נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן לח
לבאר דיני נפילת אפים ע"פ מקורים מן דברי הראשונים והימים שאסור בהם נפילת אפים.
א) אם נפילת אפים רשות או חובה.
אע"פ שכתב הטור סי' קל"א בשם רב נטרונאי דנפילת אפים בצבור אחר התפילה רשות. מ"מ מלשון רב עמרם והרמב"ם והטור שם משמע דחובה הוא ומתקוני התפילה ונלמד ממשה דכתיב ואנכי עמדתי בהר כו'. ואתנפל לפני ד'. אלמא דבסדר תפילה עמידה ואח"כ נפילה, ועיי' ב"י שהביא הזוהר ס"פ במדבר. וגם לשון רב נטרונאי אפשר ליישב שאין כונתו אלא על נפילת אפים בצבור אי נמי שאין חובה ליפול על אפי' אלא שאומר תחינה גרידא בלא נפ"א ומשמע לי' ואתנפל לשון תחנונים אבל תחינה ודאי דבעי למימר אחר תפילתו כדכתיב כל תפילה כל תחינה (מלכים ח' ל"ח) והא דאמרן (ברכות פ"ט ב') אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו אלמא דברגילות תליא מלתא היינו קודם שעקר רגליו אבל לאחר שעקר רגליו כ"ע מבעיא להו לומר תחנונים, ואפשר עוד דכונת רב נטרונאי הוא על שניהם ר"ל על אפים ובצבור אלא דאם רצה לאמר ביחידי בלא נפ"א הרשות בידו וכן משמע שאל"כ לא הי' לו להאריך והי' לו לומר דתחנון אחר התפילה רשות היא ובזה יתישב הא דלא שבקה לי' אימא שלום דביתהו דר"א למיכל על אפי' דהא א"א שלא היתה זזה ממנו אלא שהיתה נותנת אבנים סביבותיו בשעה שהתפלל והי' אסור ליפול על פניו כדאיתא במגילה. ומה שהיו אומר תחנון בלא נפילת אפים לזה לא היתה חוששת לפי שאין ודאי שתהא תפילתו נשמעת בלא נפילה ושאני בנפ"א הא אמר ר"א אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא"כ יודע שנענה כיהושע בן נון, וכשסברה שהוא ר"ח לא חששה להניח אבנים סביבותיו דבלאו הכי לא יפול עלי פניו לפי שא"א תחנון והשתא אתי שפיר טפי דמכאן למד רב נטרונאי דנפילת אפים בצבור בשעת אמירת תחנון הוא רשות דאל"ה לא היתה מונעת מזה. איך שיהי' מרוב הפוסקים נשמע דנפילת אפים חובה ומתנאי ותקוני התפילה הוא:
ב) למה יש ימים שאין בהם נפילת אפים.
ומה שנהגו שלא ליפול על פניהם בימים מיוחדים בשנה כפי שנוי המנהגים (שאבאר טעם כ"א מהם בס"ד) הנה על שבתות וימים טובים אין צריך טעם דהא אסור לתבוע צרכיו בשבת כדאיתא בירושלמי הובא בטור סי' קפ"ח ונפ"א שאילת צרכיו הוא כדאיתא במגילה ק"ב ב' אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא"כ נענה כו' ותי' דהא אפילו בי"ח ברכות לא אטרחוהו רבנן משום כבוד שבת (ברכות דף כ"ב) והא דאין נופלין בר"ח אע"ג דמתפללין בי"ח יסודתו מהא דאימא שלום (ב"מ נ"ט ב') לא שבקא לי' לר"א למיפל על אפי' ההוא יומא ריש ירחא הוי ואחליף לה בין מלא לחסר אלמא דבר"ח אין נופלין ע"פ ובזה מנהג כל המקומות שוים וכל מסדרי מנהגי התפלות שוין:
ג) שיש ימים שיש בהם חלוקי מנהגים
אלא שיש ימים שיש בהם חלוקים בין מסדרי מנהגי התפלות וזה לשון הב"י סי' קל"א כתב הרוקח סי' שי"ב בט"ו באב נופלים בתחנונים וכן נוהגין לפי שבטלה מגילת תענית ע"כ ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו ולא בט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות. וז"ל שבלי הלקט בר"ח אין נופלין ע"פ דאיקרי מועד ואפילו מנחה שלפניו אין נופלין דהא קי"ל אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש בחנוכה אין נופלין על פניהם דקרינן בי' הלל ויש אומרים גם במנחה שלפניו עכ"ל הב"י. ויש לעיין במאי פליגי מנהג הרוקח ומנהג הב"י דהוא ג"כ מנהג שלנו, ועוד יש לדקדק בשבלי הלקט למה בר"ח ליכא מאן דפליג דאין נופלין במנחה שלפניו ובחנוכה יש שני דעות בזה. ואין לומר דהוא מהטעם שהביא שאם באו עדים כו'. דשייך בר"ח ולא שייך לגבי חנוכה דהא ע"כ אין כוונת שהל"ק כפשוטו לפי שאם היו באים עדים מן המנחה ולמעלה דהיינו בער"ח דהשתא היו נוהגים אותו קודש ולהכי מחזיקין נמי ההיא שעתא השתא בקדושה לפי שהי' ראוי להיות קודש בזמן שהן מקדשין ע"פ הראי' [ולפ"ז הוה א"ש דבחנוכה לא שייך האי טעמא]. אבל א"א לומר כן כלל דהא לדידן השתא שעושין יום שלשים דחודש מלא ר"ח א"א כלל שיהי' נוהגין קצת יום כ"ט לחודש קודש אפילו אם יבואו עדים דאין חדושה של לבנה פחות מכ"ט יום וע"כ לא אמרינן במתניתן דר"ה וסוכה שאם באו עדים כנ"ל, אלא לפי תקנת חכמים שמחמת שנתקלקלו הלוים בשיר תקנו שלא יהו מקבלין עדים ביום שלשים אלא עד המנחה בזה התקינו עוד שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה דמדינא הי' ראוי להיות היום קודש ולמחר חול אלא שמפני התקנה הוא למחר ר"ח ואעפ"כ מנהגו ג"כ באותו היום קודש לפי שהתחילו בו בקדושה שמא יבואו עדים קודם המנחה אבל יום כ"ט לחודש א"א כלל שיהי' קודש. ועוד שאם נאמר דמחמת שראוי להיות קודש אין בו נפילת אפים א"כ במה טעתה אימא שלום דביתהו דר"א בין מלא לחסר שאפי' לא הי' כמו שסברה שיהי' ר"ח יום שלשים אלא שהיה ביום ל"א מ"מ לה הי' לו לר"א ליפול ביום שלשים אפי' בשחרית דהא ראוי להיות קודש בימיו שהי' עדיין מקדשים ע"פ הראי' והי' אפשר שיבואו עדים בסוף יום כ"ט ויהי' יום שלשים קודש אלא ודאי דהואיל וראוי להיות קודש לא אמרינן:
ד) באור דברי השבלי הלקט שהביא הב"י.
וע"כ דמ"ש השבלי הלקט דמש"ה אין נופלין במנחה שלפני ר"ח לפי שאם באו עדים כנ"ל. היינו משום דהוקשה לו לפרש"י שפי' דלהכי הי' נוהגין אותו היום קודש לפי שהוזהרו בו עד המנחה ממלאכה גומרין אותו באיסורו דלפ"ז תקשה תינח ר"ה שאר ר"ח דלית בי' איסור מלאכה מאי א"ל ומשמע לי' דהתקנה הי' על כל ר"ח שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה יהו נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש וכן כתב הרמב"ם פ"ג מהל' קדוש החודש ה"ו. אלא דס"ל להרמב"ם וכן לשה"ל הטעם לפי שמן המנחה ולמעלה מישך שייך ליום שלפניו וליום שלאחריו [דהכי אשכחן ג"כ בתוספות שבת דזמנו מן המנחה ולמעלה] ולהכי שניהם קודש ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשה לי אחד מיוחד מגדולי החכמים המפורסמים שבדורינו טעם למה שאנו עושים שני ימים ר"ח דבשלמא שני ימים טובים של גליות שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כו'. ובאמת שיש ראי' למה שעושים ב' ימים ר"ח מהא דאמר אמימר בס"פ תפלת השחר מסתברא מלתא דרב בחודש מלא (עיין רש"י שם) ומ"מ צריך טעם למה. ולפי פי' של הרמב"ם ושבולי לקט אתי שפיר לפי שיטת הרי"ף שאפי' אחר תקנת ריב"ז עושין שני ימים טובים של ר"ה לפי שהי' כן בשעת שהי' מקדשין ע"פ הראי' ונשאר כן אפי' בא"י וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות קה"ח ה"א ע"ש שעולה זה הטעם גם לר"ח. עכ"פ נשמע מזה דמן המנחה ולמעלה שייך ג"כ ליום שלאחריו וזה שהביא השבולי לקט ראי' דאין נופלין במנחה שלפני ר"ח ולפ"ז הדר קושי' לדוכתא דא"כ במנחה שלפני חנוכה נמי ואמאי פליגי:
ה) טעם לחלוקי המנהגים.
וליישב כל הנ"ל נראה דמנהג הרוקח ודעה הראשונה שבשהל"ק בחדא שיטה קיימו דלא ילפינן שאר ימים מר"ח דדוקא ר"ח איקרי מועד בקרא דאמרי' ספ"א דשבועות הוקשו כל המועדים זה לזה ור"ח בכלל משא"כ אלו כיון דבטלה מג"ת לא איקרו כלל מועד ומ"מ בחנוכה אין נופלין לפי שקורין את ההלל תיכף לאחר תפלת י"ח ואין להפסיק בתחינה ולהכי במנחה שלפניו נופלין. ומנהג הב"י שהוא המנהג שלנו ודעה השני' שבשהל"ק מדמי כל יום דאיקרי יום טוב לגבי דידן לר"ח וכדאיתא ס"פ בכל מערבין גבי ר"א ב"ר צדוק מפני שיו"ט שלנו הי' שהי' מביא קרבן עצים וכן כל יחיד ביום שעושה מצוה מחודשת הבאה לזמן יו"ט שלו הוא לענין תחנון והיינו טעמא דמילה ודחתן [אלא דאינהו חשיבי טפי דהצבור בטילי לגבייהו] ומכ"ש כשהצבור עושין מצוה מחודשת כנר חנוכה וקריאת המגילה דיו"ט שלהם הוא ולהכי ס"ל דבחנוכה א"נ במנחה שלפניו דאיכא מצות נ"ח אלא דמ"מ הי' אפשר לומר דגם בט"ו באב וט"ו בשבט דיו"ט הם לגבי דידן. אע"ג דלית בהו מצוה מחודשת מ"מ א"נ במנחה שלפניהם משום טעמא דשהל"ק לענין ר"ח דמן המנחה ולמעלה שייך ליום שלאחרי' אבל לשון הב"י שהביא בחנוכה דעות לענין מנחה שלפני' ובע"כ פסיקא לי' דא"נ ולענין ט"ו באב וט"ו בשבט לא כתב אלא להוציא מדעת הרוקח שנופלים בהם עצמן סתמו בפירושו לענין מנחה שלפניהם שנופלין ולא עמדתי על דעת הפר"ח שהבין מלשון השו"ע דקאי שלפניו דר"ח אכולהו דלעיל דלא משמע כן לא בב"י ולא מלשון הש"ע:
ו) טעם למנחה שלפניהם.
והטעם כי לפי שזה באמת דוחק גדול לומר דמן המנחה ולמעלה שייך ליום שלאחריו דזה אינו אלא במקום שמחזיקין הלילה ליו"ט כמ"ש המ"א סי' תר"ד ומקור הדין הוא מהא דסוכה מ"ח אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יו"ט האחרון של חג. ויותר מזה מהא דאיתא במ"ק ד' כ"ז ע"א מאימתי זוקפין את המטות בע"ש מן המנחה ולמעלה. וא"כ ט"ו באב דלכל הטעמים שבסוף תענית וב"ב ד' קכ"א אין להחזיק הלילה ליו"ט. וכן ט"ו בשבט דהוא משום ר"ה לאילנות לענין חנטה ואין הפירות חונטין בלילה דהכי איתא בסנהד' ד' צ"ה ע"ב אותו הפרק זמן בשול פירות הי' כו' אמר לגבריאל כשאתה יוצא לבשל את הפירות הזקק להם שנאמר מדי עברי יקח אתכם בבוקר בבוקר יעבור וא"כ יש לומר תחינה במנחה שלפניהם:
ז) מהיכן נתפשט המנהג בקהילות שא"נ וטעותם.
ומה שנדפס בסידורים שאין ליפול ע"פ במנחה שלפניהם הוא ע"פ מה שנתפשט המנהג באיזה קהילות ע"פ זה שמצאו בלשון המנהגים שאין נופלים לילה ויום והבינו שכוונתן במ"ש לילה הוא על מנחה שלפניו אבל הוא טעות שהרי בר"ח וחנוכה כתוב בהדיא במנהגים שלא ליפול במנחה שלפניהם ואין לשון לילה ויום אלא מערב עד ערב כאותה ששנינו בנדה פ"ד לילה ויום כלילי שבת ויומו וכה בירושלמי פ' ת"ה לענין תפלת עננו וכוונת המנהגים לאותן הנוהגים לקום באשמורת בכל יום לומר סליחות ואחר גמר הסליחות המנהג ליפול ע"פ ואתי לאפוקי שלא תימא דדוקא ביום אין נופלים אבל בלילה נופלים כמו בער"ה:
וכן משמע להדיא מביאורי הגאון שכתב הטעם במנחה שלפני ר"ח משום דאיסור הספד מתחיל מן המנחה ומעלה ועוד כתב שלמנצח תולה בהפסד דכל יום המותר בהספד אומרים למנצח ובאלו הימים דהיינו ט"ו באב וט"ו בשבט כתב באליהו רבה דאומרים למנצח וא"כ מותרים בהספד ובלא"ה אין טעם לאסור בהספד וא"כ יש לומר תחנון במנחה שלפניהם דלא כפר"ח:
ח) עור ראי' לזה ממ"א.
וכן מוכח מהא דכתיב המ"א גבי עי"כ דכל יום שמחזיקין הלילה ליו"ט אין נופלין במנחה שלפניו. ואם נאמר דבאלו אין נופלין במנחה שלפניהם א"כ לא אשכחן כלל יום שמחזיקין אותו ליו"ט והלילה אין מחזיקין ליו"ט דאי משום ער"ה הא גם היום עצמו אין מחזיקין ליו"ט אלא דאין אומרין בו תחנון משום כבוד יו"ט שהוא ר"ה שצריכי לטרוח לצרכו להזמין ליו"ט דהוא מארבעה פרקים דחולין ספ"ה. ובודאי דהנוהגים שלא לאכול בשר כ"א בימים שא"א בהם תחנון דאסורים לאכול בשר בער"ה ואפילו בשאר עריו"ט היו אסורים אי לאו דנכללו בימים שאין אומרים בהם תחנון בצאה"כ כמ"ש סי' קל"א סעי' ז' ומלשון המ"א משמע דאיכא יום לבד עי"כ שאין מחזיקין הלילה ליו"ט אע"פ שהיום בעצמו הוא יו"ט אלא ודאי כדכתיבנא: