נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן ל
תשלום המכתב הראשון
אשר כתב תשובה בענין שמרי חדש ובזה תשובה אשר השיב לגאון אחד וגם לאחד מקרוביו כמדומה שהוא לאדוני אבי הרב חתנו זצוקל"ה:
לפי שבעת אשר האירו מול פני דברי מעכ"ת אשר כתב ע"י הנגיד מוהר"ר זעליג דמחניכם. אמר לי השליח שאכתוב תומ"י תשובה ולא נתנני די השב רוחי ע"כ לא השבתי בפעם ההוא כ"א להוציאני מן החשד שכתב כ"ת כי נעלמו ממני דברי הט"ז. ואיך עלה על לבו לחשדני שאעלים עין מתחילת ההלכה שעליה אנו דנין. ועתה אמלא את בקשתו להשיב אך בפלפול של אמת. ולפי שלא נמצא ת"י העתקה ממכתבי לכ"ת וחפשתי ולא מצאתי ע"כ לא אוכל להשיב רק ע"פ סדר מכתב מעכ"ת ודבריו כאשר כתב אלי ראשון ראשון וחילקתיו לפרקים קצרים בכדי ליתן ריוח להתבונן:
(א) כבר כתבתי למעכ"ת כי לא נעלם ממני דברי הט"ז ר"ס רצ"ג וכבר רמזתי במכתבי הראשון כי יש שאוסרים מטעם מעמיד אלא ששיניתי את הלשון כי הט"ז קוראהו בשם עביד לטעמא והכל אחד. והטעם הב' לאיסור שכתב הט"ז משום דהוי דשיל"מ לא כתבתי בפרטות לפי שכבר הסכימו רבים מחכמי דורינו דבעיסה ושכר [עיין הגה"ה אות כ"ז] של חדש לא שייך דשיל"מ לפי שאיסור חמץ שעה"פ עומד כנגדו טרם יגיע להתירו ואין המתיר עתיד לבוא. ואפילו לפי' הרשב"א שכתב הר"ן בפ' כ"ש סי' תשט"ו דכיון דמדאורייתא חמץ שעה"פ מותר כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו שיהא לו ביטול מחמת זה ומ"מ במשקין דחדש אליבא דכ"ע שייך ביטול דלהרמב"ם תחילת איסורו אינו אלא מדרבנן וא"כ אין היתר לאותו איסור שהי' עליו מתחילה דמה"ת לא נאסר כלל ולר"ת דלדידי' אסור מה"ת משום טעם כעיקר הא ס"ל דחמץ לא מקרי דשיל"מ לפי שעכ"פ יהי' אסור לאחה"פ מדרבנן וכמ"ש הר"ן שם ואנו נמשכין אחר האו"ה שכתב בטעם דשיל"מ דלא בטיל משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ודלא כהר"ן שכתב הטעם משום דהו"ל מין במינו גמור דלכולי עלמא ר"ל אפילו לרבנן דר"י לא בטיל וגם כי נסתר הטעם דמשום דשיל"מ ממילא ע"פ מה שכתבתי בטעם ההיתר משום דנפסל מאכילת אדם וכן ע"פ הטעם הב' להיתר שכתבתי דאינו אלא איסור בלוע נסתר איסור דבר שיש לו מתירים לסברת הר"ן הנ"ל. ויתבאר בדברי להלן סי' ב':
(ב) ומה שתפס כת"ר עלי על שהבאתי ראי' מחלב הנמצא בקיבה פליאה נשגבה היא בעיני. שהרי לא נצרכתי כלל להביא ראי' דשמרים נפסל מא"א דמי לא יודה בזה כדאי' שבת דקל"ט והא דכתוב בשו"ע א"ח סי' ר"ד דשמרי יין מברך עליהם בפה"ג היינו אם שותה לרפואה ואית לי' הנאה מני' דהא יש בו טעם והוא מפרק המוכר פירות דע"כ לא פליגי רבנן ואחרים אלא ברמא תלתא ואתא פחות מארבעה אבל בעינייהו כ"ע מודו דמברך בפה"ג. ואין צריך למה שדחק שם המג"א ע"פ מה שאבאר לקמן דלכל מילי אכילה ע"י הדחק שמה אכילה אלא שהתורה מיעטתו באיסורי מאכל והמחבר לשיטתו שחולק על הרא"ש בשתיתא ע"ש סי' ר"ח סעי' ו' שכתב בשם תר"י דמשום לרפואה לא גרע הברכה ועוד יתבאר לקמן ע"פ שיטת הש"ס גדר נפסל מא"א ויתבאר בראיות מהגמרא דשמרים הם ג"כ בכלל זה וא"כ ההיתר נודע משום דאינו ראוי לגר וכמו שהארכתי במכתבי הראשון ואינו אוסר תערובתו אליבא דכ"ע. אלא לפי שכתבתי דמ"מ אסור מדרבנן לאוכלו בעינו משום דאחשבי'. וה"א דהשתא נמי כיון דאוקומי קמוקים כמאן דאיתא לאיסורא בעיני' דמי. ע"ז הבאתי ראי' דלא אמרינן האי סברא דמשום דמוקים ה"ל כבעין אלא היכא דעכ"פ בעצמו אסור אלא שהתערובות גורם לו היתר או בטול אבל היכא דבפ"ע הוא היתר גמור ואין בו איסור אלא משום דאיהו אחשבי' לא אמרינן כיון דקא מוקים ה"ל כבעין והא אחשבי':
(ג) ובאמת הי' מקום לתפוס עלי למה לא הבאתי ראי' מגמ' ערוכה בע"ז דל"ה דבתר דקאמר רבא תרווייהו תנינהו כו' קפריך וליהדר לי' משום דליתא לאיסורא בעיני' דהא מורייס וכו' וקמשני אמרי כיון דאוקומי קאמוקים כמאן דאיתא לאיסורא בעיני' והשתא למה חזר ר' יהושע מטעם הראשון שמעמידין בקיבת נבילה דהא כ"ע מודו דאע"ג דפירשא בעלמא הוא מ"מ לא נהנין מדרבנן כדאיתא במתניתין [ע' בהגה"ה סי' כ"ח] וא"כ כיון דמוקים ה"ל כבעין ואסור מדרבנן ואפילו בקיבת נבילה [ע' בהגה"ה סי' כ"ט] ואין סברא כלל לומר דדוקא גבי קדשים החמירו לאוסרה לכתחילה משום חומרא. אע"ג דאשכחן בברייתא דהמוכר פירות ד' צ"ז ע"א לענין שמרים שתמדן דמפלגינן בין הקדש לתרומה ומעשר ונ"ל התם שאני דכולהו משום מעלה כיון דעכ"פ לאחר שתמדן ראוין הן ומשום דאין זריעה להקדש ואין זריעה לתרומה נגעו בה וכדאיתא פסחים דף ל"ד אבל במאי דלאו אוכל הוא כלל לא החמירו בקדשים יותר מבשאר איסורים כדאשכחן בעצמות הקדשים שיש עליהם בשר ודרך להשליכם כך בחולין דבטל שם אוכל מינייהו ומותרין כדתנן תרומות פי"א הובא בתוס' זבחים ד' פ"ו ע"א ד"ה מה אשם והכא נמי אמאי לא שרינן קיבת העולה לכהן לשורפה חיה כדשרינן עצמות שפירשו קודם זריקה אפי' למיעבד מנייהו קתא דסכינא כדאי' בזבחים שם והאי קיבה נמי כפירשה קודם זריקה דמיא כיון דאינה ראוי' להקטרה דמהאי טעמא הוי בעי למימר דכהן שדעתו יפה שורפה חיה דאל"ה הא לא גרע מעצמות שפירשו לאחר זריקה דמועלין בהם לעולם דאין לומר דהוי ס"ל דלא חל עלי' קדושה כלל דומיא דזבל ופרש שבחצר דא"כ מאי איריא כהן דנקט אלא ע"כ דהוי ס"ל לת"ק דכיון דלאו בשר הוא ואינו ראוי להקטרה ה"ה כעור וממונו של כהן הוא ולא הודו לו קסברי דאע"ג דפירשא בעלמא הוא כיון דאחשבי' חזר לתורת אוכל מדרבנן. וכן משמע מפרש"י. ושוב אין לחלק בין קדשים לשאר איסורים וקיבת נבילה אסורה לאוכלה בעיני' ע' בהגה"ה סי' ל'] ויבואר להלן סי' ז' לשון הרמב"ם בפ"ד מהל' מ"א שכתב קיבת טמאה מותרת דמשמע אפי' לכתחילה וגם כי מקצת הפוסקים סוברים דהיכא דאחשבי' באכילתו אסור אפי' היכא דנפסל לגמרי אפי' מאכילת כלב וכתב הרא"ש בראש פרק כ"ש ואי אמרת דאע"ג דאינו ראוי אסור משום מעמיד תיקשי להו מתניתין דהכא וכדכתיבנא אלא ודאי כדאמרן דכל היכא דהוי לה שעת היתר שוב אינו חוזר ונאסר ע"י תערובות אפי' היכא דמשביח ומעמיד:
(ד) אלא דהוי מצינן למדחי דקיבת נבילה היינו טעמא דשרי משום דפירש מן הכשירה וחלב טמאה אינו מעמיד והיינו נמי טעמא דקיבה של עולה וכדפי' רש"י בחולין והנמשכים אחריו [ע' בהגה"ה סי' ל"א] ומ"מ ראי' נכונה היא לדעת יתר המפרשים דהטעם הוא משום דה"ל כפרש ובטל מתורת אוכל וכמו שהתיר הרמב"ם אפילו בקיבת טמאה ולזה הבאתי ראי' מדעת הפוסקים ובכדי להפיס דעתו ולהראות שיש פוסקין כן להלכה ואע"ג דלא קי"ל כוותייהו בזה כמ"ש הרמ"א בסי' פ"ז מ"מ הדין מוכח מדבריהם. ותמה אני איך עלה על דעת כת"ר שהבאתי ראי' מהרמ"א שהתיר בחלב הבלוע מטעם הקיבה אם יש ס' כנגדו מה שלא הובא כלל בדברי כפי העולה על דעתי ונזכר אני עדיין ממה שכתבתי. וכן במה שהביא כ"ת מדברי לא נזכר רק מחלב הנמצא בקיבה ובלתי ספק שדקדקתי ע"ז וגם כי לפי הטעם שכתבתי משום דנפסל מא"א דעתי להתיר אפי' אין ס' לבטל השמרים ואיך אביא מהרמ"א דלא התיר אלא ביש ששים. אלא שלא באתי רק להביא ראי' שלא נאמר דמשום דמעמיד גרע טפי ולזה הבאתי מהרי"ף והרמב"ם דמתירין להדיא בהעמדה ולא מהמחבר שהביא בשמם היתר בישול לבד ושאין הטעם אוסר לפי שיש לדחות משום דהוי לפגם. יעיין מכ"ת במכתבי הראשון וימצא כדברי:
(ה) ומה שכתבתי דסתמא דמילתא אין החלב נפסל אלא מאכילת אדם הוא ג"כ לרווחא דמילתא. וכתבתי כן דמסתמא לא יחלקו הרי"ף ור"ת במציאות בפלוגתא רחוקה כיון דלר"ת חלב גמור הוא. ומ"מ אין בו מעילה דכיון דלאו בכלל בשר הוא ואינו ראוי להקטרה הזריקה מתירתו דע"כ בעולה שנשחטה ונזרק דמה בהכשר קאמיירי מדקאמר ת"ק כהן שדעתו יפה דמעילה שייך גם לגבי כהן בדבר הראוי למזבח. ובחנם הראה כת"ר לעיין בזה בש"ך ופר"ח ובד"מ ובכ"ג שאינם ענין לנ"ד כלל. ואיך שיהי' לא ידעתי מה הפרש בין פירשא בעלמא ובין בטל מתורת אוכל לענין איסורי מאכל דהוי ג"כ כעפר משום דאינה ראוי' לגר ובבכורות ד' ק"ג ע"ב ובע"ז דס"ח ע"א קורא הש"ס להדיא לנבילה שאינה ראוי' לגר עפרא בעלמא אע"ג דראוי' לכלב ע"ש ובפסחים דט"ו ע"ב והיכן מצא כת"ר החילוק בזה וכיון דקיבה מותרת שמרים ג"כ מותרים:
(ו) ונראה לפענ"ד דהא דממעטינן נבילה שאינה ראוי' לגר היינו כל שנפשו של אדם קצה בו אפי' נאכל ע"י הדחק דסתמא דמילתא כל הראוי לכלב נאכל לאדם ע"י הדחק כדמשמע מכרשיני תרומה ועיסת הכלבים וז"ל הרא"ש פ"א דחלה מו"ח מטמא טומאת אוכלין כיון דע"י הדחק נאכלת לאדם מטמא עד שתפסיל מלאכל לכלב ע"ש, אע"ג דקי"ל בכל דוכתא אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ס"פ כלל גדול ור"פ כיצד הרגל הרי כתבו התוס' בפירוש בבכורות דכ"ו ע"ב ד"ה אחת זו דאכילת כלבים שמה אכילה נפקא לן מקרא ואפ"ה מיעטה רחמנא לגבי איסורי מאכל מלגר ואימעוט נמי אכילה ע"י הדחק. דאי לאינו נאכל כלל ואפי' ע"י דחק למה לן קרא למעוטי הא לא תאכל כתיב וקאי אאדם. ודוחק לומר דהא גופא קמ"ל דמה שאינו נאכל אפי' ע"י הדחק לאו שמה אכילה דהא לא אשכחן קרא בכה"ג למעוטי חצי שיעור וסמכינן אהל"מ כ"ש מידי דלאו בר אכילה כלל ותו דא"כ היכי יליף מיני' ר"ש דנ"ט לפגם מותר אלא ודאי דאפי' נאכל ע"י הדחק פטור משום נבילה דומיא דשלא כדרך הנאתן דהיינו חלב חי או עירב דברים מרים שכתב הרמב"ם פי"ד מהל' מ"א דודאי נאכלין ע"י הדחק וכן אכילה גסה ביוהכ"פ פטור וילפינן מיני' במסכת יבמות לכל מידי דאכילה ע"ש ד' מ' ע"א ובב"ק ד' ק"י. והיינו דוקא באכילה דמצוה או דאיסור:
(ז) תדע דכן הוא דהא כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' מ"א הלכה ה' וי"ח דהאוכל שליא של נבילה פטור לפי שאינה ראוי' לאכילה אע"ג דתנן ס"פ בהמה המקשה נפש היפה תאכלנו ואם חישב עלי' מטמאה ט"א ואם אינה ראוי' כלל לאדם אינו מקבל טומאה אליבא דכ"ע כיון שלא הי' מעולם שם אוכל עלה ועכצ"ל דהא דכתב הרמב"ם קיבת טמאה מותרת מפני שהיא כטינופת עכ"ל דלאו דוקא נקט מותרת לכתחילה דודאי אסור מדרבנן משום דאחשבי' דמזה הטעם אסרו ג"כ מדרבנן כל נבילה שאינו ראוי' לגר וכמ"ש לקמן אלא כוונת הרמב"ם במ"ש מותרת דאינו אוסר תערובות וכמו שסיים וכתב והמעמיד כו' ולא קפיד בלשונו להשמיענו דאסור לכתחילה כיון שאין דרך לאכלו משא"כ שליא דלפעמים חושבים עלי' לאכילה ואין לומר דדוקא שליא אסורה לכתחלה דעכ"פ אוכל מקרי אלא שאינו ראוי' לגר משא"כ קיבה דהוה פרש גמור ולא אוכל הוא כלל ובטלה דעתו דהא בבכורות ד' ז' ע"ב קאמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של חמור מותר משום דפירשא בעלמא ופירש"י ותוס' שם וכן הוא בש"ע יו"ד סי' פ"א דהיינו שליא שהחמור עצר בה וא"כ קשה שליא שיצתה מקצתה אסורה וכן המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ואמאי אסורה כלל אפי' לכתחילה כיון דפירשא בעלמא היא ואפי' דטמאה מותר כדאמר רב הונא ואין סברא כלל לומר דשל חמור הוי כפרש טפי משל טהורה דא"כ היכי מסייעו לו רב חסדא מברייתא משליא דאדם דילמא דאדם גרע טפי משל חמור אלא ודאי דאין לחלק ורב הונא הוא דלא קפיד להשמיענו דלכתחילה אסור משום דאין דרך לאוכלו כדתנן פ"ג דעוקצין לענין בשר נבילת טמאה וכ"ש השליא שלה וה"נ אמרינן ס"פ בהמה המקשה שאני עור חמור דמאיס וע"כ לא קמיבעי לי' לר' יצחק נפחא התם אלא אי מטמאה ט"א אבל לענין אכילה לא קמיבעי' לי' דתערובתו ודאי דאינו אוסר ובעיני' ודאי דאסור משום דאחשבי' ונקט רב הונא בלישני' לשון מותר דקמ"ל שאינו אוסר תערובתו אע"ג דעכ"פ אסור לאוכלו בעיני' וכן הוא לשון הרמב"ם ג"כ וכן לגבי קיבה ובלא"ה צריכין לפרש כן דברי הרמב"ם דהא מדמה לה לטנופת ואסור משום בל תשקצו. [עיין סי' ל"ב ועוד יתבאר להלן סי' כ"ו דקדוק לשון הרמב"ם] וידעתי כי יש מן האחרונים שפירש פירשא בעלמא דבכל הש"ס בענין אחר מחודש ומן קדמיא נגעו במקצת דבריו ואם כי דברי' הם קילורין לעינים מ"מ לא יהי' מהם סתירה לעיקר הדין שאנו דנין עליו:
(ח) מעתה חל עלי לקיים הבטחתי להביא ראיות מהש"ס דשמרים נקראו בפי חז"ל נפסל מא"א. ואע"פ דמשנה שאינה צריכה הוא לכל נפש ישרה המודה על האמת דהא בכמה דוכתי קרי לשמרים פסולת והמשמר בשבת חייב משום בורר או מרקד שענינם להפריד פסולת מאוכל מ"מ להוציא מלב המתעקש אביא עוד ראיות והוא מדתנן פ"ה דמעשרות מ"ו המתמד ומצא כדי מדתו פטור רמא תלתא ואתא ארבעה [כפי' הר"ש שם יתר מכדי מדתו] מפריש עלי' וכו' ומוקמינן לה בריש אלו עוברין בדשמרים וכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' מעשר וכ"ה בטוש"ע יו"ד סי' של"א דאינו מפריש אלא מעשר אבל לא תרומה דהתורם את הבור דעתו על הכל אלמא דמתחילה נמי אין מעשרין את הבור אלא לפי היין שבבור ולא כנגד השמרים וע"כ לא פליגי רבנן ור"י אלא בנתן לתוכו מים דרבנן לא מחייבי עד דמצא ד' ור"י מחייב אפי' בכדי מדתו אבל לא נתן בתוכו מים כלל והשמרים הם בעין של טבל כ"ע מודי דמותרים אא"כ סינן היין מעל השמרים וכמ"ש הרמב"ם פי"א מהל' תרומות הל' י"ג לענין שלישי דתרומה. וכן מסתמא השמרים עצמן דמעשר ותרומה והקדש דמים [ר"ל שקנו הגזברים יין לנסכים ולא קדשו עדיין בכלי שרת] מותרים כדתנן פי"א דתרומות דנוהג בהן כדרך שהוא נוהג בחולין וכ"ה בספ"ג דמעילה. וכן מוכח מתוס' ב"ב דצ"ז ע"א בד"ה שמרים כו' שכתבו ומיירי שלא הקדיש שמרים דאי הקדיש לעולם יהא אסור עכ"ל ואי ס"ד דשמרים עצמן נמי מיקרי אוכל מנ"ל לתוס' לחלק בזה וא"כ ה"ה לשמרים דשאר איסורים דשריין:
(ט) ולא כתבתי כ"ז אלא בשביל דבר שנתחדש אצלי ואולי אינו חדש אלא אלי. לפי שמעולם הייתי מפרש מה שאמרו בגמרא לענין תמד קיוהא בעלמא הוא דר"ל שאינו חשיב וכ"מ לכאורה לשון הר"ש דתרומות והתוס' דב"ב והרא"ש דפ"ב דע"ז לענין יין מזוג וכן הוא באמת הפי' בטוא"ח סי' תמ"ב שכתב דד' מיני מדינה אינן אלא לקיוהא בעלמא. וכוונתו לאפוקי מטעם גמור דהוי כעיקר. ומקרוב נולד לי ספק בזה לפי שלשון קיוהא הנמצא בשאר מקומות שבגמרא משמעותו אדרבה לטעם חריפות וחמיצות כמו כל מידי דאית לי' ריחא ואית לי' קיוהא בפ' אע"פ ד' ס"א צריך לקיוהא וצריך לסמוכי ע"פ ד' קי"ו [ועוד פסחים ד' ע"ד בחומץ חזק קרי לי' איתא לקיוהא דפירא בעיני' משא"כ חלא דתמדא] וכן אין נותנים קמח לתוך החרוסת וחרדל פירש"י דבר המקהה את הטעם ותו קשי' לי הא דאיתא בפ' המוכר פירות ד' צ"ז ע"א בעא מיני' רנב"י מרחב"א שמרים שיש בהן טעם יין מהו א"ל מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא ע"כ לשון הגמרא וקשיא לי בגוה דמאי קאמר איהו קמיבעי' לי' שיש בהן טעם וקמהדר לי' קיוהא בעלמא הוא. ואי ה"ק לי' דלאו טעם חשיב הוא הכי ה"ל למימר מי סברת טעם גמור הוא. ולפיכך עלה בדעתי לפרש דקיוהא הוא טעם גמור וטעם חריפות וחמיצות שבפירות נקרא בלשון חז"ל קיוהא. אלא דמספקא לרנב"י בשמרים שתמדן אי נימא כיון דעיילי בשמרים מיא ונפק חמרא ויש בהן טעם יין חמרא מעליא הוא או דילמא כיון דעכ"פ עיקרו מים אע"פ שיש בהן טעם יין אין הטעם נחשב יותר מן העיקר שיהי' בטל שם העיקר לגמרי וקאמר לי' רחב"א מי סברת חמרא הוא ר"ל שאלו הי' השמרים נחשבים יין הי' דינו של תמד כחמרא מזיגא. אבל אינו כן אלא שהשמרים עצמן הם כעפרא בעלמא ואינו נחשב יין ואין בתמד אלא קיוהא דחמרא בעלמא ר"ל טעם לחוד שאין לו עיקר הגע בעצמך אלו הי' במציאות מעיין נובע טעם יין האם היינו נותנים לו דין יין לקידוש וברכה ולכ"ד וכן התמד אינו אלא מים שיש להם טעם יין:
(י) ובזה יתיישב ג"כ הא דאמרינן שם צ"ו ב' רבא לטעמי' דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא דלכאורה אדרבא אי הוי אמרינן דהוי חמרא אע"ג דלא דרי על חד תלת כ"ש דהכא ברמא תלתא ואתא ארבעה דחמרא הוא. ותו יש לעיין מנ"ל לרבא לאוקמי פלוגתא דרבנן ואחרים בהכי ולפי מ"ש ניחא הכל בס"ד דהא פשיטא לי' לרבא מסברא דשמרים עצמן לאו כיין חשוב ועפרא בעלמא הוא אליבא דכ"ע וליכא מאן דפליג שאפילו הוציאו הטעם מן השמרים והכניסום למים עד שיש בהמים טעם גמור של יין מ"מ לאו חמרא הוא וכמ"ש וכדפשיט לי' רחב"א לרנב"י וכן הוא ודאי דכ"ע מודו שהיין המסתנן מע"ג שמרים בלא נתינת מים דחמרא מעליא הוא כשהם בפ"ע אלא שהי' יכול להתבטל אפילו רק ברובא דמיא ואפי' יהי' בתערובתו טעם יין כיון שאין כח בטעם לאסור וכמ"ש הדרינן לכללא דכל מידי ברובא בטיל. והוא שלא הי' מעולם היין המסתנן עומד בפ"ע דא"כ כבר נאסר פ"א ואוסר לרא"ש עד כדי נתינת טעם ולרשב"א עד ששה כנגדו דיותר מכן טעם פגום חשיב לי' [עיין בזה בב"י יו"ד סי' קכ"ז] אלא דהכא מש"ה בטיל לפי שהמים הם המוציאים את היין מהשמרים וקיי"ל דקמא קמא בטיל דהא לא נאסר מעולם והוי אמרינן דלאו חמרא אפי' אי רמא תלתא ואתי ארבעה ויותר עד מחצה או רוב יין [ותלי' בפלוגתא דר"י ור"ל בפ' הערל] אי לאו דרבא לטעמי' דס"ל כל חמרא דלא דרי על חד תלת לאו חמרא הוא אלמא דעיקרו של יין כן הוא אפי' לקולא שיהי' שלשה חלקים מים כנגדו ולא בטיל גופו של יין אלא ביותר מג' כנגדו ולהכי קאמר רבא דלכ"ע חמרא הוא אי אתי ארבעה לפי שלא נתבטל היין המסתנן. וברמא תלתא ואתי תלתא אפי' לאחרים דס"ל דמן המים נשארו והיין יוצא מ"מ אין נבלעים ויוצאים כ"כ עד שלא יהי' במים כדי לבטל היין דהיינו ג' חלקים כנגדו ואע"פ שיש בהם טעם דהיינו קיוהא דפירא אין כח באותו טעם לאסור לפי שבא מן השמרים דעפרא בעלמא נינהו ולאו כלום הוא כי פליגי ברמא תלתא ואתי תלתא ופלגא וה"ה יותר עד פחות מארבעה שכן הוא בכל הפוסקים דעד ארבעה מיקרי בכדי מדתו [אלא משום אחרים נקט תלתא ופלגא] דרבנן סברי שאין השמרים בולעים מן היין כלום אלא שהם מחמצים מחמת המים [דהכי קאמר בהדיא תלתא על תלתא נפק] ואין כאן יין אלא הנמצא יותר מכדי מדתו שנתן וזה מתבטל מחמת המים ראשון ראשון כל דלא הוי ארבעה. ואחרים סברי שדרך המים לישאר ג"כ בשמרים ערך חלק ששית מהם וחמרא מעליא הוא ואפשר דלאחרים הוי יין ג"כ אם מצא תלתא ותילתא אלא דלא דק רבא בתבראתא כ"כ ותפס חשבון הגס בכדי שיהי' מדה שלימה מהיין:
**(עי' בשו"ת מוהר"מ מרוטנברג החדשים בסי' קס"ה וקס"ו שם תראה כי דברי אא"ז הם נכונים וברורים ואלו ראו את הדברים היו סומכים עליו בעל עמוד ברזל אך שבעת ההיא עדיין לא נדפסו תשובות הנ"ל.)** (יא) ויש לכוון ביאורי זה במילת קיוהא בדברי התוס' במ"ש בד"ה הוא הדין שסיים בזה"ל וכן נראה מתוך פירוש ר"ש עכ"ל והמעיין בר"ש סוף תרומות ימצא שאין הוספה בדברי התוס' על המבואר בפי' ר"ש אלא מלות וכעפרא בעלמא דמי וזה מובן מאיליו בר"ש והל"ל וכן פירש ר"ש ולפי מ"ש יתבאר דבא התוס' ע"ז הדרך וי"ל דאינו אלא קיוהא ואין כאן ממשו של איסור שיהי' אוסר בנותן טעם כיון דהשמרים כעפרא בעלמא דמי וע"ז כתבו וכן נראה מתוך פי' ר"ש כי אינו מבואר שם להדיא אלא שנראה לפרש דבריו כן מטעם הנ"ל וכן יש לדחוק בדברי התוס' שם ד"ה שמרים ובדברי הרא"ש פ' אין מעמידין לענין מזוג ולפרשם על הדרך שכתבתי. ואיך שיהי' אם יהי' כוונת התוס' למה שכתבתי או לא מ"מ הדבר נכון בעצמו ואין חולק בזה שאין בשמרים עצמן איסור הבא מחמת היין כמ"ש סי' ח' ומש"ה אינו אוסר אפילו כשנותן טעם בד"א אלא בתרומה וקדשים משום חומרא כמ"ש סי' ג'. והנה בודאי אין להחשיב שמרי שכר כשכר עצמו כמו שאין שמרי יין חשובים כיין עצמו ואין לחלק ביניהם בשום ענין ואין ממש בדברי האומר שהשמרים הם ממשן של חטים שנצללו במים כמו שאין שמרי יין ממשן של ענבים הנסחטים ונדרכים לענין טבל אלא הם פסולת מהמשקה וא"כ מדינא שמרים של שכר חדש מותרים.
(יב) ואם באנו לדמות עיסה שנתחמצה בשמרים לשמרים שתמדן במים ויש בהם טעם יין ולאסור משום חומרא כדאחמיר רבנן במעשר תרומה והקדש דביש בהן טעם איירי נראה דיותר יש לדמות שמרים של חדש לשמרים של טבל דלא אחמיר בה רבנן כלל לא מיבעיא לדעת הראב"ד לענין מגע נכרי בשמרים שלנו שהובא ברא"ש פ' המוכר פירות סי' ט' אלא אפי' לדעת הראב"ד שם דמחמיר במגע נכרי בתמד הא קאמר טעמא משום דמיחלף ביין גמור ועוד דיש לחוש שמא מוסכי כו' דלא שייכי הכא כלל ודברי הר' יונה שם בלא"ה צריכים ביאור ודבריו סותרים זא"ז ודי לנו אם נתפוס החומרא דמשמע ממקצת דבריו [היפוך המשמעות מתחלת דבריו] לאסור מגע נכרי בתמד ראשון שתפס כן הטור לחוש ג"כ לדעת הראב"ד במקצת. והבו דלא להוסיף עלה ולהחמיר בשל חדש דדמיא לטבל לגמרי ולכל מילי. והא דאסר ר"ת עיסה שנתחמצה בשמרי יי"נ היינו משום דהשמרים בפ"ע אסורים בהנאה כל שלא נתמדו משום לא ידבק בידך מאומה כדאמר רבב"ח אר"י ע"ז ד' ל"ד וכמ"ש התוס' ב"ב שם ד"ה שמרים דכשהקדיש שמרים לעולם אסור דחייש שמא יהי' רמא תלתא ואתא ארבעה או משום סחור סחור. ומה שמצינו שקצת הפוסקים דאוסרים חומץ שנחמץ בשמרי שכר וכן מי דבש שהועמד בשמרי שכר להשהות בפסח היינו לפי שהשמרים של חמץ אסור גם בפ"ע משום דראוין לכלב או ראוי לחמע לכל מר כדאית לי' וכדבעינן למימר לקמן. וכן מה שנמצא בקצתם לאסור עיסה שנתחמצה בשמרים שעה"פ הוא מטעם זה דדוקא חירכו קודם זמנו עד שאינו ראוי אפילו לכלב מותר בהנאתו אחר זמנו וכמ"ש הראש ר"פ כל שעה:
(יג) אחר כתבי כל הנ"ל מצאתי בפי' המשניות להרמב"ם פ"ג דעוקצין מ"ד לענין השבת משנתן טעם בקדירה כתב בזה"ל כבר תמה תועלתו והנשאר ממנו אח"כ הוא במדריגות השמרים אשר אינם ראוים לאכילה וע"כ אינו חייב בתרומה ולא יטמא טומאת אוכלין עכ"ל הר"מ ומי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול הימנו:
(יד) ובטעם השני שכתבתי דשכר חדש לא מיקרי איסורו מגופו אלא איסור בלוע. תפס כת"ר לעיקר מ"ש דע"כ צ"ל לר"ת וכו' ובזה מצא מקום להוכיח שגגתי על פני כבר הודיתי במכתב תשובתי ע"י ר' זעליג ומודה אני ששגיתי בזה אגב שיטפי וכתבתי בשם ר"ת דס"ל טכ"ע לאו דאורייתא וזה הטעות פלטתו הקולמס שליח הלב שכתבתי הכל ע"פ העולה על רעיוני תיכף אחר הפרד מעכ"ת מאתי בבקשתו להודיע לו בכתב טעם ההיתר בשמרים וכתבתי בין מנחה למעריב מלבי מבלתי עיין בספרים ואח"כ צוויתי לתלמידי להעתיקו ופניתי לעבודתי המוטלת עלי ולא עיינתי עוד אח"ז עד שנשתלח הכתב למעכ"ת בערב:
(טו) ואולם אנכי לא בניתי עיקר היסוד על זאת ההוכחה כי מבלעדי שום ראי' הדעת נותנת דאין בשכר של חדש אלא איסור בלוע דלחם וקלי וכרמל אסרה תורה לא מים ואפילו לדעת ר"ת דס"ל דמשום טעם כעיקר נהפך ההיתר להיות איסור ואפי' למלקות בכזית ממנו. מ"מ מודה דאין חתיכה עצמה נעשה כנבילה לגמרי מהתורה שיאסור כנגדו ואפי' מדרבנן אינו אוסר אלא כנגדו אם הי' האיסור שבא ממנו יכול לאסור כ"כ כמ"ש ס"ס ק"ה וכמ"ש התוס' פ' כל הבשר ד' ק"ח ע"ב ד"ה אמאי וכתב עוד דאפילו רוטב הנפלט מן הנבילה אין לו דין מים אסורים שלא להתבטל במים אחרים למ"ד מין במינו לא בטיל אלא יש לו דין בשר נבילה שמתבטל שפיר במים שבקדירה וה"נ אפי' אם נדון השמרים לשכר ממש מ"מ אינו אוסר אלא עד ס' כמלח הבלוע מדם ואע"ג דלכאורה מדברי רש"י בפ' העור והרוטב ד' ק"כ ע"ב ד"ה החדש משמע דשכר חדש הוי גופו של איסור שפי' על החדש דברייתא ועושה שכר מן השעורים ואי טעמא בעלמא חשיב לי' הא ס"ל לרש"י דטכ"ע אינו אלא מדרבנן והיכי בעי הש"ס התם למילף לה מקראי. ותו דמברייתא גופא משמע דבהכי מיירי מדקתני החדש כו' משקין היוצא מהן כמותן אלמא דלאו בהמחהו וגמעו איירי דלאו היינו לישנא דיוצאין מהן ולא משכחת משקין נסחטין מן החדש שהן מיני תבואה אלא ע"י בישול והוצאת הטעם וע"כ דלמיהוי כגופו של איסור בעי קרא דאי לטכ"ע הא נפקא לן מקראי אחרינא למאן דאית לי'. לאו קושי' הוא כלל דהא כתב רש"י שם ד"ה אף תרומה דאי הוי גבי תרומה דאורייתא משקין היוצאין מהן כמותן ה"נ רבנן בדידהו כעין דאורייתא תיקון. וה"נ אי לא הוה ילפינן מקרא דהמחה את החדש ועשאו משקה דאסור כמ"ש התוס' שם ע"א דצרכינן לרבויי מקראי ע"ש ד"ה לרבות השותה. ה"נ הוי אמרינן לענין טעם כעיקר לכל מר כדאית לי' אי מדאורייתא או מדרבנן (משום דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון) דאינו אסור אלא כשנבלע הטעם באוכל ולא כשנבלע במשקה כעין שכר הנעשה משעורין והשתא דאתרבי מקרא דאסור מ"מ אינו כגופו של איסור אלא איסור בלוע מיקרי וכה"ג מצינו בש"ס לישנא דילפינן או גמרינן אע"ג דאינו אלא מדרבנן וגמרינן לה מדינא דאורייתא ב"מ ד' י"א יליף מציאה מגט ויבמות ד' י"ט ע"ב גמרינן מאמר מביאה או מקדושין ועי' תוס' שם ושם:
(טז) והנה לענין חמץ אין נ"מ כלל לדינא אם נק' שכר שעורים עיקרו של חמץ או דאינו אסור אלא משום טכ"ע כיון דבלא"ה באלף לא בטיל ואין נ"מ לענין חתיכה נעשית נבילה ודבר חשוב. אלא לפי שידעתי שיש הרבה מהפוסקים שאוסרים תערובות משכר חמץ משום דבר המעמיד מה דלא אמרינן באיסור בלוע ע"כ הוצרכתי לחלק דשאני חמץ דמקרי איסורו מחמת עצמו לטעם שכתבתי לפי שתערובת המים עם קמח מה' מיני דגן גורם האיסור ודמיתי שכר לעיסה שבלילתה רכה וכתבתי דחל איסור חמץ גם על המים אף לאחר שנסתננו מעל הקמח דומיא דבב"ח דהחלב ג"כ נבילה הוא והחילוק נכון בעצמו בלי ראי'. ואין סתירה לסברתי זאת במ"ש כת"ר למה לן לריבוי' דכל מחמצת לענין שכר המדי ואמאי פליגי רבנן דהרי כתב הטור דד' מיני מדינה אינן אלא לקיוהא בעלמא והוא כ"כ אליבא דר"ת והרבה מהאחרונים כתבו דצ"ל כן אפי' לדעת הרמב"ם ואני הנה לא אמרתי דמיקרי עיקרו של חמץ אלא היכא דהוי טעם גמור ובלתי ספק שדקדקתי בלשוני בזה במכתבי הראשון יעו"ש. ועוד דכותח הבבלי עיקרו מד"א וחלב ונותנין לתוכו פת שנתחמץ כבר. וכן שכר המדי קאמר בגמ' דרמו בה מי שערי וע' רש"י שם שהשכר הוא מתמרים ונותן לתוכו מי שעורים החמוצים מכבר בענין הזה דומה לחתיכה האסורה מבו"ח שנפל למאכל אחר דחזר לדין שאר איסורים. וכן צ"ל בחומץ וזיתים דהא אית בהו מינים אחרים וצריכים שפיר לרבות מכל מחמצת ולרבנן דלא דרשי כל אינו אלא תערובת ואין לוקין עליו:
(יז) ועוד אני אומר כי אפי' למה שחדשתי דשם חמץ חל ג"כ על המים משום דהאיסור בא ע"י תערובות כמו בו"ח מ"מ אינו אוסר לגמרי כבו"ח ממש דהיינו כל שאין שם ששים ממין הא' נגד חבירו דשאני בו"ח דדרך בישול אסרה תורה וכל שהא' נותן טעם בחבירו נקרא שם האיסור על שניהם משא"כ בחמץ דאיסורו בצונן ואינו נ"ט כלל אלא שתערובתו אוסרו משום חימוץ בעינן עכ"פ שיהא **(ע' ס' המצות להרמב"ם ל"ת קצ"ח דכל שאין עליו תואר לחם אינו אסור רק משום לאו דכל מחמצת ובהכי ניחא מאד מה שהקשו הכל על הרמב"ם שכתב בפ' א' מחו"מ דכותח יש בו כזית בכדי א"פ דהכונה חוץ מפרורי לחם שהי' עליו תואר פת בעת העבר ובחידושי הארכתי. מנכד המחבר)** שם לישה עליה אלא דבלילתה רכה ואז גם המים אסורים משום עצמו של חמץ. ובזה יתיישבו דברי הרא"ש ר"פ אלו עוברין דקשים להולמן ע"ש דכתב וכן משמע בגמרא דקאמר דלא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא בכותח הבבלי דליכא כבכא"פ עכ"ל ובהדיא מסקינן בגמרא דהיכא דשריף לי' בעיני' אית בי' כבכא"פ וא"כ מאי איכא בין כותח הבבלי לשכר אשכנזי לענין איסור שהי' ובל יראה דבהכי איירי ר"ת ומשמע דאזיל להך סברא דמפרש טעמא דביעור משום דהחמירה תורה לאוסרה בב"י וב"י דאי למאן דמפרש טעמא דביעור משום דלא בדילי מינה לא הי' צריך כלל לחילוקים שהביא ובלא"ה שכר שעורים אסור להשהות משום דטכ"ע אליבא דר"ת ואפי' אין בו כבא"פ גזרינן דילמא אתי למיכל מיני'. ותו למה דקדק לבאר דשכר העשוי משעורים איכא הרבה יותר מבכא"פ והי' די בזה אם הי' כבא"פ. אבל לפמ"ש ניחא הכל דמסתברא לי' לר"ת דאיסור חמץ חל גם על המים וכמ"ש אלא דקשי' לי' מכותח וחביריו ולא נראה לי' להעמידם בקיוהא בעלמא ולחלק כענין שכתבתי בסי' ט"ז לכן מחלק דהנהו לא דמי ללישה כלל ומביא ראי' מדאמר בגמרא דלית כבא"פ אי אכיל לי' ע"י משטר קשטר משא"כ בשכר העשוי משעורים שיש בו כבא"פ ועוד הרבה יותר עד שאפי' אי משטר קשטר יהי' כבא"פ דומה שפיר לשתיתא רכה ועיקרו חמץ ועובר בב"י. ואי לאו האי טעמא לא ידענו לחלק אליבא דר"ת דס"ל טכ"ע דאורייתא בין כבא"פ לפחות מכן לענין ב"י ואיסור שהי' דהא לדידי' כל היכא דאיכא טעם נהפך ההיתר לאיסור ולוקין עליו בכל איסורין ולא נאמר כבא"פ התערובות אליבא דר"ת אלא לענין מין במינו ובמכיר ממשו של איסור כמ"ש התוס' בע"ז דס"ז בשמו ולמה יגרע איסור בל יראה אלא ודאי כדכתיבנא דבאין בו כזית בכא"פ מיקרי איסור בלוע ואע"פ דלוקין על כזית שבו משום טעם דאהדרי' קרא ונכלל בלאו דלא תאכלו מ"מ לאו היינו עיקרו של חמץ להיות עוברין עליו בב"י והוי כנפלה עליו מפול עד שיהא הקמח הרבה יותר מכדי א"פ נגד המים כשכר אשכנזי ואז חל שם חמץ גם על המים ואיסורו מגופו ועובר בבל יראה:
(יח) מעתה זכיתי לדין כי נתחלף לי בדעת ר"ת היתר שהי' בתערובת חמץ בהיתר טכ"ע. ודי לי התנצלות בזה כי מעת העליתי על רעיוני ההיתר הי' לי איזה סמיכות מדעת ר"ת והאמת יורה דרכו. וכת"ר הוסיף בדברי הרא"ש דפ' אלו עוברין תיבת והוי טעמו וממשו שלא נמצא בהרא"ש ואין לו ביאור לבד שדברי הרא"ש מגומגמים לפי הבנת כת"ר בהם ותשובת הרא"ש אין בידי אלא שראיתי בש"ך סי' ק"ב סק"ט שהביא בשם תשובת הרא"ש כלל ב' לענין אחר בזה"ל דשכר של תבואה חדשה דהתבואה בטל בס' במים עכ"ל והדבר ידוע ומפורסם לעושי שכר שבזמנינו שכמות התבואה בשכר שלנו קרוב לכמות המים:
(יט) ואע"ג דלא מהני האי טעמא דאין איסורו מחמת עצמו לגבי דשיל"מ שהרי כל האחרונים חולקים על הרמ"א שכ' בסי' ק"ב בשם תה"ד סי' ק"ע דדבר האסור מחמת ד"א בטיל אפי' בדשיל"מ היינו לפי שנמשכו אחר האו"ה בטעמא דדשיל"מ לא בטיל וא"כ כל שאפשר לאוכלו בהיתר לא בטיל וע"ש בש"ך ס"ק ט' וי' ובט"ז ס"ק י' דכתבו להדיא דמטעם זה נאדו מהאי דינא דכ' רמ"א בבטול איסור בלוע בדבר שיל"מ ולסברא הזאת כבר כתבתי בסי' א' דלא שייך בעיסה ושכר דשל"מ כיון שעכ"פ יהי' אסור משום חמץ שעה"פ וע"ש שהארכתי בזה ולא קתני בברייתא בנדרים דחדש הוי דשיל"מ אלא כשנתערב תבואה בתבואה או קמח בקמח ואם באנו לחוש לסברת הר"ן דדשיל"מ לא בטיל משוה דהוי מין במינו גמור וא"כ אף עיסה ושכר מיקרי דשיל"מ הנה לפי"ז תהי' סברת הרמ"א קיימת דאם האיסור הוא מחמת ד"א שהוא אינו מינו דתערובת שפיר בטיל אפי' בדשיל"מ דומה ממש לדבר חשוב דכ"ע דבטיל באיסור בלוע. והשמרים אע"ג דמינו הוא לגבי עיסה לפי שבא לתקן כמו ביצה שליבנו בה מאכל מ"מ האיסור עצמו שאסורים השמרים מחמתו שהם השעורים אינו מינו הוא לגבי העיסה ולא ידעתי מנ"ל לכ"ת שהשמרים הם גוף הקמח מחטים ושעורים שנצלל במים והדבר צריך הכרע וכבר כתבתי בזה בסי' י"א [ע' בהג"ה סי' ל"ג]:
(כ) וגדולה מזו מצאתי בהג"א מא"ז פ' אין מעמידין דשמרים של שכר מותר לאוכלן בפסח אי לית בהו צחצוחי שכר כלל ונראה משם שאינו ענין לדעת הר' אפרים שהובא בהג"א שאח"ז שהתיר אפי' פת שנתחמץ בשמרים לחים של יי"נ דמשמע אפי' מאן דפליג אההיא מודה בהא וגם לא הבנתי מ"ש כ"ת לעיין בח"י סי' תמ"ב במי ששכח למכור יי"ש הנעשה משמרים דהוי גוף האיסור וכיון דאוקמי קא מוקים כאלו איתא לאיסורא בעיני' ולא מהני ס' ע"ש עכ"ל כת"ר. ובלתי ספק דכן הוא אפילו לפי כל מה שכתבתי במכתבי הראשון דהא מודים בשמרי חמץ דהוי איסורו מגופו מטעם שכתבתי וגם לא מהני גבי חמץ נפסל מא"א עד שיפסל מלאכול לכלב לדעת הראב"ד או לדעת הר"ן משום דראוי לחמע ושמו עליו וכדבעינן למימר לקמן וגם זה כתבתי במכתבי הראשון:
(כא) וביותר תמה אני על מה שהביא מעכ"ת ראי' לסתור משו"ת מוהר"ל [הובא במג"א סי' תמ"ז] שכתב דעיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעה"פ שאסורה כל העיסה ע"ז כתב כ"ת שאם כדבריו דשמרים הוי נפסל מא"א א"כ הוי כחמץ נוקשה שעה"פ דמותר אף באכילה בעיני' כמבואר במג"א שם עכ"ל כת"ר. ונפלאות היא בעיני איך לא שת כ"ת לבו למ"ש המג"א בסי' תמ"ב ז"ל וחמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור כו' דאם הי' חמץ גמור ראוי לאכילה אסור עד שיפסול מאכילת כלב עכ"ל ודבר פשוט שעוברין עליו בב"י ושייך גבי' קנסא דר"ש. וכ"ש שאין הבנה למ"ש עוד ומכ"ש לפי סברתו דהוי רק בלוע ע"י תערובת עכ"ל שהרי כבר כתבתי ושניתי ופרשתי במכתב הראשון דחמץ לאו איסור בלוע הוא אפי' לדידי. ומ"מ אין אני מודה למוהר"מ ז"ל לדינא מטעם אחר שאין כאן מקומו:
(כב) ומ"ש כ"ת מסברא דנפשי' דלא מיקרי שמרים נפסל מא"א כיון שראוי להעמיד בו ולחמץ בו כמה עיסות אחרות (אגב אשגרת לשון כתב כ"ת מילת אחרות דלא שייך כלל לגבי שמרים אלא לגבי שאור ופת ולזה לא שת לבו לחלק ביניהם) הנה זה הי' עיקר הענין אשר הייתי מגמגם בו מתחלה אם נוכל לדונו כנפסל מא"א דאולי כיון שמעמיד הוי אוכל וזה הי' פתח דברי להביא ראי' מחלב הנמצא בקיבה דאע"ג דראוי להעמיד מ"מ לא אוכל מיקרי מאחר שאינו ראוי כלל בפ"ע וזה ודאי דשמרים אינם ראוים בפ"ע וכמו שהארכתי בסי' ח' עד סי' י"ג:
(כג) אלא שחל עלינו לתרץ דלא תיקשי לן הא גופה דחלב הנמצא בקיבה אמאי שרי להעמיד בו דהא אמרינן פסחים מ"ה ע"ב הפת שעיפשה חייב לבער הואיל וראוי לחמע כו' ולהרבה מפרשים אסור אפי' נפסלה מאכילת כלב כשראוי' לחמע וה"נ אמר ר"ז בע"ז ד' ס"ח ע"א שאני שאור הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות וע"כ צריך לחלק דלא אמרינן האי סברא הואיל וראוי אלא דוקא בהני דהיינו שאור הואיל ועיקרו להחמיץ בו א"נ כל דבר הבא מחמץ לגבי חמץ ולפיכך אפי' נפסל כההיא דפסחים או נפגם כההיא דע"ז מ"מ מאחר דעושה מלאכתו הראשונה שמו עליו לגבי חמץ וכן נמי שאור לגבי תרומה משא"כ חלב הנמצא בקיבה דמעיקרא לאו להכי קיימא כיון דהותר פ"א שוב אינו חוזר ונאסר וכן שמרים הנאסרים מן השכר דמעיקרא לאו להכי קיימי ויתבאר עוד יותר בסי' הסמוך:
(כד) ומנא אמינא לחלק בהכי משום דקשיא לי אהא דקאמר בפסחים דט"ו ע"ב הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה נשרפת עם הטמאה בפסח משום דעפרא בעלמא הוא וקשה לי ע"ז דהא קאמרינן התם ד' מ"ה ע"ב דחייב לבער משום דראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות אלמא דמשום האי טעמא דראוי לחמע במילתי' קיימא וא"כ יהא אסור לטמאותה דהא שם תרומה עלה לאסורה לזרים ואין לומר דדוקא לגבי חמץ אמרינן הכי ולא לגבי תרומה דהא שם תרומה בטיל מינה והוי כעפרא בעלמא לגבי תרומה דהא בע"ז ד' ס"ח ע"א קאמר ר"ז לגבי תרומה נמי דאע"ג דנ"ט לפגם מותר דשאני עיסה הואיל וראוי לחמע כו' וא"כ אמאי נשרפת עם הטמאה. תו קשיא לי אהא דאמרינן תמורה ד' ל"א ע"א אפרוח ביצת טריפה מ"ט שרי משום דכ"כ דלא סריח לא גביל וכד מיסרח עפרא בעלמא הוא וגדולה מזו משמע מדברי התוס' פ' אלו טריפות ד' ס"ד ע"ב ד"ה שאם ריקמה דאי לאו קרא דבת היענה לאסור ביצת טמאה ה"א דכל ביצים דטמאות וטריפות מותרות דמש"ז קאתו והוו נבילה מוסרחת וא"כ גרוגרות וצמוקים של טבל היכי משכחת לה דאסור דהא קודם שנתיבשו לא חזו כלל והוי מוקצה אפי' לר"ש מהאי טעמא ובפ' כירה להו התוס' לביצת אפרוח. ולפי החולקים שכתבתי בסי' כ"ג מדמה יתיישב הכל על נכון דלא אמרינן במילתי' קיימא אלא היכי דלא נשתנה ושמו הראשון עליו או שעשה מלאכתו הראשונה והיינו טעמא דגרוגרות וצימוקים והיינו נמי טעמא דכל פירות עפוצים שאין ראוים לאכילה כלל כשהן חיין ונאכלין ע"י בישול דאסורין ואוסרין תערובתן אע"ג דכי אכיל להו כמות שהן אין לוקין עליהם היינו משום דלא הוי כדרך אכילתן והנאתן ומ"מ לא בטיל שם אוכל מנייהו דהא מטמאין טומאת אוכלין אע"ג דסרוחה מעיקרא אליבא דכ"ע אינה מטמאה אפי' טומאה קלה ואמרינן פ"ג דעירובין ד' כ"ח ע"ב הטעם דמטמאין ט"א הואיל וראוי למתקן ויהי' ראוים בפ"ע ומש"ה אפילו בשעה שאינם ראוים רביע איסורן עלייהו ואוסרין בטעמן כשהוא לשבח וכן פת שעיפשה לגבי חמץ אע"ג דשבחא דאתי לי' מעלמא הוא הרי שמו עליו ובאיסורן קאי ואפשר לומר דה"ה שמרי חמץ ואלמודי שכתב הרא"ש בס"פ כ"ש לאיסור י"ל משום דתחלת עשיתו לשם כך בעודו חמץ גמור ולא בא לכלל היתר מעולם. וכן שאור דתרומה עושה מלאכתו הראשונה וע"ש בע"ז ברש"י ד"ה וראוי לחמע כו' אע"פ שפגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין החמוע עכ"ל. ויש לפרש כוונתו למה שכתבתי. ואם נניח דברי רש"י כפשטם כ"ש דשמעינן מיני' דלא אמרינן האי סברא דהואיל וראוי לחמע אלא במה שהי' אסור מתחלה כשהי' בפ"ע כשאור דתרומה שהי' אסור מתחלתו ועתה משביח בתערובתו לא בדבר שהי' בתחילה מותר מחמת פגמו שיחזור ויאסור מחמת שתערובתו משביחו ולהכי פירש שעיפשה מותרת משום תרומה אע"ג דראוי לחמץ וע"כ דחמץ שאני משום דשמו עליו והכי מוכח נמי להדיא בתמורה שם דטעמא דר"א דמטמא ברמה מאדם חי משום דאיקרי אדם מחיים רמה משא"כ אפרוח כיון דהותר לגמרי ובטל שם אוכל מיני' אע"ג דמשביח מאיליו מ"מ נשתנה לגמרי וכ"ש חלב הנמצא בקיבה שאין השבח בא לו אלא על ידי תערובת ואין שמו עליו וגם נשתנה וה"ה לשמרי חדש שעליו אנו דנין וכחא דהיתרא עדיף בנידון כזה לזכות את הרבים:
(כה) והנה למה שכתבתי בטעם השני דשכר חמץ מיקרי איסורו מגופו אין אנו צריכים לנ"ד אלא אם באנו לחוש לדברי האוסרים בהדיא משום מעמיד ואולם מדברי הר"ת דאסר בשמרי יי"נ אין ראי' כלל בלא"ה לשמרי חמץ לאיסור וכ"ש לשמרי חדש דשאני שמרי יין שיין ממש כנוס בהם כדאיתא פ' המוכר פירות (לבד מה שכתבתי בסי' י"ב דשמרי יי"ג אסורים בעצמם משום לא ידבק) ואם תמדן אע"ג דמצא כדי מדתו אינו פוסל המקוה משום דחמרא מזיגא איקרי משא"כ שכר אע"פ שיש בו טעם חזק מ"מ פוסל המקוה ומיקרי מיא דציבעא וע' תוס' עירובין דכ"ט ע"ב ד"ה הכא שכר. ומשמע בפ' בכל מערבין דהא דתמד משהחמיץ ניקח בכסף מעשר. הוא מטעם דיהב דמים של מים בהבלעה מדקאמר ואי כתב רחמנא בשכר ה"א מאי בשכר דבילה קעילית משמע דאי הוי אמרינן דבשכר אתי לתמד משהחמיץ תו לא צריכינן קרא לרבות יין ע"ג קנקנו דאתיא במכ"ש וע' ספ"ק דחולין בתוס' ד"ה בשהחמיץ כו' וא"ל דניקחין משום דהוי כקנקן שניקח אגב היין כו' אלא משום דחשיב כיין שיש בה טעם כיין מזוג עכ"ל וצ"ע ליישב ואפשר דתרווייהו צריכי אלמא דשם מים עליו אע"ג דמיקרי פירא לענין דאינו פוסל את המקוה כ"ש שכר דלא מיקרי פירא לענין פסול מקוה דשם מים עליו. וכן לענין בישולי נכרים אלא דניקח בכסף מעשר משום הטעם שבו מרבויא דקרא וכמו דלמ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא מ"מ הכא רחמנא רבי' ה"נ למ"ד טכ"ע דאורייתא מ"מ אצטריך קרא לריבויא משום דעכ"פ טעם לאו פרי ממש הוא כמו תמד ואין לומר דתמד אינו אלא קיוהא ושכר הוי טעם גמור דהא לא אהני לי' האי חשיבותא דטעם לגבי קיוהא לענין פסול מקוה וע"כ דאין חשיבותו של טעם למיחשבי' כעיקר אלא במידי דתליא באכילה כאכילת האיסורין וכחיובא דאכילה של מצוה טעם מצה טעם מרור ולענין ניקח בכסף מעשר. אבל במידי דלא תליא באכילה כגון פסול מקוה ואיסור בל יראה בתר שמא אזלינן או בתר ממשא וכיון דנקטינין דאין איסור בלוע אוסר משום מעמיד והוכחנו דשכר מיקרי מים בלועים שוב אין אנו יכולים לאסור משום מעמיד אם לא נאמר מסברא דנפשין החומרא שכתבתי גבי חמץ דהוי איסורו מגופו ומאן דלא יחוש לה יתיר אפי' בשמרי חמץ. וזה נראה דעת הג"א מא"ז פ' אין מעמידין שכתב שנחלקו ה"ר שמרי' וה"ר אברהם על ר' אפרים במה שהתיר שמרי יי"נ ומ"מ כתב בהג"א קודם לזאת בפשיטות בלא מחלוקת להתיר שמרי שכר אלא דבעיסה בלא"ה אסור דהיינו נתחמץ מחמת דבר אחר דתניא במכילתא וע"כ דמתיר בחומץ מי דבש שנתחמץ בשמרי שכר:
(כו) שוב ראיתי דאפשר דהראב"ן שהביא הטור בסי' תמ"ב דאוסר בהעמיד גבינות בחלא משכר שעורים וכן מ"ש המ"א שם סק"ט בשם הרמב"ן והוא ט"ס וצ"ל הראב"ן (ולשונו מוכיח עליו) אזיל בשיטת הריב"א והר"ש דאית להו דדבר המעמיד לא בטיל אפי' שאין איסורו מגופו אלא מחמת בלוע וכן מה שהובא במ"א שם מהרשב"א בשם מהר"מ ידוע הוא שמהר"מ שבתשובת הרשב"א הוא הר"מ מרוטינבערג ואיהו נמי ס"ל דטעמא לא בטיל אפי' באיסור בלוע עיין ביאורי הגר"א ליו"ד סי' צ"ח ס"ק ל"ד ובספרו שנות אלי' על סדר זרעים תרומות פ"י מ"ר ולא קיי"ל כוותייהו וא"כ אין צורך כלל למה שחדשתי דחמץ מיקרי איסורו מגופו אלא ליישב דעת ר"ת שהביא הרא"ש ר"פ אלו עוברין וצדקו דברי הראשונים שכתבתי וע"כ צ"ל כן לר"ת ומעתה לפי כל מה שכתבתי אפי' אם נתפוס כחומרות החיבורים הראשונים דחדש בח"ל ואף בשל נכרים אסור מה"ת וגם דעת ר"ת ורוב האחרונים לאסור במשקין משום טכ"ע מ"מ בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר אין בה בית מיחוש ודעת לנבון נקל דלא שייך לאסור בה משום תקלה כטעם האוסרים אפרוח מביצת טריפה שכתב הט"ז סי' פ"ו ס"ק י"ד כיון דבלא"ה יש היתר לאיסורו דהא גוף האיסור מותר להשהותו ולח סגי בלא"ה וגם אין לאסור משום בטיל איסור לכתחלה כיון דעפרא בעלמא הוא ואפשר דמשו"ה נקט הרמב"ם גבי קיבת טמאה בפ"ד מהל' מ"א לשון מותר לפי שמותר להעמיד בו לכתחלה מטעמא דאמרן וה"נ דכוותי'. ומ"ש כת"ר שלא מצא בשום פוסק לחלק בשמרי חדש לשמרי חמץ אולי לא אסקי אדעתייהו ואי הוי מסקי אדעתייהו או הוי שמיע להו הוי סבירא להו ומה הי' החידוש אם הי' נמצא בפוסקים לחלק בזה אנו למה באנו לעולם ואנו מתפללים כ"פ ביום ותן חלקינו בתורתך אכי"ר:
הגהות השייכים להקונטרוס
(כז) סי' א' דבעיסה ושכר. ובלא"ה לא מיקרי דשיל"מ כיון שהמאכל מתקלקל אלא דצריכין למה שכתבתי בנתערב סמוך לפסח שלא יתקלקל עד אחר הפסח ובכה"ג צריך ג"כ לאוקמי דברי הט"ז ר"ס רצ"ג. ואפשר דלא סמוך הט"ז ע"ז לפי שהמחבר הביא הסברא הזאת בסי' ק"ב ס"ד בשם יש מי שאומר ובלשון יחיד שונה אותה:
(כח) סי' ג' כדאיתא במתני'. ומ"מ מוכיח רבא שפיר מינה דאיסורו הנאה שרי פרשייהו. אע"ג דתנן במתניתין דלא נהנין לתנאי דלא הודו לו ואי משום דהחמירו בעולה וכמ"ש בתוי"ט מ"מ היכי קאמר רבא תנינא דהא איכא למידחי ולומר דה"ה בכל איסורי הנאה אסור מדרבנן. והיכי קאמר רב דמקודשת דהא המקדש בא"ה דרבנן אינה מקודשת דלאו מידי יהיב לה ואפי' בניחותא כמ"ש התוס' ד"ה אמר רבא לא שייך לומר בזה תנינא. וע"כ י"ל דרבא קאי אמילתא דרב דמצטריך לי' סברא וקרא למשרי פירשא דא"ה. אלמא דבלא"ה לא הוי ילפינן לה מנבילה שאינה ראוי לגר. משום דה"א דדוקא באכילה דומיא דנבילה בעינן שתהא ראוי' לגר הא לגבי שאר מילי כהנאה ודכוותי' אע"פ דאינה ראוי' במילתי' קאי כיון שהוא מן האיסור והשתא מוכיח רבא שפיר מעולה דאין מועלין ולא אמרינן דבמילתי' קאי והוי למזבח כבשר העולה. וע"כ הא דלא נהנין היינו משום דאחשבי' ואסתם הנאה היינו אכילה קאמר ואשגרת לשון הוא וכל היכא דאתמר [עיין השמטה מ"ב] לא נהנין אפי' מעילה דרבנן לית בי' כ"כ התוס' במעילה וא"צ לשלם אפי' הקרן וא"כ ה"ה לאיסורי הנאה דפרש לאו כבשר והמקדש בו מקודשת לפום מסקנא דשרי להעמיד בקיבה וה"ה לשאר הנאה שאינו מחשיב הפרש עצמו לאוכל עיין סימן כ"ד:
(כט) אפי' בקיבת נבילה. וא"ל דכיון דאינו אלא מדרבנן לא היו גוזרין מספק כמ"ש התוס' חולין ד"ה המעמיד ובע"ז ד"ה מפני דהתוס' לא כתבו כן אלא דשמואל לא רצה לפרש הטעם משום איסור דרבנן אבל הא אשכחן רב חסדא דמפרש אליבא דאמת הטעם משום שמעמידין בחומץ דהוא סתם יינם וא"כ למה חזר ר"י מטעמא דנבילה ועוד דהא הר"ן בשם הר"י מיג"ש והרמב"ם פ"ג מהל' מ"א תירצו תירוץ אחר על קושיות התוס' הנ"ל אלמא דס"ל דאפי' משום ספק איסור דרבנן הוי שייך למיגזר בשל נכרים דבודאי משוינן לה כיון דלא בדילי כדאמרינן בחולין שם:
(ל) אסורה לאכלה בעינה. אפי' לאחר חזרה כדתנן בחולין כשירה שינקה מן הטריפה וההיא לאחר חזרה נשנית וה"ה לטריפה שינקה מן הכשירה דקבתה אסורה באכילה בעיני' ואפשר דכ"ש הוא לסברת רב חסדא ורבא אלא דנקטה מתניתין דמותרת ר"ל שאינה אוסרת תערובתה. ואין זה לצדדין דרישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל רישא קמ"ל דאע"ג דנמצא בכשירה מ"מ אין דינה ככשירה ממש ואסורה מיהת בעינה אע"ג דנתעכל וסיפא נמי הכי קאמר דאע"ג דנתעכל ונמצא בגוף הטריפה מ"מ אין דינה כטריפה ממש ובין רישא ובין סיפא טעמא משום דפרש לאו כבשר [וע"כ דהכי מפרש הרי"ף לישנא דמפני שכנוס במיעי'] ובזה מתיישב תמיהת התוס' חולין ד"ה חדא קתני ע"ש ע"פ מה שהעלו התוס' שם ובע"ז בד"ה ומי אמר ליישב בדוחק הא דלא פריך הגמרא אשמואל ממתני' גופה. ולפי הנ"ל א"ש דלא מצי פריך ממתניתין דמצינן למדחי דאסורה בעינה דוקא. אבל בהעמדה אינה אוסרת אבל לשמואל דאמר חדא קתני וקשה תמיהת התוס' דמאי קמ"ל הא מתני' הוא בפ"ק. וע"כ דה"פ קיבת שחיטת נכרי הרי הקיבה כבשר הנבילה עצמה וא"כ שפיר פריך למה לי שמעמידין בעור. ואהא משני דנישנית קודם חזרה דאז הוי ס"ל כאוקימתא דשמואל דהוי כבשר הנבילה ולאחר חזרה לאו כגופה הויא ושרי להעמיד בה מיהא בעינה אסירא כדקתני סיפא והיינו משום דאחשבה:
(לא) סי' ד' והנמשכים אחריו. אלא שאין בידי לפרש לפירושם הא דמוכיח רבא מזה דאיסורי הנאה שרי פירשייהו ומה שפירש"י בסוף מתני' דחולין בשם נימוקי ר"ש בר"מ צריך ביאור דעכ"פ היכי שמע מינה מקיבת עולה שאין הפרש כבשר והדמיון לעור לא שייך לדברי ר' ישמעאל כלל ותו דהא העור ג"כ אינו ניתר משום מעילה אלא בזריקת הדם וא"כ גם הפרש אסור קודם זריקה והרי איסורי הנאה אסור פירשייהו:
(לב) סי' ז' יין בסופו קודם ידעתי. וגם ידוע דרך הרמב"ם שלא לשנות לשון הש"ס ואותו הפירוש שמפורש במשנה כמ"ש סי' למ"ד יפורש ג"כ ברמב"ם:
(לג) סוף סי' י"ט. ואפי' יהיבנא כולי טעותא דהשמרים הם ממשות השעורים וגם אין נחשבים כעפר מ"מ כיון שאין שעורים בלבד מחמיצין עד שיתבשלו במים וגם אח"כ אין מחמיצין אלא בצירוף המים שאם נתייבשו לגמרי כעץ בודאי שלא יחמיצו א"כ הו"ל זו"ז גורם ואין באיסור לבדו כדי להחמיץ דלכ"ע שרי כמ"ש סוף סי' פ"ז בשו"ע יו"ד:
"ועתה אבוא להשיב לדבריך הערבים עלי כסדר מכתבך"
(לד) ראשית דברך על מה שכתבתי דדבר שנפסל מא"א אסור לאכלו בעיני' מדרבנן אליבא דכ"ע. וכתבת ע"ז שנראה מדברי הש"ך סי' קנ"ה ס"ק י"ג וי"ד דפסק כמרדכי דלא הוי רק זהירות ע"כ לשונך. וכוונתך למ"ש ס"ק י"ג אבל באיסורי אכילה שרי כדאיתא בפוסקים. והבנת כוונת הש"ך כמו שהבין ג"כ בספר ב"א שאלה נ"ב דר"ל דשרי באכילה שלא כד"א כדדייק שם. בב"א וזה מן התימה איך יכתוב ע"ז הש"ך בסתימות כדאיתא בפוסקים. ואדרבה מבואר בפוסקים להיפוך ובהדיא כתבו התוס' בפ"ג דשבועות ד' כ"ב ע"ב ד"ה אהתירה לענין חרצן דנזיר וד' כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לענין נבילות וטריפות שהן איסורי אכילה וכתבו התוס' דאסורין באכילה שלא כד"ה ור"ל שלא כד"א דלענין איסורי אכילה היינו הך. וכן הרמב"ם כלל להדיא בכמה מקומות לאסור איסורי מאכל שלא כד"א אלא דפטור ממלקות וגם מרא"ש גופי' משמע הכי וכדדייק בספר ב"א והניח בצ"ע. וכשתעיין במ"ש בקונטרס תמצא מוכח כן מן הש"ס בכמה מקומות. וע"כ דשבקי' לקרא דש"ך דדחוק ומוקי אנפשי' שכוונתו במ"ש דאיסורי אכילה שרי ר"ל בהנאה שלא כד"ה אפי' שלא לצורך רפואה דאלו כד"ה אסור ליהנות אפילו מאיסורי מאכל כשגופו נהנה מגוף האיסור כמו שהאריך בזה בנה"כ סי' קי"ז וכתב דאפי' לרשב"א אסור לבריא ממש וע"כ דכן הוא כונת הש"ך דהא עד השתא לא איירי בש"ע כלל באכילת האיסור אלא בהג"ה כתוב ובלבד שלא יאכל האיסור אלא שעדיין איני יודע על מה רמז הש"ך במ"ש כדאיתא בפוסקים עד יאיר ד' עינינו ומסתיי' דלפ"ד אין סתירה לדברי הש"ך מפוסקים. ומ"ש הב"א בשם המשל"מ דתוס' לא ס"ל כרא"ש ואפי' א"ה מותרין לבריא שלא כד"ה. עיינתי בדיבורי התוס' שלמד מהם המשל"מ כן ואינו מוכרח כלל וילמוד הסתום בדברי התוס' מן המפורש בדבריהם במ"א ומפורש ביתר החיבורים דאפילו איסורי אכילה אסורים לאוכלם בעינייהו אפי' שלא כד"א וכן הוא שגור בפי הכל. והמרדכי בשם ראבי' גופי' לא כיון להתיר חלב חי רק לרפואה שנשאל ע"ז. ואדם בריא כתב שיזהר זהירות יתירה אפי' בראש דבריו דהיינו שרץ שרוף שעליו נשאל [ואפשר דס"ל לראבי' דפטור דשבת אסורין מה"ת כמו ח"ש ודו"ק]. ולזה כיון ג"כ הש"ך ס"ק י"ד ועיין ביאורי הגר"א סס"י פ"ד שכתב שאין מחלוקת בין הרא"ש והמרדכי לדינא ואפשר עוד דהמרדכי לא איירי אלא בתערובות ובכדי שלא יפסיד ההיתר. ואע"פ שלפי מה שכתבתי בסי' כ"ד כל שהתירו משום שלא כד"א שם איסור עלי' ואוסר תערובתו היינו אם התערובות הוא כד"א והמרדכי ע"כ דאיירי שגם התערובו' אינו כד"א ומ"מ הראשון נראה עיקר:
(לה) ועוד מה שהקשית דלפי דברי דאיסור שנפסל אסור להרמב"ם מה"ת ואינו מחלק בין פירשא לפירשא א"כ אפרוח ביצת טריפה אמאי שרי' כיון דלא פקע איסורא מינה. הנה אבאר לך דעיקרא דהא מילתא דלהרמב"ם אסור מה"ת מתורתו של הלח"מ פ"ו מה"ל מ"א ה"ל כ"ב למדתי והוא לא כתב אלא לענין שלא כד"א, וכבר כתבתי בסימן כ"ד שיש לחלק בין נפסל מא"א ובין שלא כד"ה. אלא שזכור אני במי שכתב לדעת הרמב"ם דאפי' נפסל מא"א ג"כ יש בו איסור תורה כמדומה לי שהוא בספר פרי תואר ואינו בנמצא בעיר הזאת לעיין. [תעיין בו ומסתמא ידבר בזה בסי' פ"א ותודיע לי מה שכתב בזה]. ומ"מ יש לומר דאע"פ שאיסורו מה"ת אינו אסור אלא כשהוא בעין ולא כשנשתנה או ע"י תערובות שהרי כיוצא בזה כתבו התוס' בע"ז דס"ח ע"ב ד"ה ר"ש דלר"ש דס"ל כ"ש למכות אינו אלא כשהוא בעין ולא כשנתערב. ומטעם שכתב התוס' לר"ש צ"ל כן גם לר"י בחצי שיעור אלא שאלו כ"ש דר"ש וח"ש דר"י אוסרים בתערובות כל זמן שיש בהם ליתן טעם לפי שטעם שלהם חשוב ואסור. אבל איסור שנפסל מא"א אין איסורו אלא אכילת גופו דעץ הוא והתורה אסרתו אי משום דאחשבי' או מטעמא אחרינא אבל טעמו אין אוסר כלל וה"ה כשנשתנה ואנא אמינא וליטעמך הא כל ביצה שיש בה אפרוח אסורה משום שרץ או נבילה לדעת קצת הראשוני' הובא בת"ה הארוך אינו בידי כעת לעיין בו] וכשיצא לאויר העולם מותר ומי יתן טהור מטמא אלא שנשתנה למין ודבר טהור ועיין לשון הרמב"ם פ"ג מהל' מ"א הל' י"א ואין מינו טמא והבן:
(לו) ומה שרצית לחלק בין פירשא דמחמת עיכול לפרשא מחמת סרחון ונפסל והוכחת בראי' מדג טמא שיצא דרך הרעי מדג טהור ותיכף אח"כ כתבת דמסרח דביצת טריפה דומה לעיכול. ובזה העברת עלינו את הדרך עד שלא נמצא הלכה ברורה בשום מקום וגם כי כבר הוכחתי בסי' ה' ו' ז' כל אוכל שנפסל ונפסד נקרא בלשון חז"ל עפרא או כשהוא מדבר בב"ח נקרא פירשא ובמשקין משקה סרוח עיין ותמצא כי כן הוא. ועל עיקר מה שדקדקת מאי נ"מ אם יצא דרך הרעי או סתם דג נחזי אם ראוי לאכילה או לא יכילנא לשנויי לך דבאין ראוי לאכילה עסקינן ואפ"ה אי לאו משום עיכול הוי אסור ע"פ מ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' מ"א הל' כ"א באוכל ברי' שלימה לוקה אפי' אחר שסרחה ונשתנית צורתה ומשמע מפשט לשונו דאפי' נפסל מא"א [דלא כמ"מ] ונראה שלמד כן מדאשכחן דמפליגין לגבי טומאה בין כולה למקצתה ר"פ דם הנדה ע"ש ויליף איסור מטומאה לחומרא א"נ משום דכתיב אל תשקצו ולא כתיב בהו לשון אכילה מיהא שינויא דחיקא לא משנינא לך. אבל האמת עד לעצמו דשאני עיכול דמילתא אחריתא לגמרי הוא וטעמא אחרינא אית בי' ואפי' ראוי לאכילה כמות שהוא מ"מ בטל הוא לגבי אותו הב"ח שבלע אותו ונעשה כגידוליו דומיא דחטין שזרען בקרקע דסמכו ענין לו במס' מנחות ד' ס"ט ע"א ע"ש בכל הסוגי' ותראה כי כנים דברי וע"כ צ"ל דהיינו טעמא דעיכול ולאו משום דנעשה פרש גמור ובטל מתורת אוכל מחמת סרחון דעיכול וכמ"ש במכתבך. דהא בשר המת לעולם בטומאתו עומד ואפי' יבש כעץ ואפי' ליחה סרוחה דהיינו כזית נצל דתנן רפ"ב דאהלות ואעפ"כ נטהר מטומאתו ע"י עיכול כדאמרינן התם במנחות ע"ב ופ"א דאהלות. ומ"ש בשם הפרמ"ג לחלק בין פירשא לפירשא בקשתי שתודיעני ראיותיו ומי המכריחו לומר כן כי לפענ"ד במ"ש מתחלת הקונטרוס עד כאן יתיישבו כל הסוגייות על נכון בעז"ה. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו ויצילנו משגיאות:
(לז) ועל מה שכתבת ראיות מיי"נ תמצא תשובה מדברים האמורי' בקונטרוס די והותר. גם יתבאר מתוך כל מה שכתבתי דאפי' לסברת הרשב"א שהובא בב"י סי' קל"ד דכל שעיקרו כך אינו בטל. מ"מ בהנהו דעפרא בעלמא נינהו עיקר איסורם אינו אלא בעינייהו וכן אין בזה שום ביטול איסור לכתחילה וכמ"ש בסי' כו' [ואם יהי' המשמעות ממכתבי הראשון אליך בפרט הזה בענין אחר הראשון בטל וזה עיקר] אלא שטעם הב' שכתבתי והוא אם נאמר דשמרים נחשבים אוכל אלא דשכר לאו איסורו מגופו צ"ע אם יש לאסור מחמת ביטול איסור לכתחלה ונראה דגם לטעם הזה יש לצדד להקל כיון שאין כונתו לבטל כדי לאכול האיסור עצמו ובשעתא דמתהני מיני' ליתא לאיסורא בעיני'. ואע"ג דניכר שבח האיסור בפת ה"נ ניכר שבח עצי מוקצה בפת ושרי משום דמקלי קלי איסורא ומאן דאית לי' האי סברא אינו מחלק בין להוסיף או לבטל עיין סי' צ"ט בט"ז ס"ק י"ב ועוד כיון שנהגו העולם היתר בחדש א"כ מה שקונים בשוק או המתארח אצל אחרים בודאי מותר דהא העושים שוגגים הם ומותר אפילו למי שנתבשל בשבילו. ויצאו השמרים בהיתר בסייעתא דשמיא:
(לח) ולענין שתיית שכר שכתבתי עדיין במקומו אני עומד ולא נולד לי פקפוק ואע"פ שאין הטעם השני מועיל לענין שתיית שכר מ"מ די לנו הטעם הראשון והוא לבדו מספיק ולפי שהעידו לפנינו כמה אנשים שהמאלץ כפי שעושים אותו במדינתינו אינו ראוי בפ"ע לאכילת אדם אפי' ע"י בישול חזר דינו לדין השמרים וחלב הנמצא בקיבה לדעת הרי"ף והרמב"ם דמותר להעמיד בו וה"ה לבשל עם דברים אחרים. ושוב מצאתי בהג"א ספ"ד דחולין מכאן הי' דן ר' יואל הלוי על שליא של נבילה שנתבשלה עם בשר כשירה שאינה אוסרת ע"ש ואע"פ שכתב שנתבשלה ה"ה דלכתחלה מותר אלא שאין דרך וכו':
(לט) אלא שעדיין צריך להתיישב בדבר לפי מה שחילקת' בסי' כ"ד וכתבתי בטעם שאסר הרא"ש אלמוד"י הוא משום שתחלת עשייתו לשם כך בעודו חמץ גמור וזה הטעם שייך נמי במאלץ לאיסור. ומ"מ לפי סברתך אינו יודע למה פקפקת בסוף דבריך בהיתר שכר לפי הבנתך בש"ך שהתחלת בו דאיסורי אכילה שלא כד"א אפילו לבריא לא הוי רק זהירות וסוגין דעלמא בכל דוכתא כותי' דש"ך אזלא וא"כ בכה"ג דשעת הדחק לכ"ע חולין לגבי האי בודאי דא"צ ליזהר כלל אם לא נאמר דבכה"ג מודה המרדכי כיון דהשתא עכ"פ חזר לדרך אכילתו אבל לפי מה שכתבתי והוכחתי דכל שהותר פ"א שוב אין טעמו אוסר כל שאין בעין אין לנו אלא לחוש לסברת הרא"ש שכיון שמתחלה כשהשעורים עומדים באיסורן מפסידין אותם לזה לצורך בישול השכר במילתא קמייתא קאי ואסור אע"ג דנשתנו וליתניהו בעינייהו והרי אינו דומה לגרוגרת וצימוקים שהרי הרא"ש אוסר מטעם זה המורייס מ"מ נראה לפי שדברי הרא"ש בלא"ה מגומגמים וסובל פירושים שונים (מסדר הלשון משמע שהכל מדברי הברצלוני) וגם כי היש מי שמתירים המורייס ע"כ דלית להו האי סברא לאסור מחמת שתחלת עשייתו לשם כך וא"כ לדידהו מותר השכר ממאלץ שאינו ראוי לא"א וא"כ אין ללמוד מזה ודאי איסור ומידי ספיקא לא נפיק:
(מ) ואע"ג דהעלינו בהיותך באמנה אתי שלא לסמוך על ההיתר שכתב הפ"י במשקין דחדש משום דהוי ספיקא דרבנן מתרי טעמא. חדא דלפי פשט הסוגיא דפ' העור והרוטב משמע דאי המחהו וגמעו דחדש אסור מה"ת משקין היוצאין ג"כ אסורין מה"ת וכן טעמו אוסר מה"ת למ"ד טעם כעיקר מדאורייתא וכמ"ש סי' ט"ו וכ"כ בתוס' חולין דף קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן ע"ש וחדש שפיר מצינין למיליף במה הצד מחמץ ונבילה ושרצים וליכא שום פירכא. ועוד אפי' יהי' מדרבנן ספק דרבנן כזה אסור לפי שהספק הראשון הוא מה"ת דשמא חדש בחו"ל ואפי' בשל גוים הוא מה"ת וא"כ הרי הוא ככל ודאי איסור תורה שגזרו חכמים בטעמו ומשקין היוצאין וסברא זאת ידועה לכל תלמיד עם צורב ונקרא ספק ע"י גלגול דרבנן ואזלינן לחומרא מ"מ לפי עדות הנ"ל דמאלץ נפסל מא"א הו"ל שפיר ספק ספיקא מעלמא. והכי אמרינן שמא אין כאן איסור כלל דהלכה כיש מי שמתירין המורייס שהביא הרא"ש ומותר השכר אפילו מדרבנן ואפילו נאמר הלכה כרא"ש שמא הלכה כמ"ד חדש בחו"ל מדרבנן והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. דומה ממש לדגים מלוחים שהביא הש"ך בסי' ס"ו סק"י בשם הסמ"ג ושאר פוסקים:
(מא) ועוד נראה לפענ"ד דאפילו לרא"ש דאוסר המורייס וע"כ דהוא מטעם שכתבתי לפי שתחלת עשייתו לשם כך בעודו חמץ גמור וכמו שהוכחתי בסימן כ"ד וכבר נתבאר שם דכל שהותר פ"א ואינו בעין שוב אין טעמו חוזר ונאסר וכן תערובתו כל שהגוף בטל וא"כ ע"כ סברת הרא"ש לאיסור הוא משום ביטול איסור לכתחלה. ואע"ג דבכל איסורין אינו אסור אלא למבטל או למי שנתבטל בשבילו אפשר דבהכי איירי נמי הרא"ש דסתמא דמילתא כך הוא שעושה לו ולביתו ואפי' נאמר דלכ"ע אסור מ"מ אין ללמוד מחמץ לשאר איסורים לענין זה דהא ר"ש קנסא קנים בחמץ שעה"פ לכ"ע אפי' למאן דלא עביד איסורא. ולפי"ז יש היתר בשכר חדש אפי' למי שנעשה בשבילו כיון שנוהגין העולם היתר הרי העושה שוגג. אלא דלפי"ז יש ליזהר מלהורות היתר לעשות לכתחלה שכר מתבואה חדשה. וגם אדם חשוב דאפשר לו יש לו להחמיר על עצמו. לפי שהעולם למדין ממעשיו והו"ל כלכתחילה. אבל בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר חדש אין להחמיר כלל ואורויי מורינין ודרשינן לה בפירקא להיתירה ואדרבה מצוה לפרסם לפי שהרבה נמנעים מלהזהר בעיקר האיסור מחמת שאין יכולים לעמוד בזה ועל פת לחם יפשע גבר וכאשר יתודע ההיתר מפת מי לא יהי' נזהר מתבשיל ומלאה הארץ דעה:
השמטה
(מב) והרווחנו בזה עוד ליישב לישנא דרבא דקאמר תרווייהו תננהו מדקא"ל מפני שמעמידין בקיבת נבילה וקא מהדר לי' והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה מכלל דא"ה שרי פירשייהו. שכל האריכות הזה הוא אך למותר ובפשיטות הו"ל לרבא לאתויי מדשרינן קיבת עולה ומה לו להביא כלל מאי דס"ד דר' יהושע מעיקרא. והשקלא וטריא שבין ר' ישמעאל ור' יהושע וכגון זה ודאי דצריך ישוב ולא תהא תורה שלימה כשיחה בטילה. ולפי מ"ש יתיישב בטוב טעם. כי לא הי' יכול רבא להביא ראי' להתיר פירשייהו דא"ה מקיבת עולה לפי שיש לדחות ולומר דאע"ג דבשאר איסור הנאה אסור פירשייהו לגבי עולה התורה התירתו בזריקת הדם כיון דלא אשכחן דהצריכו הכתוב להקטיר כמו שטעון פירשייהו דחטאת הפנימית שריפה מחוץ למחנה דכתיב קרא בהדיא את בשרו ואת פרשו וכו' אבל מהא דקמהדר לי' ר' ישמאל לר' יהושע מוכח שפיר דהא עיקרא דמילתא דמייתי ר' ישמעל מקיבת עולה הוא להוכיח דקיבה חשובה פירשא בעלמא דלא כדס"ד דר' יהושע דחשובה אוכל כגוף הנבילה והשתא אי ס"ד דאיסורי הנאה אסור פירשייהו מאי קמהדר לי' ר' ישמעאל לר' יהושע והלא קיבת עולה חמורה. הו"ל לרי"ה להשיב לרי"ש וליטעמך דקיבה חשובה כפירשא סוף סוף הא הוי איסור הנאה והקיבה אסורה אי לאו דזריקה מתירתה כמו העור מגזירות הכתוב וא"כ אפי' תימא דקיבת נבילה חשובה אוכל. ומשו"ה אסרו גבינות הנכרים מ"מ התורה התירתו בזריקת הדם לגבי עולה אלא ודאי דפשיטא להו לכולהו תנאי דאיסורי הנאה שרי פירשייהו. וטעמא דקיבת עולה משום דלאו בת הקטרה היא משום דהוי כפרש ופרש לאו כבשר בכל דוכתא ומחטאות הפנימיות מסתמא פשיטא לי'. דאין ללמוד לא קולא ולא חומרא:
הגהות (לסי' כ"ט) מחתנו הרב המאוה"ג ר' שמואל מרדכי ז"ל:
מה שהשיג כת"ר על מו"ח על מה דמדמה לשותף בתוך זמנו דלא מצי לומר לעצמי הרווחתי וכתב כת"ר נ"ל דלא דמי שאני שותף דמתחילה נחית ע"ד להשתכר כ"א כמבואר ברא"ש לכן אין ביד השותף להפקיע עצמו מחבירו אבל הכא האשה יש בידה בכל עת להפקיע עצמה משעבוד מעשה ידיה כר"ה בכתובות דיכולה לומר אינה ניזונת ואינה עושה ואפי' היא ניזונת אין להיורשים לתבוע כ"א המזונות ולא השבח כי כבר שלחה בה יד לגזול ואין הגזלנים משלמים אלא כשעת הגזילה עכ"ל כת"ר:
אני נבוך בזה לפי מיעוט דעתי דהגם דבידה לומר איני נזונת ואיני עושה אעפ"כ כיון דהיא ניזונת משועבדת למעשה ידי' וראי' לזה מב"ק ד' א' דלדעת הרא"ש דאין הלוה מחויב ליתן להמלוה זיבורית אך אם הלוה גילה דעתו שרצונו ליתן זיבורית כיוקרא דלקמיה מחויב ליתן כזילא דהשתא הגם אם הי' רוצה הי' מפקיע הזבורית מהמלוה אעפ"כ כיון דכבר הראה דעתו שרצונו למכור זיבורית אף אם יאמר עתה שאין רצונו למכור כלל זבורית אין שומעין לו ומחמת נעילת דלת מחויב ליתן כזיל' דהשתא ולא אמרינן דילמא לא הוי מוכר הזיבורית בשווי' בשום אופן רק מחמת עילוי הדמים גמר להקנות וכיון דבלא גילוי דעתו לא הוי כיפינן לי' ליתן זיבורית למה נכוף לי' עתה אלא אמדו חכמים דעתו דבאמת עיקר רצונו למכור הזיבורית ואפי' בשוי' הי' מוכר אך מחמת שיודע בהמלוה שחושק בהזבורית עירומי קא מערים לומר שאין רצונו למכור הזיבורית רק עילוי הדמים מכריח לו לעבור על רצונו ומחמת נעילת דלת אמרו חכמים שיתן לו כזילא דהשתא עכ"פ אף דהי' בידו להפקיע הזיבורית אזלינן לפי מראות עינינו וא"כ גם בנידן דידן אף אם היתה אומרת איני ניזונת היתה מפקיע מעשה ידיה כיון דעתה היא ניזונת משועבדת להם למעשה ידי' הגם דלכאורה י"ל דהתם הטעם משום נעילת דלת אך זה דוחק כי מתחילה לא תיקנו משום נעילת דלת שיקח המלוה כרצונו ולבחר לו בינונית או זיבורית אך הגילוי דעת גרם שצריך ליתן לו זיבורית והא דרב אחי ברי' דרב איקא א"כ נעלת דלת כו' הוא טעם שצריך ליתן לו כזילי' דהשתא:
ועוד שמו"ח לא הי' צריך לדמות לשותף בתוך זמן כי אף בשותף בלא קבעי זמן ואפי' בקבעו ונשלם הזמן דלהם בוודאי יש רשות לחלוק לדעת חבירו או בפני ב"ד אעפ"כ אם חלקו בפחות משלשה לא עשה כלום והריוח לאמצע לכ"ע והלא לא גרע מאלו אמר לפני עדים לעצמי אני עושה וע"כ כיון דהחלוקה בטילה הוי כמשועבדים זל"ז כל זמן שלא חלקו כדין וא"כ גם בנידן דידן אף דאם לא היתה ניזונת היתה יכולה לומר לעצמי אני עושה אבל כיון דניזונה אינה יכולה. (ע' בתשובת מוהרי"ט שכתב בהדי' כדברי א"א נ"ע. ארי' ליב בהרב ר' שמואל מרדכי ז"ל):