נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן לב
זאת אשר כתבתי להמסדרים היינו להרב דאניקשט ולהמ"ץ דפאנידעל אחרי אשר קבלו הב"ד ביאקש"ט דברי הערעורים מפי הבעל וגבו עדות מע"א בענין הג"פ דויזין:
כי הנה. לפי הצעת הבעל ודודו שי' בסדר הדברים. האונס ידוע ומובן לכל ככל הדברים שנאמר עליהם אנן סהדי. ודומה ממש לעובדא דפרדיסא כיון שהי' חותנו מחזיק בכל מה שיש לו ומכחיש את הכל בטענת להד"ם ולא הי' לו להבעל לאשתמוטי באופן אחר כלל אם לא ע"י גירושין. ובלא"ה לא הי' משיג אפי' בגד העליון שלו של חול שלבד הקור שהיו צריך לסבול. לא הי' לו פנים להתראות כאחד הריקים ולא נתן לו אפי' כתונת אחת להחליף על בשרו דהוי צערא דגופא כדאיתא פי"א דנדרים דמייתי לידי שעמומיתא. ועד אחר שנתן הגט היו כל החפצים מונחים ביד שליש בתורת פקדון מחותנו באזהרה והפחדה יתירה שהפחיד חותנו את השליש בפני הבעל שאם ימסור קצת מהחפצים להבעל יתחייב לו אלף רו"כ וגיזם עוד ואמר עד עשרת אלפים רו"כ ובעובדא דפרדיסא כתבו התו' דהוי אנוס אפי' אי ציית דינא. וכ"ש בנ"ד שאומר הבעל שהוא יברר שסירב חותנו לילך עמו לד"ת ויש בידו התראות והרי אמרו קרית לחברך ולא ענך רמי גודא אבתרי' אך שלא הי' בידו להציל עצמו גם בדא"ה לפי שהי' במדינה אחרת בלא כתב. ומה הי' לו לעשות אם לא להרכין בראשו ולשמוע בקול חותנו לכל אשר יגזור עליו. ואפי' אם לא הי' מוסר מודעא כלל כיון שלא נסתלק האונס עד לאחר גמר הגירושין הוי גט מעושה שלא כדין. דאין לומר דכיון שלא הי' האונס על גוף הגירושין אלא בדבר אחר היינו מה שתפס כל אשר לו. רק שע"י הגט הסיר מעליו את האונס. הרי מעשה הגירושין הי' ברצונו דדבר זה מתשובתו של הרשב"ץ למדנו דז"ל הובא בב"י. אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר ומתוך אותה כפי' גירש אפשר דהוי גט מעושה דנקטי' בכובסי' דלשבקי' לגלימא הוי וצ"ע עכ"ל ואע"ג דנראי' דמסתפקא לי להרשב"ץ והניח בצ"ע. י"ל דהוא מיירי שלא אמר האנס אם תגרש אמלט אותך מן האונס (ושוב מצאתי במל"מ שהבין כן בהרשב"ץ) אבל אם האנס או שלוחו אומר לבעל אם תגרש תנצל מן האונס. כעובדא דנ"ד ודאי דהוי גט מעושה ולא בעינן שיכופו אותו דוקא לעשות מעשה. וראי' מההוא גברא דאזיל לקידושי איתתא כו' דמסקינן התם ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה אלמא אע"ג דמחמת המתנה עשתה לי' רצונו ונתקדשה אמרי' דלא גמר והקנה והוי מתנה באונס משום דעיקר דעתו הי' הקידושין ה"נ אע"פ דמשום הגט החזיר לו החפצים לא גמר ומגרש ולא הי' הגט ברצונו רק כדי שיחזיר לו את שלו. ואפי' להמפרשים דהתם בעינן לאצטרופי המתנה טמירתא עם ההוכחה למהוי מודעא אבל משום הוכחה לחוד לא היתה מתבטלת המתנה היינו דוקא התם דאי לאו המתנה טמירתא אין שם אפי' הוכחה לאונס דילמא באמת רוצה ליתן לה כל נכסיו בשביל שתתקדש לו. משא"כ בנ"ד שהאונס ידוע ומובן לכל ולא נסתלק האונס עד שגירש אנן סהדי דלא גמר ומגרש בלב שלם. שוב מצאתי חילוק זה מבואר בסמ"ע ס"ס רמ"ב. ובפרט בנ"ד שמסר מודעא ואע"פ שביטל מודעא בשעת נתינה עכ"פ מהני המודעא לצרף עם המוכחא מילתא להיות נודע בבירור שהוא אונס ולא מהני הביטול מודעא אח"ז דאמרי' שהי' ג"כ באונסו הראשון כ"ז שלא נסתלק:
ומ"ש הב"י עוד בשם הרשב"ץ. דאם גזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה ואינו יכול לכופה בדין שקרוב הוא לומר דלא הוי גט מעושה כיון דלא מסר מודעא. ואגב אונסו גמר ומגרש כל מי שעיני שכל לו ירא וישפוט דלמסקנת הרשב"ץ שכתב דקושטא דמילתא דתליוהו ויהיב לא הוי מתנה וא"צ מודעא חזר בו מדבריו הראשונים שלא כתבם רק בדרך ס"ד או ה"א דמתנה צריכא מודעא או גילוי דעתא אפי' אם האונס ידוע. וכל הפוסקים לא ס"ל הכי כמ"ש באמת לקושטא דמילתא וא"כ חזר הדין דהוכחה מבוררת לחוד שהי' אונס מבטל המתנה וה"ה דמבטל גיטא וכ"ש בנ"ד שמסר מודעא. ואע"פ שביטלה ואפי' לא היתה המודעא כדין מ"מ מהני לברר האונס ומלשונו של הרשב"ץ יראה דמיירי רק מהפסד ממון שיפסיד הבעל מרכושו ומ"מ ישאר בידו במה להחיות נפשו וא"כ כ"ש בנ"ד שהאונס הוא בכל מה שיש לו ואם לא הי' נותן הגט הי' נשאר בעירום ובחוסר כל בלי מקום מנוחה לנפשו וגם הוא צערא דגופא כמ"ש לעיל לבד מה שהפחידו חותנו ע"ד שלא הי' לו כתיבה:
ובודאי דאונס כזה גרע טפי טובא ממה שתיקן ר"ת לענין טענת מאוס עלי שגוזרין להבדל ממנו ולהרחיקו בכל מיני ריחוק שאין זה קרוי כפי' כמ"ש שם שאם ירצה ימצא לו מקום והוא לא ילקה בגופו מתוך זה שהרי אין מודין אותו ואינו רק כמו מניעת הריוח וגם זה לא התיר רק משום תקנת בנות ישראל שלא יהיו כשבויות תחת בעליהן או עגונות וכ"ז אחר הבירור או ע"פ שבועה שבאמת מאוס עלי' (מה שלא הי' כלל בנ"ד) ואעפ"כ לא נשמע מכמה דורות שנעשה כתקנות ר"ת אפי' באותן שכופין רק שמפייסין להבעל עד שיתן גט ברצון. ובנ"ד אין לסמוך כלל ע"ז לומר דכיון שנבררו הפשרנים נסתלק האונס והגט הי' ברצון ע"י פיוס. דהא ברירת הפשרנים גופי' הי' באונס כמ"ש שהי' חותנו מכחיש לו את הכל. וגם לפי ההתראה נראה שלא רצה לילך עמו לד"ת. ולפי הערעור של הבעל ודודו לא עלתה כלום בידי הפשרנים מחמת האלמנות של חותנו ולא יצא מפיהם דבר שלא מדעתו רק שדרך סרסרות ושתדלנות העמידו שני הצדדים להתרפס ברצי כסף מאה ושמונים רו"כ שאינו עולה אפילו לתביעת ממון של עצמו שהי' לו ביד חותנו לבד הנדוניא שהתחייב להכניס לו עם בתו ודוד הבעל נתרצה לסך הנ"ל ולגמור לריחוק כדי להפטר מעסק ביש ולא הי' לו פנאי להתמהמה מחמת שהי' טרוד בעסק פרנסת ביתו ומילי דמתא בדבר נחוץ המוטל עליו. ורצה למהר הגמר בריב אשר לא לו וכאשר ראה הבעל עצמו במבוכה זו ושאין עוזר לו לא בד"י ולא ולא בדא"ה בדמעות שליש בע"כ ענה אמן:
ובכל סדר הענין נראה מדעת הבעל שסמך ע"ז שעירער לבסוף שהרי התחכם במסירת המודעא שתהא אשתו מותרת לחזור לו אע"פ שהוא כהן דז"ל בהקובלנא שלפני הב"ד שהביא בכ"י שמסרתי מודעא לפני עדים כשרים קודם כתיבת הגט שלא יהי' הגט כלל וכלל ולא יהי' בו שום ריח גט ולפי שהוא בר אורין נראה פשוט שדייק בזה שלא יהי' בו ריח גט כדי שתהא מותרת לחזור לו:
ולענין דינא יש לחקור בזה דהנה הלשון הזה מורכב מב' דברים האחד מסירת המודעא שגירש באונס. ולזה הי' מהני הביטול מודעא שקודם הנתינה אם לא הי' מתברר שהי' אנוס באמת ואפי' הי' אנוס מ"מ הוי גט מעושה שלא כדין בישראל דפוסל עכ"פ לכהונה. רק דלהמר"ם הגט כשר מן התורה ולשאר הפוסקים הא דפוסל לכהונה אינו אלא מדרבנן והשני מה שאמר שלא יהי' גט כלל כו' דזהו לשון ביטול ואפי' לא הי' אנוס כלל אינה מגורשת להרמב"ם ומותרת אפי' לכהונה ולא מהני כלל ביטול המודעא שקודם הנתינה כיון שביטל הגט אחר כתיבתו שוב אין חוזר ומגרש בו ולהרשב"א מדינא אין יכול לבטל הגט אחר שנכתב אלא שכ' דיש לחומרא להצריך גט אחר וא"כ אסורה לכהן מן התורה:
והשתא בנ"ד אליבא דכ"ע לענין לחזור לו אין כאן איסור תורה ולדידן איכא ס"ס דפלוגתא שמא גט שביטלו אין חוזר ומגרש ומותרת לכהן אפי' מדרבנן ואת"ל חוזר ומגרש שמא גט מעושה בישראל שלא כדין פסול מן התורה ואע"ג דאכתי פסולה לכהונה מדבריהם הו"ל ספיקא דרבנן וכיון שאין כאן איסור לאו גרידא הי' מקום לסמוך עמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ס"ו סק"י:
וזה כתבתי לפי הלשון שנמצא בהערעור שבכ"י הבעל. אך בלשון ע"מ שהעיד בכאן לפני הב"ד וכן נמצא ת"י הבעל לשון המסירת מודעא שכתב בעצמו אחר כתיבת הגט קודם הנתינה. ושם אין מבואר לשון ביטול ממש רק הכל סובב על ענין האונס שאמר בזה"ל להעדים איר זאלט ווישין אז איך בין גינייט צו געבין גט און עש איז קיין גט און קיין ריח גט איז אין איהם. והאריך בבאור וברור אונסו וכפל עוד ואמר ואין בו שום ממש ואין בו שום ריח גט עכ"ל. והנה לכאורה לשונות אינם מועילים לבטל הגט. אך עדיין יש לדין בזה דאפשר כיון שהרמב"ם כתב הטעם למה אם אמר גט זה אינו גט לא אמר כלום הוא משום שאין זה לשון מבטל רק לשון מודיע אמתת הדבר והרי הודיע לנו דבר שאינו כן כמי שאמר על דבר אסור שהיא מותר כו' וכ"ה ברש"י ר"פ השולח משמע דהיכא דאמר שאינו גט מפני שאנוס והרי הודיע דבר שהוא כן ואמתת הדבר שפיר הוי בטול. ולדעת הרמב"ם אינו חוזר ומגרש כו' וע"כ לא קאמר הריב"ש שהובא במשל"מ דאפי' אמר בפירוש שאונסין אותו על הנתינה אין זה ביטול על הגט עצמו רק אם לא הזכיר שום לשון על גוף הגט וכמו שהובא הלשון בב"י סי' קל"א בשם הריב"ש שאמר אני נותן גט זה בכח אבל אם אמר שאינו גט לפי שהוא אנוס למה לא נאמר דביטל הגט בדברים אלו בלשון זה כיון דהאמת כן הוא שאם הוא אנוס אינו גט ולמאי נצריך בכזה שיאמר דווקא לשון ביטול להבא וכי צריך ליטחן קימחא טחינה. ואפי' בנידן דהריב"ש שלא הזכיר כלום על הגט עצמו מסיק המשל"מ דלהסוברים דבגט אפי' נמצא שהאונס אינו אמת מ"מ המודעא קימת לדידהו אם לאחר כתיבה קודם הנתינה אומר שהוא אנוס הוי ביטול ולהרמב"ם אין חוזר ומגרש בו:
ואפשר עוד אפילו להפוסקים דאחר שנכתב הגט כהלכתו שוב אין יכול לבטלו והיינו משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה נראה דהיינו דוקא אם לא הי' אנוס בכתיבה אבל היכא דאנוס הא קי"ל אונסא כמאן דלא עביד וכל הכשר הגט בכתיבתו תלוי במה שאמר רוצה אני ע"כ אם קודם שהגיע הגט ליד האשה חזר ואמר שהוא אנוס בטלו דבריו האחרונים את הראשונים שאמר רוצה אני וממילא ג"כ נתבטל מעשה הכתיבה שתלוי בדבורו וכו"ע מודו דאין חוזר ומגרש בו דשפיר בטלי' מתורת גט ואם גירש אינה מגורשת והפוסקים לא מיירי רק בבטול גרידא בלא אונס. וכ"ש דסברא זאת חזקה להוציא מסברת בעל התרומות דאחר שנכתב הגט צריך לבטל דוקא בפני עידי הגט בוודאי דמיירי היכא דלא אניס וכ"מ מלשונו שראיתי בסמ"ג. ואין אני תוקע עצמי לדבר הלכה בזה ח"ו להקל להתירה לכהונה רק כוונתי להעיר לב להחמיר לאפרושי מאיסורא ולהראות החומר שבנ"ד שלכל הפוסקים הגט בטל מן התורה:
ועוד נ"ל שאפי' לדעת הרמב"ם דפסק כרב משרשיא דגט מעושה כדין כשר אפי' בנכרים דבר תורה ומדמה הרמב"ם שלא כדין דישראל לכדין דנכרים דבחד לישנא אמרינהו שמואל יודה בנ"ד דבטל מן התורה. והיא דהנה הרשב"ם פי' הטעם דגט מעושה כשר ד"ת משום דאמרי' אגב אונסא גמר ומגרש דלא מפסיד מידו כיון שאשתו שונאתו ובלא"ה לא תהי' עמו והוי דומיא דתליוהו וזבין. והנה הרמב"ם אע"ג דבכדין דנכרים כתב טעם אחר יראה מלשונו דבשלא כדין דישראל תופס טעמו של הרשב"ם ע"ש. וא"כ בנ"ד לפי דברי הבעל היתה אשתו רוצה להיות עמו ואומר שיברר זה על ידי אנשי אוטיאן וא"כ לא גמר ומגרש ומן התורה בטל הגט אפי' להרמב"ם ואפי' לא יתברר נ"ל דמספיקא אית לן לאוקמי אחזקה ורובא דאין אשה רוצה להתגרש מבעל הראשון. שוב מצאתי גדולה מזו בלח"מ דהרמב"ם לא מיירי רק באם הבעל סבור שהכפי' היא כדין אבל אם הבעל עצמו יודע שכופין אותו שלא כדין מודה הרמב"ם שהגט בטל מן התורה. ולפי"ז אפשר דבכה"ג אפי' ריח הגט אין בו דהא לא מצינו להרמב"ם בטל מן התורה ופוסל לכהונה מדבריהם:
ובודאי שאין מקום לגבב קולות ולומר דגמר וגורש מחמת המעות שנתן חותנו כסברת קצת פוסקים דס"ל דכה"ג כזביני ולפי"ז גם המסירת מודעא לא יועיל מאחר שביטל מודעות ונניח כל הסברות שכתבתי לעיל שלדעתי הן חזקות] דהא עינינו רואות שאין הדמים שקיבל עולה אפי' לתביעתו וכל מה שנתנו לו משלו נתנו ואם הי' הולך עמו לד"ת אפשר שהי' נשאר גם האשה גם הממון עם הנדוניא שלה ומי יודע אם לעת כזאת ישיג מאשה אחרת כ"כ נדוניא כמה שהפסיד ע"י הגט. וז"ל מהרי"ק הובא בב"י אם מכירין אנו שמגרש לאנסו במה יודע שנסתלק האונס נ"ל דוודאי עומד הוא בחזקתו הראשונה עד שיתברר לנו שנשתנה הענין כו' עכ"ל ועוד שאפי' מה שהובטח לו קודם הגט להחזיר לו החפצים שתפס ממנו חותנו בשלימות גם זה לא נתקיים כמבואר בהקובלנא שלפני הב"ד. וגם בעת שהי' קטטות ומריבות קודם נתינת הגט מחמת החפצים אמר הבעל בפני הב"ד בזה הלשון אז עס וועט מיר פעלין עפיס איז נישט וגערו בו הב"ד שלא ידבר כלום. ואח"ז הושוו הב"ד עם דודו חפצים שהיו שווים יותר משני רו"כ בעד א' רו"כ ועתה הוא מערער שהוא לא גירש רק אדעתא דתנאה אם יהיה הדין נותן שהכפי' אינו פוסל את הגט ולא איכפת לו במה שהושווה דודו עם הב"ד רק שחותנו יחזיר לו את כל החפצים בעין בשלימות. והנה הרמ"א בסי' קמ"ג סעיף ס"ב כתב בשם יש אומרים דכ"ז שלא נתקיים התנאי יכול לבטל הגט אפי' בתנאי דמעכשיו וכתב דיש להחמיר ואע"ג דלמנהג שלנו אומר המסדר שיגרש בלא שום תנאי בזה באנו למחלוקת המפורסמת בשם גט דווינא דרבו גדולי הפוסקים דסבירא להו דאפי' הכא אדעתא דתנאי או גילוי דעתא דמעיקרא קמגרש. הארכתי בפרט בזה במ"א בתשובה להרב מוהרי"ל מדע"ב ועת לקצר אך לית דין צריך בושש להודיע להב"ד דק' אוטיאן ולהאשה ולאב"י בפרט שיש ערעורים וביטול על הגט:
וזאת אני מודיע לכ"ת שהבעל אמר לי שאין דעתו ח"ו לעגן את אשתו או להוציא מעות מחותנו באנפרית רק שלפי שהוא יודע בנפשו שהי' אנוס בהגט שנתן בוויזון בא בערעוריו שלא תבוא ע"י מכשול ותקלה לאחרים ואם תהי' אשתו אסורה לחזור לו ע"פ דין הוא מוכן ומזומן ליתן גט שני ברצונו ואינו מבקש רק שחותנו ילך עמו לדין תורה לפני ב"ד כשר על עסק תביעת ממון שביניהם ויקיים הפס"ד כפי מה שיצא מהב"ד.
בע"ה אור ליום א' ער"ח טבת תקצ"ט
להשיב מפני הכבוד. לכבוד ידיד ד' וידידנו ה"ה הרב המאו"ה החריף ובקי. מפולפל בפילפולא דאורייתא מתון ומסיק שמעתתא אליבא דהילכתא כש"ת מו"ה שמעון נ"י מ"ץ בק' יאקבשטאט:
בדבר הגט שגירש האברך מ"ו אברהם יוסף ב"ר הילל הכהן את בת הנגיד מו' יצחק במו' יוסף. וישבו על סדר הגט שלשה רבנים מובהקים ומפורסמים. ואח"ז נשמע קול ערעור מהמגרש. איך שביטל הגט בין כתיבה למסירה. וגם קבלנו פה מכתב הרב דק' יאקבשטאט ומראה בזה פנים לאסור לכן אמרתי. אאזור כגבר חלצי. לעמוד על גוף המכתב של הרב הנ"ל ולהשיבו על ראשון ראשון וכו':
(א) מה שהעיר הרב הנ"ל. אשר האונס מהמגרש הוא ידוע לכל. ורצונו לדמות גט הלז ממש לגט מעושה שלא כדין. תמיהני על כבוד הרב הנ"ל איך האמין לדברי המגרש כי על האונס צריך לברר כדמשמע מתוס' כתובות גבי משום צנועות ומשום פרוצות:
(ב) אף אם יהי' לו כדברי המגרש שהי' אמת באונס גמור כצעקתו הבאה לפני הרב הנ"ל מ"מ אין הענין דומה לגט מעושה שלא כדין לדברי התוס' ב"ב ד' מ"ח א' ד"ה אלימא. שחילקו בשם ר"י דכ"ד שהוא מחוייב לעשות הוי כמו מכר (וטעמם שהדין עושה כמו אם הי' נותן מעות ואגב זוזי כנ"ל). וא"כ אף אם הי' כדברי המגרש שהי' אונס אעפ"כ מאחר שישבנו ב"ד ע"ז וחקרנו על כל התביעות שהי' המגרש תובע לחותנו ואחר שהסכמנו לדברי תביעותיו. ולא שמענו לקול חותנו אף שבדין הי' יכול חותנו לזכות. מ"מ לא נח דעתו בזה. שיחזירו לו החפצים שתבע רק חקרנו ג"כ כמה יתן לו חותנו מעות שיה' להמגרש מעות במה לשדך א"ע שנית. ובתחילה נשאר אצלנו שיתן חותנו להמגרש סך מסויים פחות ממה שנתן לו עתה. ולא נתרצה בזה. עד שנתן לו חותנו כסף שנתן לו. ה"ז ממש כתלויהו וזבין כנ"ל דאגב זוזי גמר ומקני. א"כ לפי דברי התוס' הנ"ל ה"ז כגט מעושה עפ"י דין. כי הדין אינו עושה יותר מזוזי לפי דברי התוס' הנ"ל. וכ"ז הוא אם נימא שהאמת כדברי המגרש. אבל האמת אציע באריכות מעשה שהי' כך הי'. בעת שבאנו אנחנו ב"ד ח"מ להיות נתוועדים יחד בוויזון בעסק הג"פ והי' תחילת דברי חותנו שנשב ע"ז. באולי אפשר להיות קירוב בין הזוג אזי מה טוב. רק אחרי שנראה שבשום אופן ע"י כל יגיעות שנייגע עצמנו. לא נוכל לעשות קירוב. אזי נחקור אודות הגט באיזה אופן יהי'. וכמה יתן לו עבור הגט. וישבנו יחד וחקרנו שא"א בשום אופן להיות קירוב רק באופן שיתן לו חותנו סך מסויים ובאם לאו לא הי' להמגרש במה לפרנס את זוגתו אף על מזון סעודה א'. ומחמת שהמגרש לא הי' לו שום התחייבות על חותנו וחותנו אדרבה הי' לו פטור מחתנו המגרש וכתב כד"ת בק"ע כו"נ שאין לחתנו הנ"ל שום התחייבות עליו ולא הי' לו מעולם על חותנו שום התחייבות כאשר הי' הדבר כן באמת. א"כ לפי הנ"ל אין כאן שום אונס כלל. ואף שהי' לו אונס קצת ע"פ החפצים של המגרש שהי' אצל חותנו. הנה א' ע"פ תשובת חותנו שרוצה **(ע' בס' עמודי אור סי' צ"ב סוף אות א' שזהו אונס גמור כיון שהבעל ידע דעיכוב החפצים הוא כדי שיתן גט ורמאי לא אהני ברמאותי'.)* לעכב חפצים שלו עבור מזונות בתו המתגרשת כי מחויב לפרנסה. א"כ ע"פ דין עיכב חפיציו. ואין כאן אונס כלל. שנית. וכי מפני שאין חותנו מחזיר לו חפיציו מוכרח הוא ליתן גט. ואין הענין דומה כלל לפרדיסא. דגבי פרדיסא הי' האונס על השדה עצמה. כי א"ל האנס אם לא תמכור לי השדה אזי אמינא לקוחה היא בידי. ותחילת האונס מפני שרוצה שימכור לו השדה. אבל זה דומה כמו שאונסים לח' שיתן מעות ואין לו מעות. ומחמת זה מוכרח הוא למכור שדהו. אשר מבואר בח"מ סי' ר"ה שהמכירה קיימת כיון דלא הי' הכפי' על השדה עצמה. וגם זה מבואר בב"י בשם הרשב"א בדין סקריקין אשר תמה הרשב"א איך בהרוגי מלחמה מקח קיים אף שלא קיבל דמים. והא הוי תלוהו ויהיב והביא שם שני תירוצים. התי' הראשון כי הסקריקון לא הי' מאנס לו על מתנת השדה עצמה רק שהוא רוצה להרגו. וע"י השדה פודה בעל השדה נפשו ממות. לכן לא הוי כמו תלוהו ויהיב כי אין האונס על השדה עצמה. וכן גבי אשה זו כשדה זו דמי'. כיון שלא הזכיר חותנו גט כלל רק שעיכב חפיציו למזונות בתו. ומחמת שהי' בדבר זה אנוס שלא הי' לו במה לפרנס אשתו. לכן עשה דבר אחר ונתן גט ובזה פדה נפשו ממזונות. ומ"ש ראי' מההיא דאזיל לקדושי איתתא שהגט הלז היא באונס גמור. הלא מע"ל בעצמו הרגיש בזה החילוק. וכתב בעצמו ששם הי' המתנה טמירתא כמו מודעא. ומ"ש עוד מע"ל ולפי דברי המפרשים לא ידעתי מי החולק בזה תדע דהטעם מפני דהמתנה טמירתא הוא כמודעה בהענין הנ"ל הוא דיכול לבטל המתנה מהני עובדא קידושין ט' ע"א מההיא גברא דהוה קא מזבין חומרי פתכייתא וכנ"ל אע"ג דשם האשה אמרה מתחילה הב לי חד שוכא שלא בתורת קידושין. והוא אמר אי יהיבנא לך מקודשת לי משמע שם בגמ' דבלא"ה רק הי' אומר לה הרי את מקודשת לי בזה ובודאי הי' הקידושין תופסין שם הטעם מחמת דכל הבה מיהבה לאו כלום. ואפילו הב נמי לאו כלום אבל אי אמרה הן מבואר בש"ע סי' כ"ט דהיא מקודשת הרי מבואר הדבר גבי ההיא עובדא דאזיל לקדושי אתתא הי' דוקא מחמת דהמתנה טמירתא הוי כמו מודעא והוא דבטל המתנה אבל בלא"ה הי' המתנה קיימת. והטעם ע"ז למה צריכים שם מודעה הלא היא ממש תלוהו ויהיב רק דאין זה דומה לתלוהו ויהיב כי אונסא דנפשא הוא מבואר בגמ' ופוסקים דאף במתנה אינה אונס רק באם מסר מודעא. אבל כשביטל המודעא אף שמבואר באשר"י בכמה מקומות דבמתנה כשיש אונס ומודעא אף כי ביטל המודעא מ"מ האונס קיים והמתנה בטילה. מ"מ באונס דנפשי' ומודעא כי בטל המודעא המתנה קיימת. ובכאן המגרש הנ"ל הי' לו רק אונס דנפשי' כי המתגרשת לא עשתה לו שום כפיות שיגרשנה כפי דברי מע"ל עצמו שכתב במכתבו שהמתגרשת רצתה להיות עמו רק מחמת שלא הי' יכול להשיג החפצים שלו. לכן עשה מעשה לגרש את אשתו והוי ממש אונס דנפשי' לגבי המתגרשת. וא"כ לא נשאר לנו רק המודעה וא"כ אחרי אשר ביטל המודעות בעת נתינת הגט. א"כ לא נשאר כלום לא אנוס ולא המודעא ואדרבא מהמעשה עצמה שהביא מע"ל ראי' לדבריו משם ראי' לדברינו אלה. כי הטעם נלענ"ד לא כמו שסובר רומע"ל שלכך צריכים המודעא כי לולא המודעא לא היינו יודעים שהי' שום אונס בדבר. רק הסברא הוא אף שידענו בבירור שאינו רוצה ליתן המתנה רק בשביל הקידושין. מ"מ אי לאו משום המתנה טמירתא שקדמה הי' המתנה קיימת. וג"כ כאן אונס דנפשי' מן הטעם המבואר לעיל.
ומה שהביא לעיל בשם הרשב"ץ אין דומה כלל לענין הלז. כי שם האונס הי' מהמתגרשת עצמה ובכאן לא הי' מהמתגרשת שום אונס כלל. ואף מחותנו לא הי' שום אונס דווקא על גירושין. רק תפיסתו החפצים הי' רק למזונות בתו כאשר כתבתי לעיל. גם בגוף הדין של הרשב"ץ. נ"ל לכאורה ראי' דהגירושין גירושין גמורין. אף שלא רצתה המתגרשת שם לתת החפצים עד שיגרשנה. מעובדא דוורשכי דקידושין. דמשמע משם אם אמרה הן הוי קידושין גמורין אף שלא היתה יכולה להציל גזילתו רק ע"י שיגרשנה מ"מ הוי גירושין גמורין. אך אין אנחנו צריכים לזה. כי בכאן מהמתגרשת לא הי' שום הכרח להמגרש. גם מחותנו לא הי' אונס כלל. כמבואר לעיל.
ומ"ש עוד רומע"ל דהלשון הזה מורכב משני צדדים. א' מחמת אונס וא' מחמת ביטול. ורומע"ל רוצה לעשות מזה ספק דרבנן. שיהא המגרש יכול לחזור ולישאנה אף שהוא כהן. לפי ענ"ד זה אינו לפי דעת ס' התרומות ולפי שו"ת הרמ"א סי' ק"ה אם הי' הביטול אחר הכתיבה שלא בפני עידי הגט. ולא בפני הסופר אין הגט בטל. ואף שהרמב"ם המחמיר בדבר ביטל גט בפירוש שאינו יכול לחזור ולגרש בו אינו מביא החילוק הזה. מ"מ נוכל לומר שגם הרמב"ם סובר כן ונלמד סתום מן המפורש כמבואר בכמה פוסקים ובש"ך הלכות ריבית. וא"כ אין כאן ס"ס רק אף אם נאמר דהרמב"ם חולק על זה ג"כ הוי ספיקא דרבנן. כיון שהספק השני אינו ספק השקול. כי להיתר יש ספק א' אם הלכה כדברי הרמב"ם. ולאיסור יש כאן שני ספיקות א' שמא אין הלכה כדברי הרמב"ם כי זה תלוי בשני גרסאות שבהשולח. והרבה פוסקים משוים שני הגרסאות כמבואר בר"ן וברא"ש. ואף אם נאמר כדברי הרמב"ם שמא הלכה כדברי הס' התרומות. ושו"ת רמ"א דצריכים לבטל דוקא בפני הסופר עידי הגט. אבל בעיקר הענין לפי גב"ע שיש כאן מעד אחד אין בכאן שום ביטול לפי הגב"ע הלוטה בו. ואף אם כדברי העד השני מיאקבשטאט. אין כאן לשון ביטול כמבואר בגמ' ופוסקים. כי אין זה רק שם פסול על הגט. והנה זה לשון הרמב"ם אבל אם הי' הגט ביד השליח צ"ל גט ששלחתי ביד השליח בטל הוא מלהיות גט. הנה משמע מלשונו אף אם הי' הגט ביד הבעל עצמו אצ"ל רק גט זה בטל הוא כמו שמבואר בגמ' מ"מ כשהגט אינו ביד הבעל צריך לומר מלהיות גט מפורש והגט זה לא הי' ביד המגרש. והנה לשון העד מיאקבשטאט ז"ל:
(דער גט איז קיין גט) וזה"ל ממש בגמ' אינו מועיל ולאו כלום הוא:
ומ"ש מעל' על לשון רש"י והא ליכא כנ"ל. לפענ"ד אינו משמע מלשונו כלום. כי ביטול הגט הוא מטעם שמבטל הלשמה. וכונת רש"י הא ליכא שום פסול דהיינו בהלשמה או בשארי דברים שפוסל הגט וכגון מחובר או כת"י חשו"ק ואדרבה מזה שאמר המגרש עצמו כי הגט אינו כלום מפני האונס וא"כ פסוק דינא לנפשי' ואינו מבטל הלשמה. וא"כ אם האונס אינו אונס א"כ אין בדברי המגרש כלום. ועוד תמי' לי לפי קט שכלי איך יעלה על הדעת שמותרת לחזור וליקחנה. הרי אף בקול גירושין מבואר בגמ' אם הוא קלא דהתירא הוא פסול לכהונה וכי יש אתחזק יותר מזה וגם לא הי' בעת הקול שום אמתלא ולבטל הקול מקומות יש. כמבואר בגמ' וגם בש"ע י"א כי עכשיו אין מבטלין הקול. ומ"ש מעל' מנידון החפצים איני יודע כלום מזה. וכי מי הכריח אותו לקיים הפשרה. ואף אם גערנו בו הלא אמרנו שיאמר דעתו לדודו. ולא הי' שום אונס בדבר הזה. וכפי המבואר לעיל שלא הי' שום אונס והכרח ח"ו כלל. גם בעת נתינת הגט בטלנו מודעות בשבועה חמורה. וגם המ"מ שלו לא הי' על ביטולים. ומצד ביטול הגט ג"כ אין כאן שום עדות וכלשון הגב"ע של שני העדים. וגם שמענו מעד א' אשר גבינו עדות ממנו ואיני יודע מהו לשון ביטול. כי אמר לפנינו אם הי' יודע שזה מזיק הגט בודאי תומ"י הי' אומר זה וכי זה הוא ב"ד לבטל גט. אמת דשנים נמי מקרא ב"ד בדבר זה. אבל מ"מ שיהא שם ב"ד. ולא אנשים כאלו בורים ממש שאינם יודעים כלום כוונת ביטול ולא שום דבר. ויעויין בס' שו"ת ברית אברהם שמפלפל הרבה בענין זה. גם מדברי התוס' גיטין ל"ג ד"ה רבי. משמע שם דהיכא דאיכא שום חשש ממזרות גבי ביטול דפעמים שיטעו ויסברו שאחרים לא נתבטלו ותינשא ע"י גיטה אינו מבוטל. וע"ש בתוס' הנ"ל וא"כ כיון שהעדים אינם יודעים כלום. והיו סבורים שהגט לא נתבטל ע"י זה לפי דעת התוס' אינו מבוטל. אבל אנחנו אין צריכים לזה. כיון שבמשמעות לשון המגרש לא הי' ביטול לגט. ואף אם הכונה הי לזה בזה אין אנו הולכים אחר הכונה בענין זה. דכיון שצריכים לעדים לזה. לא מפני שאין אנו מאמינים לו רק אפילו ידוע שאומר אמת כיון שלא הי' הביטול בעדים אינו כלום. דא"כ צריכים אנחנו לדקדק הלשון איך לשונו סובל כמו שכתב בחי' הרשב"א בקידושין ד' ס' גבי מכאן ולאחר שלשים יום אם תנאי הוא או חזרה. וז"ל הזהב לא מפני שירדו חז"ל לסוף דעת הבריות ושלא יכוין א' מהם שלא ככוונות חבירו. אלא שחז"ל הסתפק להם משמעות הלשון איך והלכך אע"פ שזה אמר כך נתכוונתי וזה אומר כך כנ"ל. אנו אין לנו אלא משמעות לשונו מפני שכוונת המקדש אינה נשמעת לעדים ואין כאן עדים כלל. וג"כ בדבר הזה מה לנו אם נתכוין לביטול. מאחר שצריכים הביטול דוקא בפני שנים ואם לא בפני שנים אף אם האמת כדבריו כמו גבי קידושין. א"כ אין אנו הולכים אחר כוונת המגרש רק לפי משמעות הלשון כדעת הרשב"א ז"ל. גם מה שכתב רומע"ל ואפשר דכאן הכל מודים דבטל הגט מפני דהדיבור מבטל דיבור דרוצה אני. תמיהני כי מאחר שעל פי הדיבור נעשה מעשה כתיבת הגט לשמה. א"כ ה"ז דומה לאומר לשלוחו צא ותרום והלך השליח ותרם ע"פ דיבורו. וכי יוכל לבטל השליח ע"פ דיבורו. הנה מכל הדברים והראיות שהבאתי מוכח וניכרין הדברים שהגט בחזקתו עומד:
מנאי הכותב בצלאל בלא"א מו"ה יהושע כ"ץ זללה"ה מ"ץ וד"ץ.
הנה מדי עברו דרך פה הרב המאוה"ג ומפורסם בדורו כבוד הרה"ג החריף ובקי אמתי מו"ה שמעון אב"ד דק' יאקאבשטאט:
וסיפר לי המאורע בדבר הג"פ אשר סדרו בוויזון אשר לפי הנראה היא גט מעושה וגם הראני הרב תשובתו בזה מכתב ארוך בראיות ארוכות אשר האריך שם בחריפותו ובקיאותו לברר וגם אסיק להלכה שהגט מעושה היא וגם ראיתי ביד הרב הנ"ל כ"י מחד צורבא דרבנן מק' אוטיאן שעומד לנגדו להתיר את האיש איני יודע וראיותיו איני מכיר כי לענ"ד אין שום היתר וחלילא להקל כאשר מבואר בתשובת רבינו בצלאל אשכנזי. אע"ג דהאונס הי' בדבר אחר אם תלה האונס בגירושין הוה גט מעושה וכן האריך בזה בתורת גיטין סי' קל"ד וגדולה מזו מבואר שם אשר נחבט הרבה בזה למצוא אופן היתר אשר יתקשרו פעמים ע"פ קנס שיגרש איש את אשתו ואפילו אם נתחייב באופן שעושין כחכמי ספרד ואשתו נתנה לו כנגד באם שיגרש אותה. פטור מן הקנס אסיק שם דהוה גט מעושה והוא פטור מן הקנס כי יכול לטעון מה אוכל לעשות אני מוכן ומזומן לגרש אותך אבל מה אעשה שהב"ד פוסלין את הגט ואם בכה"ג הוה גט מעושה כש"כ וקו"ח בנידון המאורע שתפס חותנו כל החפצים שלו וכל הבגדים ולא נתנו לו כ"ח אחר שגרש את בתו. ולולי התפיסה לא הי' מגרשה בשום אופן כאשר נראה מתוך התראות שלו אשר לא ענה אותו לד"ת וגם מסר מודעא בין כתיבה לנתינה. אשר לדעת הרמב"ם אינו חוזר ומגרש בו ואע"ג דמתשובת הרמ"א מבואר ע"פ פרושו במרדכי אם בטל שלא בפני הסופר והעדים לא הוה בטול מ"מ מהרמב"ם לא משמע הכי לכל מעיין שם יראה שאין דין זה מוסכם ולהכי גם הרמ"א לא הביא דין זה בש"ע וגם בספר גט מקושר מבואר בהדיא במקום גט מעושה שנעשה עפ"י דין יש לחוש בדעבד אם הניחו הבעל לצאת בין כתיבה לנתינה. אלא דיש להחמיר בדעבד אע"ג דבטל שלא בפני הסופר והעדים ומחמת שלא הי' לי פנאי לעיין ולהאריך בזה קצרתי כי באמת די בזה מה שהאריך הרב הנ"ל בזה ובפרט במקום שאין חשש עגון אין להקל בספיקא דאורייתא דאפי' אם לא הי' מוסר מודעי כאשר האונס ידוע בזה כשר כשמסר מודעי לא מצאתי מקום היתר. כ"ד נפתלי בהרב מו"ה אפרים ז"ל:
הטעמים והראיות בקצרה במה שיש להחמיר בגט דוויזין:
(א) שהבעל הי' אנוס ליתן הגט. והאונס ידוע לכל במה שתפס חותנו ממנו בחזקה כל החפצים שלו וכל הבגדים ולא החזירם לו עד אחר שגירש את בתו. ולולא התפיסה לא הי' מגרשה בשום אופן כאשר נראה מתוך ההתראה שהתרה לחותנו. וחתום עלי' השמש ונאמן דוויזון. וכן העידו כמה אנשים שהי' הגירושין קשין עלי' כי אשתו היתה עמו בטוב כל ימי' מיום הנשואין. ולא גירש אותה רק מחמת שבאופן אחר לא הי' יכול להשיג בחזרה החפיצים שלו מחותנו לא בד"י ולא ולא בדא"ה. והתבאר שלדעת כמה פוסקים הוכחה מבוררת גרידא שהי' אנוס מהני לבטל מתנה גבי ההוא גברא דאזיל לקדשי אתתא ד"פ חז"ה. ולפ"ז ה"ה לענין גט דבטל אפי' אם לא הי' מוסר מודעא:
(ב) אפי' אם לא הי' האונס ידוע לאחרים. מ"מ בנ"ד יש לחוש לטענת הבעל מה שטוען מאונס ההפחדה והגיזום שהפחיד עלי' חותנו וגיזם עלי' עד שיגרש. וזה האונס לא הי' באפשרי כלל שידעו אותו הב"ד המסדרים:
ואע"פ שבשעת הגירושין אמר ע"פ נוסח סדר הגט הנדפס. שהוא מגרש בלא שום אונס. עכ"פ יש לחוש לטענתו מאחר שבעיקר הטענה יש רגלים לדבר. ועל מה שאמר בשעת הגירושין יש אמתלא טובה למה אמר כן:
(ג) מאחר שמסר הבעל מודעא בין כתיבת הגט לנתינתו, לפני ב' עדים בזה"ל. דעו שאני אנוס בנתינת הגט. ותדעו שאינו גט. והאריך הרבה בבאור אונסו והוכחתו ובהכפלת דברים שהגט אינו גט ושאין בו אפי' ריח הגט. מעתה אפי' אם נניח שאין כאן לשון בטול. עכ"פ יש כאן מסירת מודעא. והסכמת כמה פוסקים אם מסר מודעא שהוא אנוס אפי' נמצא מודעתו שקר מהני לבטל הגט. ואע"פ שביטל המודעא ע"פ נוסח סה"ג. הרי כתבו התוס' שצריך שיהי' הביטול מדעתו. ובנ"ד הרי אותו האונס שאמר שמחמתו הוא מוכרח היינו מה שתפס חותנו החפצים ובגדים שלו לא נסתלק עדיין בעת ביטול המודעא. ולא ביאר בפירוש שמרוצה לגרש אפי' אם לא יחזיר לו החפצים וא"כ גם הביטול הי' באותו אונס:
(ד) אפי' לא הי' מוסר מודעא כלל. ואפי' אם הי' האונס ע"פ דין. מ"מ כיון שהיו לו ריוח ושהות הרבה בין כתיבת הגט לנתינתו [שהגט נכתב בתחילת הלילה וניתן למחרתו בבוקר ביומי כסליו מחמת שהדיינים היו נחפזים ורצו להפטר מעסק ביש שהתעכבו עלי' כמה ימים ולא עלתה בידם דבר רק מה ששמעו הקטטות והמריבות שנתחדשו בכל יום ובכל שעה]. מעתה יש לחוש שמא באותו הזמן ביטל הגט ושוב אינו חוזר ומגרש בו. ואפי' בדיעבד לא מהני. וראי' מכרחת לזה מגמ' דעירוכין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. עד דמבטל למודעא. אלמא דכל שהוא אונס חיישין למאי דאיכא למיחש בכל טצדקי דמצי למיעבד לבטול גיטא:
(ה) וכ"ש בנ"ד שהבעל טוען שהוציא מפי' לשון בטול המועיל רק שלא חשש לפרש זאת בהנוסח שכתב בעצמו המסירת מודעא שיחתמו עלי' העדים. וע"כ נשכח זה הלשון גם מהעדים. ודאי שיש לחוש הרבה שמא לאחר שתנשא האשה ותלד בנים ימצא לו הבעל עדים אם באמת או בשקר שיעידו לפני ב"ד שהם יודעים שהזכיר לשון ביטול המועיל. וכיון שהי' הבטול לאחר כתיבה תהא האשה מקולקלת בי"ג דרכים ששנינו. ובני' להרמב"ם ודאי ממזרים. ולשאר הפוסקים ספק ממזרים. וכדחש לכיוצא בזה הר"ן בתשובה:
(ו) ובר כל מן דין אפי' אם לא הזכיר כלל לשון ביטול המועיל בעלמא. ולא אמר רק הלשון אינו גט כיון שהעיד על עצמו דאנוס הוא מהני אפי' לשון זה. שהרי הרמב"ם נתן הטעם דלא אמר כלום משום שאינו מודיע אלא אמיתת הדבר ואינו כן וזהו כשלא אמר שהוא אנוס. רק רוצה לבטלו באמירה זו בסתם משא"כ כשאמר שהוא אנוס ושלפיכך אינו גט הרי הודיע אמיתת הדבר מה שהוא כן. וכ"מ מלשון רש"י ר"פ השולח ע"א וע"ב כטעם הרמב"ם ואפשר עוד שאפי' לא אמר כלל שום דבר לבטל הגט כאפי' לשון אינו גט לא אמר כיון שהיה המודעא לאחר כתיבת הגט גם הרשב"א ודעימיה יודו דשוב אינו חוזר ומגרש בו דהא לא שייך כאן לא אתי דבור ומבטל מעשה דלאו באמירתו תליא כלל רק שממילא נתבטל הגט מחמת טענת האונס שוב ראיתי כעין דברים אלו בתשו' הרשב"א סי' תקע"ג ויש שם בד"ק ט"ס בחילוף השיטין:
(ז) ובפרט שהבעל בעצמו כתב המודעא בכתיבת ידו והחתים עליו העדים במ"ק דהוי מעשה. י"ל דאפילו רב נחמן מודה דאינו חוזר ומגרש בו דאתי מעשה ומבטל מעשה כ"ז שלא נגמר. שהרי בידו לחזור בו ולא ליתן לה הגט ולא דמי למחזיר שטר הקנין שאינו מבטל את המכירה דהתם כבר נגמר. ותו דיש פוסקים ס"ל דכל הקנינים חוזר בו כ"ז שעסוקים באותו ענין. אלא דכאן ס"ל לרב נחמן דלא אלים דבור כולי האי לאפוקי מידי מעשה. אבל חזרה דמעשה ממש אפי' רב נחמן מודה דמהני ושוב אינו יכול לגרש בו:
(ח) מאחר שידוע שהיה הגירושין קשין על הבעל ועכשיו תיכף אחר נתינת הגט הוא בא ומערער אתרע חזקתו של הגט ויש לחוש לערעור שלו. כן יש ללמוד מלשון הרמב"ם ספ"ו מהלכות גירושין:
(ט) וגם מה שלא נתקיים התנאי [שהי' חסר קצת מהחפצים והבעל צווח ע"ז וגערו בו המסדרים. שהוא לא ידבר מאומה פן יזיק להגט. רק דודו שהיה עמו ידבר בשבילו. ונתפשר דודו עם חותנו בעד החסרון מהחפצים במעות פחות משווין] בשלימות כיון שהבעל הקפיד מתחילה ע"ז ואמר בזה"ל אם יאסר לי אחד מהחפצים אינו כלום. והוא לא עשה בהדי' את דודו שליח להתפשר בעבורו בזה רק ששמע להמסדרים שהזהירו אותו שלא לדבר. הנה רבו הפוסקים בעינן גט דווינא דס"ל דעל מה שהקפיד תחילה לא מהני מה שבשעת הגירושין אומר הבעל ע"פ מה שמקרא אותו המסדר כפי הלשון שהוא בנוסח סדר הגט. שהוא מגרש בלא תנאי והארכתי בנ"ז בתשובה להרב ה"ג דדענעבורג] וא"כ יש בידו לבטל גם אחר הנתינה לפי מ"ש בהגהות רמ"א סי' קמ"ג ס"ב:
אמר נכד המחבר: הנה בתשובת נודע בשערים סי' נ"ה ח' אהע"ז נדפס על ענין זה של גט זה תשובה ואולם באמת אין התשובה להגאון מוה' בעריש אשכנזי בעל ספר נודע בשערים אבל הוא שו"ת מהגאב"ד דק"ק דענעבארג להגאון ר' בעריש ותשובה מהגאון ר' בעריש זו להגאב"ד דק"ק דענעבארג נדפס בחלק ראשון מס' נודע בשערים סי' ח' וע"ש בסוף התשובה אות י"ד כמה נדחק לצדד להתיר במקום עגון מטעם ספק ספיקא ולחלק בין נידון זה למה שהחליטו האחרונים שאין להתיר עגונה בס"ס משום דהוי ס"ס במקום חזקה. והנה כבר כתב אא"ז הגאון המחבר שאין כאן מקום עגון כלל גם מה שצדד הגאון בעל נודע בשערים לחדש דלא יועיל מודעה בכתב ע"פ דברי התוס' ב"ב ד' מ' ד"ה מחאה דמודעה בכתב אינו אלא מתקנת חכמים וכאן דאיכא אסורא דרב מנגיד לא תקנו. הנה יעויין בח"מ סי' ר"ה הובא תשובת רבינו האי ואנן דל תיקנו בטול מודעה רק בגט ומתנה דאין צורך שיהי' האונס מבורר אבל במכר שצריך שיהי' אונס מבורר לא מהני בטול מודעה וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה וראב"ן כרבינו האי. ולענ"ד קשה מאד מה שנתקשו במה שכתב הרמב"ם בפ"י מה' מכירה העידו עליו עידי המכר שביטל המודעה הרי המודעה בטלה שהרי י"ל בפשיטות שביטל המודעה שלא בפני הלוקח ולא הי' אנוס כלל בביטול המודעה וכמו שכתב הב"ח לתרץ מה שכתב הטור דמהני אם הודה שלא מסר מודעה שהרי לא מהני הודאה באונס. ותירץ שהכונה שהודה שלא בפני הלוקח עכ"פ ידעינן דמודעה דמכר כיון שהאונס ודאי לא מהני ביטול ומכ"ש דלא מהני בטול מודעה בגט אם האונס ידוע ומכ"ש דאין איסור למסור מודעה היכא שהאונס ידוע ורב לא מנגיד אלא מאן דמסר מודעה בלא אונס דמהני בגט ולא במכר וסרה מהר דברי חידושו של בעל נודע בשערים וביותר דבריו תמוהים במה שכתב דמודעה בכתב לא מהני רק משום תקנה מדברי התוס' ב"ב הנ"ל שהרי התוס' לא כתבו זה רק אם באנו להכשיר המודעה בעידי חתימה לבד דע"ז דנו כיון שלא חתמו מרצון זה שהם מחייבין אותו יש בזה משום מפיהם ולא מפי כתבם אבל בנידון זה שאין כאן רק עידי מסירה והעדים מעידין ע"פ שאמר להם דעו שאני כותב שאני אנוס בגט מה שייך בזה מפיהם ולא מפי כתבם ובודאי בכל שטר שנעשה בעידי מסירה מודה הרמב"ם שהוא מדין תורה. וע' בס' גלי' מסכת סי' ג' מה שחיזק דעת הרמב"ם דכל שנתפייס שלא לגרש בין כתיבה ונתינה הגט עצמו בטל וע' בתוס' רי"ד גיטין ד' ל"ד ד"ה אותיבו קרא באודנייכו דמבואר מדבריו דלרב נחמן דפסק אף אם אין עדים שבטלו רק שבטלו בינו לבין עצמו אי איכא גילוי דעת שרצה לבטלו נאמן לומר שבטלו בפירוש וא"כ כ"ש דמהני עדות בכתב וזולת זה כבר הארכתי במקום אחר דכל שנעשה איזה פעולה ע"י העדאת העדים בלא הגדתם לפני ב"ד מועיל ע"ז עדותם בכתב וישבתי בזה דברי הרמב"ם שפסק דדין השטרות אינו רק מדרבנן:
דהנה רבינו סעדי' גאון פי' על פסוק ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת הכונה הוא שנים עדים או שלשה מקבלי עדות. וכתב ע"ז הרמב"ן בנימוקיו על התורה ז"ל לא נזכר בכתוב מקבלי עדות וגם טעה הגאון טעות גדול שהרי דיני נפשות הוא בעשרים ושלשה. ואולם לענ"ד י"ל דדברי הגאון נכונים וח"ו שיטעה בדבר דזיל קרי בי' רב הוא אבל הרי מבואר בסנהדרין ד' ט"ו בסנהד' שיש בהם שלשה לשמוע ושנים לדבר כשר והטעם שצריך שיהיו בסנהדרין שלשה שיודעין בשבעים לשון אמרינן שם כדי שלא יהיו סנהדרין שומעין מפי תורגמן. והשתא קשה הרי דיני נפשות הוא בכ"ג ומה יועיל שיש כאן שלשה שומעין מ"מ הרי רוב הסנהדרין העשרים זקנים שאינם שומעין דברי העדים שומעין רק מאלו שלשה השומעין והוא מפי תורגמן. וצריך לתרץ דזה שאנו ממעטין מקרא דע"פ שנים עדים מפי כתבם ומפי תורגמן לא קאי אקרא דאו שלשה עדים דבשלשה באמת כשר מפי כתבם וגם יכולים להעיד בפני ב"ד אחר מה שקבלו עדות. ויסוד הדבר דרק כשאין העדים באין להעיד אלא מה שראו אז צריך שיהי' מפיהם דוקא לא מפי כתבם ולא מפי תורגמן. אבל אם ב"ד של שלשה קבלו עדות בחקירה ודרישה יכולים להעיד לפני שאר סנהדרין ואין זה בכלל המיעוט דמפיהם ולא מפי תורגמן. וזהו כונת רבינו סעדי' בפי' הכתוב דע"פ שנים עדים שהם עדי ראי' או שלשה מקבלי עדות נעשים עדים להעיד בפני עשרים מהסנהדרין חביריהם. וכן יכולים ב"ד לעשות מעשה ב"ד מפי כתבם שהרי כבר עשו וגמרו קבלת העדות טרם שנזקקו להעיד בפני חביריהם. ובזה האופן מועיל כל שטרי קנין מן התורה שעם חתימת העדים נגמר ענין הקנין מקבלין עדותן בכתב כמו שלא נתמעט עדות של מקבלי עדות שיהיו בכלל ולא מפי תורגמן כן בכל עדות שכבר נגמר איזה ענין על ידיהם טרם שנזקקו להעיד לפני ב"ד מהני עדותן בכתב שעל ידי זה נגמר הקנין ומעשה השטר והוי כמו שנחקר עדותן בב"ד. ומה שכתב הרמב"ם דעדות בשטר אינו אלא מפני התקנה הוא רק בשטר ראי' לבד שאין השטר פועל שום פעולה ולא נעשה רק לברר האמת באופן זה אנו צריכין לתקנת חכמים [ולפי הנ"ל בכונת רבינו סעדי' נראה דיש להוכיח כסברת הסמ"ע סי' ל' ס"ק ל"ה דרק אותן שלשה שהיו מקבלי עדות יכולין להעיד בפני ב"ד אבל לא עדים אחרים שראו שנתקבל עדות בב"ד ולא כדברי הט"ז שהשיג עליו וע' בתומים וקצוה"ח שם] עכ"פ מצינו לנכון דיש חילוק בעדות בכתב בין עידי ראי' או שנגמר איזה ענין ע"פ עדותן ולזה שפיר י"ל דאף אם מודעה ע"פ כתב לא מהני רק משום תקנת חכמים אבל מה שהוא כותב לבטל הגט דנגמר ענין הבטול ע"י הכתב הוא מן התורה ואף אם העדים כתבו הבטול ג"כ מהני מה שכתבו ע"פ דברי הבעל ונדחו דברי הגאון בעל נודע בשערים מה שצידד להיתר במקום עגון וכ"ש שאין כאן עיגון כמ"ש אא"ז הגאון המחבר זצוקלל"ה. ולענין מה שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' גירושין ואם אנסוהו מעצמם הרי זה פסול והשיגו עליו הכל דצ"ל שהוא בטל כדמסיק בגיטין פ' המגרש דרב משרשי' בדותא היא וע"ש בלח"מ מה שנדחק ליישב דברי הרמב"ם בדוחק גדול ובעניי נ"ל דדברי הר"מ נכון מאוד ויתישב לשיטתו קושית התוס' והוא זה הנה כבר מבואר מחלוקת הפוסקים בכ"מ דאמרינן יוציא אם הוא ע"י כפי' או דאין כופין רק שמורין לו כן או שכופין לו במילי וכמו שדקדקו הרא"ש וטור לכתוב שאומרים לו דאם לא תשמע להוציא מותר לקרותך עבריינא אף דבאמת כן הוא בכל מקום דמי שאינו שומע להוראת חכם מותר לקרותו עבריינא. אבל בעת ההוראה אין צורך להודיעו רק הכא דאנו צריכין לכופו במילי לכהפ"ח ע' בתוס' יבמות ס"ד וברא"ש שם ובר"ן כתובות ד' ע"ז והמ"מ כתב בפ' י"ד מה' אישות שדעת הר"מ דכ"מ שאמרו יוציא הוא ע"י כפי' וכן פסק הרי"ף במי ששהה עשר שנים ולא ילדה דנחלקו בזה ר"י ורב תחליפא אליבי' דשמואל כתובות ד' ע"ז ופסק הרי"ף דכופין להוציא והרא"ש ביבמות שם הקשה מירושל' פ' אלמנה ניזונת הביאו ג"כ התוס' שם דפריך אהא דאמר שמואל אין מעשין אלא לפסולת מהמדיר את אשתו מלהנות יוציא ויתן כתובה ומשני שמענו שמוציא כלום שמענו שכופין. והנה תמה אני מה מקשי מירושלמי הרי גם בגמ' דילן איכא מ"ד דסובר אין כופין ואנו מוכרחין ליתן טעם למה לא פסק הרי"ף כן דאיך אנו יכולין לכוף מספק דלמא הלכה כמ"ד אין כופין וע"כ אנו מוכרחין לתרץ משום דאמוראי מתרצי אליבי' דמ"ד כופין ע"ש בר"ן וא"כ גם מהירושלמי לא קשה כלל. וא"ל דהרא"ש שם ד"ה ושמא משום כו' פריך בפשיטות אהא דאינו זן ואינו מפרנס ופריך שמואל עד שאתה כופהו להוציא דהרי ע"כ יקשה מכאן על מ"ד אין כופין וצריך לתרץ כמ"ש התוס' דהיכא דקתני יוציא משום שעושה לה שלא כדין בודאי הפירוש כופין לכו"ע וא"כ בפשיטות קשה על הרי"ף מנ"ל ללמוד מכאן דהלכה כמ"ד כופין דהרי אף אם נימא דהלכה כמ"ד אין כופין בכ"מ שנאמר יוציא אבל הכא באמת לכו"ע כופין וע"כ אנו מוכרחין לתרץ כתירוץ הר"ן וגם מהירושלמי לא קשה מידי וצע"ג. וראיתי בהפלאה שם שכתב דלהכי פסקו כרב תחליפא משום דלר"י קשה ליתני באה מחמת טענה דאמרינן ביבמות ד' ס"ה כי הא ודאי כופין. ויש לתמוה דמייתי ראי' מר"נ ביבמות שם דכ"מ דאמרינן יוציא הוא בכפי' והרי לר"נ שייך לשון כפי' בדברים ובזה ליכא למ"ד דאם עושה לה שלא כדין לא נכוף אותו בדברים לכהפ"ח. והנה נראה לומר דאדרבה מן הירושלמי הנ"ל דמקשה הרא"ש אהרי"ף יש להרי"ף סמוכות זולת טעם הר"ן ז"ל דבודאי גם להרי"ף ז"ל הי' קשה על מ"ד אין כופין מהא דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים יוציא וכל היכא דקתני יוציא משמעותו בכפי' כמו שהוכיחו התוס' מיבמות ל"ט וד' ס"ג וכמה דוכתי בפ' המדיר ולא רצה לחלק כסברת התוס' והרא"ש וסובר דבזה פליגא ר"י ור"ת אליבא דשמואל אם הפירוש בכ"מ יוציא הוא ע"י כפי' או לא רק שאנו מורין לו כן שמחויב להוציא ואף דלכאורה סברת התוס' נכונה לחלק בין אם נוהג עמה שלא כדין אבל מדברי הירושלמי מבואר דלמ"ד אין כופין ס"ל דבכ"מ דקתני יוציא אין כופין אף במדיר אשתו מליהנות ולית לי' להירושלמי חילוק התוס' וכיון דמוכח מיבמות ל"ט וד' ס"ג דיוציא הוא בכפי' פסקו כן הרי"ף והרמב"ם. ומעתה נבוא ליישב סתירת הסוגי' מגיטין לב"ב דהנה רב נחמן דאמר בכתובות ע"ז הא במילי הא בשוטי הרי דסובר דבכ"מ דקתני יוציא לא כייפינן רק במילי והגמ' דחו דברי ר"נ דבדברים לא יוסר עבד וכן פסק הרמב"ם. והנה רב משרשי' בגיטין רצה לתרץ דברי ר"נ א"ש דאמר גט המעושה שלא בב"ד וכו' פסול ופוסל ומקשה עליו הגמ' דניהוי שלא כדין בא"י כשלא כדין בישראל והכונה דאם העישוי הי' שלא כדין דלר"ן אין כופין רק בדברים אבל עכ"פ בדין הי' חייב לגרשה ומסיק דבדותא היא אבל למאי דפסק הרמב"ם כופין לגרש מי שמחוייב לגרש יש לפסוק שפיר דאם אנסוהו מעצמם זה שמחויב לגרש ג"כ הוא כשר מה"ת כיון דעכ"פ עביד מצוה לעשות את אשר הוא מחויב לעשות ע"פ דין ולא תקשה להוי שלא כדין בא"י כשלא כדין בישראל דשלא כדין בישראל עכ"פ מקיים דברי חכמים אבל שלא כדין בא"י הוי תרתי לגריעותא שאין כאן מצוה לשמוע דברי חכמים וגם אינו מחויב מן הדין כלל לגרש דאם הי' מחויב לגרש א"כ גם הכפי' הוא כדין והוי בכלל כדין בא"י דבאמת הוא פסול ופוסל כמ"ש הרמב"ם וא"כ אתי שפיר נמי הא דמייתי בב"ב ד' מ"ח הא דרב משרשי' דבאמת לא נדחו דבריו שם בגיטין פ"ח מהלכה רק ממה שרוצה לתרץ בזה דברי ר"נ אמר שמואל. והיוצא מזה דלכו"ע גט המעושה שלא ע"י ב"ד ואין שום מצוה בגירושין אפי' ריח הגט אין בו כנלענ"ד:
והנני להעתיק בכאן הערה אחת הנוגע לדין זה שהוא עיקר גדול ושורש עצום בענין זה במה שפלפל מהרי"ק בזה בשורש ס"ג וע' בתשובת משכנות יעקב שו"ת ל"ח תשובה שלישית אהך דמכאן מודעא רבה לאורייתא שכתב דאין לבנות דינים ע"פ דקדוקים בדברי אגדה ואני דקדקתי בדברי אונקלוס שתרגם על פסוק כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה רי לא אסלק שכינתי מבינך ארי עם קשי קדל את. הנה מבואר מדברי תרגום אונקלס כי הקב"ה רצה לקיים כתפלת משה רבינו שהתפלל זכור לאברהם כו' אשר נשבעת להם בך ואמר למשה רבינו להעלות את ישראל אל הארץ אשר נשבע וגם הוא לא יסלק שכינתו מתוכם אך התורה ולוחות שניות לא יתן להם ולזה התאבלו מאד אף כי היו מאושרים ומוצלחים מאד בעוה"ז בלי שום עול תורה וע"ש בפי' הרמב"ן על פסוק ויתנצלו בני ישראל זה לשונו והנה ישראל קבלו עליהם עול מה"מ ועול גלות מרצון נפשם מפני עונש העגל וזה תשובה גדולה כו'. ולפי דברינו לא קבלו זה רק כדי שתנתן להם לוחות שונות וכל התורה והא דאמרינן מלמד שכפה עליהם הר כגיגית וכן מכאן מודעה רבה לאורייתא יתפרש על פי דברי הגאון מהר"ל מפראג והובא דבריו בסוף הפתיחה של ס' אבני מלואים על האע"ז דבאמרם נעשה ונשמע הי' הכונה שתעקר יצה"ר מלבבם וזאת הוא המליצה שכפה עליהם הר כגיגית פי' שעשאן מוכרחין לעבודת ד' כמלאכי השרת אך לא נגמר הענין עד רדת משה מן ההר ובתוך זה קלקלו ולכפר על חטאם קבלו עליהם המיתה ברצון נפשם כדי שתנתן להם התורה וישובו למדרגה הראשונה זולת ענין המיתה אך באמת לא שבו למדרגה הראשונה וכמו שנכתב בהקדמה לזה הספר. ולכן אמר מכאן מודעא רבה לאורייתא ואמר דהדר קבלו בימי אחשורוש בכל אופן וגם כי אז התפללו על יצרא דע"ז ובטלו אותו ואין להאריך יותר בכאן ועכ"פ בזה סר מהר כל פלפולו של מהרי"ק ז"ל בזה וגם כמה קושיות מהראשונים בסוגי' זו בעזהי"ת. דברי נכד המחבר