אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן לא

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן לא

סימן ל

שו"ת מענינים נפרדים באו"ח וא"ה ובח"מ וגם תשובה מאדמו"ר ומהגאון ר' אבלי מווילנא:

בעזהי"ת ה' חנוכה תקצ"ה לפ"ק קריזבורג.

שלמא רבא ונפישא לגברא רבא וקדישא ידיד נפשי וידיד נפש כל חי הרב הגדול בתו"י טהורה חו"ב סוע"ה ע"י פ"ה כבוד קש"ת מו"ה שמעון זרחי נ"י אב"ד דק"ק יאקבשטאט יצ"ו.

אחדש"ת זה איזה שבועות שלחתי למעכת"ר מכתב אשר הצעתי בו איזה הערות בדיני או"ה ובדיני ממון ועדיין לא הגיעני דברי קדשו והנני מיחל אל מלקוש דבריו ועתה על של חדש באתי לבקש מכת"ר ישמעני בהקדם כאשר מעכת"ר יודע כי תשובתו בזה נחוץ לי ויש בו משום דרכי שלום וד' יתן אומר המבשרות שלום למעכת"ר ולכל הנלוים עליו:

מעשה הי' ביום שמחת תורה כשפתחו הס"ת שהניחו על הבימה לקרות בה וזאת הברכה שנמצא שעמוד שבתורה מהעץ חיים לא הי' תפור בו מעולם בהספר ומחמת זה החזירו אותה להיכל והוצרכו לגלול אחרת מראשה לסופה לקרות בה וזאת הברכה ואח"כ כשרצו לקרות בה בראשית הוצרכו שוב לגלול הס"ת מסופה לראשה ומחמת חוזק משיכת הגולל נחלקה הס"ת במקום הנפרד בפרשת בשלח ובאותה שעה לא הי' בהיכל עוד שום ס"ת כשרה רק על הבימה הי' שני ס"ת אותה שכבר קראו בה וזאת הברכה והשנית אותה שכבר קראו בה למפטיר ומפני טורח הצבור שהיו מחכים להוראתי מבלי עיון הוריתי לפי אשר עלה בזכרוני מדברי הגמרא וסברא דנפשאי שיכריכו הס"ת כך כמו שהיא היינו להדק אותה היטב עד קצה היריעה שבחלק הב' סמוך לסוף החלק הב' ולגלול החלק הראשון שהוא העליון סביב לחלק הב' שהוא התחתון ולהדק היטב עד שע"י ההידוק אח"כ יתלכדו שני החלקים ולא יתפרדו והי' לאחדים ונראה כתפורה ושלימה ואז יברכו עלי' ויקראו בה. וסמכתי בזה על שני טעמים הא' לפי שבחומש שהיו צריכים לקרות בה הי' שלם הב' לפי שהכריכה הרבה פעמים על המקום הנחלק יהי' חשוב לענין זה כאלו הוא מחובר ותפור ביחד וכונתי בזה לדעת הר"ן ספ"ה דגיטין הובא בב"י או"ח סי' קמ"ג ז"ל ומכאן למד רבינו כו' שאם נמצא ס"ת מוטעה באחד מן החומשין מותר לקרות בשאר דאין החומשין מעכבין זה את זה אלא מפני כבוד הצבור וכיון שהס"ת שלם ש"ד עכ"ל ואע"פ שכתב להלכה ולא למעשה הנה הרמ"א בהג"ה שם סעיף ד' מביא בפשיטות להלכה ואע"פ שהר"ן והרמ"א לא כתבו אלא לענין אם נמצא טעות באחד מן החומשים ולכאורה יש לחלק בין טעות ובין נ"ד שנחלקו ונפרדו היריעות זמ"ז והוי כמו חסר יריעה וכמו שמחלק מהר"ל מפראג באמת בין טעות לחסר יריעה לענין להוציא אחרת הובא בל"ח אבל זה אינו דהנה הר"ן כתב זה בשם רבו ונראה דהוא הרשב"א שכתב כן בחידושיו בגיטין שם והובא באלי' רבא גם לענין חסר יריעה וכתב הטעם דהא במילתא דהאי חומש לא מיחסר כלום וכ"כ הד"מ בשם הרשב"א דגם בחסר יריעה שפיר דמי לקרות באחרת ומסתמא דברי הרמ"א בהגהת שו"ע לקוחים ממה שהובא בד"מ ואעפ"י שנרשם במ"מ ר"ן אין זה ראי' ואפשר שהרשב"א בד"מ הוא רבינו שמשון ב"ר אברהם שבהגמ"ר ואע"פ שהמרדכי כתב דדוקא היכא דלא אפשר שרי הנה מלשון הר"ן בשם רבו משמע דאפי' לכתחילה שרי וי"ל דלא פליגא דהג"מ בחסר יריעה ממש ואינה מונחת כלל עם הס"ת דאז באמת איכא משום כבוד ציבור ואין אומרים ידחה כבוד ציבור אלא היכא דאי אפשר בלא דחי' אבל הרשב"א בחידושיו מיירי היכא דחסר יריעה היינו שאינה תפורה עם הס"ת אלא מונחת עמה וה"נ דייק לישנא שכתב כיון שהס"ת שלם והוא דומי' דנמצא טעות באחד מן החומשין ובזה אין כאן כלל משום כבוד ציבור כיון שהוא שלם ושרי אפי' לכתחילה והרשב"א בתשובה דאסר אפי' לבני כפרים שאין להם ס"ת כשרה היינו בחומש הנכתב לבדו או בחסר ממש ובזה מחמיר הרשב"א יותר מהגמ"ר דמתיר עכ"פ כה"ג היכא דלא אפשר והרמ"א ס"ל כרשב"א וע"כ לא הגיה בס"ג דבשעת הדחק קורין בחומשין. ונפלאתי על הגאון נוב"י מ"ת סי' מ"ג שירד לחלק בחלוקים אחרים לישב דעת הרמ"א ואע"ג דהרא"ש בהלכות ס"ת גבי חסר יריעה אחת אם אינה תפורה עמו אע"פ שמונחת עמו אין קורין בו משמע לי דמודה הרא"ש היכא דחומש אחד שלם קורין בו. דהנה בבאורי הגר"א כתב דהוכחת הרא"ש הוא משום דבלא"ה אפי' אות אחד אסור ע"כ. ולכאורה קשה מאי ראי' היא זו דלמא לעולם במונחת עמו קורין בו והא דאין קורין מיירי דוקא בחסר ממש כפשט הלשון ומ"מ יש חילוק בין חסר אות אחת לחסר יריעה אחת לענין שאר החומשים השלימים אלא ודאי דס"ל להרא"ש דבשאר חומשים קורין בו אפי' אם חסר יריעה אחת והיינו משום דבמילתא דההוא חומש לא מיחסר כלום ואין לומר להיפוך דהרא"ש ס"ל דגם בחסר אות אחד אין קורין אפי' בשאר חומשים השלימים דמנ"ל למידק הכי ולהוציא תיבת חסר מפשוטו אדרבה דוק מינה איפכא אלא ודאי כדאמרן והרד"ך באות יו"ד חדר א' הסב פשט הסוגיא לדרך אחרת ולענין הלכה לא נהוג עלמא כוותי' בזה:

אלא דעדיין הי' ראוי להתיישב בזה למעשה לפי דמשמע מדברי ומלשון הרמ"א דקאי אדלעיל מיני' משעת הדחק שאין לציבור ס"ת אחרת והיינו משום דרבו דהר"ן אמר לה להלכה ולא למעשה קא פסיק הרמ"א למעשה עכ"פ בשעת הדחק. ובנ"ד אע"פ שלא הי' אז ס"ת כשרה בהיכל הרי היו יכולים ליקח מאותם שעל הבימה. ומ"מ נראה לענ"ד דיפה הוריתי דהא מבואר במרדכי הטעם שאין קורין בס"ת שחסר בו יריעה אחת הוא משום כבוד ציבור וכן משמע ממה שכתב בבאורי הגר"א ז"ל הוכחה לדעת הרא"ש דאפילו מונחת עמו אין קורין בו משום דבלא"ה אפי' אות אחד ואם איתא דמדינא אין קורין בה משום דפסולה ואינו יוצא בה ידי כתיבת ס"ת [וכמ"ש הרד"ך לדעת הרמב"ם שחזר בו בחבורו ממש בתשובה] א"כ אין צריך לשום ראי' והוכחה דהא כשאינה תפורה ג"כ פסולה מהל"מ כמ"ש הרמב"ם וכיון דמשום כבוד ציבור אתינן עלה ודאי דמחלי ציבור על כבודם זה משום כבוד ציבור אחר העומד כנגדם דבנ"ד כבר גללו הס"ת אחת מתחילתה לסופה והשני' מסופה לתחילתה וכבר הי' להם לציבור טורח הרבה שהיו מצפים ודוממים ועתה שוב ימתינו עוד שיהי' נגלל פעם שלישית מסופה לתחילתה כל הס"ת ואמרינן ביומא ס' בא לו אין גוללין ס"ת בציבור (גירסת הרמב"ם מפני טורח) מפני כבוד הציבור והתירו חז"ל משום זה לעבור על הא דאמרינן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ וכ"ש לדעת ראבי' הובא בב"י שם שהביא בשם הירושלמי מגו דנפשין עגומה עלן זבנין ס"ת ומחמת זה אין קורין בו. דזה לא שייך בכאן דדבר קל הוא לתקן אחר יו"ט לתפור היריעה האחת ועכ"פ יהי' מוכרחין לתקן כשיגיעו לאותה פרשה ודמי להא דאמרינן בפ' הזהב דהיכי דגזברין תובעין אותו לא חיישינן לפשיעותא ולכאורה יש עוד להביא ראי' ממ"ש הט"ז ביו"ד סי' ר"פ ס"ק ב' לענין קרע הבא בתוך ג' שיטין דבדיעבד אם תקנה בתפירה או בדבק וזה נמצא בשעת הקריאה שאין להוציא אחרת בשביל זה דהא אין כאן פסול רק הידור ע"כ וראי' זו יש לדחות אבל בצירוף דעת הרמב"ם בתשובה ראי' גמורה היא. וגם הסברא אשר העליתי על לבבי בשעת הוראה לברך עלי' משום דהכריכה כמה פעמים על הנפרד חשוב לענין זה כאלו הוא מחובר ותפור ביחד מצאתי לזה סמוכות לפי מה שנראה לרוב הפוסקים הטעם שאין קורין בס"ת שחסר בו יריעה אחת דעכ"פ החומש השלם אין בו איסור רק משום כבוד ציבור וא"כ יש לדמות כבוד ציבור להא דבעינן התנאה לפניו במצות וכי היכי דאמרינן בפ' לולב הגזול לרבנן דפליגא אר"י וס"ל דהא דלולב צריך אגד הוא משום ואנוהו הדין הוא אם הותר אגודה ביו"ט אוגד באגודה של ירק פרש"י בכריכה בעלמא ואע"ג דסיים רש"י ויתחוב היינו משום דבלא"ה לא הוי קאי אבל עיקר האגד הוא הכריכה וכתב הרמ"א סי' תרנ"א דנוהגים אפילו בחול לכתחילה לעשות אגודה בדרך כריכה אלמא דהוי חיבור לענין מצוה דאנוהו וה"ה לענין כבוד ציבור הדומה לו. שוב בא לידי ספר תפארת ישראל להגאון מהר"ל מפראג וראיתי כי בפרק ס"ז מספרו נכלל ת"ל הרבה מדברי בענין הזה אך מה שהקשה שם לדברי הר"ן בשם רבו שהבאתי מפשט הסוגי' דס"פ הנזקין נלענ"ד דרבו דהר"ן מפרש דבני גליל הוי מספקא להו לענין ריאה בצבור אם בעינן דוקא שתהא כתובה כל הס"ת לפניו או דלמא סגי כשקורא מתוך הכתב ולא בע"פ וה"ה דמבעי להו הך מילתא נמי בחומש חסר אלא דנקטי באבעי' מילתא דשכיחא דפחות מחומש אחד שלם לא ניתן ליכתוב ודעתו להשלים ועדיין לא השלים לא שכיח ובי מדרשא פשטו לי' מהא דר' יוחנן [לפי גרסת הגמ'] וסברי דאע"ג דס"ל לר' יוחנן תורה מגילה מגילה ניתנה מ"מ לענין קריאה בציבור בעינן שתהא כתובה כולה לפניו דתקנת משה ונביאים כן היתה דבתר דכתב קרא לקוח. וע"כ צ"ל כן אליבא דאמת אע"ג דבמרה תקנו וא"כ בחומשים אין קורין אע"ג דאין לכתוב דהא ס"ת שחסר יריעה אחת משמע נמי בגוונא דניתן לכתוב כגון שדעתו להשלים ואפ"ה אין קורין בו וע"כ משום דבעינן שתהא כתובה כולה ודחי לה סתמא בהש"ס ולא היא היינו לא כסברא דמר ולא כסברא דמר אלא דהתם היינו טעמא משום דמיחסר במילתי' ולפ"ז בחומש השלם קורין אף בס"ת החסר כיון דבמילתי' דההוא חומש לא מיחסר כלום אי לאו משום כבוד ציבור כמו דמסיק התם וכן משמע מפירש"י ז"ל שם ד"ה בחומשין וד"ה מחסר שהבין פשט הסוגיא כמ"ש כן נלענ"ד ליישב תמיהת הגאון על רבו דהר"ן:

עוד זאת אדרוש מאת הדרת גאון תורתו לעיין בנידון ד"ת שבא לפני ונפל ויכוח ביני לחד דעימי וזה הוא ראובן קנה עורות שלשים טעחיר עורות עגלים מאת פלוני וכפי המדובר לא הי' בהם בעת הקנין רק שבעה טעחיר בראק וטען טענה מקח טעות ופסקתי שכמה שיברר הקונה ע"פ בקיאים בענין יובש העורות שבודאי שהי' הבראק ביד המוכר אין הקונה צריך לסלק בעדם רק כפי השומא שהי' המוכר יכול ליקח בעדם בכאן ואם הדבר ספק מחויב הקונה הנ"ל לסלק בשלימות כפי מה שקצב עם המוכר ושכנגדו אומר דאפי' יביא הקונה ראי' מ"מ כיון שמכרם הרי הוא כמו שנשתמש במקחו ומחויב לסלק הכל. והנה זה הדין דנשתמש במקחו כתב הרמב"ם פט"ו מהל' מכירה וממנו הוא בש"ע סי' רל"ב וז"ל והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל ואינו יכול לחזור עכ"ל וכתב ע"ז המ"מ דיצא לו כן ממה שאמרו חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו בס"פ המדיר ולכאורה בגוונא דמיירי הרמב"ם שכתב דנשתמש אחר שראה המום דמשמע שידוע בודאי שראה המום לא הי' צריך המ"מ להביא האי טעמא אלא דבלא"ה שפיר אמרינן דמחול דחזקה אין הלוקח עובר על לא תגזול כדאמרינן פ' המקבל ד' קי"ג ע"א ושואל שלא מדעת גזלן הוא ולא דמי לתוקף ספינתו של חבירו בסי' שס"ג ס"ה דאמרינן דאפשר דנחית אדעתא דגזלנותא דהתם אי נמי דנחת אדעתא דאגרא נמי גזלן הוא וא"כ ל"ל להמ"מ להביא הך חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו דאינו ענין לכאן כלל לכאורה וע"כ צריך לומר משום דנגד החזקה דאין הלוקח עובר על בל תגזול איכא חזקה דאין אדם מתפייס במומין וכיון דכל זמן שלא נשתמש בו הוי מקח טעות ודאי והדמים חוזרין והתשמיש הוא גורם לספק אי הוי מחילה או לא הוי ספק במחילה והדין עם הלוקח אפי' להוציא להכי הוצרך המ"מ להביא דנגד החזקה דאין אדם מתפייס במומין מצינו ג"כ חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ובודאי ראה ונתפייס והשתא דאיכא תרתי במקום חדא ואפשר דמהני אפי' להוציא ממון כמו אם הביא הבעל עדים שמשנתארסה הי' בה מומין ובמחילה דהשתא נגמר הקנין דמעיקרא כמו באונאה לאחר כדי שיראה לתגר ולקרוביו אלא שעדיין צריך עיון בזה ולא הארכתי בזה שאינו ענין לנ"ד שבאנו לדון אם מה שמכר הלוקח הסחורה הוי כמו נשתמש במקחו ומחל דהא אסיקנא דלא אמרינן שמחל אלא היכא דאיכא תרתי חזקות במקום חדא אבל אם נודע המום ללוקח במקום רחוק מהמוכר שא"א להודיע להמוכר ואז הלוקח דין ש"ש יש לו כמ"ש הב"ח בסי' רל"ב סעי' כ"ט הובא בבה"ג שם והסכים עמו הש"ך ס"ק י"ז וכן הביא בשם הלבוש דאם אבד או נגנב ברשות הלוקח הוא אפי' לא הי' שהות להודיעו וא"כ אין ברצון הלוקח להפקידו ביד אחר בעיר אחרת אחר שנודע לו המום ושמא ג"כ אינו רשאי להפקידו ביד אחר דאין השואל רשאי להשאיל ולהביאם בחזרה לעירו של המוכר הוי לי' מנא דלא שוה חביל' [שהרי הכל מוליכין מכאן לשם למכור] והוי לי' כמו שחסר יותר מכדי חסרונן דרשאי למוכרם ואע"ג דהי' לו למוכרן בב"ד מ"מ לא מיחשב גזלן בהכי אם מכרן לפי הנראה בעיניו על צד היותר טוב אחר חקירה ודרישה ע"י כל הסוחרים דשם ונשאר רק חזקה נגד חזקה דלחד תירוצא דתוס' ס"פ המדיר ד"ה חדא הך חזקה דאין אדם מתפייס במומין אלים טפי מחזקה דראה ונפייס ואפי' תימא דשקולים הם הו"ל ספק מחילה ועוד נלענ"ד דמכירה אינו כלל כתשמיש לענין זה היכא דמוכרח למכור על היזק דבשלמא בנשתמש במומו בזה שפיר אמרינן דמ"מ לא הי' לו פסידא דהא אפשר שגם כמו שהוא במומו שוה הדמים שנתן אלא שהי' יכול לחזור בו מחמת המום בזה שפיר י"ל דמחל דגילה דעתו במה שנשתמש בו שאינו מקפיד על המום ואפי' אם במומו אינו שוה כמו הדמים שהי' שוה בלא מום ג"כ י"ל כיון דצריך לו לתשמשו וגם נשתמש בו אפשר דלדידי' שוה לי' כ"כ אבל אם מכר על היזק במקום שלא הי' אפשר להחזיר למוכר מה"ת נאמר שהי' הלוקח שוטה לאבד מעותיו על מגן ואם הי' נראה לו שהמוכר אלם ולא הי' יכול להוציא מידו כ"ש שאין כאן גילוי דעת במה שמכר שמחל על החוב אלא שרצה להציל את מעותיו. והנני מחכה לתשובתו דמר על מכתבי זה וגם על אשר הצעתי במכתבי הקודם ואומר שלום:

תשובה

ישאו הרים שלום כבוד ותהלה לאיש עולה במעלה בכל מדה נכונה ומעולה איש חמודות בתורה וחכמה לו עשר ידות הרב המאוה"ג חו"ב סוע"ה כש"ת מו"ה יוסף נר"י ויהל:

אחד"ש הטוב הנני להשיב על השאלה הראשונה והשני' בקוצר אמרים כאשר עם לבבי כי אין הפנאי מסכים להאריך וזה החלי בעזהי"ת בנידון ס"ת שנחלקה לשנים במקום התפירה הנה דברי הר"ן זלה"ה שכתב שאם ס"ת נמצא הוטעה באחד מן החומשים מותר לקרות בס"ת זו בשאר חומשים מאחר שאין החומשין מעכבין זה את זה אלא מפני כבוד הציבור וכיון שהס"ת שלם אין כאן משום כה"צ. והנה הב"י כתב בשם המרדכי שיש לדקדק מפירש"י דדוקא בספר אחד אין לקרות מפני כ"צ הא כל שיש חמשה חומשים דעתה אין גנאי מותר ואומר ראבי' דאין בדבריהם ממש אלא כדמפרש בירושלמי מתוך דנפשין עגומין זבנין ס"ת. והנה הא שכתב דמדקדוק פי' רש"י היינו משום דכתב אפי' אם עשוי בגלילה כעין ס"ת וס"ל מדכתב אפי' אם עשוי בגלילה היינו דוקא דחומש אחד שלם הא כל שהם החמשה חומשים ביחד אין כאן ק"ו ושפיר דמי לדעת רש"י ואם הי' אסור אפי' ביחד לא הי' שייך אפי' בגלילה מאחר דבחומשין אסור אפי' ביחד וס"ל דכבוד ציבור היינו שחומש אחד חביב להם מן השנים או מן הארבע שבצדם ומדאמרינן מפני כ"צ ולא קמפרש כונת הברייתא דקאי בחומשין שמלמדין בו התינוקת שאינן בגלילה כלל אלא ודאי מותר בכה"ג וכן מפורש דכל שיש החמשה חומשין ביחד אין כאן גנאי והריב"א מפרש דאסרו לקרות בהנך א"כ יהי' לגנאי לציבור אם לא יקראו בתורה ויקנו ס"ת והרא"ם בתשובה הביא הפר"ח סי' קמ"ג סובר כן דלא כראבי' דס"ל דדוקא בחומש אחד אין קורין אבל אם כל החומשין ביחד קורין משום עת לעשות לה' התירו וכ"ש אם מותר ללמוד בו התינוקות דמותר לברך על כן ולקרות בו ללמד ציבור אבל אם חסר חומש אחד אין מברכין ואין קורין בו מאחר דמקצת ס"ת כתוב ומקצת אינו כאן מבזה מקצת התורה וגם משמע דהציבור לא למדו יותר מהנך ספרים שהם לומדים מהם וגם מאחר דאין קורין מחומשין שיש בהם כל החומשין שלם שיש כל התורה ביחד יש גנאי לציבור שאין להם ללמד תינוקות והיינו דקאמר הראבי' דכבוד הציבור אינו כן אלא הכונה שיקראו בס"ת כשרה כשפוסלין לקרות בכה"ג:

ובנדון שכתב בנו"ב שאלה י"ג דקשה על הרמ"א למה לא הגיה בס"ג דיש אומרים לברך ע"ז ובב"י הביא דיש מכשירין אף לברך הדבר נראה לחלק דהכא אין צריכין לגזור כדי שיהיו נפשין עגומין משום דהכא התיקון קל ואין צריכין לגזור שלא לקרות בו משא"כ בחומשין בחסר אחד או בחומשין שלנו לא יקנו ס"ת אחרת אם יקראו בה ולא כמו שמחלק הנו"ב דדוקא בחומשין העשוין בגלילה דהרי בתשובת הרשב"א דמשם מקור הדין כתב בכפרים היינו בחומשין שלנו אלא דהי' ענין לחלק אפילו בכפרים היינו שאין עגומין דלית להו ס"ת דכמה כפרים אין להם ס"ת פוסק דאין מברכין על זה דשייך גבייהו ג"כ מתוך דאינון עגומין. והנה בש"ס דקאמרינן דאין קורין בו בחסר יריעה אחת משום דאין קורין בחומשין וקאמר משום דחסר במילתי' אלמא דחסר במילתא פוסל כל הס"ת ואין קורין בכל הס"ת ולא מסתבר דהך ס"ת שחסר בו יריעה היינו באותו חומש דא"כ הו"ל למימר חומש שחסר בו יריעה אין קורין בו ונראה דס"ל להנך רבוותא דכשחסר במילתא הוי טפי גנאי דלענין מצות כתיבת ס"ת שצריך לכתוב כל אדם פסול א"כ נקרא שם פסול על הס"ת ואין קורין בו משא"כ בחומש שכותב רק להתלמד שאין בו משום שם פסול ולמסקנא דאפי' בס"ת שהיא פסולה דהיינו שחסר יריעה אחת ג"כ מותר ויותר נראה דהנך דמכשרי בחסר יריעה אחת היינו דוקא במונחת עמה דאז אין חשש שמא לא מזבין אלא אם אין ס"ת מונחת:

ובהא שכתב מעכת"ר נר"י בהא דתנן חסר יריעה אחת אין קורין היינו בשאר חומשין בכה"ג בטעות אות או תיבה קורין בשאר חומשין אין בזה טעם דמה"ת נחלק בין טעות בתיבה או ס"ת שחסרה יריעה אלא דאם חסר תיבה אחת אין כאן גנאי לציבור דאפשר לא ידעו בזה ואין גנאי אם נמצא טעות משא"כ ביריעה אחת ודאי יש גנאי או כדפי' הרמב"ן דס"ת שחסר יריעה אחת היינו בתחילה או בסוף והיינו דזה לא הוי חסר דאפשר לכתוב בפני עצמן משא"כ תיבה או אות אחד אמנם נראה עכ"פ דכל שאין כאן שלם כמו נקרע באמצע אין קורין בו כדי שתהי' גנאי ויראו לתקן כמו שפי' ראבי' וא"ל דהוי כמו יריעה מונחת מאחר דאפשר בקל לתקן אין כאן משום עגמת נפש שיראו הציבור לתקן דבכה"ג בודאי יראו לתקן אלא דאפשר בזה לא חלקו חכמים כל שאין תפורין יחדיו אין קורין בו ולא חלקו חכמים וכן כלענ"ד יתר הדברים שהאריך מעכ"ת נ"ל דקשה לסמוך עליהן להלכה ושלום:

[אמר נכד המחבר ראיתי להעיר בזה מה שאמרתי על דברת הירושלמי מגילה פ"ק על משנה אין בין ספרים לתפילין ומזוזות ופריך בירושלמי תולין בספרים ואין תולין בתו"מ ומשני ספרים שכתבן כעין תו"מ אין תולין בהם ע"ש בקרבן עדה ובשיורי קרבן ובתשובת הר"ן מה שנדחקו מאוד בזה. ולולא דמסתפינא לומר דבר חדש הוה אמינא ע"פ מה שכתב הטורי אבן שם לפרש לשון המשנה זה לשונו ואפשר אפי' למ"ד כותבין מגילה לתינוק ה"מ בלה"ק אבל בכ"ל לא דתרי קולי לא מקילינן שתהא נכתבת מגילה ובכ"ל ומתניתין ה"ק אין בין ספרים לתו"מ אלא שהספרים נכתבין בכ"ל בכותב שלא למצותן אלא להתלמד ותו"מ אינו אלא בלה"ק דבענין אחר ליכא למימר דאי בכותבן למצותן בעינן ואם להתלמד אין כותבין מגילה בכ"ל כו' וז"ל הר"ן ר"פ ב' על דברי הרמב"ן הנ"ל שהביא אא"ז ז"ל זה לשונו דמאי דאמרינן במנחות דפרשיות של תפילין אפי' כתב אחד מעכבן ודאי שכן הדין בס"ת למה שס"ת שוה בו עם תו"מ היינו שכתבן למצותן] וכיוצא בו ס"ת חייב כל אדם לכתוב ס"ת לעצמו יצא לנו דס"ת שכותבה לא להתלמד בה לבד רק מפני החיוב שחייב כ"א לכתוב ס"ת דומה לכתיבת תו"מ ופרשת תו"מ שכותבן להתלמד דומה לכתיבת ס"ת דבי' איירי מתניתין דמגילה היינו לקרות בה. ומעתה דברי הירושלמי מפורשין כפשוטו דס"ת שכתב כתפילין ומזוזות היינו לשם מצות כתיבת ס"ת אין תולין בהם דהמצוה כן היא שתהא כתובה כסדרה ותפילין ומזוזות שכתבן כס"ת ללמוד מן המגילות אלו (עי' ח"ס ח' יו"ד סי' רכ"ד דאף למ"ד אין כותבין מגילה להתלמד פרשיות אלו כותבין) תולין בהם ויצא לנו דין מחודש דלצאת ידי כתיבת ס"ת אין לתלות תיבות או אותיות ועי' בשאגות ארי' סי' ל"ד שכתב אם הניח לו אביו יריעות שלא הי' כתוב עליו רק תיבת בראשית ובא בנו והשלים ע"ז כל התורה אינו יוצא ידי כתיבת ס"ת. ע"ב הג"ה מנ"ה]:

ובדין העורות אשר כתב בשם המערער דהוי כנשתמש במקחו והביא מעכת"ר דברי המ"מ דיצא לו מהא דאמרינן בגמ' אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו. והנה לכאורה דברי המ"מ סותרים דברי הרמב"ם דמשמע לי' דבעינן שידעו שידע מזה ומסוגי' שהביא המ"מ משמע דבלא"ה חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וע"כ שמפרש כך אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו היינו דוקא באשה שיש בה מומים ידועים אמרינן דע"ז סמיך דודאי בבדיקה ידע אבל במומין שבכלים אפשר שלא ידע שהוא מום שכן הסכימו עליו בני המדינה וא"א לו לבדוק בכה"ג בענין שראה וידע המום אבל מלשון שראה המום לא משמע כן. אלא דיש לדון בנ"ד דלא גריעא מהשתמש בו שהרי בזה שמכר עם שלו יחד ולא מכר כל אחד בפני עצמו נראה דהוי כנשתמש בו וגם לפי המבואר בסי' ק"ץ בחו"מ אם הי' חייב לו מנה ובפ"ב דכתובות דהוי לי' למימסר מודעה ה"נ מאחר דלא עשה ע"פ ב"ד מסתמא מחל דאין אדה מוכר דבר שאינו שלו ואם נימא דאולי מחמת דגנאי הוא לו קמחל א"כ מסתברא דוקא בענין תשמיש יש סברא לדמות כלים לאשה משא"כ במכירה קיי"ל דבזה עשו חכמים תקנה בתיקון הזמן בכדי שיראה לתגר ולקרוביו ואח"ז יהי' מחילה ובזה מצינו תקון חכמים אבל בענין של חזרה דמחלקין בין ידע דמחל ללא ידע לא סמכינן בכה"ג לדמות לאשה דאולי יש לחלק. לכן לדינא נ"ל כי צדקו דברי כת"ר בזה מהטעמים אשר ביאר במכתבו הקדום. – והנה במכתבו הראשון נו"נ בהלכה בענין בשר מלוח משום דם שנפל בנסיובא דחלבא דהותר אע"ג דלית בי' ס' שכתב הרמ"א בסי' ס"ט ס"ח בהג"ה דאם הי' בכלי מעט מים שיבטל כח המלח שאינו חשוב כרותח ואפי' הי' הכלי חולבת מלוכלך וכן הוא בת"ח כלל ו' ובמ"י שם וכת"ר הביא עוד ראי' מדברי הרמ"א בסי' צ"א סעי' ה' שכתב בלשונו שם נאסר הטהור מאחר שאינו נאכל מחמת מלחו בולע האסור שאצלו ויעוין בט"ז ס"ק י"א וביאר מעלתו כונת הרמ"א ז"ל דאע"פ שאנו מחמירין לאסור בכל מליחה אף בכעין מליחה לצלי מ"מ לענין זה דטמא טפל בעינן שאין המליחה נאכל מחמת מלחו אפילו לדידן והיינו כעין מליח דבעי לאורחא דלא מהני לה הדחה אלא שרי' משא"כ מליחה לקדירא ליתא במציאות שיהי' נאסר מחמת הטמא הטפל הצלול שאצלו דכיון דנגע בו הרי כבר הודח ויצא מתורת מליח כרותח ע"כ תורף דבר מעלתו:

ולע"ד נראה בביאור כוונת הרמ"א בסי' ס"ט ס"ח משום דבכה"ג עדיין פולט ציר א"כ לא קבלע להכי אע"ג דהוא בכלי שאינו מנוקב דבכה"ג אפשר לומר דמבלע בלע עי"ז דאינו פולט ולא שייך לומר איידי דקפליט לא בלע עתה עי"ז לזאת קאמר שם בהג"ה הנ"ל דבשעה מועטת לאו הכי ולפ"ז זהו דוקא לענין הדם אבל לענין בב"ח לאו הכי ואפשר דהכא ע"י שהוא במקומו וההדחה בא אליו ממקום אחר וגם הוי תתאה אע"ג דבמליחה לא שייך תתאה אפ"ה לענין אדמיקר ליבלע מהני הך תתאה או מאחר דהך מליח הוי נאכל מחמת מלחו דהוי צונן ולא אמרינן כלל דהוי כרותח וגם לפי מה שכתבו הפוסקים דבמליח לא שייך עלאי ותתאי וכל שנתערב והרוב צונן מצנן מה"ט כל שנתערב ברוב אינה אוסרת ומוכח דהך הדחה שאני דהרי שמואל אמר חולין קי"ג דמולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה והרי שמואל סובר תתאה גבר וא"כ להנך דסוברים דבמליחה די בקליפה הי' צריך כל בשר קליפה והרי לא שייך תירוץ הנו"ב סי' מ"א לומר במליחה היינו טעמא דכל זמן דלא מיקר לא מפלט פליט ציר שהרי גם אחר הדחה דודאי לא פליט ציר עדיין הבשר רותח ומוכרחים אנו לומר דגבי מליחה לא שייך עלאי ותתאי ועכ"פ בלא עלאי ותתאי יש ג"כ מקום לדקדק וע' בר"ן גבי כמכא שכתב שם עלאה ותתאה וגם לדברי הנו"ב בכלי שאינו מנוקב לטעמא דידי' שכבר פלט שיעור מליחה שוב אינו נחשב רותח נראה דמאחר שהדחה מהני בכל בשר והרי לדעת ר"ת הוה אינו נאכל מחמת מלחו לא ליהוי הדחה אלא שרי' היטב אלא ודאי סמכינן דאח"ז הוי רק דם פליטה וכ"ז אינו ענין לענין בב"ח ומ"ש דלכך כתב השו"ע סי' צ"א מאחר שאינו נאכל מחמת מלחו משום דבנוגעים הרי מיד נצטנן ע"י הלח זה ליתא דהרי כדא דכמכא הי' הכמכא לח ובעין אע"ג שלדברי הפוסקים לא הי' צלול אעפ"כ בעינן שלא יהי' נאכל מחמת מלחו הא לאו הכי הוה צונן גמור ולא בלע ואפי' הטמא אינו מלוח כל כך הוי צונן גמור. ומ"ש לחלק בין אסור צלול ובעין נראה שהם דברי האו"ה הארוך שכתב בסי' ו' ואע"פ שהבשר מלוח דלא גרע מנפל לציר דהרי נתערב במים. וכשנתערב במים ג"כ אינו ראוי להקריב ע"ג המזבח הרי דוקא במלתא דרבנן כה"ג וגם דם שמלחו הוי דרבנן:

ובדבר הרופין מאחר דהוי מרשות לרשות אפשר דבכה"ג לכו"ע לא אמרינן דמחזיקין מרשות המוכר לרשות הלוקח לומר דכבר נמצא המילבען כשהיא ברשות המוכר כדאמרינן גבי מומין בענין לוקח ומוכר והעיקר דהוי מצוי דאמרינן מאחר דהוי מצוי בזה למצוא תולעת הרי צריך בדיקא אך דהוי ס"ס דהוי ספק נמוח ובאלו שממעכין בכף כגון קטפות בודאי אפשר שנתמעך לגמרי עד שאין כלל שום השארת איסו' בעין אלא הט"ז מיירי בראזינקעס ואולי ראוי גם בראזינקעס עכ"פ למעך לעשותו כן וע"כ הא דאין עושין כן דאין דרך אכילה בכך ואולי מאחר שדרך להדיח עכ"פ אפשר שע"י הדחה הודח למקום אחד ואינו פוגע כלל באיסור וגם ע"י רותחין אפשר דפקע ונעשה כאפר ולהכי יש להקל:

[אמר נכד המחבר אם באנו להקל מטעם ס"ס היינו לצרף עוד ספק להספק שבאלו הקמח או הגרופין לא הוי מילבען שהרי אין כאן ודאי מילבען הרי יש לנו דרך כבושה ושביל ישר לסמוך על דעת הרמב"ם שהוציאו מדבריו דדעתו דחתיכה הראוי' להתכבד ג"כ בטל והגאון בעל משכנות יעקב כתב דכן יש להוכיח מדבריו דגם בריה בטלה וגם הראב"ד סובר דברי' בטלה במאה או במאתיים אף מין במינו ודעת האו"ה דכל הדברים שאינם מתבטלים הם דוקא במינם אבל שלא במינם מתבטלים וכי אינם כדאי כל הנך רבוותא לצרף אותם לספיקא והנה הפר"ח הביא שדעת הרמב"ם מורין כדעת האו"ה וכן מסיק המנחת כהן להלכה רק שהפר"ח כתב אף דצדקו דברי המנחת כהן מ"מ אינו כן מחמת הראיות אשר האריך בהן לסתור דברי המנחת כהן בדעת הרמב"ם ויש לי לדון בזה מעט שהרי הפר"ח בעצמו כתב שם בסי' צ"ח דריהטא דסוגי' כוותי' דהמנחת כהן הוא ועיקר סברת הפר"ח דאין ראי' מה שביאר הרמב"ם בהדברים שאינם מתבטלין הוא במינו שהרי כן כתב גם בשאור ושאור הוא דבר המעמיד ובדבר המעמיד בודאי אין נ"מ בין מינו לאינו מינו. ואולם ע"ז גופא יש לדון הרבה דנראה ברור בשאור ותבלין אינם אוסרין משום מעמיד רק משום נו"ט ומ"ש הפר"ח שהוא נגד החוש ובודאי אם החמיץ עיסת חיטין בשאור של שעורין לא ירגיש טעם השעורין בלחם שאלה גדולה היא ולענ"ד כבר עמדו על זה הראשונים ותרצוה כי מצאתי שני תשובות במהר"ח או"ז בסי' ט"ו ובסי' ע"ה ושם בסי' ע"ה מתיר עיסה שנתחמצה בשמרי סתם יין מפני שהחימוץ אינו נותן טעם וכתב דאע"ג דאמר תלמודא בפ' גה"נ (צ"ט א') שאני שאור דחומצו קשה נראה דוקא שאור שהוא נעשה פת ונאכל אבל שמרים בעיסה הם כלים ואינם נוחים לאכלם שהנפש קצה בהם והוי לי' כמחמץ בגופו של תפוח ע"ש שהאריך ובסי' ט"ו לא הבנתי מה חילוק יש בין שאור לשאר נו"ט וסבור אני לומר כגון אם חימץ עיסת חיטין בשאור של שעורין אף שיש ס' בעיסה נגד השאור דהשתא אינו טועם טעם שעורין כיון שהעיסה נתחמצה מחמת השאור האסור אסורה וכונתו מבואר לענ"ד לומר דאף שאין טעם השעורין ניכר אבל טעם החימוץ ניכר אבל הוא עדיף מט"ט שהטעם הזה מתקן כל העיסה כמו תבלין אבל עכ"פ אינו רק משום נו"ט לא משום מעמיד דאלו משום מעמיד אין מקום לחלק בין שאור לשמרים וגם הלשון שהביא שם בשם אביו הגאון בעל אור זרוע זה לשונו מיהו בדבר שטעמו ניכר ביותר מס' כגון שאור לא הי' מיושב כלל וכיון שכן סרה השגת הפר"ח מעל הגאון מ"כ ואיך שיהי' בנידון שנשאל אא"ז הגאון המחבר בודאי יש להקל כנלענ"ד בפשיטות. ע"כ מנכד המחבר]:

והנני למלאות בקשתו להעתיק לכבודו תשובת אדמו"ר דלובאוויטש. שאלתי כך היא:

יורשי ראובן שתבעו משמעון שיש בידו יורה של נחושת שהוא של אביהם וששמעון בעצמו אמר להם שהיורה שאולה בידו מאביהם והשיב שמעון כן הדבר אבל השאלה היתה באופן זה היינו שהיתה פקודה מהשררה שכל בעה"ב השורף יי"ש בביתו מחוייב לעשות בנין של אבנים לבית המבשלות עם עין מוציא עשן (קוימען) למעלה מן הגג ואז אמר לו ראובן לשמעון מה לנו לעשות כ"א מאתנו הוצאה בפ"ע בבנין בית המבשלות כנ"ל הנה יש לי יורה נחושת מוכשרת למלאכת יי"ש אשאל אותה לך ואתה תבנה בנין כנ"ל בביתך לקבוע שם היורה ובזמן שאצטרך אני לשריפת יי"ש אז אשתמש בו בביתך ונתרצה שמעון שהי' גיסו של ראובן ע"ז ובנה בנין כזה בביתו והוציא ע"ז הוצאה סך רב וגם עשו טרובין להיורה בשותפות ודרך תשמיש היורה הנ"ל הוא לעתים רחוקים וטוען שמעון דאדעתא דהכי השאילו שישתמשו בו לעולם כדרך השותפים ולא ע"מ להחזיר לראובן וא"כ אינו מחויב להחזיר גם להיורשים:

והנה לכאורה יש לדון בזה שאם האמת כדברי שמעון הם ממש כשותפים בתשמיש של היורה והבנין אע"פ שאין הבטלה בשותפות בשוה דודאי עדיף טובא משנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים דהשכר לאמצע וכ"ש הכא דאתנו בהדי' ומהני תנאה לענין שלא ישתמשו כאחד רק כ"א בזמן שיצטרך וגם לזה מהני התנאי שאין אחד מהם יכול לכוף את חבירו להשכיר לאחרים לא מבעי לדעת הרמב"ם בסי' קע"א דאם עשאן האב לעצמו לא יוכל אחד מהם לומר לחבירו להשכירו אלא אפי' לדעת התוס' דלא תלי' כלל בדעת האב הכא כיון שמשתעבד לכ"א מהם לזמן שיצטרך ואין חלקו מבורר גם אין חלקם בגוף ממון השותפות בשוה ודאי דיכולין לעכב זה על זה מלהשכיר לאחר ועוד דבכאן אין המקום עשוי להשכיר ולפ"ז אע"פ שנשתתפו סתם בלי קביעת זמן שהדין הוא שחולקין כל זמן שירצה אחד מהם לחלוק הכא כיון שאין בו דין חלוקה שהרי כ"א בפני עצמו אינו ראוי למלאכה ומכירה לא שייך בכאן כיון שבגוף היורה והבנין אינם שותפים בהם כלל רק לאחר המכירה יטול כל אחד את שלו א"כ יהי' הפסד בחלוקתם ואין חולקים ולענין גוד או אגוד תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהל' שכנים אם יש גוד או אגוד בשכירות ואפשר עוד דבנ"ד לכו"ע לא שייך דינא דגוד או אגוד דהכל ביחד אינו ראוי לשום אחד מהם דגם עתה שנשתמשו ביחד הי' רובא דרובא מהזמן בטל ממלאכה שכן דרך תשמישו דאינו נצרך רק לעתים רחוקים מאד. וא"ל דהכא כיון שמת אחד מן השותפים בטלה השותפות דז"א דדוקא במידי דבעי עסק ומלאכה וטרחא במו"מ וכדומה דעוסקין כל אחד בעד חבירו וכן משמע מהראי' שהביאו הפוסקים לדין זה מההוא שתלא דפ' המקבל ד' ק"ט וכ"מ בש"ך סי' קע"ו ס"ק ל"ה ולפ"ז אם נתפוס במוחלט דדין שותפים יש להם א"כ אפי' יתקלקל הבנין או היורה יש להם לתקן מן האמצע וישארו עוד שותפים על תנאם הראשון אלא דלפע"ד נראה לא יצאו מדין שואל זה לגבי זה ראובן הוי שואל לענין הבנין ושמעון לענין היורה דהא בגוף היורה והבנין לא נשתתפו כלל ואע"ג דכל שואל סתם יכול המשאיל לתבעו בכל עת שירצה הכא שאני דהוי כשואל בטובו דהא ודאי לא נחית שמעון אדעתא דהכי שיטרח ויבנה בית חומה ויוציא סך רב הוצאות ולמחר וליומא אוחרא יקח ראובן את אשר לו ונמצא שהניח מעותיו על קרן הצבי אלא ודאי הי' כונת ראובן ושמעון שישתמשו בו כ"ז שיהי' ראוי למלאכה והא ודאי דלשנא דבטובו לאו דוקא אלא כל שנראה לפי הענין שהשאלה לא היתה באופן שלא יעשה מלאכה בהכלי רק פעם אחת ולא יותר אמרינן דשאול הוא לעולם והא דנקט רב נחמן בס"פ השואל לישנא דבטובו הא גופא קמ"ל דבטובו משמע כ"ז שהוא בטוב וראוי למלאכה וכ"מ מפרש"י ד"ה שואל וכן נמי לפי' הרי"ף והרמב"ם ג"כ לשון בטובתך לאו דוקא אלא ר"ל דקמ"ל שהכונה במילת בטובתך שאינו משאיל לו כדרך כל המשאילין אלא כפי טובת לבבו ונדבתו שאינו מקפיד על הזמן וכדרך שפירש"י ז"ל על ובטובו ואע"ג דהסמ"ע סי' שמ"א ס"ק ל"ה מוקי לה בשואל שמכיר בהמשאיל שהוא איש טוב היינו כדי לסלק מעל הרי"ף תמיהת הרא"ש דלא משמע כן מילת בטובתך אבל מודה הרא"ש שאם לפי הענין נראה שאין המשאיל מקפיד על הזמן דשאול הוא לעולם ועדיף טפי להרא"ש דכתב דלא בעי קנין ע"ז כלל ואפי' להרי"ף והרמב"ם דמצרכי קנין גבי בטובתך אפשר דהיינו דוקא התם דבא הקנין ליפות כח הלשון ולפרשו ופליגי בזה על הרא"ש דס"ל דאם הלשון אינו מועיל להיות המשיכה קונה לזה קנין מאי אהני אבל היכא דנראה מן הענין שהיתה המשיכה לשם שאלה לעולם כו"ע מודו דלא בעי קנין ובנ"ד פשיטא שהבנין שבנה שמעון ע"פ דבורו של ראובן וקבע היורה בתוכו הוי קנין לשניהם ע"ד שכתב הרא"ש בריש ב"ב ואין לומר דזה באמת מאן יימר שלא הקפידו על הזמן דילמא רק לשנתיים ושלש השאילו זל"ז ולא יותר ע"ש יש להשיב מהא דכתבו התוס' והרא"ש גבי אושלן מרא למרפק בי פרדיסי דרפיק ואזיל כל פרדיסי ומקשו התוס' מהמוכר את הבית גבי דיקלי דיהיב לי תרי דיקלי ותו לא וחילקו בין מכר לשאלה מתרי טעמא חדא דשואל מסתמא משאיל לי' לכל צרכו (אע"ג דלא מהדר לי' אלא קתי) [וביאר הל"מ בפ"א מהל"ש הטעם הוא דמשאיל דומה לנותן דבעין יפה נותן] ועוד שהשואל מוחזק וידו על העליונה לא אמרינן בי' מיעוט פרדסים שנים אלא כל מה שנכלל בלשון פרדסים. וה"נ בנ"ד השאיל אחד לחבירו ודברו בזה הלשון שישתמש כל אחד מהם בהבנין והיורה לשריפת יי"ש בכל עת שיצטרך בהא ודאי מי שידו על העליונה יכול לומר דהיינו לעולם כדעת התוס' והרא"ש הנ"ל הובא בסמ"ע שם ס"ק כ"א ואפשר עוד דלשון הנ"ל הוי כאומר פרדיסי הרבה שלו דלהרמב"ם והמחבר עדיף טפי דעודר בו לעולם כל הפרדסות וא"כ כיון דדין שואל בטובו יש עליהם א"כ אם יתקלקל בטלה השאלה כמבואר בסי' הנ"ל ויעמוד כ"א בשלו:

תשובה ע"ז מהגאון הגדול מו"ה ר' אברהם אבלי מווילנא יע"א וזה לשונו:

לכבוד ידידי הרב המאוה"ג חו"ב סוע"ה מו"ה ר' שמעון זרחי נר"י האב"ד דק"ק יאקאבשטאט יצ"ו שלום

אחד"ש הטוב הנה קבלתי גיה"ק ואומץ זרועו לשחרני בתשובה מאהבה בדבר יורשי ראובן שתבעו משמעון שיש בידו יורה של נחושת שהוא של אביהם ושמעון בעצמו אמר להם שהיורה של אביהם והשיב שמעון כן הדבר אבל השאלה הי' באופן זה שהי' פקודה מהשררה שכל בעה"ב השורף יי"ש בביתו מחויב לעשות בנין של אבנים בביתו לבית המבשלות עם עין מוציא עשן ועולה על הגג שקורין קומען ואז אמר ראובן מה לנו לעשות הוצאה הנה לי יש יורה נחושת ואתה תבנה הבנין הנ"ל לקבוע שם היורה ובזמן שאצטרך אני אשתמש בביתך ונתרצה שמעון שהי' גיסו של ראובן הנ"ל ובנה בנין בביתו כו':

הנה זה פשוט מבואר בסי' שי"ב גם המשכיר בית לחבירו ומת המשכיר אפ"ה אין הבנים יכולים לשנות ולא שייך בכה"ג שאם מת אחד מהמתעסקים שבטל העסק מלבד החילוק דטורח דהכא נמי אם המתעסק מת הי' הדין שיכולים אינך המתעסקים לבטל אבל זה שמת והמתעסקים חיים ורצונם שיהי' זה העסק קיים אף שמת אביהם מה"ת יהי' בידם לבטל מאחר שהם מוחלים לזה הטורח של המתעסק שמת אלא שאפשר ששם מצי' היורשים לאמר ממון שלנו לא שעבדנו אלא בזמן שהי' עוסקים להרויח היינו אבינו אבל לא בזמן שאינו עוסק כ"כ גם היורש מצי לבטל אמנם בנ"ד לא שייך הך סברא והוי עדיין כמו במשכיר בית שהוא קיים אפי' מת. אלא שבזה שכתב כבודו דאם הי' מתקלקל הבנין יהי' הדין שצריכין ליתן בני בעל היורה לתיקון אפשר דדמיא למשאיל פרה ומתה דהבנים משתמשין כל ימי שאילתה ואפ"ה פטורים מאונסים וה"נ יהי' כן אלא דאפשר לחלק דשומר משעת פשיעה וכה"ג מתחייב ה"נ באונסים משא"כ הכא אבל ה"נ נראה דודאי מתחייב בשעת קלקול וא"כ אין הבנים מחוייבים ובשואל פרה אף ששאל לכל זמן שתהי' פרה כמו בטובתך וכנ"ל לענין קרדום אפ"ה נראה דבאונסים פטורים הבנים ואפשר דהוי כמו מאי אזיקתך ואולי לענין העור ובפלוגתא הר"מ ורבינו יעב"ץ אם בטל העסק דרבינו יעב"ץ ס"ל דבטל העסק במת ורק מטעמא דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד כן הביא בשו"ת טור האבן בסוף ספרו סי' נ"ד והכא לא שייך לומר שיתבטל העסק כל שאביו נתן לעסק זה ואף שהי' עלה בדעתו אולי הי' אביו מקבל מאחרים יי"ש והוא שורף מאחר דאפשר רשאי לעשות כן מאחר דלא מפסיד להבעלים בכה"ג והיורשים אינם יודעים והוי כאינו בקי בשום מו"מ כזה נ"ל דודאי לא הי' רשאי וגם לענין זה דמי לאחד עני ואחד עשיר דאומר טול עבדים כו' וגם אם יש לפקפק בזו הסברה מ"מ הראשונה קיימת:

ביתר הדברים שכתב מעכת"ר בענין חלוקת גוד או אגוד אין להאריך כי נכון הוא בענין דברי הש"ך סי' קע"ו ס"ק כ"ב נראה דכונתו לחלק אם נתן הג' דודאי טובה יותר מה שקונים הרבה דהיינו השליש מעות או לא שבאם שנתן השליש מעות ועוסק ג"כ כמותם אין כאן שינוי לומר שמפקיד את של חבירו ביד אחר כל שנותן שליש מעותיו מוסר עצמו על השמירה כמו האחר ונראה דמיירי אפי' כתב והבאי כחו הרי נתן רשותו אפ"ה כונתו שנפקד יהי' שוה בזה. מ"ש מעכ"ת לחלק בענין הסכים למעשיו בין שותף לשליח בודאי משמעות דשותף מדין שליחות הוא ואע"ג דבקדושין אמרינן לענין דאין שליחות שאני התם דאית לי' שותפות בגוי' ואפשר דכל דחזינן שהסכים אח"כ אמרינן ג"כ שתחילה הי' ספק שמא בשעת קנין הי' מרוצה ג"כ והו"ל כעין פלוגתת רשב"ג לענין שתק ואח"כ צוח ואמרינן דג"כ אולי שותף הוי בין לתיקון בין לעיוות והוי ס"ס וא"ל בס"ס מוציאין ממון ושאני בשליחות אפ"ה זה ג"כ לא נראה לי ישוב נכון ואיני דוחה דבריו בזה ועל הטעם מחילה אין צריך קנין יש לדייק במקום ששייך דר"נ דאינו יכול למחול לא הי' המקח קיים בכה"ג וגם אפשר כמו שתקנו חזרה תוכד"ד כמ"ש הר"ן בנדרים דאורחי דאינשי כך דאינו גומר הענין עד לאחר כ"ד הוי הסכמה שלימה ה"נ לענין שותף גמרה הסכמה גם אח"ז עוד דבר ידידי בזה אין הפנאי לנכון ויקבל החוה"ש מאדון השלום כנפשו ונפש ידידו דוש"ת:

אברהם אבא בהגאון מוהר"ש זצ"ל מווילנא

העתקת תשובת אדמו"ר נידון היורה ובתוך דבריו מוסגר מה שהשבתי לו:

זל"מ נ"ל דלפירש"י גבי שואל בטובו ודאי אין משם ראי' כלל לחייב את יורשי ראובן שיהי' היורה שאול ביד שמעון דהתם שאני דהפי' כל זמן שיהי' החפץ קיים וטוב וראוי למלאכה הרי פי' דאדעתא דהכי השאילו וקנו ממנו ע"ז וכל תנאי שבממון קיים [א"כ מאי קמ"ל רב נחמן אטו עד השתא לא ידעינן דכל תנאי כו' אלא ודאי היא גופה קמ"ל דלישנא דבטובו לבד אע"פ שאפשר לפרשו בענין אחר מפרשינן לי' ליפות כחו של שואל ואמרינן דהיינו לעולם וה"ה כל היכא דנראה מן הענין שיכולין לפרש לעולם ותו דאם מפירש"י אין ראי' עכ"פ יש ראי' מפי' הרי"ף ורמב"ם ושמעון הוא מוחזק] וע"ש בנ"י דאם נאנס אין להמשאיל רק דמי שברים כו' הרי דמעכשיו חשבינן לי' כאלו היותר על דמי השברים ה"ל של השואל ממש וכמו מתנה [המעיין בנ"י יראה דלא ס"ל שיהי' גוף הכלי קנוי לשואל כמו מתנה רק דמצי אמר לי' שואל למשאיל אם נאנס מאי אזיקתך] משא"כ הכא לא נתן לו שום מתנה ולא אמר לו בפירוש לשון שיהי' מבואר שמשתתפין בו לעולם א"כ מהכ"ת נימא הכי [מאי דאמר לי' ראובן לשמעון שישתמש בו כ"א מהם בכל עת שיצטרך לשריפת יי"ש דומה לשואל מרא למירפק בו פרדיסי ויד המוחזק על העליונה ע"פ החילוק שכתבנו בשם התוס' והרא"ש ס"פ השואל לחלק בין מכירה לשאלה וכ"ש בנ"ד שבנה בנין וקבע בו וגם קבעו טרובין בשותפות] ואם משום שהוציא שמעון ממון לבנות לו החומה י"ל דמ"מ בנה על זמן שירצה ראובן והי' סמוך בדעתו שמסתמא יהי' משך זמן נכון לו שירצה ראובן בשותפות זו והרי גדולה מזו אמרינן גבי מכר דס"ל לשמואל ב"מ ד' י"ד דעביד אינש דזבין ארעא ליומי וכ"ש שותפות זו שנשתתפו על כל זמן שירצו שניהם וסמך בדעתו שמסתמא לא תשתנה דעת ראובן חנם שהרי זהו ג"כ טובת ראובן ואע"ג דרבא פליג עלי דשמואל בהא דעביד אינש דזבין ארעא ליומי וס"ל דלא אמרינן הכי כמ"ש בגמ' שם ד' ט"ז ע"ב וכ"פ הפוסקים בטוש"ע סי' רכ"ה היינו גבי אחריות ממש דאם יטרפו ממנו לא סבר וקבל אבל הכא שהבנין שלו ישאר לו לעולם י"ל דמודה רבא לשמואל דאמרינן מדלא פי' שום זמן אמרינן עביד אינש דמשתתף אפי' על זמן מועט וכמו שפירש"י שם לספק שמא וכו' ושמא לזמן מרובה ויאכל בתוך כך פירות הרבה ויאכל עוד דאין זה כלל ליומא דהתם בי אחריות לגבי טרפא יש לחוש שיטרפו ממנו מיד משא"כ הכא כיון שראובן רוצה בשותפות עכשיו סומך שמעון ע"ז שמסתמא לא ישונה דעתו זמן רב אבל מ"מ אין שום חיוב על ראובן וגדולה מזו איתא בב"מ ד' ס"ו נעשה כמאן דא"ל מדעתו ע' רא"ש סי' כ"ו [הא קיי"ל דדוקא אחר התחלת המקח דהוו פטומי מילי בעלמא אבל בנ"ד שהתחיל ראובן ואמר שיקבע היורה בבית שמעון להשתמש בו וע"פ דברים אלו בנה שמעון וקבע היורה וגם טרובין בשותפות הוי תנאי גמור והוי הקנין והמשיכה על כל מה שנכלל בלשון התנאי כמבואר בסי' ר"ז] ע"כ נראה שאין לחייבו לראובן כן לעולם שיהי' היורה משועבד לשמעון דכולי האי אין לעשות פלוגתא רחוקה בין שמואל לרבא [מטוני די"ל דאפי' שמואל דאית לי' עביד אינש דזבין ארעא ליומא מודה כאן בנ"ד דאין שמעון מחויב להחזיר דהא פירש"י בזה שמכניס עצמו בספק ומש"ה אין הלוקח יכול להוציא מהמוכר אחריות כיון שלא כתב לו אבל בנ"ד דשמעון בא להחזיק מכח סברא דלא שדי אינש זוזי בכדי מהכ"ת נשווי פלוגתא רחוקה כ"כ בין שמואל לרבא ונאמר דהאי סברא דעביד אינש סברא אלימתא היא וכודאי משוי לה די לנו שנאמר דשמואל סבירא לי' דרק אפשר דעביד אינש ומהני רק להחזיק אבל לא להוציא] וגם י"ל דבלאו הכי הי' מוכרח שמעון לבנות הבנין מצד צווי השררה רק אדרבה ראובן עשה לו טובה שלא יצרך לקנות יורה אבל לא הפסיד לו כלום ולא דמי לערב שהוציא ממון על פיו [אפשר הי' לו לשמעון לשכור מקום בבית אחרים לשריפת יי"ש וכפי טענת שמעון הי' השותפות רווחא וניחותא לתרווייהו והוא לבדו לא הי' עושה חומה ולא קונה יורה וגם עתה אם יחזיר היורה לא יקנה אחרת כי תשמישה לעתים רחוקות וישאר הבנין בביתו ריקם בלי תועלת] ועוד דאף א"ת דראובן הי' מוכרח להיות שותף כל ימי חייו עם שמעון שיתחייב להיות השותפות גם אחר מותו כיון שלא פי' ול"ד כלל להא דשואל בטובו דה"ל כמפרש והנה מצינו בגמ' גבי שכירות בית שבהתחדש ענין יוכל המשכיר לחזור מהשכירות והשוכר מוכרח לצאת מן הבית כמבואר בש"ע סי' שי"ב סעי' י"א ולא יוכל השוכר לטעון הרי הזיקו שעכשיו אינו מוציא מקום לשכור [לא מצינו כלל שיוכל המשכיר להוציא השוכר לזמן כ"א בשוכר סתם שיכול להוציאו בלא הודעה מקודם של תקנת חכמים ובנ"ד יוכל שמעון המוחזק לומר דעדיין הוא בתוך הזמן ע"פ מ"ש לעיל בשם הגאון מו"ה ר' אברהם אבלי מווילנא וגם היורש אינו יכול להוציא מידו כנ"ל] כ"ש בכה"ג שנתחדש דבר גדול שהיורה בא ליורשים שיוכלו לטעון שאינם צריכים לשותפות זו ואין לעשות אומדנא שנתחייב ראובן כן אלעולם דהיינו אפי' נגד יורשים דראובן דאפי' גבי נאמנות כשהאמינו הלוה להמלוה אמרינן דלא מהני נגד יורשים כש"כ הכא דעכ"פ אין אומדנא ולא עלה על דעת שמעון רק שיהי' ראובן שותף עמו כל ימי חייו לכל היותר אבל לא ליורשים הרי מצינו בפוסק עם אשתו לזון בתה חמש שנים דמתחייב גם נגד יורשים וע' טו"ז סי' ס' ס"ג ד"ה ומעשה והגהת הר"נ שם ובמ"ל פ"ד מה' זכי' ויכוח ארוך ולכו"ע אומדנא שלא התחייב נגד יורשים ואינו דומה לנאמנות דהתם כתבו הפוסקים הטעם שלא נתן נאמנות רק נגדו שלא יעיז נגדו אבל לא נגד היורשים ואפי' אם פטרו בפירוש מן היורשים מסתבר לי' להסמ"ע דלא מהני אם טוענים אנו פרענו היינו משום דהם יודעים בבירור שפרעו לו בעצמם משא"כ כשבאים מחמת זכות של אביהם לא עדיפי מגברא דאתו מחמתי'] וזה ג"כ פשוט יורשי ראובן רוצים למכור היורה לאיש אחר שיהי' שותף עם שמעון כדרך שהי' ראובן שותף עמו ודאי יכולים כמ"ש מהריב"ל ח"ב סי' נ"ב אבל נראה דאינם צריכים לזה כלל מטעם הנ"ל. עכ"ל הגאון אדמו"ר מלובאביטש יחי':

תשובה שני' מהגאון מווילנא

בנדון הדין של השותפים מה שכתב שהאיש הלז מתגאה שנעלם מאתנו דברי השו"ע סי' שמ"א ס"א שם מבואר דשואל יכול לתבוע בהמה או כלים בכל עת כבר כתבתי בזה דבכה"ג שיש ספק בשו"ע סי' ס' ס"ג או לזמן שיצטרך או לשנה ודוקא במקום שמזכיר שם שנה אבל בלא"ה או מיד או כל זמן שיצטרך והכא מאחר שעשה בנין לזה ודאי לאו מיד הוא א"כ ה"פ כל זמן שיצטרך ועיין בחכם צבי בהג"ה טו"ז דמחלק דהיכא דתלי בנותן לחוד ודאי לא קאמר אלא כל זמן שירצה משא"כ במידי דתלי בדעת אחרת ה"נ לא דמי לשואל דתלי הכל במשאיל א"כ בודאי בכה"ג מצי תפיס ואינו מחויב להחזיר ובדלית שעל האפרסיק דאמרינן כל זמן שהאפרסיק קיים ה"נ שעבד לזה את שלו וגם שנים שנשתתפו דינו כמו כן מאחר שלא כלה העסק. ידידו ואו"נ לנצח. הק' אברהם אבא בהרב הגאון מו"ה ר' שלמה זצל"ה.

וזה אשר כתב הרב המאוה"ג מו"ה ר' נפתלי אב"ד דק"ק שאט:

ראיתי את הויכוח שהי' למעכ"ת עם כבוד הגאון החסיד אדמו"ר מלובאביטש אף שבכמה דברים כתב דברי יושר. אך מה שדחה מהא דשמואל מהא דעביד אינש דזבין ארעא ליומי וס"ל דבנידון היורה עסק דידן גם רבא הי' מודה לזה. לבבי לא כן ידמה אדרבה אני אומר בנידון זה גם שמואל הי' מודה נחזי אנן מה שפירש"י טעמי דשמואל משום ס"ם ספק שמא אין כאן מערער סברתו בזה דהתם שפיר קאמר שמואל שאין לחוש שמא ימצא מערער דחששא רחוקה היא דאם ניחוש לב"ח הא לא חייש כ"א לב"ח דאית לי שטרא ושטרא קלא אית לי' דעדים מפקי לקלא ומדלא נשמע ש"מ דליתא לכן בהצטרף האי ספק לספק שמא לזמן מרובה שפיר קאמר עביד אינש כו' אבל בנ"ד אם נאמר שיש בידו לחזור מיד אטו בשופטני עסקינן שיניח מעותיו על קרן הצבי לכן אנן סהדי דלא נתרצה על סתם הלואה שלשים יום לפזר מעותיו וכיון דעל זמן קצר אנן סהדי דלא שדי זוזי בכדי על איזה זמן נגביל א"ת על שנה מאן מפיס דלמא על יותר וממילא אין לנו שיעור זמן ע"ז גם אין לומר בזה דאם מת בטלה השותפות דמבואר בסי' קע"ו בש"ך שם דבארנדע ורחיים לא אמרינן דאם מת בטל השותפות ופי' הנתיבות הטעם משום דאין בזה כדי חלוקה וה"נ בנ"ד לכן לפענ"ד יפה הורה וגם אני הוריתי כמו כן כ"ד ידידו לנצח:

נפתלי בהרב מוהר"ר אפרים ז"ל.

אמר נכד המחבר: לא באתי לידי מדה זו להכריע במחלוקת הני תלתא אריוותא זכותם יג"ע הגאון הגדול מוהרא"א מווילנא. והגאון החסיד אדמו"ר מלובאביטש. ואא"ז הגאון המחבר זצל"ה. עכ"ז הנני להעיר כי לענ"ד הסברא נותנת בבירור כי זכות בעל היורה בתשמיש התנור והחצר וזכות בעל החצר בהיורה המה שוה בשוה ורק בזה שבעל החצר הוי מוחזק ובעל היורה איננו מוחזק יש לחלק ביניהם אבל במה שנתברר לנו מתנאין שביניהם אין ספק שיד שניהם שוה. ומעתה יש לנו לחקור איך הי' הדין אם הי' שמעון בעל החצר אומר ליורשי ראובן בעל היורה שיקחו את היורה שלהם מפני שאינו רוצה שוב שישתמשו בחצרו נראה ודאי דתלי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד פ"ה מה' שכנים ה"ה שכתב שם הרמב"ם דשותפין שהעמיד בהמה בחצר השותפות ועשה מחיצה עשרה טפחים בפני' הואיל והניחו מחל אבל בחצר חבירו לא מחל שהדבר ידוע שאין זה אלא דרך שאלה וכן הדין למעמיד תנור וריחיים והראב"ד כתב ע"ז א"א הירושלמי חולק עליו דבירושלמי פ"ג דב"ב הל' ז' איתא אר"א המגדל תרנגולין בחצר שאינו שלו הרי זה חזקה וע"ש במ"מ דהרמב"ם מוקי זה הירושלמי בחזקת ג' שנים וטענה והראב"ד מוקי לה בחזקה דלאלתר ובלא טענה וא"כ כיון דלהראב"ד הדין בתשמיש קבועה כמו תנור ורחיים לאלתר הוי חזקה ושוב לא יוכל בעל החצר למחות א"כ ה"נ לא הי' יכול שמעון בעל החצר שלא להניח ליורשי ראובן להשתמש בחצירו ומכ"ש שאין ליורשי ראובן להוציא היורה מרשות שמעון שהוא מוחזק בו והרי כאן אין אנו דנין מצד טענותיהם כלל דלהראב"ד קאי בלא טענה כמ"ש שם בהדי' ורק מצד הענין יש לנו לדון כמ"ש אא"ז זלל"ה. ואולם בנידון זה גם הרמב"ם יודה דאף דהרמב"ם וכל הפוסקים חוץ מבעל העטור חולקים על הראב"ד וסוברים דאין חזקה בהעמדת תנור ורחיים רק בחזקת ג' שנים וטענה ויעויין במבי"ט ח"ש סי' ק"ט אולם ביסוד הדברים במה חלה חזקה לאלתר ובאיזה אופן צריך ג' שנים כבר כתב הר"י מג"ש ז"ל בתשובותיו סי' ס"ג ז"ל אמנם הדברים שמספיק בהן חזקה לאלתר הוא כל דבר שאין המחזיק טוען להוציא עיקר ההוא מבעליו אבל הדבר ההוא לבעלים ועיקר מה שהחזיק זה הוא באיזה תשמיש ע"ש וע' בנתיבות סי' ק"ט סעי' ט"ו והיוצא מזה דרק כשבא להוציא מרשות הבעלים צריך חזקה ג' שנים וא"כ בנ"ד שעיקר הבנין של התנור הוא של בעל החצר רק שבעל היורה נשתתף בעשיית הטרובין עם בעל החצר כדי שישתמש גם הוא בהיורה שלו ובהתנור לשרוף שם יי"ש אין זה דומה למגדל תרנגולים במקום מסויים שמסלק מן המקום ההוא לבעל החצר ודומה ממש למזחילה ששנינו בד' נ"ח דמזחילה וסולם הוי חזקה לאלתר בלא טענה כלל וכ"ש בנידון דידן דהוי ברשות אלא שלא התנו על הזמן והדברים האלו מבוארים בהדי' בירושלמי שם לדעת הראב"ד א"ר יוסי מה נפשך אם יש לו רשות לגדל הרי זה גידל אם אין לו רשות הרי זה חזקה ולדעת הרמב"ם דמפרש בחזקת ג' שנים הכונה אם יש לו רשות לגדל קנה בגידול לאלתר דהשימוש גופא הוי קנין לענין תשמיש ואם השתמש שלא ברשות הוי חזקה וצריך טענה במה זכה להשתמש בחצר חבירו ואולם הראב"ד בודאי יפרש אם אין לו רשות הרי זה חזקה לאלתר משום שמחל לו לעולם ועכ"פ בין ברשות בין שלא ברשות לדעת הראב"ד אנו אומרים דמן הסתם זכה לעולם בתשמיש זה וכמו במזחילה ובנ"ד לכו"ע בין להראב"ד בין להרמב"ם אין שמעון בעל החצר יכול למחות ביד ראובן ויורשיו להשתמש בתנור לעשות יי"ש וכ"ש שאין ראובן ויורשין יכולים למחות ביד שמעון שהוא מוחזק שלא ישמש בהיורה כל זמן שהיורה קיים כמ"ש למעלה. ואולם עוד יש לדון בדברי הגאון החסיד אדמו"ר זצוקלל"ה במה שכתב לזכות יורשי ראובן מפני שנתחדש דבר גדול שהיורה בא ליד היורשים. עיין לעיל בתשובתו ועל הדברים האלה יופיע רה"ק מהראב"ד ז"ל שכן כתב שם בהשגה הנ"ל ז"ל ואומר אני כל אלו המחילות שאמרו שאין עמהם טענה אין מפסידין ממנו קרקע מתורת מחילה כו' אלא כל זמן שהחצר כן החזיק זה בתשמישו ואם רצה לבנות בית בחצירו בונה וחזקתו של זה בטלה מאליה הרי כי בהתחדש דבר מה מאלי' בטלה החזקה כדברי אדמו"ר זצוקלל"ה. אבל האמת יורה דרכו כי אין זה רק בהתחדש דבר בגוף החצר שצריכין לבנות שם אבל כאן לא נתחדש שום דבר בענין החצר והיורה. וכבר הורה זקן הגאון מו"ה נפתלי אב"ד דק"ק שאט דבחצר שאין בו דין חלוקה אין זמן לחלוקת השותפות וגם בעיקר דינו של הראב"ד הוא יחיד נגד כל הפוסקים כי לא מצאנו לו חבר בזה כלל הנלענ"ד כתבתי:

ארי' ליב בהרב ר' שמואל מרדכי ז"ל נכד המחבר.

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה