם לענין תשלומין מצינן למימר שפיר דהסרסר לא הוי פושע בהכי כיון דלא אמר ליה מהאי' לא תרמי' ונהי דנתבטל השליחות אכתי מה"ת יתחייב בתשלומין שהרי לא קיבל עליו שום שמירה. וכשואל שלא מדעת נמי לא הוי כיון שהוא סובר שהכל של בעה"ב מדלא א"ל מהאי לא תרמי' וצ"ע עכ"ל:
והנה ההכרח לא יגונה לומר שדעת התוס' בקושיתם דאי הוי קפידא אז הוי הסרסור פושע נמי כיון דאמר לי' מהאי תרמי' והוא מקפיד וע"ז תירצו דבמין אחד ובמקום אחד אין רגילין להקפיד ור"ל מש"ה אין השליח חייב לשלם דלא פשע בזה וכקו' הפ"י אבל לענין שתתבטל השליחות שפיר אמרי' דבטל אפי' במין אחד ובמקום אחד והשתא יהיה שפיר תי' התוס' דהשליחות בטל כששינה אפי' בדבר דלא איכפת ליה מ"מ כיון שלא עשה השליח שליחותו קפידא ליה וא"כ הא דקתני האומר לשלוחו גבי קדושין קשה ביותר כנ"ל דהא אפי' אם לא אתני והיינו אומרים דלא איכפת ליה גבי קדושין מ"מ היה בטל השליחות כנ"ל:
והנראה בזה הא דקאמר הגמ' בקידושין אימא לא איכפת לי'. ר"ל ממילא מראה מקום הוא לו ויהי' נ"מ דבדבר דלא שייך מראה מקום אף בדלא איכפת לי' מ"מ כיון שאין השליח עושה כמו שצווה אותו הוא מקפיד וכמו גבי דידה אף דלא איכפת לה שאין הדבר תלוי בה מ"מ לרבנן בטל השליחות משא"כ בדבר דלא איכפת ליה ויש לומר שלא צווה אותו דוקא לעשות ע"ז האופן והא שאמר ליה מקום פלוני לא לשם צווי אמר לו כן רק מראה מקום לו בזה שפיר ה"א דהשליחות קיים קמ"ל גבי קדושין נמי שהוא מקפיד והשליחות בטל:
ואגב אמרתי שיהיו בזה צדקו יחדיו הרמ"א וב"י בסי' רצ"ד סק"ה וגם דברי התוס' יעלו על מכונם וסר תלונת הש"ך מהם שם ס"ק ל"ט מה שתי' בשם התוס' דהתם שאני כיון שהזכיר לו חלון לפי מ"ש אין זה כוונת התוס' דהא עדיין גבי קדושין נמי מזכיר מקום פלוני אפ"ה ה"א דהוי שליח משום מראה מקום וה"נ כשמזכיר לו חלון נימא מראה מקום הוא אע"כ כוונת התוס' דבשני מקומות לא שייך מראה מקום וכמ"ש בהמפקיד. אכן יש חלוק בדבר כשאותו הדבר נמצא בשני מקומות כמו גבי חלון ודלוסקמא והוא מזכיר לו חלון אז ע"כ מקפיד דוקא אחלון דאי לא למה מזכיר לו חלון כלל יאמר לו סתם וממילא מאיזה מקום שיקח יהיה טוב לו וע"כ משהזכיר לו חלון ע"כ מקפיד אחלון ולא שייך לומר מראה מקום הוא לו בזה האופן משא"כ בדבר שאינו בנמצא אלא במקום אחד משני המקומות כמו בקידושין אף שהוא שני מקומות מ"מ שייך שפיר לומר מראה מקום הוא דהא לא ידע באיזה מקום ימצא וכמו כן במין אחד ובמקום אחד והוא מזכיר המקום נמי שייך שפיר מראה מקום שידע השליח את המקום ומכוונים בדברי התוס' וצדקו דברי הג"ה וב"י בכשותא אי הוי בשני מקומות הוי פושע כמו במעילה. והא שתי' הש"ך על קו' התוס' ממעילת השליח די"ל לענין מעילה שאני דאפי' אומר השליח ששגג חייב במעילה עדיין אין זה מספיק אם אומר בשלו לא הוי קפידא א"כ קיים השליחות ולמה מעל השליח והתוס' מקשים שפיר ממעילה ומה שהיה דחוק להש"ך הא דשהה או לא שהה. אפשר בדוחק דבלא"ה אין מובן מנ"ל להש"ס להסתפק בזה אם שהה לזאת אפשר דהקשה ליה קוש' דבסמוך והא משתריש וע"כ שלא הועילו הכשות והיינו שהטיל אותם אחר זמן שהי' לו להטיל וזה שמקשה ואי דשהה שיעור לאתויי ולא אייתי והיינו לאחר זמן גלי אדעתיה דניחא ליה ור"ל מ"מ כיון דרמיא גלי אדעתיה דניחא ליה אף לאחר זמן. (ודלא כפרש"י) ומשני בדלא שהה לכן מקשה ס"ס מאי פסידא וכו'. אבל לעולם מיירי במקום אחד. והיוצא מכל זה דבשני מינים ובשני מקומות והדבר נמצא בשני המקומות הוי השליח פושע וחייב לשלם בשני מינים ובשני מקומות ואינם בנמצא בשני המקומות י"ל שמראה מקום הוא לו אע"פ שהשליחות בטל אבל פושע לא הוי וכן במין אחד ובמקום אחד לא הוי פושע והשליחות בטל ובדבר שהוא מין אחד ובשני מקומות ואינם בנמצא אלא במקום אחד אז השליחות נמי אינו בטל דשפיר מראה מקום הוא לו. ומעתה נחזי אנן בנ"ד בזה ששמעון אמר קנה פשתן במקום פלוני הנה פשתן אינו בנמצא בכל מקום והוי שני מקומות ואינו בנמצא אלא במקום אחד ושפיר שייך לומר שלא הקפיד על אותו מקום דוקא רק הראה לו מקום אנה ימצא לקנות וכמו קדש לי האשה במקום פלוני אי לא דאכפת ליה הוי מראה מקום. ובאמת מה איכפת לשמעון באיזה מקום שיקנה ועיקר הקפידא הוא על הפשתן של אותו מקום:
ואין לנו לדון בזה הפשתן שקנה אם הוא מין אחד או שני מינים ששמעון אמר לו שיקנה פשתן ישן וטוב והוא לקח פשתן חדש שהוא גרוע אי הוי שני מינין אז הוי פושע ואי הוה מין אחד לא הוי פושע בזה וזה נראה מוכח מההיא דהמפקיד דהוי מין אחד דהא קאמר שם רב אשי דמיירי בכישי ופרש"י שהוא כישות גרוע וקוצים מעורבין בה [ואע"פ שר"ח לא פי' כן מ"מ המוחזק יטעון קי"ל כרש"י] וא"כ ה"נ אע"פ שהוא קנה פשתן גרוע מ"מ הוי מין אחד ולא הוי פושע ואע"פ שהשליחות בטל בהכי מ"מ כל עוד דלא הוי פושע פסק הרמ"א בסי' קע"ו דיעשה כמו בשלו:
אכן שמעון טוען שאמר בפירוש ופשתן אחר לא תקח דלכאורה הוי כמו שא"ל מהאי לא תרמיה דאז הוי השליח פושע וחייב לשלם וה"נ הוי השותף פושע בכל זאת יש ללמוד זכות על המוחזק דהא בי"ד סי' קע"ז סל"ח הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר לוקח כל מין שירצה אבל לא כסות וכלים וכתב הש"ך שם דהרמב"ם פ"ז משלוחין ה"ז כ' לוקח כל מין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים וכן כל כיוצא בזה משמע דס"ל הטעם דכסות ועצים אינו סחורה טובה ולפ"ז במקום שהוא סחורה טובה רשאי ליקח עכ"ל והמוחזק יטעון קי"ל כהש"ך אלמא דאפי' כשאמר לו פירות מ"מ במקום שעצים הוא סחורה טובה רשאי ליקח וא"כ שמעון שא"ל אל תקח מפשתן הגרוע כי הוא סחורה גרוע והוי כמו עצים במקום שאינו סחורה טובה מ"מ במקום שהוא סחורה טובה רשאי ליקח ה"נ הא בשעה שקנה ועשה שותפות עם אותו השותף הג' ולאותו הג' הי' פשתן ישן טוב ואז ימכור הפשתן הגרוע נמי בטוב והוי כעצים דהוי מסחר טוב דרשאי ליקח ולא הוי פושע כלל:
ומה נאמר ששמעון לא הוי ניחא ליה השותפות ולא נתרצה להיות שותף ע"ז כבר כתבנו שהי' לש"ך רשאי להשתתף לטובת השותפות ואפי' לדעת הט"ז לא היה לו לשתוק בזה שהניח הפשתן אצל אותו הסוחר רק לקבל הפשתן ולהניחם תוך ביתו דהא מ"מ היו נמכרים עם פשתן הסוחר הג' אפי' כשהיו מונחים תוך בית שמעון ומדשתק ש"מ נתרצה:
ובפרט שהיה להם פשתן ממסחרם הראשון אשר לא מכר עדיין והיה א"א למכור בלא פשתן יש ודאי שהיה רשאי להשתתף בשותף הג' בכדי שימכר אותו פשתן ולא הוי פושע כלל בזה:
ומצורף לזה אומדנא דמוכח טובא שנתרצה שמעון להשותפות אשר הניח סך רב מעותיו זמן רב ביד ראובן ולא תבע אותו ובאותו זמן הי' שמעון דחוק מאוד למעות עד שנצרך להשתדל ברוב השתדלות עד שהשיג בהלואה בדוחק גדול הגם שאין לנו לעשות אומדנא מעצמו כי בקל יהרס האומדנא בכל זאת היא אומדנא גדולה שאין אדם עשוי ליתן את כל אשר לו והוא יצטרך לבריות ומה גם שהקרובים שלהם יודעים שנתרצו להיות שותפים ורוצים להעיד על זה בת"ע רק שמעון אינו רוצה להכשירם לעדות וגם נמצא כ"י שמעון אצל השותף הג' ששמעון ביקש ממנו מעות בהלואה וכותב בו שלא ידאג ללוות לו דהלא הפשתן מונח אצלו ולמה יפחד ללוות לו הגם שיש לתרץ זאת לדברי שמעון ולומר שכוונתו שהפשתן של ראובן מונח אצלו וראובן חייב לו אכן זה רחוק ודחוק למאוד שאם כוונתו על הפשתן של ראובן לא הי' מראה לו בטוחות בזה שהרי לא יעזוב אדם את הוודאי ויתפוס הספק דדלמא יש לראובן דו"ד עם שמעון על אותו החוב שהוא חייב לו ואין זה בטוחות כלל מה שהפשתן של ראובן מונח אצלו בכל אלה לפע"ד שאין ראובן המוחזק מחויב לישבע רק שבועת השותפים וגם שמעון צריך לישבע שבועת השותפים על הפשתן הראשון דהא מודה שמעון שלא חלקו עדיין: