נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן לז
שאלה
נשאלתי על דבר אשר יש פה עירנו שני כתות מחברת גומלי חסדים בהלואות לעניים האחת מבני העשירים והיא גדולה בכמות המעות המקובץ ע"י לצורך הלואות שהוא הרבה יותר מאשר נתקבץ ע"י החברה השנית שהיא מבני שאר בעלי בתים ונקראת חברה הקטנה לפי שאין תח"י כ"כ מעות כמו החברה הנ"ל הגדולה. וכל אחד משני הכתות רוצה לזכות בעליות לכבוד התורה בבהמ"ד בשבת פ' ואלה המשפטים ע"פ טענותיהם המבוארים בתשובה:
תשובה
הנה בפנקס של החברה הקטנה מבואר שהי' הקלפי הראשונה שלהם בחודש כסליו שנת תקצ"ב ובפנקס של החברה הגדולה נמצא כתוב שנעשו התקנות ראשונות שלהם בר"ח אייר שנת הנ"ל. והקלפי ראשונה היתה בשנת תקצ"ג וא"כ קדמה הקטנה והגדולה באה בגבולה. וא"כ הי' אפשר לומר שיש להקטנה דין קדימה בכל הזכיות. משום דלאו כל כמינה של הגדולה הבאה אחרי' לגרע כחה וזכותה. אך ז"א לפי מה שהובא במ"א סי' קנ"ג ס"ק מ"א אנשים שהחזיקו כו' אין יכולים למחות באחרים כו'. שבעשיית המצוה כ"א רוצה לזכות עכ"ל וכ"ש בנ"ד דלא מצי מעכבו עלייהו לעשות החברה שאין הבאים אחריהם מגרעין כלל מעשה הראשונים דאטו עניים שקלת מעלמא משא"כ בנדון של המ"א שהאחרים ממעטין בעסק המצוה של הראשונים. וא"כ כשם שלא הי' יכולים למחות בגוף עשיית המצוה כך אין יכולת להם יותר בזכות הבא מחמת עשיית המצוה. ומה שטענו החברה הקטנה שכבר נהגו הם כן בבהמ"ד מכמה שנים לכאורה נראה שטענתם טענה דזה אינו דומה לנדון של מ"א דשם אין האחרים רוצים לזכות במה שכבר זכו הראשונים אלא שבאים לגרוע כחם במה שעדיין לא זכו ע"ש אבל בנ"ד חברה הגדולה באים עתה לזכות באותו דבר עצמו שכבר זכו בהם הם דהיינו העליות לכבוד התורה בבהמ"ד ודומה למ"ש הפוסקים בח"מ סימן קמ"ט ובא"ח סי' הנ"ל ביחיד שהחזיק במצוה אין מוציאין ממנו. אבל גם זה אינו לפי מה שמבואר בח"מ שם סעי' ל"א דהמחזיק בשל בה"כ או בשל קהל אין לו חזקה ולא שייך בכאן לומר שיש לגזבר חלק בו דהיינו הגבאי שהרי אין להגבאי רק טובת הנאה ואין לו לכל היותר רק דין אפוטרופוס וכבר הכריע הרמ"א שם סעי' כ"ד דהעיקר כיש חולקין דהמחזיק בנכסי יתומים שיש להם אפוטרופוס לא הוי חזקה ואפי' לדעת הי"א שכתב המחבר שם דהוי חזקה נראה דשאני הכא כיון דדרך הוא להתמנות בכל שנה גבאי אחר יש לומר דלא אכפת לי' כלל למחות מחמת שנה אחת וסומך על הבא אחרי' ואצל הבא אחרי' נחשב זה לשנה ראשונה ודמי לבפני האב ובפני הבן. ואפשר עוד דאפי' אם גבאי אחד הי' שלש שנים רצופים אמרינן קמא קמא אזדא לי' כיון שבשנים הראשונים לא הי' בדעתו כלל דצריך למחות (וצ"ע בזה למעשה כי יש נפקותא כה"ג לענין ממון) אך שיש לומר בכאן להיפך והוא דלא בעינן כלל חזקה דשלש שנים רק בפעם אחד שעלו כל אנשי החברה קטנה לכבוד התורה בבהמ"ד בשבת פ' משפטים ואין אחד מחוץ לחברה אשר עלה לתורה באותו שבת הוי חזקה וסגי במחילה בעלמא כמו חזקת נזיקין שהכריע הרמ"א בסי' קנ"ה סעי' ל"ה דאין צריך חזקת שלש שנים ולא טענה. ולפ"ז אזדא לה טענת החברה גדולה שאומרים דחזקת החברה קטנה הוי חזקה שאין עמה טענה לפי שלא נמצא כלל בפנקס שלהם התיקון שיהיו עולין לכבוד התורה בשבת פ' משפטים. דהא כיון שהעמידו הגבאי שלהם על הבימה בפני הגבאי דבהמ"ד והוא סידר חת הקרואים בצדו של גבאי דבהמ"ד ושתק ולא מיחה הוי חזקה בפעם אחת כמו בסי' קנ"ה הנ"ל. ואע"פ דיש לחלק דהתם גבי פתיחת חלונות וכדומה כיון שדרכו להשאר כך ומחל המערער בשעת מעשה מהני המחילה לעולם משא"כ בכאן דכל שנה ושנה הוא מעשה אחר ויש לומר דלא היתה המחילה רק על אותו שנה מ"מ נראה דאע"ג דיש לומר דבעינן חזקה טענה ודאי לא בעינן בנ"ד וכ"מ בסי' קנ"ג בא"ח סעי' י"ז מי שהי' בביתו בה"כ כו' אין הצבור רשאין לשנותו וכתב המ"א ס"ק מ"ב בשם הראנמ"ז דאפילו בכבוד ומינוי הבא מזמן לזמן הדין כן. ומשמע דאפילו בלא טענה דומיא דמערבין בבית ישן שהוא מקור לדין זה. אלא דמ"מ לא הוי חזקה מטעם הכרעת הרמ"א דסי' קמ"ט דמה שלא מיחה האפוטרופוס אין מועיל להיות חזקה בשל יתומים וה"ה דאין מועיל מחילת הגבאי להיות מחזיק בשל בהכ"נ:
וא"כ הי' הדין נותן ששניהם שקולים ורשות ביד הקהל והגבאי למחות מעתה בחברה הקטנה וגם לא להרשות לחברה הגדולה או שיתנו רשות למי שירצו הם:
מעתה יש לדון למי משניהם ראוי יותר שיתנו הקהל הרשות כי יש לכל אחד משני הכתות צד זכות לא ראי זה כראי זה. הגדולה יש להם זכות מחמת שמבואר בתקנת שלהם בזה"ל מחויבים להקבץ יחד בכל שבת פ' ואלה המשפטים בכנסי' המחזקת כולם להעלות כ"א לכבוד התורה ע"כ. וזה הוי כמו נדר דכבר העלה הגאון נ"ב מ"ק חח"מ סי' למ"ד דשבועה בכתב על להבא הוי שבועה ממש כמו מוצא בשפתיו וה"ה נדר בכתב ובפרט שכתבו לשון חיוב ע"ע וחתמו ע"ז בעלי התקנות בכח כולם דבתרייהו גרירי וכעת הזאת שאין רשות לעשות כנסי' בבית אחר חוץ מבהכ"נ ובהמ"ד אע"פ שהם אנוסים מ"מ ראוי להקהל לסייע אותם שיוכלו לקיים את נדרם. גדולה מזו מצינו בי"ד סי' רל"ו סעי' ב' שהמשביע על אחרים אע"פ שלא קבלו האחרים עליהם את השבועה אם קיימו דבריו הרי אלו משובחים והחברה הקטנה אע"פ שלא קבלו על עצמם בחיוב בתקנות שלהם וא"ל דמצד המנהג שנהגו כן יהי' דינו כנדר כמ"ש בי"ד סי' רי"ד דהא אסיקנא דלא הוי חזקתו חזקה וא"כ בכל פעם הי' להסתפק אם יתקיים המנהג ובודאי דלא חשיב נדר מ"מ יש להם זכות מצד אחר והיינו לפי שהם הקדימו עצמם לדבר מצוה ומצינו שאין הקב"ה מקפח שכר המקדים עצמו לדבר מצוה (ב"ק דף י"ח ע"ב) ואע"פ שהצדקות והלואות של הגדולה מרובה משל הקטנה שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט כו' ואדרבה במנחת עני נאמר נפש כי תקריב וגו' וא"כ אין להקהל לקפח שכרם הראוי לעושי מצוה:
באנו לדון איזה מן הסברות של זכות יותר מכריע. זכות הגדולה היא מצד קיום ועשיית המצוה. וזכות של הקטנה הוא מצד שכר מצוה. והרי אמרו חז"ל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. ובודאי יותר ראוי להשתדל שיקיימו ישראל מצות ממה שיקבלו שכר על המצות. וא"כ נכון וישר הוא שיתנו הקהל והגבאי דבהמ"ד הרשיון לעשות לכבוד התורה בבהמ"ד בשבת פ' ואלה המשפטים להחברה הגדולה. וגבאי שלהם יעמוד על הבימה לסדר הקרואים לפי כבודו. אך שלא ידחה את בעלי החברה הקטנה מכל וכל שהרי עכ"פ יו"ט שלהם הוא ודין חיוביה המבואר בשו"ע או"ח סי' רפ"ג יש להם עכ"פ. ע"כ יש להגבאי דחברה הגדולה לכבד את השבעה האנשים של החברה הקטנה (שהם העוסקים במצוה) בעליות לפי כבודם. ויעשה מהם סדר בפ"ע תיכף אחר הששי יקרא מהם כהן לוי וחמשה ישראלים ע"פ הדרך המובא במ"א סי' קל"ה ס"ק ט"ז אם יש בבהכ"נ שני חתנים ושניהם כהנים. ובזה נצא ג"כ ידי חובתינו בדין שהבאתי לעיל בית שהיו רגילין להתפלל בו דאסור לשנותו מפני דרכי שלום. וכתב ע"ז המ"א ס"ק מ"א הנ"ל שאם יש מקצת רוצים להתפלל במקום אחר רשאין כיון שגם באותו בית מתפללין קצת. וה"נ כיון שעיקר העוסקין במצוה שהם השבעה אנשים יהיו קרואים לכבוד התורה כאשר היו רגילין עד היום מה שקוראין עוד אחרים אין זה שינוי כ"כ. אך כיון שכלם רוצים לזכות במצוה וגם הכבוד שיהיו נקרא הכל ע"ש החברה הקטנה לא יתבטל יבחרו לעצמם בשנים הבאות או שיתקבצו בכל שבת פ' ואלה המשפטים בבהכ"נ הישנה לעשות כמנהגם מאז בבהמ"ד. או שהקהל והגבאי דבהמ"ד יתנו להם רשות שמהיום והלאה יתנהגו בכל שנה בשבת פ' ראה כסדר שהיו נוהגין בשבת פ' משפטים כי גם בפ' ראה יש דברים הרבה מעניני חסדים והלואות וברכה מרובה וד' יברך את עמו בשלום:
ע"ד בא"ח סי' תרפ"א ד"ה ועוד ראי' כו'. יש לנו לפסוק דתדיר עדיף כיון שהוא כלל בתורה ואין לנו דבר ברור להוציא מן הכלל עכ"ל כתב עליו בש"א א"י מ"ק דהא כל המקודש הוא נמי כלל בתורה ומקראי ילפינן לה בשלהי הוריות וגם הרמב"ם פסק בפ"ט דאיזה שירצה יקדים. וכתב הש"א שזה נעלם מהט"ז. ולבבי לא כן ידמה ודברי הט"ז אין צריכין חיזוק למבין ביאור דבריו שלמד לענין קדימת הבדלה לנ"ח ממאי דלא פשיט הש"ס דמקודש קודם לתדיר כי היכי דחובת היום דסוכה קודם לתדיר. אלמא דאין לדמות מעלה לחברתה ואפשר דחובת היום עדיף ממקודש וה"נ יש להסתפק דלמא מעלה דמקודש עדיף ממעלה דפרסומי ניסא והשתא כיון דזה הוא כלל בתורה דתדיר קודם. ואם פרסומי ניסא הוא שקול כמקודש או לא אין לנו דבר ברור, אין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש לקמן דלא מצינו מעלת פרסומי ניסא אלא לדחות לא להקדים:
וצד"ק ושלו"ם אהב"ו לפ"ק.