נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן כט
תשובה
תשובה בענין הנ"ל מהרב הגאון מו"ה ר' נפתלי הגאב"ד דק"ק שאט:
מכתבו הטהור האיר מול פני מראה פנים בכל עבר ופינה אך הגיעני ביומא דשוק הגדול והייתי טרוד מאד ואחרי אשר עבר הטרדא לקחתי פנאי לעיין להשיב מפני הכבוד הגם שקשה עלי המכתב כי זקנתי מהיות לאיש לעמוד בקשרי מלחמות ה' אך אמרתי לנפשי לחזק בדבר למען עבותת האהבה הקשורה בלבנו. הנה ראיתי דבריו הנחמדים מיוסדים על אדני השכל כאשר האריך והרחיב ברוב חריפותו ובקיאותו אכן ליקבוע להלכה עדיין יש לדון ולפקפק "באיזה דברים":
(א) מה שנראה לכת"ר להכריע בדעת הרשב"ם באשה ניזונית לא מהני ראו אפילו במטלטלין לענ"ד לא ראיתי ראי' מוכרחת הגם שהמשנה דאיירי באשה יורשת איירי בין בקרקע ובין במטלטלין אבל הרשב"ם שבא לחדש דין ולחלק דוקא באשה יורשת דינא הכי דראו מהני בכל ענין אם לא שקלי מזונות אבל בשאר אלמנה יש אופן דלא מהני ראו כ"א בנכסים מועטים ולא נחית בזה לבאר באשה אלמנה כל פרטי החילוקים כי סמך על סברא חיצונה בתפסה מטלטלין לא גרע ממבטל כיסו של חבירו אפילו בזמן שיש לחבירו ריוח ידוע כמבואר בסי' רצ"ב ומה שדימה מעכ"ת לשותף בתוך זמנו דלא מצי למימר לעצמי הרוחתי. נ"ל דלא דמי שאני שותף דמתחלה נחית ע"ד להשתכר כ"א כמבואר ברא"ש לכן אין ביד השותף להפקיע עצמו מחבירו. אבל הכא האשה יש בידה בכל עת להפקיע עצמה משיעבוד מעשי ידיה כר"ה בכתובות דיכולה לומר אינה ניזונית וא"ע ואפילו היא ניזונית אין להיורשים לתבוע כ"א המזונות ולא השבח כי כבר שלחה בה יד לגזול ואין הגזלנים משלמין אלא כשעת הגזילה. ומה שכתב מעכ"ת דמהרשב"א אין ראי' דסמך עצמו על הסברא דכתב בתר הכי דלעסק לבנות ולסתור אין בכלל מעשי ידיה תמה אני בזה א"כ לסברא זו אף במקרקע הכי דינא אלא צ"ל כמ"ש בב"ש ס"ק ט' דתחלה כתב הטעם משום גזלן הוא לדעת הפוסקים דהכל בכלל מע"י וא"כ לדעתם יש חילוק בין קרקע למטלטלין ואח"כ כתב סברות עצמו דעסק כזאת לאו בכלל מע"י ולסברא זו בין קרקע למטלטלין אין חילוק וא"כ בחזינין בדעת הרשב"א לחלק כן ע"פ דעת הפסוקים דס"ל הכל בכלל מעשי ידיה מי יבוא אחריו לחלוק על סברתו:
(ב) אמנם ראיתי בב"ש סק"ח שם משמע כדעת מעכ"ת דלהרשב"ם אף במטלטלין הדין כן אבל לא הבנתי את דבריו מאי קאמר דאף הרשב"ם לא הכריע כדיעה זו דר"ל מה שמסיים בטעם אחר דעסק זה לאו בכלל מע"י הוא ולאו מטעם שליחות יד א"כ סתר עצמו למה שכתב בס"ק ט' הנ"ל ולדעתי במה שכתב בס"ק ט' הוא חזרה למה שכתב בס"ק ח' וגם לדעתי הסברא מצד עצמו מכרעת כן במטלטלין להיות מהני ראו אפילו בניזונות ואביא ראי' מטעוני דמר אשר כתב בדבריו הנחמדים בסעי' י"א הביא דעת הרמב"ם דהלואה לזמן הוה כמו מתנה להכי חשב כת"ר הלואה כמו נכסי מלוג ומע"י בנכסי מלוג שלה הכריח כת"ר דהשבח לעצמה. ואמת אגיד בראותי זאת האירו עיני אמרתי שפתים יושק לאומר דברי נכוחים וישרים למוצאי דעת וא"כ ה"נ למה לא נימא כן כיון דכבר שלחה ידה לגזול באומרת ראו כו' דינה בזה כשאר גזלן ומבואר בתוס' ב"ק די"א ע"א ד"ה אין שמין כו' דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים. וכיון דכבר קנתה מאי איכפת לן שהיא ניזונית כיון דמע"י במעות שלה לא שייך להיורשים כאשר כן דעת מעכ"ת. ועוד מי יבוא אחר המלך לחלוק על הרשב"א באשר לא מצינו חילוק מפורש בדעת הראשונים ומצוה עלינו להשוות דעת הפוסקים בכל מה שאפשר להעמיס בדבריהם להשוותם ולישבם אפי' במקום דחוק וכאן מצאתי רחבת ידים שכולם יסכימו לדעת הרשב"א רק הב"ש סק"ח עומד לנגדי אבל מצאתי סתירה לדבריו בסק"ט לכן אם יסכים מר עמדי בזה הייתי מכריע כן להלכה:
(ג) מה שכתב מעכ"ת באות ד' להוכיח בדעת הרשב"ם דמיעוט נכסים ל"ד לבד שקשה לדלג על ההרים הרמים ה"ה אבות העולם ראשונים ואחרונים כולם העתיקו את את דבריו בנכסים מועטים ולא השתמט חד מהפוסקים לומר דעתו לפרש דה"ה נכסים מרובים והגם אם הי' ראיות מוכרחות לזה לפרש מועטים ל"ד הי' קשה מאד לומר כן נגד כל הראשונים ואחרונים שהשמיטו את הדין לפרש ה"ה נכסים מרובים וכ"ש שמצאתי תשובה לפקפק על ראיות כת"ר דלאו מוכרחים המה כי מה שרוצה כת"ר להוכיח ע"פ הכרח קושי' התוס' והרא"ש על הרשב"ם ולתרץ דברי הרשב"ם וע"פ זה רוצה מעכ"ת לברר את ראיותיו אמרתי בזה שערי תירוצים לא ננעלו יש ויש אופנים שונים לתרץ דברי הרשב"ם בטוב טעם ודעת. בראש מה שהקשו בתוספות ורא"ש על הרשב"ם מהא דאלמנה ששמה לעצמה לאו כלום הוא לענ"ד יש לתרץ בדבר פשוט אחר שראינו מכל הפוסקים דס"ל בדעת הרשב"ם דוקא בנכסים מועטים א"כ י"ל כיון דהרשב"ם איירי דוקא בנכסים מועטים אין ראי' משם דשמה לעצמה דהתם מבואר הטעם מאן פליג לך ומאן שם לך להכי כל זמן שלא גבתה הכתובה כל הנכסים בחזקת יורשים קיימו דאמרי' אין ברירה להכי קודם החלוקה אין מגיע לה ריוח אפי' מה שמגיע על חלקה אבל במיעוט נכסים שאין לה כדי כתובתה דלא שייך בזה לא ברירה ולא לומר מאן פליג לך וגם מאן שם לא שייך בזה דאה"נ דזה כונת הרשב"א שדקדק בלשונו לומר דאין לה כדי כתובתה ולכאורה ה"ה באם נשתייר רק כתובתה אבל כוונתו על שיעור מצומצם שייך מאן שם לך אפשר בשמו בקיאים הי' שוה ביותר מכתובתה שצריכה לחלוק עם היתומים ואז שייך מאן פליג לך וגם שייך דין ברירה אבל בנשאר מיעוט נכסים כפי שאין הדעת טועה להיות שוה יותר מכתובתה בזה בודאי לא שייך כל הני מאן פליג לך ומאן שם לך ולא דין ברירה לכן לפענ"ד אין מקום לקושיות הרא"ש על שיטת הרשב"ם אלא דהרא"ש מיאן גם בפי' הרשב"ם לפרש במיעוט נכסים כמבואר שם להכי הקשה זאת אבל הרשב"ם לשיטתו אין מקום לקושי' זו. גם מה שרוצה מעכ"ת ליישב קושית התוס' ואם אמרו כו' לענ"ד נראה דבר פשוט לתרץ דאדם אחר לא מהימנינן לי' דכוונתו הי' מתחלה להרויח לעצמו אם לא שגילה דעתו לפני ב' אבל צורבא מרבנן איכא אומדנא דמוכח לא שביק גירסי' כו' כן נראה לי לפרש שיטת הרשב"ם. והשתא לא מצאתי הוכחה בשיטת הרשב"ם דמחלק בין שבח דיוקרא וזולא ובין שבח ע"י עסק ושיטתו דוקא בנכסים מועטים אבל בנכסים מרובים אמרינן מאן פליג לך כו':
(ד) אמנם בזה היטבתם לראות מה שמדייק כת"ר בדברי הרשב"ם כאשר ביאר דבריו בסעי' י' שעמד בזה דמתחלה כתב סתם פרשה לעצמה ולא כתב אמרה בב"ד ואח"כ כתב ואלמנה שאמרה בב"ד כו' ולבסוף קא מסיק הלכך אשה כו' אם אמרה ראו כו' ולא הוזכר אמרה בב"ד כה מדייק שם מעכ"ת בדברי הרשב"ם ואני אוסיף עוד לדייק על היתור לשון דבקיצור הל"ל ואלמנה שמת בעלה והניח נכסים מועטים ואמרה ראו כו ולמה חלקן בשני בבות דמעיקרא כתב דין אלמנה שאמרה בב"ד ראו כו' ואח"כ כתב הלכך אשה שמת בעלה כו' אי נימא כמשמעות הפוסקים דהרשב"ם איירי דוקא בנכסים מועטים ובמרובים מודה הרשב"ם דלא מהני ראו א"כ הרישא והסיפא בדברי הרשב"ם הכל חד בבא הוה יתור לשון אלא ע"כ נראה מלשונו דכתב לן תרי בבות מעיקרא כתב ואלמנה שאמרה בב"ד ראו כו' ולא הזכיר שהניח נכסים מועטים משום דבריש דבריו שהזכיר ואלמנה כו' כוונתו על נכסים מרובים להכי צריך דוקא אמרה בב"ד דאי לא אמרה בב"ד בגילוי דעת לחוד לא מהני מטעם מאן שם לך ומאן פליג לך אבל אם אמרה בב"ד כיון דאבדה מזונות ע"י אמירה לב"ד דלא עדיף מאילו תובעת כתובתה בב"ד ולהכי דינה בזה כאילו כבר גבתה כתובתה והשבח לעצמה דאל"כ ילקה מדת הדין דתאבד מזונותיה ומעשי ידיה יטלו היתומים וכן איתא בתוספות בד"ה ואם אמרה ראו כו' פי' בקונטרס ואם אמרה הכי ליתי לה מזונות ולא מצינו מפורש זאת אבל דכוונתם לפרש ברשב"ם דלהכי דייק לומר באלמנה שאמרה בב"ד משום דעיקר הטעם דהשבח לעצמה משום דבאמירה זו יש לה מזונות וזה דוקא אם אמרה כן בב"ד אבל בגילוי דעת לפני עדים לא אבדה מזונותי' להכי נמי לא מהני ראו משום דמאן שם לך ומאן פליג לך וכל זה בנכסים מרובים דצריכה לחלוקה ולשומא אבל בנכסים מועטים בגילוי דעת לחוד סגי ואפילו נפרש כן שיטות הרשב"ם מ"מ עדיין לא תקשה עליו מהא דאלמנה ששמה לעצמה לאו כלום דהתם שאני דלא הוה עשתה ע"פ ב"ד כלל אבל הכא כיון דאמרה לב"ד וב"ד הניחוה לעסוק וע"י אמירה זו אבדה מזונותי' הדין נותן שלא תלקה בתרתי כיון דאין לה מזונות מהראוי שיהי' השבח מע"י לעצמה כן הייתי מפרש שיטו' הרשב"ם אבל מה אעשה שבכל הראשונים לא הזכירו דין זה בנכסים מרובים על שם הרשב"א והטור והרא"ש ולא במרדכי ולא בהמחבר אלא כולם ניבאו בסיגנון אחד לפרש בדעת הרשב"ם בנכסים מועטים. עוד אפשר לומר ניהי דהרשב"ם דיבר בשתי בבות בבא אחת באמרה לב"ד מהני אפי' בנכסים מרובים ובפני עדים דוקא בנכסים מועטים מ"מ הפוסקים השמיטו דין זה האי בבא דנכסים מרובים משום דלא ישרו בעיניהם דליהוי מהני אפילו באמרה לב"ד כ"ז שלא נחלקו ולא נישמו אמרי' לה מאן שם לך כו' כקושי' התוס' מהא דשמה לעצמה אבל על נכסים מועטים ליכא קושית התוספות לכן כולם הביאו רק האי בבא דנכסים מועטים ואפשר שלשון הרשב"ם שלפנינו נשתבש כי ברש"י המצוין על האלפס שם הלשון מדויק יותר ושם א"א לפרש בענין אחר כ"א כוונתו דוקא בנכסים מועטים ושם לא הוזכר אמירה בב"ד וכן הר"ש במרדכי העתיק כל הלשון של הרשב"ם ולא הזכיר אמירה בב"ד ומשם נמי משמע שהי' לפניהם הגירסא ברשב"ם כמו הגירסא ברש"י המצוין על האלפס ואחר שכולם ניבאו בסגנון אחד מי יבוא אחריהם לפרש את הרשב"ם באופן אחר:
(ה) מה שמסתפק מעכ"ת באשה ששבחה הנכסים מחמת עצמה אי נימא דשביחא לה מילתא למיטרח קמי דיתמי דהא גם בראו ה"א הכי וניהי דלמסקנא לא אמרינן זאת היינו דוקא באמרה ראו. והנה מעכ"ת הכריע בזה דגם באשה אין לחלק כמו באחים כן הדין באשה ואני אוסיף תבלין לזה להכריע דע"כ מוכרחת דגם באשה השבח לעצמה נחזי אנן דהגמ' פריך פשיטא באשה שאמרה ראו ואמאי לא פריך כן ברישא דתני באחין שאמרו ראו וע"כ צ"ל בגוף הדין דראו מהני לאו מילתא דפשיטא היא אלא דפריך אאשה ממ"נ מאחין כיון דכבר אשמועי' ברישא באחין פשיטא דבאשה נמי הדין הכי וע"ז משני דה"א דאשה שאני דה"א דשביחא לה מילתא טפי מאחין ועוד נחזי אנן להבין מאי דקאמר רבא לא שנו כו' אבל מחמת עצמן אפי' לא אמר ראו מהני ולכאורה מנ"ל הא הא במתניתין הוצרך לאשמועי' באומר ראו ואם הדין דוקא בשבחו מחמת נכסים אבל במחמת עצמם אפילו בלא ראו מהני אמאי סתם התנא ולא אשמועינן נמי במחמת עצמן אפי' בלא ראו מהני וע"כ צ"ל דסברת רבא דהוא מילתא דפשיטא בסברא חיצונה ניהי דהאי דין במחמת נכסים אי לא הוה תני במתני' דמהני ראו לא הוה ידעינן מסברא אבל במחמת עצמן הוא מילתא דפשיטא דמהני אפילו בלא ראו עד דהתנא א"צ לאשמועינן א"כ לפ"ז מסתבר שיהי' השבח לעצמה במחמת עצמן בלאו ראו משבחו מחמת נכסים באומר ראו כיון דהא צריך התנא לאשמועינן והא לא צריך וכיון דלפי המסקנא לא אמרינן בשיבחו מחמת נכסים בראו דשביחא לה מילתא למיטרח כ"ש דאמרינן בשבחה מחמת עצמה שהשבח לעצמה ולא ניחא לה למטרח קמי דיתמי אלא טרחה לעצמה כן נלענ"ד דאשה לא גרע מאחים בזה:
אבל שוב אמרתי בטל דעתי נגד משמעות הש"ע דחזינן בח"מ רפ"ז שם שהביא החילוק בין שבח מחמת נכסים ובין מחמת עצמן וכאן באה"ע לא הוזכר מזה כלום משמע דס"ל דהאי חילוק אינו אלא באחים או ה"ה באשה היורשת אבל בשאר אלמנה דלית לה חלק בהנכסים כל זמן שלא אמרו ראו הנכסים בחזקת היורשים וגם ראו לא מהני לדעת הרשב"ם דוקא בנכסים מועטים אבל בנכסים מרובים לא. והסברא בזה כמבואר בב"ש סק"י דוקא אם אמרה ראו דינה כאשה יורשת דחשבינן כאלו גבתה הקרקע לכתובתה אבל בלא ראו לא חשבינן כגבוי ואין לה שום שייכות בריוח:
(ו) ולענין אם צריכה לומר לפני ב"ד ראו או סגי בגילוי דעת לחוד לכאורה יש לפסוק כמבואר ברמ"א ח"מ סי' רפ"ז שם מחלק בגדולים סגי בפני עדים ובקטנים בעי דוקא בפני ב"ד. ולכאורה הייתי אומר ג"כ הכא דין זה לחלק אבל קשה למה סתם בזה הרמ"א ז"ל ולא הזכיר מזה כלום. לכן אני אומר בזה דוקא התם באחים דאיירי ג"כ בנכסים מרובים ומיירי התם לענין כל השבח אף המגיע לחלק היתומים שיטול העוסק כל השבח בזה ודאי הסברא נותנת שצריך להודיע לב"ד דאם הי' מודיע לב"ד הי' הב"ד חוששין להפסד היתומים והעמידו אפוטרופוס לעסוק עבור הקטנים. אבל הכא באלמנה שיש לה זכיות דוקא בנכסים מועטים שאין לה כדי כתובתה מאי נ"מ להודיע לב"ד כי מה היו הב"ד יכולים לעשות שהיתה תובעת כתובתה בודאי סגי בגילוי דעת לחוד אמנם במטלטלים לפי מה שבארתי ולפי משמעות אחרונים דכ"ע מודים להרשב"א דמהני ראו מטעם שליחות יד ואפילו בנכסים מרובים אפשר שצריכה להודיע לב"ד כי אילו היתה מודיע לב"ד היו ב"ד מעמידים אפוטרופוס להרויח בשבילם או אפשר דמאי נ"מ כיון דמטעם גזילה אתינן עליה מאי נ"מ לא גרועה היא משאר גזלן דמשלם כשעת הגזילה והחילוק בזה בין שבחי דממילא ובין שבחי דע"י עסק והוצאה ושארי פרטי האופנים המבוארים בסימן שס"ב. וכן דעתי הקלושה מכרעת בזה להיות הדין בכל פרטי האופנים המבואר שם בסי' הנ"ל הגם שלא הודיע לב"ד רק בגילוי דעת בפני עדים:
(ז) במה שעמד מעכ"ת על הרא"ש שמפרש בדעת הרשב"ם אינה ניזונת כגון שתבעה כתובתה בב"ד בודאי הדבר צריך תלמוד להבין מה רצה בזה וגם משמעות לשון הרשב"ם לא משמע הכי דמחלק בין שקלי מזונות או לא שקלי וגם צ"ע מי דחק את הרא"ש לפרש בזה כי זה בודאי אין הדעת סובלת באם אמרה ראו כו' ואני ניזונת משלי וכן עבדה כן שהיתה ניזונת משלה נימא בזה דמעשה ידי' ליתומים וכי עדיפא יתומים מהבעל שיכולה לומר אינה ניזונת ואיני עושה ואפשר שזה דחקו שגם לפני הרא"ש הי' הגירסא ברשב"ם כמו שכתוב לפנינו אלמנה שאמרה בב"ד ראו כו' והי' קשה להרא"ש מש"נ מאחים שכתב שדי לפני עדים והרא"ש הי' מפרש את הרשב"ם דאיירי דוקא בנכסים מועטים דלא שייך בזה לא מאן שם לך ולא מאן פליג לך ואמאי צריך לב"ד להכי הי' סברתו לפרש דברי הרשב"ם דאי אפשר למצוא גוון בנכסים מועטים לומר בזה דאינה ניזונת בשלמא בנכסים מרובים איכא הכרה דחילקה לעצמה חלק מהעזבון כשיעור כתובתה ועסקה בזה ומפרנסה א"ע בזה ומשאר תפיסת הבית לא נטלה כלום על מזונותי' אבל בנכסים מועטים מסתמא לית לה ממקום אחר לפרנס א"ע כ"א מהאי מיעוט הנכסים ואם ניזונת מזה במאי איכא הכרה שאינה ניזונת משל יתומים אם לא שתבעה בב"ד את כתובתה ואבדה את מזונותי' וזה ג"כ כונת הרשב"ם דקאמר אצל אלמנה שאמרה ראו לב"ד דבזה שפיר יכולים למימר עלי' שאינה ניזונת:
(ח) ומה שחידש מעכ"ת דין חדש דבהלוואה והרויחה אפי' ניזונת השבח שלה כאשר האריך שם בסעי' י"א וטעמו ונימוקו עמו בזה כבר אמרתי לעיל שזה הוטב בעיני לסברא ישרה וגם לשיטתו שאומר במטלטלים כ"ע מודים דהשבח שלה בלא"ה אין נ"מ לדין באומרת ראו אפילו בניזונת אמנם מה שרוצה לחדש דבר להיות השבח שלה אפי' עסקה בסתם ולא אמרה ראו תמהני בזה הלא מבואר במרדכי ההיפוך שם בתשובת ר"ש וז"ל ואין לדמות אשה זו לאדם שנטל מעות מחבירו שלא מדעתו דכי משלם לחבירו משלם דמים ולא משלם שבח מידי דהוי אגזלן הכא אשה זו לאו בתורת גזלנות ירדה כו' ושליחות דיתמי עבדי עכ"ל. הרי מבואר בהדיא כל זמן שלא אמרה ראו אמרינן דשליחותא דיתמי קעבדי וה"נ בנידון דידן אם לותה ועסקה בסתם בודאי שליחותא דיתמי קעבדה ולא עוד אמינא בזה דמעולם לא קא זכתה לעצמה את הלואה זו הגם אי נימא כדעת הרמב"ם דשאלה לזמן הוה כמתנה ה"מ בלוה שלוה לצורך עצמו אבל הכא כ"ע ידעי דהיא עוסקת בסתם לצורך יתומים לכן גם המלוה שלוה אותה כונתו הי' לצורך היתומים ואינה אלא כשלוחא דיתמי הגע עצמך אם אחד שולח שליח ללות והמלוה ידע שלצורך המשלח הוא לוה וכי נימא בזה דהשליח יכול לזכות הלואה זו לצורך עצמו לכן נראה לי בלא אמרה ראו בודאי אין מגיע לה השבח כי הסברא אין נותנת לומר כן ובפרט שמבואר במרדכי כן בשם הר"ש ומי יבוא אחריו לחלוק בזה:
(ט) במה שמחלק מעכ"ת על הב"ש סק"ט והכריע כהח"מ סק"ז כאשר האריך י"ג וי"ד ורוצה לפרש בדברי הראב"ד שנוטלת שכר טרחה לשון הטור שהביאו א"א לפרש הכא דלשונו שם הכי והראב"ד פי' אע"פ שהיא ניזונת אין השבח שהשביחה הקרקע שלהן כו' הרי הלשון מבואר בהדיא שהשבח אינו של היתומים אלא שלה ואיך נפרש זאת על שכר טרחה וגם מה שרוצה לפרש דבריו על אשה יורשת מסתימות לשונו לא משמע הכי וכן הכא בהמחבר דאיירי בסתם אלמנה וכתב ויש מי שאומר שהשבח לעצמה וזה היש מי שאומר הוא דעת הראב"ד אלמא דגם המחבר מפרש דעת הראב"ד בסתם אלמנה ומה שמבואר בח"מ דאיירי דוקא במטלטלים תמה אני לבד דמסתימות לשונו לא משמע הכי עוד זאת איך נפרש דבריו דוקא במטלטלין הלא זיל בתר טעמי' דקאמר דלא אמר מע"י ליתומים אלא במ"י הקבועים כגון טוה או האורגת כו' א"כ לטעם זה מה לי מטלטלי' או קרקע ומה נ"מ בין ניזונת או אינה ניזונת הלא עיקר החילוק בין ניזונת היינו לדעת הפוסקים דס"ל דהכל בכלל מע"י אבל לדעתו דעסק מו"מ לאו בכלל מע"י מה לי בניזונת אלא לשיטתו עיקר החילוק באמרה ראו שתגלה דעתה שלעצמה טרחה וכן הוא דעת הרשב"א מפורש דס"ל כטעם הראב"ד דאין לבנות ולסתור בכלל מע"י הרי מבואר אף במקרקע הדין כן דלבנות ולסתור לעקור ולנטוע הוא במקרקע ובדברי הרשב"א מבואר בהדיא דאיירי באשה שאינה יורשת וחזינן דהראב"ד והרשב"א קאי בחד טעמי דאין הכל בכלל מע"י ולמה נדחוק ליצא מן הפשט דבריו לכן לענ"ד אין לפקפק על פרק הלכה של הב"ש הגם שידעתי מי אנכי שאכניס ראשי בין ההרים הגדולים להכריע נגד גאוגי רבנן קשישאי קדמאי אבל האמת יורה דרכו ויש לי על מי להשען על הגאון ב"ש שהוא אחרון ועמוד הוראה והדברים נראין ונוחין להאמר אף מערך קטן כמוני. ועתה מי לנו גדול ומי כמוהו מורה אם על רב האי גאון לא נסמוך על מי נסמוך:
(י) במה שהאריך מעכ"ת בסעיף ט"ו ורוצה להכריע כדעת הפוסקים דס"ל בדעת הרא"ש דאף בניזונות יש לה שכר טרחה לענ"ד מי ידע יותר דעת הרא"ש כמו הטור בנו ובקיצור פסקי הרא"ש מפורש בהדיא בניזונת אפילו שכר טרחה אינה נוטלת והפלפלא חריפתא עמד בזה ונשאר בתימה. ולהנך פוסקים דמפרשים בדעת הרא"ש דפליג רק על מה דמשמע מלשונו דהיינו באינה ניזונת על מה שמבואר ברשב"ם בהדיא דניזונת לא פליג הרא"ש הרי דברי הטור נכונים וישרים בלי קושי' וגמגום ומזה הוציא המוה"ל לפרש כן גם הוא דברי הרא"ש וכן הב"ש הביא והוכיח דכן משמע מתשובת הרא"ש ולדעתי הכרעות פסקי הרא"ש אשר הבאתי הי' מכריע את כולם אפילו היו רוב פוסקים כנגדו כי ידע יותר ממנו לפרש דעת אביו וכ"ש במקום דאיכא רוב פוסקים דס"ל כן על כן לענ"ד אין לזוז מהכרעות הב"ש בפרט שסוגי דעלמא פסקו כוותי' בכל מקום:
(יא) במה שמפקפק מעכ"ת על ח"מ דמפרש דברי הרא"ש במקרקע אבל במטלטלים מודה הרא"ש והקשה מעכ"ת דמהרא"ש משמע דאיירי דהשביחה מחמת עצמה וע"ז מסיק הרא"ש ואם הי' מעות אינה נוטלת אלא דבר מועט בשכר טרחה והשביחה מחמת עצמה הרי היא כאומרת ראו בהשביחה מחמת נכסים אלמא דהרא"ש ס"ל כן במטלטלים ע"כ חזינן דברי כת"ר ואני אומר בזה הגם שמצדי כבר כתבתי לעיל בסעי' ה' לחזק את דברי מעכ"ת והבאתי ראי' דשבח מחמת עצמן באמרה ראו עדיף טפי מראו מחמת נכסים מ"מ שם אמרתי בטלה דעתי נגד המשמעות בש"ע דבאחין בסימן רפ"ז שם האריך בדין זה לחלק והכא באה"ע לא הזכיר מאומה משמע דס"ל באשה שאינה יורשת לא מהני כ"א באמרה ראו בפירוש ולא בענין אחר. אמנם מה שמראה מקום מלשון הטור שכן זה הלשון מבואר בפסקי הרא"ש מזה לפי הנראה משמע כדבריו דגם סוף דברי הטור דמסיים ואם הי' מעות כו' קאי על כל גווני דמתחיל בין אמרה ראו ובין לא אמרה. אמנם כל זאת היינו מוכרחים לפרש כן אם לא מצינו מהראשונים שיהי' כנגד פירש זה אבל אחר שמצינו מפורש בהרשב"א וכן משמע בהמרדכי שם בתשובת ר"ש כאשר הבאתי לעיל דגם הוא ס"ל כסברות הרשב"א במטלטלים אם אמרה ראו קנתה מטעם גזל לכן מוטל עלינו להשוות הפוסקים ולפרש דברי הטור לצדדים האי דמסיים ואם היו מעות קאי רק על האי חילוקי דלא אמרה ראו ולא נחית לפרש בהדיא דסמך על המעיין ברא"ש דקאמר הטעם במעות משום דלא קיבלה אחריות זה אינו שייך כ"א בעסקה סתם דאמרינן שכל עסקה לטובת היתומים דדינה כאפוטרופוס כמבואר בסימן ר"צ קטנים שסמכו עצמם אצל אשה דינה כאפוטרופוס ובכל עסק אפוטרופוס כל שלא פשע אין אחריות עליו וכן באשה זו אבל כ"ז שייך לומר כן בלא אמרה ראו אבל אם אמרה ראו בודאי אחריות עלי' הרי מפורש דהרא"ש מיירי בלא אמרה ראו וע"ז סמך גם הטור ולא נחית לדייק בלשונו ולפרש את דבריו כי זה ידוע שדבריו נובע מאביו הרא"ש ובמקום דמצינו בהראשונים דס"ל הכי מצוה עלינו להשוות הפוסקים וללמוד סתום מן המפורש:
(יב) ועתה נבוא לבאר איך הדין באלמנה זו כפי אשר נראה לענ"ד וע"פ אשר בארתי לעיל בקרקעות ונכסים מרובים אין כאן דס"ל להיות השבח שלה אלא דעת הראב"ד והב"ש הביא בשם הב"ח דגם המרדכי ס"ל כן צ"ע הא המרדכי הביא שם תשובת ר"ש ושם הביא דעת הרשב"ם בנכסי' מועטים ודעת הרשב"א נוטה ג"כ אבל לא מכריע לפסוק כן להלכה כי הוא אומר שם מי יכול לדון עם שהתקיף ממנו ומי ישוב את האריות רק אם לדין יש תשובה כו' הרי מלשונו משמע דדעתו הי' נוטה לדין כך אבל אינו רוצה לילך נגד הגאונים קדמאי דלא ס"ל הכי לכן לדעתי בקרקעות ונכסים מרובים איכא רוב פוסקים דלא ס"ל הכי אבל במטלטלים שאמרה ראו לא מצינו חולק בזה וכן הכריעו אחרונים דמהני ראו ולדעתי נראה אף בנזונת כאשר הארכתי בסעי' א' ובזה לענ"ד נראה דבגילוי דעת בפני עדים לחוד מהני להיות כל השבח שלה בפרט מה שלותה ונו"נ בהלוואות אני מצרף גם דעת מעכ"ת אם אמרה ראו להיות כל השבח שלה. ובקרקעות ונכסים מרובים דהדין שאינה נוטלת השבח ושכר טרחה אם היא ניזונת דעתי כהכרעות הפוסקים דגם הרא"ש מודה שאינה נוטלת ואם אינה ניזונת בשכר טרחה דעת רשב"ם הוא דעת יחיד כי לדעת הרא"ש יש לצרף דעת הפוסקים דס"ל בכל ענין אם אמרה ראו כל השבח שלה אפילו בקרקעות ונכסים מרובים אמנם אם לא אמרה ראו לענין שכר טרחה היא מחלוקת הרשב"ם והרא"ש באינה ניזונת לדעת הרשב"ם אינה נוטלת אפילו שכר טרחה ולדעת הרא"ש נוטלת שכר טרחה:
(יג) בנידון מה שהאריך בסעי' כ"א כ"ב כ"ג יפה בירר כהלכה כל דבר דבור על אפניו אמנם זאת לבד אני בא להוסיף על דבריו החמודים במה שתופסת מטלטלים ואינה טוענת על גוף המטלטלים ששלה הם אלא שרצונה להיות מוחזקת בהם נגד דברים אחרים שהיא טוענת שהיא השביחה וניהי דמהני התפיסה גם לאחר מיתה כהכרעת או"ת ונתיבות דמהני תפיסה גם במטלטלים ונ"מ במקום שאין הכרעות הפוסקים לענין הדין אם השבח שלה דהיינו מה שתובעת שבח בקרקעות נכסים מרובים או מועטים או לענין שכר טרחה במקום שאינה ניזונית דמהני בתפיסה לטעון קי"ל כהכרעות הנתיבות בכללי תפיסה סעי' ב' אפילו בתופס חפץ אחר רק שצריכה שבועה אם השביחה כפי תביעתה בזה הוא מהנשבעין ונוטלין דלא עדיפה ממלוה התופס במשכן דצריך לישבע בנק"ח כיון דאינו טוען על גוף המשכן ובמקום דנשבעין ונוטלים כבר הכריע מעכ"ת דלא מהני בזה עד המסייעו לפוטרה משבועה כיון דהיא על עצמה אינה יכולה לפטור באותה שבועה שמעיד עליו העד דהיינו שתשבע שבעלה פטרה בשבועה מאי מהני לה הודעת העד אם לא שהי' העד מעיד כדברי' שיודע שכן השביחה כטענתה ואפשר דיש לחלק דוקא כשבא להוציא מיד הנתבע אין הב"ד מזדקקים עד שיביא ראי' לדבריו או ישבע השבועה המוטלת עליו אבל כאן שכנגד תפס בידו ניהי דהחמירו עליו לישבע בנק"ח מ"מ יכול לפטור עצמו באותה שבועה שכבר פטרה בעלה מכל השבועות ועוד לא דמי לטוען שכבר נשבע דאינה יכולה לפטור עצמה בשבועה זו בנוטלת כ"ז שלא נשבעת על גוף הממון אבל בטוענת שכבר פטרה אותה משבועה הוה כאלו טוענת שבעלה מחל לה ואם תשבע על כך הרי נשבעת על גוף הממון מה לי נשבעת בפירעון וחזרה או נשבעת במחילה ומתנה. אמנם ראיתי בט"ז סימן פ"ז דחולק על הסמ"ע דכתב באם טוענת אתה מחלת לי השבועה פסק שם הט"ז דאינה נאמנת אבל גם ז"א ניהי דהט"ז פסק דאינה נאמנת בלא שבועה מ"מ אם נשבע' שמחל לה מבואר שם בהדיא דנאמנת לישבע כך וא"כ ה"נ בטוענת דבעלה מחל לה בשבועה בודאי יכולה לפטור עצמה בשבועה זו ואם יש לה עד המסייעה בודאי פטורה היא משבועה. [עיין בסמוך בסי' י"ד שם מבואר טעם דמועיל הפטור בשעת מיתתו דהוי כמתנה להכי יכולה לפטור עצמה בשבועה זו]:
(יד) אמנם שוב אמרתי נחזי אנן טעמי דמהני הפטור בשעת מיתה נגד היורשים מבואר בב"ש הטעם דהוה כאלו נתן לה במתנה כל צררי שתפסה לכאורה משמע מדבריו שם דלא מהני הפטור אלא על שעבר אבל על להבא מה שתקח אחר מיתתו לא שייך בזה מתנה בדבר שלא בא לעולם וא"כ בנ"ד נמי בזה לא תועיל לה הפטור בדבר הנעשה אחר מיתתו. אבל בב"י העתיק לשון הרב נטרונאי דפטרה אותה בין לעבר בין להבא וכן מבואר האי לישנא בחמ"ח בשם המרדכי ולכאורה הדבר צריך תלמוד להבין איך שייך על להבא דנתן מתנה ואפשר דלא מהני על להבא אלא בדבר שהי' כבר ברשותו אבל בדבר שלא הי' ברשותו לא מהני לא מתנה ולא מחילה להכי צריכין לפרש הכי ג"כ בדברי הרב נטורנאי והמרדכי דכוונתם על להבא דמהני רק נגד הנכסים שנשאר בעין משעת מיתתו אבל בהשבח הנעשה אחר מיתתו לא מהני הפטור שלו וא"כ בנ"ד נגד השבח ומעות שאינו בעין דלהוצאה ניתנה לא מהני הפטור מבעלה ולא תועיל לה עד המסייע:
(טו) בדין פרנסת נשואי הבת מה שהראה פנים לחלק בין גדולים לקטנים לא ידעתי בזה הכרעה כי קשה הדבר מאד לחדש זאת נגד סתימות הפוסקים וגם ראיות מעכ"ת אינו מכרעת לי דאפשר לומר על התקנה שתקנו חכמים עישור נכסים למה תפסו שיעור עישור י"ל הטעם בזה אחר שראו שהנקבות נקיות הם באו לעולם ואין להם דין ירושה הרי עניות הם תקנו ליתן להם מעשר עני וא"ת א"כ ביש בנות הרבה תספיק בעישור כל הנכסים לכל הבנות ואמאי הדין בזה שהשני' תטול עוד עישור מה ששיירה ראשונה וכן שלישית ורביעית וכו' י"ל דעיקר הסמך תקנה סמכו על הפסוק ואת בנותיכם תתנו לאנשים כו' כדאיתא בד' נ"ג כדי שיקפוץ אדם ליתן לבתו כבנו אמנם כבנו לאו דוקא דמסיק שם עד כמה אביי ורבא אמרי תרווייהו עד לעישור ותקנו בזה דכל בת תטול עישור נגד כל בן אבל שיעור זה סמכו על שיעור מעשר מצוה זו רמי על האב ועל האחין נעשה חוב גמור אבל יותר משיעור זה ליכא מצוה בחיי אב ולא חוב על האחין וא"כ לפ"ז אין לדמות לצדקה דנותנים בשביל קטנים לאחשובינהו וכי מותר לתת צדקה יותר מהשיעור שנתנו חכמים אל יבזבז כו' כן ה"נ אין לנו ליתן יותר מהשיעור שנתנו חכמים וקצבו בשיעור קצוב ליתן להבנות וגם א"ל דרשות לבזבז עליהם עד חומש כמו בדין צדקה הלא מה נעשה ביש בנות רבות ודברי חכמים לא ניתנו לשיעורים חילוקים אלא השוו מדותיהם בכל ענין ובכל זמן ובכל מקום ונתנו שיעור קצוב בין לבת אחת בין הבנים ובין לבנות הרבה ואין לנו לחדש דבר יותר מאשר קצבו הם בפרט למיעקר נחלה דאורייתא נגד תקנה דרבנן וכל ספק תקנה הוא להקל וכבר מצינו דאיקפד ר"י בר מרימר מהא דר"פ לא תהוי בעבורי אחסנתי' כדאיתא בד' נ"ג דאפילו על העישור קאמר ה"מ מדעתו כו' וניהי דזאת נאמר על האב בחייו אבל על הבנים עשוי' נמי מעשינן מ"מ די בזה במה שמצינו תקנה מפורש ולא לחדש דבר אשר אין לנו הכרח מש"ס ופוסקים:
(טז) ומה שהביא כת"ר ראי' מכתובות ס"ט ועמד בזה לתרץ דברי רש"י ואסיק לפרש דהאיבעי בחד צד משום דאי נמי להאי גירסא דבע"ח דאבוה הא עדיין לא פסיקא לי' לחששי דמתפס צררי ולהכי אי לא הוה סיים למפשטי' נמי מהא דרב סמא לא הוה מוכח דבע"ח הוא דה"א לעולם בע"ח דאבוה הוא ולהכי אגבי' ממר בר ר"א בלא שבועה משום דלא חיישינן הכא בצררי אבל במה שהביא מהא דברי' דר' סמא ע"כ ר"ס לא אתפס לה צררי דהא מת בחיי אביו וע"כ השבועה היתה מטעם חשש דאביו אתפס לה צררי והשתא מוכח שפיר דהא דאגבה ממר ברי' דר"א בלי שבועה משום דבע"ח דאחים דאי בע"ח דאבו' הל"ל לישבע דהא מוכח מהא דר"ס דחיישינן לצררי דאביו אלא ע"כ הא דלא נשבעה למר משום דבע"ח דאחים ומזה הוציא מעכ"ת דמוכח דחיישינן באביו לצררי והוה קשה לי' לכת"ר א"כ אמאי גבינן מיתומים קטנים והוכיח את דינו דע"כ צ"ל הסברא משום לאחשובינהו הנה זאת ישר בעיני לחדודי ומיוסד על אדני השכל אבל לקבוע להלכה אמינא בזה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה חדא כבר אמרתי לאחשובינהו אין לנו כ"א כפי השיעור או בצדקה וכן בעישור כפי אשר מצאנו שקצבו החכמים ועוד אם לחדודי יש לי דרך אחר לפרש בזה אשר לדרכי מוכח דלא חיישינן בהא לצררי דאי נימא כסברות כת"ר דחיישינן לצררי דאבי' קשה להבין הטעם מש"נ אם בע"ח דאחים א"צ לישבע מאי נ"מ בזה הא סוף סוף חוששין דילמא אבי' כבר אתפיס צררי בידה מאי קאמרת כיון דגדולים הם עליהם לברר מש"נ אם בע"ח דאבי' נימא נמי כיון דגדולים הם עליהם לברר אלא ע"כ אמרינן בזה דלא ה"ל למידע במילי דאבוהון ה"נ אם בע"ח דידהו נימא נמי הכי וזה דוחק לומר ולחלק אם בע"ח דאבוהון הוא אין מוטל עליהם לברר ואם בע"ח דידהו הוא מוטל עליהם לברר דאין זה סברא לחלק אלא באם היתה בע"ח דאבוהון אין להם למידע במילי דאבוהון ואם בע"ח דידהו הוה לי' למידע אי הוה כן שפיר הוה לחלק דבזה מוטל עליהם לברר ובזה אין מוטל עליהם לברר אבל לפי האמת דבין הכי ובין הכי אין להם למידע במילי דאבוה' במה שעשה בחייו וכי תעלה על דעתם שימות אביהם ואחותם תבוא לתבוע העישור נכסים עד שישאלו את אביהם אם אתפס לה צררי להכי לפענ"ד מוטב לפרש הכא דלא חיישינן כלל לצררי בשלמא בכתובה חיישינן אף בתוך זמן משום דהכתובה הוא חוב גמור עלי' הגם אם לא נשאר אלא כדי שיעור כתובתה תטול ותגבה את הכל ולא תשאיר לבני' כלום לכן גמר בדעתו מה לי להיות חוב עלי' טוב להתפיסה צררי בכדי שידע בכל עת מה שבידו ישאר אחריו ברכה לבניו אבל בעישור נכסים מה לו להקדים ליתן עישור לבתו הלא אינו יודע מה יולד יום עד עת הנישואין ושמא מטה ידו ולא ישאר מאומה בידו ומדוע חס על בתו יותר מעל נפשו ונפש בניו וזה אין החוב מוטל עליו בחייו אלא כשיגיע עת הנישואין מצוה עליו לפזר עישור כפי המעמד אשר יהי' בעת הנשואין להכי זה הקושי' הי' רש"י ז"ל מתקשה ג"כ הלא כאן אין קום לחוש לצררי ואיך פסיקא לי' באי נימא דבע"ח דאבי' היא הרי היא נשבעת להכי מפרש רש"י ז"ל סוגי' זו דבעל האיבעיא הוא המותיב והוא המפרק לומר ת"ש והוא ידע בפשיטות דאמימר אגבי' ממר ברי' דר"א בלא שבועה ומברי' דרב סמא בשבועה והמעשה הי' דר"ס מת בחיי אביו דלא חיישינן כלל לצררי ואפ"ה הוצרכה לישבע וע"כ צ"ל דחכמים השוו מדותיהם שלא לחלק ביתומים דלעולם הבא לפרוע מיתומים אין נפרעים אלא בשבועה וכן מצינו דלא פליגי רבנן בתקנתן בכתובת בנין דכרין כמבואר בד' נ"ג והוצעת הסוגי' כן דקאמר המסדר והשתא דאמרת בע"ח הוה איכא נ"מ בין אי אמרי בע"ח דאבוה הוה או בע"ח דאחין הוה ואמר הוא בעצמו ת"ש דאפשיט לך דכן הוא הנ"מ אע"ג דלית כאן למיחש לצררי מ"מ אי הוה בע"ח דאבוה הוה צריכה לישבע וגם היתה ניגבת מזיבורית והשתא ניחא נמי הא דלא הזכיר באיבעי שלו הנ"מ לענין ראוי משום דהוא המותיב והוא המפרק לכן לא הזכיר אלא במאי דהביא הפשיטות מת"ש ושם הוזכר השני דברים לחוד דממר ב"ר ר"א אגבה מבינונית בלא שבועה ומברי' דר"ס מזיבורית ובשבועה כן נראה לענ"ד לפרש הסוגי' ולתרץ דברי רש"י ז"ל והכא לא חיישינן כלל לצררי. לכן די מבורר לא מצאתי בזה להכריע אבל זאת האמת שאין העולם מדקדקים בזה וכיון דמחלוקת הפוסקים בזאת הגם דאחרונים הכריעו לגרוע ולא להוסיף אפשר ע"ז נאמר אם הלכה רפוי' בידך פוק חזי כו':
ועל דבר היי"ש הנעשה בפסח גם אני הייתי צוח ככרוכיא מאין ההיתר יצא וזה כמה שנים אשר לא בא לביתי ופעם אחת כתבתי אל הרב הגאון הגדול מוהר"א אב"ד דק"ק סלאבאדקע והשיב שאין לו פנאי לעיין וטעמי לאוסרו זולת המבואר בתה"ד הביאו החיי אדם שאוסר השמן היוצא מהם ראייתי הי' לזה מסוגי' דחולין ד' ק"כ ע"ב מרש"י ד"ה אף תרומה נמי כו' כיון דבמידי דאורייתא כו' ה"נ בדרבנן בדידהו כעין דאורייתא תיקון ואיתא שם בהאי סוגי' דהביא קרא מפורש בחמץ לדרוש משקין היוצא מהן כמוהו אלמא בחמץ מדאורייתא משקין היוצא מהן כמוהו א"כ בכל איסור דרבנן בחמץ אין לחלק בין האיסור בעין למשקין היוצא מהן א"כ ה"נ בגזירות הגאונים מנ"ל לחלק במיני קטניות שלא גזרו נמי על המשקין היוצא מהן וניהי שהם לא גזרו על היי"ש מטעם אתי לאחלופי דאי הוה גזרו כמו בקטניות הוה אסור גם הנעשה מדבש או מיי"ג. והנודע ביהודא שמחמיר בדבר מ"מ הקיל באופן שלא תצא חורבה ואי הוה הגזירה דקדמאי על היי"ש כמו על הקטניות משום אתי לאחלופי לא הוה מועיל שום היתר אף במקום דלא תצא חורבא כמו שאין מתירין בקטניות גופא בשום אופן וענין וביי"ש מקילין אלא ע"כ שלא היתה הגזירה על היי"ש ונ"ל טעם פשוט בזה דמלאכת היי"ש עדיין לא נודע בימיהם ואילו הי' בימיהם כאשר ראו קלקול הדור במיני קטניות איך לא היו גוזרים גם על היי"ש מטעם אתי לאחלופי דשתיות היי"ש לכל מסור בפרט לשותי יין ותירוש יקח לב מלהזהיר להכי לדעתי נראה כאשר לא מצאנו גזירה על היי"ש הנעשה מדבש או שארי מיני היתר ע"כ לא הי' זאת בימי הקדמונים וכיון שהם לא גזרו אין לנו להחמיר בזה הגם שהם לא גזרו באשר לא הי' בימיהם זאת ואילו הי' בימיהם הוה גזרו מ"מ אין לנו לחוש להחמיר במקום שאין רואין קלקול וחורבא כאשר מצינו גדולה מזו בתשובת מעיל צדקה שם ציין ורשם השיעור גריס של כתם ראיתי השיעור הוא ערך כזהב רוסית ואחרונים תפסו השיעור (כדיטקא פרייסית) וכתוב שם במעיל צדקה הטעם אע"ג דבדורותינו לא שכיח אפילו פשפש שיהי' ממנו שיעור גדול כזה מ"מ בימי חכמי הגמרא היו הכינים גדולים אשר שיעור זה הי' מצוי לתלות בכינה לא גזרו על אותו שיעור ואחר שלא גזרו על אותו שיעור הגם שבימינו לא נמצא כינה כמוהו לתלות בו מ"מ אין עלינו לחדש הגזירה באשר הם לא גזרו עכ"ל. א"כ השתא התם דאיכא ברור לחלק דבימיהם לא גזרו באשר הי' מצוי לתלות בדם כינה ואם לא הי' אז מצוי כאשר בדורותינו בודאי היו גוזרי' אף בשיעור גריס וא"כ בדורותינו הי' טעם נכון לגזור אף בפחות משיעור גריס מ"מ מקילין בגזירה דרבנן במקום שיש לנו להשתמש שהם לא גזרו על אותו שיעור וכש"כ הכא בנ"ד אפשר בימיהם הי' טעם נכון יותר לגזור על מיני קטניות מפני רוב ע"ה כאשר מצינו גם בזמן הגמרא שהיו ע"ה שכיחי לרוב אשר לא ידעו לברך והי' צריך בקי להוציאם וע"ז נתיסד לעמוד ש"ץ להוציא שאינו בקיאים ועתה בזמנינו לא שכיחי ע"ה כמוהם ולהכי בימי הגאונים קדמאי הם גזרו על הקטניות משום בקעה מצאו כו' ואנן צריכים לקיים גזירתם אף במקום שבטל הטעם צריכים ב"ד הגדולים בחכמה ובמנין ואחריהם מאן ספון מאן רקיע לבטל גזירתם אפילו בבטל הטעם כדעת הרמב"ם בה' ממרים ואף שהראב"ד חולק עליו מ"מ הכ"מ מחזק את דברי הרמב"ם להכי שפיר אמרינן וקיימינן את גזירתם במיני קטניות אפילו באנו רואים אשר בדורותינו לא נמצא אחד מן האלף שיקיל להחליף במעשה קדירה וכ"ז מוטל עלינו לשאת את הגזירה בדבר שגזרו מפורש אבל על היי"ש אשר הגאונים בתראי לא מצאו בה גזירה מקדמאי אין לנו לחדש בה גזירה אם לא שרואין חורבא וקלקול להכי על היי"ש מטעם אתי לאחלופי ליכא למיחש. אבל עיקר החשש הי' לי דאין לחלק המשקה היוצא מן האוכל לומר דהאוכל בעין אסור והמשקה היוצא ממנו מותר בחמץ דאיכא קרא מפורש לאסור המשקה כמו האוכל כי כל דרבנן כעין דאורייתא תיקון לכן הייתי אוסר היי"ש הנעשה מגריקע והייתי מתיר הנעשה מדבש ואח"כ שמעתי שהגאון המנוח מוהר"א פאסוועלער התיר את היי"ש הנעשה באזאר ובקשו המוליכים את היי"ש שאבוא גם אנכי על החתום והראו לפני את מכתב הגאון הנ"ל ולא רציתי לחתום כי אמרתי כי הגאון שהתיר ידע מאיזה טעם באשר טעמו ונמוקו עמו אבל טעמי ההיתר כבש ת"י ולא ניתן לכתוב להיות גלוי לכל עיני העדה רק מכתבו הי' בקיצור להעיד שהיי"ש נעשה בהכשר לפסח לכן עדיין הייתי עומד בחומרא זו שלא לשתותו בפסח והחמרתי לעצמי והקלתי לאחרים וגם לא רציתי ליתן יד להתיר עד כה האריך הדבר עד אותו שנה הביאו אלי שלוחי אזאר המוליכים היי"ש בחורף העבר והראו לפני עוד מכתב המנוח הגאון מוהר"א הנ"ל אופן הנעשה ממיעוט גריקע ורוב בולוועס הוא היתר גמור בלי שום חשש ולא האריך בטעמים וגם הראה לפני מכתב הגאון אב"ד דק"ק בריסק התיר ג"כ באשר היי"ש נעשה ממיעוט גריקע ורוב בולוועס וגם אותו המיעוט גריקע נעשה ע"י נאמנים הבוררים כל מיני דגן הנמצא ביניהם וגם הי' בידו מבד"צ דק"ק הוראדנא ובקש ממני שאנכי ג"כ אבוא עה"ח. אז בראותי את כל אלה נעניתי לו ונתתי יד להיות סניף לאריות והגם שהגאונים לא כתבו טעמם אני אומר בזה הלא מצינו שלא גזרו על מיני קטניות כ"א לאכלם בלי תערובות אבל אם נפל מהם לתוך התבשיל מותר אפילו בנותן טעם כמבואר במ"א ניהי דהתם מתירין בדיעבד והכא נעשה ונתקן מתחילה לכך היינו התם מחמירין לכתחילה מטעם שני דלמא יזדמן באותו מיעוט שיערב יהי' בתוכו איזה דגן ובעין בפסח אוסר במשהו אבל בהזדמן שנפל לתוך התבשיל הקטניות לבד בלי שום מיני דגן המעורב בטל ברוב להכי אין לנו להחמיר ביי"ש הנעשה אשר הגריקא יבוא בו דבר מועט ולו יהי' שיזדמן מעורב בתוכו איזה דגן כבר נתבטל קודם פסח לח בלח לא בששים אפי' באלף וטעם ראשון אין כאן משום אתי לאחלופי כבר בארתי דעל היי"ש לא נגזר בפני עצמו וטעמי דידי באשר אמרתי לאשור המשקה היוצא מהן כמו האוכל דכל דרבנן כעין דאורייתא תיקון. י"ל שגם הם לא אסרו כ"א בלא תערובות דהא חזינן בהדיא בדין דנ"ט לא תקנו כעין דאורייתא. דכל נ"ט אסור בדאורייתא והכא מתירין בנ"ט להכי ביי"ש אין להחמיר אפילו לכתחלה וגם לא הייתי סומך בזה על סברות עצמי כ"א אחרי רואי אילו הגאונים התירו ומה שהחמיר אדמו"ר הגאון ר"ע אייגער ראיתי את מכתבו בכ"י ונראה בעליל שבקעה מצא כו' אשר הפרצה זאת לא שכיח במקומינו אמנם גם זאת בלי כתב הכשר במקום שאין מכירין החתימות אין להתיר כאשר גם אנכי נוהג כן מקדמת דנא כי גם בשנה זו קודם פסח הייתי בקידאן על איזה עסק משפט ובאו לפני מקארלין לבקש ממני לחתום על כתב הכשר שלהם אשר חתם עליו הגאון מוהר"י אב"ד דשם ולא חתמתי עד שהעידו לפני אנשים המכירים את חתימתו ובזה אסיים ואומר שלום למר ולתורתו ידידו לנצח נפתלי