נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן לו
תשובה על הנ"ל מהגאב"ד דק' שאט הנ"ל. ובנדון אם יש לדון בערב מדין אומדן דעת:
יום ד' מנחם אב לפרט אם יתמהמ"ה חכ"ה בא יב"א לפ"ק.
בין המצרים תבענה שפתי תהלה על שפתי מישרים לאיש אלה לו יהללוהו פי זרים ה"ה ידיד ד' וידיד נפשי הרב המאה"ג החריף ובקי בחדרי תורה מי כמוהו מורה צנא מלא ספרא סיני וע"ה אשר לו יד ושם בתורה ובחכמה בין החכמים ואבירי הרועים כש"ת לכבוד ותפארת כבוד מו"ה שמעון אב"ד ור"מ דק' יאקבשטאט.
מכתבו הטהור אשר האיר מול עבר פני בחריפותו ובקיאותו עיינתי. ואחר העיון אמרתי זה דרכי התורה לערוך מערכה ולישר הדורים לקצת בגבעות ולסתת בהרים לפרק הויות ולתרץ שברים להעריך מלחמה כדי להשיב אל שערים אמרות ד' אמרות צרופה את והב בסופה לכן גם אנכי באתי להשיב דברי ידידות ונאמנים פצעי אוהב ואמרתי מני' ומנאי תסתיים שמעתתא ותתברר הלכה כדאמר ר"י בר לקישא כי הוי אמינא מלתא הוי מקשה וממילא רווחא שמעתתא:
ועתה אבוא ואתחיל להתבונן בדברי ידידי מה שהקשה כת"ר לפי הבנת הש"ך בדברי הרז"ה דס"ל דתרי הודאות מצטרפים אע"ג דלא ידע חד סהדי מאידך. אע"ג דס"ל הרז"ה דהודאה בפני חד לאו כלום היינו דוקא דליכא כ"א חד סהדי דהודה לפנינו אבל היכא דשוב הודה בפני חד סהדי אחרינא מצטרפין והוי הודאה דבפני כל חד הודאה גמורה לחייבו כן הוא שיטת הש"ך בהבנת הרז"ה והקשה מר א"כ מנ"ל להתלמודא (דף ל"ב) לאוקמי המתניתין דשבועות דתני הראשון חייב והשני פטור דלא כרשב"א די"ל דהמתניתין איירי בהודה לפני עדים בזה אחר זה ולא ידע חד מחברו. לכן אלו לא הוי כפרי בעדותן הוי מצטרפין אבל השתא דכבר כפר הראשון ולא נשאר אלא חד סהדא השני שפיר פטור אפילו לרשב"א דהשתא עדותו לא מעלה ולא מוריד לפי שיטת הרז"ה דהודה בפני חד לא מהני כן הוא תוכן קושיתו דמר ולכאורה קושי' עצומה היא:
אמנם אחר העיון אמרתי לענ"ד דאפשר לתרץ בשני אופנים. (אופן א') י"ל דלא ניחא להתלמודא לאוקמא בהכי דאיירי בהודה לפני כל חד בזאח"ז. ניהא דבהא גווני הוי מצינא לאוקמי כרשב"א מ"מ לא אתי כרבנן דפליגי על ריב"ק דס"ל דאין מצטרפין ושם בסנהדרין ד"ל ע"ב משמע לרבנן דפליגי בעדות קרקע ה"ה נמי דפליגי בהודאה אחר הודאה מהא דרב דס"ל בקרקעות אין כו' רב לטעמי' כו' ע"ש א"כ לפ"ז ממ"נ אי נימא לאוקמי כרשב"א לא אתי כרבנן ניהא דלית הלכתא כותייהו מ"מ כרשב"א נמי לית הלכתא בהא לכן טפי ניחא לאוקמי המתניתין בכל ענין כי היכי דלתוקמי נמי כרבנן ולא לדחוק המתניתין דאיירי בהאי גוונא לחוד דהודה זה שלא בפני זה ולא אתי כרבנן. (אופן ב') יש לתרץ ע"פ מאי דאיתא בקדושין ד' נ"א ע"ב ת"ר המקדש את בתו סתם כו' מי לא עסקינן דאמרי לי' קדושי לדידך כו' ולכאורה מאי קושי' הלא מעיקרא תירץ הכא במאי עסקינן כו'. וכן דרך הש"ס לא לאוקמי המתניתין דאיירי בהאי גוונא. א"כ ה"נ נימא לאוקמי המתניתן דאיירי דלא אמרי לי' קדושי לדידך אלא ע"כ צ"ל דזה הוי דחיק התלמודא משום דתני פיסקא להאי כלל דאין הבוגרת בכלל משמע דכללא הוא בכ"ע להכי פריך מי לא עסקינן כו' ולא שייך לומר בזה דאין למדין מן הכללות היינו לכלול דבר אחר בזה אבל אותו כלל יש לאוקמי בכ"ע כן יש לפרש הסוגיא דהתם א"כ ה"נ דתני פיסקא להאי כללא דהראשון חייב והשני פטור משמע דכללא הוא לעולם להכי דחיק לאוקמי רק בחד גווני לומר דאיירי בהודאה זה שלא בפני זה דמשמעות הכלל לכלול דלעולם בכ"ע הראשון חייב והשני פטור ושפיר אוקמי דלא כרשב"א:
ובנידון דין ערב אשר רוצה כת"ר לדון בזה אומדן דעת לדמות מה שמבואר בתוס' כתובות ד' מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב כו'. תחילה נבוא לפרש פשט התוס' דלכאורה קשה (א) להבין קושיתם דהקשו מלוקח דהא שפיר יש לחלק בשלמא הכא אומדין דעת הבעל לומר אנן סהדי דהאשה הוי נחתה להאי ספיקא כי מאי הפסידה אם מת או גרשה מן האירוסין דעדיין כתובתה מאתים תשיג משני אבל התם במקח ניהא דהאי לוקח לא נכנס בהאי ספק מ"מ אנן סהדי דגם המוכר לא הוי נכנס בהאי ספק והאי חילוק מבואר בתוספות בדבריהם שבסמוך (ב) עוד קשה להבין הקישור לדבריהם הקודמים במאי שהקשו והא דפריך כו' אי הוי סברת התוספות דהאשה הוי נכנסת באותו ספק א"כ לא ה"ל להקשות בלא זה. (ג) עוד יש להבין מאין ה"ל הסברא פשוטה כ"כ לומר דהאשה הוי מכנסת עצמה בהאי ספק. (ד) עוד יש להבין בתירוצם דבסמוך למה הצריכו להאי סברא לחלק דלא דמי ללוקח כו' הא לפי מה שתרצו לעיל דהלוקח הוי נכנס בהאי ספק בלאו הכי ניחא דלא דמי ללוקח דהתם אמדינן דעת הנותן לומר אנן סהדי והכא בלוקח ליכא אנן סהדי ואי כוונתם לחלק בין לוקח לאשה דאשה נמי הוי נכנסת בהאי ספק לא ידעתי תירוצם מאי איכפת לן דליכא מעכב נגדה כיון דהסברא לומר דהאשה הוי מכנסת עצמה בהאי א"כ ליכא אומדן לומר אנן סהדי והיכי תיפוק בלא חליצה:
ולתרץ כל הנ"ל באתי להשיב על ראשון דסברות התוספות דעיקר אומדן דעת תלוי בדעת הנותן לכן שפיר הקשו כמו שאומדין הכא דעת הנותן שלא כתב אלא ע"מ לכונסה כן ה"נ ה"ל לשום דעת הלוקח שנתן המעות דלא נתן אדעתא דהכי ולא אכפת לן בדעת המוכר כיון דסוף סוף הלוקח לא נתן אדעתא דהכי הוי מקח טעות ובטל מקח המוכר יחזיק בטריפה דידי' והלוקח יחזיק במעות דידי'. ולזה תרצו דהכא בלוקח ליכא אומדן דעת כיון דהוא צריך לאותו דבר יותר מהמוכר דהמוכר עצב והלוקח שמח. לכן אנן סהדי כיון דהמוכר מוכר בע"כ אי הוי הלוקח פריש הכי לא הוי המוכר מוכרו לו והלוקח אשר אותה נפשו להמקח בודאי הי' מתרצה לכנוס באותו ספק והשתא לפ"ז שפיר פריך דא"כ באשה נמי יותר מאשר האיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא והוי האשה נמי רוצה ליכנוס בהאי ספק דהאשה דומה לזה ללוקח ע"ז תרצו שפיר דלא דמי ללוקח בשלמא התם הוכרח הלוקח להתרצות משום דאיכא מוכר מעכב אבל הכא באשה במאי דמתהוה אחר מיתת הבעל לא איכפת לבעל ובדבר דליכא מעכב אנן סהדי דהאשה לא הוי מתרצה בזה והוי עומדת בדברי' מאחר דהבעל לא מעכב ע"י:
והשתא לפי פשט התוספות לעולם אומדין דעת הנותן אלו לא הוי הלוקח נכנס בהאי ספק הוי המקח בטל ולא הוי איכפת לן בדעת המוכר אפילו הוא נמי לא הוי באותו ספק מ"מ אנו דנין על המעות שנתן הלוקח הוי אומדין דעת הלוקח דלא נתן אדעתא דהכי ולא הוי תלוי בדעת המוכר א"כ ה"נ בנידן דידן דהמלוה הוא הנותן והערב נכנס תחת הלוה שהוא המקבל לא איכפת לן בדעתו דהעיקר תלוי בדעת הנותן דלא נתן להוציא מתח"י כ"א שיהא בטוח במעותיו מכל סיבות שיתהפך בעולם סמך על הערב מאי קאמרת אדרבה נימא איפכא דהערב הוא המתחייב נימא לתלות האומדן דעת בו דלא התחייב אדעתא דהכי. ז"א דסברא זו לא שייך כ"א בכשכנגדו הי' צריך לאותו דבר הוי שפיר אמרינן לשום דעת המתחייב אבל הכא דהמלוה לא הוי צריך להוציא מת"י והלוה הוא צריך ולא האמינו עד שהכניס הערב תחתיו. קם הערב תחת הלוה בכל פרטותיו להתחייב כלוה בכל עניני הסיבות אונס שיתהווה דאנן סהדי אילו הוי פריש הערב לנחות לאיזה תנאי רחוקה ונפלאה הוי אמר המלוה מה לי לתנאי זה כי מי יכריחו להתרצות בזה. ואדרבה אמדינן דעת הערב אם המלוה הי' מפרש שאינו נותן כ"א שיקבל עליו כל אונסא דלא שכיח ואם לאו לא יתן בודאי הי' הערב מתרצה דהשתא כל סתם ערב מתרצה על אונס דשכיח דכוונתו לגמול חסד עם הלוה או בשביל איזה טובה שכבר קיבל מהלוה קו"ח בן בנו שקו"ח דלא הוי עכוב גס אם הי' מפרש לו לקבל עליו אונס דלא שכיח. לכן בזה נראה לענ"ד דאדרבה על דעת המלוה איכא אומדן דעת דלא נתרצה להוציא מת"י על שום אונס הן שכיחי והן לא שכיחי כלל ודעת הערב איכא אומדן דעת להיפוך כיון דנתרצה על אונס דשכיח כש"כ דנתרצה על אונס דלא שכיחי:
גם מה שמדמה מעכ"ת לנתחייב בשטר בטעות לענ"ד אינו דומה התם נתברר שטעה והכא אמרינן דמתחילה לא טעה דנתחייב בכ"ע. גם מה שמדמה מעכ"ת לערב יום אחד לא הבנתי התם קאמר בהדיא ליום אחד וע"ז צריך פירוש מה הי' כונתו. אבל הכא בנדון דידן דנתן לו כ"י חוב עליו בלי שום תנאי ומה שהזכירו בשעת מעשה שיסע עמו השליח לאותו מקום להשכין הסחורה ולהשיג המעות הדברים נאמרים לטובת המלוה מראה מקום הוא לו שיביא תיכף לידי גוביינא אבל מעולם לא עלה בדעתם שבתנאי זה הוא ערב כיון דנתן לו צעטיל בלי שום תנאי:
אמנם בזאת צ"ע קצת אם נאמן הי' ראובן לומר שהסחורה הוא שייך לישכר דאינו נאמן בלא מגו. אבל נראה לענ"ד ניהא דהשתא ליכא מגו מ"מ כיון דבשעת נתינה אמר שהסחורה שייך לישכר ואז הוי מגו בידו יש לן ליזל בתר מעיקרא:
ובנדון הרבית מה שהאריך מעכ"ת בזה ורצונו לנכות על הקרן אפילו מה שלקח כבר משום דעל הריוח לא עשו תקנת השוק גם זאת לא הבנתי דכל זאת הוי נאמר באם הי' עושה שלא ברשות בעלים אבל כיון דראובן הוא משולח ומסתמא מעולם הי' דרך מסחרו לעשות כן להשכין בכדי להגדיל המסחור ולטובת בעלים עשה כן ומסתמא הוי בידיעתם וברשותם וכי נימא בזה שצריכין לתקנת השוק כיון דהוא משולח הוי ידו כידם בכל דבר ועשייתו כעשייתם הן בהקרן הן בהפראצענט שעלה ושיעלה דאל"כ אתה נועל דלת מפני המו"מ. כל זאת אמרתי מה שנראה לענ"ד ואם יש דבר מה שלא הוטב בעיני ידידי ימחול להודיעני במכתבו הטהור. כ"ד ידידו לנצח נפתלי בהרב מוהר"ר אפרים זצלל"ה.