אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן לה

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן לה

סימן לד

בדין הודעה לפני עד אחד המובא בסי' פ"א וספק אם יש לפטור ערב אם יש אומדן דעת דע"מ כן לא נתערב:

עמ"י צבאות משגב לנו סלה. אור ליום ד' י"ג סיון ואשר"י המחכ"ה לפ"ק יאקובשטאט.

תבענה שפתי תחלה לאיש עולה במעלה ומעלותיו פונות קדמה כל פנות שהוא פונה ימינו רוממה בתורת ד' תמימה, וביראה הטהורה הקודמת לחכמה שנון ומופלג עולל במי פלג חריף ובקי, לפי שכלו יהולל כבוד שמו לתפארה מו"ה נפתלי נ"י ויזרח כאור הבקר אב"ד ור"מ דק' שאט יצ"ו:

הנה זה כשלשה ירחים אשר עברו מעת הפרדי מאת פני כבודו בנטילת רשות ובנשיקה של פרידה אשר מאוד היתה קשה עלי. אך הגם שגופות רחוקות הלבבות קרובות וקשר הנפש אמיץ ומתחזק מיום ליום. ואיך אכחיד עתה תחת לשוני יום אשר הזמין השי"ת לפני את ידידי המוכ"ז שהוא נוסע למקום משכן כבודו ולא איחד את דבורי לעורר אהבה בעבותות התורה ולאשר ידידי המוכ"ז אץ לדרכו ביום מחר כאור הבוקר ע"כ יהיו דברי מועטים:

לענין הודאה בפני ע"א דעת הרמב"ם בסי' פ"א ס"י דהוי הודאה מטעם דכ"מ ששנים מחייבין ממון כו'. והרז"ה בש"ך ס"ק כ"ב דעתו דלא הוי הודאה כלל ויכול לומר משטה ה"ב. והרמב"ן השיג עליו אלא שהש"ך דחה השגתו לפי הבנתו בדברי הרז"ה. וכתב על הרמב"ן שלא ירד לסוף דעת הרז"ה. ואני העליתי והוכחתי מלשון הרז"ה עצמו שכפי הבנת הרמב"ן בדבריו הוא הנכון. אך עתה לא באתי אלא בשביל דבר חדש שלפי דרכו של הש"ך בדברי הרז"ה וכן העלה להלכה דהודאה בפני ע"א לאו כלום אבל הודאה בפני שני עדים זה אחר זה מהני וזה שלא כדעת הראב"ד א"כ תקשה הא דאיתא בשבועות ל"ב א' כפרו בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור [לענין שבועות העדות] מתני' דלא כראב"ש דאמר משביע ע"א חייב דהא לפי המסקנא דטעמא דראב"ש הוא משום דבר הגורם לממון כממון דמי. א"כ שפיר מצינן לאוקמי מתניתן כראב"ש והכא בעידי הודאה עסקינן וכיון דכפר הראשון השני לאו כלום הוא ולא מחייב שבועה ואפילו גורם לממון לא הוי. ולהרמב"ם אתי שפיר בפשיטות וגם לפי הרז"ה כמו שהבין הרמב"ן וכמ"ש הראב"ד בהדיא דאפילו בשני עדים בהודאה בזה אחר זה לאו כלום היא נמי ניחא דהא ליכא לאוקמינן מתניתן בעידי הודאה אא"כ כ"א מעיד שהודה בפניו ובפני חבירו [דאל"ה אמאי כפרו שניהם בבת אחת שניהם חייבים דהא לא מהני עדות] וא"כ אפילו כפר הראשון מהני עדות השני לחייבו שבועה וכמ"ש הרמב"ן אליבא דהרז"ה וע"כ מתני' דלא כראב"ש:

להיותי עתה עוסק בענין פס"ד. בראובן שהי' משולח מכמה אנשים לקנות בעדם סחורה והשכין הרבה מהסחורות אצל שמעון ולקח ממנו מעות על פראצענט ובבוא לעירו בא לפדות קצת מהסחורה אצל שלוחו של שמעון בקש מלוי שיתן ערבות בעדו שימסור לו שליחו של שמעון קצת מהסחורה עד אשר ימשכנם בעיר אחרת ויסע השליח עמו לשם ושם יסלק לו ולא רצה השליח לקבל כ"י של לוי לערבות ונתן לוי כ"י צעטיל שלו ליהודא ויהודא נתן להשליח תמורת צעטיל של לוי כ"י צעטיל שלו וראובן לא הוליך את הסחורה שפדה ע"י צעטיל הנ"ל של יהודא לעיר האחרת לפי שהי' לו שם בעיר הנ"ל סחורה מלבד זה מה שיוכל למכור או למשכן שם והסחורה שפדה הניח אצל יהודא בתורת פקדון ואמר שהוא שייך לישכר ונסע השליח עם ראובן לעיר האחרת וביקש מראובן [אחר שמשכן הסחורה שהי' לו שם] את המעות ואמר לו שעדיין לא קיבל מעות ולמחר ישלם לו ובא השליח לחזרה לתבוע מעותיו מיהודא ובתוך כך ברח ראובן. ולפי שעדיין לא ירדתי לעומק הענין לעומקו של הלכה. ע"כ לא רשמתי רק הדברים אשר עלה בדעתי בהשקפה ראשונה מה שיש לעיין בזה:

הא' אם יש לכ"י שנתן יהודה לשלוחו של שמעון דין ערבות ממש כי לפי האומדנא דמוכח שהי' ראובן מוחזק באיש ישר ומתנהג בעשירות ויש לו אשה ובנים ארבעה וחשוב בעיר ולא עלה על דעת אחד מבני העיר שיברח למרחקים לעגן אשתו ובניו ובוודאי אדעתא דהכי לא נכנס לערב רק שדעתו היה וזאת קיבל עליו שאם לא יפרע ראובן לשלוחו של שמעון בעיר האחרת וידחהו או יסרב באלמות או בטענות נגדו ישלם הוא להשליח והוא יחזור על ראובן ואע"פ שלא יוכל להוציא ממנו ע"י סבר וקיבל. אבל על אונסא דלא שכיח כי האי וודאי דלא עלה על דעתו ולא הוי לי' לאתנויי כלל ואע"פ שבכל ערב דעלמא יש לומר כן. הנה לפי דעתי אם הדין אמת יש לו להתיישב לדיין בדבר זה בנדון הבא לפניו אם יש אומדנא דמוכח באמת וגלוי לכל שהאונס אינו שכיח כלל וגם אומדן דעת הערב שלא הי' מכניס עצמו באופן זה אפילו אם התובע לא הי' מתרצה לקבל ערבות על תנאי כזה אלא שלא עלה על דעתו להתנות. שאם הי' כן קשה בעיני להוציא ממון מן הערב לפי הכלל שמסרו לנו תוס' והרא"ש בכתובות פ' הנושא דיש דברים דאפילו גילוי דעת הנותן לא בעי והעיקר מה שהביאני לזה הוא דברי התוס' בפ"ד דכתובות ד"ה שלא וכו'. שלפי הבנתי בפשט דברי התוס' [אלא שאין פנאי להאריך] מסקנתו דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח אפי' ג"ד לא בעינן כ"א בשני תנאים הא' דאיכא נמי דעת אחרת שכנגדו שלא הי' מתרצה לתנאי שע"פ האומדנא. והב' שהלה הי' רוצה לכנוס באותו ספק אם אמרינן דהי' לו להתנות ובנ"ד אע"ג דאין כאן התנאי הא' של התוס' דאולי שליחו של שמעון לא הי' מתרצה אם הי' יהודא מתנה בפרוש שאם יעגן ראובן את אשתו ובניו אינו ערב וגם זה אינו בברור דאפשר שהשליח הי' מתרצה אפי' בתנאי כזה שגם הוא לא הי' חושש לזה כלל מ"מ התנאי השני דתוס' לבטל הערבות יש כאן והוא דזה ודאי שיהודא ודאי לא הי' רוצה לכנוס באותו ספק כידוע פה שאין ליהודא מזה שום טובת הנאה של כלום לא לפני המעשה ולא בשעת מעשה ואח"ז. ואין אני מחליט ח"ו זה עתה להלכה אלא שאני כותב לכת"ר העולה על רוחי בתחילה והיום באתי אל העיון בזה ומצפה אני ע"ד כת"ר הרמה:

הב' אפילו לא יהי' ערב אם עדיין יש לחייב את יהודא מחמת כ"י שלו כדין מחייב עצמו במה שאינו חייב בסי' מ' לפי שיש לחלק דדווקא אם ידוע לו בבירור שאינו חייב ומתחייב עצמו מתחייב בכל גוונא לפי שהחיוב היא בלי תנאי אבל כשידוע איזה דבר אשר בשבילו מתחייב אם יש איזה השתנות בהדבר דומה יותר למתחייב בטעות בסי' פ"א ס"ך:

הג' שאם אפי' לא נחייב את יהודה מחמת הכ"י אם עכ"פ חייב מדין גורם להזיק שהרי ע"פ החזיר השליח לראובן את משכונו ולא גרע מאומר לחבירו תוכל ליתן לו כי בטוח הוא ואפשר דדווקא אם בשעה שנתן ע"פ לא הי' בטוח כמו שמסיים הרמ"א שם והיה שקר אבל אם אח"כ נתקלקל אע"פ שגרם להזיק הרי לא נתכוון להזיק ובאותו שעה עדיין לא ברר הזיקא כי אולי רוח אחרת היתה עם ראובן כשבא לעיר האחרת. ואין להוציא ממון מיד יהודא מספק:

הד' אם נחשוב זה לתנאי בערבות מה שלא נגש השליח את ראובן בעיר האחרת וכשאמר לו שיתן לו למחר תיכף נסע לדרכו ואולי יש לדמות זה למ"ש הב"ח וט"ז ולמדו בפ' תשובת הרשב"א בהג"ה סי' קכ"ט אני ערב לך בעד יום אחד ועיין שם בתומים באור דבריהם ואע"פ שכ' שהוא דוחק היינו שאין לשון הרשב"א סובל פי' זה אבל היכא דאפשר לישב הלשון גם התומים מודה שהדין אמת אע"פ שלא התנה בפירוש:

הה' שאם עכ"פ יהי' חייב יהודה לשלם הכ"י שלו שנתן להשליח אם יכול לתפוס הסחורה שנתן לו ראובן בתורת פקדון מדינא דר"נ. ואע"פ שהודה שהוא של ישכר אין בהודאתו כלום היכא דחב לאחרים. ואפשר דבנ"ד מהני הודאתו כיון דהודה קודם לכן וגם אין שייך חזקה מה שביד האדם הוא שלו כיון דידוע שהוא משולח וסחורות של אחרים הם תח"י הרבה יותר משל עצמו. או אפשר כיון שאין כאן מגו שבידו ליתנם לישכר שהרי השליח הי' מעכב יכול יהודא לומר שאינו מאמינו ולתפוס מספק ודו"ד אין לישכר על יהודא:

הו' יש לעיין בזה אם יש להשביע את שמעון [אם יצטרך יהודא לשלם עכ"פ ולא יועיל כל הנ"ל] אם עדיין חסר לו מהקרן לפי שנ"ל שהפראצענט אפי' מה שקיבל בתחילה בתורת ריוח יכול יהודא לחשבו לו עתה על הקרן שהרי מדינא הי' מחויב להחזיר את הסחורות שמסר לו ראובן לבעליהם אלא דמשום תקנת השוק אמרו חכמים שישבע ויטול הקרן אבל לא הרבית בסי' ש"מ. ואע"פ שלכאורה הי' יכול שמעון ולחזור ולתבוע את הרבית מראובן וערבות של יהודה הי' בעד ראובן עצמו מ"מ כיון שאין לשמעון שום זכות בהסחורה כ"א על הקרן ובלא ערבותו של יהודה הי' יכולין להוציא ממנו הסחורה אם כבר נתמלא לו הקרן א"כ הרי לא הפסיד שמעון כלום במה שהחזיר הסחורה ע"פ יהודה ומה שנתן הכ"י הוי כמו מתחייב בטעות כנ"ל שהרי כל עיקר כונתו לא הי' רק כדי לעזור לראובן שיוכל לפדות הסחורה מיד שמעון לא על חוב של ראובן עצמו. וגם תו הוי ערב לאחר מתן מעות כיון שלא על פיו החזיר המשכון אם נאמר כנ"ל וצ"ע אם כ"י בלא עידי קיום חשיב כקנין לענין זה. על כל אלה אני מצפה לתשובת כת"ר ואם לא יהי' לו פנאי להשיב ע"י המוכ"ז מחמת טרדת היריד בקשתי להשיב לי בפאסט המוקדם. כי באמת נחשב לי לטובה גדולה לעת הזאת כאשר אני מקבל מכתב ממיודעי שמכבר להיותי רחוק מאוד וגם העיר רחוקה מן הישוב ודבר אין לי עם אדם והיותר קרוב הוא ה"ה ידידנו הרב המפורסם מו"ה שמעון מבירז ט"ז פרסאות מפה. ואחוי קידה ואנא שחוח מקמי' דיקר אורייתא דמר. דברי המתאבק בעפר רגלי לומדי תורה לשמה שמעון בלא"א הרבני מו"ה זרח זצלל"ה.

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה