אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן לד

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן לד

סימן לג

שאלה

בדין נשתנה שם העיר האיך נוהגין בגט ואם יש לשניה ולא לחוש ללעז:

בדבר אם נשתנה שם העיר ע"פ המלכות ומקפדת שלא להזכיר שם הראשון כו' אשר כ"ת הראה פנים לכל צד וביקש לחוות דעתי גם אני. והנה לענין שינה מקום עמידה מבואר בהגהת רמ"א דבמקום הדחק יש להקל והיינו משום דבשעת הדחק סומכים על התוס' והרא"ש שכתבו דכל דבר שאין צריך לכתוב אם שינה בו כשר אם לא במקום דאיכא חשש לעז כגון מקום דירה שהוא ידוע לכל ונקרא ע"ש מקום דירתו כמ"ש הרא"ש ובס' ג"פ הביא בשם תשו' רא"ם שגם תוס' ורא"ש מודים שאם לא הי' לו מקום דירה אחרת רק במקום עמידתו ושינה בו פסול משום דאז נקרא בשם מקום עמידתו. וכתב ע"ז בג"פ שנראה לו לחוש לחילוק זה דהרא"ם ושאין להקל להכשיר אפילו במקום עיגון ושעת הדחק אם שינה מקום עמידה ולא הי' לו דירה אחרת עכ"ל. ואני תמה על דעת הג"פ דהא עד כאן לא כתב הרא"ם דמודים תוס' והרא"ש דפסול אלא מטעם דנקרא על שם מקום עמידתו ואיכא חששא דלעז. וזה הטעם אינו אלא לפי המנהג שבימיהם שהיו כותבין מקום דירה ואם לא כתב דירה והוא דר במקום העמידה אז מקום העמידה תחת מקום דירה ונקרא ע"ש. אבל לפי המנהג שבזמנינו אחר הכרעת השו"ע והגהת רמ"א שאין כותבין כלל מקום הדירה לפי שאנו גולים ומטולטלים ומקום דירתינו מרופה בידינו אין האדם נקרא ע"ש מקום העמידה וידוע לכל שאין הכוונה על הדירה וליכא חששא. אבל מטעם אחר נ"ל לפסול לדידן בשינה מקום העמידה אפי' במקום עיגון ושעת הדחק. דנ"ל מ"ש בשו"ע דאם אין הבעל מצוי במקום חתימתו אין כותבין מקום עמידתו כלל ר"ל דאז צריך לכתוב מקום דירה או מקום לידה איזה מהם שידוע יותר בבירור וזה לעכובא דאל"כ אלא שיכתבו רק שמו ושם אבי' בלא שום סימן אחר הא ודאי דלרא"ם לסברת התוס' אליבי' דבענין מוכח מתוכו הגט בטל מה"ת. שהרי מבלי ספק הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעולם. [עיין תוס' ב"מ י"ח ד"ה חיישינן] ואפילו להר"ן דס"ל דאפי' לר"מ לא בעי מוכח מתוכו וכן לר"א אליבא דכ"ע עכ"פ יש לחוש מדרבנן דלמא ממטי גיטא לאשת יב"ש שבעיר אחרת כמ"ש התוס' פ' ג"פ ורפ"ג דגיטין. הנה הר"ן כתב דאם לא כתב שמו ושמה פסול מה"ת אליבא דכ"ע משום דלאו כריתות הוא כלל אבל שם עירו ושם עירה אינו אלא מדרבנן ונ"ל שאם נאמר דהתוס' מודים להר"ן בזה דגם לר"א בעינן שמו ושמה מה"ת וכדמשמע מפשט דברי התוס' כ"א ד"ה הא בעינן. [דאין לפרש מאי דסיים דבלא כתוב שמו ושמה דפסול היינו מדרבנן והא דקאמר רב יוסף למאי ניחוש לה היינו כמ"ש הג"פ שלא הי' הסופר כותב סימן דפסול ולא תצא דא"כ מאי פריך הגמ' מאי קמ"ל הא טובא קמ"ל דאע"ג דאיכא למיחש לדילמא אקדים זוזי לספרא ויש לחוש לקדושי שני ותהא אסורה לכהן מ"מ לא חיישינן לזה משום דהסופר לא ישמע לו משום דפסול מדרבנן והא אביי ד' י"ז ב' לא ידע האי סברא עד דא"ל ר"י. אלא ודאי דידע הגמ' דבעינן מהתורה שמו ושמה ואפשר עוד דאם לא היה רק פסול דרבנן באמת הוה חייש לה כנ"ל בעובדא דכנישתא דמעון אפילו לסברתו. דהא וודאי הכוונה שהסופר לא יעבור על תיקון חכמים אע"ג דליכא חשש תקלה ומכשול לאחרים שהרי שום אדם לא ישא אותה וכ"נ מלשון רש"י גבי גט בלא זמן. ולפ"ז יש לומר דאהני תקנת חכמים לכתחילה אבל היכא דאיכא חיישינן דלמא אקרי ועבר כדאמרינן כיון דנפל איתרע וחיישינן כנ"ל. וה"נ כיון דאמר לה הא גיטך הוה ריעותא כמ"ש התוס' י"ט ב' ד"ה טעמא וכיון דאמר ה"ז גיטך בדבר מועט מהימנינן לבעל כנ"ל וגם ר"י הנ"ל מודה דחיישי דלמא אקדים כנ"ל ועבר הסופר על תקנת חכמים] ועכצ"ל הטעם משום דלאו כריתות הוא כלל, וא"כ לסברת התוס' דבעינן מוכח מתוכו כי היכי דלר"מ בעינן נמי שם עירו כדי להוציא מיב"ש שהוחזק בעיר אחרת ה"נ בעינן לר"א שם עירו דלהוי כריתות מבורר דכמו דלא מהני עידי מסירה שהם יראו המגרש והמתגרשת לשלא יצטרך לכתוב בגט שמו ושמה אלא שצריך לפרוט שמותיהם בהדיא כדי שיהיו הכריתות מבואר בספר ה"נ בלא שם עירו ועירה אכתי לא מקרי כריתות לדעת התו' דבעינן מוכח מתוכו דמדר"מ נשמע לר"א והר"ן לשיטתו אזיל שהביא ר"פ כל הגט בשם הרמב"ן דאפילו לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו וסגי בשמו ושמה לבד מה"ת אליבא דכ"ע וכן משמע לענ"ד מדברי' התוס' ד"פ ע"א ד"ה שינה דבלא כתב שם עירו כלל הוי פסול מה"ת והק"נ לא הבין כן מדברי התוס' ע"ש ומה לי להאריך בגוף הדין אם לא כתב כלל שם האיש והאשה אם פסול מה"ת או רק מדרבנן שכבר האריכו בזה הפוסקים:

רק זאת להודיע שראיתי בספר משכנות יעקב שהביא ראי' לסתור סברת הרמב"ן דבלא כתב כלל לא הוי כלל כריתות מהא דאמר פ' ג"פ אני פלוני לוויתי ממך מנה דהוי ספר מקנה אע"ג דלא כתב שם הקונה וה"ה לכריתות דגט עכ"ד ואני אומר דאין משיבין את הארי דשאני הכא דבידו להשתעבד לכל שישנו בעולם והשטר נכתב ג"כ ע"ז האופן שראוי להתחייב בו לכל אדם ומי שהשטר בידו אינו רק בירור הענין לא בירור הלשון ודומה לזמן דגט דמשוה לה הגמ' להיום גרשתיך שבידו ג"כ לגרש בכל זמן שירצה. משא"כ אם לא כתב שמו ושמה גם הלשון בעצמו אינו מבורר שהרי אין בידו לגרש רק את אשתו:

ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דצריך מה"ת לפרוש השמות בגט. דאל"כ למאי תקן ר"ג שיהי' כותבין איש פלוני וכל שום שיש לו יותר טוב הי' מפני תיקון העולם לתקן שלא לכתוב השמות כלל כיון דכשר מהתורה וכדאמרינן בריש זבחים אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו. אלא די"ל דלהכי לא תקן כן לפי שאז לא היו רשאין לכתוב גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו דהיו לחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי דבלא כתב השמות לא שייך לא מקדים אינש פורעניות לנפשיה והיה צריך להביא הסופר ועדים למקום שהוא אשתו ופעמים דמשתמטא נפשה ונמצאת עוקר מה שכתוב בתורה ושלחה בע"כ. ועוד דא"כ היתה צריכה להביא בכל פעם עידי מסירה. והך תקנתא באידך דהעדים חותמין על הגט שייכא

עכ"פ מהנך עובדא דס"ת מוכח שפיר דלא כתב כלל פסול מה"ת. וכ"נ מלשון התוס' ד"ה הא בעינן כו' דסיים והשתא קאמר שפיר כו' דלכאורה הוא שפת יתר כיון שכבר תירץ מאי דהוה קשי' לי' מסתמא אתי שפיר. ועוד יש לדקדק לפי האמת צריך טעמא אמאי מודים חכמים לר"מ בשינה שמו כו' דג"כ אינו אלא פסול מדרבנן יותר מכל שאר פסולין דרבנן דס"ל הוולד כשר. דבשלמא לר"מ י"ל כמ"ש התוס' ריש גיטין דמודה בשלשה גיטין פסולין משום דכך היתה המטבע. אבל לחכמים דלא תלי במטבע מאי גריעותא דשינה כו' משאר פסולין דרבנן. ע"כ נראה דבאמת מעיקרא הוה קשה להתוס' מהא גופא דקאמר הא בעינן שמו ושמה כו' דמנ"ל הא דהא לא אשכחן בשום דוכתא עיכובא בהכי וזה לא ביאר התוס' בהדי' רק שהוסיף עוד דקשה טפי דאדרבא יש להוכיח דכשר דהאי הוולד ממזר מוקמינן לה כר"מ ר"ל דהוי ממזר משום פסול דרבנן וא"כ מדקאמר מודים חכמים לר"מ משמע דלרבנן נמי אינו פסול אלא מדרבנן דאי הוי דאורייתא לא שייך לשנא דמודים שהרי אין מודים לסברתו אלא דהוי ממזר משום שפסול מדאורייתא והא פשיטא ולאו משום מודים לר"מ וכי היכי דלא נדחק לתרץ כסברת הג"פ דאפי' אינו פסול רק מדרבנן אפ"ה לא חיישינן משום דהסופר לא ישמע לו להכי כתבו ומדנקט כו' להוכיח דלא כתב שמו כו' דכשר אפילו מדרבנן ולא פסול רק שינה כו' ואע"ג דהשתא תקשי אמאי גרע הך פסול דרבנן דהוולד ממזר משאר פסולין דס"ל לחכמים דהוולד כשר לא איכפת להו לתוס' עתה בקושי' זו שאין כוונתם רק להוכיח דבלא כתב כנ"ל כשר וע"ז כתבו דהא ליתא דאין להוכיח דכשר דלר"מ ודאי פסול וא"כ לא מיירי בתוס' כלל משינה ממש. והשתא דאתית להכי מתורץ נמי הא דקשיא לן מנ"ל דבעינן שמו ושמה לר"א [דאליביה קיימינן בסוגיא דהא ליכא עדי חתימה] והוא דמהך משנה גופא שמעינן לה כדדייק ר"א דאתיא אפילו כחכמים דר"מ. וצריך טעם אמאי גרע. ועכצ"ל דפסול שינה כו' אפילו בגליל ליהודה עשו חכמים כאילו לא כתב כלל. ובלא כתב כלל הוא דפסול. כנ"ל ביאור המשך דיבור התוס' ותי' וכ"ש המוסגר אינו בס"י והוגה ע"פ איזה פירוש:

ולפי מ"ש לעיל והוכחתי דאם התוס' ס"ל דבעינן שמו ושמה מה"ת בעינן נמי שם עירו ועירה לסימן וא"כ כשאין כותב מקום דירה צריך לכתוב מקום עמידת הבעל לסימן ומעכב נמי ואינו דומה למקום עמידת האשה שאינו מעכב כיון דנפיק גיטא מתחת ידה וגם די בסימן של הבעל. וא"כ אם שינה בו פסול אפי' לדעת התוס' ורא"ש:

**(אמר נכד המחבר יעויין בתשובת בית אפרים ח' אהע"ז שהאריך בזה הרבה והביא דברי הרמב"ן וחידושי הר"ן ע"ש סי' ק'.)** ועוד דבגיטין דידן שינה מקום עמידה היינו שינה מקום העדים שהרי כותבין למנין שאנו מונין כאן בפלונית מתא. והדין מוכרע בשו"ע שאם שינה מקום עמידת העדים פסול ולא תנשא אפי' בשעת הדחק וראיתי להעיר בזה שהרב בעל ג"פ הפריד בין הדבקים והבדיל בדעת הרמב"ם בין זמן למקום וכתב שלדעת הרמב"ם אם לא כתב כלל מקום העדים כשר והביא ראי' מדפי' הרמב"ם בזמן תרתי אין בו זמן וגם שינה בזמן ובמקום לא פי' אלא חדא דהיינו שינה משמע דאם לא הזכיר המקום דכשר עכ"ד. ועוד דקדק מלשון הרמב"ם שכתב התקינו שיכתבו מקום כתיבתו כשאר שטרות ומדתלה תניא בדלא תניא דלענין גיטין תניא בהדיא הי' במזרח וכתב במערב כו' ובשאר שטרות לא מצינו שום משנה בענין זה אלא דבא הרמב"ם לרמוז בלשונו זה דאם לא נכתב בגט שם המקום שנכתב ונחתם בו כשר כמו בשטרות עכ"ד. וא"נ לפענ"ד שמה שכתב הרמב"ם כמו בשאר שטרות קאי גם אתקנת זמן וזה מבואר מהמשך לשונו וכונתו נ"ל משום דלכאורה אין ענין לזמן בגט דלא נ"מ מידי לא לענין אסור ולא לענין הכתובה דטרפה מזמן הכתיבה משא"כ בשטרות דצריך זמן דנ"מ לענין טריפא מלקוחות וממילא צריך גם לכתוב המקום בשטרות דבלא המקום לא נתברר הזמן עדיין לא מבעיא להם שהיו מונין למלכים ודאי יש חילוק בין המקומות אלא אפילו לדידן שמונין לב"ע יש ג"כ חילוקים במנין כמו שמורה הלשון בשנת כך וכך למנין שאנו מונין כאן שאלו הד' תיבות מיותרים אלא ודאי שהזמן תלוי במקום והאריך בזה הרלב"ח בקונ' השמיטה ובס' מ"ע אבל בגט הא שאין צריך לא לזמן ולא למקום העדים ע"ז כתב הרמב"ם שגם בגיטין תקנת חכמים לכתוב זמן וממילא גם מקום והכל כמו בשאר שטרות וסיים אח"ז הטעם על שניהם משום בת אחותו ואח"ז כו' דגט שאין בו זמן וממילא מובן דנכלל בזה אין בו מקום דהוי כאין בו זמן דלא נודע בברור בלא כנ"ל או ששינה בזמן. ולא עוד אלא אפילו לא שינה בזמן כלל אלא ששינה במקום אע"פ שהי' המנין לזמן שוה בב' המקומות בכל אלו הגט פסול מדבריהם לפי שלא נעשה כתיקון חז"ל וכמ"ש המ"מ בטעם מאוחר שפסול להרמב"ם עכ"פ דשינה מקום עמידה פסול לדידן אפי' בשעת הדחק ועיגון:

ועתה יש לבאר באם יש למקום שני שמות. נראה דלדידן דאזלינן כהכרעת רמ"א דאין לכתוב וכל שום כו' ואפי' נכתב אין לגרש בו והיינו כדעת ר"ת שפירש הא דתנן איש פלוני וכל שום היינו שיפרט כל שמותיו בפרט. וא"כ קשה ל"ל הא דנקט כלל איש פלוני הל"ל בקצרה התקין ר"ג שיכתבו וכל שום דאית ליה ויש ללמוד מזה ועכ"פ איכא קפידא להזכיר שם העיקר קודם ואח"ז יפרט שם הטפל (ואותן הפוסקים דס"ל דאם מפרש השמות אין קפידא איזה שיכתוב קודם הם סוברים כפירוש בה"ג שפי' ממש וכל שום דאית ליה). ולפ"ז יש לדקדק הרבה כשיש שני שמות איזה שם הוא העיקר שצריך לכותבו תחילה וגם בשם העיקר יש לדקדק בזה דלא על חנם הקדים התנא בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה אלא ודאי דחד דינא אית להו אף לאח"ז התקנה. אלא דלבסוף קיצר בלשונו וסמך דמובן מאליו:

והנה מבואר בההיא דהוו קרו לה מרים כו' דהשם שקורין בו הרוב הוא העיקר. אלא דיש להסתפק אם רוב בני אדם קורין בשם אחד והמיעוט בשם אחר אלא שהמיעוט הוא מצוי הרבה עד שלענין חשבון קריאת השם הוא הרוב בפעמיים נגד קריאת רוב בני אדם השם האחר שאינו אלא לפרקים איזה רוב הוא חשוב יותר להיות עיקר השם:

והיה נראה לכאורה לדמות להא דאיתא ריש פ' המוכר פירות פלוגתא דתנאי. דת"ק ור' יוסי אזלי בתר רובא דזריעה ותנאי דאמרו לי' אזלי בתר רובא דאינשי והוי ספיקא. ויותר נראה דזה תלוי במה דנחלקו הפוסקים אם צריך לפרוש השמות בגט מה"ת או רק מדרבנן דלהסוברים שהוא מן התורה צריך לכתוב העיקר שהוא מצד עצמו והוא אותו שנקרא בו על הרוב. ואפי' מאן דאזל התם בתר רובא דאינשי מודה הכא דשאני התם דאמר לי' מוכר ללוקח אתה מהרוב שלוקחים לאכילה. ולהסוברים דשמו ושמה בגט אינו רק מדרבנן א"כ הא דשינה השם פסול הוא משום חששא דלעז שאחר הוא המגרש. יש לכתוב אותו השם שעולה לתורה וחותם בו. אע"פ שהוא מיעוט נגד השם שהכל קורין אותו בו שאותו כותבין לבסוף וזה נוטה לדעת הסוברים דשמו ושמה הוא מה"ת וזהו ג"כ הטעם במי שנשתנה שמו מחמת חולי שאע"פ שקורין אותו תדיר בשם הראשון כיון ששם החדש הוא עצמי כותבין אותו תחילה ושם הראשון אע"פ שהוא רוב אינו נחשב רק כחניכא וכותבין אותו דמתקרי'. והא דאמרינן בגמ' דאזלינן בתר רובא היינו כששניהם שווים בחשיבות:

ולפ"ז יש להסתפק בשם העיר די"ל דאע"פ דבשם האיש הולכין אחר שמו העצמי ואין משגיחין במה שרוב ב"א קורין לו בשם אחר. אבל בשם העיר אפשר דיש לילך אחר השם המורגל בפי רוב ב"א ולא אחר השם שכותבין באגרות ושטרות שהוא עצמי ואפשר ג"כ דלענין חשבון הוא הרוב לפעמים. והיינו לשיטת הרמב"ן והר"ן דשמו ושמה הוא מה"ת דבלא"ה לאו כריתות הוא. ולהכי צריך לכתוב שם העצמי ושם העיר הוא מדרבנן ופסול הוא משום לעז להכי יש לכתוב שם המורגל בפי רוב ב"א ויש סמך לסברא זאת ממקור הדין דנשתנה השם שהוא הא דאמר ר"א אף אנו נאמר בבל בורסיף כו' ונ"מ לגיטי נשים ופרש"י צריך לכתוב שם של עכשיו והיינו בורסיף דומיא דשופר וחצוצרות שהקרוי במשנה וגמ' שופר קורין העולם חצוצרות וכן ערבה דתנן במשנה וגמ' קורין העולם צפצפה אלמא אע"פ שבפי חכמים ותלמידיהם וכן בזמן הגאונים נקרא בכל הספרים בבל מ"מ כותבין בגיטין בורסיף הלשון המורגל בפי עמי הארץ שהם הרוב. ומ"מ למדו הפוסקים שפיר מזה לנשתנה שם האיש מחמת חולי דכותבין שם החדש אע"פ שקורין אותו תדיר בשם הראשון דדון מינה ואוקי באתרא. והכל הולך אחר שם העיקר החדש. וכמו דבשם העיר כותבין שם החדש שלה הוא שמורגל בפי רוב בני אדם כן בשם האיש כותבין שם החדש העיקרי שלו שהוא אותו שעולה לתורה וחותם בו:

ולבד זה יש לחלק בין שם האיש לשם העיר בנשתנה. דודאי שם החדש הוא עצמי לו גופי'. וע"כ אפילו הרוב קורין בשם הראשון. מ"מ כיון שהוא עצמו או הסופר בשמו כותב בלשון מדבר בעדי אנא פלוני יש לו לכתוב שם העצם. משא"כ שם העיר שהוא לשון שקורין אחרים וכן מקום העדים יש לכתוב כפי מה שקורין בו הרוב וכן נמצא בספר ג"פ וכמה תשובות. דבעיר שנשתנה שמה כותבין בגט השם שהוא מורגל בו ומפורסם יותר. ובודאי צדקו דכ"ת דהעיקר הוא השם שנקרא בין היהודים ולדעתי אין ספק כיון שהעיר הזאת מפורסמת למרחק לסיבת שמתאספים אלי' ממרחק רב על הירידין ובמקומות אחרים אין יודעים כלל משם החדש דגם בלוחות נרשם שמה הראשון. א"כ אין ספק כשיושלח ממנה גט לעיר אחרת יהי' צריך לכתוב שם מקום הנשתנה עיקר שהוא שם הראשון. ואולי גם בתוכה וסביבותי' מורגל שם הראשון טפי כידוע שקשה לשנות דבר הרגל ונשרש בהמון. א"כ אם לא היתה המלכות מקפדת הי' ראוי להקדים שמה הראשון וגם זה ודאי דקפידת המלכות מלתא היא ושלא לכתוב כלל שם המורגל בפי היהודים מחמת דינא דמלכותא קשה הדבר מאוד דהא אפי' חניכא היינו אותו השנים שהוחזקו בו אע"פ שאינו אלא שם לוויי ולא נתחזקו בו אלא מפני הערלים שאינם יודעים לקרות בשם ישראל כתב הרמב"ן בחידושי גיטין דצריך לכותבו לכתחילה. והטעם הוא משום לעז כ"ש השם שיש להסתפק בו שמא הוא העיקר. ולא כ"ע דינא דמלכות גמירי. ואין ללמוד ממ"ש הג"פ בשם הרא"ש והלבוש בסימן קנ"ט סס"ק ק"ד לענין אם המלכות מקפדת שלא להזכיר על מומר שם יהודית לכתוב שם גיות ולכלול שם יהודית בבכל שום. דיש לחלק ביניהם. וגם בשם לא סגי בלאו הכי משום עיגון. סוף דבר אין בידי להכריע ואשר יעלה ביד כת"ר מפיו ומפי תשובת הגדולים אשר כתב אליהם בזה להלכה ימחול כ"ת להודיעני:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה